מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי


מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

בבואו לפרש פסוק זה כתב הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה : " ויוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעגירוש ספרדת אתה ואבותיך ", כפי שאירע בימי הבית הראשון, " ועבדת אחרים ". אף רבי יצחק נהר התייחס לנבואה זו בפירושו לישעיה נג :

" ….מצוים כיום רבים מזרע ישראל במקומות רבים תחת שלטונם של נסיכים עריצים, העובדים לפסלים בדרך הראויה רק לאלהים ובהם מתקיימת הנבואה " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ( דברים שם סד )

על הקשר שבין הקללה הזו לבין מציאותם של אנוסי ספרד אומר די באריוס דברים מפורשים יותר : " בספר דברים פרק כח פסוק סד ואילך מתוארות הזוועות הפוקדות את ישראל בקצוות הספרדיים של העולם משם הוגלו לאזורים רבים בעולם הזמנים שונים מימות המלך פירוס שהביאם שבי לקצה הארץ, לעיר ומחוז אַסְטָה, הנראת היום חָרֶס, שהייתה אז בקצה הארץ "

על אגדה זו בדבר קדמות היישוב היהודי בספרד בספרו של שלמה אבן וירגה " שבט יהודה " " ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל שביה לספרד הישנה, היא אנדלוזיאה, ולעיר טולדו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא וגם משם הלכו לגראנדה " דבריו מבוססים על דברי יצחק אברבנאל בסוף פירושו לספר מלכים. העיר  ASTA הוקמה על ידי הרומאים.

והפיצך ה' בכל העמים וכו…ואף כי עובדים הם לפסלים בחיצוניותם, חיים הם תמיד בחרדה ופחד מפני האינקוויזיציה האכזרית……ובחיבור אחר הוסיף :

        אלה המודים שהלכו לקראת ה', אלה הם המתחרטים מהעבודה הזרה, המכריזים על אחדות האל והמתים כקדושים; בפסור סה מספר דברים פרק כח נוּבאו הזוועות, הפחדים, החרדות והאכזבות שפקדו את המתייהדים באוטוס דה פה הנוראים בקסטיליה ובפורטוגל :

" ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה " שם, שם, סה – סז.

שפ בין הפמיליארים של האינקוויזיציה הנוראים, כורעים בני משה הנפחדים, בגינונים מדומים, בפני הפסלים ובכאב עמוק דורשים את אלוהי האמת, אשר בצדק מענישם בעבודות אלילים מאונס בארץ נוכריה, תחת אשר עבדו מרצונם לפסלים אחרים בארצם…" עץ ואבן " …הוא הצלב….

" יזבלו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום חדשים מקרוב באו אל שערום אבותיכם " ( דברים לב, יז ) ….השדים , הלא הם הפמיליארים, כי שם זה ניתן לשדים, הדוקרים בנפשות היהודים בעלה הזית ובחרב, שהם סמל האינקוויזיציה, ואלה הנופלים אל תוך בתי הכלא הנוראים, מתוודים ומכשילים אחרים על מנת שגם אלה כפי שנאמר בספר הרביעי של התורה :

 " ורדף אותם עלה נדף ונסו מונוסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו מפני חרב ורודף אין לו ולא תהיה לכם תקומה לפני אויבכם ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם " ( ויקרא כו, לו – לח )

ובהמשך הוא מפרט :

" האובדים אינם אלא המעמידים פנים שהם הולכים בעקבות תורת הכנסיה כי בלשון הקודש ABAD ( ראש מנזר בספרדית ) פירוש אַבָּד, ואבַדָּיִם הם הכמרים ואדמת ספרד אוכלת את היהודים, כי כל המתייהד בה נקרא פושע, ונוצרים חדשים מכונים אלה מבני משה שנשארו בפורטוגל, אשר מרוב עינויים מודים בעוונותיהם ובעוונות אבותיהם, אך כל זה מן הפה אל החוץ, כי בתוך לבם ממשיכים להיות נאמנים ליהדות וכך הזהירם המלך הקדוש " והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם יימקו, והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.

או אז יכנע לבבם הערל…ובארצות אליהן הם יוצאים מפורטוגל, הם מצליחים לקיים בגלוי את תורת משה, שאת שמירתה מכנים האינקוויזיטורים האכזריים עוון וזה העוון שבני ישראל רוצים בו ביותר כפי שנוּבא בספר ויקרא " ואז ירצו את עוונם.

אישור להשקפתם, שעכל תופעת האנוסים ורדיפתם בידי האינקוויזיציה נתנבאו נביאי ישראל עוד בימי קדם, מצאו בישעיה פרק נג. על הפסוק : " ניגש והואנענה ולא יפתח פיו וכו….( ישעיה נג, ז ), דרש רבי יצחק נהר : " ובפירושנו ….לא ימצא כל קושי מי שמכיר את מצבו האומלל של העם, שלא ניתן לו לומר אף לא מלה נגד מדכאיו.

ובעיקר אלה הנמצאים תחת עול האינקוויזיציה. ועל הפסוק " ויתן רשעים קברו ( שם, ט ) אמר רמ"ר ד'אגילר : " ואין לך קבר רשעים שאלה קברים של אלה, אשר נטבחו במשך דורות רבים על ידי בית דין האיטנקוויזיציהף כי לאחר שגופותיהם נהפכו לאפר מכריזים עליהם כעל נבלות, נטולי כל תארים, זכויות וכבודים, ונידונים בהכרזות פומביות ככופרים ומינים לעיני המון רב המתכנס לשמוע כל אלה.

אברהם מיכאל קארדוזו גרס, שהמשיח ייאנס בעל כורחו שלא לקיים את התורה, ובעונשו זה יכפר על עוונות כלל ישראל. גרשום שלום כבר נתן את דעתו לעובדה, שמאחורי קביעה זו עמד רצונו של קארדוזו להעניק לחיים באונס משמעות דתית ומשיחית.

אין ספק, שכוונה דומה משתמעת מפירושיהם ודרשותיהם של חכמי אמשטרדאם האומרים : אך בניגוד להשקפתו של קארדו, שגרס שעיקר הסוד שאנחנו חייבים מן התורה להיות כולנו אנוסים קודם שנצא מן הגלות, ראו הם באנוסי חצי האי האיברי את מגשימי נבואת התוכחה שעל בשרם מתקיימים דברי הפסוק : " ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן ", בעל כורחם הופכים האנוסים למקיימי שליחות למען עם ישראל כולו, למקיימי " המצווה באה בעבירה, שבלעדיה לא תוכל הגאולה להתממש.

נראים פני הדברים, ששיבתם של האנוסים אל חיק היהדות נתפסה בתודעתם כאות וסימן לראשית תהליך הגאולה. האנוסים עוזבים את ספרד ומצטרפים לעדת ישראל – בהם מתקיימים  דברי הנביא " ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם " ( יחזקאל כ, לט )

על פסוק זה דרש רבי יצחק נהר : " עד שתתגשם נבואתו של יחזקאל, ולא בזכותנו, אלא בזכות שם אלוהים המחולל בעיני הגויים, יבוא הזמן שבחר בו בפסק דינו הקדוש – אז נצא מהגלות הארוכה הזו

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העבריתהאנוסים

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

עולמם היהודי מחזון לחיי מעשה.

בדרשה שדרש משה סוריניו בשנת תנ"ח בבית הכנסת ברוטרדם, קודם שיצא לארץ ישראל, הודה להשגחה העליונה, על שגאלה אותו מן האלילות, שבה שקע בחצי האי האיברי " ושמה אותי בקרה החסידים והצדיקים " .

הוא הכריז בחגיגיות " ….ולא התגעגעתי להורי, כח כל יהודי היה לי לאב ". סוריניו האנוס לשעבר, שנקלט בקרב העדה היהודית הפורטוגאלית בהולנד, ראה במעשה השיבה משום ניתוק מוחלט מכל קשר עם עברו הנוצרי. המשורר דניאל לוי די באריוס הצהיר בווידוי מרגש, שמאז חזר אל היהדות חש עצמו אדם אחר. Estoy en otro convertido.

 פרטים מעניינים הגיעו אלינו על דרך שיבתו ליהדות של אברהם ישראל פירירה, רמ"ר 'אלגילר כתב עליו "

         האדון המעולה הזה הגיע מספרד ועמו רק אותה ידיעה פשוטה ומעורפלת על אמיתות תורתנו הקדושה, שאותן ארצות מאפשרות להשיג; לכאן הגיע אל המקום בו ניתן לקיימה וללמדה בחירות מספקת; אך בגיל מבוגר הגיע, כשלימוד לשון הקודש היה עבורו קשה ומפרך.

אך היות והחסידות היא בפנימיותו ובטבעו, החל ראשית כל, להשתתף בהתמדה בישיבות, להקשיב בדייקנות לדברי התורה שהושמעו בהן וללמוד לקח מספרי האמונה; וכך נצטבר בו אוצר יקר ערך של חוכמה קדושה….

אך אדון נוטה חסד זה לא הסתפק בידיעתו לעצמו אלא השתדל לשתף אחרים במשנתו האדוקה, כי " לא טוב היות האדם לבדו…….ולשם כך עזב את עסקי העולם הזה, התנזר משיחות בטלות והתמסר לחיים פנימיים ולחיי התבוננות.

בחיבוריו הציע פירירה את הדרך שחייב לדעתו ליבור לו האנוס החוזר ליהדות :

                 חיייב אתה, בצאתך מבית הכנסת ובבואך אל ביתך, ליטול ספר תנ"ך ולקרוא בו ……ובשעת הלימוד הקדש את כל תשומת הלב ואל תקרא בלעדיה….עמוד על כל קושי ושאל עליו, וקבע לו בדייקנות שעה באחת הישיבות, כי זו התרופה האמיתית ודרכה תלמד, בהצגת ספקותיך ……

ותשמע את תשובות הבקיאים ובכך תרפא בשעה האמורה את נשמתך….ובדרך הזאת תהנה מההתמדה ומתשומת הלב שתקדיש ללימוד התורה וליון בספרים אחרים, ובאורח זה למדתי אנוכי בישיבת " תורת אור " אצל רוענו הנאמן האדון האציל, החכם רבי יצחק אבוהב, נהניתי מתורתו ומחברתם המתוקה של האדונים והחברים האחרים….."

אך לא בקלות ניתקו עצמם כלל החוזרים אל חיק ישראל מנטל העבר, ולא כולם שרפו את הגשרים עם העולם הספרדי הקאתולי, אשר לו פנו הם עורף. במציאות היו הדברים הרבה יותר מסובכים מכפי שעולה מדבריהם של המחברים האמורים :

הניתוק מן העבר היה כרוך באמצעים עילאיים ותבע קורבנות רבים, שלא כולם היו מוכנים להם. לא מעטים מן השבים מעדו בדרך שיבתם אל דת אבותיהם, ואף היו ביניהם כאלה שכרעו תחת עול המצוות שהתקשו לשאת.

אוריאל 'אקוסטה התרעם על הסייגים, שהחכמים עשו לתורה, אשר לדבריו " אינם טובים בהחלט כי יחטיאו האנשים בנקל בכוונה שהיא העיקר באשם "; שכן לדידו, הפכו הסייגים לתורה בפני עצמה, חמורה מתורת מש " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

יצחק אורוביו ראה באנוסים, " העוזבים את האלילות ועוברים אל המחוזות בהם ניתן חופש ליהדות ", : חולי בערות ", אשר רק המגע עם היהדות, היא " הרפואה הקדושה ", עשוי לרפאם.

אברהם ישראל פריריה האמור תיאר בגילוי לב את המשברים הנפשיים שפקדוהו משעבר לאמשטרדם וחזר בגלוי לתורת משה : " בקושי יכול אני להשתחרר מן הדעות המסולפות שהדריכוני כי קשה להינתן מן השורשים….

מאחר והייתי בקיא בספרים החילוניים ראיתי את עצמי ( איזו בורות ) חכם מחכמי התורה….ובשעה שהייתי מדבר עליהם, עשיתי זאת בהערה מועטה; היות ורצוני נטה אז אל הענוגים, מלאתי פי בנימוקים ( בהם התכוונתי ) להביך את היושר ".

מבחינת השכלתם היהודית היה מצבם של האנוסים, שנמלטו מחצי האי האיברי, אומלל מאוד. ידעותיהם בתחום זה שאובות היו לרוב ממקורות משניים, ולעתים אף עוינים, כדוגמת הספרות האנטי יהודית, שתפוצתה בחצי האי האיברי במאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה ניכרת.

לא רק השכלתם היהודית המצומצמת הקשתה על תהליך קליטתם בחברה היהודית, אלא בעיקר המטען התרבותי, שנטלו עמם מספרד ומפורטוגל, והמושגים הנוצרים קתוליים, שהופנמו אצל רבים מהם שהתחנכו במוסדות כנסייתיים, מן האדוקים והקנאים שבעולם הקתולי דאז.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"בפורטוגל-מפה

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

יצחק אורוביו ראה בהשכלה האוניברסיטאית, שהייתה נחלתם של חלק מן האנוסים, אשר חזרו ליהדות, את המחסום העיקרי, המונע מאחדים מהם את קבלת עול התורה והמצוות. גם א"מ קארדוזו יצא בחריפות נגד אלה, שחינוכם הפילוסופי והמדעי הביאם לדחות את סמכות חז"ל ודחפם את הכפירה באמיתות התורה.

ברי שהכללה זו, כפי שהגדירה יצחק אורוביו וא"מ קארדוזו, מופרזת ואינה מדויקת. לא כל אלה מבין השבים, שקיבלו חינוך אוניברסיטאי בספרד ובפורטוגל, דחו את מורתה של ההלכה או ניסו לערער על סמכותה של ההנהגה הרבנית.

מקרהו האישי של יצחק אורוביו, חניך בית ספר לתיאולוגיה באוניברסיטת אלקלע די הינאריס, מעיד כאלף עדים, שלא בכל מקרה מנע החינוך באוניברסיטאות הקתוליות הצטרפות אל היהדות, הזדהות עם עולם דעותיה ואמונותיה וקבלת עול מצוות תורת משה.

מאידך גיסא אין ספק, שאורוביו הבחין בסכנות בטמונות במטען הערכי והאינטלקטואלי שהביאו עמם אותם האנוסים, אשר זכו להשכלה גבוהה בארץ מוצאם. הוא הבחין, שחלק מהשגותיו של פראדן על דת ישראל ומסורת חז"ל שורשן ברקע ההשכלתי של ידידו, ושמא הרגיש, שזרעים מאותה כפירה עצמה טמונים אף בו, ושעליו לעשות מאמצים על מנת שלא להיכשל בדרך שבה נכשל ידיו משכבר.

כתביו קורעים אשנב אל הלבטים שפקדוהו משנפגש באמשטרדם עם עולם היהדות : " האמת היא שמנהגים רבים – הוא כותב לפראדו – תשובות ופסקים, שאינם נוגעים בעצם תורת ה', אינם מתיישבים עם בינתי הדוחה אותם ".

אף ידועים לו מנהגים הרווחים בקיבוצים יהודים שונים, אשר מעולם לא אושרו על ידי חכמי ישראל ולא נתקבלו על ידי מרביתן של קהילות ישראל. אלא שאורוביו, אף כי לא הסתיר את מבוכתו מול עולם המצוות, שנגלה לפניו על כל חומרותיו, מצא את פתרון לקשייו במושגים העיוניים מבית מדרשם של " הספקנים המאמינים ", שאותם הפנים בימים שעשה בין כותלי אוניברסיטאות, אלקלע וטולוז.

אם בענייני אמונה רק הצו האלוקי הוא הקובע, כי התבונה האנושית מוגבלת היא על פי מהותה, אזי אין ערך כלשהו לקושיות שהשכל מעורר כלפי המסורת הדתית. " מה החשיבות, אם כן, שסייג זה או אחר ייראה כבלתי מתאים להבנתנו ?

מה החשיבות שהאיסור למאכלי חלב עם עופות לא ייראה לנו ?…האם בשל חוסר הבנתנו נבוא ונחלל את השבת ? או נאכל לשובע ביום כיפור ? או נאכל דם ?; והוא מוסיף : " האוהב את התורה, המאמין בה וירא את האלוהים, אינו מחפש תירוצים כדי לנטוש אותה "

אין בתורה צווים הנוגדים את החוק הטבעי, אין היא מצווה על " אכילת ילדים או על רצח וגניבה, אלא מטילה היא לעשות דברים קדושים ונחוצים או אחרים, שאין בהם משמעות מיוחדת, אבל יש בה כדי להביא למשמעת ולענווה.

לדבריו אין בבלתי מובן שבתורה כדי להביאו לחילול מצוותיה, ואין זה מן התבונה להטריד את שלוותם של אחרים בספקות אלה ולהביאם לידי הרהורים, העלולים לגרום לחילול קדושתה. השכל האנושי אין בו כדי להכריע בענייני אמונה; מכאן הצורך החיוני במציאת גורם, אשר בידיו היכולת להסמכות להנהיג את הציבור המאמין.

אורוביו מקבל את מרותם של חכמי ישראל מכל הדורות : " כי אמן ההכרה הוא שבכל הזמנים יילמד החוק לעם על ידי החכמים אשר יעמיקו במשמעותו, בדרך שעשו זאת לפנים הכהנים, השופטים והנביאים, כי איש אינו בקי בחוק מלידה ".

מי שגורס שהחכמים, שעליהם הטילה ההשגחה העליונה להורות לעם את החוקים, מרמים ומטעים את הציבור, מטיל דופי באלוהים עצמו, שכן " אלוהים לא השתמש במשך מאות בשנים באמצעי אחר לפירוש תורתו והעם מקבל את משנתם כדברי אמת.

משבא אורוביו לסתור את ההאשמות, שהנוצרים מטיחים כלפי התלמוד, הוא ציין, שבנוסף ל " דוקטרינות הנעלות ולעצות הקדושות " מכיל התלמוד גם סברות שלא מן הראוי לקבלן ואשר " מעולם לא נתקבלו על ידי כלל ישראל "

ערכו של התלמוד לא נפגם בכך : אין התלמוד תורת ה' ואף יצירת אלוהים אינו, כי אם יצירת בשר ודם, ואם כי אין בו טעויות בכל הכרוך במצוות הקדושות ובמסורת שבעל פה שאותה קיבלו החכמים מזקניהם מימי משה, יש בו שיבושים בפירושים ובסברות האישיות.

חכמי התלמוד עשויים היו לטעות, כפי שגם אפלטון ואריסטו ופילוסופים גדולים אחרים מאותן המאות שגו; סינקה השמיע כזבים רבים, כמוהו גם פליניוס ואחרים מן החכמים הדגולים שמבין האחרונים. למה, אם כן, לא יהיו חכמי התלמוד עשויים לחרוץ משפטים מוטעים באותם העניינים שלא היה משפטים ביסודם אלא אידיאיים, פילוסופיים או תיאולוגיים ?

יכול אורוביו שלא הסכים לדעה זו או אחרת שהובאה בתלמוד או משמו של אחד החכמים, אבל כל זה אינו שייך טלא לעולם הסברות, וין בכך כדי לפגוע בקדושת התורה ובקיום מצוותיה : " מה זה חשוב אם הרמב"ן וחמישים בן עוזאלים אמרו יותר דברי שטות ממספר השעות שבימי השנה ?

יצחק אורוביו העלה על הכתב הרהורים ומחשבות אלה בשנותיו הראשונות באמשטרדם; אלה היו שנותיו הראשונות כיהודי, החי חיים יהודים גלויים במסגרת חיים יהודית. מן הדין שנשווה בין דבריו האמורים לבין כמה מהשגותיו של אוריאל ד'אקוסטה, אשר נוסחו בשנת 1616\ כאשר מחברן עשה את ראשית צעדיו בקהילה היהודית.

גם ד'אקוסטה התייחס לדעות הרווחות בין היהודים, שהינן " בלתי ראויות לאשר בשם ישראל יכונה וצודקת לאומות העולם, ולא לכל האומות כי רק לסכלים שבהן "

כאורוביו שראה בפילוסופים היוונים קבוצת התייחסות שלגיטימי ללמוד ממנה גזירה שווה על חכמי התלמוד, כך גם למד ד'אקוסטה קל וחומר מ " ספר העמים " ו " ממשפטי הגויים ".

 אך בשעה שאורוביו הבחין ביהדות בין עולם המצוות והדינים לבין עולם הדעות והסברות, כשרק הראשון מחייב ואינו ניתן לערעור אף על ידי הליקויים שבשני, מצא ד'אקוסטה פגמים וסילופים בעולם המצוות והדינים שביהדות ואת שורשיהם ראה בדעות המסולפות שהורישו חז"ל, " המנגדות גם כן אל טוב המדות.

בשעה שד'אקוסטה פסל את סמכותה של ההנהגה הרבנית ותבע שינויים באורח חיי הדת ובדרך מילוי המצוות, הזדהה אורביו במופגן עם התורה שבעל פה ועם הפסיקה הרבנית. בניגוד לד'אקוסטה חייב אורוביו את הסייגים, אשר, לדידו, לא באו אלא לאפשר את הקיום המושלם של המצוות ולא דווקא – כדברי ד'אקוסטה – " לבנות תורה על תורה שתהא חמורה ממנה.

סייגים מסוג זה נקבעו גם אצל עמים אחרים וכל מטרתם, למנוע מן האדם התנהגות לא מוסרית. ובאשר לטענה, שחלק מהסייגים אינם קשורים למצוות התורה אלא נוספו בעקבות מאורעות הזמן, כגון דיני חגים מסוימים ותעניות, השיב אורוביו, שהללו " אינם סייגים אלא נוהגים קדושים ומנהגים ראויים לשבח, לכבוד הבורא ולתהילתו.

יהודה אריה ממודינא, בתשובותיו להשגות אוריאל ד'אקוסטה, עמד על כך " כי יסוד ראשי מהכוונה האלוהית בתורה הוא שנשמור אותה וכל פרט מפרטיה כולנו באופן אחד ולא זה בכה וזה בכה, כי אם לא כן יהיו ישראל גוי אחד "

ויצחק אורוביו, האנוס שזה עתה הצטרף אל קהל ישראל, מעלה בשנת 1663 נימוקים זהים לאלה שהובאו על ידי הרב מונציה. לדעתו חייבת הרפובליקה להקפיד שהחגים וימי האבל המשותפים לאומה כולה לא יקוימו באורח שונה ונפרד על ידי בניה.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמ

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.פורטוגל-מפה

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. – יוסף קפלן

אחיזות זו שבקיום מצוות הדת, לא רק שהיא מלמדת על עליונותה של היהדות על הנצרות המפולגת והמפוצלת, אלא שיש בה כדי להצביע על השגחת אלוהים על עמו. הדוחה הלכה, סייג או תקנה שקבעו החכמים, מטיל דופי באלוהים, אשר בתבונתו עוררם להנחיל לישראל את התורה ולשמור על קיומה בכל ארצות פיזורם באורח אחיד.

בעליל נראה, שאורוביו קיבל ללא סייג את מרותה של ההלכה ואת סמכותה של ההנהגה הרבנית. אלא שבין השיטין מתגלית מבוכתו כלפי העולם האמונות והדעות על היהדות. מסתבר שלא כל האמונות והדעות מעולם חז"ל והמסורת הרבנית התיישבו עם מושגיו הפילוסופיים והתיאולוגיים, שעדיין היוו חלק מעולמו הפנימי, אף לאחר הצטרפותו לקהל ישראל.

מכתביו לא נוכל ללמוד אילו " משפטים מוטעים " אצל חכמי התלמוד עוררו את התנגדותו. הדעת נותנת, שיחסו הביקורתי האמור לא עורר התנגדות או התמרמרות בקרב ההנהגה הרבנית, שהתייחסה להשגותיו ברוח גישתו של יהודה אריה ממודינא, אשר ברבע הראשון של המאה השבע עשרה יצא להגם ממקום מושבו בונציה על הרופא דוד בראר, אך הוא אנוס שחזר ליהדות באמסטרדם ובה נחשד במינות.

" ואם יפרש איזה אחד ממאמרי חז"ל הבלתי מתיישבים אל הדעת כפשט אותיותיו בדרך צורה, או יאמר בפשט הכתובים דרך אחר אשר בדרך בו רש"י והמפרשים הקדמונים ז"ל, הלא זה דרך כל מעיין ודרשן. נראים הדברים, שהשגות מסוג זה היו רווחות בקרב חלקים ממעמד המשכילים של העדה הפורטוגלית באמסטרדם, כדוגמת הרופא דוד פראר בראשית המאה, והרופא יצחק אורוביו במחצית השנייה.

ההנהגה הרבנית לא הקפידה עמם והתעלמה מביקורתם, כל עוד לא היו בדבריהם השגות על קיום המצוות. הרופא דוד פראר עורר רת התפעלותו של רבי יהודה אריה ממודינא על היותו " קרקפתא דמנח תפילי וציצית כמעט כל היום ויין שכר לא ישתה מסתם יינן מאז בואו לחסות בה' ומחמיר על עצמו בגזרות חז"ל אשר רבים מהנימולים לשמונה ומורים בתורה בגלילותינו הקלו בהם ונוהגים בהם היתר "

הדעת נונת, שאורח חייו של אורוביו לא היה שונה במובן זה מזה של פראר. בהזדמנות שונות חזר אורוביו והדגיש את חשיבות המעשה, קרי, : קיום המצוות ביהדות –  " כי לדרוש בשנינות של התורה, להקיש דברי מוסר בחריפות, לכנותה פעם ועוד פעמים הרבה " דברי קודש " מבלי לקיימם, מבלי למלא אחריהם, מבלי לשמור אותם ככתבם וכלשונם, הרי זה לנהוג בפירוש בניגוד לרצונו של המחוקק שלא ציווה שנדרוש עליהם אלא נלמד אותם על מנת לקיימם "

במעשה ראה אורוביו את יסוד היהדות ובמצוות המעשיות את עדיפותה על הנצרות, שנצטיירה שעיניו כדת של דוגמות ועיקרים.

מן האמור לעיל יצא, שאמנם היה ברקע התרבותי הקתולי הספרדי של חלק מן האנוסים, שברחו מחצי האי האיברי, משום מכשול להצטרפותם אל היהדות, ומאידך גיסא נרתעו לא מעטים מביניהם מעולם ההלכה, שנצטיירה בעיניהם כ " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

אך באותה מידה ניתן לומר, כי בשביל חלק אחד מהאנוסים היה מטען ההשכלתי והערכי, שהביאו עמם מעולם המושגים האיברי, כדי לסייע לקבלת מרות ההלכה וסמכות ההנהגה הרוחנית היהודית : ה " ספקטיציזם המאמין " עמו התוודעו בימי שהותם בארצות קתוליות, הכשיר את לבם של חלק מהם להתייחס בחיוב אל משמעת הקהילה ואל הנהגת הרבנים.

לאנוסים אלה היה באורח החיים היהודי, על המצוות המעשיות שבו, משום הוראת דרך להשגת ודאות דתית בעולם נתון במשבר אמונה והתערערות ערכים.

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם-יוסף מכמן

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

בשנת 1597 הושבע עמנואל רודריגז וויגה לאזרח העיר אמסטרדם. סוחר אמיד היה, בן למשפחה מסועפת, שאוניותיה הפליגו לכל קצווי העולם של אז, הוא יסד בית חרושת למשי בעיר וסחר בסחורות רבות ומגוונות. בקצרה, אדם שכמותו השתלב יפה בחברת הסוחרים היזמים, שהיוו את השכבה השלטת בעיר שעל המסחר מחייתה. בעקבותיו הגיעו, בעיקר מפורטוגל, סוחרים בינלאומיים אחרים, שחלקם כבר מילאו תפקידים רמים בארץ מוצאם. חיש מהר התייחסו באמסטרדם, לפחות הסוחרים, רבי החובלים וסוכני הביטוח בכבוד אל " הסוחרים מהאומה הפורטוגלית ".

עשרים שנה וויגה, בשנת 1617, אנו נתקלים באשכנזי הראשון, שמו אפרים יוסף והוא קצב. אחריו גומבריכט יוסף, יהודי, קצב כמוהו. ובשנת 1619 יצחק סלומונס, קצב ושמואל נתן, משרת אצל הקצב היהודי.

זו תחילתן של שתי הקהילות באמסטרדם : אלה סוחרים אמידים, אלה קצבים ומשרתים לאדוניהם הספרדים. אלה אנוסים, שהכינו כנראה בקפידה את בריחתם מפני האינקוויזיציה, אלה ברובם פליטי הפרעות בוורמס, פרנקפורט וערים אחרות מגרמניה, ידועת הסבל והעוני.

האם נתפלא על שהספרדים התייחסו אל המהגר האשכנזי, שבא לחסות בצילם, בבחינת " בזהו וסייעהו ?. המתיישבים האשכנזים הראשונים יכולים היו להשתקע בעיר משום שאחיהם הספרדים הכינו את הקרקע מבחינה כלכלית ומשפטית כאחת.

הם היו יהודים כמוהם, אך לא השתוו אליהם במעמדם הכלכלי, ברמתם התרבותית ובאורח חייהם. כך נתהוו שתי הקהילות כשתי שכבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.

שלוש מאות שנה חיו שתי הקהילות זו בצד זו, מכונסות בשכונה קטנה, שצפיפותה הלכה גדלה במרוצת השנים. חבריהן התערבו זה בזה, אך נשארו נפרדים במה שנוגע לשפת הדיבור היומיומית, הגיית העברית, מנהגים והתנהגות, מעמד חברתי , זכרונות ומסורת.

נישואי תערובת ביניהם, הס מלהזכיר עד סוף המאה השמונה עשרה, וגם לאחר מכן הם נדירים. אמנם רוב הספרדים ירדו מנכסיהם ובין האשכנזים נמצאו כבר בסוף המאה השבע עשרה כמה משפחות אמידות, אך השוני והמרחק נשארו בעינם. 

עוד בימי נעוריי הצטיירו הפורטוגזים בשלוש קטגוריות : אלה שנטשו את היהדות אך שמרו על שמותיהם, שהסגירו את מוצאם מן הקהילה היהודית ( כגון קפסודה, דה קוסטה, טייכסירה דה מטוס , אלה שהשתלבו בחברה האשכנזית במקצועותיהם ובמעמדם החברתי , והשלישית, אותו גוש של יהודים, שהלכו בשבתות לבית הכנסת הגדול – אסנוגה – ואשר נשאו כביכול על שכמם את עברם המפואר, שלא תאם את מצבם הנוכחי, וכאילו הכפף את קומתם, אלה נתכנו בפינו " פורטוגזים משוגעים ", אשר בדלותם שמרו על כבוד, גאווה, על נכבדות  Gravidaeועוררו לעג לדם הכחול, שזרם כביכול בעורקיהם.

אסור לו להיסטוריון להסתפק בנתונים איפרסיוניסטיים כאלה ועליו לשאול את עצמו מה היה טיב היחסים בין שתי הקבוצות השכבות ומה הייתה השפעת הגומלין ביניהן. אין הוא מעלה על דעתו, שלא התרקמו יחסים מיוחדים בין השתיים לאורך תקופה כה ארוכה של חיים בצוותא בתנאים פוליטיים וכלכליים זהים.

אולם להפתעתו הוא מגלה, שבין מאות הספרים והמאמרים העוסקים בתולדות יהודי הולנד אין אטפילו מאמר אחד, או פרק במאמר, הדן בנושא כה מרכזי וכה בולט, וזאת אף שספרדים חקרו את ההיסטוריה של האשכנזים ואשכנזים התעניינו בהיסטוריה של הספרדים.

יש לראות אפוא בסקירה הבאה ניסיון ראשון לצייר תמונת היחסים היהודיים בין שני מרכיבי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם, אני מקווה שבעתיד ניתן יהיה להעמיק חקר בעניין מרתק זה.

נפתח בעובדה שאין עליה עוררין, ודווקא בתחום הנראה לכאורה שולי : השפעת החברה הספרדית ( במתכונת האמסטרדמית ) על האשכנזים. כראיה אביא את דברי רבי שאול אמשטרדם, רבה הראשי של קהילת האשכנזים 1755 – 1790, " והנה מה טוב מנהג הספרדים שכל בניהם למודים ורגילים במבטא הלשון, ומה הטעם הזה לא שינו את לשונם בתפילה מאז ועד היום הזה…ומה נעים לנו האשכנזים לבחור דרכם זה שהוא הטוב והישר בלי מכשול, צדיקים ילכו בה "

ונפתלי הרץ וייזל, שבמשפחתו נשתמרו מסורות עוד מימי שבתה באמסטרדם, ושאר שהה בעצמו ימים קבים בעיר, כל כך העריץ את ההברה הספרדית, שלא רק שיבח אותה בכתביו, אלא גם נהג להתפלל בה. ושבח ההברה הספרדית בפיו : " ואי אפשר להאמין עד כמה נשגבת מעלת החברה הנכונה שבפי אחינו אנשי המזרח והמערב מן ההברה החסרה שבידינו, כי יופי קול התנועות ונעימותיהן לאוזן, ירשם בנפש המדבר ובנפש השומע, ויעיר כוחות נפשותיהן הן בקריאת התורה וכתבי הקודש, והן בדברי התפילות והן ברינת שירי הקודש.

משה למנס נתלה, אפוא, באילן גדול כאשר כתב את החוברת " מאמר אמרה צרופה ": כדי להסביר לחבריו האשכנזים " טעם מספיק על נטותי ממנהג אחי האשכנזים במבטא לשון הקודש וקבלי מנהג אחינו הספרדים ".

משה לימנס לא הסתפק בהכרה עליונותה של ההברה הספרדית – ובתפילה באותה ההברה ביחידות כדרכו של ווייזל – אלא השתמש בהברה הספרדית בתפילה בציבור, וזו הסיבה, כך אני משער, שיצא עליו הקצף מצד האדוקים, אשר פרסמו בעילום שם קונטרס השמצה נגדו בשם " דברי ישרים ".

אם מתנגדיו של לימנס שפכו עליו קיתונות של השמצות, הרי שעשו זאת משום שלא רצו לשנות דבר ממנהג אבותיהם, אולם עקרונית הודו גם הם בעליונותה של ההברה הספרדית. עון\מד לרשותנו אמצעי מעניין כדי להוכיח זאת. מאז שנת 1810 נכתבו הפרוטוקולים של ישיבות הפרנסים של הקהילה האשכנזית באמסטרדם בשפה ההולנדית.

והנה מופיעים בהם לעתים תכופות שמות אגודות ( חברות ) או בעלי תפקידים בתעתיק הולנדי. תעתיק זה הוא תמיד לפי המבטא הנהוג בקהילת הפורטוגזים. כך אנו נתקלים בשמות כגון , חסד ואמת, עץ החיים, מתנות לאביונים, מנחם אבלים, וכדאי להצביע על שם בית המדרש לרבנים " סעדת בחורים " שתעתיקו הוא sahadat bachurim  בדיוק כמו של mahamad מעמד אצל הפורטוגזים, רוצה לומר, התעתיק שהונהג קודם שקיבלו הספרדים את המבטא NG  לתנועת " ע " .

שינוי זה נעשה תחת השפעת המדקדקים האיטלקיים ולאחר שהוכנס לשימוש אצל הספרדים, קיבלוהו גם האשכנזים וכך הם נוהגים עד היום.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרחמורשת יהדות מרוקו

הנוהג להשתמש בתעתיק הפורטוגזי לשמות ההברות האשכנזיות נשאר בתוקפו במשך המאה התשע עשרה והשם הרשמי, כפי שהוא מוגש לאישור המלך, שכן לפי החוק היה על כל אגודה לקבל אישור מהמלך, הוא תמיד בהתאם להברה הספרדית כגון AHABATH ACHIM HALICHOT OLAM HAGAGASHA' 1875.

והנה, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים אנו עדים למהפכה זוטא : בצד הברות בעלות שם פורטוגזי כגון ACHAWA 1894, צצים שמות לפי ההברה האשכנזית כגון TOUT 1898 ואין זה מקרה.

זו היא התקופה הראשונה, שיש בה צמיחה כלכלית ועלייה חברתית של האוכלוסייה עד כדי השתחררות מן ההשפעה הספרדית. נוסף לכך חדרה גם השפעתם של תלמידי הרב שמעון רפאל הירש, המדגיש בכתביו את המבטא הגרמני אשכנזי של מלים עבריות.

לא כולם מסוגלים היו להתאים את עצמם לגמרי למנהג החדש, וכך אנו מוצאים צורות של תעתיק, שהייתי מכנה אותן מבטאי אנדרוגינוס, חצי ספרדית וחצי אשכנזית כגון " rodfei sholoum, נראה היה, שסוף סוף הגיעו האשכנזים באמסטרדם לעצמאות לשונית.

גם האגודות הציוניות נוהגות לקרוא לעצמן לפי מנהג זה. תנועות הנוער של המזרחי, שנוסדו בשנת 1917, נקראות   zichroun jangakouw, our chodosjוכלי המבטא שלהם " מיזרוחו ". והנה בשנות השלושים של המאה העשרים קם זרם בתוך תנועת המזרחי, שרצה להגשים את רעיונותיו של משה לימנס.

תנועת הנוער של המזרחי באמסטרדם עברה להתפלל בהברה ספרדית, אמנם במתכונת ארצישראלית בשנת 1938. ברור שהשפיעו על החלטה זו המאורעות הדרמטיים של התקופה, שגרמו להקצנה במחנה הציוני.

החלטה זו, שנתקבלה והוגשמה על אפם ועל חמתם של רבני הקהילה ופרנסיה, משתבצת בהשקפת העולם הציונית של הנוער, שהעמידה את ארץ ישראל בראש מאוויו.

אולם עובדה היא, שאמסטרדם היית העיר היחידה בעולם, אשר בה התקיים מעבר זב בתפילה אל המבטא הארצישראלי לפני שנת 1940, ובלי שום ספק היה קל יותר להגיע לציד כזה שם, משום שקיימת הייתה קהילה בעלת מסורת ארוכה, שבה נהגה ההברה הספרדית בתפילה.

התעכבנו על עניין ההברה הספרדית, משום שהוא נותן לנו קנה מידה אובייקטיבי לקביעת השפעת הפורוטוגיזים על ההוכדיטשה יודן, אבל ההשפעה הייתה רחבה יותר וכוללת את כל תחומי התרבות. הכרת עליונותה של ההברה הספרדית הביאה בצידה התעסקות רבה בנושאי לשון, כמקובל אצל הספרדים בכלל.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרחמורשת יהדות מרוקו

כברק במאה השמונה עשרה מתפרסמים ספרי דקדוק, שנכתבו בידי אשכנזים, וכן ספרי לימוד של השפה העברית. זרם זה מתחזק והופך לנחשול במאה התשע עשרה וכולם מבוססים על ההברה הספרדית : בספר לימוד משנת 1825, למשל, המיועד לבתי הספר האשכנזים, לא מוזכרת ההברה האשכנזית כלל !

ומענייני הלשון לענייני תרגום. בסוף המאה השבע עשרה הופיעו באמסטרדם, ובאותה שנה עצמה, שני תרגומים של התנ"ך ליידיש. באותם ימים הייתה עדיין במזרח אירופה התנגדות עזה לתרגומי ספרי קודש לשפת הארץ או ליידיש, אולם באמסטרדם כבר יצאו לאור תרגומים של ספרי קודש לפורטוגאלית, והמחנכים האשכנזים ראו בהם כלי עזר חשובים לחינוך הדור.

רבי משה פראנקפורט, למשל, תוקף בהקדמתו לתרגום ליידיש של ספר " חובת הלבבות " ( 1722 ) את הרבנים המתנגדים לתרגומים כאלה. הוא מוכיח, שכל הספרים המקודשים על היהודים – תלמוד בבלי וירושלמי, המדרשים והזוהר – נתחברו בלשון שבה היו משׂיחים בבבל, ועל כן טוב הוא לתרגם את ספרי הקודש לשפת הדיבור של בני הדור.

רחבת אופקים זו אופיינית לחברה באמסטרדם, אשר ראתה לפניה את הפעילות הקדחתנית של תרגומים משלון ללשון והיא היא שדירבנה שני מו"לים ספרדים להוציא את תרגומי התנ"ך ביידיש לשם הפצתם במזרח אירופה.

תחום אחר, שגם בו בולטת ההשפעה הספרדית, היא החזנות. הפורטוגזים ראו בחזניהם אמנים מוסיקאים וגדולה הייתה הערצתם למעולים שביניהם. בחירת חזן ראשי חדש הייתה מאורע מרכזי בחיי הקהילה. לפי התיאורים שנשארו בידינו מן הטקסים, החגיגות, והשירים, וכן אודות ההשתתפות ההמונית בתפילות המבחן נראה בעליל, שהפופולאריות של החזנים עלתה בהרבה על זו של הרב הראשי או החכם.

דוד פראנקו מנדס העתיק לנו תיאור מפורט על בחירות כאלו והוא מספר – בהסתייגות ברורה – איך פרץ הקהל האשכנזי לתוך בית הכנסת הספרדי כדי להאזין לחזן האהוב ביותר ואיך מנעו מהסדרנים להשליט סדר בזמן התפילה, רבי משה חזן מגלאגאו – 1786, והחגיגות שנעשו לכבודו לא נפלו מטקסי הספרדים, כולל תאורת הרחובות ברובע היהודי.

אולם הפעילות האמנותית חרגה מן המסגרת הליטורגיות. יש בידינו ידיעות, שבסוף המאה השבע עשרה ובמאה השמונה עשרה התחרו ביניהם ספרדים ואשכנזים בהצגות תיאטרון. בשנת 1707 מודיעים שלושה אשכנזים, שהם רגילים לקיים הצגות במחסן לקראת פורים והריהם מבקשים את אישור שלטונות העיר להמשיך בהצגות אלו.

לפי כתב ההתנגדות שהגישה הנהלת בית היתומים באמסטרדם – אשר קיבל הכנסות הנטו מן ההצגות שבתיאטרון העירוני – מקיימים היהודים הצגות שלו שפעמים בשבוע, במקביל להצגות בתיאטרון העירוני, ומבקרים שם בים מאתיים לשלוש מאות איש, ביניהם נוצרים ( אלו היו ההצגות הרשמיות הראשונות ביידיש שהועלו בעולם.

במקביל להצגות ביידיש הועלו הצגות בספרדית בידי קבוצת שחקנים פורטוגזים, הטוענים בשנת 1708, שהם מקיימים את ההצגות מזה תשע שנים אחת לשבוע.

לפנינו, אפוא, הצגות מקבילות של ספרדים ואשכנזים, בטרם התקיימו הצגות כאלה במקומות אחרים, והמסקנה המחייבת היא, שהאשכנזים הלכו בעניין זה בעקבות הספרדים, שאצלם לא היה בהצגות כאלה משום חידוש. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

לעילוי נשמתו של איש רב פעלים שהלך לעולמו ביום חמישי שעבר…..יהי זכרו ברוך

4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.מורשת יהדות מרוקו

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

עד כה הבאנו דוגמאות של השפעת הספרדים על האשכנזים ויש לשאול אם הייתה זו דרך חד סטרית. לשון אחר, האם ניתן למצוא סימנים לכך, שהספרדים קיבלו נוהגים ומושגים שמקורם אצל שכינהם האשכנזים ?

בל נשכח, שבסוף המאה השמונה עשרה מנתה האוכלוסייה האשכנזית כ-20.000 נפש, בעוד שמספר הנפשות בקהילה הפורטוגזית לא עלה על 2.500, גם ראינו, שלא היו מחיצות נוקשות בין שני המגזרים והדבר ידוע לנו מימי שבתי צבי, כאשר התלהבות עצומה אחזה את כל יהודי אמסטרדם.

רבני שתי הקהילות התייעצו ביניהם בענייני הלכה, ותכופות נותנים חכמי שתי הקהילות גם יחד הסכמות לספרים, שמתוכנן אנו למדים על הקשרים שביניהם. יש גם לזכור, כי במחצית המאה השמונה עשרה נוצרה שכבה של אשכנזים אמידים ומשכילים, אשר בחקוֹתה את אורח חייהם של הספרדים העשירים, יכולה הייתה להשפיע עליהם.

אולם על אף עובדות אלו, לא יכולנו למצוא סימנים של השפעה אשכנזית על הספרדים. יש להסביר עובדה זו ברתיעתה של השכבה הגבוה מאימוץ נוהגים של השכבה הנמוכה. הספרדים שמרו בקנאות על דרך חייהם וכאשר החלו להיווצר בקיעים, היה זה בכיוון החברה הלא יהודית ולא בכיוון החברה האשכנזית.

המימרה, שמוטב להשיא את הבת לגוי מאשר ל " טודסקו " – יש בה אולי מן ההפרזה, אבל ללא ספק היה בה גרעין של אמת. ניתן להצביע על שינוי היחס כלפי האשכנזים במחצית המאה המשונה עשרה. שמאה הראשונה של חיים בצוותא היה הפער בין שתי העדות כה גדול, עד שהוא מנע כל השוואה. החברה הספרדית, הצומחת, היוזמת, המשכילה לא הרגישה בשום איון מצד האשכנזים, על אף עליונותם המספרית.

אולם התנאים השתנו באמצע המאה השמונה עשרה. משברים כלכליים חמורים פקדו את אמסטרדם והספרדים, אשר מרביתם חיו באותו זמן על הכנסות ההון ועל ניירות ערך, איבדו את רכושם. נוצר פרולטריון ספרדי ומספר נתמכי הסעד גדל לממדים מדהימים.

או אז אנו נתקלים בגילויים של דחייה, של פחד ואפילו של עוינות. יצחק דה פינטו – 1762, מבחין בין ספרדים לאשכנזים ואת האחרונים הוא חושב כנחותים. כמה שנים שלאחר מכן טוען סופר עלום שם – 1770, שהקיץ של היהודים הספרדים עבר ושהאשכנזים, שהם חרוצים וחסכוניים יותר, רואים כבר את העת המתוקה מתקרבת :

" המה עולים ואנו יורדים ". ויש המסיקים גם מסקנות מעשיות : אין הם רוצים להעסיק אשכנזים או שהם מעתיקים את מקום מגוריהם הרחק מן האשכנזים. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי…..

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

היחסים בין שתי העדות קיבלו גם ביטוי מוסדי במסגרת הנהגת שתי הקהילות ומעמדן כלפי השלטונות העירוניים. כבר בראשית השתקעות האשכנזים באמסטרדם אנו נתקלים בתופעות יוצאות דופן. בעוד שכל קבוצה יהודית – המאוחדת במבטא, בנוסח תפילה ובמנהגים – שואפת להקים לה במהירות מסגרות קהילתיות, כגון בתי כנסת ובית קברות, מגלים האשכנזים הראשונים באמסטרדם נטייה ברורה להיצמד אל הספרדים ולא להינתק מהם.

וכך קרה שעברו שמונה עשרה שנה קודם שהתקיימה התפילה הראשונה בציבור של העדה האשכנזית באמסטרדם, שכן קודם לכן התפללו בשלושת בתי הכנסת של הספרדים. ספרי התורה הושאלו על ידי פורטוגזים עשירים, ויש להניח שאלה לחצו על האשכנזים לקיים תפילה נפרדת בגלל הצפיפות בימים הנוראים, שהרי לאחר התפילה הראשונה אין האשכנזים מקיימים את תפילותיהם בנפרד אלא מזמן לזמן.

שנה שלמה עברה עד ששכרו להם חדר קטן והפכו אותו בלית כנסת, אף שכבר אז גרו הרבה אשכנזים בעיר. אשכנזים רבים המשיכו, אפוא, להתפלל עם הספרדים, עד שאלו קבעו בסעיף שלוש של תקנון הקהילה המאוחדת בשנת 1639, שהכניסה ללא ספרדים תהיה מותרת אך ורק באישור המעמד ( הוועד ).

פרשה דומה קשורה בית הקברות. הספרדים רכשו להם סמוך לבואם בשנת 1602 חלקה לבית הקברות, הרחק מן העיר אמסטרדם, בעיירה חרוט, ולאחר מכן קרוב יותר בעיירה אודרקרק. והנה, אין האשכנזים מזדרזים כלל לקבור את מתיהם בבית קברות משלהם.

המעמד של הספרדים מפציר באשכנזים כמה פעמים לרכוש לעצמם חלקה לבית הקברות, אך לשווא. לבסוף מחליט המעמד ב-11 באוגוסט 1642, שלהבא לא ייקברו עוד מתי האשכנזים בבית הקברות הספרדי, כי הם התרבו עד כדי כך, שאין מקום לקבור את כל המתים.

ורק אז, ובעזרת הלוואה כספית שהעמיד המעמד לרשות קהל האשכנזים, נרכשה חלקת אדמה על יד העיירה מאוידרברג, המשמשת עד היום כבית הקברות של קהל האשכנזים.

אך בזה לא תמה התעסקותה של הקהילה הספרדית – או ביתר דיוק : של האדונים של המעמד – בקהילה האחות. לעתים טוענים ההיסטוריונים, כי היה זה יצר השלטון של המעמד, אשר רצה להטיל את מרותו על האשכנזים, שהביא להתערבותם בענייניה הפנימיים של הקהילה האשכנזית.

אולם האמת ניתנת להיאמר, שהאשכנזים המציאו להם שוב ושוב עילות לכך. התכונה המאפיינת ביותר את קהילת האשכנזים באמסטרדם במשך מאת השנים הראשונות לקיומה, וזו לא פסקה לחלוטין במאה שלאחריה, הם הסכסוכים המתמידים שהתחוללו בקרבה.

דומני שלא היה בית כנסת אחד של קהילה גדולה באירופה, ששמע כל כך הרבה גידופים והשמצות וראה כל כך הרבה קטטות ואפילו תגרות ידיים בין כתליו, כמו בית הכנסת האשכנזי המרכזי, ולאחר מכן בית הכנסת הגדול.

בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם. יששכר בן עמי

 

 4 – דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

יתרה מזו : הסכסוכים לא נשארו בתוך המשפחה היהודית. מתנגדים ומורדים, אם מהקהל, אם מבין הפרנסים, פנו לגורמים חיצוניים, כגון שלטונות העיר אמסטרדם ובתי משפט במלחמתם נגד ההנהגה היהודית, וכן עשו גם הפרנסים כדי לדכא כל התנגדות נגד שלטונם.

אין פלא אפוא, שגם שלטונות העיר נעזרו בקהילה הספרדית כדי לפתור את הבעיות הסבוכות, שהיו קשורות לפעמים בסוגיות הלכתיות, כדי להשכין שלום בעדה המסוכסכת.

תלותה של הקהילה האשכנזית בהנהגת הקהילה הספרדית הייתה פועל יוצא מחולשתה, שנגרמה בשל המריבות הפנימיות הבלתי פוסקות. שהרי באותה תקופה קצרה, כשעמדה בראש הקהילה אישיות חזקה – היא ידעה להשיג את מבוקשה ולהתגבר על כל מתנגדיה, כולל הקהילה הספרדית, ועד ארבע הארצות ושלטונות העיר אמסטרדם.

אנו מתכוונים לפרשת הקהילה הפולנית שנוסדה בשנת 1602 ונתמכה על ידי המעמד במאבקה למען עצמאותה. בראש פרנסי הקהילה האשכנזית עמד אז רבי יוסף בן אברהם, סבו של רבי נפתלי הרץ וייזל, שהיה בעצמו יהודי פולני, אשר ברח בימי טבח חמלניצקי מפולין והשתקע באמסטרדם לאחר שהות קצרה בגרמניה.

רבי יוסף לא השלים עם קיום נפרד של קהילה פולנית. בשלב ראשון זכתה הקהילה הפולנית בתמיכתה של הקהילה הפורטוגזית, וגם ועד ארבע הארצות עמד מאחוריה. שלטונו העיר אמסטרדם, שבדרך כלל קיבלו את דעת המעמד, ניסו גם הם לאפשר לקהילה הפולנית להחזיק מעמד, בין השאר על ידי מתן רישיון לפתיחת איטליז משלה.

בכל זאת היה על הקהילה הפולנית להיכנע : היא פורקה וחבריה הצטרפו כולם לקהילת האם בשנת 1673.

באותו זמן יכולה הייתה הקהילה האשכנזית בהנהגתו של רבי יוסף להתפאר בהישג נכבד נוסף : היא בנתה בית כנסת גדול משלה בשנת 1671, והקדימה את הקהילה הספרדית בארבע שנים בחנוכת בית הכנסת.

ואף שה " אסנוגה " עלתה על " בית הכנסת הגדול " בגודלה, בפארה וברושם שעשתה על מבקריה, הרי שגם " בית הכנסת הגדול " היה בניין מכובד, ובנייתו הוכיחה שהקהילה האשכנזית הייתה מסוגלת לכלכל את מעשיה בכבוד, ללא עזרתה ואפוטרופסותה של הקהילה האחות.

אולם למרבה הצער לא הייתה תקופה זו אופיינית לקהילה. חילוקי הדעות בין החברים, ימיהם כימי הקהילה עצמה : בכ"ג בניסן בשנת ת" – 1640, מבטיחים מאה ועשרים חברי הקהילה, הייתה זו קהילה לא קטנה במושגים של אותם הימים, להפסיק ריב ומדון שבית הכנסת עד להם יום יום.

ההבטחה לא החזיקה מעמד, ולוּ שנה אחת, ואז נקראו הפרנסים הספרדים להכריע בין הממונים, כלומר הפרנסים, ובין הרב במרץ 1641. התערבותה של הקהילה הספרדית הגיעה לשיאה בשנת 1711, כאשר האדונים מן המעמד, מתבקשים להיות הבורר בין הניצים ולנסח תקנות חדשות לקהילה האשכנזית.

הם כפו עליהם תקנות חדשות : שם הקהילה הוסב לשם הקהילה הספרדית  – תלמוד תורה – בית הספר שנוסד בשנת 1660, ושנקרא " תלמוד תורה " ייקרא להבא " עץ חיים " כשם בית הספר של הקהילה הספרדית.

שיטת הבחירות לוועד הפרנסים הותאמה לשליטה האוליגרכית הנהוגה בקהילה הספרדית, אשר דמתה כשלעצמה לשיטת בחירת ראשי העיר באמסטרדם, ובתקנות נכלל סעיף, שאסר את הכניסה לבית הכנסת הספרדי לאשכנזים. הקהילה האשכנזית נאלמה לקבל את התכתיב ולאמץ את התקנות.

גם כאשר רוששו משברים כלכליים את הספרדים במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, כפי שהזכרנו לעיל, נשארה הבכורה בידי הקהילה הספרדית. דוגמה מאלפת היו האירועים סביב להזמנת הקהילות לסנהדרין הגדולה של נפוליאון בשנת 1806.

כאשר ראשי שתי הקהילות ניהלו משא ומתן עם ראשי העיר אמסטרדם, כדי שיאופשר להן שלא להשתתף בסנהדרין ולמנוע את השתתפותה של קהילה האמנציפטורית " עדת ישורון ". האשכנזים הציעו לספרדים, שהם יהיו ראשי המדברים והנימוק שהביאו לכך היה, שהקהילה הספרדית ותיקה מהם. ההפרש בשנים לא עלה על עשרים – שלושים שנה והקהילה האשכנזית הייתה אז גדולה פי ארבעה מן הקהילה הספרדית ! 

בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.יוסי מכמן

מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

אבל זו כבר הייתה שירת הברבור של הקהילה הספרדית כמנהיגת האוכלוסייה היהודית באמסטרדם. דור חדש של משכילים, נמרצים ובלתי תלויים, נאבק באותו זמן על המנהיגות באמסטרדם ולא היה מוכן להכיר בייחודיות ובמעמד המועדף, שמהם נהנתה הקהילה במשך השנים.

אמנם נציגות  הפורטוגזים במוסדות, שהוקמו בימי לאוי נפוליאון, בימי הכיבוש הצרפתי ובימי ממלכת הנידרלאנדים, הייתה הרבה מעבר לכוחם המספרי ולחשיבותם הסגולית, אבל דבר זה לא יכול היה לטשטש את העובדה, שאכן הגיע החורף את הקהילה הפורטוגזית.

היה עליה לנהל מאבק עיקש למניעת היבלעותה בקהילה האשכנזים , מאבק זה נמשך מימיו של המלך לאוי נפוליאון, כאשר שאפו יונס דניאל מאיר וקארלוס אסר להקים ארגון גג כולל לכל יהודי הולנד, ועד לשנת 1870, כאשר התייאשו כולם מן הניסיונות לאחד את הקהילות האשכנזיות עם הקהילות הספרדיות.

אבל הצלחתה זו לא יכולה הייתה להסתיר את העובדה, שמאז הייתה הקהילה הספרדית בצל אחותה הגדולה, ובכל זאת פג גם אז קסמה, כפי שראינו לעיל. כדי להמחיש את דברינו תובא לכאן טבלה השוואתית של הקמת מוסדות קהילתיים בשתי הקהילות.

 

                                   ספרדים          אשכנזים                    מספר השנים מתחילת ההתיישבות

       התיישבות ראשונה     1597             1617                             ספרדים             אשכנזים

    תפילה ראשונה בציבור    1602           1635                             5                    18

רכישת בית קברות            1602            1642                             5                           25

ייסוד בית מדרש לרבנים  1616                1740                           19                         123

רב ראשי ראשון             1660              1917                            63                       300

הטבלה מראה בעליל, עד כמה פיגרו האשכנזים אחר הספרדים. אולם התארגנות הקהילתית של האשכנזים לא הייתה רק איטית בהשוואה לקהילה הפורטוגזית; אין אח ודוגמה לקיבוץ יהודי כה גדול, אשר פיתח את מוסדותיו המרכזיים והחיוניים ביותר איטיות כזו ובאיחור רב.

סחבת זו אומרת דרשני, שהרי מדובר בקהילה שהייתה הגדולה ביותר במערב אירופה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה ועלתה גם על קהילות מפורסמות במזרח אירופה, כגון ברוד, למברג, קראקו או וילנה. מדוע היה על קהילת אמסטרדם להביא את רבניה תמיד מחוץ לארץ, מגלאגאו, ברוד, קאליש ועוד, ומדוע לא דאגה להכשיר תלמידי חכמים שיכלו להתחרות עם רבני הערים האלו ?

מבט חטוף על שושלת הרבנים המפורסמים באמסטרדם מלמדנו, שאף על פי שהמשרה עברה מאב לבן במשך יותר ממאה שנה, קיבלו כל הרבנים את חינוכם מחוץ לאמסטרדם. אמנם רבי שאול אמסטרדם – בנו של רבי אריה לייב – הרב הראשי של אמסטרדם בין השנים 1740 – 1755, ונכדו של רבי שאול מקאליש, נתמנה לרב ראשי לאמסטרדם, אך נפטר בדרכו אליה בשנת 1707. ושל חכם צבי, רב ראשי באמסטרדם 1711 – 1714, טוען, שמצא תלמידי חכמים רבים בעיר, אך בנו, משה יעקב, לא קיבל את חינוכו בטמסטרדם, וכאשר נתמנה אביו בשנת 1793 לא ידע הולנדית. ואפילו חתנו, הרב שמואל ברנשטיין, שנחשב בזמנו כרב מתקדם והיה לרב הראשי של הקונסיסטוריה של אמסטרדם ולאחר מכן 1816 – 1838, לרב ראשי של אמסטרדם, גם הוא לא ידע הולנדית, לפחות עד שנת 1811.

רק עם מניויו של הגרי"צ דינר למנהל בית המדרש לרבנים בשנת 18762 החלה תקופה חדשה ותלמידיו היו הרבנים הראשונים בהולנד, שהוכשרו בארץ עצמה.

נראה לי, שי לחפש את ההסבר לפיגור בארגון הקהילתי של האשכנזים באמסטרדם, ובמיוחד העדר בית מדרש לרבנים, בהרגשת הנחיתות מול היהודים  הפורטוגזים, שהעיקה על המהגרים האשכנזים מיום בואם לעיר.

מעמדם של היהודים הספרדים בפני שלטונות העיר והכבוד שנהנו ממנו, עושרם השכלתם, יוזמתם הנמרצת וקשריהם הבינלאומיים – כל אלה היו לברכה גם לאחיהם האשכנזים. אולם בברכה זו גולמה הייתה קללה סמויה מן העין.

האשכנזים בעיר, שהתקבצו לשם מכמאה מקומות, נשארו תמיד במצב של תלות בפורטוגזים ולא הגיעו מבחינה ארגונית ותרבותית לבגרות. דבר זה נראה לי גם ההסבר לריבוי הריבות והקטטות האלימות בקרב האשכנזים.

אלה ידעו, שמעליהם עומד מעין " אבא ", שבסופו של דבר יקבל על עצמו האחריות שממנה ברחו. על כן פנו תמיד לערכאות של גויים, בעוד שהספרדים ידעו לפתור בדרך כלל את הבעיות ואת הסכסוכים בתוך הקהילה עצמה.

הקהילה האשכנזית ניסתה להיבנות מיבוא רבנים גדולים, רבי חכם צבי, רבי שאול אמסטרדם, וחזנים מפורסמים, כגון רבי משה מגאלגאו מפולין, אך ללא הועיל. רק מאוחר  מאוד, בסוף המאה התשע עשרה, התחילה ההתעוררות האשכנזית ונמחקה העליונות הפסיכולוגית של היהודים הפורטוגזים.

סוף הפרק : בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.

תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

מורשת יהדות מרוקו

5 – תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

אחת הקהילות הספרדיות הגדולות והמאורגנות בחצי הכדור המערבי מצויה בעיר בואנוס איירס, בירת ארגנטינה. יהדות ארגנטינה היא ברובה הגדול יהדות אשכנזית ומוצאה ממזרח אירופה. הספרדים ובני עדות המזרח מהווים רק כ-13 אחוז מכלל יהדות ארגנטינה, ואף הם עצמם מפולגים ביניהם לארבע קבוצות קהילתיות נבדלות :

" מרוקנים ", : חלבים " ,  " דמשקאים " ו " דוברי לאדינו ". מספרם של דוברי הלאדינו, המתגוררים בבואנוס איירס, הגיע בשנת 1968 לכעשרת אלפים נפש.

כל אחת מקהילות הספרדים ובני עדות המזרח מקיימת התארגנות מסועפת נפרדת, הכוללת בית כנסת, בית קברות, מועדונים חברתיים ומוסדות אשראי. רק בשנים האחרונות ניתן להבחין בניצניה של התארגנות גג ספרדית.

גם בתחום הציונות, שבה אין לכאורה כל משמעות להשתייכות לקהילות מוצא שונות, קיימות מסגרות ארגוניות נבדלות ל " דוברי ערבית " ול " לדוברי לאדינו ".

 הקהילה הספרדית שבה נעסוק היא קהילת דוברי הלאדינו. קהילה זו נבדלת במידה מסוימת משאר קהילות הספרדים ובני עדות המזרח.חבריה דתיים פחות מחברי קהילות יוצא סוריה, אם כי מתבוללים פחות מיוצאי מרוקו, וקרובים יותר מכולם לציבור האשכנזי. הם ממלאים תפקיד פעיל יותר בתחום הציונות, ויוזמתם בתחום התארגנות הגג הספרדית היא רבה.

בנבדל מיליד תיטואן, דמשק או חלב, שהגיעו לבואנוס איירס בקבוצות גדולות יחסית, ולכן התגבשותם לכלל קהילת יוצאי אותה עיר הייתה תהליך טבעי, באו דוברי הלאדינו מערים ואף מארצות שונות. למרות השפה המשותפת והמסורת הדומה, היוו דוברי הלאדינו קבוצה הטרוגנית, ורק בהדרגה התפתחה בהם ההכרה, שהם קהילה בעלת ייחוד משלה.

למרות זאת הקימו דוברי הלאדינו ארגון קהילתי רבגוני בתחומי הדת, הסעד והחינוך, שספק אם מצויים רבים כמותו בעולם המערבי. אולם מרבית חברי קהילה זו הם בגיל מבוגר, ואילו הדור הצעיר נוטה להתרחק מן החיים הקהילתיים ואפילו מן היהדות.

התקופה הנידונה הינה השנים 1930 – 1945, הייתה בעלת חשיבות מכרעת בהתגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו, ונראה שהבנתה עשויה לסייע במשהו גם להבנת דמותה של קהילה זו כיום.

התקופה שעד שנת 1930 יכולה להיחשב בתולדותיה של הקהילה הספרדית בבואנוס איירס כ " תקופת ההגירה ". בואם של ההודים מתורכיה לארגנטינה החל בעשור האחרון למאה התשע עשרה או בתחילת המאה העשרים.

ראשוני המהגרים היו צעירים שקיוו " לעשות אמריקה " ולשוב לארצם, אולם החליטו להישאר בארגנטינה והביאו אחריהם את בני משפחותיהם. ההגירה גברה לאחר מהפכת התורכים הצעירים בשנת  1908 בשל חובת השירות הצבאי בצבא התורכי, ובעקבות הסבל שהביאו מלחמות הבלקנים 1912 – 1913 ומלחמת העולם הראשונה.

ארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני, כיוון שלא כיבד את החוקה ולא ביצע רפורמות לשיפור מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.

הארגון גדל במהירות וקיים קשרים סודיים עם הליברלים העות'מאנים, שהגלה הסולטאן לפריז. הבולט בחברי התנועה היה אהמט רזא. סיסמתו הייתה "סדר וקידמה". בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח את הסולטאן על ידי תככים פוליטיים ונכשל. לאחר ניסיון הדחה זה הוקם בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה, שכונה בעיתונות המחתרתית "שר העינויים של נוער המדינה". בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.

בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני.

ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב – ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר בטורקים הצעירים.

 הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול. חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 ללא תנאים. ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימאטום נשלח בטלגרף מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב – 25 ביולי 1908הכריז הסולטאן על השבת החוקה

5 – תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

יחס התנועה ליהודים

בואנוס איירס-בית כנסת

בואנוס איירס-בית כנסת

רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אולם מחשבות אלו התבדו מהר כאשר התנועה גילתה יחס אנטי- ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים (שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית ) אויבים והפעילו נגדם גזירות: בין היתר כפו עליהם לקבל אזרחות טורקית, וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל בטענה שהצבא הבריטי מתקרב ליפו.

יהודי העיר איזמיר, שממנה באו רבים מחברי הקהילה הספרדית של בואנס איירס, היו נתונים בתקופת השלטון היווני 1918 – 1922 לרדיפות מצד האוכלוסייה היוונית, ואלפים נמלטו מן העיר. מתוך 35.000 יהודים שהיו באיזמיר בשנת 1914 נותרו בה בשנת 1927 רק 16.500.

ארגנטינה הייתה רק אחד מיעדי ההגירה של היהודים הספרדים. הקירבה הלשונית שבין הלאדינו והספרדית הקלה על ההגירה לאמריקה הלטינית, ואולי אף עודדה אותה, אולם למעשה גברה ההגירה לאחר סגירת שערי ארצות הברית, בעקבות חוקי המכסה של ראשית שנות העשרים, ושנים אלו נחשבות לשנות השיא של ההגירה היהודית לארגנטינה.

מאז שנת 1930 החלה ארגנטינה להגביל את ההגירה אליה, עד שערב מלחמת העולם השנייה נעצרה ההגירה כליל. בתקופת המלחמה הגיעו לארגנטינה יהודים מארצות הכיבוש הגרמני – ובהם ספרדים מיוגוסלביה, מבולגריה, מיוון ומאיטליה.

מקום המגורים הראשון של הספרדים בבואנוס איירס היה ברובע סנטרו הסמוך לנמל, ואחר כך ברובע ויז'יה קרספו. בשנת 1914 התכנסו עשרה מילידי איזמיר, שהתגוררו בויז'ה קרספט, והכריזו על הקמת הארגון " קהל קדוש ותלמוד תורה לָה הֵרמַנדַד ספרדי ".

שנים אחדות לאחר מכן פנו חברי הארגון אל השלטונות הארגנטינאיים וביקשו מהם הכרה משפטית. השלטונות היתנו את הכרתם בהתחייבותו של הארגון לדאוג לחבריו הנצרכים ובשינוי שם הארגון " לארגון קהילתי יהודי ספרדי של בואנוס איירס "

ב – 9.2.1919 התכנסה אסיפת הייסוד של " הארגון הקהילתי היהודי ספרדי " שבה אושר התקנון, התקף – בשינויים קלים – עד היום. לפי התקנון נקבעו לארגון חמש מטרות :

א. לעזור ולהגן על האחים לדת החולים והנצרכים.

ב. להעניק חינוך יהודי

ג. לבנות מרפאה.

ד. לרכוש קרקע לבית קברות.

ה. לקיים פולחן יהודי לפי המנהג הספרדי.

התקנון זכה לאישורם של השלטונות ב- 5.1.1920 והקהילה הספרדית קנתה את הבניין ברחוב קָמָרְגוֹ 870 – בו שוכן בניין הקהילה עד היום. באותה שנה נמנו עליה 284 משפחות חברים.

במשך שנות העשרים הלך וגדל מספרם של חברי הקהילה עד לכאלף משפחות בתחילת שנות השלושים. הסיבה לכך הייתה הריכוז הגדל והולך של מהגרים מתורכיה ברובע חיז'ה קרספו. יש לציין, כי הציבור ברובע זה היה ברובו דל אמצעים וגם מנהיגי הארגון הקהילתי לא הצטיינו ברווחה כלכלית.

שונה מזה היה גורלם של בני רודוס, שלאחר שעשו את צעדיהם הראשונים ברובע סמטרו, התבססו מבחינה כלכלית והעתיקו את מגוריהם לרובע קולחיאלס, שם הקימו בשנת 1929 את בית הכנסת ואת הקלוב – " שלום " – שבהם התרכזו החיים החברתיים של יוצאי רודוס.

בקהילה זו נמצאו כמה אנשים שהתעשרו וקנו לעצמם שם של פילנתרופים גדולים, כשהם עוזרים לא רק לבני קהילתם, אלא לכל הציבור הספרדי. בעוד שהמנהיגים של רובע ויז'ה קרספו ניהלו באורח שוטף את הארגון הקהילתי שלהם והיו מקובלים על " עמך " של יוצאי איזמיר, היוו הנדבנים הגדולים – גדולי הסוחרים והתעשיינים הספרדים – מעין אריסטוקרטיה, ותרומתם לארגון הקהילתי הספרדי היוותה רק חלק ממסכת פעילותם הציבורית.

קשה מאוד לדבר על מנהיגות רוחנית דתית בקרב הציבור הספרדי של בואנוס איירס. בין המהגרים הספרדים לא נמצאו אנשים שזכו לסמיכות רבנית, וכמעט שלא נמצאו ביניהם כלי קודש. התקופה היחידה, שבה היה לקהילה רב של ממש, היו השנים 1929 – 1931, בעת כהונת הרב ג'אין, שליח " ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות " בירושלים.

הרב ג'אין כיהן תקופה קצרה כרב הקהילה המרוקנית\ כרב הקהילה הספרדית וכרב הקהילה הירושלמית הקטנה, שהתקיימה באותה עת בבואנוס איירס, אך הוא לא הצליח להשתלב בחיי הציבור הספרדי בארגנטינה ועזב אותה באכזבה גלויה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר