מורשת יהדות מרוקו

לתומכי הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות כמו גיורא יוספטל (מפא״י), ראש מחלקת הקליטה, ולוי אשכול (מפא״י), ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות מ־1950, היה ברור שבלא תמיכתו של בן־גוריון אין סיכוי להביא להאטת קצב העלייה. הם תמכו על כן בהקמתו של גוף שישתף את ראש הממשלה ואת שריו בלבטים הקשורים לקשיי הקליטה. באפריל 1950 הוקם ׳המוסד לתיאום׳ בין הסוכנות לממשלה. ראש הממשלה נקבע ליושב ראש הגוף החדש. המוסד אמור היה לתאם את התכנון ואת הביצוע של העלייה, הקליטה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. הוא גם היה אמור להקצות את התקציבים לתחומים אלו ולהחליט על חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות. עם הזמן נעשה המוסד לתיאום במה לוויכוחים על מכסות העלייה.

הדיונים באותן שנים התבססו על הגבלת העלייה מבחינה כמותית. החשש מ׳איכותה׳ של העלייה היה שולי בדרישה לעלייה מבוקרת בשנים 1951-1949. אימת ׳המספרים הגדולים׳ (כפי שהגדירו זאת ראשי הסוכנות) הייתה מוחשית הרבה יותר. ההחלטות שנתקבלו מפעם לפעם הגבילו את מספר העולים בשנה. לכל שנה נקבעו מכסות עלייה אך לא התקבלו החלטות בדבר גילם ומצב בריאותם של העולים.

כאמור בשל הצורך במסה דמוגרפית נעשתה העלייה ההמונית לחיונית מבחינת שיקולי הבניין. אולם עדיין היו אוכלוסיות מסוימות שעלייתן לא שילבה את שתי המטרות הציוניות ־ הצלת היהודים ובניין הארץ. תרומתן הדמוגרפית הייתה שולית ביחס לעומס הכלכלי שהיה כרוך בקליטתן. אלה היו בעיקר חולים, נכים וקשישים. רשמית התבססה מדיניות הממשלה והסוכנות על האמור במגילת העצמאות ועל החלטות הוועד הפועל הציוני מאוגוסט 1949 שעסקו בעלייה חופשית ובלתי מוגבלת. אלו היו החלטות ברמה ההצהרתית. לא פורטו בהן קריטריונים מוגדרים ביחס לעולים. עניין זה נותר בידי העוסקים בעלייה בפועל. שר העלייה משה שפירא (הפועל המזרחי) הורה לנציגיו בחו׳׳ל לעודד עלייה של כל הגורמים שיכולים לתרום לבניין המדינה. עמדה זו העניקה עדיפות לשיקולי הבניין והיא לא הייתה שונה לכאורה ממדיניות עידוד ההגירה של ארגנטינה עד שנות השלושים, שתרה גם היא אחרי מהגרים שיביאו תועלת למדינה. העדיפות ניתנה לבעלי הון ולבעלי מקצוע. קבוצות אלו הועדפו עוד בתקופת המנדט. כמו כן הנחו התקנות של שר העלייה למנוע את חדירתם למדינה של אנשים העלולים לחבל במאמץ המלחמתי ולהקפיד על בריאותם של העולים. בסוף 1948 החלו בפיקוח רפואי במחנות העקורים באירופה כדי למנוע את עלייתם של החולים במחלות קשות. בארצות האסלאם נאספו נתונים רפואיים עוד בארצות המוצא. באחד המקרים נמצאו רק שישה אנשים בריאים לגמרי מתוך ארבעים שנבדקו.

נקבעו קריטריונים אחדים לעלייה ובכל זאת עלו חולים, נכים וזקנים רבים שנזקקו לטיפול רפואי וסוציאלי. לעתים תכופות אירע הדבר בשל העלמת עין של פעילי העלייה, במידה רבה משום שרבים מהם אימצו את גישת השיבה ולא את גישת התועלת.

עוד לפני הקמת המוסד לתיאום, בקיץ 1949, נעשתה הקריאה לוויסות קצב העלייה מוחשית וקונקרטית. בעוד העלייה ממחנות העקורים ומארצות הבלקן ומזרח אירופה בעיצומה התחדשה גם העלייה מתימן, עלייה שבדיון עליה הודגשו שני חסרונות של העולים: רבים מהם היו חולים (דבר שעלה במפורש), והם היו בצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי(דבר שלא הוזכר במפורש). מחלקת הקליטה של הסוכנות ומשרד הבריאות קראו להאט את העלייה מתימן. יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות באותם ימים, תהה: ׳מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהביא אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים׳. ישנה טענה ששליחי עלייה בתימן אף שלחו מכתבים לקהילות שונות במדינה שלא לזוז ממקומן עד שיקבלו את אישורו של המשרד הארץ ישראלי. לעמדתו של גרינבוים בהנהלת הסוכנות היו מתנגדים רבים. הרב זאב גולד, מנציגי הפועל המזרחי וראש המחלקה לחינוך תורני בסוכנות, התנגד בנימוקי הצלה שדחו לדעתו את שיקולי הבניין: ׳ליהודי תימן זה ענין של חיים ומוות. יהיה המצב בארץ קשה כאשר יהיה, מוטב להם להיות כאן מאשר להישאר בתימן׳. גם בן־גוריון התנגד בתוקף לכל הגבלת עלייה מתימן ואף תבע להאיץ את זרם העלייה. המצוקה הקשה ששררה במחנה המעבר בעדן הכריעה לטובת מדיניות של הצלה. בתוך עשרה חודשים הוטסו ארצה מעל 40,000 עולים במבצע שדמה לרכבת אווירית.

הערת המחבר :   שליח מטעם המחלקה ליהודי המזרח התיכון, יוסף צדוק, בעצמו ממוצא תימני, התרעם על התופעה ושלח לראשי הקהילות מכתבי זירוז, ואלה הביאו לנהירת אלפי תימנים אל מחנה המעבר בעדן. ראו צדוק, בסערות תימן, עמי 14-12; צור, העלייה, עמי 62; שגב, הישראלים, עמי 177.

התבטאויות ביחס לתימנים מראות כי למרות הריחוק, פרי המורשת הקולוניאלית, ההחלטות שיושמו בשטח היו החלטות של סולידריות, פרי האתוס הלאומי. למשל ב־1949 עמד ד״ר יוסף מאיר, מנכ״ל משרד הבריאות, בראש משלחת רפואית שיצאה לבדוק את המצב בעדן. הוא דיווח על מצבם הרפואי של התימנים, על עמדותיהם ועל תחושותיהם, ותיאוריו משדרים ריחוק. בין השאר הוא כותב על הגעת העולים למחנה המעבר: ׳דומה התמונה לעדר כבשים שמביאים מהשדה לפנות ערב והם מתנועעים לאטם, אחד אחרי השני עד שהם מגיעים לדיר – זו היא סככה אפלה אשר שם הם מצטופפים [.״] אין כל הבעת שמחה בפניהם, כל סימן של התרגשות, כל סימן של הרגשת הצלה וקץ כל התלאות. הייתי מתאכזר ואומר – הבעת פנים בהמית אצל אנשים אשר יודעים אנו שמידת האינטליגנציה שלהם והיכולת השכלית הן גבוהות למדי׳. מאיר תיאר את התמותה הרבה במחנה ובעיקר את תמותת התינוקות – בין חמישה לשמונה מכל עשרה ילדים מתו בלידתם או מיד לאחר מכן: ׳הייפלא שהמוות הוא בעיניהם איזה דבר טבעי ושכיח?׳. אולם בצד תיאור מנוכר זה המליץ מאיר על העלאת כל התימנים במהירות האפשרית לישראל(הוא הציע לגייס לשם כך 100 מטוסים) כדי לטפל בעולים בארץ. בעקבות המלצתו אכן הוחל במבצע מהיר של העלאת יהודי תימן – מבצע ׳על כנפי נשרים׳ או ׳מרבד הקסמים׳. עמדותיהם של המתדיינים על העלייה מתימן גם הן משקפות את הדילמות שהשפיעו על מדיניות העלייה של ישראל. הרב גולד ובן־גוריון ביטאו תפיסה של מדינת ישראל כמדינת שיבה ולא כמדינת הגירה ואת הגישה המשלבת כלפי יהודי ארצות האסלאם. גרינבוים, שמדד את העלייה מתימן על פי שיקולי תועלת, נקט, אולי בלי משים, גישה של מדינת הגירה ולא של מדינת שיבה.

העלייה מפולין, שממשלתה התירה את יציאת היהודים ממנה בספטמבר 1949 למשך שנה, הציבה פחות דילמות באשר למדיניות העלייה. ציר ישראל בפולין ישראל ברזילי (מונה ב־1955 לשר הבריאות מטעם מפ״ם) דרש התייחסות ייחודית לעלייה הפולנית, שונה מן ההתייחסות לעליות אחרות, ומשלושה טעמים: חשש שבעיות בעלייה ובקליטה יגרמו לעולים לחזור לפולין; הצלחה בקליטתם של עולי פולין תשפיע על יחסן של מדינות קומוניסטיות אחרות לעלייה; בקרב עולי פולין היו בעלי מקצוע הדרושים למשק. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, הוסיף טיעון בדבר צדק היסטורי. שנים רצו יהודי פולין לעלות אך לא הייתה להם אפשרות. על כן יש להקדים את עלייתם לזו של יהודים שהתעוררו לעלייה לארץ רק לאחר קום המדינה.

רוב הדיונים בעלייה מפולין לא נסבו על ויסות קצב העלייה אלא על השאלה אם יש לנקוט מדיניות קליטה ייחודית עבור עולי פולין, מדיניות של אפליה לטובה. גזבר הסוכנות יצחק גרינבוים, שקרא אך כמה חודשים קודם לכן לשקול מחדש את העלאתם של יהודי תימן, היה מליץ יושר של העלייה מפולין. הוא היה ממנהיגי יהדות פולין ונציג היהודים בפרלמנט הפולני (הסיים) עד עלייתו ארצה ב־1933, וכעת דרש לעשות מאמצים כדי לקלוט את הפולנים מחוץ למחנות העולים ההולכים ונעשים צפופים. היו הצעות לקלוט אותם בבתי מלון או להקים עבורם מחנה מיוחד שלא יהיו בו אולמות שינה המוניים אלא חדר לכל משפחה. לדרישה לאפליה לטובה של יהדות פולין הצטרפו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות כמו יצחק רפאל, יו״ר ההנהלה ברל לוקר(מפא״י), וראש מחלקת הארגון אליהו דובקין (מפא״י). אחרים, כמו אשכול וצבי הרמן (ציונים כלליים), חששו שהדבר עלול להביא לפיצוץ חברתי שיערער את בסיס השלטון .בן גוריון, שגם הוא, כמו רבים מבכירי הממשלה והסוכנות היה מיוצא^, פולין, התנגד לאפליה זו ומנע את הפעלתה, אך דוח הוועד לענייני העלייה מפולין השתבח בכל זאת בתנאים המועדפים שניתנו לעולים משם.

אשר להגבלת העלייה, הדבר לא היה נתון כלל לשיקול דעתה של ישראל. ליציאה מפולין הייתה אחראית חברת הנסיעות הפולנית ולסוכנות לא הייתה שליטה עליה. ממשלת פולין האריכה את היתר היציאה עד פברואר 1951 כדי לאפשר לכל המעוניינים בכך לצאת, ובכל זאת, משנסגרו השערים, נותרו בפולין כמה אלפי יהודים שהיו מעוניינים בעלייה.

באמצע 1950 נשמעה ביתר תוקף הדרישה להאטת העלייה. מתקני הקליטה היו עמוסים בעולים שהגיעו עד אז. אמנם העולים שהגיעו ב־1948 ובראשית 1949 שוכנו בחלקם בבתים נטושים של ערבים, אולם כאשר גברה העלייה שוכנו העולים עם הגעתם במחנות שהוכנו לקליטתם מבעוד מועד, בדרך כלל מחנות ישנים של הצבא הבריטי, שם הם זכו לכלכלה ולמגורים על חשבון הסוכנות. בתחילה אמורים היו העולים להתגורר במחנות אלו תקופה קצרה ואחר כך להסתדר בכוחות עצמם, אך מספרם הרב גרם למחסור חמור בפתרונות דיור. במחנות העולים נוצר עומס רב מאחר שהעולים שהגיעו זה מכבר לא התפנו לשיכוני קבע. הם שהו במחנות חודשים ולא ימים ספורים כפי שתוכנן, ובצפיפות רבה. קצב הבנייה לא הדביק את קצב העלייה והמחנות עלו על גדותיהם. בסוף 1949 היו ב־35 מחנות 100,000 נפשות.

חיי המחנה הוגדרו מנוונים. בדרך כלל לא הורשו הדיירים לצאת ולבוא כרצונם וגם כניסת מבקרים הוגבלה. העולים גם לא הורשו לעבוד וחיו על חשבון הסוכנות. חיי הבטלה כמו גם הצפיפות ורמת ההיגיינה הנמוכה גרמו למצב שאחד מראשי מפא״י הגדירו סכנה ל׳קונטר רבולציה׳. המחנות זכו גם לתיאורים שליליים ביותר בעיתונות. באביב 1950, בגבור העלייה מעיראק ומרומניה, החלה לקרום עור וגידים שיטת המעברות, התיישבות בשיכונים ארעיים (אוהלים, פחונים, וצריפים), בתור פתרון חלקי של הבעיה.

ברומניה היה הריכוז היהודי הגדול במזרח אירופה (פרט לברית המועצות, שנעלה את שעריה). ב־1948 חיו בה למעלה מ־350,000 יהודים. תחילה נאסרה יציאתם משם, ובסוף 1949 הותרה יציאתם של כמה אלפים בלבד. באביב 1950 גבר מאוד קצב העלייה. ברומניה התחילה תסיסה חברתית מלווה באנטישמיות והממשלה שם ראתה בעלייה פתרון טוב. ממשלת רומניה הייתה מעוניינת להוציא את היהודים מתחומיה והיהודים מצדם שאפו לעזוב את הארץ במהרה. בערים אחדות נרשמו בין שישים לתשעים אחוזים מן היהודים לעלייה. האנייה שהפליגה בקו לישראל הייתה לעסק מכנים עבור ממשלת רומניה. היא גבתה 55 דולרים עבור כל עולה, פי שניים מעלות הנסיעה. בשלב מסוים המחיר אף האמיר לתשעים דולרים לאדם והדבר עורר את זעמו של בן־גוריון. במאי 1950 הפליגה האנייה פעמיים כשעל סיפונה 600 עולים בכל הפלגה. ביוני היא הפליגה ארבע פעמים וביולי גדלה תדירות ההפלגות לשש בחודש. גם מספר העולים בכל הפלגה גדל והגיע עד 1,500 בהפלגה. קצב העלייה עלה במהירות.

ראשי הסוכנות ושרי הממשלה היו במבוכה. מחד גיסא רבבות העולים שהחלו להגיע הוסיפו על העומס הכבד שכבר היה מוטל על מערכת הקליטה. מאידך גיסא ממשלת ישראל לא יכלה לבקש מממשלת רומניה להאט את קצב העלייה. הדבר עמד בניגוד לעמדתה של המדינה בזירה הבין־לאומית. שר החוץ משה שרת (מפא״י) הבהיר ש׳ניתן לעצמנו מכה מוסרית קשה אם נבוא להודות בפה מלא בפני ממשלת רומניה כי חוסר שיכון מאלצנו לצמצם את העלייה […] אין ספק כי הדבר ינוצל נגדנו באופן הממאיר ביותר׳.שר העלייה שפירא חשש מקצב העלייה. ׳האוניה הזאת עלולה להגיע 4 פעמים לחודש ופרוש הדבר 5000 איש מרומניה. דבר זה אסון׳, אמר. הוא הציע לעכב את קצב פריקת האנייה ואפילו להשאיר את העולים יממה על סיפונה. היו גם הצעות לדרוש מהרומנים את הקטנת מספר המפליגים בכל מסע מטעמי היגיינה. אולם אנשי משרד החוץ הזהירו שהתערבות בקצב העלייה עלולה להביא לעצירתה. העלייה מרומניה נמשכה בקצב מוגבר עד שלהי 1951 בלי התערבות ממשלת ישראל ובלי ניסיונות השהיה מצדה.

ההסתייגות מן העלייה מרומניה אינה סותרת את ניתוח השפעת המורשת הקולוניאלית על הלך החשיבה של קברניטי מדיניות העלייה. הרומנים נתפסו כמי שעומדים בתחתית המדרג של יהודי מזרח אירופה. בהתאם לגישות של הומי באבא בדבר הריבוד הפנימי על בסיס הקריטריון של קרבה לתרבות אירופה היו הרומנים ׳הפרענקים של האשכנזים׳.

הערת המחבר : בעת דיון במוסד לתיאום ב־1950 ציינה גולדה מאיר שכדי להעלות את רמתם של ריכוזי עולים בפריפריה יש לשלוח לשם גם עולים מאירופה. לכן כאשר מגיעה אניית עולים מרומניה ׳מחלקים את החומר האנושי שבה ושולחים קצת רומנים הנה ורומנים שמה׳. ברל לוקר, יו׳׳ר הנהלת הסוכנות, שאל בלגלוג: ׳אלה הם נושאי התרבות?׳, וגולדה ענתה: ׳הכל יחסי. דרך אגב יש מהם אנשים הגונים ואנו חייבים להשתמש בהם להשבחת [כך!] ריכוזי עולים׳(מצוטט אצל מאיר־גליצנשטיין, מעמד ועדתיות, עמי 134)…עד כאן….

העיתוי והממדים של העלייה מעיראק הביאו לשיא את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת שיבה, מדינה שהיא גם ביתם של יהודים ׳ילידים׳ מאסיה ומאפריקה, ואת מדיניות ההצלה שבאה על חשבונה של מדיניות הבניין.

עיראק, שיחסה העוין לישראל היה הקיצוני מכל מדינות ערב, חוקקה במרס 1950 במפתיע חוק שהתיר את יציאתם של היהודים. החוק נועד במידה רבה להסדיר את היציאה הבלתי לגלית של יהודים מעיראק, שהלכה וגברה באותם ימים. בעיני הממשלה העיראקית נועד החוק להביא לעזיבת הגורמים המתסיסים מבין צעירי הקהילה ושל בני השכבות העניות הרוצים לשפר את מעמדם הכלכלי. ראשי הקהילה היהודית וממשלת עיראק, ובמידה מסוימת גם ממשלת ישראל, לא ציפו שהחוק יביא לעלייתם של כמעט כל יהודי עיראק.

הדינמיקה שחוללה חקיקת החוק הביאה בפרק זמן קצר לשינוי חד בממדי העלייה ובקצב יציאת העולים. היהודים, שבעקבות החוק חשו חוסר ביטחון בעתידם, מיתנו את פעילותם הכלכלית והחלו לנסות לממש נכסים ולהמיר נכסי מקרקעין בהון. הדבר השפיע על הכלכלה העיראקית כולה והזין את התסיסה האנטי־יהודית שהתקיימה בעיראק כבר זמן רב. בשבועות הראשונים ניסו פעילי התנועה הציונית להניא את היהודים מלהירשם עד שיוסדרו דרכי היציאה ותוסדר סוגיית הרכוש היהודי. דחיית הרישום נועדה ללחוץ על השלטון העיראקי, שהיה מעוניין בעזיבה מהירה, לאפשר ליהודים תנאי יציאה נוחים יותר. השליחים הישראלים בעיראק גם המתינו להוראות ברורות מהארץ באשר להרשמה ותהו אם לאמירות בדבר רצונה של ישראל לקלוט רבבות מיהודי עיראק יש כיסוי או שאין הן אלא הצהרת כוונות בלבד. אולם כעבור זמן שונתה הגישה ביזמתם של הפעילים המקומיים של התנועה הציונית. הם הפיצו כרוזים ובהם קראו ליהודים להירשם לעלייה. אלפי יהודים החלו לצבוא על מרכזי הרישום. ייתכן שפצצה שהושלכה לבית קפה יהודי בבגדאד כחלק מגל ההתנכלויות ליהודים, שהלך וגבר באותם ימים, זירזה את ההרשמה, אם כי נטייה זו הייתה קיימת גם קודם לכן והרישום נמנע בשל קריאתם של הפעילים הציונים. בתוך ארבעה חודשים נרשמו 100,000 יהודים לעלייה. שאיפות משיחיות, התנכלויות של לאומנים ושל ממשלת עיראק ותהליך של התרוקנות הקהילה היהודית היו מהמניעים לכך שהסדר שנועד לפתור את בעייתם של יחידים היה לתופעה שסחפה כמעט את כל יהודי עיראק.

היתר היציאה מעיראק שניתן בד בבד עם התגברות העלייה מרומניה העלה את הקשיים הכרוכים במדיניות של עלייה המונית במלוא חריפותם. בדיונים שהתקיימו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום באה לידי ביטוי הדילמה בין בניין (או ליתר דיוק מניעת הקריסה) לבין הצלה. ואכן, על פי כמה מקורות מטרתה של ממשלת עיראק בהתירה את יציאת היהודים הייתה להביא לקריסתה הכלכלית של ישראל. בימים הראשונים לאחר שהותרה היציאה, כאשר שליח העלייה שלמה הלל סיפר ללוי אשכול גזבר הסוכנות על תכניות העלייה מעיראק, הוא זכה לקבלת פנים צוננת. אשכול אמר לו ׳תאמר ליהודים שיבואו אבל לא ימהרו, אין לנו כרגע אפשרות קליטה […] אם יבואו יצטרכו לגור ברחוב׳.העובדה שגם ברומניה היה היתר היציאה שברירי החריפה את הלבטים והוסיפה למתח הגלוי שבין הצלה לבניין גם מתח סמוי בין המורשת הקולוניאלית לאתוס הלאומי ובין הגישה המשלבת לגישה המסתייגת כלפי יהודי ארצות האסלאם. עד ראשית 1951, אף שלא דחתה רשמית את עולי עיראק, נקטה הסוכנות מדיניות של השהיה, שהאטה מאוד את היציאה מעיראק. העלייה מרומניה הועדפה בעיקר בשל מדיניותם רבת הסתירות של המשטרים הקומוניסטיים בשאלת היהודים והחשש מעצירה פתאומית של העלייה. אשר ליהודי עיראק, ההנחה הייתה שמנהיגי המדינה נחושים להוציאם ועיכובם לא יביא לעצירת התהליך.

הערות המחבר : כל עולה נוסף הוא מסמר נוסף בארון המתים של ישראלי, אמר נורי אלסעיד, ראש ממשלת עיראק (צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 88). ראו גם את עמדת תופיק אל סוידי, ראש ממשלת עיראק מינואר עד ספטמבר 1950 ובעל תפקיד מרכזי בחקיקת החוק שהתיר את יציאת היהודים (שם, עמי 80). ציטוט דומה הביא יצחק רפאל מפי צלאח ג׳אבר, שר הפנים העיראקי(המוסד לתיאום, 27.8.1950, אב״ג). בהנהלת הסוכנות חששו עוד במרס 1950 שפתיחת שערי עיראק היא מזימה עיראקית או אמריקנית שנועדה למוטט את ישראל (מאיר, התנועה הציונית, עמי 240). גולדמן ציטט דוברים אמריקנים שאמרו ׳לא צריך להילחם עם ישראל, ניתן להם לקלוט עד שיפלו׳(שם, עמי 310 הערה 120).

הערות המחבר : הלל העריך ש־60,000 מיהודי עיראק ינצלו את החוק ויעלו. הערכה זו הייתה גבוהה בהרבה מהערכות של ממשלת עיראק ושל ממשלת ישראל. בפועל היה מספר העולים כפול.

הערות המחבר :מצבם של יהודי עיראק, שבמהלך הרשמתם לעלייה נשללה מהם נתינותם העיראקית, הלך והחמיר במחצית השנייה של 1950. בהיעדר מחנה מעבר מסודר הפך בית הכנסת ׳מסעודה שם טוב׳ בבגדאד למחנה מעבר מאולתר עבור היהודים שמחוץ לעיר, ו־25,000 העולים שנדחסו שם חיו בתנאים קשים ביותר. בקרב חסרי הנתינות שהתחייבו לעזוב את עיראק בתוך עשרים יום התחוללו הפגנות בדרישה ליציאה מהירה. חזרתו של נורי אל סעיד, ממייסדיה של עיראק המודרנית ומדינאי עוין ליהודים, לראשות הממשלה בספטמבר 1950, החריפה את המגמה האנטי־יהודית. ממשלתו, שזעמה על קצב היציאה האטי, איימה בשליחתם של 20,000 משוללי הנתינות אל הגבול הירדני בכוח, ומשם במשאיות לישראל או לגבול כוויית, למדבר. האפשרות שהעיראקים ינקטו צעדים קיצוניים הייתה סבירה לנוכח הניסיון של הטיפול העיראקי במיעוטים ובייחוד טבח האשורים (קבוצה נוצרית שאלפים מחבריה נטבחו ב־1933 ביזמת הצבא העיראקי). אי־לכך הפעילו ממשלות בריטניה וארצות הברית לחץ על ישראל כדי לזרז את קצב העלייה מעיראק. בשלהי 1950 ובראשית 1951 שוב הושלכו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי כנסת. פצצות אלה, ובעיקר זו שגרמה לארבעה הרוגים בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, הגבירו את קצב הרישום, שהיה גבוה גם קודם לכן, וכמובן החריפו את החרדה. לימים נשמעה טענה שאת הפצצה הקטלנית השליכו שליחים ציונים כדי לזרז את העלייה. אך הסבירות שזו הייתה ׳פרובקציה ציונית׳ נמוכה מאחר שקצב הרישום באותם ימים היה ממילא מהיר מקצב העלייה ובוודאי מיכולת הקליטה של מדינת ישראל. טענת הפרובוקציה עמדה במרכזה של תביעת דיבה שניהל שליח העלייה לשעבר מרדכי בן פורת. מסקנת בית המשפט הייתה שאין בסיס לטענה(שגב, הישראלים, עמי 165-164). עם זאת חלק מהספרות המתייחסת לעלייה מעיראק חוזרת על הטענה בדבר מזימה ציונית להפחדת היהודים. ראו למשל שוחט, זיכרונות אסורים, עמי 158; שנהב, היהודים הערבים, עמי 134; שטרית, המאבק המזרחי, עמי 328 הערה 80.

הערות המחבר : העיתונות בעיראק הסבירה את מדיניות הסוכנות ביחס הקולוניאלי. ישראל, כך נכתב, מעדיפה את עולי רומניה מכיוון שהיא מעדיפה אירופאים(צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 92).

הלחצים מכיוונים רבים – השליחים בעיראק, המוסד לעלייה, ממשלות זרות ומשרד החוץ – כמו גם הרטוריקה והאידאולוגיה של מדינת שיבה וההכרעה בדבר נקיטת גישה משלבת ומדיניות הצלה הביאו את ממשלת ישראל להחליט על ׳אווקואציה׳ (אם כי לא ננקטה מילה זו), קרי פינוי מהיר ומיידי של יהודי עיראק שנרשמו לעלייה. בדיונים שהתקיימו בעניין היה בן גוריון חד־משמעי בעמדתו. ׳אנו מוכרחים להציל יהודים [״.] אם לא נוכל להציל את יהודי עיראק, איך נוכל לבוא לאמריקה וליהודיה׳. הוא קבע מדיניות עקרונית של הצלה ואמר שישראל צריכה לקלוט את יהודי ארצות ערב בהמוניהם ובלא תנאים. עלייתם של יהודי רומניה, אף שלא הסתיימה, נדחתה לעת עתה בשל ההערכה שליהודי עיראק צפויה סכנה גדולה יותר. היחס הקולוניאלי במדיניות העלייה, שעיתונים בעיראק האשימו בו את ישראל, נדחק מפני עקרון ההצלה.

פינוים של יהודי עיראק התרחש בתוך חודשים ספורים והיה מעין אקורד סיום של העלייה ההמונית, ולימים נעשה דגם לחיסולה של גלות כאשר מצוקת היהודים בה מרקיעה שחקים.

הערת המחבר :   בפברואר 1951 החל מבצע ההטסות המהיר. העיראקים התירו לחברה האמריקנית לטוס ישירות לישראל (או בלשונם: להמריא בלי להגדיר ארץ יעד) ומספר הטיסות ליום גדל. מדי יום יצאו מאות עולים. הסכמת הרבנים הראשיים להתיר טיסות בשבת משום פיקוח נפש מעידה על דחיפות המהלך. קצב העלייה לא הספיק כדי להוציא את כל המעוניינים בה עד תום השנה שנקצבה בעת חקיקת חוק הוויתור על הנתינות, אולם ממשלת עיראק האריכה את תוקף החוק עד יולי 1951. באותם חודשים הוטסו כ־15,000 עד 30,000 עולים בחודש. לקראת סופה של התקופה, ובלא קשר למדיניותה של ישראל, החליטה ממשלת אל סעיד על הקפאת רכושם של חסרי הנתינות. הדבר פגע הן ב־64,000 היהודים שעדיין המתינו בעיראק לעלייתם הן ברבבות שכבר יצאו לישראל והעבירו את רכושם לקרובים. מבני קהילה מבוססת הפכו יהודי עיראק לעניים מרודים. ראו צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 99-95; שנהב, היהודים הערבים, עמי 138-136.

הערת המחבר : בישיבת הנהלת הסוכנות דרש מאיר גרוסמן שיהודי עיראק יחכו לימים אחרים. הוא היה בודד בעמדתו. על הדילמות בממשלה ובסוכנות ראו מאיר, התנועה הציונית, עמי 246-240.

הערת המחבר :    הכהן, מדיניות העלייה, עמי 300. החשש מסגירת שערי רומניה לא היה מופרך ולא היה רק תירוץ שניתן בשלבים מוקדמים להעדפתם על יהודי עיראק. בסוף 1951 צמצמה ממשלת רומניה את אפשרות היציאה של היהודים, ועד 1957 הייתה העלייה מרומניה מצומצמת מאוד בשל מדיניות זו.

פתיחתם לרווחה של שערי רומניה ועיראק בו־זמנית והעלאתם של עשרות אלפים בתוך שנה אחת הביאו לדיונים רבים על הגבלת העלייה, אולם עמדתו הבלתי מתפשרת של בן־גוריון נגד ההגבלה הכריעה. בכך חזרו הסוכנות והממשלה אל העמדה שננקטה בזמן העלייה מתימן. לא שיקולי הבניין הכריעו כאן. במערכת שיקולים כזו בטווח הקצר יצא השכר, כלומר הגידול הדמוגרפי, בהפסד: העומס הכבד שהוטל על המערכות הכלכליות והחברתיות של המדינה והמצוקה הקשה שהעולים נקלעו אליה כששוכנו חסרי כול במחנות אוהלים ובתנאי מחיה קשים.

מדיניות זו הייתה תוצר שלה־raison detre של מדינת ישראל. מדינת היהודים נתפסה כנציגתו של העם היהודי מתוקף היות הציונות לאומיות של פזורה. זכותם של יהודים בתפוצות להיות חלק מן המדינה לא הייתה פחותה מזכותם של יושבי הטריטוריה הריבונית. עליית היהודים לא הייתה הגירה המותנית בתועלתה של המדינה אלא זכות שניתנה ליהודים מכוח היותם יהודים. מדיניות זו הביאה לידי ביטוי גם את הגישה המשלבת של מדינת ישראל והתנועה הציונית, גישה שראתה ביהודים ׳ילידים,יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, חברים שווים בקבוצה הלאומית על אף המתרס שיצרה המורשת הקולוניאלית. ׳האוריינטציה המזרחית׳, שהוחלט לאמצה במהלך שנות הארבעים, הייתה הבסיס שמדיניות העלייה הותוותה עליו בשנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. מדיניות ההצלה שהתקבלה בעקבות השואה וההחלטה להעדיף עלייה המונית על עלייה סלקטיבית לא הייתה רק הכרזה מן השפה ולחוץ אלא מדיניות שננקטה גם אם לא במלואה בשנות העלייה ההמונית.

התנועה הציונית, שנשמעו בה קולות של הסתייגות מיהודי ארצות האסלאם וחשש משילובם במדינה היהודית העתידה לקום, הכריעה בעד האוריינטציה המזרחית, ובמילים אחרות בעד הכללתם של יהודי ארצות חאסלאם בתכנית העלייה. ההכרעה גם יושמה הלכה למעשה, אך מחיר היישום היה גבוה. עם קום מדינת ישראל התגבשה בה מדיניות עלייה שהייתה תולדה של תהליך הבשלה אטי. התנועה הציונית, שצידדה טרם קום המדינה בעלייה סלקטיבית, שינתה את טעמה ותמכה בעלייה המונית כשהיא נשענת על הרעיון שעלייתם של יהודים ״שראל, יותר משהיא הגירה היא שיבה למולדת, זכות שמוקנית לעולה מכוח זהותו שלו, הלאומית או האתנית, ולא מכוח מדיניות ההגירה של מדינת ישראל. מן הצד המעשי היו למדיניות העלייה ההמונית שתי הצדקות עיקריות: בניין – הצורך בתושבים לבנייתה של המדינה החדשה, והצלה – הצורך להציל יהודים הנרדפים במקום מושבם.

עם סיומה הדרמטי של העלייה מעיראק שונתה מדיניות העלייה של ישראל. בשורה של תקנות נוצק המסד למדיניות שהגבילה את העלייה וקבעה כי תותר כניסתם של מי שיעמדו בקריטריונים של כושר גופני, גיל ומקצוע, מדיניות שדמתה למדיניות ההגירה של מדינות המתבססות על תועלתה של המדינה הקולטת. זו הייתה מדיניות שניזונה במידה רבה מעקרונות המיון של שנות השלושים והארבעים, עת הגבילו הבריטים את העלייה. החלטות אלו התקבלו כאשר יהדות צפון אפריקה הייתה המועמדת העיקרית לעלייה, ובעטיין נפסלו רבים מן המועמדים לעלייה.

הדיון על העלייה מתמקד בעיקר ביהודי מרוקו ותוניסיה. כלפי העלייה מאלג׳יריה ננקטה עקרונית מדיניות דומה, אולם יהודי אלג׳יריה, כיהודי צרפת, מיעטו לעלות לישראל. העלייה מלוב, שהייתה קהילה קטנה יחסית (כ־40,000 יהודים), הוצאה אף היא מתחום הדיון. המדינה זכתה לעצמאות כבר 1951 ומרבית יהודי לוב (טריפולי) עלו ארצה בתקופת העלייה ההמונית, לפני החלת מדיניות הסלקציה.

על הספר

ספר זה עוסק במדיניות העלייה שננקטה כלפי העולים מצפון אפריקה על רקע הדילמות והבעיות שהוצגו כאן. הוא מתמקד בשנים 1956-1951, עם התייחסויות לשנים מוקדמות ומאוחדות יותר לצורכי הסבר והשוואה. העלייה מצפון אפריקה עמדה במוקד תכניות העלייה מ ־1951 וזו גם השנה שהוחלט בה על מדיניות העלייה הסלקטיבית. מנקודה זו ואילך נובעת מדיניות העלייה מצפון אפריקה מיחסו של המרכז הציוני לתפוצה זו ולא רק משיקולי קדימויות בסדרי העלייה של תפוצות שונות.

ליחס הציוני ליהודי ארצות האסלאם, למתח שבין הסדר הקולוניאלי והסדר הלאומי חשיבות רבה בעניין העלייה מצפון אפריקה. האם להסתייגות מיהודים מהצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי היה משקל בהכרעה על מדיניות העלייה? האם השפיעה זהותם העדתית של העולים על הגבלת העלייה? האם הגבלה זו, שהוטלה דווקא עליהם, הייתה מקרית או מכוונת?

בחינת העלייה לישראל בהקשר של מדיניות שיבה של מדינות לאום מעמידה את סוגיית העלייה בפרספקטיבה ראויה. האם כאשר נשקלו שיקולי עלות ותועלת בעניין עלייתם של יהודי צפון אפריקה לארץ עדיין נשמרו עקרונותיה של מדיניות שיבה או שמא הייתה גלישה למדיניות הגירה תועלתנית? בעניין זה עומדים במרכז ההצלה והבניין. מה היה מקומו של העומס הכלכלי, קרי הקושי בהקמת הבניין, בהחלטה על הגבלת העלייה? האם הייתה העלייה תרומה חיונית לצרכים הדמוגרפיים וההתיישבותיים של מדינת ישראל? האם נדחתה התוספת הדמוגרפית, שתועלתה בטווח הרחוק, מפני החסרונות שהיו בה בטווח הקרוב?

גם לעניין ההצלה יש מקום בבחינת מדיניות העלייה מצפון אפריקה, ובייחוד בבחינת ההתפתחויות שחלו בה. היעדרה של מצוקה, היעדר הצורך בהצלה, היה בין הגורמים שהכשירו את החלתה של מדיניות הגבלת העלייה. עד כמה הייתה מדיניות זו רגישה לשינויים במצבם הביטחוני והפוליטי של המועמדים לעלייה? האם גברו אי־פעם שיקולי ההצלה על שיקולי הבניין? האם היה לכך ביטוי בדבריהם של אישים שעסקו בעלייה, כפי שהם מתועדים בכתובים?

פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיבית

׳אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה׳.

זלמן שזר'

מדיניות השערים הפתוחים והעלייה ההמונית לישראל ביטאו הכרעה לחיוב בשתי דילמות: בעד עלייה בלתי סלקטיבית ובעד הכללת יהודי ארצות האסלאם. עד 1951 לא חל שינוי במדיניות זו למרות הקשיים הרבים שניצבו בפני החברה הישראלית, בין השאר משום שבמדינות ערביות נקלעו היהודים למצוקה ביטחונית חריפה כל כך שלא היה אפשר לעכב את עלייתם והיא הוגדרה עליית הצלה. גם היהודים במדינות מזרח אירופה נקלעו למצוקה מן הרגע שמדינות אלה הגבילו יציאת אזרחים מתחומן מחשש לבריחה המונית של תושבים מחוץ לתחומי ה׳דמוקרטיות העממיות׳. היציאה לישראל עלולה הייתה להיאסר ועל כן גם העלייה משם הייתה בגדר עליית הצלה. למרות הקשיים המרובים שהתגלו במהלך קליטת העלייה, מניעת העלייה של יהודי תפוצות שעלייתם נחשבה לעליית הצלה הייתה סטייה חריפה מדי מהאתום הלאומי, ועל כן נדחתה.

לאחר שלוש שנים של מצבי חירום כמעט רצופים בשל קהילות במצוקה שהתדפקו על דלתה של מדינת ישראל חלה הפוגה וממדי העלייה החלו להצטמצם. כעת התפנו בסוכנות ובממשלה להעלאתן של קהילות נוספות, קהילות שעד אז הושהתה עלייתן. אשר לאותן קהילות אפשר להציע מיון גם בין תפוצות שהיהודים נהנו בהן לא רק מזכויות מדיניות שוות ומביטחון פיזי אלא גם מתנאים כלכליים טובים (כמו ארצות מערב אירופה, אוסטרליה, דרום אפריקה וארצות אמריקה הדרומית והצפונית) לבין ארצות שתנאי הקיום הכלכליים של היהודים בהן היו קשים וזכויותיהם המדיניות לא היו מובטחות. עם אלה נמנו הקהילות שעוד נותרו בארצות אסיה ואפריקה, באיראן (כ־65,000 יהודים), בהודו (כ־20,000 יהודים) ובצפון אפריקה הצרפתית (450,000 יהודים).

פרק זה עוסק במעבר ממדיניות של עלייה המונית למדיניות של עלייה סלקטיבית. בתחילה מוצגת המדיניות שהתקיימה בפועל בצפון אפריקה עד קבלת ההחלטה על מעבר לעלייה סלקטיבית. לאחר מכן נידון הרקע לקבלת ההכרעה בדבר עלייה סלקטיבית תוך ציון שני רכיבים מרכזיים; מוצגים מהלך הדיון ותהליך ההכרעה בדבר נסיגה ממדיניות העלייה ההמונית; נסקרים המניעים והמטרות שניסו להשיג בעזרת מדיניות זו ולסיכום מובאת התגובה הציבורית בישראל לשינוי במדיניות העלייה.

מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית

ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/

בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.

זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.

מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית

ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/

בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.

זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.

לא רק לחץ העולים ממקומות אחרים עיכב את העלייה מצפון אפריקה. הרכב העלייה לא התאים לדגם החברתי שרצו לבנות בארץ על בסים תפיסת שלילת הגלות. כמו רבים מגלי העלייה באותן שנים זו הייתה נהירה של משפחות מטופלות בילדים ועמן גם קשישים רבים. יחסם של שליחי העלייה ליהודי צפון אפריקה המתדפקים על דלתה של המדינה התאפיין באותה שניות שאפיינה את היחס ליהודי אסיה ואפריקה בכלל. חלק מהשליחים היו בעלי גישה מסתייגת שהביעה אכזבה מהעולים. אחרים, חסידי הגישה השילובית, הדגישו את הסולידריות ואת המשותף בינם לבין המועמדים לעלייה ומתחו ביקורת על היחס המסתייג כלפיהם מהממונים עליהם בארץ.

במקביל לאמצעים המנהליים שהפעילו השליחים כדי להאט את קצב העלייה ולניסיונות השכנוע בקהילות המוצא להימנע מלהגיע בכוחות עצמם למחנות המעבר באלג׳יריה, קיימו נציגים של הסוכנות מגעים עם השלטונות הצרפתיים של מרוקו. מגעים אלו נועדו להסדיר את יציאת היהודים ממרוקו ולתת לה בסים חוקי. אך באותה מידה היה בהם משום ניסיון לצמצם את בריחת היהודים ממרוקו ולשלוט על קצב הגעתם למדינת ישראל. ההסכם הרשמי שנחתם בין בא כוח הסוכנות לנציב הצרפתי במרוקו ביוני 1949 (הסכם גרשוני־ז׳ואן) קבע מכסת יוצאים של 600 איש בחודש והקטין במידה ניכרת את מספר העולים שברחו ממרוקו כאשר היציאה משם הייתה בלתי לגלית. לממשלת ישראל ולסוכנות. היה עניין לצמצם ולהסדיר את העלייה ממרוקו. ההגבלה לא הייתה רק על מספר העולים אלא גם על סוג העולים. בהסכם עם הצרפתים הותר לנציגים הישראלים לבחור את העולים ונקבע ש׳נציגי מחלקת העליה של הסוכנות יתחילו בבחירת המועמדים לפי הדרישות של גיל, בריאות, מצב משפחתי וכושר מקצועי׳.

על העלייה מצפון אפריקה חלו הגבלות רפואיות וסוציאליות עוד לפני ההכרעה על מדיניות רשמית של הגבלת עלייה." המועמדים לעלייה נדרשו להגיע לבדיקות רפואיות כאשר מעל ראשם תלוי איום שאי־הגעה לבדיקה או התנהגות שלילית במהלכה תפסול את העולה. בדיווח על הליך הבקרה הרפואית על העלייה עולה נימה נוקשה כלפי העולים. אחד הרופאים כתב שהוא פוסל במבט ראשון עולים שנראים לו ׳שמנים מדי או רזים מדי, בעלי עיוותים בעצמות, ליקוים שכלים, כתמי לובן בקרנית העין, דלקת מוגלתית בלחמית ודלקות עור מידבקות׳.

יצחק רפאל, שעמד בשנים 1952/3 בחזית המאבק נגד הגבלת העלייה מצפון אפריקה, התנגד באותם ימים להעלאת חולים מצפון אפריקה גם אם יקטן בשל כך מספר העולים. הוא תבע מנציגי מחלקת העלייה ומפעילי עלייה מקרב הציונים המקומיים להפסיק להעלות חולים והזהיר שאם לא תהיה בחירה קפדנית של עולים ייאלצו להפסיק את העלייה ממרוקו. הבחירה נעשתה לא רק על פ־ מצב בריאותם של המועמדים לעלייה אלא גם על פי גילם. מדברי שליחי עלייה בתוניסיה עולה שכבר מ־1949 חלה שם הגבלה על העלאתם של יהודים מעל גיל35. מנתונים סטטיסטיים בדבר הרכב העולים בשנים 1952-1948 נראה שההקפדה על כללים אלו נשאה פרי. שיעורם של בני 29-15 בכלל יהודי מרוקו היה 25.8 אחוזים, אולם בקרב העולים הוא עמד על 43.5 אחוזים. לעומת זאת מדיניות הגבלת העלייה בצפון אפריקה לא פורסמה. כמו עניינים רבים אחרים שנגעו להגבלת עלייה גם היא הייתה מנוגדת לאידאולוגיה הרשמית. עם זאת קשה היה לשמור בסוד מדיניות שהשפיעה על יהודים כה רבים. טענות וביטויי כעס ומרירות עלו מפעם לפעם בדיונים על העלייה שהתקיימו בכנסת ובפניות לאישי ציבור. אהרון ציזלינג (מפ׳׳ם) הציג את הגבלת העלייה מצפון אפריקה כביטול חובתה של המדינה לעם. אליהו אלישר(מפלגת הספרדים) טען שיש מכסות עלייה ושרבים מהמבקשים לעלות נדחים ואולי בעתיד לא יהיה אפשר להעלותם. גם יהודי צפון אפריקה עצמם התלוננו על ההגבלות המוטלות עליהם.

תוצאותיה של מדיניות הגבלת העלייה מצפון אפריקה ניכרו היטב בשיעורם הנמוך של יהודי המגרב בקרב עולי העלייה ההמונית. יהדות צפון אפריקה הצרפתית מנתה כמעט חצי מיליון נפש, כמחצית מכלל יהודי ארצות האסלאם. אף על פי כן הסתכם חלקה בעלייה ההמונית, שבמסגרתה עלו כ־700,000 איש, ב־45,000 איש, שישה אחוזים בלבד מכלל העולים. עם זאת יש לציין שהשיעור הנמוך של עולים מצפון אפריקה לא היה תוצאה של הגבלת העלייה בלבד אלא גם של המצב הפוליטי ושל השלטון הצרפתי היציב. אולם בהתבסס על הערכת ז׳ואן, הנציב הצרפתי במרוקו, בדבר רצונם של כ־200,000 מיהודי מרוקו לעלות, אין ספק שלמדיניות הגבלת העלייה הייתה השפעה לא־מבוטלת על ממדיה המצומצמים של העלייה מצפון אפריקה באותן שנים.

כאשר הסתיימה העלייה מארצות ערב והגיע תורה של יהדות צפון אפריקה לעלות התקבלו תקנות ששינו את מדיניות העלייה ההמונית – תקנות הסלקציה.

הרקע למדיניות חדשה בעלייה

בנובמבר 1951 פרסמה הנהלת הסוכנות החלטה שמשמעותה הייתה סיומה של מדיניות העלייה ההמונית, וזו לשון ההחלטה:

בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה […] קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים:

• 80 אחוזים מהעולים מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

2 – המועמדים הנ׳׳ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית בת שנתיים ימים.

3- אישור למועמדים הנ״ל ינתן רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מהארץ.

• – לא יותר מ־20 אחוזים ממספר העולים מהארצות הנ״ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג־1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או הם נדרשים ובקלטים ע׳׳י קרוביהם בארץ
• אישור לעולים הנדרשים ע״י קרוביהם בארץ יינתן רק לאחר בדיקה של מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעה על נכונותו ויכולתו של הקרוב לקלוט. הנהלת הסוכנות, 18/11/1951 אצ"מ 100/76S

ההחלטה קיבלה את אישורו של המוסד לתיאום כעבור שבוע וחצי וכך נעשתה גם למדיניותה של ממשלת ישראל. המוסד לתיאום 27/11/1951

 היא הגבילה את העלייה מארצות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים על פי עקרונות של תועלת כלכלית, והיא יכלה להפוך את מדיניות העלייה לישראל ממדיניות שיבה למדיניות הגירה. זו הייתה מדיניות שעמדה, במידה מסוימת, בניגוד ל – raison détre  של מדינת ישראל – היותה מקלט לעם היהודי ופתוחה לעלייה. ההכרעה נפלה לאחר לבטים קשים. מה היו הסיבות לקבלתה?

העול הכלכלי שבקליטת העלייה

ההסבר המקובל במרבית המחקרים שעסקו בעלייה הסלקטיבית מייחס את ההחלטה בדבר שינוי מדיניות העלייה למצב הכלכלי הקשה של המדינה ושל מערכת הקליטה. בפרסומים רשמיים הוסבר שמערכת הקליטה הגיעה למצב חירום, ועל כן הופעל ׳עקרון בחירת העולים׳ מארצות שלא היה בהן חשש לביטול אפשרות היציאה ולא הייתה שאלה של הצלה. בפרסום אחר הוסבר שהמספר הגדול של משפחות נזקקות שלא פנו לעבודה יצרנית ונשארו בטיפול מחלקת הקליטה הוא אשר הביא להחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית, כדי להגביר עלייה של אנשים יצרנים.

ב־1951 התחולל משבר כלכלי שהתבטא בעליית מחירים ובדלדול חמור של יתרות מטבע החוץ של המדינה. במקביל הלכו והסתתמו מקורות החוץ לצמצום הגירעון ובנקים זרים סירבו להעניק אשראי לישראל. המצב היה כה חמור שסריקת כל אניית חיטה או דלק חייבה שידול ושכנוע של הספקים בחו״ל.

המשבר הכלכלי החריף נגרם בין השאר בעקבות העומס שנוצר כתוצאה מהעלייה הגדולה. הוא התבטא בתחומים רבים, אולם את המחיר הכבד ביותר שילמו העולים שהגיעו עד אז לארץ. יכולתן של הממשלה והסוכנות לקלוט אותם הוגבלה מאוד. מערכת הקליטה הגיעה באותם ימים לקצה גבול יכולתה ואף מעבר לזה. במאי 1951 התגוררו אלפי עולים בדיור זמני. במעברות היו 32,000 יחידות, למעלה ממחציתן אוהלים. במרס 1952, למרות התמעטות העלייה, עלה מספר יחידות הדיור במעברות והגיע ל־55,000, והתגוררו בהן קרוב לרבע מיליון תושבים.

מצדדיה של הגבלת העלייה תלו זאת בטובתם של העולים החדשים ובשאיפה להמשיך ולאפשר עלייה בעתיד. הפער הגדול בין העלייה לבין אמצעי הקליטה בשלוש השנים הראשונות של המדינה גרם לכך שאנשים עזבו את הארץ, ׳הוציאו את דיבת הארץ רעה׳ וגרמו להאטת קצב העלייה. כך פגעה מדיניות העלייה ההמונית בלב לבה של האידאולוגיה הציונית, בעלייה עצמה. הסלקציה נועדה אם כן להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה ולמנוע מן העלייה לכלות את עצמה. הגבלת עליית הנזקקים, שקליטתם הצריכה משאבים רבים, נועדה לאפשר את הקצאת משאבי המדינה לקליטה טובה יותר של כלל העולים, למניעת ירידה וליצירת ׳טיפוס של עולה חדש המרוצה ממצבו והמשגר בשורות טובות לקרוביו וידידיו בארץ מוצאו׳.

העלייה ההמונית לישראל הכפילה את אוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר והטילה עומס רב על המערכת הכלכלית, על אחת כמה וכמה משום שאלה לא היו מהגרי עבודה אלא אוכלוסייה שחלקה פליטים חסרי כול ובהם שיעור גבוה של חולים. הניגוד בין העולים לוותיקים היה חריף במיוחד משום שרוב אנשי היישוב הוותיק, הקולט, היו צעירים בריאים בגיל העבודה. עם קום המדינה היו הנזקקים ביישוב היהודי מעטים מאוד. יחסית לאוכלוסיית היישוב מרובים היו בעלייה ההמונית קשישים, חולים ומשפחות מרובות ילדים שעלות הטיפול בהם, האכלתם ושיכונם הייתה גבוהה.

מצבם הרפואי של חלק ניכר מהעולים היה ירוד ומכמה סיבות. רבים מהם היו פליטי השואה, ניצולי מחנות וגטאות, ואין פלא ששיעור הנכים והחולים בקרבם היה גבוה. גם הסבל הנפשי שהם חוו בשנות המלחמה הותיר בהם את רישומו. רופאים ששהו במחנות העקורים דיווחו שיותר מעשרה אחוזים מהפליטים זקוקים לאשפוז מיידי. אשר ליהודי ארצות האסלאם, רבים מהם חיו לפני עלייתם בתנאי חיים קשים וברמת היגיינה ירודה ואלה ניכרו במצב בריאותם. למשל מחלת הגרענת הייתה נפוצה בקרב יושבי הכפרים בהרי האטלס עד כדי כך שהיא כלל לא נתפסה כמחלה. בקרב עולי תימן 16,000 איש מתוך 46,000 העולים נזקקו לאשפוז. המבנה החברתי של העלייה שיקף את חתך האוכלוסייה של קהילות יהודיות בעולם. אולם היו מי שראו בעולים את הזיבורית (  (נ') קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע; סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה ) שביהדות התפוצות וטענו שכמה מראשי הקהילות דאגו לשלוח לישראל את החלשים והנזקקים בקהילותיהם ועל כן היו קשייהם החברתיים רבים לאין שיעור מבקהילה יהודית רגילה. בחודשים האחרונים של 1951 אף הגדירו את התהליך המכוון שהביא למצב זה ׳סלקציה שלילית׳.

זאת לא הייתה רק מדיניותם של ראשי קהילות. לעתים נשלחו בני המשפחה החולים לישראל בעוד שאר המשפחה נשארת במקומה או מהגרת למקום אחר. התופעה התגלתה תחילה בקרב יושבי מחנות העקורים באירופה. חלק מהפליטים ביקשו להגר לארצות הברית אך עקב ההגבלות הרפואיות המעוגנות בחוקי ההגירה האמריקניים הם הפנו את בני משפחותיהם החולים והקשישים לארץ. בחלק ממדינות מזרח אירופה נהגו השלטונות לשלוח בעיקר את החולים הכרוניים כדי לפנות מיטות בבתי החולים. שליחת החולים והקשישים ארצה והגירת שאר המשפחה לארצות המערב אפיינה גם חלקים מיהודי תוניסיה, מרוקו ועיראק.

הערת המחבר : אין נתונים מדויקים על היקף התופעה אך בדיונים שונים היו התייחסויות רבות לכך (למשל דברי יוספטל בהנהלת הסוכנות, 13.11.1952, אצ׳׳מ, 8100/83). יש נטייה במחקר לייחס את העומס על מערכת הבריאות לעלייה מארצות האסלאם דווקא (למשל הכהן, עולים בסערה, עמי 302), אך שיעור גבוה של חולים היה בקרב העולים הן ממזרח אירופה הן מהמזרח התיכון. למשל בעניין מחלת השחפת, דווח שהיא הובאה ארצה מרומניה ומפרס (המוסד לתיאום, 18.4.1951, ג״מ/43/ג/3029/4), ובעניין העלייה מרומניה טען חיים שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות, שבאין יכולת בקרה יש ייבוא של מחלות׳(שיבא, המוסד לתיאום, 9.9.1951, שם).

העולים החולים הביאו ארצה מחלות שכמעט לא היו קיימות בקרב היישוב הקולט. הבולטת מכולן הייתה השחפת, שנחשבה אז לחשוכת מרפא. מרבית החולים בה היו ניצולי השואה. מחלה אחרת ששכיחותה עלתה בעקבות העלייה הייתה העגבת, ועוד נוספו מחלות כרוניות שונות ומחלות נפש.

הערת המחבר : הנתונים המספריים בעניין חולי השחפת, כמו בעניין תחלואת העולים בכלל, אינם ברורים. ראו בעניין זה סטולר־ליס ושוורץ, עולים במספרים. דייר אברהם שטרנברג, ראש השירות הרפואי לעולה, העריך שהיו בארץ 15,000-12,000 חולי שחפת פתוחה, פי ארבעים משהיו לפני קום המדינה. 30,000 עולים נוספים היו נגועים בשחפת לא־פעילה (שטרנברג, בהיקלט עם, עמי 127). הערכה זו נראית מופרזת במקצת. השירות הרפואי לעולה דיווח על 848 חולי שחפת פתוחה שהתגלו בקרב 270,000 העולים שעברו דרך שער העלייה. להערכת מחברי הדוח היו עוד כ־1,000 חולים בקרב עולים מתימן שלא עברו דרך שער העלייה. מנכ״ל משרד הבריאות דיווח ב־1949 על 1,760 חולי שחפת שנתגלו באותה שנה (הכהן, עולים בסערה, עמי 190). שיבא ציין שב־1951 נכנסו לארץ 3,416 חולי שחפת (המוסד לתיאום, 18.4.1951, ג׳׳מ/43/ג/3029/4). אולם גם לפי ההערכות הנמוכות ביותר חל גידול עצום בחולים במחלה והדבר הטריד את העוסקים בבריאות ובקליטה.

הערת המחבר : אין נתונים מדויקים על מחלות אלו. בדוח של השירות הרפואי לעולה . נמסר על 4,000 מקרי עגבת. שיבא מסר שבארבעת החודשים הראשונים של 1951 נכנסו ארצה 1,000 חולי עגבת (המוסד לתיאום, 18.4.1951, ג״מ/43/ג/3029/4). מרבית תיקי משרד הבריאות שעוסקים בפיקוח רפואי על העלייה סגורים בפני חוקרים מטעמי צנעת הפרט.

המחלות השכיחות ביותר היו הגרענת (Trachoma )  והגזזת  (Tinea ) אלה לא היו מחלות חשוכות מרפא אולם שיעור הנגועים בהן היה גבוה מאוד, בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם. על המחלות ש" ייבאו " העולים מארצות מוצאם יש להוסיף את השפעת תנאי הקליטה הראשוניים בארץ על מצבם הרפואי. במחנות העולים, ומאוחר יותר במעברות, היו צפיפות רבה ותנאי תברואה ירודים. המגורים בדיור הזמני במהלך החורף החריפו את המצב הרפואי וגרמו להתפרצות מגפות כמו דלקת קרום המוח, שיתוק ילדים ומלריה. גם תמותת התינוקות עלתה והגיעה לממדים מדאיגים. בתקופת המנדט הייתה תמותת התינוקות ביישוב היהודי מן הנמוכות בעולם, 29 פטירות לכל 1,000 לידות. בעקבות העלייה ההמונית עלה השיעור ל־52 פטירות לכל 1,000 לידות. בקרב העולים היה שיעור תמותת התינוקות גבוה הרבה יותר מביישוב הוותיק. על פי אחד הנתונים – פי עשרה (16.2 פטירות ל־1,000 לידות ביישוב הוותיק לעומת 157.8 בקרב העולים).

• הערת המחבר : Trachoma מחלת עיניים נגיפית הגורמת להתעברות הקרנית. המחלה עצמה אינה מחלה מידבקת במיוחד אך הצפיפות ותנאי ההיגיינה שהחולים במחלה חיו בהם גרמו להתפשטותה המהירה, לעתים היה הזיהום מתפתח וגורם לאבדן הראייה בעין הנגועה ואף בשתיהן עד כדי עיוורון גמור. תנאי חיים משופרים ובידוד היו אפוא הכרחיים כדי לרפא את חולי הגרענת ולמנוע את התפשטות המחלה. עד להמצאת האנטיביוטיקה התמצה הטיפול בה בטיפוח ההיגיינה האישית ובסילוק פיזי של תוצרי הזיהום מהעיניים. בראשית שנות החמישים הוחל טיפול בתכשירי סולפה וממדי הזיהום פחתו. בתנאי היגיינה נאותים אפשר היה לרפא את הגרענת בתוך חודשים אחדים.
• הערת המחבר : Tinea פטרייה שצמחה על עור הקרקפת בין השערות. זו הייתה בעיקרה מחלה של ילדים. הפטרייה גרמה לנשירת שיער ולהיווצרות קרחות. הטיפול בגזזת היה הקרנת רנטגן. כעבור זמן מה נשרו השערות באזור המוקרן ואז אפשר היה לחטאו ובמקום היו צומחות שערות בריאות. בתנאי היגיינה נאותים ובעזרת הקרנות רנטגן אפשר היה לרפא את הגזזת בשישה שבועות. לימים, התברר שהקרנות הרנטגן הממושכות הגבירו את הסיכון לחלות בסרטן. רבים מהילדים שטופלו בארץ לקו במחלה בבגרותם. על כך ועל חוק שתוקן כדי לפצותם ראו דוידוביץ׳ ומרגלית, הקרנות גזזת.

התשתית הרפואית שהייתה קיימת בישראל לפני העלייה ההמונית הייתה דלה ביותר. בתי חולים, ארגונים רפואיים וביטוח בריאות התגבשו כמעט מראשית ההתיישבות הציונית החדשה, אולם ההרכב הדמוגרפי של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שכלל שיעור גבוה של צעירים, לא חייב שירותי בריאות נרחבים. גידול האוכלוסייה שחל עם העלייה ההמונית הביא לכך שבתי החולים הקיימים יכלו לספק שירותי בריאות לפחות ממחצית האוכלוסייה. נוסף על מחסור בתשתיות היה גם מחסור חמור באנשי מקצוע בתחום הרפואה.

סוגיה אחרת שהטילה מעמסה כלכלית גדולה על היישוב הייתה הרכב הגילים של העולים ואפשרות השתלבותם במעגל העבודה. העולים בתקופת המנדט דמו בהרכבם הדמוגרפי למהגרים לארצות הגירה אחרות כמו ארצות הברית, ארגנטינה, אוסטרליה וקנדה. שיעור התלויים בקרבם (אלה שאינם בגיל העבודה, צעירים מתחת לגיל 15 ומבוגרים מעל גיל שישים) היה 24 אחוזים. בקרב עולי העלייה ההמונית עמד שיעור התלויים על 36 אחוזים. גל העלייה כלל ילדים רבים (בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם) וקשישים רבים (בעיקר בקרב העולים ממזרח אירופה). בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה ולמצב ששרר בארץ טרם העלייה ההמונית הביאה העלייה לגידול של 76 אחוזים בקרב הילדים מתחת לגיל 15 ושל כמעט 100 אחוזים בקרב המבוגרים שמעל גיל 60. לעובדה שמרבית התלויים נפלו בקטגוריה של קשישים ולא של ילדים הייתה גם משמעות דמוגרפית. הגידול במספר הילדים, על אף העומס המיידי, היה בעל משמעות חיובית באשר לכוח העבודה בעתיד. לעומת זאת הגידול בשיעור הקשישים לא טמן בחובו שום בשורה לעתיד, ודווקא קבוצה זו גדלה יותר. בשנה האחרונה לעלייה ההמונית, 1951, היה שיעור בני השישים ומעלה בקרב העולים 11 אחוזים, לעומת שישה עד שבעה אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ב־.1949/50

בסך הכול היה שיעורם של התלויים בקרב עולי אסיה ואפריקה 43 אחוזים, גבוה יותר משיעורם של התלויים בקרב עולי אירופה, שעמד על 28.7 אחוזים. פילוח התלויים לילדים וקשישים מראה שבקרב עולי אסיה ואפריקה היה שיעור הילדים 37.6 אחוזים ושיעור הקשישים 5.4 אחוזים. בקרב עולי אירופה עמד שיעור הילדים על כמחצית משיעור הילדים מקרב עולי אסיה ואפריקה (19.7 אחוזים) ואילו שיעור הקשישים היה כמעט כפול(9 אחוזים). מקרב ארצות אירופה הייתה רומניה ה׳ספקית׳ העיקרית של עולים מבוגרים.

הערת המחבר : ב־1951 היה שיעור בני החמישים ומעלה מעולי צפון אפריקה 6.4 אחוזים; מעולי איראן 8.8 אחוזים; מעולי פולין 18.9 אחוזים! מעולי רומניה 43 אחוזים. שיעור בני השישים ומעלה ממחיש עוד יותר את המגמה: הם היו 1.8 אחוזים מעולי צפון אפריקה, 3.6 אחוזים מעולי איראן, 8.6 אחוזים מעולי פולין ו־21.8 אחוזים מעולי רומניה (חלק מדוח בלא כותרת ובלא תאריך, ג״מ/57/ג/4247/9).

 שיעורם הגבוה של התלויים מקרב העולים מרומניה הוזכר רבות בישיבות הנהלת הסוכנות וגיורא יוספטל טען שהעלייה מרומניה הפכה את הארץ למושב זקנים ובית חולים. בהתייחסו לשיעור הגבוה של עולים שמחלקת הקליטה אינה מסוגלת לרתום למעגל העבודה אמר יוספטל שקשישים שעלו ממזרח אירופה בלא ילדיהם היו עיקרו של ׳המשקע הסוציאלי׳. – אצ"מ S100/76 4.11.1951

ערב קבלת ההחלטה על עלייה סלקטיבית הגיעה לארץ ספינת עולים שנקשרה בתודעת בני הזמן עם תופעה של ׳סלקציה שלילית׳. אף שקברניטי מדיניות הקליטה היו מודעים לכך שמרבית הקשישים מגיעים מרומניה, דעת הקהל התעוררה דווקא בעקבות הגעת האנייה ׳נגבה׳, באוקטובר 1951, מטריפולי שבצפון אפריקה. רבים מהעולים על סיפון אנייה זו היו זקנים, חולים ונכים.

בה בעת נודע שבטריפולי נותרו המשפחות העשירות של הקהילה. ידיעות אלה עוררו בארץ תסיסה ובעיתונות פורסמו מאמרי ביקורת נגד התופעה של קהילות המנסות להיפטר ממוגבליהן ולהעמיסם על כתפיה של מדינת ישראל. עניינה של אנייה זו עמד ברקע הדיונים שהתנהלו בהנהלת הסוכנות על עתיד העלייה. אליהו דובקין מפא״י), שהיה באותם ימים ראש מחלקת הנוער והחלוץ, אמר: ׳אנו צריכים קודם כל – במצבה של מדינת ישראל כיום – להעלות את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. אין לנו הכרח להביא חומר אנושי שיפול עלינו למעמסה. הזכרתי את האניה שבאה מטריפולי […] אם נחוץ היה להשיג 200 אלונקות כדי להוריד את האנשים מהאניה אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה החומר האנושי. אין כל חובה יהודית וציונית, אין כל חובה מצידנו לגבי הגולה ולגבי המדינה להביא אנשים כאלה׳. בלי שינוי המדיניות, העריכו חברים בהנהלת הסוכנות, שיעור הקשישים רק ילך ויעלה. אולם מאחר שמרבית העולים הקשישים באו מרומניה יכלה הסוכנות לעשות אך מעט בנידון. הממשלות הקומוניסטיות במזרח אירופה לא אפשרו לסוכנות היהודית לפקח על העלייה. כיוון שכך עלה הצורך לאזן את ההרכב הדמוגרפי של העלייה באמצעות בחירת העולים המתאימים מקרב המועמדים לעלייה ממקומות אחרים, בעיקר מארצות האסלאם. כך ניסח את הדברים יהודה ברגינסקי (אחדות העבודה במפ״ם), מראשי מחלקת הקליטה בסוכנות: ׳אם כיום באים מרומניה הרבה זקנים, צריכים במקום אחר לחפש ניטרליזציה בהגברת עלית צעירים […] אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו ־ הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתישבות ולכל שאר המקומות […] צריכים לחפש מקומות שנוכל להעלות משם צעירים׳.

מדיניות הגבלת העלייה הייתה כורח שכפה המשבר הכלכלי שהמדינה נקלעה אליו. היא הופעלה בעיקר ביחס לעולי צפון אפריקה לא משום שעיקר העולים שבאו משם היו לעול על צווארי המדינה אלא בעיקר בשל חופש הפעולה שניתן שם לפעילי העלייה.

דימוים של יהודי צפון אפריקה

ההסבר המתבסס על המצב הכלכלי מנטרל כל משמעות עדתית של המדיניות החדשה. לכאורה היה המצב תוצר של התנאים בארץ ולא של המועמדים לעלייה. אולם כדי להסביר את הסטייה החריפה כל כך במדיניות העלייה אין די בהסתמכות רק על המצב הכלכלי הקשה שנוצר במדינה באותן שנים. יש לבחון גם את השפעתם של גורמים נוספים, הקשורים לדמותם של העולים העתידים לבוא ולמערכת הדימויים בחברה הישראלית.

כאמור העלייה מצפון אפריקה בתקופת העלייה ההמונית הייתה מצומצמת בהיקפה ומוגבלת בהרכבה. כל עוד הגיעו לארץ רבבות עולים בשנה ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון לא היה חשש מפני גידול בעלייה מצפון אפריקה. הממדים המצומצמים של העלייה אפשרו למעשה לשלוט גם על סוג העולים ולתת עדיפות לכוחות צעירים. לקראת סוף 1951, כאשר מקורות העלייה האחרים הסתתמו ויהדות צפון אפריקה הייתה המועמדת העיקרית לעלייה, התעורר חשש שעם הגברת העלייה משם ייפרצו גדרי ההגבלות. ההחלטה על הסלקציה נועדה אם כן לקבע את המצב כפי שהוא בתקנות ובמדיניות רשמית ומוגדרת.

הפרסום הפומבי הציג את מדיניות העלייה הסלקטיבית, שההחלטה בעניינה התקבלה בשלהי 1951, כמדיניות נטולת פניות שכוונה לכלל העולים מארצות שהעלייה מהן אינה עליית הצלה.

הערת המחבר : בהחלטה נאמר שכללי הגבלת העלייה יחולו ׳בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה כגון מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳(הנהלת הסוכנות, 18.11.1951 [לעיל, הערה 21]).

אולם דוברים שהתבטאו לפי תומם ובהקשרים אחרים בעניין הנסיבות שהביאו להחלטה לנקוט מדיניות זו חושפים בדבריהם את המקום המרכזי שהיה לעלייה המתוכננת מצפון אפריקה בכלל הנסיבות הללו. למשל יוספטל, אחד מהשותפים המרכזיים להחלטה, שחזר כעבור חמש שנים את הסיבות שהביאו אותו לסגת ממדיניות העלייה ההמונית. הוא טען שעד שלהי 1951 האמינו במחלקת הקליטה שהיישוב יוכל ׳לעכל׳ מספר עולים מסוים. ׳איפה נשברנו – נשברנו עם אחרוני העלייה המרוקאית והטריפוליטאית ב־1951 […] זה היה לומפן פרולטריון, אנשים ללא עתיד׳.

הערת המחבר : הנהלת הסוכנות, 19.9.1956, אצ״מ, S100/109. המשמעות המילולית של המונח ׳לומפן פרולטריון׳ היא פרולטריון של בלויי סחבות. הכוונה היא, על פי קרל מרקס, לשכבה הנמוכה של הפרולטריון המורכבת מפושעים, מובטלים ופועלים נטולי הכרה מעמדית, שאי־אפשר לארגן אותם

 שלמה זלמן שרגאי, שעמד בראש מחלקת העלייה מ־1954, היה ישיר יותר בהגדירו את אוכלוסיית היעד של מדיניות העלייה הסלקטיבית. את הדברים הוא אמר לאחר שנטען כלפיו שההקלות בהגבלת העלייה שהוא דרש עבור יהודי צפון אפריקה מפלות לרעה עולים מארצות אחרות. שרגאי הסביר שהמצב הפוך: ׳כאשר נתקבלו כללי הסלקציה, בעיקר נתקבלו בארצות כמו אפריקה וכו'. שם הבעיה קיימת מכיוון שרוב העלייה באה ממקום זה. לא חשבו באותה שעה שיש בעיה לגבי בלגיה או אנגליה […] כל הצמצומים וההגבלות היו לגבי צפון אפריקה, מפני שלגבי יהודים מארץ אחרת לא הקפידו׳. כלומר ניסוח כללי ההגבלה חל לכאורה גם על עולים מ׳בלגיה או מאנגליה׳, אך שרגאי הבהיר שהעוסקים בדבר ידעו שהתקנות מכוונות לעולים מצפון אפריקה כי ׳שם הבעיה קיימת׳.

השאלה העדתית והיחסים בין יהודים אירופאים ליהודי אסיה ואפריקה בתנועה הציונית ובמדינת ישראל היו כאמור מורכבים. מגמת השילוב, פרי האתוס הלאומי, ומגמת ההסתייגות, פרי המורשת הקולוניאלית, שימשו בהם בערבוביה. קיומו של הלך החשיבה הקולוניאלי השפיע על דימוים של יהודי ארצות האסלאם בעיני קברניטי המדינה והייתה לכך השפעה גם על מדיניות העלייה. קבוצות מסוימות של עולים זכו להתייחסות שלילית חריפה. הבולטים שבהם – יהודי צפון אפריקה ובייחוד עולי מרוקו. יותר מבכל שאר יהודי ארצות האסלאם דבקה בהם תדמית שלילית, והיא באה לידי ביטוי קיצוני בכתבתו של עיתונאי הארץ אריה גלבלום: ׳עליית תימן ובעיית אפריקה׳.הכתבה הייתה אמנם בוטה וחריגה בקיצוניותה, אך ביטאה את אחת המגמות הרווחות בשיח הציבורי על יהודי צפון אפריקה.

אלכסנדר בן נון, מחנך באחד ממוסדות עליית הנוער, הגדיר את שלושת המאפיינים של ׳הפסיכיקה –מִכְלוֹל הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, מַעֲרֶכֶת פְּעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ. –של הילד ממרוקו:

(1) פרימטיביות;

(2) ברוטליות;

(3) כבוד עצמי מופרז׳.

יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, הזכיר ששמונים אחוזים מיושבי מחנות העולים אינם אשכנזים, ו"בין הספרדים החלק הנחשל והמפגר הוא זה שבא מצפון אפריקה׳. חיים שיבא, מנכ׳׳ל משרד הבריאות ואחד הלוחמים המרכזיים למען הגבלת העלייה מצפון אפריקה, אמר זאת בפשטות: ׳יהדות צפון אפריקה בלבד לא תבנה את א״י נוכח התנאים בהם הם חיים. יש הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדין אינן סתומות׳.

הערת המחבר : דוח על ביקורו של שיבא בצפון אפריקה, בלא תאריך, אצ״מ, .S6/6008

יוספטל ושיבא, כפי שהתברר לימים, היו מחסידיה של הגישה המסתייגת. אולם גם אישים שבהחלט אפשר לראות בהם בעלי גישה משלבת התבטאו לעתים קרובות בגנות העולים מצפון אפריקה. למשל רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, הסביר עד כמה שונים יהודי טריפולי מה׳חומר׳ הצפון אפריקני הגרוע.   המוסד לתיאום, 4.6.1950, אב״ג.

ההדגשים הינם שלי ועל אחריותי בלבד ולא של המחבר ..אלי יפלו