מחקרי מערב ומזרח


השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ מסמכים ופרשנותם: פסק דין הלכתי וביצועו בחסות השלטון הקולוניאלי יוסף שיטרית

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־

מסמכים ופרשנותם: פסק דין הלכתי וביצועו בחסות השלטון הקולוניאלי

יוסף שיטרית

מבוא

יצחק אלחראר לא היה היהודי הראשון ולא האחרון שהתאסלם במרוקו בכלל ובמוגאדור/ אסווירה בפרט. קדמו לו הרבה יהודים יחידים, בייחוד צעירים שהסתכסכו עם הוריהם או שנקעה נפשם מן המגבלות שהם חשבו שהחיים בקהילה היהודית מטילים עליהם. הם המירו את דתם כדי לזכות בחופש מדומה או כדי לסמל את המרד הקיצוני שלהם בסמכותם של ההורים והמשפחה היהודית בכלל. היו יחידים ואף משפחות שלמות שהתאסלמו, במיוחד בעתות מצוקה ומחסור, בימי בצורת למשל, כדי להציל את נפשותיהם ולחיות ממעשי הצדקה שזימנה או הבטיחה להם החברה המוסלמית.

הערות המחבר: עניין זה של התאסלמות יהודים צעירים במרוקו מצא לו ביטוי מפורש באחד משירי ה׳ערובי׳ ששרו הנשים היהודיות במרוקו בערבית יהודית במשך דורות רבים, ובו אזהרה מפני הקנטה וגרימת צער לבחורים, שמא ימרדו בהורים וימירו את דתם. את השיר הקלטתי מפי נשים שונות מאזור דמנאת, ואני מביא אותו כאן בתרגומו לעברית:

אימא אהובה, אל תדברי אלי בגערה.

הבחור, אם תדברי אתו כך, ייכנס השטן בלבו.

באחד הלילות ישכון בלבו צער,

וישליך את עצמו לקצבה ולאזמור;

יוריד את הכיפה, הו גברתי, ויעטה עליו את הברדס.

במקרים כאלה של התאסלמות מרצון לא יכלו המשפחות לעשות כלום כדי להשיב את בניהן לחיק היהדות, אלא השלימו בעל כורחן עם ההחלטה הקיצונית שלהם והתאבלו עליהם כאילו הסתלקו מן העולם. הן ידעו שלאחר התאסלמותם הפומבית לא נותרה להם דרך חזרה ליהדות, שכן דתם החדשה אסרה זאת עליהם והענישה את העוזבים הסרבנים בעונש החמור ביותר, עונש מוות. הרשויות המוסלמיות במרוקו, כמו ביתר ארצות האסלאם, דאגו היטב לקיים צו זה והרתיעו בכך את כל אלה שהתחרטו וחזרו בהם בינם לבין עצמם.

ראו למשל את מה שקרה לסול חטשואל מטנג׳יר ב־1834. מוסלמים העלילו עליה שהיא אמרה את ה׳שהאדה׳ כסימן לרצונה להתאסלם, וראשה נערף משום שחזרה בה כביכול מכוונתה זו. ראו על כך א׳ בשן, ׳תעודות חדשות על סוליכה הצדיקה׳, פעמים, 117 (סתיו תשס״ט), עמ׳ 171-167; וכן י׳ שיטרית, אתוס ומיתוס בתרבות יהודי מרוקו – שירי סוליקה הצדיקה (בהכנה).

 כל הדברים האלה אמורים בהתאסלמותם מרצון של יחידים או של משפחות. לעומת זאת על אלה שהתאסלמו מאונס, נשים וילדים לרוב, שעד לתחילת המאה העשרים הם נלקחו בשבי במלחמות בין שבטים ברבריים או ערביים, ניסו המשפחות והקהילות להיאבק, לרוב בלא הצלחה, כדי להציל את הנפשות מציפורני הדת השלטת הכפייתית. גם ניסיונות אלה התקיימו בעיקר בסוף המאה הי״ט, כשיד מעצמות אירופה כבדה על מרוקו והמשלחות הקבועות או הזמניות של המדינות השתדלו אצל המלכים כדי לפעול לשחרור היהודים השבויים.

השוו א׳ בשן, ׳גירוש יהודים משלשה כפרים בהרי האטלס בתחילת 1891׳, בתוך א׳ בשן, ממזרח שמש עד מבואו – פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב: חברה וכלכלה, לוד תשנ״ו, עמ׳ 360-347 (התאסלמות, עמ׳ 364-363 וכן במפתח העניינים); א׳ בשן, ׳הריגת יהודי ע״י מושל אנטיפה שבמארוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1881-1880׳,

 ככלל, יש מקום לטעון שההתאסלמות מאונס או מרצון ליוותה את יהדות מרוקו מאז התבססותו של האסלאם בחבל ארץ זה ועד להתפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים; והוא הדין למעשה בכל קהילות ישראל ששכנו במרחב הערבי והמוסלמי. אלא שמעט מאוד מחקרים יוחדו עד כה לתופעה חשובה זו שפגעה קשות בחייהן של משפחות ושל קהילות שלמות במרחב הזה ואף דיללה קהילות או חיסלה אותן כליל. גם באשר לכל אותם אלפי יהודים שהמירו את דתם במשך הדורות והיו למוסלמים לא ידוע לנו הרבה על קליטתם ועל השתלבותם בחברה המוסלמית.

            גם אחרי השתמדותו של יצחק אלחראר ב־1932 ידועים לנו מקרים של יהודים שהתאסלמו במוגאדור, אך מקרים אלה, שהתרחשו עד ערב התפזרותה של הקהילה בשנות השישים של המאה העשרים, היו בעיקר של בחורות יהודיות שהכירו צעירים מוסלמים או פותו בידיהם ונישאו להם; הן וצאצאיהן נבלעו אפוא בתוך האוכלוסייה המוסלמית ורק בני משפחתן הקרובים ביותר שמרו אתן לפעמים על קשר, שלרוב היה רופף.

בשנות התשעים של המאה העשרים הקלו הקשרים הדיפלומטיים למחצה שקיימו ישראל ומרוקו על נשים ממוצא יהודי שהתאסלמו והתחתנו בנערותן עם מוסלמים וילדו להם ילדים לבוא לארץ ואף לעלות אליה. לפעמים עלו אתן לארץ גם בעליהן או ילדיהן.

 מפי זקני הקהילה שמעתי גם על התאסלמותה של צעירה יהודייה שהכתה גלים בקהילה בתחילת המאה העשרים, ואף חובר עליה שיר בזמנו. שמה של הצעירה היהודייה היה ׳בנת דואן' (בת דוואן) על פי שם משפחתה, והלחן של השיר הזה משמש, כמו שנראה להלן, בשיר שחיבר אברהם חיים הלוי, בן הקהילה, על פרשת השתמדותו של יצחק אלחראר.

שלא כמו פרשיות דומות בעבר, השמד של יצחק אלחראר תועד במסמכים מגוונים. לרשותנו עומדים נוסח תלונתה המקורית של אשתו בפני בית הדין הרבני במוגאדור ופסק הדין שפסק זה לטובתה, וכן חלק מן ההתכתבות שהתנהלה בעניין זה עם שלטונות הפרוטקטורט על סירובו של הבעל למלא אחר פסק הדין. כן התגלה לי הדיון העיתונאי שהתנהל סביב פרשה זו בעיתונים הצרפתיים והיהודיים, דיון שחרג הרבה מעבר לדיון ההלכתי המוגדר שהיה לו בתחילה. נבקש להביא כאן את כל הטקסטים האלה במקורם ואת תרגומם לעברית ולדון בהם, גם מבחינת העמדות השונות והמנוגדות הבאות בהם לידי ביטוי וגם מבחינת הכוחות והגופים הקהילתיים והחוץ־קהילתיים שהיו מעורבים בפרשה. כן נביא את שיר הקצידה שכתב אברהם חיים הלוי בן מוגאדור על הפרשה ונדון בדרכי תיאורו ודיווחו. למקורות אלה שבכתב נוספו גם מקורות שבעל פה, שהקלטתי בשנות השמונים של המאה שעברה מפיהם של זקני קהילת מוגאדור, שנחשפו לפרשה בצעירותם וזכרו, אם בדיוק יתר או במעומעם, את פרטיה ואת גלגוליה.

בהסתמך על המקורות העומדים לרשותנו, השאלות שיעניינו אותנו כאן נוגעות אפוא לעניינים האלה:

  • תפקודם ופעולתם של המוסדות היהודיים החדשים שהקים השלטון הקולוניאלי במרוקו במאי 1918 והחלו לפעול מעט זמן לאחר מכן, היינו בית הדין הרבני האזורי במוגאדור מכאן ובית הדין הרבני הגבוה מכאן.
  • ניסיונות ההתחמקות של המשתמד עצמו מביצוע פסק הדין לתשלום הכתובה והמזונות ופנייתו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים לשם כך.
  • התשומות הביורוקרטיות והפוליטיות של הממשל הקולוניאלי המרכזי והמקומי בהוצאתו לפועל הסופית של פסק הדין.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-מוסד ביאליק-תשע"ח-עמ'413-411

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגדור ב-1932-יוסף שטרית

הטיפול המשפטי בפרשה והתהודה הציבורית שנודעה לה

טיפולו של בית הדין הרבני בהשתמדותו של יצחק אלחראר

בית הדין הרבני במוגאדור מונה על פי המתכונת החדשה של בתי הדין הרבניים במרוקו, כפי שנקבעה בצו המלכותי של מאי.1918  הוא נערף בהרכבו החדש בשנת 1922, לאחר התלבטויות רבות והתייעצויות שונות בין גורמי השלטון הצרפתי החדש וראשי הקהילה היהודית, שתוארו במקום אחר. משנת 1922 שימש ר׳ אברהם בן שושן אב בית הדין, ולידו כיהנו ר׳ משה בן שמחון ור׳ דוד כנאפו כדיינים מן השורה. הרכב זה הוא שדן בעניינו של יצחק אלחראר ובפרשת השתמדותו.

יצחק אלחראר היה בעל בעמיו בקהילת מוגאדור, איש נשוא פנים ותלמיד חכם, שהיה לו רכוש במוגאדור. בין היתר היה לו בית מרחץ (׳חמאם׳) שהציע את שירותיו ליהודים ולמוסלמים, לגברים ולנשים, כמובן בימים נפרדים ובשעות נפרדות. הן על פי עדויות בעל פה שאספתי והן על פי שירו של אברהם הלוי, הוא מינה צעירה מוסלמית לפקח על כניסת הנשים לבית המרחץ ולגבות מהן את דמי הכניסה. בתוף כדי המשא ומתן עם הצעירה הוא התאהב בה, וכדי לשאתה לאישה החליט להתאסלם. באותו הזמן היה בן חמישים שנה. על פי הקובלנה שהגישה מזל אשתו ביום 7 באפריל 1932 (א׳ בניסן תרצ״ב) לבית הדין במוגאדור (מסמך א להלן), היא מבקשת את התערבותו של בית הדין לזימון בעלה, שהמיר את דתו, כדי שייעשה אתה דין צדק בעניין תשלום סכי הכתובה, מתן הגט ותשלום דמי המזונות לחמשת ילדיהם המשותפים. היא מודיעה את החלטתה הנחרצת שלא היא ולא ילדיה אינם מסכימים להמיר את דתם ולהתלוות אל הבעל והאב בחייו החדשים. בתלונתה היא גם מתארת את השתלשלות תהליך ההשתמדות כפי שהיא היתה עדה לו, ומספרת שלפני שהמיר את דתו העמיד פני חולה באחד מלילות השבת, בטענה שהוא חש בלבו, וביקש ממנה שתרתיח לו מים בשבת כדי לסעוד אותו. היא אמנם מחתה והתפלאה על כך שהוא דורש ממנה לחלל שבת, אולם נאלצה להישמע לו ועשתה כדרישתו. למחרת, השכם בבוקר, הוא התלבש ויצא מן הבית. לאחר מכן נודע לה שהוא המיר את דתו. בית הדין הורה לזמן את הבעל ליום 11 באותו החודש, היינו ארבעה ימים בסך הכול אחרי הגשת התלונה. על פי מכתב ששלח בית הדין(מסמך ד להלן) למפקח על העניינים האזרחיים (Contrôleur Civil), היינו הממונה הצרפתי מטעם הפרוטקטורט על השירותים העירוניים במוגאדור ובכללם השירותים המשפטיים, לא נענה יצחק אלחראר לזימון זה, ובית הדין מבקש מן השלטונות לאלץ את הנתבע להיות נוכח ביום 17 במאי כדי שישמיע את דברו ויגיב על הטענות שהועלו נגדו. הוא הופיע בתאריך החדש ואישר שהמיר את דתו. בית הדין הסביר לו שהוא אוסר עליו להיכנס מיום זה לביתו ושעליו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי אשתו וילדיו. הנתבע סירב לתת גט לאשתו ולשלם לה את כתובתה ואת מזונות ילדיו משום שהוא עדיין מאמין שיצליח לשכנע אותם להתלוות אליו בחייו הדתיים החדשים. הוא הצהיר שאף את הקצבה שהיה מעניק לאשתו עד אותו היום בסך חמישה־עשר פרנק ליום הוא יפסיק לתת לה משום שאין הוא מכיר בצדקתו של פסק הדין(מסמכים ב, ג להלן). כמתחייב מסדרי בית הדין כפי שנקבעו בט׳היר של מאי 1918, פנה בית הדין הרבני אל המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים וביקש ממנו שיאכוף את ביצוע פסק הדין על יצחק אלחראר (מסמך ה להלן).

מן המסמכים שברשותנו עולה שהנתבע ערער על פסק דין זה בפני בית הדין הרבני הגבוה היושב ברבאט, שבראשו עמד ר׳ רפאל אנקאווה, שנחשב גם לרב הראשי של מרוקו, אך גם ערכאה זו אישרה את פסק הדין הראשון וקבעה שעל יצחק אלחראר למלא את חובותיו כפי שנקבעו בבית הדין הרבני במוגאדור (מסמך ו להלן). גם לאחר פסיקה חדשה זו הוא סירב להיענות לצו בית הדין וניהל במוגאדור ולאחר מכן ברבאט פעילות ענפה להשגת שחרורו מחובת הביצוע של פסק הדין הרבני. הוא פנה לשם כך הן אל פקידים צרפתים בכירים במנהל הפרוטקטורט הן אל אנשי ממשל מוסלמים ששירתו במח׳זן, היינו המנהל המוסלמי שהיה אמור להוציא לפועל את החלטות הריבון(המלך) ושלטונו ונמצא למעשה בהשגחת הצרפתים ובפיקוחם (מסמך ח להלן).

יצחק אלחראר טען שכיוון שהוא מוסלמי חדש אין הוא חייב למלא אחרי פסיקת בית הדין הרבני. כדי לקבל גושפנקה לסירובו להישמע למשפט היהודי ולפעילותו המיליטנטית בנדון הוא פנה בתחילה אל השופט המוסלמי של מוגאדור, הקאדי, אך זה שיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים והמליץ למתאסלם החדש להנמיך את רמת הציפיות שלו. ברבאט הוא פנה גם אל פקידים מוסלמים בכירים בממשלת המח׳זן ואף אל המלך אך זה הפנה אותו אל שר בממשלתו(מסמך ח ומסמך י להלן). תחילה התלהבו כנראה המכובדים המוסלמים ממנו ומאקט ההמרה שלו ועודדו אותו להמשיך בדרכו, אך לבסוף נאלצו להיכנע להחלטת הפקידים הצרפתים הבכירים, שחייבו את יצחק אלחראר למלא אחרי פסק הדין של בית הדין הרבני (מסמך ח). לנגד עיניהם של הפקידים הצרפתים עמד כיבוד מעמדם העצמאי של בתי הדין הרבניים בדונם בענייני אישות ובענייני ירושות, והם עשו הכול כדי להוציא לפועל עיקרון משפטי זה, שנקבע בצ׳היר של מאי 1918, במסגרת המעמד החדש שהם העניקו ליהודים בשלטון הפרוטקטורט. לאחר השתהות של יותר משנה וניסיונות אין ספור להיפטר מקיום פסק הדין, נאלץ יצחק אלחראר בלית בררה לשלם את הכתובה ואת המזונות. הוא גם נתן גט לאשתו כשהוא עטוף בטלית בבית הכנסת (מסמך י, מקורות בעל פה), כדי לסמן שאף על פי שהמיר את דתו הוא עדיין נחשב ליהודי בעיני ההלכה.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 415-414

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933

לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם מנגד, בעקבות מה שנקרא ׳הט׳היר הברברי׳ של 1930, שביקש לנתק את האוכלוסיות דוברות הברברית מן האוכלוסיות דוברות הערבית ולתקוע טריז ביניהן, בין היתר על ידי הכרה רשמית במסורת המשפט הברברי שבעל פה, התחילו באותה עת לצוץ ולהתארגן חוגי צעירים לאומניים שניסו לקשור קשרים עם חוגים לאומניים בארצות ערב הרחוקות כמו מצרים וערב הסעודית. כפי שנראה להלן, גם חוגים צרפתיים שהתנגדו מאז ומתמיד למדיניות הקולוניאלית של צרפת בכלל ובמרוקו בפרט החלו להשמיע את דברם בפרהסיה מתוך ניסיון להתחבר לחוגי הצעירים המוסלמים ולעזור להם בבירור ובגיבוש של האוריינטציות הלאומניות שלהם.

אשר לקהילות היהודיות ולבתי הדין הרבניים שלהן, שהיו עיקר הרפורמות שהחליט עליהן הפרוטקטורט לשיפור מעמד היהודים במרוקו, הם זכו אז ליציבות ולפעילות שבשגרה מזה יותר מעשר שנים במתכונתם החדשה. מעמד היהודים לא היה מבוסס עוד על מסורת ה׳דימה׳ המוסלמית, שקבעה הגבלות והשפלות על היהודים ובכללן תשלום ה׳ג׳זיה׳, אף שה׳ד׳ימה׳ לא בוטלה באופן רשמי, אלא רק הושתקה בשיח הפוליטי הצרפתי. לעומת זאת, תמורת הכרה מסוימת בזכויות היהודים למעמד אזרחי בדומה לזה של המוסלמים, איבדו היהודים את האוטונומיה המשפטית שהיתה להם עד אז. תחום הפסיקה של בתי הדין הרבניים הצטמצם לענייני אישות ולענייני ירושות, אך מונה גם בית דין רבני גבוה ברבאט ששימש ערכאה גבוהה ומרכזית לערעורים בעבור כל בתי הדין הרבניים, שהיו אז חמישה במספר. אשר לעניינים האזרחיים והפליליים, היהודים נאלצו להופיע בפני הערכאות של ה׳מח׳זן, היינו הממשל המוסלמי, שהיה מקביל כביכול לממשל הצרפתי אך למעשה היה כפוף לו. הן מינוי הדיינים והן סדרי פעולתם התקינים והביורוקרטיים של בתי הדין הרבניים היו נתונים מעתה לפיקוחם הישיר של השלטונות הצרפתיים, המקומיים והמרכזיים. הפיקוח נעשה הן במישרין הן באמצעות שירותי המפקח על המוסדות היהודיים שהתמנה ב־1919 וריכז את הטיפול בענייני היהודים מטעם שלטון הפרוטקטורט. בראש שירותים אלה שהיו מסונפים למשרד העניינים השריפיים הועמד יחיא זגורי, שקיבל את אמונם של השלטונות הצרפתיים ועשה את דברם.

הערת המחבר: ב־1945 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות שהורכבה מראשי הוועדים הקהילתיים ובראשה הועמד מזכיר המועצה, ובשנים 1947־1954 התכנסה מועצת הרבנות של קהילות יהודי מרוקו בראשותו של הרב הראשי וראש אב בית הדין הגבוה לערעורים, שהיה אז ר׳ שאול אבן דנאן. על מוסד מועצת הרבנות ומפעליה ראו מ׳ עמאר, א׳ עצור ום׳ גבאי(עורכים),ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו, מועצת הרבנות במרוקו, ירושלים תש״ם; א׳ בשן, ׳בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש״ז-תשט״ר, בתוך א׳ בשן, מחקרי אליעזר – אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, לוד תשס׳׳ז, עמ׳ 454-443.

אשר לקהילות היהודיות, הט׳היר של מאי 1918 קבע שיעמדו בראשן ועדים של חמישה עד עשרה מכובדים – לפי גודל הקהילה – מבני הקהילות שיטפלו בענייני הפולחן הדתי, בענייני צדקה ורכוש ההקדש, אך לא היה להם כל מעמד פוליטי בעיני השלטונות מבחינת ייצוג הקהילות והכוונתן הפוליטית. הפרוטקטורט דאג שהיהודים והקהילות היהודיות יורחקו מכל פעילות פוליטית – גלויה וסמויה. האמנציפציה שחסידי הפרוטקטרט ה׳ממוערבים׳ או ה׳מצורפתים׳ מבין היהודים קיוו שיהודי מרוקו יזכו בה תחת שלטון צרפת לא קמה ולא עלתה, ובמקומה בא הפיקוח הצמוד על המוסדות היהודיים, הגם שמבחינה רשמית לפחות חדל שלטון הפחד וההשפלות שהיהודים היו רגילים בו עד לפרוטקטורט.

זהו בקצרה הרקע הפוליטי והחברתי שבו התנהלה פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר, וכל הסדרים הקהילתיים, הכוחות הפוליטיים וההתארגנויות החדשות שנמנו כאן השתתפו באופן כלשהו בהכוונתה, בהתפתחותה ובסיומה. המסמכים הדנים בפרשה ויובאו בהמשך בליווי דברי פרשנות קצרים נכתבו כולם בידי סוכנים רשמיים, ביורוקרטיים, עיתונאיים או תרבותיים. הם מאירים את הדמויות הפועלות ואת ההתרחשויות מנקודות ראות שונות ומקדם־הנחות שונות. בין הנפשות הפועלות היו יצחק אלחראר ובני משפחתו, אך רק את אשתו ואותו אנו שומעים, אם במישרין ואם בעקיפין. לבעלי בריתו החדשים במוגאדור אין זכר בתיעוד הכתוב, לבד מן הקאדי (מסמכים ח, י), אך קיומם אינו מוטל בספק. הכוונה קודם כול לאהובתו המוסלמית, שהתיעוד בעל פה שאספתי ושירו של יצחק הלוי (מסמך י) מעמידים אותה במרכז הפרשה ורואים בה את הגורם העיקרי שחולל אותה וכנראה גם כיוון אותה לאחר שאשתו הגישה את קובלנתה לבית הדין הרבני.

מן המסמכים מצטייר יצחק אלחראר כאדם נחרץ ונמרץ, שגילה זה עתה את אור האמונה המוסלמית והפך למקנא לה ולפועל מכוחה. בשום מסמך רשמי שנכתב עליו או שהיה שותף בכתיבתו(כמו מסמך ח) אין הוא מזכיר במישרין או בעקיפין לא את אהובתו המוסלמית ולא קרובים מוסלמים אחרים במוגאדור. עד לגירושיו הכפויים מאשתו היהודייה הוא התמיד בהצגת עמדתו כמיוסדת כולה על ענייני אמונה עקרוניים ועל בחירתו החופשית בדרך חיים חדשה ולא על עניינים רומנטיים או חומריים. על פי הצהרתו בבית הדין הרבני ושרשרת הפעולות שהוא נקט לביסוס עמדתו הוא ראה את עצמו כמוסלמי לכל דבר ועניין ברגע שהצהיר בפומבי על המרת דתו, ולכן כפר מלכתחילה בסמכות בית הדין הרבני וסירב למלא את קביעותיו(מסמכים ב, ג, ח, ט). כל פניותיו וכל מעשיו מאז מתן פסק הדין כוונו להשגת מטרה עקרונית זו מבחינתו, אך בני הקהילה היהודית שעקבו אחרי הפרשה מקרוב ומרחוק היו משוכנעים שמניעיו ותוקפנותו נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ורומנטיים, שכן סכום הכתובה שהיה עליו לשלם לאשתו היהודייה היה גבוה ונקבע לחמשת־אלפים מטבעות זהב ספרדיים (מסמך ג). בעניין זה הוא זכה כנראה לתמיכה ולעידוד ניכרים מבני משפחתו וקרוביו החדשים מקרב המוסלמים במוגאדור, והם כיוונו אותו להיוועץ במכובדים ממוגאדור ולאחר מכן ברבאט כדי לחזק את עמדתו ולהיפטר מתשלום הכתובה. הוא הגיע אל פקידים בכירים במשרדי המח׳זן ברבאט, והם הביעו את אהדתם ונתנו לו בתחילה את חסותם; הם אף ניסו להדריך אותו ולכוון את צעדיו המשפטיים, אך לבסוף נאלצו להיכנע בגלל עמדתם הנחרצת של אנשי הפרוטקטורט (מסמכים ח, ט). גם פנייתו לערכאה המוסלמית העליונה במרוקו, המלך בכבודו ובעצמו, לא התקבלה והוא הוחזר לטיפולם של פקידים במח׳זן(מסמך ח).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 418-416

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחראר

נגד סרבנותו, פעלתנותו ותכססנותו של יצחק אלחראר עמד בית הדין הרבני כחומה בצורה. אחרי שפסק בקובלנת אשתו לטובתה הוא לא זז מהחלטתו גם כשהופעלו עליו לחצים ישירים ורמוזים מצד המפקח הצרפתי לעניינים אזרחיים במוגאדור, שהיה ממונה גם על בתי המשפט המקומיים. הוא דרש מן הפקיד הבכיר שיאכוף את צווי בית הדין על הנתבע וידאג לכך שיהיה נוכח בדיון המשפטי(מסמכים ד, ה, ו). בשלב מסוים היה פקיד בכיר זה מעוניין כנראה בסיום הפרשה לטובת אלחראר, ולו רק בגלל טרדנותו, וכתב לבית הדין שאין לנתבע כסף זמין לשלם את סכי הכתובה. בית הדין לא התרשם מטענה זו ודרש ממנו למכור חלק מרכושו כדי לממן את כתובתה של אשתו (מסמך ז). בית הדין עמד על קיום פסיקתו במלואה וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט, ולבסוף הצליח בכך.

מול יצחק אלחראר ובעלי בריתו המוסלמים התייצבו לא רק בית הדין הרבני, אלא גם שירותי הפרוטקטורט במוגאדור וברבאט. למרות עוצמתם הפוליטית ושליטתם המוחלטת של אלה במנגנוני השלטון במרוקו ויכולתם לעשות שם כבתוך שלהם, הם לא שעו לפניותיו הטורדניות של המתאסלם החדש ולא סטו מהכרתם באוטונומיה המשפטית של בית הדין הרבני ובסמכותו לדון ולשפוט בענייני אישות על פי ההלכה, סמכות בלבדית שהפרוטקטורט קבע בעצמו בתחילת דרכו. בניסיונו לכופף את ידם הוא פנה אל עורך דין צרפתי ידוע במרוקו, וזה גייס עיתונאי ופעיל שמאל צרפתי שהיה מקורב לחוגים מוסלמיים לאומניים ונאבק נגד הפרוטקטורט. העיתונאי דיווח על הפרשה בביטאון התנועה הסוציאליסטית בפריז. כתבה זו הזיקה לו כנראה יותר משעזרה לו, שכן העיתונאי היה לצנינים בעיניהם של פקידי הפרוטקטורט, שראו בו שמאלן אנטי־קולוניאלי ואנטי־צרפתי חסר תקנה ומסית של מוסלמים נגד השלטון הצרפתי. הכוונה לרוברט ז׳אן לונגה (Robert Jean Longuet), שכתב בעיתון Le Populaire וחתם על כתבתו בראשי התיבות R.J.L. הוא נמנה עם צאצאיו הישירים של קארל מרקס וניהל עד אז קריירה פוליטית ועיתונאית ענפה במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ובאגף השמאלי שלה. כדי ללחוץ על הפרוטקטורט להיענות לדרישתו של אלחראר הוא פרסם את סיפורו בעיתון צרפתי נחשב שהוא ערך עם ייסודו ב־1916. בכתבתו הציג את אלחראר כלוחם למען חופש המצפון, הדת והאמונה, שזכויותיו האנושיות נדרסות ברגל גסה בידי אנשי הפרוטקטורט ואנשי הקהילה היהודית במוגאדור. התקפותיו על הפרוטקטורט וההאשמות שהטיח בו שהוא מתנכל לחופש המצפון והדת תרמו כנראה עוד לטיפולם המזלזל ואף הבוטה של אנשי השלטון הצרפתי ביצחק אלחראר ובפקידים המוסלמים שרצו לעזור לו(מסמך ח).

עמדתם האוהדת של פקידי המח׳זן הבכירים כלפי אלחראר(מסמך ח) נבעה ממניעים שונים, שהעיקרי בהם היא זהותם המוסלמית והזדהותם המלאה עם המסורת רבת הדורות שראתה ביהודים המתאסלמים מרצון (ואף מאונס) ניצחון ברור של האסלאם וסימן לעליונותו על כל דת אחרת, מונותאיסטית ולא מונותאיסטית; לגבי דידם עליונות זו זוכה להכרה מחודשת כל פעם שמאמין זר מתאסלם. הם קיבלו את הגר החדש בזרועות פתוחות והרעיפו עליו בתחילה אהבה, עצה והדרכה בחייו החדשים, אולם הם נאלצו להתאפק ואולי אף לחרוק שיניים ולהרחיק אותו מעליהם לאחר שהשליטים הצרפתים כפו עליהם את מדיניותם הברורה בעניין כיבוד סמכותו של בית הדין הרבני. לא רק במקרה זה, אלא בעצם מאז עזב ליוטה (le Maréchal Hubert Lyautey), הנציב העליון הראשון והמייסד של הפרוטקטורט הצרפתי, את מרוקו ב־1926 הם התנסו עוד ועוד בנגיסת סמכויות השליטה שלהם בידי הפקידים הצרפתים שכפו את עצמם על כל מערכות השלטון במרוקו. הם סברו כנראה בתחילה שלפחות בניהול ענייני האמונה המוסלמית, כמו התאסלמותו של יצחק אלחראר, תהיה להם יד חופשית, אך הם התאכזבו חיש מהר ואכזבו גם את בן חסותם.

ההצגה המגמתית והמעוותת שעשה ז׳אן לונגה בעניינו של יצחק אלחראר בעיתון הפריזאי הכריחה את יעקב אוחיון, בן מוגאדור ועיתונאי ותיק ומוערך במרוקו, בקהילה היהודית ובקהילייה הצרפתית, לטפל גם הוא בפרשת המומר ממוגאדור (מסמך ט להלן). הוא היה יהודי גאה שספג היטב את תרבות צרפת והכיר בזמנו יותר מכל אחד אחר את אורחותיהם ומסורותיהם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי מוגאדור בפרט. הוא לא ייחס חשיבות יתרה לפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר. בהיותו חסיד התרבות המערבית והתבונה הרציונלית המתלווה אליה כביכול הוא ראה בסיפור זה אנקדוטה חסרת ייחוד, שכמוה היו עוד רבות במוגאדור בקרב מאמיני הדתות השונות, בלא שמישהו עשה מזה עניין לטענתו. ואולם אפשר לפקפק בקביעתו זו, כיוון שהוא התנתק מן החיים המסורתיים של הקהילה וגר בקזבלנקה בקרב המתיישבים הצרפתים ושימש עיתונאי בכיר בעיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שהיה נפוץ אז במרוקו. ואולם יותר משרצה לתקן בכתבתו את סילופי העיתונאי המגויס בכל הקשור למהלכי הקהילה ומוסדותיה הוא התכוון להגן על מדיניות השליטים הצרפתים בפרשת אלחראר ועל מדיניותם במרוקו בכלל. עמדה פרו־צרפתית זו לא היתה שלו בלבד, אלא שיקפה גם את מדיניות המערכת של השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא בקזבלנקה בשנים 1940-1926 ובו הוא שימש חבר המערכת המתמחה בענייני היהודים במרוקו. מדיניות זו של העיתון לא רק היתה עקרונית, שכן חברי המערכת כולם הזדהו בהתלהבות עם התרבות המערבית והתרבות הצרפתית במיוחד, אלא גם היה בה צעד של זהירות מפני הבאות והשקעה במסכת היחסים של העיתון עם שלטון הפרוקטורט; התכנים הציוניים המודגשים של העיתון וגם הפעילות הציונית בכלל לא נעמו לאנשי השלטון הצרפתי במרוקו, בין היתר בגלל חששותיהם מתגובות המוסלמים. ואולם יעקב אוחיון החזיר בכתבתו את פרשת יצחק אלחראר לממדיה האנושיים והמשפטיים שכוננו אותה מתחילה והפקיע אותה מן הדיון הפילוסופי־הפוליטי של חופש המצפון שאליו הוביל אותה העיתונאי הסוציאליסטי ובכך גם סילף אותה.

בכתבתו האוהדת הסתכל המחבר, בן מוגאדור, על מהלכיה ודמויותיה של פרשת יצחק אלחראר מרום משרתו הגבוהה כעיתונאי נחשב אך מנותק מן הקהילה ומגובה דעותיו הרציונליות שהיו נאצלות בעיניו. לעומת זאת שירו של אברהם חיים הלוי (מסמך י להלן), גם הוא בן מוגאדור, מתמקד בהיבטים האנושיים והנפשיים של הדמויות המעורבות בפרשה. הוא גם היחיד שמתייחס לסבל בני משפחתו של המומר, היינו אשתו, ילדיו ואחיו, ומצליח להחיות בכך את האווירה ששררה בקרב יהודי מוגאדור בעת התרחשות האירועים; אלה עקבו בסקרנות וגם בתדהמה אחרי מהלכיו של יצחק אלחראר, שהיה בעל בעמיו ותלמיד חכם, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, שהיתה לו בה השפעה רבה. הלוי הוא גם היחיד שפרש והבליט את המניעים הרומנטיים שהביאו את התאסלמותו של יצחק אלחראר ואת רצונו לשמור על קשר זה עם הרכוש שהיה לו ולא לבזבזו על תשלום הכתובה לאשתו היהודייה. לכך הוסיף את היסוד הבלתי נמנע בעניינים כגון אלה, הכשפים של האישה וכוחם העילאי. פרטים אלה היו ידועים לכל זקני מוגאדור שחיו בקהילה באותם ימים והם חזרו עליהם באוזני; הם ידעו כולם על בית המרחץ שבו עבדה הצעירה המוסלמית שהפכה לאהובתו ולאשתו של יצחק אלחראר אחרי התאסלמותו. על פי השיר, הקאדי של מוגאדור הוא שיעץ למומר לפנות אל המלך ולבקש שיפטור אותו מן החובה למלא אחר פסק הדין הרבני. כמו שציין אלחראר בתיאור האירועים שמסר לעורך הדין שלו(מסמך ח) גם הלוי מציין שהוא חזר מרבאט בלבוש מוסלמי. ואולם בניגוד לאמור בשיר הוא לא התקבל לשיחה אצל המלך, אלא אצל פקידים בכירים במח׳זן. צעירי הקהילה קיבלו אותו בבוז ואף בהתעללות־מה על חזותו החדשה כמוסלמי.

היות שהשיר נכתב אחרי סיום הפרשה, המשורר מתאר בו את הטקס שחתם את פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר בעבור בית הדין, בעבור בני משפחתו הקרובים והרחוקים ובעבור בני הקהילה בכלל. כל ההשהיות שהוא נקט וכל המאמצים שעשה כדי להיפטר מקיום פסק הדין לא עזרו לו. הוא נאלץ להשתתף בטקס משפיל, שממנו רצה להימנע, ולמסור את הגט במו ידיו לאשתו כשהוא עטוף בטלית, לאחר שהסדיר את תשלום הכתובה והמזונות לשביעות רצונו של בית הדין הרבני (מסמך י, מקורות בעל פה).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר– עמ' 421-418  

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932-יוסף שטרית

מסמכי הפרשה

רבים מן המסמכים המובאים כאן גיליתי בארכיון בית הדין הרבני של מוגאדור, ששרד ברובו בדרך נס ונמצא כיום בבריסל. אלה הם המסמכים א, ב, ד, ה, ו, ז. פסק הדין הארוך (מסמך ג) נמצא בחוברת המשפטים של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת היום בירושלים, ואת שתי הכתבות העיתונאיות שהופיעו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré ואת שירו של אברהם חיים הלוי על יצחק אלחראר השגתי ממקורות שונים.

המסמכים בפרק זה יובאו במקורם העברי, הצרפתי או הערבי־יהודי, עם תרגום לעברית של הטקסטים או של חלקים מהם שאינם במקורם בעברית ובליווי דברי מבוא שישלימו את דברי הפרשנות.

הערות המחבר: הוא נמצא במוזאון לתרבות ולאמנות של יהודי מרוקו שהקים פאול דהאן בבריסל. אני מודה לו כאן על הרשות שנתן לי לצלם את הארכיון ולפרסם מסמכים מתוכו. אני מודה גם לעוזר המחקר שלי, מר דני אזנקוט, שעזר לי בהקלדת המסמכים.

אפשר כעת לעיין בכל הגיליונות של עיתון חשוב זה לחקר יהדות מרוקו במאה העשרים ברשת האינטרנט, באתר עיתונות יהודית היסטורית שבאוניברסיטת תל־אביב:

http//www.jpress.org/view-hebrew.asp

מסמכי בית הדין הרבני במוגאדור

מסמך א – תלונת האישה: !קובלנה מם׳] 1386 בארכיון בית הדין

המסמך מביא את הקובלנה של אשת יצחק אלחראר בפני בית הדין הרבני של מוגאדור. כמו אלפי מסמכים דומים הוא נרשם בידי סופר בית הדין על נייר ממשלתי רשמי מפיה של המתלוננת ובגוף ראשון, אך סימנים שונים בטקסט מעידים על עריכת העדות ואולי אף עיבודה בידי הסופר. הטקסט מתחיל בפנייה נוסחאית לאב בית הדין, ובו ביטויים עבריים נוסחאיים בראשי תיבות (׳מעלת הרה״ג כמוהר״ר, ׳הי״ד, ׳יע״א׳) ובלעדיהם (׳הדארא׳ במקום ׳הדרה׳, היינו המתגוררת). ביטויים אלה שייכים לידע המקצועי של הסופר. היות שהמתלוננת אינה יודעת קרוא וכתוב המסמך נושא את הנוסחה המקובלת: ׳צ״ל׳, כלומר ציוותה לחתום, וזו באה אחרי שני חלקי הקובלנה ומאמתת את התלונה מבחינה הלכתית.

מעלת הרה״ג כמוהר״ר אברהם ן׳ סוסאן הי״ו פריזידאן דתריבונאל ראביניךּ מוגאדור יע״א.

אנא מזל די מזווזא מעא יצחק ן' הראן לחראר הדארא [!] ברוי לויזנאטי נו' 31(נומרו-מספר), וליום האד ראזל מסא בדלל [!] דינו וענדי מעאה 5 דטראבי. תא נטלב באס יזי מעאיא לטריבונאל ראביניךּ באס יעמל מעאיא די הווא שרע עלא לכיתובה ולגט ולמזונות דטראבי די ענדי מעאה, לאיין אנא ואלא טראבי דייאלי מא תא נקבלו בחתא רהט נתבעוה לדין אכור מן גיר דיאלנא די פ׳אס כ׳לאקנא. ביהא תא נטלב מנכום תעמלולי למחדאז בדי הווא שרע.

צ׳׳ל [ציוותה לחתום] מזאל לחראר.

אנא דאלסא לילת שבת והווא זא קבל לא יבדל דינו וקאללי באיין קלבו תא יוזעני [!].קולתלו אס נעמלךּ? מסא לוקת. קאללי ואס דאךּ סי פאס תא תכמם? ענדךּ למזמר די ספיריתו. חדאזת קומת שעלת למזמר די ספיריתו וגלית לו למא. בדא לחאל תא יפזר לבם חואיזו ומסא.

צ״ל [ציוותה לחתום] מזאל לחראר.

1 ניסן 692 – 7 אבריל 1932

לערד״א נהאר לתנאיין 5 ניסן 5692 – 11/4/32 פ׳י ת[אריך] פ׳ראנציץ, 1/2 10.

הערות המחבר: 5 דטראבי – במסמך זה מדובר בחמישה ילדים שהיו לבני הזוג אלחראר, ואילו בפסק הדין הארוך(מסמך ג) מדובר בארבעה ילדים. ייתכן שאחד מהחמישה כבר עמד ברשות עצמו ולא היה זקוק לדמי המזונות שפסק בית הדין.

אנא דאלסא לילת שבת – חלק זה של הקובלנה בא לפרט את תיאור תהליך ההמרה ולבסס את התביעה.

תרגום

מעלת הרב הגדול כבוד מורנו הרב ר׳ אברהם בן שושן ה׳ יחייהו וישמרהו, נשיא בית הדין הרבני, מוגאדור, יכוננה עליון אמן.

אני מזל הנשואה ליצחק בן הדאן אלחראר, המתגוררת ברח׳ לואי ג׳נטיי מס׳ 31, והנה האיש הזה הלך והמיר את דתו, בה בשעה שיש לי אתו חמישה ילדים. אני תובעת אותו לבוא אתי לבית הדין הרבני כדי שיעשה אתי צדק בעניין הכתובה, הגט והמזונות של הילדים המשותפים לנו, שכן גם אני וגם ילדי איננו מסכימים בשום אופן ללכת אחריו לדת אחרת, אלא אך ורק [נמשיך להחזיק] בדת שבה נולדנו. על כן אני מבקשת מכם לעשות את מה שצריך לעשות למשפט צדק. ציוותה לחתום: מזל אלחראר.

אני יושבת בליל שבת והוא בא, לפני שהמיר את דתו, ואמר לי שהוא חש ברע בלבו. שאלתי אותו מה לעשות, הרי עבר הזמן [של כניסת השבת]. אמר לי: רק על זה את חושבת? יש לך תנור נפט. נאלצתי לקום ולהדליק את תנור הנפט והרתחתי לו מים. עם שחר הוא לבש את בגדיו ויצא.

ציוותה לחתום: מזל אלחראר.

11 בניסן תרצ״ב – 7 באפריל 1932.

הזימון ליום שני ה׳ בניסן תרצ״ב – 11.4.1932 על פי התאריך הצרפתי, שעה 10.30.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-193יוסף שטרית. עמ' 423-421

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר