מרקם לשונות-אהרן ממן


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המרקם הלשוני שנוצר בפיהם של יהודי מרוקו, וכמוהם גם שאר יהודי צפון אפריקה, הוא תוצאה של התהפוכות ההיסטוריות שאירעו אותם במהלך אלפיים שנות ישיבתם שם. כיבוש בתר כיבוש של הארץ בידי עמים שונים הטביעו חותם ועוד חותם על לשון המקום בכלל ועל דיבורם של היהודים בפרט. תחילה דיברו תושבי האזור להגים שונים של הברברית. לימים נכבשה הארץ בידי הרומאים ואלו הנחילו את לשונם ליושביה. במאה השביעית באו הכיבושים הערביים והסבו את לשון יושבי הערים לערבית, אף היא בלהגים שונים. בתקופה מאוחרת יותר כבשו התורכים את הארצות המזרחיות של צפון אפריקה ואף שלא הצליחו לעקור את לשון יושביהן, הטביעו עליהן את חותמם. לאחר מכן כבשו הספרדים חלקים מרצועת החוף הצפונית והמערבית של מרוקו, והפורטוגזים – ערי חוף דרומיות יותר. במאה התשע עשרה היה זה תורם של הצרפתים. משקעים של הלשונות הללו נוכחים בערבית המדוברת בצפון אפריקה עד עצם היום הזה.

אשר ללהגי המוגרבית־היהודית, מלכתחילה החזיקו יהודי צפון אפריקה בלשון התרבות שלהם מקדמת דנא, העברית, ובמדה מסוימת גם הארמית. בכך לא היה מצבם הלשוני שונה משל שאר תפוצות ישראל, והרי ההסתגלות הלשונית של היהודים נעשתה סימן היכר תרבותי מובהק. המרכיב העברי־ארמי נוסף דרך קבע לכל לשון או לשונות שנאלצו היהודים לאמץ מזמן לזמן. מכאן שהיו שרויים תמיד בדיגלוסיה – שפה כלשהי לדיבור ועברית וארמית לתרבות ולדת.

נתונים אלו נוצקו לנתוני המוגרבית הכללית על בליל משקעיה, והמציאות הלשונית של יהודי צפון אפריקה מזמנת אפוא לבלשן ולחוקר התרבות כר נרחב להתבוננות, לעיון ולניתוח. נזדמנו כאן לשונות במגע הן בכל תקופת לשון בפני עצמה, הרובד הסינכרוני, הן לאורך ההיסטוריה, הרובד הריאכרוני. מציאות לשונית מרתקת זו, שאני עצמי חייתי אותה בדורי, כשם שאבותיי ואבות אבותיי חיו כיוצא בה בדורותיהם, על המגעים האופקיים והאנכיים המגוונים שלה, ועל המרקם הססגוני שלה, הם נושא הדיון של ספר זה.

בכרך זה מכונסים שלושה עשר ממאמריי בתחום לשונות יהודי צפון אפריקה, שצמחו מתוך עיון ומחקר במהלך שלושה עשורים (למן שנת ה׳תשמ״ד) ושהתפרסמו בבמות שונות. חלק מהמאמרים ממוקדים בהיבט ההיסטורי, חלקם בהיבט המתודולוגי, וחלקם טקסטואליים ולשוניים. בכרן שני מוקדים ראשיים, אחר ערבי ואחר עברי, ובכל אחד שערים ופרקים מתאימים. הפרקים מצטרפים למסכת שלמה ומובנית.

תחילה מוצגת המוגרבית היהודית על רקע הערבית היהודית הכללית, תוך דיון בייחודיה ובסובסטרט המגוון שהשפיע על עיצובה, למן הברברית, לשון של חלק נכבד מיושבי הארץ מימי קדם וער היום, דרך הלטינית של העידן הקדם־ערבי, ועד הספרדית והצרפתית בתקופה החדשה. דגש מיוחד הושם על היצירתיות הדינמית של הדוברים בכל רמות הלשון, ועל הניסיון לאפיין את טיפוסי היצירתיות הזאת, בכללם זה המבוסס על זיקת הדוברים למקורות ליטורגיים עבריים. כיוון שלפני כשני דורות עזבו הרוב המכריע של היהודים את צפון אפריקה ועלו ארצה, וחלק זעום היגרו לאירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית, הדור האחרון של דוברי המוגרבית היהודית הולך וכלה. בעוד דור לא יהיו עוד דוברים ילידים של הלהגים הללו. על כן נידונה כאן גם שאלה לשונית־תרבותית הנוגעת לעתידה של המוגרבית היהודית.

היבט לשוני־תרבותי אחר של המוגרבית היהודית ייצגה לשון השרח שעמד מעמד ביניים בין לשון מדוברת ללשון כתובה, כי מחד גיסא הוא מתרגם את המקרא או טקסטים עבריים קלסיים אחרים ונוהה במדה רבה אחר לשון המקור, ומאידך גיסא עדיין ניכרים בו סממני הלשון החיה. כיוון שלשון השרח אופיינה כבר, במדה רבה במחקריו של פרופ׳ משה בר־אשר, לא נדרשתי כאן לאפיונה הכללי, אלא העליתי סוגיות הנוגעות לטקסטים ייחודיים, שרח ההגדה של פסח ותרגום מדרש עשרת הדיברות נוסח צפרו, שלשונן מייצגת קלסיציזם מלאכותי ובעיקר שהם עצמם מלמדים על השפעות תרבותיות חיצוניות, שאפשר לכנות איזוגלוסות־טקסטואליות. מאלפות במיוחד ההתפתחויות הספרותיות המקומיות בטקסט שכבר היה עשוי רבדים רבדים שנבנו לאורך ההיסטוריה.

גם בפרקי העברית הוצגו שני ממדים, שבעל פה ושבכתב.

בראשון נידון המרכיב העברי במוגרבית, ובייחוד בהתוויית דרך מתודולוגית לבחינתו ולזיהויו; כי בעוד שהמשקעים הלטיני והברברי ניכרים בעליל על רקע ההבדלים הטיפולוגיים שבין הלשונות השמיות לבין לשונות חם והלשונות ההודו־אירופיות, הנה העברית לא תמיד ניכרת על רקע הערבית באשר שתיהן לשונות שמיות. ככלל, הדיון הוא לשוני־תרבותי־היסטורי, ולא בלשני גרידא. בייחוד הודגש ערכו של המרכיב העברי כאחד משלושה ערוצים שבהם המשיכה העברית לקיים את חיותה כל ימי הגלות.

בשני הוצגו שש איגרות מליציות מופתיות שנכתבו במהלך המאה התשע עשרה, בלוויית מבוא היסטורי־ספרותי־לשוני נרחב ואפראט מבאר צמוד.

מלבד הדיון בסוגיות כוללות נידונו גם דוגמות של פרטי הלשון. הוצג דיון נרחב במילה ערבית שנעשתה מרכזית בתרבות הישראלית, ״מימונה״, ודיון על לשונות ה״ברכה״ במרכיב העברי בכמה מלשונות היהודים.

הצגת הפרקים הללו בכפיפה אחת מזמנת ספר עיון גם למי שאינם שולטים בלהגי הערבית המוגרבית, באשר יש עמו גם לקח בלשני כללי.

התפתחויות לשוניות אצל יהודי צפון אפריקה מגירוש ספרד עד זמננו

דברי מבוא

הלשונות ששימשו את היהודים בצפון אפריקה—גלגולים שונים אירעו אותן מראשית התקופה שאנו דנים בה (1492) ועד אחריתה (1917). גלגולים אלו — חלקם הם תולדה של התפתחות טבעית המתרחשת בכל לשון באשר היא לשון, וחלקם קשורים קשר בל־יינתק בקורות הדוברים עצמם. כמה מיני שינויים וגלגולים עשויים לארוע אוכלוסיה באשר ללשונה או ללשונותיה בשטח גאוגרפי מוגדר ובפרק זמן נתון. ככל שקיומה של לשון ארוך יותר יש לצפות לשינויים גדולים יותר במצב הלשון המדוברת, ויש לשונות שבפרק זמן של אלף שנה, ואף פחות מכך, נשתנו ללא הכר, עד שאפשר לדבר לא על שני מצבים של אותה לשון כי אם על שתי לשונות נפרדות לחלוטין. התפתחות זו בלשון היא טבעית ועשויה להתרחש גם אם אוכלוסיית הדוברים זוכה ליציבות מדינית רצופה ומורישה את לשונה מדור לדור. ואולם משעה שפוקדים את האוכלוסיה זעזועים מדיניים וחברתיים, השינויים בלשונם נעשים מפליגים יותר.

הלשונות שהילכו בצפון אפריקה

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, בפרק הזמן שאנו דנים בו, סבלו זעזועים מסוגים שונים, דבר שהשאיר את אותותיו בלשונותיהן. כבר בפתחה של התקופה אירע שינוי דמוגרפי גדול ובעקבותיו נשתנה מצב הלשון. בשנת 1492 הגיעו לצפון אפריקה גלים גדולים של מגורשים מספור, מרביתם למרוקו ומיעוטם ליתר הארצות, והללו הביאו עמם את תרבותם ולשונם הספרדית והחזיקו בה כמאתיים שנה. מעתה נשמעו בערים רבות במגרב לא ערבית בלבד אלא אף ספרדית. בין המגורשים יש שידעו גם ערבית, אם למדו אותה בהיותם בארץ מוצאם —כך למשל ר׳ אברהם אבן זמרא הראשון. שהתיישב בסאפי. כשרונותיו של מגורש זה בלשון ובספרות הערבית באו לידי ביטוי במאורע בולט במשפחת המלוכה. ויש להניח שיודעי ערבית נוספים הגיעו בין המגורשים. יריעה זו סייעה להם מן הסתם בקליטתם הלשונית־החברתית בקרב היהודים הוותיקים במרוקו, ״התושבים״. אולם המתח ששרר בין החדשים מקרוב באו לבין הוותיקים בשל התחרות התרבותית והכלכלית ובשל המאבק על הנהגת הציבור, לא סייע להתבוללותם של המגורשים בלשון התושבים. לטמיעה מלאה לא הגיעו אלא צאצאי המגורשים בני הדור השביעי או השמיני — כך הסיקו החוקרים מהחומר הספרותי ששרד. דוגמה לכך יכולות לשמש תקנות ראשי הקהל בפאס, שנתקנו מראשית המאה השש עשרה ועד סוף המאה השמונה עשרה. רוב התקנות כתובות עברית ומיעוטן בקסטיליאנית, לגטובת המגורשים וצאצאיהם, או בערבית. והנה עד המאה השבע עשרה אתה מוצא גם תקנות בספרדית, ואילו משם ואילך פינתה הספרדית את מקומה לערבית ובה נכתבו התקנות שסימנן ק״ס עד קס״ד.

בקהילות מסוימות, בעיקר אלה שהיו שרויות תחת השפעת השלטון הספרדי, כגון בצפון מרוקו, או בקהילות שהמגורשים היו דומיננטיים, המשיכו צאצאי המגורשים לדבר ספרדית עד ימינו ממש. במקומות אחרים עשתה המזיגה התרבותית־החברתית את שלה ודוברי הספרדית ויתרו על לשון אבותיהם לטובת לשון המקום, המוגרבית. יש להניח שבעיצומו של תהליך המעבר נוצרו מצבי ביניים ובהם סיגלו הדוברים את הלשון החדשה אך הוסיפו לשמר גם את לשונם הישנה, והשתמשו בשתי הלשונות בנסיבות שונות. הווי אומר, הם היו שרויים בדיגלוסיה, דו־לשוניות.

הספרדית והמוגרבית אינן שתי הלשונות היחידות שהתרוצצו בצפון אפריקה. במאה השבע עשרה נוסף עליהן הניב האיטלקי של הליוורנזים. מהגרים יהודים מליווונו הגיעו לצפון אפריקה ובעיקר לערי החוף, תוניס, אלג׳יר וטויפולי. אלה שהגיעו לתוניס ייסדו קהילה משלהם ונתבדלו מהקהילה המקומית של ה״תואנסה״(התוניסאים). ועז אמצע המאה העשרים עמדו בני קהילה וו בבדלנותם, שכן הם זוהו עוד כ״גורנים" או"גראנה״.

הערת המחבר: ליוורנו כונתה ליגורנו(ען היום שמה באנגלית הוא Leghorn), ודוברי הערבית, שהתחילית ל׳ נתפסה להם כתווית היידוע, קיצורה ל״גורן״ ומכאן תואר הייחוס ״גורנים". הצורה "גראנה״ משקפת היתוך המילה בערבית במשקל הריבוי השבור ״פעאלה".

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 5-3

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

גל נוסף של איטלקים הגיע במשן המאה התשע עשרה לאלג׳יויה. על מצב הלשון באלג׳יר בשלהי המאה השש עשרה יש ערות של הַאֶידו שהבחין בשלוש לשונות; טורקית, ערבית ופרנקית.. על הפרנקית הוא אומר שהכול מכירים אותה ואין הוא מייחס את ידיעתה ליהודים לבדם: אף הוא מוסיף. שיהודים שנסעו לארצות אחרות ידעו לדבר היטב ספרדית, צרפתית ואיטלקית. מכל מקום המידע שהאידו סיפק מצומצם למדיי וממנו הסיק מרסל כהן٠' שבאותם הימים לא הייתה באלג׳יר קהילה מאורגנת, שהספרדית שימשה לה לשון תקשורת של יום יום. בפרק האחרון של התקופה הנידונית החלה הצרפתית לעשות לה מהלכים בצפון אפריקה, תחילה באלג׳יריה, שנכבשה בשנת 1830, ואחר כך בתוניסיה(1881) ובמרוקו(1912). התפשטות הצרפתית במרוקו החלה אף לפני הפרוטקטורט הצרפתי, שהרי בית הספר הראשון של כי״ח (״כל ישראל חברים״), ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית, נוסז ב־1862 בתיטואן(מרוקו הספרדית), ומשם ואילך הלכה רשת זו ונפרשה בכל רחבי צפון אפריקה."

עד שאנו באים לדון בעומק השינויים הלשוניים שחלו בעקבות חדירתן של לשונות אלה ואחרות, נתבונן תחילה במצב הלשון ששרר בצפון אפריקה ערב בואם של המגורשים מספרד. לא לשון אחת שימשה את היהודים באותה שעה אלא לשונות שונות; מצב זה לא היה שונה במהותו ממצב הלשון של הפזורה היהודית בארצות אחרות, שבהן היו היהודים שרויים בדיגלוסיה. לצורכי התקשורת היומיומית הם השתמשו בלשון המדינה שנתאחדו בה ואילו לצורכי התרבות היהודית המיוחדת השתמשו בלשון הקודש, בעברית, ובמידה ידועה גם בארמית. יתר על כן, כבר באותה שעה נבדלות היו הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה זו מזו בלשונן— הללו דיברו ערבית והללו דיברו ברברית. בין דוברים אלו לאלו נתקיימו שיח ושיג מתמידים, שתוצאותיהם ניכרות היטב במוגרבית. ואף ההשפעה מן היוונית ומן הלשונות הרומאניות לא החלה בשלהי המאה החמש עשרה. היא נודעת עוד קודם לכן, שהרי לפני שעֻקְבַה בן נָאפע וצבאותיו הערביים כבשו את צפון אפריקה במאה השביעית, דוברו שם להגים שונים של הלטינית והיוונית, ומשנכרתו אלה מן הדיבור ופינו את מקומן ללשון הערבית, הן לא נכחדו עד היסוד. משקע ניכר של הלטינית שרד בתוך המוגרבית, ואף להגים של הספרדית כבר נשמעו באלג׳יר עם בוא מגורשי גזרות קנ״א(1391) ובהם הריב״ש(ר׳ יצחק בר ששת), שארגן את הקהילה באלג׳יר, והרשב״ץ (ר׳ שלמה בן שמעון בר צמח דוראן), שירש את הריב״ש בתפקידו.

מבנה ההתפתחות של לשונות היהודים בצפון אפריקה היה אפוא מורכב ומסובך. לשונות אלה, שהיו במגע מתמיד, השפיעו מאוד זו על זו מסיבי — העברית השפיעה על הערבית, ומנגד השפיעה זו על העברית; ושתי אלה הושפעו בזמנים שונים מן הספרדית או השפיעו עליה. הוסף על כל אלה את הארמית והצרפתית, האיטלקית או הפורטוגלית, הברברית והטורקית ולשון הסתרים המלאכותית, ותקבל מצבי לשון מורכבים ביותר, הכול לפי זמנה ומקומה של אוכלוסיית הדוברים והנסיבות ההיסטוריות־התרבותיות־החברתיות שהיא הייתה שרויה בהן. ניטול לדוגמה את מצב הלשון ששרר באלג׳יר בראשית המאה העשרים, כלומר במלאת כשמונים שנה לשלטון הכיבוש הצרפתי. מרסל כהן שחקר את הלהג היהודי של אלג׳יר בתקופה זו, מתאר מצב הממחיש את המהפך הלשוני שאירע באלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. בשלושה דורות של משפחה אחת, בני הדור הראשון דיברו ערבית בלבד, או בתוספת ידיעה קלושה של הצרפתית ובני הדור השני היו כבר דו־לשוניים: הם דיברו ערבית, שקיבלו מאבותיהם, וצרפתית שרכשו בבית הספר. בערבית הם דיברו עם אבותיהם ואילו עם בניהם, בני הדור השלישי, הם דיברו רק צרפתית. בני הדור השלישי עצמם דיברו צרפתית בלבד, והיחידים מביניהם שעוד ידעו ערבית, ידיעתם בה קלושה הייתה. דוגמה זו מלמדת על אשר התחולל בצפון אפריקה בזמנים ובמקומות שונים במהלך התקופה הנידונית.

הערת המחבר: ולשון הסתרים המלאכותית- לשון הסתרים צמחה תחילה בקרב סוחרים ורוכלים יהודים, שביקשו להעלים מן הנוכחים, בדרך כלל צרכנים לא־יהודים, מידע חסוי הנוגע לטיב הסחורה, לייצורה, למחירה וכדומה. ברבות הזמן נתפשטו יסודות ממנה אף בקרב המון העם. לשון זו מבוססת הייתה על בליל של מלים עבריות וארמיות הגויות בעיוותים מסוימים. ראו להלן בסעיף 2.1.5.

בעיון בשאלה שמאמר זה עוסק בה עלינו אפוא להביא בחשבון מדדים מרובים: המרחב הגיאוגרפי המשתרע על פני שטח גדול בן ארבע מדינות שונות; התקופה המתמשכת על פני כחמש מאות שנה, שהוא פרק זמן ארוך בתולדות אומה ולשון; האוכלוסיה, שאף שהייתה בה מידה של אחידות, מפולגת הייתה לקהילות קהילות בעלות אופי ייחודי ובהן רבדים ובני רבדים חברתיים; הפונקציות התרבותיות, שהזקיקו לשונות שונות, וכיוצא בזה. כל אחד מהמדדים הללו חשוב דיו כדי לשמש נקודת מוצא עיקרית לדיון, בבחינת שתי, ששאר חבריו נשזרים עליו בבחינת ערב. ברם כאן ננקוט את שהוא מבקש הבלטה, את הלשון וההתפתחויות בה, ובכפוף לה — את המיון על פי יתר קני המידה.

המוגרבית־היהודית

המוגרבית־היהודית הורתה ולידתה בלהג הערבי־המוסלמי, שהחל משמש בצפון אפריקה לאחר הכיבושים הערביים, מהמאה השביעית ואילך. הדעת נותנת שמעיקרא, מראשית מגעם של היהודים עם הערבית, הם דיברו בלהגים המקומיים של המוסלמים כמות שהם. מתוך אילוצים חברתיים־היסטוריים אנוסים היו היהודים, שבאו להתיישב בארצות זרות, לאמץ את לשון האוכלוסיה המקומית, ואם בא כובש חדש והשליט את לשונו על כלל האוכלוסיה, גם היהודים שבקרבם נאלצו לאמץ את הלשון החדשה. מציאות הלשון בארצות המגרב מראה שלא מוגרבית־יהודית מדוברת אחת לפנינו אלא להגים ובני להגים שלה, ואף אם אנו מדברים על מוגרבית־יהודית סתם אין זו אלא הפשטה והכללה. סביר להניח, שמתחילה דיברו יהודי המגרב אותם להגים ששימשו בפיהם של הכובשים המוסלמים, אולם הנדידה וההתערבות של אוכלוסיות מגוונות, והמטען התרבותי הייחודי היהודי, יצרו להגים יהודיים נבדלים מן המוסלמיים. שקד, ראה בהשלת המטען התרבותי המקורי ובשיבוץ המטען התרבותי היהודי תחתיו מין תהליך של ״גיור״, שלשונות נוכריות עברו כדי להפוך ללשונות יהודיות. לא ייפלא שפעמים כינו אותן לשונות יהודיות סתם ״יהודית״ — כך ״יידיש״, פירושה המילולי של ״יהודית״,וכך ״ג׳ודזמו״, תרגום המילה ״יהודית״, אחד מכינוייה של הספרדית־היהודית. ״גיור״ זה ביטויים מגוונים היו לו, בעיקר בתחום הלקסיקלי, בשאילת ביטויים ומונחים עבריים, בתרגומי שאילה מן העברית, בתחביר המשפט, ומשהחל הלהג לשמש אף בכתב, ייחודו היהודי בא לידי ביטוי גם בכתב, שכן הוא נכתב באותיות עבריות.

התפתחות זו היא קדומה ביחס, ואף שאין כיום אפשרות לשחזר בפרוטרוט את שלביה, מחוסר תיעוד, יש להניח שהיא אירעה כדרך שאירעה אצל היהודים דוברי הערבית בארץ ישראל ובבבל. בהמשכם של הדברים נצביע גם על יסודות לשון יהודיים נוספים, שהמוגרבית בתקופה הנידונית הלכה וספגה, אך ככלל, היבדלותם של הלהגים המוגרבים־היהודיים ממקביליהם המוסלמיים אירעה כבר בשנים קדמוניות. ההתפתחות המיוחדת של הלהגים היהודיים נסתייעה כמובן מעצם העובדה, שעולם התרבות הפנימי של היהודים שונה היה תכלית שינוי מעולמם התרבותי של שכניהם המוסלמים או הנוצרים; ולא זו בלבד, אלא שתרבות זו התנהלה בסביבה יהודית סגורה למדיי, וככל שסביבה זו הייתה סגורה יותר כך השפעת הסביבה הנוכרית הייתה מזערית. יש להניח אפוא שלשונם של היהודים התפתחה באפיקים עצמאיים ביתר שאת, משעה שהוקמו סביבם החומות של המלאח (כגון בפאס בשנת 1438), הג׳ודריה או החארה. מן הצד האחר, ההסתגרות בשכונות יהודיות נבדלות עיכבה במובן מסוים את התפתחות הלשון. כלל ידוע הוא בתולדות הלשונות בעולם, שקבוצת אוכלוסיה הפורשת מקבוצת האם שלה ונודדת למרחוק, משמרת קווי לשון קדומים שאין קבוצת האם משמרתן. נמצא שבאופן פרדוקסלי רכיבים במוגרבית־היהודית הם ארכאיים יותר מאלה שבלהג המוסלמי המקביל להם, דבר המלמד למעשה על העדר התפתחות. במה דברים אמורים ? ברכיבים הערביים שבמוגרבית, ואילו היסוד הלשוני היהודי שבה, דינמיקה אחרת פעלה עליו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ'7-5

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המקורות הספרותיים

איך נשמעה המוגרבית המדוברת בפי היהודים לפני חמש מאות וארבע מאות שנה לא נוכל לדעת אל־נכון, מאחר שאין בידינו עדויות ישירות של דיבור מאותם זמנים ואף לא תעתיקים מדויקים של טקסטים מדוברים. ידיעותינו על לשון התקופה הנידונית מסתמכות על עדויות שבכתב, ישירות או עקיפות, ואף באלה אין אנו משופעים. לראשית התקופה הנידונית הייצוג מועט מאוד, כי רק מאמצע המאה שעברה החלה הספרות העממית המוגרבית־היהודית לשגשג, ואשר לתיאור הלשון, פעולה זו לא החלה אלא בשלהי המאה התשע עשרה. ר׳ מרדכי הכהן שיקע בספרו ״הגיד מרדכי״ הערות חשובות על לשונם של יהודי לוב, מתוך התבוננות ישירה בלשון, אולם הוא לא נתן תיאור מקצועי ומקיף של להג זה. לתיאור מדעי מלא מסוג זה זכתה ראשונה לשונם של יהודי אלג׳יר בידי מרסל כהן, ואף זה רק מראשית המאה העשרים; על יתר הלהגים המוגרביים נכתבו עבודות רק מאוחר יותר. עלינו אפוא לנצל כל מידע אחר, עקיף או ישיר, כדי לשחזר את מבנה הלשון. בספרות הכתובה עברית מצויות עדויות אחדות של מתבוננים בלהג מדובר זה או זה בצפון אפריקה — כך בדרך כלל בעדויות של משיח לפי תומו, או בשאלות לשוניות, שנתעוררו משנצרכו להן לקביעה הלכתית מסוימת. דרך משל, היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור), בתשובה מסוף שנת 1728 מפנה את תשומת לבם של סופרי בית הדין לשגיאות מסוימות, שנפלו בכתיבו של השם הפרטי ״צנ״א״, המכוון ל־Dona. הוא פוסק שם, בהסתמך על מסורות שקיבלו מרבו, ר׳ וידאל הצרפתי, ועל פסקים של מרן והריב״ש, שהכתיב ״דונא״ הוא היחידי שיש לאחוז בו במסמכים משפטיים. אגב דיונו הוא העיר על הגיית הדל״ת בצורה נחצית כ־d או כt'-t- במערב הפנימי. נתון לשוני כזה ואחרים משמשים מקור חשוב להכרת הלהג המדובר בזמן ובמקום מסוימים.

לשון התקנות

מקורות מסוג אחר הם הטקסטים, שנכתבו מלכתחילה במוגרבית־היהודית. מקורות אלה נחלקים לסוגות ספרותיות שונות וממילא — למשלבי לשון שונים. אחדים מהם כתובים בלשון הקרובה למדוברת, ואף אם סגנונם פורמלי ונוקט תבניות לשון ספרותיות, עדיין משתקף בהם טעמה של הלשון המדוברת. מסוג זה הן, למשל, המודעות שנמסרו בעל פה או שנקראו מתוך הכתב לקהל היהודי בפאס ושנועדו להביא בפניהם את ההסכמות שהסכימו ראשי הקהל, ואת התקנות שתיקנו. מקורות אלו, אף שהם נוקטים לשון שבכתב, הם עשויים יותר מקודמיהם לשקף את הלשון המדוברת; ואף זו משום התפתחות שאירעה מהמאה השש עשרה ואילך. חוקרי הערבית־היהודית הספרותית העלו, שהמקורות שבכתב עד שלהי המאה החמש עשרה נכתבו בערבית־יהודית עממית, משמע קרובה יותר ללשון המדוברת. אך אין להסיק בטעות, שהשינוי הדרמטי הזה אירע פתאום בלשון עצמה. מה שנשתנה הוא טעמם הספרותי של הכותבים, אשר במקום לכתוב בסגנון ״הקלסי״ כתבו בלשון ובסגנון עממיים.

הרקע לשינוי לשוני־ספרותי זה היה שיהודי המגרב לא הבינו עוד את הערבית־היהודית ״הקלסית״ הבנה נאותה. רק מעט חומר במוגרבית־היהודית, שאפשר לייחסו בוודאות לתקופות קדומות נתפרסם עד כה, ואין בידינו לצייר תמונת לשון מלאה. אולם גם מהמעט שנתפרסם עולה תמונה מעניינת. הסכמה אחת (מספר כ״ג) ב״ספר התקנות״ הנושאת את התאריך ר״ח אייר שנת הש״י(1550), עשויה ללמד בזעיר אנפץ על טיבה של המוגרבית הכתובה במאה השש עשרה. בעבור מאה ושמונים שנה, נכתבו באותה סוגה ספרותית, ואף נכרכו באותו קובץ, תקנות אחרות(מספר ק״ס־קס״ד) במוגרבית של צאצאי אותה הקהילה באותו המקום עצמו, פאס. השוואת לשונה של התקנה הקדומה ללשון התקנות המאוחרות מאלפת.

מנסחיה של התקנה הקדומה ניכר שביקשו לנקוט ביטויים ״קלסיים״ ואילו מנסחיהן של המאוחרות נקטו לשון עממית. נדגים בביטויים אחדים, בעיקר תחביריים, שיש בהם לאפיין את הטקסט אפיון סגנוני. ביטויי התוצאה בתקנה הקדומה (ר״ג) הם ״ועאלא האדא״, ״ולדאליך (=׳ולכן') שהם ״קלסיים״ ואילו במאוחרות משמש הביטוי העממי, הנוהג בדיבור עד היום, ״עליהא״, כגון: ״עליהא ברוכים תהיו כא נכונו גוזרים…״.- [״לכן, ברוכים תהיו, אנו גוזרים…״] לעומת מילת הרמז הקלסית ״דאליך״ בביטוי הזמן ״ופי דאליך לוקת״ (=באותו הזמן; אז) שבקדומה, אתה מוצא בתקנה ק״ס את כינוי הרמז העממי ״דוך׳(=אותן, ההן), כגון ״זקנה מן דוך די בא יסכ׳רו פ׳לעורץ״.-״זקנה מאותן המשמשות ב[טקסי] החתונה״.-

 כביטוי השוואה מזדמן כקדומה ״כמא קולנא״(=כפי שאמרנו) ואילו במאוחרות (קס״א) אתה מוצא ״כיף״ והעממי במובהק ״פחאל״. בפתיחת פסוקי מושא מזדמנת בקדומה גם המילה הקלסית ״אן״, כגון ״…כל יהודייא אלמנה די תזי תתכלץ מן כתובתהא אן הייא תכלי אתולת…״; ״כמא קולנא אן האכדא כאן מנהג אבותינו״, – כלומר: ״…כל יהודיה אלמנה שתבוא לפרוע את כתובתה שהיא תשאיר שליש…״; ״כמו שאמרנו שכך היה מנהג אבותינו״.-  ואילו במאוחרות — רק ״באיין". בקדומה אתה מוצא ״לקד אן״, ״ועלא קד״ ״עלא קאדר״ כביטויי סיבה(=מפני ש־) ואילו במאוחרות אתה מוצא את הביטויים העממיים ״לאיין״, ״עלא סבת״, בצד היקרות אחת של ״עלא קד״.

הבדלי סגנון אלה באים לידי ביטוי גם באוצר המילים הכללי. בשל ההיקף המצומצם של הטקסטים המושווים והבדלי התוכן שביניהם, לא נזדמנו מקבילות לשוניות לכל ביטוי וביטוי, אף על פי כן המגמה שתיארנו ניכרת בעליל. בתקנה כ״ג — ״אסתעדו״, [הסכימו] ואילו בתקנה ק״ס — ״עמלנא הסכמת בד״ץ״, [עשינו הסכמה בד"ץ] בכ״ג — ״נוג׳דוה… אוג׳דנא.[ נמצא אותו…מצאנו…] ואילו במאוחרות — ״יתוצאבו״, [מצאו] בכ״ג — ״נחן, ואילו בק״ס — ״תנא"[ כלומר:אנחנו; וכן בתקנה קס״א: ״והנא עמלנא התראה״, כלומר: ואנחנו התרינו.]; וללא מקבילות: במוקדמות (תקנה כ״ג) — ״נחו" [בסביבות] ובמאוחרות (תקנה קס״א): ״אשכון״[כלומר, מי] ״ומנור דאך״,[ כלומר, ואחר כך] ״דאבא״, [כלומר, כעת] ״תנג׳באד״, [תצא] ״באש״.]כלומר, כדי ש-]

מה שמשתקף במעבר מתקנה כ״ג משנת 1550 לתקנות מ־1730 אינו בהכרח שינויים בלשון המדוברת, אלא בעיקר בסגנון הלשון הכתובה. המחברים הקדומים נקטו יסודות ספרותיים או פסידו־ספרותיים ואילו המחברים המאוחרים נקטו לשון המונית הגובלת בלשון המדוברת ממש. הווי אומר, לא זו בלבד שמהמאה השש עשרה ואילך החלו לכתוב בערבית וולגרית יותר, אלא אף שבתוך תקופה זו עצמה ניכרת וולגריזציה גוברת והולכת בלשון הטקסט הכתוב. דבר זה אמור בייחוד בטקסטים שנכתבו לצורכן של השכבות העממיות, ואין צריך לומר שההסכמות מהסוג דלעיל נכתבו לקהל הרחב, כאמור במפורש בתקנה כ״ג: ״ולראיה חתמנו פה בעאד מא קרינאהא עלא לקהל[כלומר: ״לאחר שקראנו אותה בפני הקהל״.] בבית הכנסת ביום השבת בעוד ס״ת[ ספר תורה] בתיבה, וואפקו אלקהל אל כול עלא דאלך״.[ כלומר: ״…והסכימו כל הקהל על כך״.]

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 10-8

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המוגרבית הכתובה בימינו

תהליך זה של פישוט מערכת הלשון נשלם בדורות האחרונים בטקסטים כתובים שנועדו לקהל הרחב. עיון בספר היסטוריה עממי שיצא לאור במרוקו בשנת 1953 עשוי ללמד על מגמה זו. המדובר בספרו של יצחק ד׳ עבו, שנכתב תחילה בצרפתית מיתרגם לאחר מכן למוגרבית־היהודית בידי ח׳ נחמני. ככלל אין ניכרת בתרגום השפעה של המקור, ולשונו קרובה ביותר לשקף את הלשון המדוברת של צפון מרוקו והמערב הפנימי. השימוש במבנים תחביריים של הערבית הקלסית כמעט שאינו מזדמן, ורק לעיתים רחוקות שאל המחבר ביטוי זה או זה מן הערבית הקדומה, אך אין כל רמז, שהמחבר־המתרגם ידע ערבית ספרותית.

אדרבה כל הסימנים מעידים על ההפך מזה, וביותר — הכתיב הלא־אטימולוגי במילים הכוללות פונימות שנזדהו במבטא, כגון ש־ס־צ (ش ـ س ـ ص), שהמחבר נוקט בכתיבן אחת מהן, דרך משל: ״נקצצמוה״,[ במקום ״נקסמה״], כלומר: נחלק אותו ״צלטאן״, [במקום ״סלטאן, כלומר: מלך] ״צרועאתהום״, [במקום ״שרועאתהם״, כלומר: חוקיהם ]״קצוחייתו״, [כלומר: קשיחותו ]״סרח״,[ במקום ״שרח״, היינו: ביאר] ״צראב״,[ במקום ״שראב״, כלומר: יין] ״סאר״,[ במקום ״צאר״, היינו: קרה] ״צהר״,[״שהר״, היינו: חודש ]״חדאץ"[ במקום ״חדאש < חדאעש[ר], היינו: אחד עשר] ועוד רבים. כיוצא בזה החילוף בין טי״ת לתי״ו גם במקום שהתי״ו היא צורן של נטייה: ״יטרייח״,[ במקום ״יתרייח״, היינו: ינוח] ״וקתעו״,[ במקום ״וקטעו״, היינו: קרעו ]״טעתיל״,[ במקום ״תעטיל״, היינו: עיכוב] ״ונטבעט״[ במקום ״נטבעת״, היינו: נדפסה ]מן הטקסט עולה אף המעתק שאירע בין ההגאים המכתשיים [dוt], כגון במלים ״מחדאזה״, ״יחדאזו״,[ במקום ״מחתאג׳ה״, כלומר: נחוצה] ״מתפונין״,[ במקום ״מדפוניך, כלומר: קבורים] ״למתחיין״,[ במקום ״אלמדחיין, כלומר: הדחויים, המגורשים] ״ותכלו״[ במקום ״ודכ׳לו״, כלומר: נכנסו] מגמת הוולגריזם מתבטאת אף באוצר המילים. ניטול לדוגמה מילים המשמשות במבנים תחביריים. בעוד שבתקנה מהמאה השש עשרה משמש הביטוי ״כמא״ במשפטי השוואה, על פי המתכונת של הערבית הקלסית, הרי בתקנות מהמאה השמונה עשרה נוהג בעיקר ״כיף״ שהוא כבר עממי ופעם אחת אף הסתנן ״פחאל״, ואילו אצל נחמני ״פחאל״ הוא הרגיל. ״עליהא״ (=לכן) היא המילה הרגילה לפתיחת משפטי תוצאה, כמו בלשון התקנות המאוחרות; נחמני נוקט את ״יעני״ הקלסית במובן של ״כלומר״ במקומות רבים אך בכל זאת מסתנן לדבריו הביטוי הנוהג בלשון המדוברת ״יחב יקול״(=רוצה לומר). מילת התנאי ״ידא״ (=אם) המופיעה בטקסט אינה קלסיציזם, באשר היא נוהגת בלהג של המערב הפנימי, אך בצדה תמצא גם את ״ילא״ הרווחת יותר. מעניין השימוש של המילה ״לוכאן״(=לו) במשפט התנאי הבטל, הפותחת הן את הרישא הן את הסיפא שלו. למשל ״לוכאן מאהוסי ננסיאן די כלאק מעאנא די ביה כא ננסאו זמיע צרות… לוכאן כיירנא מותנא מן חייאתנא״.בשביל מילת הניגוד ״אבל״ נוהגת מילה העממית ״בלחק״.

כלומר: ״אילולא השכחה שנבראה עמנו, שבה אנו שוכחים את כל הצרות… כי אז(מילולית: לו) היינו מעדיפים למות מלחיות״

השרח של בן־סוסאן

שיהודי המגרב לא הבינו עוד כבר בראשית התקופה הנידונית את הערבית־היהודית ״הקלסית״ אפשר ללמוד במישרין גם מדברי ר׳ יששכר בן־סוסאן, בן המאה השש עשרה, בהקדמתו ל״שרח״(תרגום המקרא למוגרבית) המכונה על שמו, אש־שרח אס־סוסאני. בן־סוסאן נולד בפאס ועלה בצעירותו לארץ ישראל. רוב ימיו ישב בצפת ושם הוא שימש רב לקהל המערביים. בין השנים 1574-1570 תרגם את המקרא לערבית. תרגומו לתורה שימש יסוד למחקרו של דוד דורון על הלשון הערבית שבשרח. בהקדמה לתרגום, בן־סוסאן מסביר מה הביאו לכתוב תרגום ערבי למקרא, ושתי סיבות הוא נותן בדבר:

האחת — שתרגומו של רס״ג נעשה קשה ובלתי מובן לקוראים בני המאה השש עשרה ובפרט לנערים המתלמדים, בשל דיוקיו הפרשניים;

השנית — ״שהגאון ז״ל כתבו בלשון שנראה לו יותר חשוב, נכבד ונבחר מכל לשונות הערבי והוא ערבי האלנחוי, שהוא לשון חכמי ישמעאל, שבו כותבים ספריהם ולשון קשה הוא למי שאינו מורגל בו אפי׳ מבני הלשון יהיה״.

 בהמשך הוא נותן דוגמאות למילים שרס״ג נקט בתרגומו אך שלא היו מובנות עוד, כגון ״תדשא הארץ דשא״(בראשית א, יא) — ותכלא אלארץ׳ כלא; ״ותרדמה״(שם א, יב) — וסבאתה; ״וכתונת״ (שם לז, ג) — ותוניה, ועוד. בן־סוסאן בתרגומו החדש עשה שימוש אינטנסיבי בתרגומו של רס״ג, אולם הוא הכניס בו שינויים, לרוב להקלת הלשון. לפרקים הוא מעיד על עצמו, שלא הבין מילה זו או זו בתרגום רס״ג. למשל בביאורו לבמדבר כב, לב, הוא העיר על המילה ״ירט״; ״ופי שרח אלגאון תורט ולא אערף אש תפסירו״. כלומר: ״הגאון תרגם ׳תורט׳ ואיני ידוע מה פירושו״. למעשה פירושו הוא: נקלע למצוקה.

אפשר היה לצפות, שתרגום בן־סוסאן ישקף את המוגרבית־היהודית של המאה השש עשרה, ואולם כבר הוכיח דורון, שבמידה רבה, לשונו של בן־סוסאן בתרגומו למקרא היא מלאכותית ואינה משקפת לא את הערבית הקלסית בטהרתה, לא את הבינונית הספרותית ואף לא דיאלקט מדובר כלשהו בטהרתו, אלא יש בה מזה ומזה. השאיפה לקלסיציזם הביאה את בן־סוסאן לתיקוני יתר מופלגים ולהמצאת צורות פסידרקלסיות, כמו פעלתה־פעלאתה לנסתרות: ״ותהיינה״ / וכאנתה (בראשית כו, לה ועוד); ״ותבאנה ותדלנה ותמלאנה״ / וג׳אתה ודלאתה ומלאתה (שמות ב, טז). וכמו פעלאן בתרגום ותפעלנה: ״ותשתהוין״ / וסג׳דאן(בראשית לג, ו).

 אם כן לכאורה אין לשון זו עשויה לשקף כלל ברב או במעט את מצב המוגרבית של פאס של המאה השש עשרה. למרות זאת ניתן לחדור מבעד למסך העבה של פסידו־קלסיציזם ושל ערבוב יסודות דיאלקטיים מערביים ומזרחיים, ולבודד את היסודות המוגרביים המובהקים, שכן אף על פי שבן־סוסאן הצליח להצניע מאוד את היסוד הדיאלקטי הוא לא הביאו לידי דיכוי מוחלט, ופה ופה מבצבצות הצורות המוגרביות הידועות ממקורות אחרים, על פי רוב מאוחרים. למשל נפעל לגוף המדבר בצורת העתיד, שהוא סימן מובהק למוגרבית בכלל, כגון ״מקול אנא אן הפריזי הי אלאומה אלמערופה״, וכן נפעלו למדברים עתיד: ״והיינו לכם לעבדים״ / ונכונו לכם עבידאן(שמואל א יז, ט). נראה שגם השימוש בפעלים רבים בבניין שני(פעל) במקום רביעי(אפעל), במידה יתירה על השימוש המקביל בערבית־יהודית בכלל, משקף את הלהג האותנטי שבן־סוסאן הביא מפאס, כגון נבת במקום אנבת, שרס״ג נקט בתרגום בראשית ב, ט: ״ויצמח״; רכב תחת ארכב(=הרכיב), כירג׳ תחת אכ׳רג׳(=הוציא), זוול תחת אזאל (=הסיר), כ'בר במקום אכ׳בר (=הודיע) ועוד. כיו״ב גם השימוש בדיל או דיאל (=של) לפירוק הסמיכות, בלאש ועלאש (=למה). התועלת שאנו עשויים להפיק אפוא מתרגום בן־סוסאן היא אולי דווקא במה שהיסוד המוגרבי האותנטי שבו משקף אותם דרכי ביטוי הידועות לנו מהמוגרבית המאוחרת בת ימינו בתחום המילון ובתחום התצורה, ולאו מלתא זוטרתא היא — הרי זו עדות על השמרנות שרמזנו עליה לעיל; ועדיין שאלה וו צריכה בירור בפני עצמו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 13-10

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר