צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.
הקדמה: קינה היא וקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמים ברבים תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי. ומי שירצה לאומרה לנועם איזה פיוט הרשות נתונה והיא לנועם "אהלל יושב כרובים״ או לנו׳ [=לנועם] "יחיד רם לך תפארת״ ולנו׳ [=ולנועם] ״אבי מלך אדוני רם״ וכמה ניגונים אחרים. ומי שירצה לאומרה בתמרור קינה יאמר אותה בתמרור [לחן מר, לחן עצוב המיועד לקינה] ״לב עמי יכאב בציריו״ ולת׳ [=ולתמרור] ״מספד מר ארים".
ובא הסימן אני ידידיה מונסוניגו חזק.
תבנית: השיר בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שלושים מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אבאב, גגגב, דדדב…
משקל: שמונה הברות בטור.
חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.
לחן: "אהלל יושב כרובים״ לר׳ דוד חסין(דוידזון, תרפ״ה-תרצ״ג, א־1465), ״יחיד רם לך תפארת״(ליתא שם), ״אבי מלך אדוני רם״(ליתא שם), ״לב עמי יכאב בציריו״ לר׳ יעקב אבן צור(שם, ל־251) או ״מספד מר ארים״(ליתא שם).
מקור: כתב יד מתוך אחד העותקים בכתב יד של ״קופת הרוכלים״ לידידיה מונסונייגו.
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ / וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ
שִׂיחוֹ לִבְנֵיכֶם סַפְּרוּ / תְּנוּ לָהּ פְּרִי יָדֶיהָ
אֶת עֵז צִדְקָתָהּ תְּגַלּוּ / אִישׁ לַאֲשֶׁר בַּאֲהָלוֹ
עַמִּי הִשְׁמִיעוּ הַלְלוּ / בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
5 נַעֲרָה יָפָה כְּתִרְצָה / אֶת שֵׁם שָׂמִים קִדְּשָׁה
הֵן לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה / לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ
יְחִידָה מִכָּל עֲלָמוֹת / תַּכְלִית מִבְחַר הַשְּׁלֵמוּת
חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ
יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עָצְרָה
10 כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ
דָּנוּהָ בְּדִיניִּם קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שֶׁרָצִים
עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עִמָּהּ וּמֵרוֹדֶיהָ
יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוּ
לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ
15 דִּינֵי שָׂמִים הִצְדִּיקָה / בְּסֵבֶר פָּנִים בִּשְׁתִיקָה
וּבְדָת צֶדֶק הֶחֱזִיקָה / וְחָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ
יִתְפַּלֵּא כָּל אִישׁ עֵת יִזְכֹּר / יָחוֹג יָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר
יָשְׁבָה בָּדָד עֵמֶק עָכוֹר / אִם דֶּלֶת נְצוֹר עָלֶיהָ
הִיא הֵשִׁיבָה כִּי לִשְׁאוֹלָה / יָרְדוּ רוֹדְפֵי דָּת גְּעוּלָה
20 רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה / עֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ
מַלְכֵי אֶרֶץ כָּל לְאֻמִּים / בְּכֶסֶף וּמַתַּן דָּמִים
הָיוּ לְפִתְחָהּ מַשְׁכִּימִים / לִשְׁקֹד יוֹם עַל דַּלְתוֹתֶיהָ
וּנְשׁוֹתֵיהֶם יוֹתֵר מֵהֶם / יָגְעוּ לֹא עָלְתָה בִּידֵיהֶם
נָתְנוּ כָּל מַחְמַדֵּיהֶם / בִזְהובִים עִטְרוּהָ
25 נִלְאוּ יָגְעוּ לְפַתּוֹתָהּ / כָּל אַחַת נִזְמָהּ חֶלְיָתָהּ
פָּשְׁטָה כָּל בִּגְדֵי חֶמְדָּתָהּ / תַּמְרוּקִיָּה מָנוֹתֶיהָ
סוֹרֵר מוֹרֶה הוֹצִיא חַרְבּוֹ / לְנָחְרָהּ כְּדָג מִגַּבּוֹ
הִיא כַּצֹּאן לַטֶּבַח יָבוֹא / וּכְרָחֵל לִפְנֵי גּוֹזְזֶיהָ
סַכִּין הִשְׁחִיז בָּא לִקְרָאתָהּ / פָּרַשׁ צַר לִשְׁבֹּר מַפְרַקְתָּהּ
30 פֶּן וְאוּלַי תָּמִיר דָּתָהּ / וְתִזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ
וּבְנֹעַם שִׂיחָה הַשִּׁיבָה / חָס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא
לְאוֹהֵב דַּת הָעֲזוּבָה / עִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ
נַפְשִׁי אֶמְסֹר עַל יַהֲדוּתִי / כִּי לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי
מִנְּעוּרַי בְּצִדְקָתִי / הֶחֱזַקְתִּי לֹא אַרְפֶּהָ
35 יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה
חֶמְדַּת עוֹלָם עָזְבָה / וּפִרְצַת גְּדֵרֶיהָ
יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / חָלִילָה לִי זֹאת אֶעֱשֶׂה
דַּת קֹדֶשׁ אֵיךְ תַּעֲזֹב נַפְשִׁי / תִּשְׁכַּח בְּרִית אֱלֹהֶיהָ
גּוֹי נָבָל מֶה פָּרַץ פֶּרֶץ / מָלַק עֹרֶף עִקֵּר שֹׁרֶשׁ
40 עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ / יִבְכּוּ כָּל תְּלָמֶיהָ
בְּרֹב חֲרוֹן אַף וְחֵמָה / שִׁנָּיו יַחֲרֹק בִּנְקָמָה
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ נִמְלָא חֵמָה / וְכִלָּה כָּל סְעִיפֶיהָ
שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה
תֶּכֶף עָשְׂאָה גִּסְטְרַהּ / נֵתַח אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ
45 חֵן תִּתְמֹךְ וְעֶדְיֵי כַּלָּה / כִּי בַּת אֲשֶׁר הִיא סְגֻלָּה
יָשְׁבָה עַל גַּבֵּי מַעְלָה / רָאֲמָה יָשְׁבָה תַּחְתֶּיהָ
זְכוּתָהּ תָּגֵן תּוֹשִׁיעַ / הִיא תַּשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ
הוֹד זָרְחָה לָנוּ יוֹפִיעַ / אוֹרוֹת שִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ
קָדֵשׁ קָדָשִׁים וְכָלִיל / כְּכֶסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל
50 תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּחָלִיל / שָׁלֵם כָּל נְתִיבוֹתֶיהָ
יוֹנָתִי מָנוֹחַ חֵן תִּמְצָא / עִם הֲרוּגֵי לֹוֹד בִּמְחִצָּה
אַבְנֵי מַרְמְרָא וְשַׁישָּׁא / חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ
צוּר נוֹרָא יִבְנֶה נָא קָדְשׁוֹ / יִרְאוּ גּוֹיִים וְיֵבֹשׁוּ
נָא גִּבּוֹר חוּשָׁה / כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֲבָנֶיהָ
55 נִשְׁמָתָהּ הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים / בֵּין אֶרְאֶלִּים וְתַרְשִׁישִׁים
תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם קְדוֹשִׁים / מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ
נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם
תִּשְׁלַח קְצִירָה יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ
1-צדקת… ידיה: המשורר פונה לקהל הקוראים להנצחת זכרה של הנערה הצדקת באמצעות ם־פור מעשה גבורתה לבנים. אשת חיל: על פי משלי לא, י. ועזוז נורואותיה: ואת הכוח ואת העוז שנתגלו במעשה גבורתה, על פי הכתוב בתהלים קמה, ו.
2-שיחו לבניכם ספרו: ספרו מעשה גבורתה לבנים. תנו…ידיה: ספרו בשבחה לפי פרי ידיה, הם מעשיה הטובים, על פי משלי לא, לא.
3-את עז צדקתה תגלו: פרסמו את כוח אמונתה. איש לאשר באהלו: כל ראש משפחה יספר לבני ביתו, על פי שמות טז, טז.
4-עמי… מעשיה: דברו בשבח מעשיה בשערי העיר. הללו בשערים מעשיה: עדה״כ (=על דרך הכתוב) משלי לא, לא.
5-יפה כתרצה: יופייה של הנערה סול דומה לתרצה, שהייתה עיר מלוכה, עדה״ב שיר השירים ו, ד.
6-לזאת יקרא אשה: על פי בראשית ב, כג. כאן: נערה זו היא דוגמה ומופת לאשת חיל מיוחדת. לא… תחתיה: אי אפשר להעריכה ולהמירה בזהב, כי ערכה רב ממנו, על פי איוב כח, טו.
7-יחיז־ה מכל עלמות: בצדקותה. תכלית מבחר השלמות: מושלמת ביותר(ממונחי לשון הפילוסופיה של ימי הביניים).
8-חשבו… חומותיה: הגויים תכננו לעקור את אמונתה ולהעבירה על דתה. מבצר חומותיה: תיאור ציורי לדת ולאמונה החזקה.
9-לענות סרה: תכננו להעיד נגדה עדות שקר, עדה״כ דברים יט, טז. קדשו קךאו עצרה: ולשם כך ערכו אספות, עדה״כ יואל א, יד.
10-כי טוב… המירה: להעיד עליה שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה בדתם, עדה״ב ויקרא בז, י. בית אביה בנעוריה: הדת שהתחנכה לאורה ושאימצה אותה בבית אביה מנעוריה, על פי במדבר ל, ד העוסק בנערה שנדרה נדר: ״ואשד, כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה״. כאן אולי מובנו גם כך: המירה את בית אביה בנעוריה, כלומר, על פי טענתם, העדיפה את נעוריה, סמל לשרירות הלב, על פני החינוך של בית אביה.
11-דנוה בדיינים קשים: עינו אותה וגזרו עליה דין מוות. גוי נבל: עם טיפש, על פי דברים לב, בא ואונקלום שם. קפת שרצים: מלאים חטאים ועוולות, על פי יומא כב ע״ב.
12-ימי עניה ומרוז־יה: חודשיים אלה היו ימי מצוקה וייסורים, על פי איכה א, ז.
13-יחד… וגמרו: גזר דין המוות ניתן בהחלטה פה אחד של כל שופטיה,
14-לחובה נמנו: על דרך המשנה סנהדרין ד, א. אין מקים ידיעותיה: עדה״ב ירמיהו י, כ. כאן: אין מי שיגן עליה.
15-דיני.., בשתיקה: הצדיקה עליה את הדין וקיבלה אותו בסבר פנים.
16-וחגרה בעוז מתניה: על פי משלי לא, יז. כאן: התנהגה בעוז ובגבורה.
17-יתפלא… עליה: כל אדם יחרד ויזדעזע בעת שיזכור מה עבר עליה בשעה שהייתה במצוקתה, בודדה ומסוגרת. יחוג ינוע כשכור: תעבור עליו טלטלה, עדה״ב תהלים קז, כז.
18-ישבה בדד: על פי איכה א, א. עמק עכור: על פי הושע ב, יז. כאן אולי מעין צינוק או ביטוי למצוקה קשה. אם… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט. כאן: סגורה מאחורי דלת ובריח.
19-היא… הרוגיה: דיברה בחירוף נגד דתם המפילה חללים הנהרגים בגלל קנאות וכפייה. געולה: מאוסה. לשאולה ירדו רודפי דת געולה: תוכן המשפט לא ברור: האם מדובר במוסלמים הרודפים את ״הדת הבזויה״, את היהדות המתוארת כדת המושפלת והזקוקה להגנה (ראה ספר הכוזרי), או במוסלמים בעלי דת געולה שתכונתם העיקרית לרדוף ולכן ראויים הם לרדת שאולה? נימת הכתוב מכריעה לטובת האפשרות השנייה.
20-רבים… הרוגיה: על פי משלי ז, כו.
21-מלכי… דלתותיה: אישים חשובים ביותר היו פוקדים אותה בהתמדה ומפתים אותה בכסף רב להמיר את דתה. מלכי… לאמים: על פי תהלים קמח, יא.
22-לשקד… דלתותיה: מתמידים בביקורים תכופים אצלה, עדה״ב משלי ח, לד.
23-ונשותיהם יותר מהם: נשות הגויים הרבו בפיתויים ובשכנועים יותר מן הגברים. ;געו… בידיהם: בכל מאמציהם לא הצליחו לשנות את עמדתה.
24-נתנו כל מחמדיהם: הציעו לה במתנה לשם פיתוי את כל חפציהם היקרים: בגדים ותכשיטים. בזהובים עטרוה: על דרך לשון התלמוד תענית לא ע״א.
25-נלאו יגעו לפתותה: עשו מאמצים רבים לפתותה. נזמה חליתה: תכשיטיה ועדייה,
על פי הושע ב, טו.
26-תמרוקיה מנותיה: איפור ובשמים, על פי אסתר ב, ט(נוסח אחר בכתב יד: ״מלקחיה מחתותיה״).
27-מכאן מתוארים הרגעים האחרונים לפני הוצאתה להורג, בעת הוצאת החרב על ידי ההורג והשחזתה. סורר מורה: על פי דברים כא, יח. לנחרה כדג מגבו: לדקור אותה, על דרך לשון התלמוד פסחים מט ע״ב.
28-כצאן… גוזזיה: תיאור מצבה בעת הוצאתה להורג, על פי ישעיהו נג, ז.
29-פרש… דתה: ההכנות להורג נעשו מולה כדי להפחידה ולמוטט את עצביה – אולי תחזור בה מסירובה ותמיר את דתה. פרש צר: את ידו, על פי איכה א, י. לשבור מפרקתה: על דרך לשון התלמוד חולין קיג ע״א.
30-ותזעק בחבליה: כדי שתרעד ותזדעזע בכאביה ובייסוריה, עדה״ב ישעיהו כו, יז.
31-ובניעם שיחה: השיבה למוציאה להורג ביישוב דעת ובלי בלבול, על פי נוסח ״נקדישך״. חס… דאבא: חלילה לו לזרעו של אבא (שיאהב דת עזובה, האסלאם), על פי קידושין מד ע״ב.
32-לאוהב דת העזובה: מוסב על ״זרעיה״. עמקי שאול קרואיה: הנענים לקבל עליהם דת זו ייפלו בתחתית השאול, עדה״כ משלי ט, יח.
33-נפשי… ארפה: הצהרה על עמידתה האיתנה ועל אמונתה החזקה בדת נעוריה גם ברגעיה האחרונים. לא… מנעורי: עדה״ב יחזקאל טז, ס.
34-בצדקתי… ארפה: עדה״ב איוב כז, ו.
35-יונה… באהבה: הנערה פושטת את צווארה באהבה ומוכנה להיהרג למען דתה. יונה: כינוי חיבה על דרך שיר השירים. בנחת ושובה: בשלוות נפש ללא פחד והתרגשות, עדה״כ ישעיהו ל, טו. צואר פשטה: כדוגמת יצחק, ראה במדרש דברים רבה ט: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח", והשווה נוסח העקדה ״אם אפס ריבע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג, בית 9, ״צואר פשט מאליו״(ראה מחזור זכור לאברהם השלם, ראש השנה, עט׳ 37). פשיטת הצוואר של הנערה כאן היא גם סמל לכנסת ישראל בכלל; ראה שיר השירים רבה ד, ב, ״מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כך ישראל״.
36-חמדת עולם עזבה: ויתרה על חייה ועל כל טובות העולם הזה. ופרצת גדריה: עדה״כ תהלים פ, יג. כאן: סמל לתענוגות העולם.
37-יחיש… אלהיה: הנערה מבקשת להתיז את ראשה מהר כדי לקיים את מצוות קידוש השם ולבטא את נכונותה לעשות זאת בזריזות. חלילה… אעשה: עדה״כ בראשית מד, יז. תשכח ברית אלהיה: עדה״ב משלי ב, יז.
39-גוי… שרש: תיאור חתיכת עורף הנערה. גוי נבל: על פי דברים לב, כא. מה פרץ פרץ: עדה״כ בראשית לח, כט. מלק עורף: עדה״ב ויקרא ה, ח(דהיינו קרע את ראש העוף בציפורן ממול העורף). עקר שורש: הריגת הנערה הצדקת דומה לעקירת שורש מן היסוד.
40-על… הארץ: על פי ירמיהו ד, כח. יבכו כל תלמיה: על פי איוב לא, לח.
41-ברב… חמה: הריגת הנערה נעשתה בכעס וכנקמה על סירובה להמיר את דתה ועל כישלון הגויים במזימתם. שיניו יחרק בנקמה: עדה״כ תהלים לז, יב.
42-דרך קשתו: על פי איכה ג,יב. נמלא חמה: עדה״כ אסתר ג, ה. וכלה כל סעיפיה: השמיד ענפיה, עדה״ב ישעיהו כז, י(שם מוסב על אויבי ישראל).
43-ויקימה למטרה: הציב אותה כמקום ליריית חצים, עדה״ב איוב טז, יב.
44-תכף עשאה גיסטרה: חתכה לשניים, על פי חולין כא ע״א. נתח אותה לנתחיה: עדה״ב ויקרא א, ו.
45-חן תונמך: הנערה במעשה גבורתה הוסיפה כבוד לעצמה ולישראל, עדה״ב משלי יא, טז, ״אשת חן תתמך כבוד״. ועדיי כלה: העדיים הם משל למעשיה הנאים. בת… סגלה: בת מיוחדת. בת אשר: חידוד לשוני המבוסס על שינוי בתנועה, על פי במדבר כו, מו, ״ושם בת אשר שרח״.
46-ישבה… מעלה: על דרך לשון התלמוד עבודה זרה כ ע״א. כאן: עלתה במדרגה רוחנית. ראמה ישבה תחתיה: ישבה למעלה במקומה, כלומר בלטה במעלתה, על פי זכריה יד, י.
47-היא… ירשיע: עדה״כ איוב לד, כט. כאן: ביטוי ליכולתה הרוחנית לבטל גזרות על הפונה אליה.
48-הוד… יופיע: אורה יאיר לנו, כלומר תגן עלינו בזכותה. אורות שבעה נרותיה: עדה״ב זכריה ד, ב. כאן מדמה אותה המשורר למנורה מאירה.
49-קדש קךשים: על פי שמות כט, לז. המילה ״קדש״ מטושטשת בכתב היד. וכליל: קרבן עולה הנאכל כולו במזבח, כמו ״כליל תקטר״(ויקרא ו, טו). ככסף צרוף בעליל: כסף טהור ובהיר, עדה״ב תהלים יב, ז.
50-תשמח בתולה בחליל: עדה״ב ירמיהו לא, יב, ״אז השמח בתולה במחול״. בחליל: במקום ״במחול״, להתאמת החרוז. שלם כל נתיבותיה: עדה״ב משלי ג, יז.
51-יונתי… תמצא: שיבוץ מורכב על פי בראשית ח, ט. עם_ במחיצה: תשב במחיצת צדיקים שנהרגו בלוד על קידוש השם, על פי פסחים נ ע״א.
52-אבני… עליה: תיאור מצבת הקבורה הראויה לה. אבני מרמרא ושישא: סוגי אבני שיש מובחרות, שבהן בנה הורדוס את המקדש ושיפצו ופיארו, על פי סוכה נא ע״ב. מרמרא: במקור השיר בכתב היד רשום ״מרמירא״. שטיינזלץ מנקד את המילה מרמרא, ועזרא ציון מלמד מנקד מרמרא. חומה… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט.
53-חתימת השיר בבקשת הגאולה ובניין בית המקדש בזכות הצדקת. יראו גויים ויבשו:
על פי מיכה ז, טז.
54-כי… אבניה: על פי תהלים קב, טו, ושם מוסב על אהבת אבני ירושלים. כאן: רמז גם להשתטחות על אבני קברה של הנערה הצדקת.
55-נשמתה… אבניה: תפילה לעילוי נשמתה. נשמתה היום שלישים: רמז שהפיוט נתחבר ביום השלושים לפטירתה, עם סיום השלב השני של האבלות כמקובל, ״שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת״(מועד קטן כז ע״ב ורמב״ם הלכות אבל יג, יא).
56-בין… קדושים: תשב במחיצת צדיקים. מקום ספיר אבניה: על פי איוב כח, ו. כאן: תיאור הערך של העולם הבא בלשון ציורית של ארץ המלאה אבנים יקרות.
57-נורא… יונקותיה: תפילה לקב״ה לענגה בנחלי גן עדן. לה… דכןם: על פי תהלים צג,
ג. נהרות גן עדן יישאו קולם לקראתה.
58-תשלח… יונקותיה: על פי תהלים פ, יב. תצמיח ענפי גפן ארוכים המגיעים עד הים, והוא תיאור ציורי לעונג הרוחני שתזכה לו ולכוחה הרוחני.
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור
הקצות בעדבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין
הקצות בערבית־יהודית
אוילי בלויל
כתובת: קצת סוליכא תנצב״ה, שנת רשפי״ה [תקצ״ה] לפ״ק [=לפרט קטן], סי׳ [=םימן] אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
תבנית: קצא בתבנית מעין אזורית. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: אאאב, גגגב…
משקל: שמונה הברות בכל טור בדרך כלל(עם הרבה חריגים).
חתימה: אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
מקור: כתב יד אוניברסיטת בר־אילן, מם׳ 537.
שינויי כתיב: בנוסח המודפס כאן הדגש באות כּ או ךּ בא לציין עיצור סותם, להבדיל מן העיצור החוכך ח׳. הדגש בשאר האותיות מסמן דגש חזק. במילים שבהן האות כפולה לא סומן הדגש, כי הכפילות היא הדגש החזק.
אוילי בלויל עלא מא זראלי / עלא בתולה גאזית פי זמאני
נבכי ונגררד פי מתאלי / מתלהא מא כּאן פי זמאני
אוי לי ואבוי על מה שקרה לי / על בתולה שהייתה בימיי
אבכה ואקונן במשליי / כמותה לא הייתה בימיי
נדרהא מא כּאן פי זמאני / פי עבאדת לכאלק רב רחמאני
נקטעו קוואץ קלבי וכּנאני / ויהטלו בדמוע עיוני
[כ]מראֶהָ לא היה בימיי / בעבודת הבורא אב הרחמן
נקרעו קשתות [קירות] לבי ומעוני / ועיניי ניגרו בדמעות
יסמהא לעזיזא סוליקא / לגזאלא לחביבא צדיקא
קבדית פטריק לעאלי לחקיקא / דאזו עליהא סדדא ודיקא
שמה סוליקה היקרה / הצבייה [הנאווה] החביבה והצדיקה
החזיקה בדרך האמתית של הנעלה [הבורא] / עברו עליה צרה ומצוקה
מן זינהא תדוי אתּרייא / מכּמולת זין לחסביא
בכּיו עליהא מוואלייא / ועליהא נעמי עינייא
מיופייה תאיר המנורה / שלמת היופי והייחוס
בכו עליה אנשי משפחתי / ועליה אסטא את עיניי
סאריתלי כצומא ביני ובין אימא / דכלית מסלטא מן דיךּ לחומה
ותעייט ותקול יא לומא / ליהודייא רזעית מסלמא
קרתה לי מריבה ביני ובין אמי / נכנסה מוסלמית מאותו הרחוב
וצועקת ואומרת הוי בני האומה / היהודייה נתאסלמה
הרבו עלייא חבאבי וכוואני / ובקית בין לעדו לברראני
נודדי סאיין עמלת פי זמאני / סאיין קדר עלייא רבי רחמאני
ברחו מעליי אוהביי ואחיי / ונותרתי בתוך האויב הזר
איפרע על מה שעשיתי בחיי / מה שגזר עליי אלוהיי הרחמן
בסנאסל לחדיד סנסלוני / בלגייאד ולכבאל כבלוני
וזלאבייא מכרוגא לבשוני / ונעייט יא כוואני חננו מנני
בשרשראות ברזל קשרוני / באזיקים ובכבלים כבלוני
וגלימה קרועה הלבישוני / וצועקת אני הוי אחיי רחמו עליי
נעייט לבאבא ואימא / ואס האדי למחננא ורחמא
טיחת בין לעדו לעדומא / בכיו עלייא מלוך אססמא
צועקת לאבי ולאמי / האם זאת היא החנינה והרחמים
נפלתי בידי אויב קשה / בכו עליי מלאכי שמים
הערת המחברת:הפרק "טקסי האבל״ (לעיל פרק ה בחלק זה) דן באריכות בביטוי ״זלאבייא מכרוגא״. בטקסט הערבי מקורו, כנראה, בשורש הערבי ח׳ר״ק(המקביל לשורש העברי קר״ע). במילון הערבי הקלסי ״ח׳ארג׳י״ פירושו מורד, פורק עול, ולפי זה מדובר בגלימת מורדים. הפועל כר״ג משמש בפי יהודי מרוקו גם במשמעות ״ללבוש", ולפי זה אולי כאן גם במובן גלימה ישנה.
סבאהא לעדו ועבאהא / קדדאם למאליף וזאבוהא
ערראת זנאבהא וראהא / תכון מראתו סתהאהא
שבה אותה האויב ולקחה / לפני המלך והביאוה
נחשפו מותניה וראה אותה / להיות לו לאישה חשק בה
עארמי[?] תבאת מעאייא / ונזווזךּ ותכון ענאייא
20 ונפדלךּ ותכון חדאייא / חינא ליססיראת תחת קדאייא
נפשי היכוני לישון עמי / ואשאך ותהיי חשובה
וַאֲנשאך ותהיי לפניי / והנערות תחתייך משרתות
הערת המחברת: במקור כתוב "עארמי", ואינו מובן. אולי צ״ל״עאמרי", כלומר חיי, נפשי – ביטוי של חיבה ושל אהבה.
דינך דלילא ומנדוסא" / שנתךּ חקירא ונחיסא
ונזווזךּ ותכון ערוצא / בלפוואח ולמסק מרצוצא
דתך דלה דחויה / ומסורתך עלובה ושפלה
ואשאך ותהיי כלה / בבשמים ובמור ממורקת
הערת המחברת:קיימת בטור הקבלה סינונימית. אותו הרעיון במילים שונות מופיע בכל אחת משתי הצלעות. עלבונות כלפי היהדות כדת הבזויה רווחים בספרות היהודית כמו גם בספרות המוסלמית. כל חיבור המתאר עימות בין היהדות לאסלאם עשוי לינוק את השראתו מכותרת המשנה של ספר הכוזרי של ריה״ל, ״ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת [היהדות] והבאת ראיות להגנה עליה״. על פי בר־אשר, תשס״ב(א, עט׳ 402-401), מורה המילה ״מנדוסא״ על טומאה ועל דחייה בשל זיקתה למילה בערבית המורה על טומאה, שנהגתה בערבית־יהודית ״נדס״. הכינוי ״מנדוס״ בערבית־ יהודית עממית מתאר אדם דחוי, לא נסבל או חסר מזל. בארצות המגרב השתמשו אנשים בעלי השכלה עממית במילה ״מנדוסא״ בהוראת ״עלובה ודחויה", ובעלי השכלה גבוהה יותר בהוראת "טמאה״, בהשראת תרגום רס״ג. בתרגום הקצא לעברית העדפנו את המושג ״דחויה״ בשל המשלב הלשוני המאפיין את הקצא, משלב העומד בין השפה המשכילית לשפה העממית. הקצא מכוונת יותר לאוזני הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב.
ואזבתו מא נכצצר דיני / ולא תקול בלמאל תגויני
ונסלם ונכצצר זיני / ונְכְּר בראהים לכאליל חניני / ולו סם למות תסקיני
ענתה לו לא אאבד דתי / ואל תחשוב בהון תפתני
ואתאסלם ואפסיד יופיי / ואתכחש לאברהם הידיד זקני / ולו בסם המוות תשקני
25 נאדא ליסיראת יגויוהא / בדהב ולייאקות כברוהא
ופי פראץ צלטאן גללסוהא / יאך תנגווא ותבדל דינהא
קרא לנערות לפתותה / בזהב וביהלומים כיבדוה
ובמצע המלך הושיבוה / אולי תתפתה ותמיר דתה
בדאפל דפלית עליהום / וילהום עלא מא יסיר ביהום
יום יזי מלך למות יפניהום / ונאר זאהנאם תסויהום
ביריקות ירקה עליהן / אוי להן מה שעתיד לקרות להן
יום יבוא מלאך המוות להשמידן / ואש של גיהנם תצלה אותן
נפקע למאליךּ בלחרזא / ורסל לבן זלול בלגמזא
קאלו נחבך תקדילי חאזא / תכטללי די פא נרזא
התפרץ המלך בזעם / ושלח ברמז לבן זלול
אמר לו רצוני שתעשה לי דבר / ותשיג לי את מה שאני מצפה
אבדא לקאדי יגויהא / בסיוף ולבארוד כלעוהא
ואמר עלא לפגירא וסעלוהא / יאך תנכלע ותבדדל דינהא
התחיל הקאדי לפתותה / בחרבות וביריות הפחידוה
ופקד על המדורה והבעירוה / אולי תיבהל ותמיר את דתה
בגומאן כּתאר תזמעו / ולזבאל ולכדא תזעזעו
חללו פמאמהום עליהא ותגררעו / קאלו פהאדי פאס נסאפעו
במקהלות התאספו / והרים וגבעות הזדעזעו
פתחו פיהם עליה וגיהקו / אמרו בזאת אנו ננקום
35 ראתהום ותלקית דלאייל / דרבהא בלחדיד ודמהא סאייל
ותעייט יא כּתיר לפדאייל / נתי עאלם עלא כול מסאייל
ראתה אותם והתירה הצמות / הכה אותה בברזל ודמה ניגר
וצועקת הוי רב החסדים / אתה היודע כל תעלומות
הוולוהא בסיוף לחאררא / ובלמזאדג דוורוהא בדאדא
והייא כיף ערוצא מסרארא / ולכיל תחנחן בלגארא
הפחידוה בחרבות חדות / וסובבוה סַבֵב בכידונים
והיא כמו כלה שמחה / והסוסים צוהלים ביהירות
מד סאייפו דבח עליהא / וחלל עיניה וסאף פיהא
קאלתלו חדד סאייפךּ ומדדיהא / ודרב דרבא לא תתניהא
ואידא תניתהא רבי יחאסבךּ עליהא
נטה חרבו עליה [לשחטה] / ופקח את עיניו והסתכל עליה
אמרה לו השחז חרבך וחדדנה / והכה מכה אחת ולא תשנה
ואם תשנה ה׳ יבוא אתך חשבון בגללה
חלית סער ודלאייל / וקראת בלפדחא שמע ישראל
וקאלת יא רב דלאייל / תזיב פקריב משיח לישראל
התירה השערות והצמות / וקראה בשמחה שמע ישראל
ואמרה הוי אדון השחקים / הבא בקרוב משיח לישראל
זכותהא תכון מעאנא / וזמע יא רבי סמלנא
ובנילנא בית טקדשנא / ונראוו נקמה פי עדייאננא
זכותה תעמוד לנו / וקבץ אלוהיי את פזורינו
ובנה לנו בית מקדשנו / ונחזה נקם באויבינו
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אשה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אִשֶה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
הקצות בעדבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין
עמוד 174
קצא בערבית יהודית על ללא סוליקה
הקצות בערבית־יהודית
אוילי בְּלוִיל
כתובת: קצת סוליכא תנצב״ה, שנת רשפי״ה [תקצ״ה] לפ״ק [=לפרט קטן], סי׳ [=םימן] אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
תבנית: קצא בתבנית מעין אזורית. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: אאאב, גגגב…
משקל: שמונה הברות בכל טור בדרך כלל(עם הרבה חריגים).
חתימה: אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
מקור: כתב יד אוניברסיטת בר־אילן, מם׳ 537.
שינויי כתיב: בנוסח המודפס כאן הדגש באות כּ או ךּ בא לציין עיצור סותם, להבדיל מן העיצור החוכך ח׳. הדגש בשאר האותיות מסמן דגש חזק. במילים שבהן האות כפולה לא סומן הדגש, כי הכפילות היא הדגש החזק.
אוילי בלויל עלא מא זראלי / עלא בתולה גאזית פי זמאני
נבכי ונגררד פי מתאלי / מתלהא מא כּאן פי זמאני
אוי לי ואבוי על מה שקרה לי / על בתולה שהייתה בימיי
אבכה ואקונן במשליי / כמותה לא הייתה בימיי
נדרהא מא כּאן פי זמאני / פי עבאדת לכאלק רב רחמאני
נקטעו קוואץ קלבי וכּנאני / ויהטלו בדמוע עיוני
[כ]מראֶהָ לא היה בימיי / בעבודת הבורא אב הרחמן
נקרעו קשתות [קירות] לבי ומעוני / ועיניי ניגרו בדמעות
יסמהא לעזיזא סוליקא / לגזאלא לחביבא צדיקא
קבדית פטריק לעאלי לחקיקא / דאזו עליהא סדדא ודיקא
שמה סוליקה היקרה / הצבייה [הנאווה] החביבה והצדיקה
החזיקה בדרך האמתית של הנעלה [הבורא] / עברו עליה צרה ומצוקה
מן זינהא תדוי אתּרייא / מכּמולת זין לחסביא
בכּיו עליהא מוואלייא / ועליהא נעמי עינייא
מיופייה תאיר המנורה / שלמת היופי והייחוס
בכו עליה אנשי משפחתי / ועליה אסטא את עיניי
סאריתלי כצומא ביני ובין אימא / דכלית מסלטא מן דיךּ לחומה
ותעייט ותקול יא לומא / ליהודייא רזעית מסלמא
קרתה לי מריבה ביני ובין אמי / נכנסה מוסלמית מאותו הרחוב
וצועקת ואומרת הוי בני האומה / היהודייה נתאסלמה
הרבו עלייא חבאבי וכוואני / ובקית בין לעדו לברראני
נודדי סאיין עמלת פי זמאני / סאיין קדר עלייא רבי רחמאני
ברחו מעליי אוהביי ואחיי / ונותרתי בתוך האויב הזר
איפרע על מה שעשיתי בחיי / מה שגזר עליי אלוהיי הרחמן
בסנאסל לחדיד סנסלוני / בלגייאד ולכבאל כבלוני
וזלאבייא מכרוגא לבשוני / ונעייט יא כוואני חננו מנני
בשרשראות ברזל קשרוני / באזיקים ובכבלים כבלוני
וגלימה קרועה הלבישוני / וצועקת אני הוי אחיי רחמו עליי
נעייט לבאבא ואימא / ואס האדי למחננא ורחמא
טיחת בין לעדו לעדומא / בכיו עלייא מלוך אססמא
צועקת לאבי ולאמי / האם זאת היא החנינה והרחמים
נפלתי בידי אויב קשה / בכו עליי מלאכי שמים
הערת המחברת:הפרק "טקסי האבל״ (לעיל פרק ה בחלק זה) דן באריכות בביטוי ״זלאבייא מכרוגא״. בטקסט הערבי מקורו, כנראה, בשורש הערבי ח׳ר״ק(המקביל לשורש העברי קר״ע). במילון הערבי הקלסי ״ח׳ארג׳י״ פירושו מורד, פורק עול, ולפי זה מדובר בגלימת מורדים. הפועל כר״ג משמש בפי יהודי מרוקו גם במשמעות ״ללבוש", ולפי זה אולי כאן גם במובן גלימה ישנה.
סבאהא לעדו ועבאהא / קדדאם למאליף וזאבוהא
ערראת זנאבהא וראהא / תכון מראתו סתהאהא
שבה אותה האויב ולקחה / לפני המלך והביאוה
נחשפו מותניה וראה אותה / להיות לו לאישה חשק בה
עארמי[?] תבאת מעאייא / ונזווזךּ ותכון ענאייא
20 ונפדלךּ ותכון חדאייא / חינא ליססיראת תחת קדאייא
נפשי היכוני לישון עמי / ואשאך ותהיי חשובה
וַאֲנשאך ותהיי לפניי / והנערות תחתייך משרתות
הערת המחברת: במקור כתוב "עארמי", ואינו מובן. אולי צ״ל״עאמרי", כלומר חיי, נפשי – ביטוי של חיבה ושל אהבה.
דינך דלילא ומנדוסא" / שנתךּ חקירא ונחיסא
ונזווזךּ ותכון ערוצא / בלפוואח ולמסק מרצוצא
דתך דלה דחויה / ומסורתך עלובה ושפלה
ואשאך ותהיי כלה / בבשמים ובמור ממורקת
הערת המחברת:קיימת בטור הקבלה סינונימית. אותו הרעיון במילים שונות מופיע בכל אחת משתי הצלעות. עלבונות כלפי היהדות כדת הבזויה רווחים בספרות היהודית כמו גם בספרות המוסלמית. כל חיבור המתאר עימות בין היהדות לאסלאם עשוי לינוק את השראתו מכותרת המשנה של ספר הכוזרי של ריה״ל, ״ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת [היהדות] והבאת ראיות להגנה עליה״. על פי בר־אשר, תשס״ב(א, עט׳ 402-401), מורה המילה ״מנדוסא״ על טומאה ועל דחייה בשל זיקתה למילה בערבית המורה על טומאה, שנהגתה בערבית־יהודית ״נדס״. הכינוי ״מנדוס״ בערבית־ יהודית עממית מתאר אדם דחוי, לא נסבל או חסר מזל. בארצות המגרב השתמשו אנשים בעלי השכלה עממית במילה ״מנדוסא״ בהוראת ״עלובה ודחויה", ובעלי השכלה גבוהה יותר בהוראת "טמאה״, בהשראת תרגום רס״ג. בתרגום הקצא לעברית העדפנו את המושג ״דחויה״ בשל המשלב הלשוני המאפיין את הקצא, משלב העומד בין השפה המשכילית לשפה העממית. הקצא מכוונת יותר לאוזני הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב.
ואזבתו מא נכצצר דיני / ולא תקול בלמאל תגויני
ונסלם ונכצצר זיני / ונְכְּר בראהים לכאליל חניני / ולו סם למות תסקיני
ענתה לו לא אאבד דתי / ואל תחשוב בהון תפתני
ואתאסלם ואפסיד יופיי / ואתכחש לאברהם הידיד זקני / ולו בסם המוות תשקני
25 נאדא ליסיראת יגויוהא / בדהב ולייאקות כברוהא
ופי פראץ צלטאן גללסוהא / יאך תנגווא ותבדל דינהא
קרא לנערות לפתותה / בזהב וביהלומים כיבדוה
ובמצע המלך הושיבוה / אולי תתפתה ותמיר דתה
בדאפל דפלית עליהום / וילהום עלא מא יסיר ביהום
יום יזי מלך למות יפניהום / ונאר זאהנאם תסויהום
ביריקות ירקה עליהן / אוי להן מה שעתיד לקרות להן
יום יבוא מלאך המוות להשמידן / ואש של גיהנם תצלה אותן
נפקע למאליךּ בלחרזא / ורסל לבן זלול בלגמזא
קאלו נחבך תקדילי חאזא / תכטללי די פא נרזא
התפרץ המלך בזעם / ושלח ברמז לבן זלול
אמר לו רצוני שתעשה לי דבר / ותשיג לי את מה שאני מצפה
אבדא לקאדי יגויהא / בסיוף ולבארוד כלעוהא
ואמר עלא לפגירא וסעלוהא / יאך תנכלע ותבדדל דינהא
התחיל הקאדי לפתותה / בחרבות וביריות הפחידוה
ופקד על המדורה והבעירוה / אולי תיבהל ותמיר את דתה
בגומאן כּתאר תזמעו / ולזבאל ולכדא תזעזעו
חללו פמאמהום עליהא ותגררעו / קאלו פהאדי פאס נסאפעו
במקהלות התאספו / והרים וגבעות הזדעזעו
פתחו פיהם עליה וגיהקו / אמרו בזאת אנו ננקום
35 ראתהום ותלקית דלאייל / דרבהא בלחדיד ודמהא סאייל
ותעייט יא כּתיר לפדאייל / נתי עאלם עלא כול מסאייל
ראתה אותם והתירה הצמות / הכה אותה בברזל ודמה ניגר
וצועקת הוי רב החסדים / אתה היודע כל תעלומות
הוולוהא בסיוף לחאררא / ובלמזאדג דוורוהא בדאדא
והייא כיף ערוצא מסרארא / ולכיל תחנחן בלגארא
הפחידוה בחרבות חדות / וסובבוה סַבֵב בכידונים
והיא כמו כלה שמחה / והסוסים צוהלים ביהירות
מד סאייפו דבח עליהא / וחלל עיניה וסאף פיהא
קאלתלו חדד סאייפךּ ומדדיהא / ודרב דרבא לא תתניהא
ואידא תניתהא רבי יחאסבךּ עליהא
נטה חרבו עליה [לשחטה] / ופקח את עיניו והסתכל עליה
אמרה לו השחז חרבך וחדדנה / והכה מכה אחת ולא תשנה
ואם תשנה ה׳ יבוא אתך חשבון בגללה
חלית סער ודלאייל / וקראת בלפדחא שמע ישראל
וקאלת יא רב דלאייל / תזיב פקריב משיח לישראל
התירה השערות והצמות / וקראה בשמחה שמע ישראל
ואמרה הוי אדון השחקים / הבא בקרוב משיח לישראל
זכותהא תכון מעאנא / וזמע יא רבי סמלנא
ובנילנא בית טקדשנא / ונראוו נקמה פי עדייאננא
זכותה תעמוד לנו / וקבץ אלוהיי את פזורינו
ובנה לנו בית מקדשנו / ונחזה נקם באויבינו
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אשה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אִשֶה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
קצא בערבית יהודית על ללא סוליקה
10/12/2022
אליעזר בשן-תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו-פעמים 117
אליעזר בשן
תעודה
תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו
פעמים 117
סוליכה הקדושה מתה על קידוש ה׳ במרוקו בשנת צדק״ת (1834). סיפורים ושירים בעברית ובשפות אחרות חוברו על פרשת מותה, ומקום קבורתה בפאס היה לאתר מקודש, וגברים ונשים עולים אליו. סיפורה של סוליכה פורסם לראשונה בשנת 1837, בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה.
הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליכה ׳הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה׳, כתב את חיבורו עליה אחרי ה־15 ביולי 1837, כלומר כשנתיים וחצי לאחר מותה. בהקדמתו כתב שפגש עד לאירוע וזה סיפר לו על אודותיו, ושסיפורה של סוליכה וסבלה ריגשו אותו עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה.
הוא שוחח שם עם עדי ראייה, ופגש את הוריה. רומרו הדגיש כי סוליכה הצטיינה בגבורה בגיל של חולשה. המתרגם לאנגלית של חיבורו כתב שהכיר את משפחתה והעריך את התעקשותה של סוליכה לדבוק במסורת אבותיה.
סוליכה נאשמה בכך שלאחר שהתאסלמה עזבה את האסלאם, ועל פי דיני הקוראן חל עליה בשל מעשה זה עונש מוות. החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַד, והחזרה מהתאסלמות נקראת אִרְתַאדַה. למורתד ניתנים שלושה ימים לשוב מן הצעד שעשה, ואם אינו עושה כן – דינו מוות. על פי דין זה הרג אבו בכר, יורשו של מחמד, את כל מי שחזרו מהאמונה באסלאם לאחר מותו של הנביא. גיל הבגרות לאחריות משפטית באסלאם הוא חמש עשרה.
למרות העדויות על פרשת סוליכה, שהתרחשה בימי מלכותו של עבד א־רחמאן השני, ששלט משנת 1822 עד 1859 יש המפקפקים באמת ההיסטורית שבפרשה. בנספח למאמר זה נדפסות לראשונה שתי תעודות המאשרות את אמתות הסיפור על סוליכה.
התעודות נכתבו בידי שני דיפלומטים, אב ובנו, שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו. התעודה הראשונה נכתבה בידי אדוארד ויליאם אוריול דרומונד היי (1845-1785 Drummond Hay) שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 ועד פטירתו, ושמקום מושבו היה בטנג׳יר. התעודה השנייה נכתבה בידי בנו ג׳ון דרומונד היי (1893-1816), יורשו בתפקיד משנת 1845 עד 1886.
התעודה הראשונה היא הדברים שרשם דרומונד היי האב ביומן הקונסוליה ביום שני ה־9 ביוני 1834 על פרשת סוליכה. הדברים נכתבו באותה השנה שבה התרחשה הפרשה, וזו העדות המוקדמת ביותר עליה שהגיעה לידינו. התעודה השנייה היא מכתב שכתב דרומונד היי הבן אל שר החוץ הרוזן מאברדין ב־12 באוגוסט 1845, ובו הזכיר את פרשת סוליכה בקשר לפרשה דומה שבה היה הוא עצמו מעורב.
מכתב זה הוא חלק מהתכתבות שהחלה ב־4 באוגוסט באותה השנה, ושנמשכה עד ה־12 בחודש. מסופר בה על נער ברבאט, בנו של יהודי שהתאסלם. ארבעה ימים לאחר שאביו נפטר נלקח הבן מאמו על ידי חג׳ שביקש ללמדו ולשכנעו להיות מוסלמי, אבל הנער סירב להפצרות, והתעקש להישאר יהודי.
הוא ברח לביתו של יעקב צרויה, נתין בריטי יליד גיברלטר שכיהן כסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת בעיר רבאט. הוא הציג עצמו כמי שמסרב ללכת בדרכי אביו, שהיה יהודי והתאסלם, וביקש מקלט. צרויה דיווח לקונסול הבריטי ולקונסול הצרפתי, ונקט צעדים לבל יוסגר הנער לשלטונות, כדי שלא יאולץ להתאסלם, ולדבריו חשש שגורלו יהיה כגורלה של סוליכה.
במכתבו אל שר החוץ מ־12 באוגוסט הביע דרומונד היי את תקוותו שהשר מאשר את צעדו, וציין כי נזכר במות הקדושים של יהודייה צעירה ילידת טנג׳יר בתנאים דומים מספר שנים קודם לכן, ובעקבות זאת חשב מה עלולה הייתה להיות התוצאה של אירוע זה, לו היו הוא ונציג צרפת מסגירים את הנער, ולולי היו דואגים לו.
זו אפוא עדות נוספת על פרשת סוליכה הקדושה, שעשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם על דיפלומטים אירופים שפעלו במרוקו.
יחסם של מנהיגי היהודים וחכמיהם להחלטתה של סוליכה למות על קידוש השם
כיצד ראו מנהיגי הקהילה היהודית וחכמיה את התנהגותה של סוליכה ? האם עודדו אותה בהחלטתה למות על קידוש השם? לפי הדיווח של דרומונד היי האב, מנהיג הקהילה הפציר בה שלא לנטוש את יהדותה למרות הסיכון, בהאמינו כי האיומים להוציאה להורג לא יבוצעו.
על פי תיאורו של רומרו, אמר לה הקאדי שהתייעץ עם חכמי היהודים, ושאלה אמרו לו כי כדי להינצל מותר לה להתאסלם. מ׳ ריי סיפר על האירוע אגב תיאור ביקורו בטנג׳יר ביומן המסע שלו במרוקו בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה.
לדבריו קרה הדבר בין שנת 1830 לשנת 1832, כלומר לפני שנת 1834. הוא כתב כי ׳הגיעו אליה הרבנים הראשיים של פאס יחד עם אחיה, כדי לשכנעה שתתאסלם. הציעו לה שתעשה זאת למראית עין ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת עד שיגיע יום גאולתה, וכך תציל את חייה׳.
בשנתון המיסיונרים האנגליקנים שפורסם בדצמבר 1845 נמסר מפי שליח בשם מיטפורד כי יהודים הציעו כסף כדי להציל את סוליכה.
לפי תיאורו של דוד אורקוהרט (1877-1805), שביקר במרוקו בשנת 1848, כשראה הקאדי שאיומיו על הנערה אינם מועילים, הזמין אליו את הרבנים ואת זקני היהודים ואמר להם כי אם הנערה תתמיד בעיקשותה, יהרוג הסולטאן לא רק אותה אלא את כל יהודי פאס.
משלחת של זקני היהודים הלכה אל סוליכה לכלא, והזקנים אמרו לה שהם משחררים אותה מחטא ההתאסלמות, וכי טוב מותו של אדם אחד ממותו של הקהל כולו, כלומר הם העדיפו שתישאר מוסלמית, ושלא תסכן את הקהילה כולה.
בנימין השני (ישראל יוסף בנימין, 1864-1818), שביקר באסיה ובצפון אפריקה בשנים 1855-1846, כתב כי הניסיון האחרון של הנסיך, בנו של הסולטאן, לשכנע את סוליכה נעשה בעזרת חכמי העיר פאס. הנסיך אמר להם שחיי היהודים בסכנה אם לא יצליחו לשכנע את הנערה לעשות כרצונו.
הם הלכו לכלאה וסיפרו לה על פרשת אסתר המלכה שנישאה לנוכרי והביאה תשועה לישראל, אבל לא נאמר אם השפיעו על החלטתה לקדש את ה׳. לדברי בנימין השני לאחר מותה של סוליכה ביקשה משלחת חכמים בראשות הרב רפאל הצרפתי להביאה לקבר ישראל.
הרב אבנר ישראל הצרפתי כתב בשנת 1879 לכל ישראל חברים בפריז ול׳אגודת אחים׳ בלונדון פרטים על יהודי מרוקו, ובין השאר כתב על סוליכה: ׳בשנת צדק״ת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האישה רבת המעלות שעמדה בניסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא [טנג׳יר] ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה׳.
רבי יוסף בן נאיים מפאס סיפר על האירוע ולא הזכיר שחכמים היו מעורבים בניסיון לשכנע את סוליכה לקבל עליה את האסלאם כדי להציל את חייה. הוא כתב על רבי רפאל הצרפתי, ׳שהיה שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול׳. הרב לדבריו גם דאג להביא את סוליכה לקבר ישראל.
ז׳ולייט חסין ז"ל ציינה במאמרה על סוליכה כי ׳אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניעו אותה מעמידתה האיתנה׳. לדבריה לא ברור איזו עצה השיאו לנערה, אך סביר להניח כי הציעו לה לקבל את האסלאם, כדי להציל את חייה, ולחזור ליהדות בשלב כלשהו.
נראה שיש לקבל את עדותו של דרומונד היי האב על עצם מעורבותה של המנהיגות היהודית בפרשה, באשר קשה להניח שלא כך היה. אבל הקונסול לא ציין מה היה חלקם של הרבנים בעניין, ואולי דבריו של ריי שהבאתי לעיל, העולים בקנה אחד עם מה שכתב אורקוהרט, קרובים לאמת.
סוף המאמר של פרופסור בשן מתוך פעמים 117
פורסם בקטגוריה סוליקה הצדקת….
עמוד 170