מקבלים עול מצוות ואמרים – שמע ישראל-בתיה כרמי
גם גברים בגיל 30-40. דר׳ יהושע רוח, הוא יהודי, אבל איננו אדם דתי. אך מכיוון שהוא מל את אנשי הקהילה לצורך הכנסתם לחיק היהדות, נחשבת ברית המילה שהוא עורך כברית מילה הלכתית ואין בעיה. היה מקרה אחד, של גבר, שערכו לו ברית-מילה מסיבות רפואיות. לפי ההלכה, היה צורך לעשות לו הטפת דם.
מכיוון שבעניין ברית-המילה, לא הייתה בעיה, כל הגברים טבלו במקווה.
בין הטובלים היו גם זוגות נשואים, ביניהם מבוגרים בגיל 50-60. עם הגיור, הם נחשבים כיהודים לכל דבר ואינם יכולים לחיות יחד ללא חופה וקידושין. לכן, ערכנו להם מיד לאחר הטבילה, את טקס החופה והקידושין.
היו כשבעה זוגות. זה היה ממש לפני כניסת-השבת. ערכנו את החופות במהירות, כי אסור לקדש בשבת ולא רצינו שהם ילכו הביתה, מבלי שיוכלו לחיות חיי אישות עם חופה וקידושין. זה היה מאוד מרגש.
בליל-שבת, התפללו המגויירים, לראשונה בחייהם, במניין של ממש. השתדלנו ובדקנו קודם לכן, שאכן, יהיה לנו כבר בליל-שבת מניין וכך היה. אותה שבת הייתה שבת ״זכור״. התרגשנו מכך, שהגיור הראשון נעשה בשבת ״זכור״. אחרי 500 שנה – ״זכור את אשר עשה לך עמלק״…
ההתרגשות הייתה גדולה, כשנאמרה קדושה בציבור, עם מניין לכל דבר.
אנשי הקהילה, מתפללים עדיין מתוך סידורים, שהתפילות כתובות בהן באותיות לטיניות. מדי פעם, מודיע להם הרב סבג, באיזה עמוד נמצאים, כדי שיוכלו לעקוב אחר תפילתו של שליח-הציבור. אחרי התפילות, הם בדרך כלל שרים שירים כמו – יגדל אלוקים חי, עוצו עצה ותופר, ישמחו השמים וכד׳.
את השיר – אברהם אבינו, שמקורו בלאדינו, הם שרים בפורטוגזית.
אחרי התפילה והשירה, רקדנו אתם בהתרגשות. ההתלהבות הייתה רבה.
בשבת בבוקר, קרא הרב סבג את כל פרשת ״זכור״. עליתי שם לתורה, גם ככהן וגם כלוי, כי אם אין במקום לוי, עולה הכהן.
כישראל, עלה הרב אביחיל. אחר כך עלו לתורה, לראשונה בחייהם, המתפללים המגויירים. את ״מפטיר״ קרא הרב סבג.
בתפילת ״מוסף״, ברכתי ברכת כהנים והם שמעו זאת לראשונה בחייהם. אין אפשרות להעלות אדם מביניהם ככהן, כי לאחר 500 שנה של אי-וודאות וספק, אי-אפשר לומר, שמישהו שם, הוא כהן או לוי. היה שם אדם בשם לואיז. הוא ביקש להיקרא בשם הפרטי לוי, אבל הרב סבג לא הסכים לכך, שמא יחשבו שהוא ממשפחת לוי ויבואו לידי טעות.
הרב אביחיל, הביא לשם ספר שכתב על הלכות יהדות. בשבת אחר-הצהרים, לימדתי אותם מתוך הספר, תוך כדי כך שתרגמתי את הדברים לפורטוגזית.
ביום ראשון, התחלנו לגייר את הקבוצה השנייה. למחרת הייתי צריך לנסוע ולכן מיהרנו מאוד. הקבוצה השנייה שמנתה 30 איש, קיבלה עליה בבוקר עול מצוות ואחר-הצהרים הם טבלו במקווה.
בסך הכל, קיבלו עליהם עול מצוות 64 מתוך אנשי הקהילה, אבל רק 53 הספיקו לטבול.
בין המתגיירים, היו גם אנשים זקנים מאוד. שתי נשים מאוד זקנות, ניסו לטבול, אבל פחדו להיכנס עד למעלה מראשן לתוך המים. לאחר שאנשי הקבוצה השנייה טבלו, ערכנו גם לזוגות הנשואים שביניהם, טקסי חופה וקידושין.
באותו יום, נערכו גם נישואיו של זוג צעיר ואחר-כך ערכו, להם ״שבע-ברכות״ בבית קרוביהם.
הרב סבג, שהוא גם השוחט, שחט כבשים ועופות לקראת החתונות. גם רעייתו הרבנית, המקרבת מאוד את נשות הקהילה ובכל ליל-חמישי, הן באות לביתה, כדי לאפות וללמוד הלכות, עזרה בהכנות לטקסים המרגשים.
בנדיגאמוס אל אלטיסימו – סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-בתיה כרמי
פיוט האנוסים
בבתי האנוסים באמסטרדאם, בלונדון ובניו־יורק, נוהגים לשיר בליל-שבת, לפני ברכת-המזון, את הפיוט ״בנדיגאטוס״.
מספרת מתילדה כהן סראנו: הפיוט שנכתב בספרדית מסתיים במלים העבריות –
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו
מה מקור הפיוט ?
במאמרו, ברבעון ־ ״אמריקן ספרדי׳׳ משנת 1969 מגלה פר׳ הרמן סלומון, את גילגוליו המעניינים של הפיוט.
הוא חובר במאה ה-20 בעיר בורדו שבצרפת, על-ידי האנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל ושבו ליהדותם.
מבורדו, עבר הפיוט לפריס ומשם לקורסאו, שם הייתה קהילה יהודית נכבדה. מקורסאו, עבר הפיוט לקהילה הספרדית-פורטוגזית ״שארית-ישראל״ באמסטרדאם ובניו-יורק.
בשנת 1946 לימד ההיסטוריון ססיל רות את הפיוט, באוניברסיטת אוקספורד. הרב אריאל טואף, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, שלמד בזמנו בניו-יורק, העביר את הפיוט לתלמידיו ברומא.
בשנת 1979 נערן בפיימונטה שבאיטליה, מחנה קיץ למשפחות יהודיות.
מתילדה כהן־סראנו, מוסיפה ומספרת – השתתפתי באותה שנה במחנה הקיץ ושם שמעתי ולמדתי את הפיוט והבאתי אותו לשידור ולכתבה בתכניות המדור ללאדינו ב״קול-ישראל״.
בראיון שערן משה שאול ב״קול ישראל׳׳ בשנת 1990 הוא ראיין את שלמה פררה, שהוא צאצא לאנוסים הספרדים, החיים בבלמונטה שבפורטוגל וחוזרים כיום ליהדות. שלמה פררה סיפר – שהפיוט הראשון, שקהילתו החזירה לעצמה אחרי שחזרה לחיק היהדות, היה ה׳׳בנדיגאמוס״.
מתוך אתר " דעת "
הדים מספרד העתיקה
בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).
שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:
בנדיגאמוס אל אלטיסימו
אל סניור קואה נוס קריו
דמוסלה אגראדסימיאנטו
פור לוס ביינס קואה נוס דיו
(הבה נברך לא-ל עליון
לאדוננו בוראנו.
תודה ניתן לו,
על הטוב אשר גמלנו.)
אלבאדו סי סו סנטו נומברה
פורקה סיימפרה נוס אפייאדו
לואד אל סנור קואה אס בואנו
קואה פרה סיימפרה סו מרסד
(את שמו נהלל
על רחמיו עלינו.
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו)
את הפיוט השלם ניתן למצוא באינטרנט……
סוד הפמוט-צאצאי אנוסים ספרד- ופורטוגל-בתיה כרמי
קידמה רוחנית והומנית
כיום חיים בספרד אלפי יהודים, רובם מתרכזים במדריד ובברצלונה.
תחילה, הקימו בתי-כנסת בתוך הבתים, מבלי שיהיה להם סימן זיהוי חיצוני, כדי שאי אפשר יהיה לזהותם כבתי-כנסת, כי זה היה חוק המדמה.
בשנת 1968 ניתן אישור מממשלת ספרד, לבניית בית-כנסת חדש, שאיננו מוסתר בתוך דירה וניתן לזהותו גם מבחוץ כבית-כנסת. בטקס נכחו נציגים מרחבי העולם. גם איש הכנסייה הקתולית, הספרדית, נכח בטקס. ספרד הוכיחה בכך, שהיא מבטלת לחלוטין את צו הגירוש משנת 1942.
הפצע שהיה פתוח במשך 500 שנה, שב ונסגר. אחרי 500 שנות אלם, בהן עמד בית־הכנסת בקורדובה ריק, שוב נקבעה בו מזוזה ובחגיגות לציון 850 שנה להולדת הרמב״ם – שוב נמלא אדם.
כינו־ האנוסים
ג׳ודיאוס, מאראנוס, צ׳ואטס.
הגדרות ומונחים
אנוסים – יהודים שנאלצו להמיר את דתם אך שמרו על מצוות יהדות בסתר.
אינקוויזיציה – מוסד הכנסייה לחקירת והענשת הטפרים.
ג'ודריה – הרובע היהודי.
ג'ודיאוס – כינוי לצאצאי האנוסים בפורטוגל.
גיור לחומרה – טבילה ללא ברכה וללא החלפת שם – (בגיור של יהודי).
לאדינו ־ הלשון הספרדית-היהודית(כדוגמת האידיש).
מרונים מאראנוס – כינוי לצאצאי האנוסים בפורטוגל ובספרד.
פסקואה ־ חגם של צאצאי האנוסים המקביל לחג הפסח.
צ'ואטס – כינוי לצאצאי האנוסים באי מיורקה.
תור הזהב – תקופת הפריחה הרוחנית, הכלכלית והחברתית של היהודים בספרד שלפני הגירוש, האינקוויזיציה והאניסות. את ההגדרה הטביעה האמנסיפציה. יהודים יוצאי גרמניה שראו בזה מצב של אנטי־גטו.
שמות משפחה ששורשיהם נחקרים ב " מרכז דורות " שבבית-התפוצות
ל״מרכז דורות״ יש חוברות המסבירות כיצד לחפש את השורשים. את המכתבים והבקשות הם מעבירים למחלקת המחקר של בית התפוצות, אבל עדיין לא הצליחו לעזור למבקשים אלו למצוא את שורשיהם.
אגירה-בלטהזר-דוסריוס-סימס-פינטו-קרוחו-איסקרדו-גבריאל-טורס-סלס-פרגוסון-רוזה-אקוסטה-דה בריטו-מנדס-פבה ריקה-קוסטודיה-ארקרוס-דומיניקה-סגורטו-פיטרובסקי-קנובה-תומס
נצח ישראל לא ישקר
Memoire Juive de Corse
זיכרון יהודי קורסיקה
ביום שלישי ה-19 באפריל השנה, אסיפה שבנושא המומרים היהודים בקורסיקה
הפרטים והכתובת מופיעים בגוף ההודעה
הציבור מוזמן….
יהודי בביתך מסורתי בצאתך
יהודי בביתך מסורתי בצאתך
הקושי שחווים הצ׳ואטס, אנוסי מיורקה, במפגשם המחודש עם היהדות מעלה שאלות על דמותה של האורתודוקסיה
בימינו ועל תפיסתה המצומצמת ביחס לדת. רשמים והרהורים בעקבות כנס האנוסים במכללה האקדמית נתניה.
קישור לכתבה
סוד הפמוט-צאצאי האנוסים בספרד ופורטוגל בתיה כרמי
הדים מספרד העתיקה
בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).
שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:
בנדיגאמוס אל אלטיסימו
אל סניור קואה נוס קריו
דמוסלה אגראדסימיאנטו
פור לוס ביינס קואה נוס דיו
(הבה נברך לא-ל עליון
לאדוננו בוראנו.
תודה ניתן לו,
על הטוב אשר גמלנו.)
אלבאדו סי סו סנטו נומברה
פורקה סיימפרה נוס אפייאדו
לואד אל סנור קואה אס בואנו
קואה פרה סיימפרה סו מרסד
(את שמו נהלל
על רחמיו עלינו.
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו)
http://www.daat.ac.il/he-il/kehilot/yehudi-olami/gibraltar.htm
למאמר המלא, נא להקליק על הקישור…..תודה
ספרד, פלמה דה מיורקה סיפורן של חמש עשרה משפחות אנוסים-מיורקה-צואטוס
ספרד, פלמה דה מיורקה
סיפורן של חמש עשרה משפחות
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: באי תיירותי לחופי ספרד חיים צאצאי אנוסים, שדווקא בידולם והשפלתם שמרו עליהם כקהילה. היום זה כבר כבוד להיות צ'ואטס
מילות מפתח: קהילות יהודיות, פלמה די מיורקה
בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
נעם פש
ליסבון, פורטוגל,
שבט תשס"ה
בשנת 1493 (זמן הגירוש מספרד) יהודים רבים נמלטו לפורטוגל ביניהם היו 3 משפחות יהודיות, שרצו בכל כוחם לשמור על המסורת והדת היהודית.
לכן, לא נסעו אל אחת הערים, אלא הם מצאו לעצמם איזור מרוחק, הר ירוק ושליו באיזור שנקרא Serra da Estrela("יער הכוכב") והקימו בו כפר משלהם, הם אמנם הכריזו על עצמם כ"נוצרים חדשים" (מאראנוס) אבל בסתר שמרו על המסורת היהודית, בכל מה שיכלו. השכנים הנוצרים היו רחוקים, וידה הארוכה של האינקויזיציה לא השיגה אותם. אבל הכל נשאר בהסתר ומחבוא.
כדי לא להתבולל בין הגויים, וכדי לשמור על המסורת התחתנו שלושת המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הן תמיד דומים, (הנריקז, מנדס, אוליווירה) הכפר גדל במשך הזמן, אבל כמעט ולא הפריעו את מנוחתם.
מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, והן היו אלה שדאגו לגחלת שלא תכבה מאות שנים, הם חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסיה, ולסחור עם הגויים, ולהיראות בפניהם כנוצרים.
לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" והרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים" כאשר לימדו אותם את כל הדינים ומסורות שנשתכחו מהם. לפני בערך כ10 שנים יהודי-צרפתי תרם להם בית-כנסת ומקווה, וכיום יש שמה חנויות עם שחיטה, מאפיות כשרות, מוזיאון יהודי ועוד.
עדיין, נשמרות בכפר מסורות מן הימים האפלים, מנהגים שמראים על העוצמה של האמונה היהודית, והרצון להמשיך אותה בכל דרך.
עוד במאה ה-12 הקימה הכנסייה את מוסד האינקוויזיציה, שמטרתו היתה "לנקות" את כל מי שלא האמין באמונה הנוצרית כמו שהוותיקן והאפיפיורים רצו. הם קראו לזה "אינקוויזיציה" שמשמעותו "חקירה". השיטות שבהם היא השתמשה היו אכזריות במיוחד. באמצעות איומים ועינויים מהם הכריחו אנשים "להודות" בכל מיני דברים שהם לא עשו. ועוד יותר גרוע – להלשין על חברים שלהם ועל בני משפחה.
האינקוויזיציה הספרדית – שנולדה מאוחר יותר, רק במאה ה-15 – היתה הגרועה שבכולן, והיא חיפשה אחרי כל היהודים ה"אנוסים" (שקרו להם כל מיני שמות, תלוי במקום: "מאראנוס" "צ'ואטוס" "קריפטו-ז'ודיאוס" "קריסטוש-נובוש" ועוד) וכל מי שנמצא "אשם" בקיום מצוות היהדות הועלה המוקד ונשרף חיים. כל הרכוש של הנספים הועבר לידי הכנסייה, וזו היתה עוד סיבה להעליל על היהומדים העשירים דווקא.
לפורטוגל הגיעה האינקויזיציה רק בשנת 1531, ועד היום ישנה את הכיכר שבו הועלו ה"כופרים" (רובם יהודים) על המוקד, כשהם זועקים בקול "שמע ישראל". (אם מקשיבים טוב, אפשר עוד לשמוע את ההד…) הכיכר נקראת "רוסיו" (Rossio), והיא נמצאת במרכז העיר העתיקה של ליסבון, ליד המנזר הדומיניקני, שבה ישבו חוקרי האינקיוויזיציה.
השריפה של ה"כופרים" נקראה "אאוטו-דה-פה" (Auto-da-fé ) "מעשה האמונה".
האינקוויזיציה בפורטוגל בוטלה, רשמית, מאוחר מאד, רק בשנת 1837.
סוד הפמוט -בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
עוד במאה ה-12 הקימה הכנסייה את מוסד האינקוויזיציה, שמטרתו היתה "לנקות" את כל מי שלא האמין באמונה הנוצרית כמו שהוותיקן והאפיפיורים רצו.
הם קראו לזה "אינקוויזיציה" שמשמעותו "חקירה". השיטות שבהם היא השתמשה היו אכזריות במיוחד. באמצעות איומים ועינויים מהם הכריחו אנשים "להודות" בכל מיני דברים שהם לא עשו. ועוד יותר גרוע – להלשין על חברים שלהם ועל בני משפחה.
האינקוויזיציה הספרדית – שנולדה מאוחר יותר, רק במאה ה-15 – היתה הגרועה שבכולן, והיא חיפשה אחרי כל היהודים ה"אנוסים" (שקרו להם כל מיני שמות, תלוי במקום: "מאראנוס" "צ'ואטוס" "קריפטו-ז'ודיאוס" "קריסטוש-נובוש" ועוד) וכל מי שנמצא "אשם" בקיום מצוות היהדות הועלה המוקד ונשרף חיים. כל הרכוש של הנספים הועבר לידי הכנסייה, וזו היתה עוד סיבה להעליל על היהומדים העשירים דווקא. בית הכנסת בבלמונטה. צילום עירית רוזנבלום
לפורטוגל הגיעה האינקויזיציה רק בשנת 1531, ועד היום ישנה את הכיכר שבו הועלו ה"כופרים" (רובם יהודים) על המוקד, כשהם זועקים בקול "שמע ישראל". (אם מקשיבים טוב, אפשר עוד לשמוע את ההד…) הכיכר נקראת "רוסיו" (Rossio), והיא נמצאת במרכז העיר העתיקה של ליסבון, ליד המנזר הדומיניקני, שבה ישבו חוקרי האינקיוויזיציה.
השריפה של ה"כופרים" נקראה "אאוטו-דה-פה" (Auto-da-fé ) "מעשה האמונה".
האינקוויזיציה בפורטוגל בוטלה, רשמית, מאוחר מאד, רק בשנת 1837.
מסגרת 2
בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
בשנת 1493 (זמן הגירוש מספרד) יהודים רבים נמלטו לפורטוגל ביניהם היו 3 משפחות יהודיות, שרצו בכל כוחם לשמור על המסורת והדת היהודית.
לכן, לא נסעו אל אחת הערים, אלא הם מצאו לעצמם איזור מרוחק, הר ירוק ושליו באיזור שנקרא Serra da Estrela("יער הכוכב") והקימו בו כפר משלהם, הם אמנם הכריזו על עצמם כ"נוצרים חדשים" (מאראנוס) אבל בסתר שמרו על המסורת היהודית, בכל מה שיכלו. השכנים הנוצרים היו רחוקים, וידה הארוכה של האינקויזיציה לא השיגה אותם. אבל הכל נשאר בהסתר ומחבוא.
כדי לא להתבולל בין הגויים, וכדי לשמור על המסורת התחתנו שלושת המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הן תמיד דומים, (הנריקז, מנדס, אוליווירה) הכפר גדל במשך הזמן, אבל כמעט ולא הפריעו את מנוחתם.
מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, והן היו אלה שדאגו לגחלת שלא תכבה מאות שנים, הם חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסיה, ולסחור עם הגויים, ולהיראות בפניהם כנוצרים.
לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" והרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים" כאשר לימדו אותם את כל הדינים ומסורות שנשתכחו מהם. לפני בערך כ10 שנים יהודי-צרפתי תרם להם בית-כנסת ומקווה, וכיום יש שמה חנויות עם שחיטה, מאפיות כשרות, מוזיאון יהודי ועוד. עדיין, נשמרות בכפר מסורות מן הימים האפלים, מנהגים שמראים על העוצמה של האמונה היהודית, והרצון להמשיך אותה בכל דרך.
המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים