מורשת יהדות מרוקו

פרק ששי  1243 – 1490

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

ואמנם אם ואם כה, אם הרבו גולי ספרד אז מהגירוש של שנת קנ"א, לבוא ולהתיישב במרוקו, ואם לא, בכל אופן, זאת נדע כי לכל הפחות בפאס בפרט, נמצאו אז במחצה השנית של המאה הזאת השנייה, קהל גדול וחשוב וגם רבנים נכבדים, רבי שמעון בן צמח ראש רבני אפריקה בדור הזה החליף משא ומתן עם רבני פאס ויוקיר אותם מאוד, שתשובתו אלים יאמר :

האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ, להם הגלגל קורא גדודי פרץ…..בית דינכם המקודש…..לא באתי ללמד, כי עמכם ידעתי החכמה והתבונה והכל לפניכם כשלחן ערוך……כה דברי אחיכם הקטן בחכמה לשפוט על ימין שהוא ימין, נר אלהים נשמתם כל חדרי מרכבה חופש.

גובה להם ויראה להם כי שם ה' נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס, חכמים חברים מקשיבים זקנים צדיקים וטובים, על מתלאת יושבין במדינת פאס, תרבה תפארתם ואנשי מצותם יהיו כאפס "

אכן מן החכמים והחברים האלה שיזכיר, לא נודע לנו עד מה מהם, האחד, שבא זכרו עוד שם, רבי יצחק נחמיאש, היה כנראה רק מיקירי העיר פאס ולא מרבניה. עוד רב אחד חי אז ברחת נערי הנוף שוש ושמו, רבי אברהם הצרפתי, אשר אליו השיב רבי יצחק בר ששת תשובה אחת.

אם מצב יהודי פאס היחוד, נשאר איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת כמעט כאשר בן נודע מתשובת רבי שלמה בן צמח ההיא לבית דין של פאס שנכתבה אחרי ה"א ( חמשת אלפים ) ק"ץ – הערה אישית שלי אם רוצים לחשב את התאריך הלועזי, אזי כך הוא התהליך, השנה הנוכחית היא 5769 למיננו – ק"ץ שווה ל 190 ההוה אומר 5190 , החישוב הוא 5190 פחות 3760, נותן לנו שנת 1430 ), ושמהדברים, " העומדים על אדון כל הארץ, על מלאת יושבין, תרבה תפארתם " שתיאר אותם, נקל להכיר כי מעמדם היה נכבד במדינה מאד.

הנה באו ימים אשר גם יהודי פאס העיר המצויינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, בשנת 1438 אירע מקרה אחד, שנמצאו המושלמנים בבית תפלתם יין בקערה וחשדו ביהודים כי ידם הייתה במעל הזה.

ובכן עברת ההמון נצכה אז על ראשם, הם יהודי פאס שישבו מעולם בפנים המדינה הישנה ( פאס אלבאלי ) גורשו אז בחמת נקם, רבים מהם ניתנו להורגים ביד המון העם הקנאים, ורבים נאלצו להמיר את דתם,והנשארים משפחות אחרות הרחיקו מקום שבתם מחוץ למדינה ויבנו להם את האלמללאח, הוא מגרש היהודים הנועד רק ליהודים מאז והלאה עד היום הזה.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

כותבי הזכרונות של המאורע הזה יגידו כי אז מהגירוש הזה נהיה " גלות מר ונמהר " ליהודי פאס מצד שכיניהם המושלמנים אשר שנאו ויצררו אותם, האמנם לא נדע עוד אם יד הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד מבלתי יכולת לבצור את רוח המתקוממים אשר קנאת הדת אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפלה ?

אל המאורע הזה יתייחסו הסיפורים אודות " הרמב"ם אלפסי ", רב גדול שחי אז בפאס ושמו רבי משה ב"ר מימון, שגם אותו רצו אז המושלמנים לשרוף באש וימלט בדרך נס מידם, קורא הדורות אזולאי, יביא שמועה שרמב"ם זה דן דין ודין, בביזוי להמושלמנים, ולכן רצו לשרוף אותו וינצל על ידי נס….וכי עוד מספרים מסים ועניינים הרבה שאירעו לו באותו פרק "

מהסיפורים האלה נודע לנו רק את הסיפור הזה. פעם אחת נזדמן לו לרבי משה בן מימון זה לראות את מושלמני אחד שאחרי שטבל בבקר בלכתו להתפלל נגע באיש יהודי, ויהי נאלץ לשאול את כהן הדת  ( קאדי ) אם צריך לחזור ולטבול ואם לא, והקאדי השיב לו כי הוא צריך לחזור ולטבול שלא תעלה לו תפלתו אחרי נגען ביהודי.

רבי משה התחמץ לבבו על זה ולא יכול לסבות את העלבון אשר המיט הקאדי ההוא על היהודים בטמאו גם את מגעם וילך וישם דבר בפי יהודי אחר לבוא בעת שיהיה הוא, רבי משה, במעמד אחד יחד עם איזה מזקני המושלמנים ולשאול את השאלות האלה.

יין שנפל בו עכבר אם אסור או מותר, וכן יין שנגע בו גוי אם יאסר לשתיה. כמובן להשאלה הראשונה הייתה תשובתו של רבי משה להתיר, ועל השאלה השנית ענה בשלילה לאסור. ובזה העלה עליו חמת ההמון הקנאי בפאס ויחפשו אותו לתפסו ולשרפו, ואך הוא ניצל על ידי נס.

הערת המחבר לסיפור הזה – הסיפור הזה יסופר בין אחינו בארץ מערב ונמצא גם כן בלשון ערבי בספר מעשה שעשועים, מר אליהו גיגי, שפ ייחס בטעות לרמב"ם זה גם סיפורים ידועים אודות רמב"ם המפורסם וכמו שטעות זו הייתה גם לאזולאי ודהאה, ועל ידי עוד להלן\ ובהערה כ' אודות רמב"ם אלפסי זה. אם כך, מדובר ברבי משה בן מימון אלפסי, ולא ברמב"ם המפורסם יותר. עד כאן הערת המחבר.

מהסיפורים כאלה אי אפשר כמובן להציל דבר אמת, ואמנם הדבר היותר ברור הוא מה שכתבנו כי מנוסתו של רבי משה בן מימון זה נמשכה רק מאותו המאורע הכללי שקרה ליהודי פאס בעצם השנה ההיא שנת קצ"ח – 1438.

עוד לא נחו יהודי פאס מתלאות שנת קצ"ח, מהגלות המר ההוא והטלטול אשר טלטלו ממקומם, והנה באה עליהם עוד תרה יותר נוראה ויותר איומה, בשנת 1465נמצא במדינה גוי אחד הרוג, ויעלילו על היהודים שהם הרגו אותו ויעלו נמושלמנים מהמדינה ויתנפלו על האלמללאח ואז נהרגו יהודים רבים אנשים נשים וטף, גם קהל מיוחד שהיה נקרא קהלת קודש שכלא ? ( מלה זו מצאתי והעתקתיה כמו שהיא, ואחשוב שצריך לומר " שבלא " ורוצה לומר המגורשי מסיביליה בספרד ).

כולם כמעט נהרגו על קידוש השם ונמלטו מהם רק עשרים איש ומעט ילדים קטנים ונשים אשר יכלו לברוח ולהמלט על נפשם. כל ההרוגים האלה שנהרגו אז עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח " באב אלמללאח " ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ"ה, ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמללאח.

בעוד שנים באה שואה גם על היהודים יושבי ערי החוף, טאנג'יר וארזילא, אלפונסו מלך פואטוגל לכד את הערים ההם מיד הערביים ויחרים את תושביהם ב-20 לאוגוסט 1471, בין תושבי ארזילא היו כמאתיים וחמשים יהודים שנשבו ונועדו להמכר ממכרת עבד, ורק כאשר נודע הדבר לדון יצחק אברנאל בפורטוגל, השתדל לפדותם מיד שוביהם הפורטוגלים וינהלם ויכלכלם.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

הננו עומדים כעת על מפתן מעבר חדש לרגלי התחדשות והתרבות הכנסיה הישראלית במרוקו על ידי משפחת גולי ספרד בשנת רנ"ב, ואמנם בטרם נעבור הלאה לדרוך על מפתן המעבר החדש, עלינו לשום עין על הפליטה הנשארת מכבר אחרי הדלדול וההתרוקנות שנשארו בעקבות המאורעות שח יהודי פאס, שזכרנו.

הרב יעקב משה טולידאנו

ופה הננו להציב יד לרבנים שהיו אז במאת השנים האחרונות שמחצי המאה השנית ועד חיצי המאה השלישית בערך, עד בוא המגורשים מספרד.

רבי משה בר מימון אלפסי, נושא המאורע של שנת קצ"ח שכתבנו, והנה רבי משה זה או כמו שיקרא " הרמב:ם אלפסי " הוא לפי השערתנו רבי משה בן מימון אבן דנאן, זקינו של רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגרנדה, כארבעים שנה אחרי כן ונודע כבר, רמב"ם אלפסי חיבר חידושים וביאורים בתלמוד אשר נאבדו כבר ואינם.

בדור הזה חיו בפאס עוד רבנים האלה, רבי אפרים בן החכם רבי שלמה בו פאלקון, ורבי נתן בוסתני, בין שני הרבנים האלה היו דברי ריבות בעניינים שונים של דת ודין שמפניהם הוצרך רבי שלמה דוראן ( הרשב"ש ) הרב באלג'יר אז להתערב, אך רבי אפרים היה איש תקיף בדעתו ולא חש בדעתו ולא חש אליו.

רבי יעקב הסופר, חי בפאס בערך בשנת ר"ו , רבי דוד ב"ר אברהם בן יוסף בן דוד בן עובדיה עראמה, נולד בפאס בערך שנת קפ"ב וילך אחר כך, אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רס"ה, לארצות אסיה ומשם נסע לספרד וישב בגרנדה, ובהיותו כבן שבעים שנה נשפט על במת האינקויזיציה ונשרף על קידוש השם.

רבי לוי בן אליד מעיר דרעה, רב גדול שחי בסוף המאה השנית, הוא חיבר ספר " בעיבור השנים ", גם השאיר אחריו שאלות ותשובות, וקונטרס בדיני טרפות, ומהם ניכר כי היה בקי בתלמוד ומורה מוסמך.

בניו של רבי לוי זה גם הם היו תלמודיים ויודעי בינה והם רבי חלפתא ורבי יוסף, והראשון בפרט היה מפורסם בכל אותם גלילות שהוא אדם חשוב וגדול מכל בני עירו בחכמה ובכשרון המעשה וביחס. שניהם רבי חלפתא ורבי יוסף אחיו אף כי לא חסר להם כבוד בארצם, דבקה נפשם רק ללכת לארץ ישראל והם יכלו גם להשפיע על אחדים ועוד מאנשי עירם מטובי הקהל.

והם, רבי אהרן בר שלמה בן מלכה ורבי אהרן בר סלימאן בן סמחון מחותנו של רבי חלפתא, ורבי שמואל בר מרדכי בן אבוטבול, שלשת האנשים האלה התקשרו יחד עם רבי חלפתא ורבי יוסף וישבעו זה לזה בנדר ובשבועה ללכת כלם ולהתיישב בארץ ישראל, אמנם רק רבי חלפתא ורבי יוסף נשארו נאמנים לשבועתם זאת, ואותם שלשת האנשים ההם אחרי שהגיעו עד תלמסן אשר באלג'יר, התנחמו מיד ולא חפצו עוד ללכת.

רבי יצחק בן משה חושטט מארץ תאפילאלת וגר אחרי כן בעיר אורן, שם התוודע לרבי צמח דוראן שחי אז בתחלת המאה השלישית ויהי לו לידיד ורע, אכן בכל זאת נמצא כי בשאלות אחדות – כנראה בטרם ידע והכיר אותו – דבר רבי צמח דוראן אתו קשות ויזלזל בכבודו.

עוד רב אחד חי אז – לפי השערתנו – בין המאה השנייה והשלישית, ושמו רבי דוד הלוי מעיר תמאגרות בנגב מרוקו, שם הרב הזה נודע לנו על פי איזה בקשות כתב יד שחוברו ממנו, ושמהם ניכר כי היה פיטן ובעל רעיונות נעלים וגם מקובל, ולפי הנראה שהוא זה רבי דוד הלוי, מחבר ספר " המלכות " בידיעת חכמת הצרוף, גם הספר הזה היה נמצא בכתב יד ואיננו עוד כעת במציאות. ורק מהדוגמאות שישנם ממנו נראה שחובר בעמקנות נפלאה.

סוף פרק שביעי.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו 

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

פרק שביעי.

גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538

המעבר החדש להיהדות במרוקו על ידי המגורשים מספרת שנת 1492, תלאות המגורשים שבאו דרך החוף ראזילא, סאלי, לעראייש, המחלה בפאס, שריה גדולה, דבר ורעב……

מעט קט וליהודי ארץ מערב, לא היה נשאר עוד זכר ושארית להם בספרות ישראל, אותם המאורעות האחרונים שאירעו בקהלה המרכזית והחשובה, בפאס, כמעט כבו את הגחלת האחרונה וידפו את הנטע הרך שזה קרוב החל לעשות פרי אחרי התבוסה האלמווחידית.

קהלת פאס זו נקודת הכובד של כל הקהלות במרוקו הכתה על ידי מאורעות שנת קצ"ח – 1438 ורכ"ה – 1465 מכה נמרצת, שהביאה בעקבותיה דלדול והתרוקנות, ירידה וכליון חרוץ, ולהיהדות  בארץ המערב בכלל, לולא שעד מהרה נראו לה בגואלים המגורשים מספרד, שבריבוים ובחכמתם וחריצותם יכלו להשיב להיהדות המערבית את כבודה ולחדש את יפעתה.

ובכן בה בעת שהיה לנו למתוח הקו האחרון על ספרות יהודי המערב, בה בעת ההיא נפתח לנו מעבר חדש ואופק רחב על ידי גירוש ספרד שקרה אז. אמנם יכול יכלו המגורשים, למלא תפקיד גדול יותר, ונכבד כל כך בארץ מקלטתם זאת במרוקו, ולהראות השפעה יותר מרובה ויותר רחבה, בהיות כי מרוקו היא הייתה הארץ המושלמנית האחת היותר קרובה והנשענת על יד ספרד, ואשר גם מושליה היו מושלי חסד אז.

ויראו חבה וידידות להמגורשים מספרד, אך ההשגחה העליונה כמו עמדה מנגד להם ותפריע בעד התיישבותם של רוב גולי ספרד במרוקו. מקרים רבים ורעים התחוללו האחד אחר משנהו על ראשי ההמון הגדול והעמום ההוא של המגורשים שחפצו להתיישב במרוקו.

ויהמו אותם להכחידם ולגרשם בחזקה, ובזה נשללה היכולת מרבים מהם מהשאר בארץ, ועמהם אבדה היהדות במרוקו חלק נכבד וחשוב שיכלו הרבה להביא אליה ברכה רבה וכח חדש, יותר מאשר קיבלה מאותו החלק המועט אשר התיישבו בארץ.

עוד בדרוך רגלי המגורשים בשערי הארץ, מיד בעוברם במעברות מרוקו בערי החוף, פגשו אותם תלאות וצרות רבות על ידי הנציבים הנוצרים אשר הופקדו שם מטעם ממשלת פורטוגל, שלה נחשבו אז הרבה מערי החוף של מרוקו.

הנציבים הנוצרים ההם שנאו תכלית שנאה את היהודים ויתנהגו עם המגורשים באכזריות נוראה. רבי אברהם ב"ר שלמה אדרוטיל אחד ממגורשי ספרד שבאו ישר למרוקו, יספר את מעללי הניצבים ההם ויתר הפגעים הנוראים אשר מצאום להמגורשים שעברו דרך ערי החוף ההם, ואלה הם דבריו :

לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו קצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי שיך שקבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב.

ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאש, והערל גליאן, ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמהם, עד שבא למדינת פאס, ןמהם שנכנסו למדינת ארזילא על ידי נמרוד הרשע ביסורים גדולים ועינויים אכזריים הוא הטמא שליש מלך פורטוגל ממונה על ארזילא קונדו די בורבא.

על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבוא למלך לקצאר אל כביר יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול, ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.

ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים, מהם מתו בצמא ומהם אכלו האריות…ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס ונאספו שמה על העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים…."

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

סופר אחד יספר כי מושל פאס ההוא שלח עוד להנודדים האמללים בידי האיש אשר שלחו אליו מקרבם סוסים ופרדים ומורי דרך להובילם אל מחוז חפצם, אך בהיותם בדרך מצאום הערביים ויתעללו בם כאשר נשמעה השמועה הזאת להמחנה הנשאר בארזילא, נפלה עליהם אימתה ופחד ויהיו צריכים להמיר את דתם על ידי הצורר קודי די בורבא.

אמנם גם להפליטים ההם אשר נשארו מעט מחרבה ויכלו להגיע אחרי סכנות רבות לפאס, בתחילת שנת רנ"ג, מצאו אחר כך עוד פגעים נוראים, לראשונה נפגשו בעיני התושבים הערביים באותות משטמה וצרות עין מיראתם פן יקר מחיר צרכי אכל נפש לרגלם, אכן המושל ההוא מולאי שיך שכל כך היה טוב לבו ליהודים גונן עליהם וגם חמל על העניים והאביונים שבהמגרושים וינהלם ויכלכלם בלחם ובמשאות כסף.

אך ימים מועטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה. המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם במשך כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד.

המחלה הצרפתית

(כשפרצה העגבת לראשונה באירופה, בסוף המאה ה-15, השנאות והיריבויות המסורתיות הקלו על התושבים בבחירת שם מתאים למגפה: הצרפתים כינו אותה "המחלה הנפוליטנית", הטורקים קראו לה "מחלת הנוצרים"; ואילו הסברה (שלא הוכחה חד-משמעית), כי המחלה הובאה עם החיילים הספרדים מ"העולם החדש", העניקה לה את הכינוי "המחלה הספרדית". ב-1530, על סמך פואמה פופולרית, "סיפיליס או: המחלה הצרפתית", קיבלה המחלה את שמה המוכר. סופר בה על רועה צאן בשם סיפיליס, שנענש על ידי האל אפולו ולקה במחלה )

עד שפני זה גדלה שנאת עם הארץ אליהם כי אמרו שרק המגורשים הביאו אתם את המחלה ההיא למרוקו על כי מעולם לא ידעו אתה שמה באפרקיה, בכל זאת היה המושל מולאי שיך מושך עוד חסד להיהודים מגורשי ספרד, " ובכל יום היה נותן מכיסו מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשוקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם, צוה, ויקחו עבדיו לוחות וקורות וקרשים ויבנו בעמק אהלים קטנים ככף איש ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

וכן נמשכו ימי המחלה ההיא עד ימי האביב של השנה ההיא שנת רנ"ג, שאז החלה לחדול ותרף מעליהם, ואז מת גם רבי שלמה אדרוטיל אביו של כותב הזכרונות רבי אברהם אדרוטיל הנזכר, הוא היה – כמו שסיפר בנו עליו – " תלמידו של רבי יצחק קנפטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס, ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד " ובכם קרוב הדבר לומר שגם הוא – רבי שלמה אדרוטיל – היה מחללי המחלה ההיא בה בעת שקרב קצה.

צרות אחרונות משכחות את הראשונות, כי בעוד לא נחו יהודי ספרד מטלטולם ועמל נדודם, בא עליהם נגע המחלה ההיא, ועוד טרם הספיקו להרגע מנגעיהם ומעוצבם מפני תוצאותיה האיומות של המחלה, הדביקתם רעה אחרת יותר נוראה ומשכלת, וזה מה שמספר רבי אברהם אדרוטיל הנזכר :

" ואחר הפסח באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כמו שמונה חדשים יצאה אש בתוך היהודים בחודש תמוז ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאלו האש יצאה מן השמים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי היום…ואחרי השרפה הגדולה ההיא בא רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות מישראל במדינת פאס, ובמדינות אשר סביבותיה כהנה וכהנה.

ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו ברעב בשוקים וברחובות ובנות ישראל ערומות "

הנשארים הרבה מהם נאנסו לשכון בשדות ולאכול חציר כבהמה, וביום השבת כוססו את הצמחים בשניהם, ויתנחמו בצדקתם כי לא מחללים הם את השבת לתלוש בידיהם. היו אבות אשר מכרו אחד מילדיהם לתושבי הארץ הישמעאלים לתת להם לידיהם הנשארים, והקונים ההם התעמרו בילדי היהודים ההם ויעבידו אותם עבודת עבד.

היו אומות רחמניות אשר בידיהן המיתו את ילדיהן לבל תראינה עיניהם במותם מזלעפות רעב, יש חובלי אניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל קוששי עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו את החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם.

וימשכו אותם את אניותיהם ויקחום שבי, האכזרים האלה אטמו אזנם משמוע זעקות האבות והאמהות האמללים שרבים מהם קפצו הימה להציל את בניהם ובנותיהם בהתחננם לפני בעלי האניות להשיבם להם, אך הם לא כן, את הילדים הובילו אותם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים.

נפלא הדבר כי גם אז בעצם ימי הרעה ההיא, ובתוקף הדבר והרעב ששרר שבמרוקו, בעת שרבים מהמגורשים חזרו לארץ אדום, לקסטיליה וספרד, נמצאו גם אז כמה משפחות מגולי פורטוגל אשר בהתגרשם משם על פי פקודת העריץ דון יואן, ואחרי שבעו נדודים שמו פעמיהם לבוא למרוקו, בין הגולים האלה, היה רבי יהודה בן יעקב חייט, מחבר " הפירוש " על סודות מערכת האלהות.

הוא בא בלוית אנשים משפר אשר נשארו מן החמישים ומאתיים איש שגורשו אתו יחד מארץ פורטוגל, על דבר התלאות אשר מצאו אותם בכלל, ואת רבי חייט ובני לויתו הפליטים הבאים למרוקו, יסופר בהקדמתו אל פירושו ההוא וזה מה שסיפר אודות עינויו האחרונים :

" משם נסענו בסוף שנת רנ"ג, אל הברבריה של מלכות פיס בארץ ישמעאל אנשים רעים וחטאיטם לה' מאד מה שהותיר הברד אכל הארבה וגם שם לא שלותי ולא שקטתי וישמעאל אחד שהיה מספרד דר במקומו ונזדמן שם כי גם להם נעשה גירוש, העיד עלי, כי בהיותי בספרד בזמן שהקלות הקדש עשו שמחות על כבישת העיר גרנדה.

צויתי להיהודים שבמקומי שהיתי מרביץ תורה ביניהם שיעשו צרות נביאם…והאמינו בו, אז הכוני פצעוני והליכוני בבור תחתיות במקום נחשים ועקרבים ותיכף דנוני לסקילה והיו מבטיחים אותי שאם אמיר את דתי ישימוני עליהם לשר ולקצין מלבד מוהר ומתן ויהודה עוד דר אל עם אל קדושים נאמן והאל אשר שמתי בו מבטחי בלבל עצתם עם היות שעמדתי שם קרוב למשך יום בחשך ואפלה בלחם צר ומים לחץ ודבקה לארץ בטני ברעב ובצמא ובחוסר כל.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

והעיר ה' רוח היההודים אשר בשושן ( יתכן והמספר כיוון לעיר ששאוון אשר בצפון מרוקו ) ובאו שם לפדותני ונתתי להם שכר הפדיון. קרוב למאתיים ספרים שהיו לי ואחר שיצאתי משם הלכתי לפאס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה, ובכל יום ויום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשני זרועותי עבור פרוסת לחם קטנה ודקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, בולילות דבקה לארץ בטני וכרסי כרי ומפני קור הגדול שבסתיו ( של שנת רנ"ד ) כי אין כסות לקרה וגם כי לא היו לנו בתים ללון בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם ואז נתקיים האמונים עלי תולע חבקו אשפתות, ואחרי כן זכיתי לבוא למלכות נאפוליס "

סופרים אחרים יגידו כי עוד היו הרבה משפחות שגורשו אז מפורטוגל על ידי דון יואן בשנת רנ"ג ויובלו על ידי חובלי האניות למרוקו ששם התגוללו תחת סכל הדבר והרעב ששרר בחזקה. מבין באי הגלות ההוא נמצאו גם מאתיים נשים אשר חובלי אניות פורטוגל הורידום במעברות פאס, וכולן יחד ישבו בחצר אחת בעיר סאלי כי נשארו עגונות.

קצתן זקוקות ליבם אחרי אשר מתו בעליהן וקצתן אלמנות חית והם השתתפו כולן להתעסק במלאכת יד ותתפרנסנה ממעשה ידם בלחם ומים, ואת המותר להן נתנו לתלמידי בתי ממדרשות.

וכמקרה גולי ספרד בשנת רנ"ב בהתלאות אשר מצאו אותם בעוברם דרך עיר החוף ארזילא לבוא למרוקו, כן היה אחרי כן גם מקרה המגורשים, בשנת רנ"ז מגירוש פורטוגל. המגורשים האלה שנפל בגורלם לבא למרוקו.

הם היו היותר אחרונים שבגולי פורוטוגל אך גם הגדולים והנכבדים שבהם, והם היו חתניו של הרב הראשי קבי שמעון מימי, וחביריו שבעה רבנים, אשר אחרי ענותם בבית הסוהר בעינוים קשים שמהם מת רבי שמעון מימי מרוב מכאובים, שלחו הם בפקודת דו מנואל ויבואו ארזילא.

בפעם הראשונה באו בחבורה אחת ארבעה רבנים והם היו, רבי שם טוב לארמה, רבי יעקב לואל, ורבי אברהם סבע, והרביעי – שעד כה לא נודע מי הוא – היה שמו לפי השערתנו רבי משה אלאבאלנסי שזכרו יבוא עוד לפנינו בשמות חכמי המגורשים בפאס.

החבורה הזאת היא הצליחה לבוא עד מהרה מארזילא לפאס, אך הייתה עוד חבורה שניה שבה היו חתניו של רבי שמעון מימי, והיא נעצרה שם בארזילא על ידי נציב פורטוגל אשר אנס אותם לעבוד עבודת פרך ולחלל את השבת, וכן חיו ונשארו זמן מה נענים ונדכאים תחת יד הצורר הנציב ההוא עד לאחרונה מתו כולם מות קדושים מעוצר רעה ויגון.

ככה הסתערו הפורענויות והמצוקות על ראשי המגורשים יוצא יספרד ופורטוגל הבאים למרוקו, ויכתוםפ וירוצצום וידריכום מנוחה, רק נחמה אחת הייתה להאומללים ההם בראותם כח לב המושל בפאס היה טוב אליהם ומרחמם.

המושל ההוא מולאי שיך עוד זאת עשה לטובת היהודים הרעבים אשר מכרו את ילדיהם בלחמם בימי הרעב, וכי מיד אחרי עבור הרעב העביר כרוז לכל עמו להוציא לחפשי את כל ילדי ישראל הנמכרים לעבדים, ולהשית אותם למשפחותיהם.

אכן, רושם כביר הראו המקרים הרעים והתכופים ההם בחוג המון המגורשים הנוודים שבאו למרוקו, עשרות אלפים אבדו אז ממספרם באסונות השנים ההם במשך ארבע השנים רנ"ג – רנ"ו. מי בדרך במעברות פאס, ומי בחולי, ומי בדבר וברעב, ורבים עוד מיהרו ויצאו לארצות אחרות או חזרו לספרד ושם המירו את דתם.

ובכן רק מספר מועט נשארו מההמון הגדול של המגורשים באי פאס, אותם שיכלו להשאר ולהתיישב סוף סוף במרוקו, בכל זאת יכלו הם למצוא כר נרחב לפעולתם ומקון הגון להתגדר בו, כי רק שנים מועטות עברו אחרי חלוף ימי הרעב והמנוחה שבה לאיתנה, והנה תיכף יכלו המגורשים האלה הפליטים לכבוש להם מקום חשוב ולבצר את מעמדם. ויאצילו מרוחם גם על היהודים התושבים\ רבי חיים גאגין אחד מגדולי רבני הדור ההוא שחי בפאס ושמו יבוא עוד לפנינו יספר ויאמר "

" ואחר הזמן – אחרי הדבר והרעב, בחמלת ה' על עמו חזר וריחמם משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה בירכנו ה' בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי"ת בישיבות ובתלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה מעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמללאח – רחוב היהודים, בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה ".

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

המחלה הצרפתית

והנה אין ספק כי ההצלחה וההתפתחות המהירה הזאת של יהודי פאס בכלל – אחרי כל אותו ההרס והשממון של שנים הקודמות – היו רק בעקב המגורשים המתיישבים בחריצותם והצטיינותם.

אמנם אם כי יכלה קהלת פאס במעט זמן להתנער ולקומם את הריסותיה הנה בהחלק ההוא שנאבד ממנה, נשלל זרם חשוב ויצאו הרבה אנשים מצוינים אשר לא שבו אליה עוד, ואשר יכלו – כמו שכתבנו – להביא אליה עוד כח חדש, וברכה רבה, מספר רב כל כך, יותר מעשרים אלף נפשות בפאס, ובמדינות אשר סביבותי כהנה וכהנה אשר נאספו בימי הרעה ההם ועוד הרבה שחזרו לארץ אדום, ושרובם היו כנראה ממשפחות המגורשים.

מספר רב כזה לא מעט היה יכול להיות לכח אדיר ומועיל להתקדמות יהודי פאס וכל ארץ מערב, רב מאד מאשר יכלו הנשארים המועטים לפעול, והנה מכל אותם האלפים שחסרו מפאס לא נודע רק אחדים מאותם שיצאו אז בימי הרעב לארצות אחרות, הגדול שבהם היה רבי יעקב בירב, וכפי מה שסיפר בעצמו כדברים האלה.

ות"ל מיום הגירוש והשמד שבספרד, הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס, כמפורסם לכל העולם והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.

לפי השערתנו התמהמה שם רבי יעקב בירב בפאס רק מספר ירחים, ועוד בשנה הראשונה להתיישבות גולי ספרד בפאס בשנת רנ"ג בעצמה יצא רבי יעקב בירב, כנראה מפני אשר חזק הרעב, וילך לו משם מעיר פאס דרך תלמסן ואלג'יר, ללכת לארץ ישראל מחוז חפצו.

הרב השני היה רבי יהודה חייט שכפי מה שהזכרנו בא לפאס בשנת רנ"ג ויצא ממנו אחרי שנת רנ"ד מפני הרעב, וילך איטליה, הרב השלישי רבי דוד בן שלמה בן זמרה או בן זאמירו, משפחתו זאת שמוצאה מעיר סאמורה בספרד, הייתה משפחה גדולה ונכבדה וגם עשירה ובעלת נכסים, והם בני המשפחה הזאת וביניהם רבי בן זמרה שהיה אז בעת הגירוש ילד קטן כבן עשרים שנה, , באו בגולה לפאס.

ומשם יצא רבי דו בן זמרה לבדו או בלוית אביו אולי מפני הרעב וילכו לארץ ישראל, אף כי יתר קרוביו בני משפחתו נשארו ויתיישבו בפאס ובערי הגבול כאשר יבוא זכרם הלאה לפנינו.

על ידי ההתמעטות שהתעמטו מגורשי ספרד בפאס ויציאת הרבה מן הגדולים ונכבדיהם בשנות הדבר והרעב, ניתן אז להתושבים וחכמיהם די אומץ לבלתי היות כפופים להמגורשים ולמוד נגדם ביחס של איבה והתנגדות משך זמן לא מועט, רגשי בוז ומשטמה מצד התושבים אל המגורשים ניכרו עד לראשונה בראשית  בוא המגורשים לפאס.

ניכר הדבר שהתושבים ראו כי המגורשים המתיישבים שהצטיינו כל כך בידיעותיהם והתיחשו גם במוצאם, יעיבו את פניהם ויקדירו את זוהרם על ראשי רהל התושבים וחכמיהם, ולכן הביטו במבט קנאה פנימית ויתאמצו איך להטיל דופי בהם ולהשפיל את כבודם.

רבי נתן בוסתי וחבריו חכמי התושבים ערכו שאלה אחת לפני רבי שמעון דוראן הרב באלג'יר אז, שבה הם מביעים את רגשותיהם אלה, נגד המגורשים או למצער נגד חלק גדול מהם, אותם שהיו אנוסים ונתייהדו, בשאלה ההיא כותבים :

" על עניין אלו הגרים שבאין ממלכות קטלאן, קסטיליא ופורטוגל להתגייר והכנס תחת כנפי השכינה ואומר כל אחד מהם שאני כהן…והרי אביהם היה ערל ועכו"ם ברצונו ואמו גם כן לא היה לה כתובה ולא קידושין ואמם לא נזהרה בזאת נקיים ונולדו מן הנדה והם נולדו מן הערלה "

בדבות כאלה – ששום אחר מחכמי הדור ההוא לא חשב לייחס ככה לאונוסים – חפצו רבי נתן בוסתי וחביריו להרחיק את המגורשים האנוסים ממשרות ציבוריות ולהשאירם בודדים, , אכן רבי שמעון דוראן בתשובתו, שם לאל את כל טענות רבי נתן בוסתי וחביריו, וכה ענה להם :

המעיין בדבריכם ימצא בהם שגגה גדולה לפי שהאנוסים הם תולעת יעקב ומתי ישראל נחשבים ואינם נקראים גרים כ"א בעלי תשובה וגר הוא רק מי שהיה גוי ונתגייר..ואין האנוסים מוחזקים שיבעלו נדה ואפילו יהיה כן…ולמה באתם בעלילה זו על הכהנים האומללים האנוסים בלבד..ולמה גזרתם על כלם שהם פסולים….כי מה עניין זה לזה עד שאתם רוצים לפסול אותם…זו תימה גדול ולא יוכל שום אדם לחלום "

פרק ששי  1243 – 1490

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

אחד מרבני מרוקו בדור החולף יספר לתומו כי :

הרב יעקב משה טולידאנו

כאשר באו חכמי קסטיליה מהגירוש לדור ולהתיישב בארצות המערב טענו תושבי העיר נגדם בעניין השררה כי להיותם מוחזקים בעיר, להם תאות משפט הקדימה, וגדלה המחלוקת ביניהפ עד שהגיע הדבר אל המלכות והנה כאשר עמדו חכמי קסטיליה לפני המלך במעמד תושבי העיר היהודים אמרו אליו, דבר אחד לנו אליך המלך שכל מיי שיהיה בכחו לתת כתב ידו אל המלך להוריד מטר בעת שהעולם צריך לו הוא הראוי להיות קודם.

וכך היה שלא זזו משם עד שנתנו חתימת ידם את המלך ובזה יצאו המגורשים מאתו בכל יקר ותפארת "

אמנם כי עוד אין בידינו מקורים מוכיחים דבר המחלוקת הזאת בין המגורשים ובין התושבים על אודות השררה וכיבוש הקהלות בארץ המערב, אכן זאת נדע כי ביניהם, בין חכמי המגורשים ובין חכמי התושבים, נמשכה מחלוקת עצומה בעניין דתי אחר, אשר ארכה עשרות שנים ותגע עד לפני הממשלה.

העניין הדתי ההוא היה על דבר היתר הנפיחה, בסרכות הריאה, עניין שהיה לנושא סכסוכים כאלה במקומות שמגורשי ספרד נפוצו בהם על כי דבר ההיתר הזה נחשב בעיני היהודים התושבים למוזר מאוד. ויתחדשו בגללו דברי ריבות והתנגדות בין התושבים ובין המגורשים, ולפעמים גם בין מהמגורשים עצמם.

והעניין הזה בעצמו הביא גם פה בפאס לידי מחלוקת גדולה שמשכה בעקבה גם תוצאות מגונות, ולפי הנראה כי המחלוקת הזו בעצמה ששני הצדדים נתנו לה צורה של ריב דתי, היא שהסבה גם לנצחון המגורשים על התושבים לכבוש בידם את רסן ההנהגה הציבורית, והריב הדתי ההוא קיבל שוב צורה מדינית מפלגתית, מטעם זה חושבים הננו לנחוץ להציג פרטי המחלוקת ההיא, שעל פיה נוכל לדעת עוד.

הרבה מחיי יהודי מרוקו, ופאס בפרט, אז בזמן הזה בימי המעבר החדש של התיישבות גולי ספרד בארץ המערב, מצד אחד חשובים מאד לנו הידיעות האלה על דבר המחלוקת הזאת בעניין הנפיחה, על כי לא נמצא  רק מקור אחד שיזכיר אותה, והמקור הזה היחידי שעודנו בכתב יד ולא נודע כלל, הוא יוצא מפי שהיה הוא בעצמו עומד בראש מנהלי המחלוקת מצד התושבים נגד המגורשים, ולכן הננו צריכים להקדים בזה דברים אחרים אודותיו בפרטות.

בין הגולים שבאו מספרד לפאס נמצא רב גדול אחד רבי חיים גאגין הוא היה לראשונה גר בפאס, ובימי ילדותו נסע לספרד וילמוד שם לפי רבי יוסף עוזיאל אחד מגדולי הרבנים בקסטיליה, ובעת הגירוש נלוה אל המגורשים ויבוא לפאס עיר מולדתו, ואחרי ימים נמנה לרב על התושבים, בידיעתו התלמודית שרכש לו בספרד.

התחרה עם חכמי המגורשים ויהי הרוח החיה שבין התושבים לחזק את ידם לעמוד בהתנהגות מול המגורשים בהעניין של הנפיחה.

כל פרשת מחלוקתם בעניין זה כתב רבי חיים גאגין בקונטרס מיוחד שקראו בשם " עץ חיים ", את קונטרסו זה שבו ישיב על דברי חכמי המגורשים ויחזיק את מנהגם של התושבים לבלתי אכול את הנפיחה.

כתב בהעתקות אחדות וישלחם בכמה קהלות מערי המערב למען לא ימשכו אחר דעתם של חכמי המגורשים, ומההעתקות ההם נשארה העתקה אחת בפאס עד כה, שממנה הננו נותנים פה איזה קטעים כבדר הקונטרס ולשונו של רבי חיים גאגין בעצם, המראים לנו בתמונה בהירה את כל עניין המחלוקת הזאת שעברה בין המגורשים ובין התושבים, או יותר נכון לאמר בין רבני המגורשים ובין רבי חיים גאגין בעצמו רבם של התושבים.

| עניין המחלוקת לשם שמים שהיה בין….על עניין הטריפות בעניין הנפיחה בריאה נתחייבתי לדבר אמת משום דובר שקרים לא יכון….

ואען ואומר אני חיים גאגין בעל מכאובות אשר מנעורי גדלני כאב וידוע חולי הנלוזה והגיע קרוב לימי הרעה השיגוני עונותי…והכוני בעיני החוורות ומים הקבועים ולא יעולתי לראות….ובימי חרפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קסטיליה מנוחה למקום התורה כדי לשתות ממים היפים ומצאתי מנוחה בבית רבי ומורי מגדולי אותו הדור הה"ר יוסף עוזיאל ז"ל.

ובשנת רנ"ב כהיום הזה. ובהגענו למלכות פאס מצאנו היהודים היושבים תחת מלכות ישמעאל נוהגים באלו הטריפות כמו שכתב הרמב"ם שנת מזר"א ישראל קצפו עלינו קצף וגורשנו מכל מלכות פיראנדו…המנהג הפשוט בכל ישראל הוא…

וכל גיניהם ומשפטים ומנהגם מיום היותם לא היו עושים אלא על פי חיבורו, וקצת מן הטבחים שלנו ( של המגורשים ) בבואם לכאן לפאס החזיקו במנהג שהיה להם בקצת מקומות מקסטיליה ולא חששו להא דתנן ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי המקום……

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ונתנו ניתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם. ובתוך זה הזמן בשנת ר"ס פחות או יותר בא לכאן הר"ר שלום מסנות ממלכות תונס מגורי אבותיו, והרגיש בדבר הרע הזה וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום שהיו נוהגים בו כמנהג הרע הזה.

ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם חיות שהחזיקו ידי רבי ומרי ר"י עוזיאל זלה"ה וה"ר שמואל צבאח זלה"ה . ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם מפני שחכמי קסטיליה ובפרט הה"ר משה בן חליאה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל הנסרך בנפיחה ושלא בנפיחה חוץ מתרי אוני דסרכין אהדדי.

וגברה יד המתירים על האוסרים והיו שם דברים בגו ה' יכפר בעד ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הוא הווה שאינו מום עובר אלא מום קבוע רציתי מאמר ה' להחזיק יד ישראל ההולכים ודלים במצות מפני אחיהם בעלי אגרופים שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפי עניות דעתי וקראתי שמו " עץ חיים "….להודיע בו כל מה שקרה לי על עניין הטרפות משנת הרפ"ו ערב שבועות עד זאת השנה שאנו בה שנת רצ"ה אחר הפסח.

ואם זה יאמר האומר הרי אסור להחזיק במחלוקת על כן זאת כל מחלוקת שהיא לשם שמים אינה מחלוקת כי בראותי זאת הצרעת פרחה בראש ובזקן עד שפרצו גדרי התורה גדר אחד גדר וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות בראותם הקולות שהם מקילים כאן בהאלמללאח כלם חלפו ברית כי הם מתירים בנפיחה ואומר

ויהי היום יום א' ראש חודש סיון הרפ"ו אמרו שקפץ בשבועה הנגיד עמי שם טוב שלא יאכל נפוחה מפני מעשה שהיה יום ה' משבוע שעברה שיצאה טריפה מתחת יד הטבח של התושבים ותכך נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה למזכרת עון היאך אפשר שמה שהרי אבותינו מוכרים לגויים בדמים מועטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס.

אז נתרצו קצתם אל קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה ונשאו ונתנו בזה עד ששאלו לקצת חכמי פאס הקסטיליאניסים אחד לאחד דרך העברה ולא נועדו יחד ואמרו להם העניין שרצו לעשות והשיבום אחד לאחד, הנה מה טוב ומה נעים מי יתן והיה זה לכם כמה ימים ושנים.

וקצתם אמרו כמו כן אנחנו קונים ממקולין שלכם אחרי כן נתרצו כל התושבים וכתבו זאת ההסכמה ביום ג', ג' ימים לחודש, אתפִקת אל ג'מעא אל מקדסא אל טאהירא אל נקיה ג'אמעת יהודי פאס אל שבולן ובראש כלם הנגיד המעולה ה"ר שם טוב בר הר"ר אברהם נ"ע באיין מן ליום ולקודאם מא יאכול יהודי שבילי נפוחה בשום צד בעולם ולא סאביל לאחד מן יכולהא וג'מיע מן יג'אווז עלי דאליך ויכאל נפוחה הרי הוא בנידוי גמור לכל ענייניו ואוכל טריפות בפרהסיא.

וג'אמיע דאליך לא יתבת דינהא אל טאהיר לאינהי קאעידא מן אל קוואעד הדין הקדוש וכדהלך וופקנא אן נעמלו חנות אל גזארא ווחדנא וינבע אללחים כיף ינבע פי ג'מיע אלחוואנת פרץ שום לא ג'אייד ולא נקץ אלא בלאיסתווא ואלעתידאל ועל גמיע דאלך למדכור וואפקו אל ג'מיע וצח ג'מיע ותאבת וכאן דאלך ד' בשבת ג' סיון הרפ"ו.

וכדאלך איצ'י הקהל הקדוש המקובץ באין קדמו עליהום האד אל ארבע אסמי עלא חג'ת בדיקת הבהמות פי ג'מיע יצהרלהום ליחללו ולחרמו ועל דבריהם אין להשיב והום האוולאי אליסאמי, ה"ר שמואל אבן דאנאן, וה"ר זכרי הכהן וה"ר שאול בן כאמון, וה"ר יעקב בן ליחסן, ועמהם הדיין רבי יחייא בן חמו וג'מיע מא עלאש יוואפקו אל ג'מיע אל תאבת עלא ג'מיע מא דכרנא והכל שריר וקיים.

הערת המחבר – מפני שהלשון שבו כתובה ההסכמה הזאת הוא קצת משונה, כאשר הוא מדובר במרוקו, לכן הילך העתקתה בעברית " הסכימו הקהל הקדוש והטהור קהל יהודי פאס צאצאי סיביליה ובראשם הנגיד רבי שם טוב כי מהיום והלאה לא יאכל יהודי סבילי נפוחה…ואין רשות שיאכלנה וכל מי שיעבור על זה ויאכל נפוחה…איננו מקיים דינו כי הוא דין מדיני התורה.

וכן הסכמנו שנעשה חנות לקצבים לבדנו ולמכור הבשר במחיר הנמכר בכל החנויות אין חסר ואין יתר כל אחד בשווי אחד, ועל כל זה הנזכר הסכימו הכל ונתאמת הכל והיה ז\ה ד' בשבת   וכן קבלו הקהל הקדוש עליהם לאלו הארבע השמות על דברי בדיקת הבהמות בכל מה שיראה להם לאסור ולהתיר אין להשיב והם אלו השמות …. וכל אשר יעשו עשו וקיים על כל מה זכרנו והכל שריר……….עד כאן הערת המחבר.

ואלו הם העדים שהעידו רבי שם טוב בר אברהם, רבי שלמה בר מימון אבן דנאן, רבי אהרן הכהן בר נחמיה, רבי בר שלמה בו דאנינש, רבי זכרי נסים הכהן, שטין בר שאול הלוי בר שטן.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

הרב יעקב משה טולידאנו

איש טבריה ת"ו

וביום ד' בבקר למחרתי קראוה בבתי הכנסיות וקבלוה בחרם ונדוי ולערב בא שטן ועירבב השמחה שאירע מעשה שמלמד א' שמו רבי אברהן ביבאס אמרו שאמר שמה טוב ומה נעים הדבר שעשו התושבים והשיבו לו קצת מן המגורשים והרי חכמים שכבר מתו לא עשו כדבר הזה והיאך אלו עושים כן ואמרו שהשיב דברים מכוערים כנגד א' מהחכמים המתירים שכבר מת, ועמדו תלמידיו ועשו מעמד ונדוהו בהכרזה בשוק של האלמללאח וכמו כן באו נערים מנוערים מן המצות ומן המעשים מבני התושבים ואמרו דברים אשר לא כן על הקסטיליאנים שאוכלים טריפות.

וכשרו חכמי פאס זה כלם נתקבצו הלילה ליל ה' והסכימו ביניהם וגזרו נדוי על אלו שעשו ההסכמה שלא יזכה זה הדבר לעולם לאסור נפיחה ובבוקר שאלו התושבים ובראשם הנגיד על ידי שליח ששלח לי מה יראה לי בזה העניין בהסכמה שקיבלו עליהם התושבים ועל הנדוי שגזרו עליהם החכמים ובזה היום יום ה' בבוקר יום אשר חרה אף ה' בכפר אחד מתאפיללאלת על היהודים ששללום ובזזום הישמעאלים וכמו כן נמסרים ביד זרים נרמסים.

קרועים ושרופים מיד הישמעאלים שלחתי זאת ההסכמה הכתובה מעלה ביד החכם השלם רבי יהודה ביסייא שיתקבץ עם כל החכמים לראות מה יעשה בדבר המשפט מאחר שקדמה הסכמה לנדוי של החכמים והלכו ונתקבצו כלם בבית החכם רבי אברהם דילייא ( די ליאון ) וכשקראו להסכמת התושבים והגיעו לאות הסימן אפשר שטעו כלם בהברת אות הסימן בין גימל לדלת אז טעה הסופר בקביעת החודש בין א' לב'

ומפני זה כתבו בתשובה שלהם שאחר שגזרו עליהם חכמים נדוי בלילה הכריזו וקראו ההסכמה התושבים בה בבקר וזה אינו אמת שההסכמה נכתבה בג' בסיון וקראוה למחרתו, ודי בזה. והתשובה שלהם היא זאת חכם יצ"ו החתומים מטה תמהני עליך תמיהא גדולה איל לא יסרת והוכחת במילי שווטי לבעלי התקנה הזאת …….עניין הנפיחה הינו ארוך עוד יותר ולכן ברשותכם אדלג על כמה דפים ואמשיך הלאה.

וכל מה שנאמר בזה הקונטרס וכל הראיות שהבאתי לא הייתה כוונתי אלא לדחות ולהרוס מה שכתבו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטריפות הם מדרבנן. והם עומדים בדבריהם כמו שלשה שנים ולזה לא סידרתי כל מחלוקת כלה שאירע לי בעניין הטריפה על סדר השנים בקונטרס הזה ולפי שיצא הקונטרס הזה מידי לקצת מקומות מקצוי המערב לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי השנים שאכתב להלן ועתה אני חוזר וכותב קצת מחלוקת שעברה עלי משנת הרפ"ו עד ששלחו לי הקונטרס שלהם.

ואשיב על ראיותם שאינם ראיות אלא הרים תלוים בשערות ואברא… ובשנת הרפ"ו בסיון י"ז בו יום ג' אחד שנתיעצו החכמים רבי יהודה עוזיאל ורבי נחמן ואולי גם החכמים האחרים נלוו עמהם והיו בעצתם ושלחו רבי יהודה ורבי נחמן הנזכרים למכנאס כי שם היה המלך מולאי בוחסן שבאותה שנה מלך והלך למכנאס כדי להתפייס עם בן אחיו השר והטפסר מולאי מסעוד מפני הסכסוך שהיה ביניהם וגם כן היה שם הנגיד עמי שם טוב הראש שבתקנה וגן רבי יעקב רוג'יליש שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו.

הלכו החכמים הנכרים תלמידי הרב משה חליוואה כי הוא היה ראש המתירים והמקילים בזה הענין ורצו להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב והרב יעקב רוג'יליש וחסו על כבוד רבם שהוא ראש המחלוקת בראשונה עם רבי שלום זלה"ה.

ועל זסה החכם נאמרו אותם הדברים המכוערים ערב שבועות עד שנתקבצו כל החכמים הנזכרים ויגידו להרב אברהם ביבאס הנ"ל והם הם שקיבצו כל החכמים אותה הלילה ליל ערב שבעות וגזרו נידוי על כל תלמידי התושבים לבל ישובו לכסלה שמו שנאמר למעלה.

בואותה הלילה בעצמה ליל י"ח נתקבצו התושבים ועשו זאת ההסכמה וזה תורפה, ביום ד' י"ח סיון שנת הרפ"ו בשביל שיש לנו הסכמה על הנפיחה שגזרו הקהל י"צ שלא לאוכלה ואירע המחלוקת על ההסכמה הנזכרת בינינו ובין אחינו הקסטיליאנים יצ"ו על כן קיבלנו בשבועה ובנדוי ובחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת הנשבעים בשמו באמת בלי עלילה ומרמה שאנו כל החותמים הסכמנו לדעת אחת ונתננו רשות גמור לרב שמואל בר מימון בן דאנאן והרב שאול בר סאלם בן דאנינש שילכו שניהם יחד למכנאס על הדבר הזה של הנפיחה להליץ ולטעון ולסתור דברי כל טוען ומערער ולהמליץ בעד ההסכמה שקיבלו עליהם הקהל י"צ ובכלל השבועה הנזכרת.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

קיבלנו על עצמנו שאם יגיע הדבר לשום מלך או לשום שר ושלטון בעולם ויהיה שם שום הפסד ממון על שום אחד משני הממונים האלו על כל הפסד אשר חס ושלום יפסידו מוטל עלינו החתומים מטה וגם כל הקהל שנוציא האנשים האלה מכל הפסד שאירע ח"ו להם לחיים ולשלום.

ןעל הכל נשבענו שמובה חמורה בתקיעת כף ובהשם יתברך לדעת כל הנשבעים באמת בלי שום תחבולה ובביטול כל מיני מודעות..וחתנו שמותינו יחייא בן אברהם בן חמו, זכרי בן נסים הכהן, חיים בן שם טוב בן רמוך, משה בר יחייא הכהן , חנניה בן משה הכהן, יוסף בן מרדכי בן אלצפט, כהן בן נחמיה, חנניה בן סלימאן בן אזרדב, משה בן מקדכי בן מריגי, יעקב בן ברוך אבן לחסן, מרדכי בן כמון, שם טוב בן משה אלנעים.

צוה לחתום שמעון בן מסעוד בן מייארא, לוי בן סלימאן פאטרני, צוה לחתום, אהרן בן נחמיה, יצחק פינטו, ימין בן אהרן בוזגלא, צוה לחתום, נסים בן שלמה בן זכרי, צוה לחתום ימין בר מיוסא בן שם טוב בן זכרי, יחייא בן אקדר, נתן בן לוי בר סיסאן, זרח בר משה נ"ע בן נונא\ ואני החתום למטה מסכים שאני מכניס עצמי בכלל ההסכמה נאם הכותב שמואל ברכ"ה מימון בן דאנאן זלה"ה, ואני החתום למטה צעיר החבירים מסכים להסכמת קהילת קודש נאם החתום שאול בן שלמה בן דנינאש.

הבקר אור והאנשים הברורים של אלו התושבים רדפו אחרי החכמים הנזכרים  וישיגום ופגעו במחנה המלך והטפסר באמצע הדרך וה' מפר מחשבות ערומים בטל מחשבתם של החכמים הנזכרים ונתרשלו ידיהם והלכו למכנאס אצל הגדולים רבי יעקב רוג'ליש, והברורים הנזכרים חזרו עם מחנות המלך לפאס וערב שבועות באו החכמים עם רבי יעקב לפאס וליל מוצאי שבועות שלח לי רבי יעקב רוג'ליש שרצה לדבר עמי ואמרתי בוא יבוא ברנה מי יתן והיה שלום.

ותיכף בא הוא וג' אנשים מבחוריו ואבוקה בידם והתחילו לדבר עמי בלשון רך ודברים רכים עד שנגלגל הדבר ואמר לי היאך אפשר שמה שהיו אוכלים אבותינו בקסטיליה אתה אומר שהוא טריפה, ונזרק דבר מפי בטבעי הכעסן ואוריתי דמרתחא לי ואמרתי שקר נחלו אבותינו ולמחר סיפר הדברים לחכמיו חכמי פאס והייתה מהומה גדולה בעם והעבירו קול לומר מי הוא ואי זה הוא אשר מלאו לבו לדבר נגד אבותיו ידעי דעת ומביני מדע.

ואני אחר שהכוני עונותי בחוורת הייתי שוכן בשכונת  בית הכנסת הגדולה של המגורשים אף על פי שבית מדרשי קבועה בביתי הייתי יוצא לפעמים לבית הכנסת להתפלל עם הרבים…ובליל שבת שאחר זאת השבת לא הלכתי מפני החולי והמחלוקת והיה שם אדם אחד שמו משה אבוטאס שהיה יוצא ובא לבית המלך מולאי בוחסן קודם לכן והיה לו על היהודים שררה ובא למקומו ואמר באיזה מקום הוא יושב על זאת הלז ועתה דעו וראו כי כל מי שיקום מפניו אמרוט זקנו ואיסרנו ושמעו הדבר הרע הזה, החכמים שלהם.

רבי יצחק נאהון, רבי יוסף מונדא, וצחקו בשומעם חירופיו וגידופיו שכל אמרו לו וכשיצאו הקהלות מתפלת ערבית היה משה הנזכר מחרף ומגדף ככל יכלתו בי – ובתושבים ובתלמידים שהחזיקו בידי עד שעמד אחד מהקהלות שהלכו אחריו ללותו לביתו ואמר לו אין מחזיק ביד החכם זולת תלמיד אחד שלו ויעקב בן ליחסן שמו והא דר בשכונתך אז חרה אפו ואמר לכו ונהרגהו ונראה מה יהי חלומותיהם והתלמיד הנזכר לא היה בחצרו באותה שעה.

עודנו בדרך והנה אנשים עוררוהו והגידו לו איך הלכו לבקשו ולעשות עמו רעה וברח לו ונחבא אל הכלים עד שנתפרדה החבילה והלך לו את הנגיד והגיד לו מה שעבר ולא השיבו דבר, לפי שהיה מפחד ממשה הנזכר ולבקר ביום השבת עצמו קודם התפלה חזר לנגיד והגיד לו מה שנעשה ונמלך עמו לראות מה יאמר לו, אז אמר לו לך אצל המלך והנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו אז הלך יעקב הנזכר וקיבץ אחיו התושבים בפתח בית הכנסת שלהם והגיד להם כל המאורע.

עודם נושאים ונותנים בדבר והנה משה הנזכר עובר עליהם כמנהגו לחצר המלך והעיז פניהם ואמר להם העודכם מחזיקים בדתכם ונשא עיניו נגד התלמיד הנזכר ואמר הלא הוא המחזיק בדבר הזה הרי אתה מזומן עמי אל המלך והלך לו.

אז אמר להם אותו תלמיד לתושבים הבו לכם עצה מה נעשה לזה ומה נשיבהו ומה יהיה דברי ותשובתי אל המלך, והשיבוהו פה אחד, מוכרח אתה לילך אל המלך מצד המנהג והדת, ופחד לו לילך לבדו עם משה הנזכרכי משה הנזכר גדול ביית המלך מצד שהיה מוסר ומלשין, ופחד גם כן לימנע מלילך שמא יתחייב דבר מה אל המלך על פי דברי משה הנ"ל, ואז חזרו ואמרו התושבים לא די מה שעשה לך בלילה אלא שיזמין אותך למלך.

פרק ששי  1243 – 1490

הרב יעקב משה טולידאנו

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

תנו מכם אחד לילך עמו אל המלך כי המלך לא יסכים לזה כי כן לא יעשה, אז\ אמר לו אדם אחד ושמו בן בודיה מאת אני אלך עמך  והלך עמו וקודם שנכנסו שניהם לבית המלך מצאו משה אביטאס שנכנס כבר לבית המלך והגיד לו דברים אשר לא היו ונתמלא המלך חימה על התלמיד בנזכר, כי כן הגידו לו היהודים שיצאו מבית המלך.

ראה כי כלתה אליך הרעה מאת המלך. עודם מדברים עמו והנה צולאי מסעוד אחי המלך ( בן אחי המלך, כפי שכתוב למעלה  ) בא לבקר למלך כמנהגו והתלמיד הנזכר יודע היה למולאי מסעוד הנזכר, ורגיל בביתו היה ומשמשו ופגע בו ואמר לו מה לך פה, וסיפר לו הדברים.

אז נכנס משה בן בודיהמאת פעם אחרת עם אחי המלך וכשראו המלך שהיה שרוי בכעס על דברי משה אבוטאס, ועל התלמיד, השיבוהו ואמרו לו שכל מה שאמר לו משה אבוטאס היה הדבר בהיפך, והגידו לו על זה נתייסדה זאת המחלוקת בין משה אבוטאס ויעקב שעיקר המחלוקת היה על הנפיחה. וכששמע המלך דבריהם שיעקב עלוב צוה המלך ואסר במשמר למשה אבוטאס בבית המלך עצמו וביד סריסיו שלח המלך מיד לאחר יעקב שקיבץ לוכל מה שהיה בקשר עם משה אבוטאס באותו הלילה ומי הם שעמדו עליו ומי הם החכמים המחזיקים במחלוקת.

והשיב התלמיד שהוא אינו מכיר מהם שבאו עם משה אבוטאס לפי שלא פגע בהם בעת שבאו לתצרו, אז דחקוהו לאמר גזירת המלך היא שתראה לנו הכחמים שנפל ביניהם המחלוקת בזה העניין, שבכל יום הייתה מהומה רבה בכאן אלמללאח על עניין הנפיחה, אז הלך עמהם יעקב והוציא לו קצת מכל החכמים מכל בתי כנסיות וקבצום בבית הנגיד.

אז באו סריסי המלך לאמר שהמלך גזר שיתנו הקהלות מאתיים אוקיות בקנס ונתנו אותו הקהלות ( המגורשים ), והתושבים עדיים הם מחזיקים במנהגם ולא שוא להם להמגורשים כל מה שעשו.

אחר כך יום א' עמד אחד מהתושבים בהפר ברית וקנה בשר מהמגורשים ונתעוררו התושבים והלכו ואמרו לו מה זאת עשית ויצאה אמו שלומית ודברה דברים גדולים נגדם וחרפה אותם ולנגיד רבי שאול אז הכוה ופצעוה עד שהיה דמה שותת ולבקר הוגד הדבר למלך ונתנו על כך היהודים אלפים אוקיות בקנס ובעודם מקבצים אותו קנס, נתיעצו להם החכמים ונתנו שוחד לסריס אחד מדולי סריסי המלך שהיה גובה המס, לאסור לתלמיד בבית הסוהר ואסרו שלא ברשות המלך והלך מי שהלך מהמגורשים והגיד למלך כך וכך יש לו ועל כך וכך יש להענישו ותגבה ממנו כל ממונו קנס.

ומפר מחשבות ערומים הציל אותו מידו על ידי מולאי מסעוד ויצא לשלום, ולערב הסוכות הוסר המלך ממלכותו ומלך בן אחיו שהיה מלך בן מלך שהיה למיתת אביו תשעה חודשים והעבירו הנגיד עמי שם טוב ומינו תחתיו לנגיד רבי שאול ברכה , רבי שם טוב ברכה, רבי שלום בן רמוך, ושנת הרפ"ז ביום א' י"ח תמוז היינו בסכנה גדולה כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו מפני שבני המלך מולאי בוחסן שהיה כלוא בבית האסורים בבית המלך נתקשרו עם רוב המדינה קשר אמיץ ונכנסו פתע פתאום עד פתח חצר המלך התיכונה.

והמלך והטפסר לא היו שם במדינה מפני שהלכו למלחמה על מראכיש וסוגרו הדלתים של המדינה ותפשום חיים מהם הרגו בחרב ומהם נתלו שהאל ברחמיו ריחם עלינו גדול הרועה מצילנו. ובשנת רפ"ח שבוע אחד קודם פורים לא היה לקצבים של התושבים בשר ובאו ואמרו לנו תנו לנו בשר ונאכל ואם לאו אנו הולכים ולוקחים ממקולין של המגורשים ועברו על הסכמתם במזיד או באונס ולא זכרו מה שקרה לנו במדבר באמרנו בשבתנו על סיר הבשר.

ויצאתי מביתי והלכתי לבית הכנסת של התושבים יום שבת שלפני פורים והוכחתים על הדבר הרע הזה… הרע הזה….וכששמעו הדבר הקסטיליאנים ובפרט החכמים הנ"ל שהם רבי יהודה ורבי נחמן באו באף בחימה ובקצף גדול אל הנגיד שיתן להם רשות לעשות עמי רעה, והנגיד דחה אותם וגער בהם והלכו ונועדו כלם והתירו דמי ואמרו כל הקודם זכה וכמה פעמים עשו כך והשם יתברך לא נתנן להרע לי.

ובשנת רפ"ט בתחילת השנה במרחשון היו מפתים המגורשים להתושבים ובפרט החכמים לומר שהסכמתי וסברתי אינה דין עד שכתבתי הפסקים ושלחתי לבית דין של התושבים וזה תורף הפתקא, ידוע למעלתכם שההסכמה שקיבלתם עליכם אין לה התרה…ובשנת רצ"ה זאת השנה שאנו בה אירע….

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

וכששמעו זה החכמים נתקבצו כמה פעמים ובפרט כמו ז' שבועות קודם הפסח ושלחו אחר הנגיד רבי שאול ודיברו עמו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב, ובאלו הז' שבועות שהיו חושבים עלי רעות והיו נועצים להרע לי בכל כחם ויכלתם, והשי"ת מסבב הסבות ועצר את השמים מלהוריד טל ומטר עש שהיה העולם בצער גדול מפני היוקר, וקצת מהיהודים המגורשים שלחו מכאן חטים לארץ הנוצרים וחשבו עצות ותחבולות על עם ה' להשמיד להרוג ולאבד את שונאינו עם המלך שהוא מגן עלינו.

והיינו בצער גדול, ולאחר כן כמו ששה ימים מחודש ניסן בא' בשבת התחיל ה' לפתוח חנו שערי אורה ומיום ה' שהביאו לי הקונטרס שלהם והלאה פתח ה' את אוצרו הטוב והייתה הארץ כגן רטוב והתיל לעבדיו מקטוב, ובתחלת הז' שבועות מבקר בא אלי הנגיד ואמר לי עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים, ובשומעי זה הדבר כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי ובני בעונותי אינם אתי, כתבתי לו זאת הפתקא שיתננה לחכמים.

וזהו תוקף הפתקא, החתום למטה אני מבקש מהחכמים השלמים הרב יהודה בן זכרי, הרב יהושע קורקוס ומתלמידי כל ישיבה וישיבה שיעיינו בזה הדין בכל אלו הפוסקים…לקיום כל הנזכר אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי ולשוני מדבר עליכם סרה בעניין זה כפי יכלתי, חיים גאגין. ויום ה' בערב שבת הגדול בא אלי הנגיד רבי שאול והביא לי הקינדריס הזה שלהם בידו וזהו תופסי.

ראשית דברנו ותחלת מעשנו….( פה האריכו רבני המגורשים להכריח דבריהם על פי הראשונים והמנהג והביאו גם כן הסכמת חכמי איפלפונא להתיר ואחרי כן הם כותבים ) ובעניין ההסכמה אשר עשו אנשי הארץ ( התושבים ) על הנפיחה שעשאוה כטריפה.

כפי נוסח הסכמתם והם שואלים אם יש לזה התרה, אחרי העיון והשקידה ראה ראינו כי יש לה התרה…והסכמה כזו היה ראוי שיהיו בה רוב חכמי העיר או למיעוט כל דייני העיר…ואם באולי יאמרו שהייתה עם גדולי העיר שלפי דעתם הוא החכם רבי חיים גאגין, לאו כל כמיניה שאם הרבים חולקים עליו הלכה כרבים….

הכלל העולה שיש התרה להסכמה זו מכמה טעמים…ד' שהמנהג של חומרא כבר עזבוהו זה להם שלשים שנה בלי הכרח אלא ברצונם ועתה אין אנו מכריחים להם אלא מודיעים להם….ולכן ראינו לקיים מנהגנו ולחתום שת שמותינו בכאן, הרב יהודה בן שם טוב בן זכרי, הרב יוסף עוזיאל, הרב נסים סונאבל, הרב שמעון אבוהב, הרב יוסף טיבי, הרב יוסף מינדא, הרב יוסף נהון, הרב אברהם אדרוטיל, הרב יוסף קורקוס.

ובראותי הקינדריס שלהם ראיתי בו….ולזה נערתי חצני ואקנא קנאת ה' לברך וללבן האמת  ואשיב על ראיותיהם כי אינם ראיות…תשובתו של רבי חיים גאגין זאת ארוכה, ובה מתוכח עם רבני המגורשים בכל ראיותיהם שהביאו בקינדריס, ומדבר אתם קשות.

ואמנם מתשובת רבי חליים גאגין זו נציג פה רק דברים אחדים המעניינים להשתלשלות היתר מנה הנפיחה בספרד וקורותיו :

ואכתןב בראשונה מה שהסכימו בפלפלונה וכו…לזה אני אומר אני חיים גאגין תולעת ולא איש, מי הם חכמי פלפלונא שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם שהרי העידו על עצמם מה חכמתם ומה מעשיהם שבתחלת תקנה שלהם העידו שמקורם לזה היו עושים על פי המחמירים לאסור כל הברכות ואחר כך בעונות סובב ה' לנסותם על ידי הנוצרים שגזרו עליהם שכל טריפה לא ימכרו אלא ישליכו לכלבים והם לא עמדו בנסיונם וחשו על ממונם ולא על כבוד קונם.

ואחר כך סיבב ה' להם עד שאבדו ונתקיים בהם אשר לחרב, לחרב ואשר לדבר, לדבר וכו…..וכמו כן לנו ולאבותינו בקשטיליא המגורשים אירע בזה קודם הגירוש, ואומר מה שאירע לנו שמחרב שנת קנ"א וגזירות ושמדות של שנת קע"כ – 1416, בכל קשטיליא וארגון וכמה מלכיות  אחר שמתו קצתם בחרב, כמה וכמה קהלות נשתמדו עד שלא נשאר כל אחד ב' ג' גרגירים בראש אמיר.