מורשת יהדות מרוקו

מחוסר רבנים היה התפקיד הדתי החשוב נתון בידי החזן, שערך קידושין וניהל טקסי הקבורה. בשאלות הלכתיות, נהגו חברי הקהילה לנות לבית הדין של הקהילה החלבית. עם זאת, שי לציין כי הציבור בכללו, ובעיקר דור המייסדים, היה שומר מצוות.

בית הכנסת היה מוקד החיים החברתיים של הארגון הקהילתי הספרדי ומנהיגיו היו מעורבים באופן אישי בהווי בית הכנסת. סמוך לבית הכנסת פעל תלמוד תורה קטן, שבו למדו בשנות השלושים והארבעים עשרות מעטות של תלמידים, בצורה בלתי סדירה.

הלימודים, שבאו כהשלמה לחינוך היסודי בבית הספר הארגנטינאי, נחשבו לפונקציה של החיים הדתיים, והתנהלו במתכונת דומה ללימודים ב " חדק ". ההישגים הלימודיים היו דלים ביותר, ומעשה היה בית הספר מוסד שולי בקהילה הספרדית.

האדמיניסטרציה של הארגון הקהילתי הספרדי הייתה בידי ועד מנהל בו עשרים ותשעה חברים, שנבחר אחת לשנתיים על ידי האסיפה הכללית של הקהילה. עד סוף שנות השלושים היה השלטון בידי העסקנים הוותיקים – חלקם מבין עשרת המייסדים של הארגון בשנת 1914.

בשנת 1929 עשה הארגון הקהילתי הספרדי צעד חשוב בהתפתחותו, כאשר הצליח לרכוש קרקע לבית הקברות. במפעל זה היו שותפים גם קבוצות אחרות של ספרדים דוברי לאדינו, שהתגוררו ברבעים אחרים בבואנוס איירס, והוא העניק לבית הכנסת שברחוב קמרגו עמדת עדיפות ברורה על פני שאר הארגונים הספרדיים.

המשבר הכלכלי של שנת 1930 ערער את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הספרדית ופגע בצורה חמורה גם באפשרויותיה לממן את הפעולות הקהילתיות. בתוך הציבור הספרדי היה מספר גדול של מקרי סעד, שהתדפקו על דלתות ארגוני הצדקה בבקשת עזרה, ובתוך הארגון הקהילתי הספרדי נוצרה תחושה של אזלת די ואי יכולת להתמודד עם המצוקה.

גבר הלחץ לשינוי אופיה של הקהילה מארגון, שבמרכזו בית הקברות ובית הכנסת, לארגון סעד, הן מצד ציבור הנצרכים, והן מצד עסקנים חדשים, שתבעו להחליף את השלטון בקהילה. בסוף שנת 1940 ולאחר מאבק פנימי על השלטון התחלפה הנהלת הארגון הקהילתי הספרדי ועלתה מנהיגות צעירה ודינמית, ברובה בעלת אמצעים, כושר ארגון ושאיפה לשנות את פני הקהילה.

במשך שנים אחדות פעלה הנהגה זו לעריכת רפורמה יסודית במבנה ההתארגנות הספרדית בבואנוס איירס. בהנהגה חדשה זו תפסו מקום חשוב כמה מראשי קלוב " שלום " – ארגונם של יוצאי רודוס – ולמעשה ניתן לראות את הארגון מחדש של הקהילה הספרדית כברית בין יוצאי איזמיר לבין יוצאי רודוס, שהצטרפו אליה הקבוצות הקטנות של יוצאי איסטנבול, בולגריה, סלוניקי ואחרים.

ההנהגה החדשה העמידה במרכז פעולותיה את תוכנית הסעד, אך לשם כך היה עליה למצוא מקורות מימון חדשים. להשגת מטרה זו פעלה הקהילה בשתי מגמות : הראשונה – גיוס מספר מקסימאלי של חברים חדשים ושינוי שיטת המיסוי; –  והשנייה – צירוף כל ארגוני הסעד הספרדיים לקהילה.

בסוף שנת 1940 היו רשומות בקהילה הספרדית, כאמור, כאלף משפחות, ורק מחציתן שילמו דמי חבר. במבצע נמרץ לגיוס חברים הצליחו חברי הוועד המנהל לאתר את מרבית התושבים דוברי הלאדינו, שהתגוררו אותה עת בבואנוס איירס.

חברי הוועד המנהל פנו באופן אישי לכל אחד מראשי המשפחות, שהיו חברים בכוח, ושכנעו אותו להצטרף לקהילה. בסוף שנת 1943 הגיע מספר המשפחות הרשומות בקהילה ליותר מ-2300 שכלל – להערכתם של חברי הוועד המנהל – יותר מתשעים אחוז מן הספרדים דוברי הלאדינו, שגרו אותה שעה בבואנוס איירס.

המבצע לגיוס חברים חדשים היה משולב בשינוי שיטת המיסוי בקהילה. הוועד המנהל העריך את מצבו הכלכלי של אחד מחברי הקהילה והטיל עליו מס בהתאם לאפשרויותיו הכספיות. המס נע בן פסו אחד לחודש ל-300 פסוס לחודש. חלוקת הנטל הכספי לא הייתה שווה בין כל החברים, והיא משקפת את הקיטוב הכלכלי, שאפיין את הציבור הספרדי באותה עת.

 תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

לרוב הגדול כשמונים אחוז נקבע מס נמוך, פסו אחד עד שלושה פסוס לחודש, ואילו אחוז אחד מחברי הקהילה שילמו מס גבוה, 100 – 300 פסוס לחודש. המסים הגבוהים הם שאיפשרו למעשה את ביצוע הרפורמה.

יש להעיר כי משרד המשפטים הארגנטיני התנגד למיסוי בלתי אחיד, ולכן הוסיפה הקהילה לגבות מבחינה פורמלית מס של פסו אחד לחודש מכל חבר, והשאר נרשם בספרי החשבונות כ " תרומה " .

שיטת המיסוי בקהילה הספרדית של בואנס איירס – שלא הייתה מקובלת ביתר הארגונים היהודיים – מזכירה את שיטת ה " עריכה ", שהייתה נהוגה בארצות האימפריה העות'מנית. אולם יש לזכור, שבארגנטינה היו החברות בקהילה ותשלום המס וולונטריים, ובידי הקהילה לא היו אמצעים להשלטת סמכותה.

יש לראות את הנהגת שיטת המיסוי הזו על רקע הזהות היהודית הגוברת בתקופת השואה, ואת המוטיבציה לתשלום המס כחיובית ביסודה.

שיטת המיסוי החדשה הביאה למעשה לתמורה רצינית במקורות המימון של הקהילה הספרדית. השינוי לא היה רק כמותי, אלא גם באופי ההכנסות – במקום הכנסות מבתי הקברות ומבית הכנסת – הכנסות מדמי חבר.

לתופעה זו משמעות מיוחדת על רקע המקום המרכזי, שתפס בית הקברות במימון הפעולות של הארגונים היהודיים בארגנטינה. ובמיוחד בהשוואה לנעשה בקרב הקהילה האשכנזית. קהילה זו ניסתה במשך שנים להעלות את דמי החבר ורק בשנת 1945 הצליחה להעלות את המס החודשי מפסו אחד לשניים, מקור ההכנסה החשוב ביותר של הקהילה האשכנזית היה ועודנו בית הקברות.

" החברה קדישא אשכנזי " שהפכה ל " קהילה אשכנזית של בואנס איירס " – האמיה  AMIA , מחזיקה במונופול על שירותי הקבורה לאשכנזים, ואילו כל אחד משאר הארגונים הקהילתיים של הספרדים ובני עדות המזרח מחזיק במונופול על קבורת בני עדתו.

הקבורה היא התחום היחיד, שבו ניתן למנוע שירותים מיוחדים, המסרבים להשתתף במימון הפעילות הקהילתית, וכך, באמצעות הפעלת לחץ על חברים הנזקקים לשירותי קבורה, מממנת האמיה את מירב פעולותיה.

אחד המניעים לשינוי שיטת המיסוי בקרב דוברי הלדינו היה הרצון להתרחק מן הדוגמה האשכנזית ולא להפוך את בית הקברות למוקד החיים הקהילתיים.

בצד שינוי שיטת המיסוי וגיוס חברים חדשים פעל הארגון הקהילתי הספרדי להפסקת קיומם העצמאי של ארגוני צדקה קטנים ולסיפוחם לקהילת האם. ארגונים אלה, שהוקמו כלאנדסמאנשאפטים, התחרו ביניהם על החברים, מילאו פונקציות חופפות והביאו תועלת מועטה בלבד לציבור הנצרכים.

הקהילה הספרדית החליפה את שיטת המיסוי שנהגה עד אז, לפי גבה כל ארגון מחבריו באופן עצמאי דמי חבר חודשיים, במנגנון גבייה משותף לכל ארגוני הקהילה. על כל חבר בקהילה נוטל מס אחיד, שכלל את תשלומיו לכל הארגונים שאליהם השתייך.

בתמורה התחייב הארגון הקהילתי לתת קצבה חודשית קבועה לארגוני הסעד שהצטרפו אליו. בהדרגה איבדו הארגונים הקטנים את מעמדם העצמאי ונבלעו בתוך הארגון הקהילתי.

בעקבות הרפורמה גדלו תקציבי הסעד של הקהילה בצורה ניכרת : כמחצית מכלל ההוצאות של הקהילה בשנות הארבעים היו מיועדות לסעד. יש לציין כי לנשים היה תקפיד חשוב בארגון פעולות הסעד של הקהילה, והן שקיימו מגע אישי עם האוכלוסייה הנצרכת, דאגו לביקורים בבתי העניים, לבדיקת תנאי חייהם ולחלוקת לבוש חם ומזון טרי למשפחות.

חשיבות מיוחדת נודעה לשירותי הבריאות שפיתחה הקהילה על בסיס פעולותיו של הארגון לעזרה רפואית, שפעל ברובע ויז'ה קרספו עוד מאז שנת 1922. לאחר שהצטרפו לקהילה, הגישו רופאי הארגון דו"ח לוועד המנהל של הקהילה ובו תארו את המצב הסניטרי הירוד, שבו חי חלק מן האוכלוסייה הספרדית – בתתי דירות צפופים ללא חימום בחורף, ללא תזונה מספקת וחשופים למחלות ראומטיות ולשחפת.

דו"ח זה זעזע כמה מראשי הקהילה, שהחליטו ליזום הקמת מרפאה לקהילה הספרדית. התוכנית להקמת מרפאה הייתה בראשיתה צנועה למדי, אך היא השתלבה בתקופה של " קדחת בנייה ", שהקיפה את כל הארגונים היהודיים בבואנוס איירס, ובסופו של דבר נבנתה מרפאה מפוארת, שהושלמה בשנת 1952 בצמוד לבניין הקהילה שברחוב קמרגו.

הוועד המנהל של הקהילה יסד שירות הלוואות לחברים נצרכים, בתקווה להפוך אותו למוסד בנקאי של הקהילה. מטרת ההלוואות הייתה לעזור לנצרכי הסעד להסתדר בעבודה על ידי רכישת כלי עבודה או סחורה, אולם שירות זה לא זכה להיענות ציבורית, וזאת בניגוד בולט למצב בקהילה האשכנזית, שבה מצחו ארגוני אשראי כבר בשנות העשרים ומילאו תפקיד מרכזי בחיים הכלכליים של הציבור האשכנזי. אצל הספרדים התפתחו אגודות האשראי רק בתקופה מאוחרת – מאז שנות הששים.

הרפורמה בשירותי הסעד נבעה אמנם ממצבה הקשה של האוכלוסייה הנצרכת אך ניתן לראות בה גם תוצאה מההתפתחות הכלכלית בארגנטינה. לאחר המשבר של שנת 1930 חלה התפתחות רבה בתעשייה הארגנטינאית, שהביאה לשיפור המצב הכלכלי של המעמד הבינוני העירוני, ולפיתוח תעשיות הביגוד, שבהן עסקו ספרדים רבים.

ראשוני הנהנים מתהליך זה היו מיעוט בתוך הציבור הספרדי, אך הם שסיפקו לקהילה את מקורות המימון שלה, והפעילות הפילנתרופית הגוברת הייתה ביטוי לרווחה.

למרות שאיפותיהם של מנהיגי הקהילה לפתח שירותי סוציאליים מודרניים, הוסיפו שיטות הסעד להתבסס על התפיסה הפילנתרופית המסורתית, והסעיף העיקרי בתקציב הסעד היו הקצבות חודשיות לאלמנות ולנצרכים. הקהילה הספרדית לא הצליחה להתחרות בציבור האשכנזי בשירותי אשפוז, תעסוקה או מוסדות פיננסיים.

התמורות שעברו על הקהיל הספרדית היו קשורות באופן הדוק למה שהתרחש באותה תקופה בעולם היהודי. עליית הנאציזם בגרמניה ורדיפות היהודים והתחזקותה של האנטישמיות בארגנטינה עצמה הגבירו את הזיקה של היהודים למוסדותיהם, והשפיעו על נכונות רבה לתרום למען חיזוק ההתארגנות הקהילתית.

במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה מצאה ההזדהות עם היהדות את עיקר ביטויה במישור הארגוני הלוקאלי. רק לקראת סוף המלחמה, כאשר הידיעות על גורלן המחריד של קהילות סלוניקי, אתונה ורודוס הגיעו לארגנטינה, נזדעזעו ראשי קהילות דוברי הלאדינו ונחלצו לפעילות נמרצת למען שארית הפליטה ביוון.

למאורעות התקופה הייתה השפעה רבה גם על התפתחותה של הציונות הספרדית. בהקשר זה נסקור רק כמה משלבי ההתפתחות של הציונות הספרדית בארגנטינה. התפיסה הציונית של הספרדים התבססה בעיקר על רגשות דתיים, על מסורות קבליות ועל כיסופים לשוב לציון, אך חסרה את המטען האידיאולוגי העשיר, שהיה ליהודי מזרח אירופה, ואץ ההיכרות הבלתי אמצעית עם התנועה הציונית המאורגנת.

הספרדים לא הצליחו להיקלט בתוך המסגרות הציוניות, שהיו קיימות בארגנטינה, מכיוון שהללו נמצאו באופן בלעדי בידיים אשכנזיות, והיו מתואמות לתנאים התרבותיים של המהגרים ממזרח אירופה.

הניכור והזרות שבין העדות בלטו באופן מיוחד בתחום הלשוני. הספרדים חשו מרירות כלפי האשכנזים והרגישו, כי האגודות הציוניות חתומות בפניהם, מכיוון שהשפה היחידה המדוברת בהן היא יידיש.

התנועה הציונית התעלמה במשך תקופה ארוכה מצרכיו המיוחדים של הציבור הספרדי, והרוב המכריע של השליחים שהגיעו לארגנטינה פנו רק לחברת הרוב היהודית האשכנזית. במחצית השנייה של שנות העשרים ביקרו בארגנטינה שני שליחים ספרדים : הד"ר אריאל בן ציון, שליח קרן היסוד, והרב שבתאי ג'אין, שליח ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות.

שליחותם עוררה בשעתו תסיסה רבה בתוך הציבור הספרדי, וניתן לראות אותה כפריצת דרך בקירוב הציבור הספרדי בארגנטינה אל הציונות.

בראשית שנת 1931 החל להופיע בבואנס איירס עיתון בעל מגמה ציונית מובהקת לה לוס – La Luz – והוא מופיע בקביעות מידי שבועיים עד היום.

עורך לה לוס, דוד אלנקווה, היה ידוע בקרב הציבור הספרדי כעורך העיתון " איל ז'ודיו ", שנתפרסם בכל ארצות הבלקן בשנים 1909 – 1929. העיתון לה לוס היה בעל חשיבות מרכזית בהכשרת הלבבות לציונות, ושימש במה לציבור הספרדי המקומי, בעיקר לדוברי הלאדינו.

בקהילת דוברי הלאדינו הוקם בשנת 1932 " המרכז הציוני הספרדי " – הארגון הציוני הספרדי הראשון שזכה להאריך ימים. ארגון זה נועד בראשיתו למלא שליחות תרבותית ציונית, אך למעשה הפך למתריס העיקרי של הספרדים דוברי הלאדינו למען הקרנות הלאומיות.  

יש לציין כי ההתעוררות הציונית של שנות השלושים הייתה אופיינית בעיקר לעסקנים בודדים ולא חדרה לשכבות העממיות. עם זאת היו ראשי הארגונים שותפים לחרדה לגורלו של העם היהודי, ונציגי הארגונים של הספרדים ובני עדות המזרח הצטרפו להקמתו של הגוף המייצג את יהדות ארגנטינה – הדאיא . DAIA Delegacion de Asociaciones Israelitas Argentinas עוד מראשית דרכו בשנת 1933.

בשנת 1937 קיבלה ההתארגנות הציונית הספרדית תנופה עם הקמתו של " הוועד הבין קהילתי למען גאולת הארץ ", שהיה משותף לכל הקהילות הספרדיות – יוצאי סוריה, מרוקו, ארץ ישראל ודוברי הלאדינו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גברה מגמת ההתקרבות בין העדות הספרדיות השונות לבין עצמן ובינן לבין האשכנזים. הפעילות הציונית החלה לחדור גם לשכבות העממיות של הציבור הספרדי, וחל מפנה בהיקף התרומות שנאספו מקרב ציבור זה למען המגביות הלאומיות.

לאחר הפסקה של שש עשרה שנה שוב הגיע לארגנטינה שליח ספרדי מטעם קרן היסוד. ביוזמתו של השליח, אדולפו ארדיטי, נתכנסה בשנת 1942 " הוועידה הרגיונלית הספרדית הראשונה ". בהשתתפות נציגי כל הקהילות הספרדיות מבואנוס איירס וערי השדה ונציגי הקהילות בצ'ילה ובאורוגוואי.

הוועידה הכריזה בגלוי על תמיכתו של הציבור הספרדי – על ארגוניו הדתיים ומנהיגותו הדתית – בציונות, ובחרה את " הוועד הספרדי המרכזי ", הוא הגוף הממונה על עריכת מגביות בקרב הציבור הספרדי על כל חלקיו.

הציונות באותה תקופה הייתה בעלת אופי פילנתרופי ונתפסה כאיסוף תרומות לבניין ארץ ישראל, כדי שיהודים נרדפים יוכלו לבנות בו את ביתם. ההתעוררות הציונית ניכרה בעיקר בתחום המגביות הלאומיות ולא הביאה ליצירת ארגונים בעלי מגמות אידיאולוגיות- תרבותיות, ולמעשה, בתקופת מלחמת העולם כמעט ולא נעשתה השקעה חינוכית-רעיונית בקרב הנוער הספרדי.

שיתוף הפעולה בין הסקטורים השונים חלף עם שוך הסערה. לאחר הקמת מדינת ישראל חל פילוג בתוך " הוועד הספרדי המרכזי ". דוברי הלאדינו פרשו מן הוועד והקימו את DESA ואילו " דוברי הערבית " – יוצאי סוריה, מרוקו וארץ ישראל – היו מאורגנים ב " וועד הספרדי הארגנטינאי.

סקרנו עד כה את התגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו בבירת ארגנטינה – מדיה שלא היה בה כל רובד קהילתי קודם. ללא מגרת מחייבת ומרצונם החופשי של החברים הצליחה הקהילה הספרדית להחיות כמעט לגמרי אל האידיאל של הקהילה המסורתית.

הישג מרשים זה היה מלווה בהתחייבויות כספיות ניכרות מצד החברים. אולם ייתכן שחולשתו של הארגון נעוצה הייתה דווקא בוולנטריזם שלו. בני הדור הראשון והשני הצטרפו לקהילה, אם כדי למלא את צרכיהם הדתיים והחברתיים ואם מתוך היענות לצו מצפונם, אך לאחר שהתרופפו הלחצים החיצוניים, אשר ליוו את תקופת השואה ואת הקמת מדינת ישראל, חלה ירידה במוטיבציה היהודית, ובני הדור השלישי לא הלכו בעקבות הוריהם.

נקודת התורפה של הקהילה בתקופה שסקרנו הייתה בתחום החינוך היהודי. שני דורות מבני קהילת דוברי הלאדינו גדלו כמעט ללא חינוך יהודי. לתופעה זו היו השלכות חמורות על יכולתה של הקהילה להבטיח את המשך החברות בה וליצור תכנים רוחניים, שישמרו את היהדות בארגנטינה וישמשו מחסום נגד ההתבוללות.

6 – התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

מאמר זה מושתת על חומר שנאסף לכתיבת עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב על הנושא : " הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי "

הספרדים, שקמו כגוף פוליטי בארץ ישראל, ניסו בשנות השערים להקים אגון עולמי, שיפעל במגרת התנועה הציונית. ראשיתן הייתה ערב פתיחת הקונגרס הציוני הי"ג בקארלסבאד באלול תרפ"ג – אוגוסט 1923. הצירים הספרדים, שבאו מארץ ישראל וממקומות אחרים בגולה, דנו על הרחבת התעמולה הציונית בקרב היהדות הספרדית והגברת שיתופה בעבודת התחייה ובניין ארץ ישראל.

הם הכירו בעובדה, שהציונות לא חדרה במידה מספקת אל קרב האלמנט הספרדי, מבלי לנקוט עמדת " אני מאשים " כלפי ההסתדרות הציונית או כלפיה הספרדים עצמם. הם ציינו, למשל, שבנקודות היישוביות שהוקמו בארץ ישראל בשנים שלאח מלחמת העולם הראשונה לא מצא אף ספרדי, לרבות בכפר " גבעת יחזקאל ", שהוקם בכספי יהודי ספרדי.

הצירים החליטו ברוב גדול לכונן משרד בירושלים, שיכין ועידה עולמית של נציגי היהודים הספרדים בעולם. הוועידה תכונן התאחדות עולמית של יהודים ספרדים, וכך תיווצר נציגות של היהדות הספרדית בפני מוסדות התנועה הציונית, שחבריה ייטלו חלק בקביעת המדיניות ובקבלת ההחלטות.

(א) המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים

תוכנית העבודה שנקבעה בקארלסבאד כללה תשע מטלות, שלא היו שונות באופן מהותי ממטרות הסתדרות הספרדים. המטרה הכללית היתה " לאחד בעבודת בנין הארץ וגאולת העם את הקהילות הספרדיות־המזרחיות אשר בכל מרכזי הגולה תחת הנהלה מסודרת וארגון בריא בכדי לעבד שכם אחד בהרמוניה גמורה ובהסכמה הדדית עבודה לאומית משותפת לבנין הארץ והפרחתה, ולהגשמתה המהירה והמלאה של תקוותנו בארץ אבות ".

יתר המטרות — ניהול תעמולה לטובת הקרנות הלאומיות, איסוף כספים לפיתוח החקלאות, התעשייה והחינוך העברי בארץ, שיגור מורים ורועים רוחניים לקהילות, סיוע בקליטת עולים (לרבות מתן הלוואות), פתיחת לשכת מודיעין שתספק מידע לקבוצות ויחידים בדבר תנאי ההתיישבות והקליטה בארץ, וייצוג הולם במוסדות ובמשרדים של התנועה הציונית.

 בהגשמת המטרה האחרונה יביאו להתחשבות בדרישות הציבור הספרדי, אשר עם השתתפותו בחובות, ייהנה כיתר הקהילות גם מן היתרונות הכלכליים של המפעל הציוני.

הודגש במיוחד, שבהקמת המסגרת הארגונית החדשה אין כל כוונה להביא פירוד באומה, כי אם בניין ואיחוד. כוונתם הייתה לעזור להסתדרות הציונית, כפי שפועלות למענה המפלגות הציוניות המארגנות את הקהילות באירופה ובאמריקה, ומעודדות קבוצות ויחידים לעלות לארץ־ישראל.

 התאחדות זו תשמש לספרדים כפי שמשמשות הסתדרות העובדים הכללית ותנועת " המזרחי " ( הפועלות בחסותה של ההנהלה הציונית ) לחבריהן ואוהדיהן. לכאורה, הדרך ההגיונית הייתה הצטרפות הקהילות הספרדיות אל הארגונים הקיימים שנזכרו לעיל, אולם התברר, שהצטרפות כזאת לא יכלה לצאת אל הפועל, משום שהארגונים לא נכונו להשקיע מאמצים כספיים ואחדים בעבודה המתחילה מבראשית, וכן בגלל חולשתן או אי־קיומן של פדרציות ציוניות בקהילות הספרדיות, שדרכן פועלת ההסתדרות הציונית ( פרט לבולגריה ).

המסקנה שהגיעו אליה הייתה, שלא השליחים האשכנזים יקבלו על עצמם את התפקיד של מחוללי ההתעוררות הפנימית בקהילות הספרדיות, כי אם אנשים הקרובים אליהן ברוחם והמכירים את הלך מחשבותיהן, וזאת בתנאי שהתעוררות זו תהיה נתמכת מצד ראשי התנועה הציונית וכל מוסדותיה.

ד"ר יצחק לוי, שעמד בראש הסתדרות הספרדים, נבחר לנשיא המשרד; יצחק אלישר ואברהם אלמאליח שימשו סגנים לנשיא, וכמו כן נבחרו גזבר, יועץ משפטי, מזכיר ועוד שישה חברים. בשל מערכת הבחירות לוע"ס בשלהי שנת תרפ״ג ובראשית שנת תרפ״ד (  1923) ובשל הסכסוך הממושך שלאחר הבחירות, נדחתה עבודתו המעשית של המשרד עד לאביב של שנת תרפ״ד – 1924.

על־פי הצעת משה אטיאש נקבע שם המשרד: ״ המשרד המכין את הועידה העולמית של היהודים הספרדים ״. שטות אחרים נדחו, אם מפני שהם כללו רק חלק מיהדות ספרד ( למשל ״ יהודי המזרח ״ ), אם מפני שנכללה בהם המלה ״ הסתדרות ״, אשר עלולה הייתה להבדיל את השם מן ההסתדרות הציונית הכללית ( ״ משרד ההסתדרות העולמית של היהודים הספרדים ״ ) ואם מפני שנכלל בהם הצירוף ״ האגודות הציוניות ״, שהרי מסיבות מדיניות לא יכלה התנועה הציונית לפעול בקרב כמה קהילות במזרח.

ראשי הסתדרות חלוצי המזרח ביקשו לכלול את שם הסתדרותם בשם המשרד ( ״ המשרד המכין את הועידה העולמית בהשתתפות חלוצי המזרח ״ ), בהיותם סבורים, שזו תתבטל מחמת השתתפות ראשיה בפעולות המוסד החדש.

 הם גם התנגדו להכללת המלה ״ ספרדים ״ בשם המשרד, משום שזו תורה על התבדלות, תקשה על העבודה בגולה, תשלול תומכים ( נוסף על יהודי בולגריה ) ותגרום לנטישת החברים האשכנזים את הסתדרותם שלהם.

הצעתם הייתה ״ המשרד לעליה ולבנין ״, ראשי חלוצי המזרח גם ביקשו להגדיר את תחומי הפעולה של שני המוסדות, לאור הלקח שנלמד מפעולות הסתדרות הספרדים, שכמעט שיתקו את פעולות חלוצי המזרח.

 הם הציעו, שהמשרד המכין יטפל בהכנת הוועידה העולמית של היהודים הספרדים ובשאלות ספרדיות כלליות הנוגעות גם ליהודי הגולה, ואילו חלוצי המזרח יטפלו בעניינים מקומיים. הוקמה ועדה לבירור עניין זה, אולם נראה שזו לא פעלה, ובסופו של דבר השקיעו חלוצי המזרח מרץ רב ומסירות גדולה ברעיון הוועידה הספרדית העולמית, ואף המשיכו בפעילות החינוכית־התרבותית המיוחדת להסתדרותם.

מרכז המשרד היה בירושלים ולו סניפים בחברון, חיפה ויפו. טבריה וצפת לא נרתמו לעבודה, בשל אחוז ניכר של חרדים קיצוניים בקהילותיהם, ואף לא השתתפו בוועידה הארצית של יהודי המזרח, שהתקיימה בירושלים בחורף תרפ״ה ( 1925 ) 

פעילים בודדים נמצאו בהר־טוב, זכרון־יעקב ופתח־תקווה. סניפים נוסדו גם מחוץ לארץ־ישראל: בסוריה ( דמשק ), באוסטריה ( וינה ), ביוגוסלביה ( בלגרד ), באנגליה ( מנצ׳סטר ) ובארגנטינה (בו־ אינוס איידם).

חברי המשרד הסכימו, שאין לסמוך על הרבנים במה שנוגע לפעולות המשרד. הרבנים הם אולי כוח חשוב לענייני ״ שגוררות ״ למען וע״ס, אולם לא לענייני המשרד. הניסיון בוע״ס שכנעם, שכל דבר ( שאיננו בתהום התורני־רוחני ), שיש בו יד רבנים — חזקה עליו שלא יצליח, אולם עם זאת, לצורך תעמולה כלפי חוץ ולשם הגברת התמיכה, קיבלו את ברכת הרב יעקב מאיר לרעיון ארגון הספרדים והוועידה העולמית (ראה להלן).

גם העדות המזרחיות לא שותפו למעשה בעבודת המשרד, ומתוך שלוש־עשרה עדות שהוזמנו לוועידה הארצית הנזכרת, נכחו נציגי חמש עדות בלבד. העדות בארץ היו אדישות לרעיון, ובקיץ תרפ״ד (  1924) נכשל ניסיון לזמן את נציגיהן לאסיפה משותפת עם ראשי המשרד. עם זאת צורפו חברים חדשים למשרד במהלך תקופת פעילותו — הרבנים עוזיאל ומנחם הלוי ובאי־ כוח מחברון, מחיפה ומיפו.

שאלת התקציב השפיעה לא־מעט על אופי הפעילות ומהלך העבודה. כל הפעולות היו לטווח הקצר בלבד; ההון ההתחלתי הסתכם בשלוש־מאות ושלושים גרושים מצריים, שהועברו מקופת הסתדרות הספרדים, ולכך נוספו תרומה ו/או הלוואה של חמישים לירות מצריות כתקציב לחצי־שנה, כשכל אחד מחברי המשרד חתם על שטר של חמש לירות מצריות, הוחלט אף לשלוח מכתבים לאנשים פרטיים בארץ ולבקש עזרה חומרית בסכום מינימאלי של לירה מצרית אחת.

 כן נשלחו שבעים מכתבים לנכבדי העדות המזרחיות לאיסוף תרומות. נתקבלו תרומות מקריות מחובבי הרעיון מחוץ למשרד בירושלים: יחידים — משה פיג׳וטו ומנשה בטיש, ומוסדות — וע״ס בירושלים, סניפי המשרד ביפו ובחברון ואגודת ״ אחווה ״.

 הפנייה לקבל כספים מאגודת ״ הלוואה וחסכון ״ נדחתה, מאחר והיא מלווה לחברי האגודה בלבד, ואילו ״ קופת מלוה ״ השיבה, שהיא מלווה כספים לענייני מסחר ותעשייה ולא לתעמולה ארגונית. על־פי החלטת הוועידה הארצית מחורף תרפ״ה (  1925), נשלחו עשרות מכתבים ליחידים ולבתי־הכנסת בירושלים ומחוצה לה, להרים תרומה שנתית למשרד בסכומים של עשרים וחמישה או חמישים גרושים מצריים.

 עד ערב הוועידה נתקבלו התחייבויות שנתיות מירושלים בסך של שישים לירות מצריות, עשר לירות מצריות מיפו, וחברון שלחה חמישים גרושים מצריים בחודש. נראה שההחלטה להכין תקציב שנתי, שיחולק באופן יחסי בין כל הפדרציות הציוניות והקהילות הספרדיות באמצעות שקלים מיוחדים — לא יצאה אל הפועל, כנראה מחוסר כוח אדם ונכונות מעשית מצד הקהילות בגולה.

 ניסיון של הרגע האחרון להשיג את השתתפות ההנהלה הציונית במימון הוצאות הוועידה הספרדית העולמית בוינה (ראה להלן עמי 181—186) נכשל, בטענת יושב־הראש, שלהנהלה אין תקציב מיוחד להוצאות כאלה.״

מבין הפעולות המעשיות יש לציין את משלוח החוזרים לגולה ופירסומם בעיתונות, הסתייעות בשליחים מטעם מוסדות שונים, שיצאו לחוץ לארץ לרגל עבודתם ושילבו בה גם תעמולה לטובת המשרד, וארגון אסיפות פומביות בארץ ובחוץ לארץ.

החוזרים שנשלחו בעברית, צרפתית, איספניולית וערבית, כללו הודעה בדבר ייסוד המשרה מטרותיו העיקריות על בסיס החלטות הצירים בקארלסבאד, תעמולה לרכישת השקל הציוני ולהצטרפות להסתדרות הציונית ושאלון לקבלת נתונים מפורטים על מבנה כל קהילה ספרדית — מספר יחידיה, מוסדותיה, מצבה הרוחני והחומרי, הפעולות הציוניות בה ( שקלים, תרומות לקרנות הלאומיות ), מגמות לעלייה לארץ וחוות־דעת בעניין כינוס הוועידה העולמית של היהודים הספרדים.

מסתבר, שהחוזרים האלה אכן עוררו את היהדות הספרדית להתעניין ברעיון ההתאחדות. ההחלטה להוציא ביטאון חודשי קבוע,לא יצאה לפועל, מפני שלא היה לכך כיסוי תקציבי, וכתחליף לו באו החוזרים הנזכרים וכן הפרסומים התכופים בעיתונות היהודית בארץ ובחוץ לארץ על פעולות המשרד.

 פניית הקרן הקיימת, שההתאחדות תפרסם בקביעות חומר בביטאונה האספניולי, זכתה לדיון מיוחד במשרד המכין. נראה, שאמנם הייתה, זו הזדמנות לפרסם ידיעות על המשרד בביטאון שנפוץ בהרבה ארצות, אולם היה חשש, שחוזר או מאמר, שתוכנו הוא למורת רוחם של המוסדות הציוניים, לא יזכה לפרסום.

מאחר והמשרד לא יכול היה לשלוח שליחים מטעמו באופן עצמאי לשם ניהול תעמולה בקהילות הספרדיות, הוא נעזר באישים ובעסקנים ציוניים שונים מן הגולה, או ביחידים שיצאו מן הארץ בשליחות מוסד אחר.

 מנחם אוסישקין, שיצא בקיץ תרפ״ד (1924 ) למדינות מרכז אירופה לשם תעמולה לטובת הקרן הקיימת, ביקר גם בקהילות הספרדיות בארצות הבלקן, הפיץ בשם המשרד המכין את הרעיון לארגונן ופעל להכשרת הלבבות לקראת הוועידה העולמית.

הוא כינס אסיפות פומביות ונאם על ערך המפעל הזה. יעקב דה־האז, מראשי הציונים כאמריקה, קיבל על עצמו לנהל תעמולה בקהילות הספרדיות בארצות אחדות באירופה ובאמריקה. בפגישות שקיים עם ראשי הקהילות באמסטרדם, לונדון, פריז וניו־יורק, יצר את הקשר ביניהם ובין ראשי המשרד.

הרב שבתי ג׳אין ממונסטיר ואריאל בן־ציון, ציר קרן היסוד בארם־נהרים והודו, פעלו גם הם לטובת המשרד. אסיפות פומביות התקיימו בקהילות שונות בחוץ לארץ וגם בארץ־ישראל; כינוסים גדולים התקיימו בתל־אביב ובחיפה.

 בירושלים התקיימה בימים ט״ז וי״ז שבט תרפ״ה (10—11 בפברואר 1925) ועידה ארצית של באי־כוח עדות המזרח בארץ, שאישרה את רעיון הוועידה העולמית, שתתכנס בזמן ובמקום שיתקיים הקונגרס הציוני.

 כן קבעה את תוכנית העבודה של ההתאחדות. החלטות אחרות היו: הגשמת תוכנית דה־ האז  או כל תוכנית אחרת להתיישבות יהודים ספרדים על הקרקע, מינוי שני פקידים ספרדים במשרד העלייה ביפו ובחיפה והפצת שקלים בין היהודים הספרדים, על מנת להגדיל את מספר ציריהם בקונגרס הציוני. הודגש שוב, שכל פעולות הוועידה ייקבעו בתאום עם ההסתדרות הציונית או במסגרתה.

כן התייצב המשרד בפני המוסדות הלאומיים כבא־כוח היהודים הספרדים וכשתדלן בכל הקשור להשגת רישיונות עלייה לעולים מבני המזרח, איסוף כספים לטובת הקרנות הלאומיות, שיגור מורים לעברית לגולה ומסירת מידע ליהודים ולקבוצות מן הגולה על הנעשה בארץ־ישראל ועל אפשרויות הקליטה בה.

 כן פעלו ( בשיתוף עם חלוצי המזרח ) למכור שקלים ציוניים עד כמה שאפשר, כדי להרבות את מספר הצירים הספרדים בקונגרס הציוני.

רעיון הקמת גוף לארגון היהודים הספרדים במסגרת עולמית וכחלק מן ההסתדרות הציונית זכה לתמיכתם של אישים מרכזיים בקהילות הספרדיות ובהסתדרות הציונית. הרב יעקב מאיר גרס, שאילו הייתה ההתאחדות הזאת נתפשת בעיניו בהתאחדות של פירוד, לא היה נותן ידו להקמתה.

הוא המשילה לאדם, הרוצה לבנות שער־כבוד גדול. תחילה הוא מבסס את היסודות ומחזק את הקרנות, ואחרי כן בונה עליהן קשת ומקים את השער. כן הוא עם ישראל, הרוצה להקים את שער־הכבוד שלו — הבית הלאומי.

 שתי הקרנות הן האשכנזים והספרדים. הראשונים מאורגנים וחזקים, ואילו האחרונים עודם מפורדים וחלשים: ״ ומה ערך לאותו שער הכבוד הנבנה בשעה שרק אחת מקורותיו חזקה והשנייה רפויה[?] ״. הרב הראשי התנה את הצלחת ההתארגנות הספרדית בהליכה ישרה  ״על פי דתנו הקדושה להרמת קרן התורה בכל פזורינו ״, וצירף את חתימתו למסמכי המשרד, כשהובטח לו שאין בין ראשיו מחללי שבת בפרהסיה^.

 כן תמכו ברעיון ויצמן, אוסישקין (ראה להלן עמי 183) וההנהלה הציונית בארץ־ ישראל. הוועד הלאומי ראה באיחוד הספרדים התחלה טובה לאיחוד כל הכוחות בארץ־ישראל לגוש מוצק אחד, וכך גרס גם ״ועד העיר ליהודי ירושלים ״.

המתנגדים העיקריים לרעיון בקרב הקהילות הספרדיות היו יהודי בולגריה, ונציגם אף הצביע נגד הקמת המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים, עם סיכום דיוני הצירים הספרדים בקארלסבאד (הנציג השני לא השתתף בהצבעה).

ראשי הקהילה היהודית בבולגריה טענו, שעוד מימי הרצל השתתפו בקונגרסים הציוניים ובכל עבודה ציונית, ואינם רואים עצמם מקופחים, כי אם שותפים עם האשכנזים לזכויות ולחובות. לפי השקפתם, על הספרדים לחדול מבדידותם, להצטרף אל שאר הציבור ולמלא את חובותיהם; הזכויות יבואו ממילא.

רוב מטרות המשרד, כפי שנקבעו בקארלסבאד, זהות למטרות ההסתדרות הציונית, וניתן להגשימן ללא ההתאחדות הספרדית; ואילו התאחדות למען השגת שיווי־זכויות ליהודים הספרדים ולשם קבלת משרות במוסדות הציוניים — אינה אלא אמצעי בלתי בדוק, כדי לנצל את האינסטינקטים של ההמון.

אחד המנהיגים הציע להקים ועד מבקר לפעולות ההנהלה הציונית, שיהיה מורכב מכל באי־כוח הפדרציות הציוניות. זה יקבל דיווח מכל אדם או קבוצה, החושבים עצמם למקופחים בגלל ספרדיותם, יבדוק את הטענות ואם תוכח צדקתן — יפעל לתיקון העיוותים.

 אחר הרחיק לכת והשיב, שישתדל לעמוד למכשול לאנשי המשרד בכל דרך שהיא, לרבות פרסומים נגדם בעיתונות. ראשי המשרד עברו בשתיקה על איום זה, ולדעתם אין להתייחס ברצינות לעמדות שליליות אלה שמקורן באיש אחד — אלברט רומנו ( ראה להלן ) ואחדים ממקורביו, העושים בענייני קהילת בולגריה כבתוך שלהם.

נקודת המחלוקת השנייה עם יהודי בולגריה היתה שאלת מקום מושבו של הוועד הפועל המרכזי של ההתאחדות. הנציגים מבולגריה ביקשו לקובעו באירופה ולאיישו בנציגים מארץ אחת בלבד. בארץ־ישראל תהיה רק נציגות מטעם ועד פועל זה. גם חיים מוטרו מיפו הציע להקים את המרכז העולמי הראשי באירופה ומרכז משני בארץ־ישראל. לדעתו, יבואו כספים להתאחדות, רק אם יוקם המרכז בחוץ לארץ. לעומתו טענו צירי ירושלים, שלפי שעה אין ידיים מוכשרות בגולה, שאפשר למסור להן את העבודה, ולכן יש לקבוע את מושב המרכז בארץ־ישראל. הרוב גרס, שהוועד הפועל המרכזי יורכב באופן פריטטי מנציגי ארץ־ישראל ומנציגי הארצות השונות (ראה להלן). הנציגים מבולגריה לא הסכימו לוותר בנקודה זו, ובמחאה פרשו מכל פעילות במוסד החדש. הם הסבירו צעד זה, בהיותם קשורים להוראות הוועד המרכזי של ציוני בולגריה, וביתר דיוק: המשלחת מבולגריה ״נשארת בלי אותו הבטחון והאחריות שהיו לה קודם בשביל לשכנע את היהדות הבולגרית שתואיל להשתתף בפועל בהתאחדות האמורה״. עם זאת נשמר מקום פנוי לנציג יהודי בולגריה בוועד הפועל המרכזי בגולה, בהנחה שיצטרף אליו לאחר מכן.

הנציגים מיוגוסלביה היו מתונים יותר בהתנגדותם. הם חששו לשינוי המצב בארצם, שבה שרר איחוד גמור בין המיעוט הספרדי בקהילה היהודית (כשלושים ושבעה אחוזים) ובין הרוב האשכנזי — בארגון הקהילות, בארגון הרבנים, ברבנות הראשית ובהסתדרות הציונית. הם האמינו, שפעילות פוליטית עצמאית של הספרדים תביא בהכרח לחיכוכים עם ההסתדרות הציונית ולהתנגדותה, ועל־כן נכונים היו לתת ידם רק לפעילות נפרדת בענייני חינוך, תרבות ורוח.״ על־פי התקנות שנתקבלו בוועידת וינה (ושמבוססות היו על התקנות שעיבד המשרד המכין), נתקבלה המטרה ״לעבד להתפתחות האלמנט הספרדי במובן תרבותי, לאומי ודתי, וכמו־כן להגביר את השתתפותו המועילה של האלמנט הספרדי בבנין א״י׳׳. האמצעים להשגת מטרה זו יהיו הוצאת ביטאון, הפצת חוברות מידע על חיי הרוח, הדת, החברה והתרבות של יהודי המזרח בעבר ובהווה, תעמולה— שליחים, הכשרת מורים וכלי קודש, הקמת מוסדות לעידוד העלייה וההתיישבות וניצול השפעת הצירים הספרדים בקונגרסים הציוניים. נקבע במפורש, שאין ההתאחדות מתערבת בעניינים הפנימיים של הקהילות המקומיות. מוסדות ההתאחדות היו אלה: ועידת צירי ההסתדרויות הארציות; זו אישרה את תוכנית העבודה של ההתאחדות ובחרה את חברי הוועד הפועל. הוועד הפועל הורכב מארבעה־עשר חברים, ששבעה מהם איישו את הוועד בארץ־ישראל והאחרים איישו את הוועד המרכזי בגולה, שמושבו היה בסלוניקי. הוועד הפועל ביצע את החלטות הוועידה ובחר מבין חבריו נשיא, סגנים, גזבר ומזכיר. נקבע מס־חבר שנתי מינימלי של חמישה שילינגים.

משה פיג׳וטו ממנצ׳סטר נבחר פה אחד לנשיא ההתאחדות והרבנים מאיר ועוזיאל נבחרו לנשיאי כבוד. חברי הוועד הפועל בארץ־ישראל היו: אברהם אלמאליח, שבת אשר (אשרוף), משה דוד גאון, מאיר לאניאדו, יצחק לוי, יוסף מיוחס, ומשה קראסו (חמישה מירושלים ושניים מיפו). לחברי הוועד הפועל בחוץ לארץ, שמושבו בסלוניקי, נבחרו שלמה אלקלעי, ויטה חיון, דוד פלורינטין, דוד קואינקה, יצחק קנסינו ואברהם רקנטי. מקום אחד נשאר, כאמור, פנוי לנציג יהודי בולגריה.

(ג) תפקוד ההתאחדות מרעיון למעשה

הפעולות המעשיות של ההתאחדות החלו כחודשיים לאחר סיום הוועידה בוינה, מאחר וכמה מחברי הוועד הפועל המרכזי בארץ־ישראל האריכו את שהייתם בחוץ לארץ לשם ביקורים פרטיים ובגלל עונת החגים. בישיבות הראשונות נבחר פיג׳וטו (שהשתקע בירושלים בסוף שבט תרפ״ו [פבר׳ 1926]), לנשיא הוועד הפועל בארץ ויצחק לוי לסגנו (מתרצ״ב/1932, כיהן בתפקיד השני אלעזר אולישר). מורנו לוי, שהיה המזכיר במשרד המכין, המשיך בתפקידו גם במסגרת החדשה; כן נבחרו שתי ועדות, לתקציב ולהתיישבות. כולם עבדו בהתנדבות, פרט למזכיר, שהועסק בשכר. מאחר ורוב התגרית היו פעילים במוסדות אתרים, ובחלקם היו בעלי עסקים פרטיים שגזלו מזמנם, ביקשו לשתף בעבודה אישים נוספים (בחלקם צעירים), וכך צורפו לוועד הפועל חברי המשרד המכין (משה אטיאש, יצחק אלישר, שאול אנכונה וחיים חסון) ובהזדמנויות אחרות צורפו יצחק עבאדי (לאחר שובו מביקור בארצות־הברית בסוף שנת תרפ״ו/1926 — ראה להלן עמי 201) ודוד אבולעפיה (באביב תרצ״א/1931). קשיים רציניים התעוררו כבר בראשית הפעילות: יצחק לוי, סגן הנשיא, ביקש להתפטר, משום שלא קיבל גיבוי לטענתו, שהוא מייצג את הספרדים בעיריית ירושלים ולא את ועד העיר. הוועד הפועל דחה את ההתפטרות, בהוקירו את עבודתו הנמרצת והמועילה לטובת המוסד מראשיתו; היות: ואחדים מחברי הוועד הפועל התגוררו מחוץ לירושלים, לא נכחו אלה בכל הישיבות. יתרה מזו, גם חברי הוועד הפועל תושבי ירושלים לא השתתפו באופן סדיר בישיבות, ובכלל לא הקדישו מזמנם במידה מספקת לפעילות במוסד, ולבסוף — מקורות ההכנסה היו דלים ולא קבועים. פגיעה ראשונה מבחוץ באה עם הפירסום העיתונאי, שחלק מחברי הוועד הפועל משתייכים לסיעה הרביזיוניסטית. הוועד הפועל מיהר להשיב, שההתאחדות איננה מפלגה מסוימת, וכל חבר בה רשאי להצטרף למפלגה על־פי בחירתו. הוא אישר עם זאת, שרק שניים מחברי הוועד (מאיר לאניאדו מירושלים ואברהם רקנטי מסלוניקי) השתייכו לסיעה הנזכרת.״ סיכום המצב מובא באחד ממכתבי משה דוד גאון:

לשם עשית הפעולה הארגונית המינימלית חסרים אנו כחות במידה אשר לא תתואר, אין כסף לתשלום משכרת המזכיר היחידי(בסכום של 12 לי״מ [לירות מצריות] לחודש) וכיוצא בזה, וחברי הועה״פ, הללו עסוקים המה ואין ביכלתם להקדיש למפעל זה כי אם שעה או שעתים בשבוע לכל היותר.״

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

גורם שלילי אתר, שהשפיע על עבודת הוועד הפועל בירושלים, היתה אי־ הפעלתו של הוועד הפועל בסלוניקי מסיבות שאינן ברורות. רק שניים משבעת חבריו (אברהם רקנטי ודוד פלורינטין) התגוררו בעיר זו, ואלה לא טרחו לזמן את שאר החברים לישיבות ולא השיבו במשך תקופה ארוכה על המכתבים שנשלחו אליהם מירושלים. גם כאשר נוצר קשר כל שהוא עם החברים, הוא הסתכם בהבטחות להתחלת הפעולה ובמתן תרוצים לאי־השתתפות בעבודה.

אברהם רקנטי, מזכיר הוועד הפועל המרכזי בסלוניקי, טען בתחילה, שלא ידע על דבר המכתבים, ששלחו חברי הוועד הפועל בירושלים לפלורינטין. כמו כן הטיל ספק ביכולתו למלא את תפקידו, מאחר והתכונן לעלות לארץ־ישראל. כעבור יותר משנתיים פירסם רקנטי גירסה שונה. בגילוי דעת, שראה אור בעיתון וינאי, הודיע על התפטרותו מחברותו בוועד הפועל של ההתאחדות בגולה, משום שזה לא קיבל מן הוועד הפועל בירושלים שום עזרה חומרית ומוסרית. יתורה מזו; הוועד האחרון לא נקט— לטענתו— שום צעדים כדי להגשים את התוכנית שנקבעה בוינה בדבר עבודה תרבותית בקרב הספרדים בגולה, שרקנטי ראה בה את התפקיד העיקרי של ההתאחדות. הדחף האחרון להתפטרות היה הסכסוך בין ארגונים ספרדיים אחדים בגולה לבין הוועד הפועל בירושלים בענין התזכיר שנשלח לשאול מיזאן.

במחצית שנת תרפ״ו/1926 נרשמה ההתאחדות במשרד מושל מחוז ירושלים (ומספרה: 3939/401) ובקיץ תרפ״ז/1927 נקבעו התקנות הסופיות, שכללו את ציון שם המוסד, מטרותיו, מוסדות ההתאחדות, הרכבם, תפקידיהם וסדרי בחירתם. בפרק השני — שכותרתו: ״המטרות שלשמן נוסדה ההתאחדות״ — נמנות עשרים־וחמש מטרות, שעיקרן הוא פעילות ציונית וחברתית בקרב הקהילות הספרדיות במסגרת ההסתדרות הציונית, פעילות חינוכית ותרבותית בגולה, הגברת עליית יהודי המזרח, סיוע בקליטתם, מתן תעסוקה להם, הכשרת קבוצות להתיישבות חקלאית והקמת מושבים ספרדים, השתתפות במגביות לפיתוח הארץ ויישובה וביחוד הגדלת התרומות לקרנות הלאומיות, ייסוד וניהול מוסדות אשראי לסיוע חומרי לבעלי־מלאכה וסוחרים, שיגור משלחות תעמולה לגולה כדי להסביר את רעיון ההתאחדות, הקמת לשכת מודיעין למסירת מידע על התנאים הכלכליים בארץ, ייסוד מוסדות־חסד ספרדים וביסוס הקיימים, סיוע להוצאה לאור של פירסומים על יהודי ספרד בארץ ובעולם; ההתאחדות תהיה מוסד מתווך ומפשר בין ארגונים ספרדים ומנהל משא־ומתן בשם היהודים הספרדים עם המוסדות הציוניים והאחרים.״

בשנים הראשונות יסדה ההתאחדות כמה סניפים בארץ־ישראל: תל־אביב, יפו, חיפה וצפת, ובעולם — בירות, דמשק, חלב, קאהיר, אלכסנדריה, בלגרד, סראייבו, מונסטיר, ניש, סקופיה, פוליפופולי, וינה, פריז, מנצ׳סטר, ניו־יורק ורוצ׳סטר, וכן באמריקה הלטינית — ארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, פרו, צ׳ילי וקובה.

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. הלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי

הערת המחבר : הקביעה באחת מדו״חות ההתאחדות, שהיו לה סניפים בכל ערי ארץ־ישראל, אינה נכונה. ראה : דו״ח ההתאחדות תרפ״ד—תרפ״ז, עמי 5 — שמ/א״ס 5. לעניין המשלחות בארץ־ישראל — ראה גם להלן, העי 50. נציגי ההתאחדות לא הצליחו לעניין את הציבור הספרדי בטבריה ולהקים שם סניף. בעוד שביתר הערים קיימו אסיפות פומביות, הסתפקו בטבריה בקיום אסיפה מצומצמת בלבד, שמשתתפיה המקומיים טענו, שתוצאות ההתאחדות הן ״ההתפרדות וההתפוררות״, ושמלחמה נגד קיפוח חייבת להעשות בכל הדרכים האפשריות, רק לא על־ידי הסתדרות מיוחדת של יהודים מעדה מסוימת — הארץ (תל־אביב), כ״ט תשרי תרפ״ז (י אוקי 1926). נראה שהסניפים לא היו מבוססים. בעוד שגאון התרשם בסוף שנת תרפ״ו (1926), שהרעיון שהונח ביסוד ההתאחדות מקובל באהדה על־ידי כולם, וכי חוגים ספרדים שונים הצטרפו אליה כדי לעזור לה בתפקידיה המרובים, צייר יוסף א׳ שלוש כעבור למעלה משנה תמונה הפוכה. הוא טען, שבארץ־ישראל לא נכנם להתאחדות הספרדים אלא חלק קטן— דאר היום (ירושלים), י״ב אלול תרפ״ו, כ״ז חשון תרפ״ח (22 אוג׳ 1926, 22 נוב׳ 1927 ; הארץ (תל־אביב), י״ד אלול תרפ״ו (24 אוג׳ 1926).

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. חלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי לגולה בפריז הזרימה אליו חלק ניכר מכספי הקהילות בגולה. מנגנון המשרד בירושלים צומצם באופן דרסטי. משרת המזכיר הועמדה על מחצית המשרה ואחרי כן אף פוטר (עוזרו, יצחק אלכסנדרוני, מילא את מקומו). הנסיון להטיל מיסי הערכה על מוסדות ויחידים בארץ לא עלה יפה. עם זאת, הצליחה ההתאחדות להקים בשנת 1926 בנק קופת אשראי (שנקרא לימים בנק ״קדם״), שמנהלו היה אלעזר אלישר, ובשנת 1934 פתח סניף בתל־אביב. הבסיס להקמתו היו כאלף ושלוש־מאות לירות מצריות, שגויסו בעיקר ממצרים, והונו היסודי הסתכם בעשרת־אלפים לירות מצריות, שהתחלקו לעשרת־אלפים מניות בנות לירה מצרית כל אחת. הבנק פתח בשלב ראשון מחלקה להלוואות קטנות (עד סכום של עשר לירות מצריות ובריבית של שמונה אחוזים בלבד) ואחרי כן גם מחלקות לניכוי שטרות, לפקדונות לזמנים קצובים ולפקדונות בחשבון עובר־ושב. מקבלי ההלוואות היו בעיקר בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, מורים, פקידים, חנוונים וחקלאים. המניות הופצו בהדרגה, ועד ראשית 1932 הופצו כשלושת־אלפים מניות בלבד, רובן בארץ־ישראל ומיעוטן במצרים, בסוריה,ביוגוסלביה ובברזיל. גם אם היו לבנק רווחים כלשהם, הדי פעולותיו לא התרחבו בגלל חוסר הון מספיק.

לשם ניהול תעמולה לטובת ההתאחדות, פתיחת סניפים חדשים, גיוס חברים, איסוף כספים והפצת מניות הבנק, השתמש הוועד הפועל המרכזי בשתי דרכים אלה:

(א) הסברה בכתב—חוזרים, דינים וחשבונות, הוצאת ביטאון לעיתים מזומנות בשפות שונות ופירסומים בעיתונות הארץ ובעיתונות היהודית בתפוצות;

(ב) הסברה בעל־פה — שיגור משלחות לערי ארץ־ישראל ולקהילות בעולם, שהורכבו מציר אחד או יותר (ראשי ההתאחדות — פיג׳וטו, אלמאליח, אנכונה, לאניאדו, שלוש וגאון, ופעיליה בגולה — הרבנים שבתי ג׳אין ודוד דה־סולה פול. כל אלה לא נעשו ברציפות ובעקביות, והצטמצמו בעיקר מסיבות תקציביות. שליחים קבועים בגולה, כמו שהיו לקרנות הלאומיות, היו מצליחים לגייס כספים רבים; ועוד: שליחי התנועה הציונית הערימו מכשולים בדרכם של שליחי וההתאחדות, ,וכיצד יצאו אלה נגדם, אם ההתאחדות ׳היא חלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית ? כל העבודה, למשל, שעשה הרב: ג׳אין בשליחותו הראשונה לאמריקה הדרומית ״כמעט שהתנדפה כליל״, וכך בא הווידוי המפורש של ראשי ההתאחדות: ״מטרתנו—ליצור תנועה עולמית של היהודים הספרדים לשם תחיתם ושתופם בבנין ארץ־ישראל — היא עדין ממנו והלאה״.

הערת המחבר : יצחק לוי במכתב לוואי ל״שאלון לחובב ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים״, חנוכה תרפ״ט (13 דצמי 1928) — אוע״ס/א״ס 5. המכתב והשאלון פורסמו ב־דאר היום (ירושלים), ו׳ טבת תרפ״ט (19 דצמ׳ 1928). ראד. תגובה עליו— חיים בן־ קיקי, ״הת.[אחדות] הספרדים בעבר ובעתיד״, דאר היום (ירושלים), כ״ו שבט תרפ״ט (6 פבר׳ 1929).

מכאן, השם שראשי ההתאחדות קבעו לה לא שיקף את המציאות: לא רק שלא היתה זו התאחדות עולמית מבחינת היקף חבריה ותומכיה בתפוצות, אלא היא הקימה לה מתנגדים מבין הקהילות הספרדיות עצמן. ראשי קהילת יהודי בולגריה המשיכו את מאבקם השיטתי. בתקופה מסוימת ניכרה אמנם הפוגת מה, ואחד ממנהיגי הקהילה אפילו הצהיר בעת ביקורו בארץ, שיהדות בולגריה תשמח לסייע בכל מקרה של קיפוח זכויות מוכח ומבוסם, ואחרי כן הצהיר, שאם תמשיך ההתאחדות בכיוון שהחלה בו, אין ספק שיהודי בולגריה ישנו את דעתם בקונגרס הציוני הבא, יצטרפו להתאחדות ויסייעו לה בחומר וברוח, ברם אופטימיות זו נגוזה לאחר שנודע דבר תזכיר ההתאחדות שהוגש לשאול מיזאן, נשיא האגודה היהודית בבולגריה למען חבר הלאומים וחבר משלחת בולגריה למועצה הכללית ולוועדת המיעוטים שעל־יד האגודות למען חבר הלאומים, ההתאחדות ציינה בתזכיר זה, שההנהלה הציונית אחראית בין השאר להמעטת הגירת יהודי המזרח לארץ ישראל, בהעדיפה עולים אשכנזים על אחיהם הספרדים. ראשי יהדות בולגריה חזרו לטיעוניהם הבסיסיים, שאין זכות להתאחדות להיקרא בשם שנטלה לעצמה, מכיוון שהספרדים בבולגריה וקהילות ספרדיות אחרות לא הצטרפו אליה. מאחר ובתוכניתה ובדרכי עבודתה (סניפים ותעמולה למגבית מיוחדת) ראו סימנים לפירוד מסוכן בעם היהודי והערמת מכשולים על פעולות ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות—לא הכירו יהודי בולגריה בזכות ההתאחדות להתערב בענייני עלייתם לארץ ישראל והתיישבותם בה, או בעניינים הציוניים בבולגריה, הנתונים אך ורק לסמכות ההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית בבולגריה. הם ביקשו לראות בהתאחדות מוסד, שיתרכז בפעילות תרבותית בלבד (לא פוליטית), ואם יש הרגשת קיפוח בקרב הספרדים — יוכלו נציגיהם בקונגרסים הציוניים ובמוסדות הלאומיים להתאחד להגנת זכויותיהם, גם ללא קיום ההתאחדות.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

גם ראשי ההסתדרות הציונית באיטליה וביוון ראו במשלוח התזכיר צעד בלתי אחראי, בכך שההתאחדות רצתה להביא עניין יהודי פנימי למשפטה של החברה הלא־יהודית. הכתובת הנאותה לבירור תלונות נגד ההנהלה הציונית היא. הקונגרס הציוני ולא מוסד זר. לעומתם גרס אחד ממנהיגי קהילת יוגוסלביה, שאין דופי בפעולות ההתאחדות, ושונאיה נתלו בתזכיר האמור ולמדו ממנו קל וחומר, ובייחוד הנהגת ההסתדרות הציונית ״הלבישה את התזכיר הזה מחלצות והעמידוהו על רגלי זכוכית וכל אלה המחפשים אלילים כדי לשפוך עליה [ההתאחדות] את חמתם נתקלו באליל זה שבעצם הם הם אשר עשוהו לדחליל המפחיד אלוהים ואנשים״.

ראשי ההתאחדות השיבו, שלא היתה בתזכיר כל מחאה נגד ההנהלה הציונית, כי אם בקשה משאול מיזאן לתמוך בשאלת הגירת יהודי המזרח לארץ־ישראל, אם זו תעלה על סדר יומה של הוועידה. התזכיר לא כלל כל התבטאות חדשה, וכל העניינים הנזכרים בו הועלו בעבר על־ידי נציגי ההתאחדות לפני הקונגרסים והמוסדות הציוניים. כן דחו כאבסורדית את הקביעה, שעל ההתאחדות להתייעץ בכל זמן עם כל קהילה וקהילה, ולבסוף בא הטיעון, שלא הניח כלל את דעת המתנגדים, שבין אם ירצו ובין אם לא ירצו — ההתאחדות היא האפוטרופסית על ענייני הספרדים.

לאור הנסיון של חמש שנות פעילות הוועד הפועל בארץ־ישראל ולאור אי־הפעלתו של הוועד המקביל בסלוניקי, נטלו אישים ספרדים מחוץ לארץ־ישראל את היוזמה בידיהם, לפחות לגבי ארגון הקהילות הספרדיות בגולה. בעוד שבארגון ועידת וינה נטלו נציגי ארץ־ישראל תפקיד מכריע, הרי שבוועידות הבין־ארציות, שהתקיימו בתר״ץ-1930 (בבלגרד), ב־1935 (בלונדון) וב־1938 (באטסטדדאם), מילאו אלה תפקיד שולי ,ביותר. הם לא ארגנו אותן וייצוגן בהן הצטמצם לציר אחד או שניים. בוועידת היהודים הספרדים מארצות הבלקן, שהתקיימה בבלגרד בימים א—ב בסיון תר״ץ (2,8—29 במאי 1930), נכח פיג׳וטו כנציג ארץ־ישראל. הוחלט בה על כינוס עולמי, שיאורגן על־ידי ועד מרכזי שמושבו בבלגרד, ולעניין פעילות ההתאחדות, הדגישו הצירים, שכל פעולות הבניין בארץ־ישראל יהיו בתאום מוחלט עם המוסדות הלאומיים. התלטות אלה היו תגובה בלתי־נמנעת על הרצאתו המפורטת של פיג׳וטו בוועידה. הוא טען, שבכל ענפי העבודה בארץ־ישראל —עלייה, התיישבות, חלוקת כספי הקרנות, התעסוקה ומשרות — האלמנט הספרדי מוזנח לגמרי. מאחר ומאמצי ההתאחדות לתיקון עיוותים אלה לא הועילו, הוא הגיע למסקנה קיצונית, שיש

לבקש מאת כל היהדות הספרדית העולמית להשתתף בתרומותיהם [כך!] לקרנות הלאומיות ביד נדיבה ורחבה, אולם בתנאי מפורש שכספיהם יוצאו אך ורק לטובת היהדות הספרדית באר־ץ־ישראל… דרישתנו צריכה להיות תקיפה בכדי להביא לחץ מספיק על ההנהלה הציונית להכיר בשגיאה זו שלא תכופר.

עמדה תקיפה זו נתפרסמה על ידי נציגי יהודי סופיה כאולטימטום, האומר שאם ההנהלה הציונית ויתר מוסדות התנועה הציונית לא ייענו לדרישת הספרדים, לא ישלחו האחרונים את הכספים שאספו למען הקרנות הלאומיות וישתמשו בהם לצרכיהם בלבד.

נראה, שהיוזמה לכינוס ועידה בבלגרד הועמדה בצל ההתפתחויות שהיו בפריז, שם התארגן בראשית תרצ״ב (סוף 1931) ועד מרכזי לגולה בן שנים־עשר חברים, שהוקם רשמית בשבט תרצ״ב (סוף ינואר 1932) לפעול לכינוס ועידה ספרדית עולמית. בראש הוועד עמד משה פיג׳וטו (שהעתיק את מושבו לפריז), וסגניו היו הרב נסים עובדיה  וסלבטור אברבנאל. כחצי שנה לאחר כינונו החל להוציא ביטאון בצרפתית —Le Judaisme Sepharadi (היהדות הספרדית), שהופיע עד שנת 1940. קביעת המרכז בפריז דווקא באה בגלל הריכוז הגבוה של יהודים ספרדים בערי צרפת ומושבותיה (יותר מארבע־מאות אלף נפש). מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצרפת כחמישים אלף מהגרים יהודים מפרובינציות האימפריה העות׳מאנית, וכן התחזקה השפעת צרפת על יהודי סוריה והלבנון כמעצמת מנדט בארצות אלה.⁹¹

פעולות ועד פועל זה היו לצנינים בעיני חברי הוועד הפועל בירושלים, שכן מאז הקמתו, הוא ריכז את הרוב המכריע של כספי הקהילות בגולה, שהועברו לטובת ההתאחדות. יתרה מזו: אנשי ירושלים גרסו, שעל־פי תקנות ההתאחדות אין בסמכות ועד זה לכפות את החלטותיו על הוועד הירושלמי, שכן האחרון הוא אוטונומי לגבי כל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. זאת ועוד, הוועד החדש ביקש לעבוד רק למען הספרדים בגולה בגלותו נטייה אנטי־ציונית גוברת, בניגוד למהותה של ההתאחדות.

הוועד הפועל בגולה כינס ועידה ביךארצית בלונדון בסיון תרצ״ה (מאי 1935), שבה השתתף רק נציג אחד מארץ־ישראל. שם ההתאחדות הוסב ל״איחוד העולמי של הקהילות ,הספרדיות״

Universelle Des Communautés Sépharadites  L'unionונקבעו תקנות חדשות ותוכנית׳ פעולה, שלא נכללה בה כל פעילות בארץ־ישראל. העיקר היה — שיפור מצבם החינוכי והתרבותי של העדות הספרדיות בעולם והשארת הנושאים הפוליטיים לטיפול המוסדות הרשמיים. בדרך זו נתאפשרה פעילות משותפת של חברי מפלגות שונות בצד בלתי־מפלגתיים יחד עם קהילות ספרדיות שלא הזדהו עם הקו הפוליטי של הספרדים בארץ (למשל: יהודי בולגריה). נבחרו שני ועדים, שמושבם היה בפריז ובלונדון, בנשיאות הרב נסים עובדיה ונובס דה קוסטא (בהתאם), שיוציאו לפועל את החלטות הוועידה. אברהם אלמאליח, הנציג מארץ־ישראל, לא השתתף בהצבעות על כינון המוסד החדש, ונראה, שחל ניתוק בין הפעילות בארץ ובגולה. עם זאת, לוועידה בין־ארצית, שהתכנסה באמסטרדאם כעבור שלוש שנים, שיגר הוועד הפועל בירושלים שני נציגים (הרב יוסף הלוי ויצחק רפאל מולכו), שנבחרו למוסדות המרכזיים של האיחוד. בהקשר הארצישראלי הוחלט על הקמת בית־מדרש לרבנים בירושלים (למרות שאיפת הלק מן הצירים להקימו באמסטרדאם ליד בית־המדרש ״עץ־תיים״, או ברמסגייט, בנחלת השר משה מונטיפיורי). כמו כן התייחסו בחיוב לפתיחת מדור לענייני הספרדים בסוכנות היהודית, והחליטו שיש לעמוד על כך, שבכל המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל תהיה נציגות מתאימה לספרדים ותשמרנה זכויותיהם. אף־על־פי־כן, בהשוואה לוועידת וינה — דיווח מולכו— היתה זו ירידה גדולה במובן הציוני ויישוב הארץ, ועסקן ספרדי אחר הסיק, שהוא, מאמין פחות ברצונם,ובכוחם של ראשי האחוד.״

לאחר ועידה זו הוקם ועד מרכזי לארץ־ישראל של האיחוד העולמי, ובראשו עמדו הרבנים מאיר ועוזיאל כנשיאי כבוד, משה ולירו— נשיא, אברהם אלמאליח— יושב הראש, דוד אבולעפיה — גזבר, ויצחק רפאל מולכו — מזכיר כללי. באסיפה המייסדת של ועד זה הוחלט להוציא שבועון בשם ״היהדות הספרדית״, כשם הביטאון הצרפתי של האיחוד (שלא הופיע כנראה מסיבות תקציביות), ולפעול למניעת גזירת גירוש היהודים מרודוס בידי השלטונות האיטלקיים ולמען הצלת קהילות אחרות בארצות הים התיכון.

,בתקופת מלחמת העולם השנייה נפסקה פעילות האיחוד העולמי, וזמן קצר לאחוריה התארגן ועד מרכזי חדש בניו־יורק, שקבע תקנות חדשות ופנה לוועדי עדות בארץ להצטרף אליו; וע״ס בירושלים נאות להצטרף. גם ועד זה, כקודמיו, ביקש לקרוא לוועידה ספרדית עולמית, כשמטרותיו המרכזיות איחוד הכוחות הספרדים וטיפוח השכלה וחקלאות. בשל הפעילות העניפה והמאורעות שסבבו את הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות נדחה כינוס הוועידה, וזו התקיימה בפריז בראשית שנת תשי״ב (נובמבר 1951)

מסיכום דרכה של ההתאחדות מתברר, שחלק גדול מהצלחתה בראשית דרכה נזקף לזכות משה פיג׳וטו, שהקדיש מרץ רב לעבודה, תרם הרבה מכספו, ובזכות קשריו האישיים גייס גם כספים מיחידים ומקהילות (בעיקר באנגליה). אולם מאחר וכל התקוות נתלו בו והעול כולו הוטל עליו — התרשלו החברים האחרים של הוועד הפועל בהגשמת מטרות ההתאחדות. גם כאשר נעדר הנשיא חודשים רבים מן הארץ וביקש להתפטר מטעמי בריאות, לא ויתרו על שירותו, אפילו בימים המעטים ששהה בירושלים. חבר מתנדבים, שהקדישו זמן מועט לפעילות בהתאחדות (׳במקום עסקנים בשכר, המתמסרים לעבודה ציבורית במלוא כוחם), יחד עם קופה דלה, גרמו לכך, שכל הפעילות הארגונית היתה שטחית ומקוטעת ולא הביאה את ההתאחדות לקשר הדוק עם הקהל ולרכישת מספר גדול של תומכים, המשלמים דמי־חבר קבועים. גם תוכנית העבודה היתה גדולה מדי ביחס לכוח האדם שעמד לבצעה ולאפשרויות התקציביות. אחד החברים, שהתריע על כך במחצית השנה הראשונה לכינון ההתאחדות וביקש שזו תתרכז בסעיף עבודה אחד או שניים, לא זכה לגיבוי. אחת התקנות, שקבעה שאל לה להתאחדות להתערב בשאלות מקומיות, הכבידה על כל הנסיונות לארגון עדות המזרח בירושלים בהסתדרות אחת, שתהיה באת־כוחו של הציבור הזה. נסיונות אלה נכשלו גם בגלל היחסים המתוחים ששררו בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי וע״ם בירושלים, התחזקות המפלגות, שצירפו ספרדים לשורותיהן, והקמת ארגוני עולים ארציים. כל אלה החלישו את ההתאחדות, ועל כן טענו המוסדות היישוביים והציוניים המרכזיים בארץ, שאין הם יכולים להיענות לדרישות ההתאחדות, כמייצגת יחידה של היהדות הספרדית. לכן הציע אחד החברים ״לקבור את ההתאחדות בכבוד כשם שנוסדה בכבוד״, אולם מאחר והמוסד הוקם על־ידי ועידה בין-ארצית של יהודים ספרדים, רק היא מוסמכת להכריע בשאלה זו ולא הוועד הפועל לבדו. וכך המשיכה ההתאחדות להתקיים ולפעול בשנות השלושים, בהצטמצמה בעיקר לטיפול בנושאי התיישבות ועלייה של יהודים ספרדים. הארגון הפוליטי הציוני של הספרדים נשאר, למעשה, בגדר תנועה פוליטית ארץ־ ישראלית מובהקת.

באוע״ס שמור העתק חוזה בין ההתאחדות ובין הרב מנחם הלוי (ללא תאריך) לשליחות של תשעה חודשים בערי ארם־נהיירם, הודו וסין לניהול תעמולה ולגיוס כספים לטובת ההתאחדות. הוא צויד במכתבי המלצה (ללא ציון תאריכים) מן הרב מאיר ומנשיא ההתאחדות, המבקשים את הקהילות השונות לסייע להצלחת שליחותו — אוע״ס׳1א״ם 5, אש 19 ; דאר היום (ירושלים), י״א כסלו תרפ״ח (5 דצמי 1927). לא מצאתי ציונים נוספים לעניין זה וכנראה לא יצאה השליחות אל הפועל, בגלל קשיים בהשגת אשרת הכניסה להודו ומכתב המלצה ממושל המחוז — סגן הנשיא לפיג׳וטו, י׳׳ב טבת תרפ״ח (5 ינו׳ 1928) — אוע״ס/|אש 32.

ציון וירושלים בשירת ספרד

מאת

נחמיה אלוני

מהלכת לה דעה משובשת בין החוקרים העוסקים בחכמת ישראל, ויחד איתם בין בני עמנו בקהל ישראל, כי הנוהים אחרי ציון וירושלים היו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון הנוצרים, וכי היו אלה האשכנזים שעלו לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים, ואילו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם לא היו בין הנוהים אחרי ציון וירושלים, ולא היו הספרדים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם בין העולים לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים. כך אנו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־צרפת במאה הי״ב, וכך אנו מדברים על עליית מחנה פרושים חסידים מארץ־אשכנז במאה הי״ח! ואיננו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־ספרד או מחנה חסידים מארץ־ספרד. נדמה לך לעיתים, כי היו אלה האשכנזים הנאמנים לציון וירושלים, ואילו הספרדים היו אלה שניתקו את עצמם מציון וירושלים, נטמעו טמיעה גמורה והתבוללו התבוללות מלאה בעם הארץ יושבי ספרד, והיו לאחדים עמהם.

אף כשדנו חוקרי חכמת ישראל במאה הי״ט בשירתם של משוררי ספרד המפוארים, היו מעיינים ומסתכלים בשיריהם מתוך השקפתם המיוחדת, וממעטים לראות את סבל הגלות וצרות הגלות, אשר סבלו בני ישראל תחת שלטון חצי הסהר. היו כאלה שאף הפליגו ואמרו: שירתם יפה מאוד מאוד, אולם חסרונם היחיד הוא שלשונם עברית. הפליג יותר מכולם אברהם גייגר שאמר: ״כבר מזמן ויתרו היהודים בספרד, כמו גם בארצות אחרות, על המלחמה לעצמאות, והיה זה בעיניהם חזון בלבד״. ואם מצאו אותם חוקרי חכמת ישראל שירים על הסבל בגלות ועל חזון הגאולה, היו מבארים אותם כמס שפתיים וכצפצוף הזרזיר, ולכל היותר חזון למועד רחוק מאוד, לימות המשיח ואחרית הימים.

מן הראוי שנתחקה על הגורמים לדעה משובשת זו, המהלכת בין חוקרי חכמת ישראל ובין בני ישראל. וייאמר מייד, כי אין לחפשם בקנאת עדות ולא בפער תרבותי בין הקהילות, כי היו בין הגורמים לדעה זו גם אשכנזים וגם ספרדים. כפי שנראה להלן, היו בין הגורמים לדעה משובשת זו לא רק אשכנזים וספרדים אלא גם גורמים כלליים, תנועות חברתיות חדשות בארצות המערב וגם בארצות המזרח, שהטיפו רעיונות חדשים והשקפות חברתיות חדשות, אשר מהן הושפעו האשכנזים והספרדים גם יחד.

הגורמים בארצות הנוצרים שבמערב:

הגורם החשוב ביותר הוא הליבראליזם בארצות אירופה במאה הי״ט. האסכולה של הליבראליזם האירופי ביקשה להעניק שוויון זכויות לכל יושביה ותושביה בלי הבדל דת (אבל לא בהבדל לאום!). בני עמנו במערב אירופה דגלו באסכולה זו מתוך שאיפה להשיג שוויון זכויות. חפץ חפצו היהודים להשתלב בכלכלתם של העמים הנוצרים ובתרבותם, לשונם והשכלתם, בתולדות העם שבתוכו ישבו ובספרותו. השגת שוויון זכויות אזרחי היתה המטרה העליונה, אשר אליה שאפו ראשי היהודים בארצות אירופה. כדוגמה לשלטון סובלני ומתקדם הציגו מנהיגי ישראל וחוקרי תולדותינו את השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי. לפי בעלי דעה זו היו הנוצרים בימי־הביניים הפחותים והנחותים, מכיוון שרדפו את בני ישראל, וגזרו עליהם גזירות רעות, ואף העלילו עליהם עלילות דם ועלילות שווא, ואילו השלטון המוסלמי בארצות המזרח התיכון, מצרים ועיראק, סוריה ופרם, צפון־אפריקה וספרד היה שלטון מתקדם וסובלני כלפי דתות אחרות. היתר, זו השקפה על־פי הרהורי הלב במאה הי״ט. היתה זו השקפה כפילת ניגוד, שהורה לארצות אדום במערב וורודה לארצות האסלאם במזרח. חלק חילקו אותם החכמים בעלי האסכולה הליבראלית: כפייה דתית ורדיפות דתיות בארצות הנוצרים, סובלנות דתית וחופש דתי בארצות המוסלמים; גירוש מן החקלאות ומן הכפרים בארצות הנוצרים, בעלי אחוזות ובעלי נחלאות בארצות האיסלאם; הגבלות במלאכות וחרם באגודות בעלי מקצועות ואומנים בארצות הנוצרים, ולעומת זאת השתתפות בכל המקצועות והאומנויות בארצות האסלאם; חרם גמור למינוי ראשי שלטון ופקידות בארצות הנוצרים, ודוגמאות בולטות לראשי פקידות ולראשי שלטון בארץ ספרד: חסדאי אבן שפרוט, יעקב אבן ג׳ו, יקותיאל אבן חסאן, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה.

חכמינו אף מצאו נימוקים לראייה כפילה וכפולה זו. דת האסלאם קרובה יותר לדת ישראל, והלשון הערבית שייכת למשפחת הלשונות השמיות, וקרובה היא ללשון העברית. לעומת זאת היתה כפילות לשונית בארצות הנוצרים: בחיי יום־יום לשון העם, הלשון הלאומית של ילידי המקום, ובחיי הקודש בכנסייה ובמדעים לשון זהה, הלטינית. אלה ואלה גרמו לפריחת המדעים והאומנויות בארצות האסלאם, ואילו העמים הנוצרים היו שרויים בחוסר השכלה ובלא מדעים ואומנויות, יושבי חושך וצלמות היו.

אף חכמינו בתקופת הלאומיות ובארצנו מדברים על הסובלנות המוסלמית הזו. שפ״ר אומר: ״במעולים שבמחמדיים… סבלנים ונוחים לבריות יותר מהנוצרים״. אשתור כותב: ״השלטון האומיי בספרד הצטיין בדרך כלל בסובלנותו כלפי הלא־מוסלמים. נראה שסובלנות זו היתה בבחינת מדיניות מחושבת ומתוכננת… היהודים שהיו נאמנים לשליטים בכל לבם הפיקו ממנו תועלת מרובה״. שירמן אף רואה בערבים מצילים וגואלים לישראל: ״היהודים… החזיקו בה במעמדם גם בזמן הוויסטגותים, אף על פי שרדיפות קשות היו אז מנת חלקם, לאחר מכן קידמו בברכה את פני הכובשים המוסלמים, שהצילום ממצוקתם״.

הגורמים בארצות האיסלאם במזרח:

 לא היתה אימפריה בהיקף התפשטותה בתבל כמו האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביניים, מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי ערב בדרום עד חצי־האי האיברי ודרום צרפת בצפון. במרחב רב־היקף זה שלט חצי הסהר, אשד הכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמיים. גם הממלכה המוסלמית בחצי האיברי, ארץ ספרד, אשר היתה נצר הממלכה המוסלמית של בני אומייה, ושלטה בה משפחה אחת במשך שלוש מאות שנים (711—1011) היתה הממלכה החזקה ביותר באירופה, ומלכים נוצרים קרובים אף בחצי־האי האיברי ומלכים נוצרים רחוקים באירופה ובאסיה הקטנה שלחו שליחים אליה, והשתחוו לה, נשאו ונתנו אתה וסחרו עמה. בני ממלכה זו, כאשר עלו לגדולה והגיעו לשיא, נזדקקו לפקידות עליונה, אשר תוכל למלא תפקידים של נציבים ונציגים נאמנים, ואשר תוכל לנהל את ענייניהם בנאמנות עם ממלכות אירופה ומלאכויותיהם, והיו הפקידים היהודיים האלה המפיצים את האגדה על השלטון המוסלמי הסובלני ועל החיים השקטים והשלווים בחסותם של המושלים המוסלמים. ראש וראשון להם היה חסדאי בן יצחק אבן שפרוט במאה העשירית, וזו לשונו באיגרתו ליוסף מלך הכ׳זרים על מצבם של בני ישראל בארץ אנדלוסייה ובירתה קורטובה

אנו… שרויים בשלוה בארץ מגורינו, כי אלהינו לא עזבנו, ולא סר צלו מעלינו…גם אגיד לאדוני המלך את שם המלך המולך עלינו, שמו עבד אלרחמאן בן מוחמד… ועבד אלרחמאן זה… לא היה כמותו במ­לכים אשר היו לפניו…ואין זה כי אם מרוב הסוחרים הבאים מכל הארצות ומאייהם. וכל סחורתם וכל אודותם [= קורותיהם, או הקורות אותם] לא יתכן כי אם על ידי ולפי דברי…

הערת המחבר: איגרת תסדאי לכוזרים, מהד׳ אברהם כהגא, ספרות ההיסטוריה הישראלית, א, וורשה תרפ״ב, 14/36—1/38. בעט׳ 37 יש תיאור עשרה של ארץ ספרד, עשירה ,בתוצרת חקלאית, ארץ תעשייה, מסחר ,מקיף ארצות רבות מסביב לארץ ספרד ועד ביזאנץ, ארץ מכרות של מתכות רבות וחשובות,

מאח שנים אחרי תסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה יהודי גולה אחר בארץ אנדלוסייה ובעיר הבירה גראנאדה, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה, ואף עלה בגדולתו על קודמו, כי הוא היהודי היחיד, אשר שימש הוזיר (= ראש הממשלה) של הממלכה, ובאותה שעה שימש ״הנגיד״, ראש קהילות ישראל בארץ ספרד. וזו לשונו באחד משירי התהילה, שהם גם שירי המלחמה היפים ביותר בכל השירה הספרדית, כי הוזיר משמש בעת ובעונה אחת גם הראש הצבאי, היוצא למערכות המלחמה בראש צבא מלכו, ושם שיר המלחמה זה: ״שירה״, מעין שירת הים או מעין שירת דבורה וברק בן אבינועם, ממיטב שירי המלחמה בספרות המקראית:

כֵּבוֹדִי אֶת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל / דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִי גְזוּרָה

וְכָל מִלָּה גְמוּרָה, בַּאֲשֶׁר לֹא / גְמַּרְתִּיהָ אֲני, אֵינָּהּ גְמוָּרה.

והרי גדולתם של יחידי סגולה אלת היא שנסכה שלווה וישיבה לבטח בין בני ישראל בארץ ספרד, וכאילו היו מנותקים מציון וירושלים.

באותו זמן בערך שימש בתפקיד של פקידות עליונה באחת המדינות המוס­למיות הקטנות, בארץ ואלנסיה, יהודי מיהודי גולת ספרד, ושמו ״יקותיאל אבן חסאן אלמתוכל (במקור: אלמתואכל) אבן קברון״,שהיה מיטיבו ומגינו של המשורר הספרדי הגדול ביותר, רב שלמה אבן גבירול. אף הוא ניהל חצר ובית־חצר ומעסיק משורר להיות איש יחסי הציבור שלו ודובר חצרו, ולא יכול היה לבחור לו לתפקיד זה איש משובח יותר מרשב״ג. בזה אף קנה לעצמו קניין רב, שיהיה שמו חי לנצח בין בני עמנו.

בתור גורם לדעה משובשת זו אצרף כאן את דברי המשורר הנפלא ביותר בין משוררי ספרד, ריה״ל, הקשור ביותר בציון וירושלים, אשר הוציא את דיבתם של יהודי ספרד רעה באמירתו: ״ואין דיבורנו ׳השתחוו להר קדשו/ ׳והשתחוו להדום רגליו^, (תהלים צט, פסוקים ט, ה) ׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והתוכי, שאין אנו חושבים על מה שנאמר בזה ובזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר״.