מידת הצדק של הפועל המזרחי.עליית יהודי האטלס..
מידת הצדק של הפועל המזרחי.
בי"ג בסיון תשט"ו 3.6.55 קובע בעל המאמר הראשי בהצופה " העולים מכפרי האטלס, יהודים חסידים, לא פקפקו אף רגע אחד שיישבו אותם בישובים דתיים שלמים " מידת הצדק חייבה את מחלקת ההתיישבות להעביר את כולם לרשת הפועל המזרחי, ולאפשר לה לישבם ללא כל הגבלות שרירותיות של מפתח פוליטי "
ט"ו בסיון תשט"ו 5.6.55
למקרא מאמרים אלה בהצופה נזדעזעתי עד עומק נשמתי. אלה הם דברי בלע ועלילות שוא אשר קצרה בינתי מלהשיגם. אני חייב לציין כמה עובדות :
1 – נכון שהבטחתי לאשי ארגון דמנאת מושב דתי, הודעתי במפורש שבמסגרת תנועת המושבים ינתנו להם שירותי דת וינהלו להם שירותי הדת וינהלו חיים דתיים כאוות נפשם, ומעולם לא דובר אתם על התיישבות במסגרת הפועל המזרחי, ומצידם לא הייתה כל דרישה לכך, משום שהשם הפועל המזרחי לא היה מוכר להם כלל.
2 – גם לאחר שנקרט בראשית מארס 1955 לדין תורה בפני הרב הדיין מכלוף אבו חצירה במראכש, נסעתי שוב לדמנאת ב 10.3.55 וכינסתי את חברי ועד הארגון וביניהם, אהרן בוחובוט, מסעוד שמעון, והרב מסעוד דהאן.
אמרתי להם במפורש, ובאפן הברור ביותר שאם ברצונם להצטרף להפועל המזרחי בארץ לאחר עלייתם זו תהיה זכותם ולא אפריע להם. והם הודיעו לי במקום באפן פסקני שאיטן בדעתם ואין ברצונם להצטרף להפועל המזרחי.
3 – סידור עלייתם לארץ נקבע ביני לבין משרד העליה, ולא עמדה כלל לויכוח שאלת הגדרתם לתנועת המושבים. כי על הגדרה זו ידעו כולם מראשית התארגנותם להתיישבות.
4 – אשר ליצחק אלמליח, קודם כל הוא אינו שייך לפועל המזרחי ומעולם לא היו לו כל יחסים עם תנועה זו. ובמידה שהיו הם היו תמיד יחס ריב ומדון. הוא השתייך לנטורי קרטא, הוא תמיד הפריע לענייני העליה והיה בין הקיצוניים ביותר ותמיד נתן ידו לכל ריב ומדון.
פגישה עם אב בית דין
כ"ו בניסן תשט"ו 16.6.55
נפגשתי בקזבלנקה עם ראש בית הדין, הרב מכלוף אבו חצירה ושוחחתי אתו בעניין פרשת אנשי דמנאת. לאחר ששמע טענותי על מעשי החבלה וחתירה בארגון העולים, דבר שאינו מוסיף כבוד למדינת ישראל בעיני אלה המתעתדים לעלות, פסק כי על אנשי דמנאת ללכת אתי תוך הבטחה לספק להם צרכי דת במקום התיישבותם ושאין לכפות עליהם השתייכות להפועל המזרחי.
הראיתי לו את גליון " פנים אל פנים " והוא נסער ונרגז מאד על כך שבכתבה באותו גליון מכניס יצחק אלמליח בתור " ריש גלותא " של יהודי מרוקו. הרב אבו חצירה ציין כי הגדרה זו יש בה משום עלבון גדול ליהדות מרוקו וכי הוא עצמו מתקומם אילו כינו אותו בתואר זה. באשר ליהדות מרוקו יש רבנים וחכמים בעלי שם.
כמו כן הוא קבע שאין כל שמץ של אמת בכל מה שנכתב כתבה זו על יצחק אלמליח, ושהוא וחבריו מגנים בכל תוקף פרסומים מסוג זה.
אווירה מורעלת
כ"ח בסיון תשט"ו 18.6.55
שלשום חזרתי למראכש ומצאתי אווירה מורעלת בקרה היהודים בכל האזור, כולל הכפרים. לידי האנשים הגיעו גליונות עתון הצופה גדושי השמצות ועלילות שוא. עתונים אלה עברו מיד ליד וכל אחד מוסיף מדמיונו הפורה כיאות לאנשי המזרח. עם כל מי שדיברתי ענה לי, אתם תנועת המושבים כופים על אנשינו הכפריה בדת. ומעבירים את בנינו על דעתם ואמונתם.
דברי תגובה על ההשמצות
קיבלתי את גיליונות "דבר " מתאריכים ד', ט', יב בניסן תשט"ו 25.30.31 במאי 1955 וכן גיליון " למרחב " מיום 31.5.55 ובכולם תשובה מוחצת ותגובה על ההשמצות ועלילות שוא של עתון " הצופה "
הפועל המזרחי מחדש את ציד הנפשות בקרב העולים
שלושים משפחות עולים שהגיעו ביום א' באניה " גולדן איילס " מהרי האטלס בצפון אפריקה, אורגנו במקומותיהם על ידי נציגי תנועת המושבים להתיישבות בחבל לכיש, אולם בדרכם ממרסיי לחיפה הוסתו על ידי נציגי הפועל המזרחי וחלק מהם אף פותה לסרב לצאת למקום התיישבותם. שיטה זו של התחרות והשמצה עוררה התמרמרות קשה בחוגי תנועת המושבים.
פנינו אל י. קורן מזכיר תנועת המושבים, וקיבלנו ממנו פרטים על השתלשלות הפרשה הזאת ועל צורת הארגון של העולים בהרי האטלס. לא היה מקרה דומה – ציין י. קורן למה שקרה ביום א' בנמל חיפה עם קבוצת משתיישבים, שאורגנו לפני שישה חודשים על ידי נציג תנועת המושבים , יהודה גרינקר מנהלל, הנמצא בשליחות בצפון אפריקה.
האנשים הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל ולהנות מושב עובדים, לפי הסדר, שהוסכם על ידי כל הגורמים בצפון אפריקה ועל ידי מחלקת העליה בירושלים, מופנים העולים שאורגנו על ידי נציג תנועת המושבים, לכפרים של תנועה זו. בהתאם לכך הופנו גם 67 משפחות מהכפר היהודי דמנאת, שהתארגן יחד בתור מושב ועלה עכשיו לישראל.
כאשר העולים האלה הגיעו למרסיי, הם נמסרו לידי נציגי הפועל המזרחי, חיים מויאל, שצריך היה ללוות אותם לחיפה. אך תחת למלא את שליחותו בנאמנות, הוא ניצל אותם לשם הסתת העולים נגד תנועת המושבים, סיפר להם במסגרת התנועה הזאת אין מקום ליהודי דתי וכי עליהם לתבוע כפר מסונף להפועל המזרחי. מלאכת ההשמצות נשאה פרי ו – 27 משפחות סירבו לעבור למקומן בחרובית.
מחאה חריפה על ההתנהגות של נציגי הפועל המזרחי כלולה במכתב, ששיגר מנהל מחלקת העליה במרוקו, עמוס רבל, אל מנהל מחלקת העליה במרסיי, דוד נוימן. עמוס רבל מתריע על המשטר של חטיפה ותחרות, שהשתרש במרסיי. הוא מאשר, כי מתיישבי דמנאת התארגנו במסגרת תנועת המושבים, וכותב בין השאר : " אני מוחה בכל תוקף על חטיפות כאלה ועל המסחר באנשים חיים, כפי שזה נעשה במקרה הנ"ל במרסיי " .
אנו תובעים אמר י. קורן, את התערבות מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. עליה לשיפ קץ למשטר פרוע זה של ציד נפשות. לאחר שנודע שלשום על המעשה של אנשי הפועל המזרחי באניה " גולדן איילס ", החילטו נציגי מחלקת הקליטה להעביר את אנשי כפר דמנאת לחרובית, בליווי נציגי הפועל המזרחי, עד הבירור.
תנועת המושבים מתנגדת לסידור זה. אין היא רואה שום הצדקה להתערבותם של אנשי הפועל המזרחי בעניין העולים מכפר דמנאת. 27 המשפחות מבין העולים האלה, שנתפתו להודיע על סירובן לצאת לחרובית, נשארו בינתיים בשער העליה, עד בירור הבעיה בסוכנות היהודית. הדבר מחייב טיפול דחוף ומכריע, כי לא ייתכן לגרור את כל העליה מצפון אפריקה לתוך מערבולת של סכסוכים וציד נפשות.
העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.
העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.
מאמר ראשי בעיתון דבר מיום 02/06/1955
שני מפעלים אלו חיוניים לארץ ולאומה, הוטלו לתוך סבך חמור, ומקור הרע אינו באיזה גזירה של צוררים מבחוץ, אלא בזירה הפוליטית בינינו. מפלגה אחת בארץ גמרה אומר להפוך את עולי צפון אפריקה – אנשי כפר מדורי דורות שיצאו להתיישבות בחבל לכיש שאינם מתמצאים כלל ועיקר בסבך הניגודים הפוליטיים שלנו – להון ולנשק פוליטי בידיה במלחמת הבחירות, והיא עשתה זאת בשם הדת וההגנה על הדת, ובאמצעות הסתה ארסית בדרך העולים המתיישבים.
התוצאה מפעולה זו, הפסקת העבודה ואנדרלמוסיה מוחלטת בכפר " עוצם ", נקודת ההתיישבות הראשונה בחבל לכיש, וההפגנות של המתיישבים המוסתים בתל אביב ובירושלים, ודבר זה נעשה בשעה שבארץ מוצאם של עולים המתיישבים מגיעות אלינו ידיעות מחרידות בדבר התקפות על היהודים ועל קרבנות ביניהם.
עתונים ובעלי מאמרים ראשיים, אובייקטיביים כביכול מנסים לפסוק כי שני הצדדים אשמים בחרפה זו. לא רק הפועל המזרחי, אשר שליחיו הסיתו והסעירו את העולים שבאו מהרי האטלס אשר במרוקו ועלו על קרקע לכיש – אלא גם תנועת המושבים אשר שליחה גילה וארגן את העולים האלה והביאם לארץ לשדות לכיש. מי שמדבר במקרה חמור זה על שני צדדים אשמים אינו מגלה אלא צביעות ובמרמה של " אובייקטיביות " מפוקפקת מנסה לחפות על האשמה העיקרית היחידה בכל הפרשה העכורה הזאת..
היא התחילה במסע השמצה של שליחי הפועל המזרחי בקרב העולים ואחר כך גם בכל עיתוני המזרחי בארץ, נגד תנועת המושבים, שליחיה ומדריכיה, שהוגדרו ככופרים ומעבירים יהודים על דתם באמצעי כפייה וכו'….וכל זה עשה במגמה ברורה לא רק להעביר את העולים ממסגרת ההתיישבות של תנועת המושבים למסגרת הפועל המזרחי אלא להסעיר ולקומם את כל הציבור הדתי בארץ לצורכי מלחמת הבחירות.
הציבור הרחב ואף הציבור הדתי אולי אינם יודעים עובדה חשובה זו : ביישובי תנועת המושבים הכללית מרוכזים כיום הרבה יותר דתיים מאשר בכל היישובים של המפלגות הדתיות. אין לערער אפוא בשום פנים ואופן על זכות של תנועת המושבים לקבל תחת חסותה ולמסגרת ההתיישבות שלה יהודים דתיים המבקשים זאת .
בייחוד אין מקום לערעור כזה, כשתנועת המושבים מספקת את כל הצרכים הדתיים של מתיישביה. כך גם נתמלאו כל התביעות של המתיישבים בכפר " עוצם " לגבי צורכי הדת שלהם עם בואם למקום. והם ידעו מראש לאן באו, ולולא ההסתה של שליחי הפועל המזרחי היו יושבים בשלווה ועובדים במקום התיישבותם, אולם המסיתים למדו אותם שמוטב להם לעבוד פחות ולדרוש שכר יותר.
פעולת הסברה זו לא הייתה אלא התנקשות במפעל ההתיישבות, התנקשות מתוך חשבון מפלגתי צר וללא התחשבות בנזק הלאומי הגדול שהיא גורמת. אין איש מונע מהמתיישבים לבחור במסגרת ההתיישבות הרצויה להם, וגם ליישובי הפועל המזרחי – לקבל אותם. אולם אין הפועל המזרחי יכול לדרוש לעצמו זכות מונופולין על המתיישבים הדתיים, על חשבון מסגרת ההתיישבות שהוקצבה, למשל : לתנועת המושבים, אשר כאמור רבים המתיישבים הדתיים ביושביה.
יש לברך על התערבותה של הנהלת הסוכנות היהודית בסכסוך, לפי ההחלטה אשר נתקבלה – בהצעת ראש מחלקת ההתיישבות – יבחרו כל העולים הנמצאים עתה בתנועה בזרם התיישבותי כרצונם והזרמים יקלטו אותם ביישוביהם. כן תוקם ועדה לבירור דתי בהתיישבות להבא. נקווה שבעקבות החלטות אלה יופסקו פעולות ההסתה בקרב העולים וכן בקרב הציבור.
יש להתריע בכל לשון של התרעה על הסכנה שבהפיכת ההתיישבות החדשה לשדה התנצחות פוליטית באמצעים ובדרכים העלולים להרחיק אותם ממשימתם הלאומית
מאמר ראשי – עיתון דבר – כ"ב סיון תשט"ו – 2.6.1955
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
בדו"ח ששלח היום אריה אליאב – מנהל חבל לכיש ללוי אשכול ז"ל נאמר.
המפגינים מלכיש הוסעו לירושלים ולתל אביב במכוניות מיוחדות של הפועל המזרחי ובעידוד פעיליו. בדו"ח נמסר פרוט מלא על דרכי התעמולה של שליחי הפועל המזרחי בקרב מתיישבי " עוצם ". נמסר שם כי פעולת התעמולה החלה עוד במחנה המעבר בחרובית לפני כשלושה חודשים, הדו"ח מציין :
כי פעולת ההסתה בין המתיישבים היא מאורגנת ומתוכננת. בימים הראשונים להתנחלות ב " עוצם " שרר שקט אולם בלילה השלישי הגיעו לכפר שליחים דתיים, ולמחרת החלה ההתנגדות הפעילה של המתיישבים, השבתת העבודה והפגנות.
הדו"ח מזכיר גם את השליחים השיקים של משרד הסעד לראשי המשפחות אשר היו בחרובית. הוא מוסר כי תעמלנים דתיים רבים הופיעו כשליחים מטעם משרד הסעד והדתות.
בקשר למילוי הצרכים הדתיים מזכיר הדו"ח כי ב " עוצם , הוקמו בית כנסת, מקווה ונקבעו שלטים לבית הקברות ושלט " הכניסה בשבת ובחגים אסורה "
למרחב – י' סיון תשט"ו – 31.5.1955
מנהל חבל לכיש מאשים את אנשי הפועל המזרחי.
פרשת ההשמצה והעלילות של אנשי הפועל המזרחי ונגד תנועת המושבים והמדריכים בחבל לכיש, עניין השיקים אשר נשלחו על ידי משרד הסעד לעולים אשר אינם זקוקים לעזרה, הסילופים והבדותות אשר פורסמו ב " הצופה " – נפרשו בתזכיר אשר הוגש על ידי מנהל חבל לכיד לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית.
בדו"ח סופר כי עליית יהודי איית בוגמאז – כפר בהרי האטלס הגבוה – אורגנה על ידי יהודה גרינקר, שליח תנועת המושבים. שישים המשפחות הראשונות רוכזו במחנה הכשרה בחרובית על ידי כפר מנחם. הקק"ל סיפקה לעולים תעסוקה מלאה ורצופה בעבודות נטיעה, ייעור והכשרת קרקע.
במחנה קיימים כל השירותים הדתיים, בית כנסת מסודר ומקווה. המדריכים הם מבני המושבים ומאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
שליחים ושתדלנות במחנה.
זמן קצר אחרי פתיחת המחנה החלו להופיע בו שתדלנים ושליחים אשר הסבירו לעולים, ובעיקר לעולי איית בוגמאז, כי מחנה זה הוא של " כופרים " וכי עליהם להצטרף להפועל המזרחי. ההסתה התנהלה בעיקר נגד המדריך בצלאל נהוראי, איש קבוצות גניגר זה שלושים שנה ומעלה, אשר התנדב ויצא לחרובית יחד עם אשתו – מרכז מטבח ההזנה במקום.
בצלאל נהוראי הוא איש דתי ונתקבל במהרה על עולי איית בוגמאז. הוא גם יועד לצאת עם העולים למקום התיישבותם הקבוע. ביום כ"א באדר פורסמה בהצופה, כתבה מלאה השמצות נגדו ובה נאמר כי הוא מסית נגד הדת.
קויפמן, מאיגוד המושבים של הפועל המזרחי, הוזמן למנהל חבל לכיש ונתבקש להתנצל על הפגיעה, ואמנם הוא פרסם הכחשה לידיה בהצופה.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר-עליית יהודי איית בוגמז…
התפרעות בחג הפורים.
בחג הפורים הופיע אוטובוס מלא בחורי ישיבה, כנראה מישיבת בני ברק, ונעצר באמצע המחנה. לרוע המזל לא היה במחנה אותה שעה איש מצוות המדריכים, ובחורי הישיבה פשטו על בכל המחנה, נכנסו לצריפים הסגורים של העולים וצעקו בקולי קולות כי חרובית היא מקום טמא, וכי כאן מעבירים יהודים על דתם וכי המדריכים גרועים מכופרים. בחורי הישיבה פרצו גם לכתות ולגן הילדים, חרפו וגדפו את המורות והמטפלות וקראו להן זונות ופרוצות.
השיקים ממשרד הסעד.
מיום קום המדינה השתדל מנהלו, שאול אורן מקירית ענבים, להתקשר עם המוסדות המקומיים של משרד הסעד, כדי לספק צורכי כמה משפחות של אלמנות וחיילים, לרוב משותקים, אשר הגיעו למקום והיו זקוקים לעזרה. דרישותיו של מנהל המחנה הועברו על ידי העובדת הסוציאלית המקומית, הקשורה עם המועצה האיזורית יואב, למשרד הסעד ברחובות. דרישות אלה הועברו כנראה לירושלים, אך עד פסח לא נתקבל ממשרד הסעד כסף עבור האלמנות והחולים. והנה הגיעו לפתע בערב פסח 17 שיקים מלשכתו של הסעד. שיקים אלו היו מיועדים כולם לראשי משפחות מעולי איית בוגמאז, צוות המדריכים התפלה ששיקים אלה הגיעו לאנשים שהנהלת המחנה ומוסדות הסעד במקום לא דרשו עזרה עבורם, כי אנשים אלה עבדו בקרן הקיימת ברציפות וקיומם היה מובטח.
הכנות לעלייה ל " עוצם ".
מושב עוצם – לכיש א' הנמצא ליד משטרת עירק סווידאן, יועד על ידי חבל לכיש לעולי איית בומזאג. לפני העלייה הסבירו בצלאל וחבריו לעולי איית בוגמאז בחרובית כי הם עולים למושב שיכלל במסגרת תנועת המושבים. האנשים אשר ידעו על התנועה מפי יהודה גרניקר עוד בהיותם בכפר במרוקו, הסכימו לכך. לפני העלייה ביקרו האנשים במקום וראו את צריפי המגורים והמוסדות בבנייתם. לפני העלייה ביקשו המדריכים בשם עולי איית בוגמאז את חבל לכיש לספר כמה מהדרישות הדתיות של המתיישבים וכולן נתמלאו.
בעליה ל " עוצם " ביום ראשון, ראש חודש סיון, עלו 65 משפחות, רובן ממחנה חרובית. לעולים הוכנו צריפי מגורים מסודרים וצבועים, אספקת מים ליד כל צריף. מוסדות הכפר, כולם זמניים בצריפים, כגון צרכניה, בית כנסת, בתי ספר ומועדון הותקנו כולם ליום העלייה….למחרת 23.5.55 יצאו כל האנשים לעבודה והמצב היה תקין. עם העולים יצא מחרובית גם בצלאל נהוראי ואליו צירפו ב " עוצם " מא"ז, חובשת, מדריך מתרגם ממושב ישרש, ונהג. גם ביום השלישי 24.5.55 יצאו כל האנשים לעבודה, אך ביום השלישי בערב הופיע בכפר משה רביבו מירושלים, איש הפועל המזרחי, לביקור קרובים במקום.
ביום הרביעי בבוקר התאספו העולים ליד המזכירות והודיעו כי אין הם יוצאים לעבודה. הסיבות לכך היו שונות ומשונות. ראש משפחה אחת התאונן כח העבודה בקק"ל קשה וזאת לאחר שהעולים עבדו יפה בעבודות קק"ל בחרובית במשך שלושה חודשים. משלחת של 15 איש בערך יצאו לכיוון הכביש במקום אשר כנראה חיכו להם " מכוניות " אשר לקחו אותם לתל אביב.
Aït Bougmmaz, Aït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'gounculminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants.
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)
Les Aït Bouguemez ou la vallée heureuse – Haut Altas Marocain
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
מאסרו של יפרח מסעוד.
באותו יום בשעות המוקדמות של אחר הצהריים הופיע במשרדי באשקלון יצחק בינצקי, רכז מטה התעסוקה של הסוכנות ומשרב העבודה בחבל לכיש, אשר הוא איש מושב נחלים של הפועל המזרחי אשר עבד בחבל בריכוז התעסוקה וחלוקתה. הוא מסר למנהל החבל כי יפרח מסעוד איים יום לפני זה על מדריך קק"ל והרים עליו טוריה. לאחר אשר הגיעה המשטרה ופתחה בחקירה התברר כי יפרח מסעוד כלל לא עבד ביום השלישי בקק"ל, וכי אין לו כל שייכות לעניין. הנ"ל שוחרר אפוא מיד.
מנהל חבל לכיש תבע בעקב זה לאחריות את בינצקי על אשר הביא למאסרו של יפרח מסעוד. בהמשך התזכיר נאמר, כי כל הפרסומים ב " הצופה " שקרים גסים הם ואין להם שחר. מתוך תזכיר ששלח אריה אליאב, מנהל חבל לכיש, ללוי אשכול ז"ל, ראש המחלקה להתיישבות. התזכיר הופיע בעיתון " דבר " מיום י' בסיון תשט"ז – 31.5.55
רשימת הכפרים מהם העלה יהודה גרניקר – את הכפר כולו או בחלקו
1 – אבו – חרזאן 6 משפחות, 40 נפשות
2– אגליל – 9 משפחות 47 נפשות
3 – אוגדין 6 משפחות, 20 נפשות
4 – אולאד זאנאגיה – 83 משפחות, 504 נפשות
5 – אולאד מנסור – 27 משפחות, 132 נפשות
6 – אומנאט : 18 משפחות, 111 נפשות
7 – אוריקה – 52 משפחות, 267 נפשות
8 – אזרי – 6 משפחות, 25 נפשות
9 – איגידי – 11 משפחות, 50 נפשות
-10 איגינישנין – 25 משפחות, 120 נפשות
11 – איית אגאנאט – 33 משפחות, 195 נפשות
12 – איית אחסן – 13 משפחות, 69 נפשות
13 – איית איברהים – 25 משפחות, 149 נפשות
14 – איית איטלל – 19 משפחות, 1115 משפחות
15 –איית ארבע – 51 משפחות, 83 נפשות
רשימה חלקית….המשך יבוא
רשימת הכפרים מהם העלה יהודה גרניקר – את הכפר כולו או בחלקו
רשימת הכפרים מהם העלה יהודה גרניקר – את הכפר כולו או בחלקו
1 – אבו – חרזאן 6 משפחות, 40 נפשות
2– אגליל – 9 משפחות 47 נפשות
3 – אוגדין 6 משפחות, 20 נפשות
4 – אולאד זאנאגיה – 83 משפחות, 504 נפשות
5 – אולאד מנסור – 27 משפחות, 132 נפשות
6 – אומנאט : 18 משפחות, 111 נפשות
7 – אוריקה – 52 משפחות, 267 נפשות
8 – אזרי – 6 משפחות, 25 נפשות
9 – איגידי – 11 משפחות, 50 נפשות
-10 איגינישנין – 25 משפחות, 120 נפשות
11 – איית אגאנאט – 33 משפחות, 195 נפשות
12 – איית אחסן – 13 משפחות, 69 נפשות
13 – איית איברהים – 25 משפחות, 149 נפשות
14 – איית איטלל – 19 משפחות, 1115 משפחות
15 –איית ארבע – 51 משפחות, 83 נפשות
16 – איית בוגמאז – 80 משפחות, 400 נפשות
17 – איית חאכים – 33 משפחות, 181 נפשות
18 – איית חוסין – 23 משפחות, 117 נפשות
19 – איית משה – 8 משפחות, 44 נפשות
20 – איית סעדילי – 13 משפחות, 77 נפשות
21 – איית רחלאת – 19 משפחות, 109 נפשות
22 – איית תגלה – 36 משפחות, 210 נפשות
23 – אימונין – 8 משפחות, 49 נפשות
24 – אינתיפה – 98 משפחות, 534 נפשות
25 – איסוול – 9 משפחות, 43 נפשות
26 – איסריס – 8 משפחות, 47 נפשות
27 – איפרע – משפחה אחת, 5 נפשות
28 – איקודושין – 44 משפחות, 225 נפשות
29 – אירילבין – 20 משפחות, 118 נפשות
30 – איריריס – 12 משפחות, 96 נפשות
31 – אל ארבע דטוגאנה – 22 משפחות, 117 נפשות
32 – אל-באריזה – 29 משפחות, 149 נפשות
33 – אל-קלעה דמגונה – 9 משפחות, 51 נפשות
34 – אמיסמיס – 74 משפחות, 396 נפשות
35 – אנגילס – 27 משפחות, 170 נפשות
36 – אסאמר – 49 משפחות, 244 נפשות
37 – אסאראג – 13 משפחות, 60 נפשות
38 – אספלו – 15 משפחות, 69 נפשות
39 – א-ריש – 56 משפחות, 289 נפשות
40 – ארפוד – 86 משפחות, 505 נפשות
41 – בדו – 20 משפחות, 122 נפשות
42 – בודניב – 28 משפחות, 148 נפשות
43 – בוענן – 12 משפחות, 69 נפשות
44 – בזווא – 20 משפחות, 122 נפשות
45 – בניטרגוט – 4 משפחות, 62 נפשות
46 – גולמימה – 13 משפחות, 67 נפשות
47 – גורימה – 59 משפחות, 372 נפשות
48 – דמנאת – 54 משפחות, 316 נפשות
49 – זרקטן – 9 משפחות, 52 נפשות
50 – חמאדנה – 22 משפחות, 114 נפשות
51 – טבוגומט – 11 משפחות, 62 נפשות
52 – טגמוט – 18 משפחות, 106 נפשות
53 – טורוט – 18 משפחות, 106 נפשות
54 – טזולט – 9 משפחות, 51 נפשות
55 – טזרט – 28 משפחות, 171 נפשות
56 – טידולי – 9 משפחות, 49 נפשות
57 – טיליט – 41 משפחות, 219 נפשות
58 – טינז'דע – 52 משפחות, 288 נפשות
59 – טינריר – 35 משפחות, 169 נפשות
60 – טינשדד – 40 משפחות, 203 נפשות
61 – טינשדט – 52 משפחות, 288 נפשות
62 – טיסגיו – 11 משפחות, 58 נפשות
63 – טיסינט – 32 משפחות, 175 נפשות
64 – טיפנוט – 12 משפחות, 57 נפשות
65 – טיקרט – 24 משפחות, 148 נפשות
66 – טירסל – 30 משפחות, 132 נפשות
67 – טלמסלה – 22 משפחות, 117 נפשות
68 – טלסינט – 32 משפחות, 195 נפשות
69 – טמארופט – 12 משפחות, 63 נפשות
70 – טמזרט – 68 משפחות, 340 נפשות
71 – טמסינד – 4 משפחות, 24 נפשות
72 – טמסינט – 9 משפחות, 50 נפשות
73 – ימין טאנות – 33 משפחות, 199 נפשות
74 – ימיני מללאח טגוניט – 34 משפחות, 184 נפשות
75 – מזאט – 24 משפחות, 137 נפשות
76 – מידלת – 91 משפחות, 519 נפשות
77 – סור – 7 משפחות, 35 נפשות
78 – סידי ראחל – 44 משפחות, 247 נפשות
79 – קלאע דמאגונה – 9 משפחות, 51 נפשות
80 – קצר-א-סוק – 42 משפחות, 296 נפשות
81 – קרנדו – 35 משפחות, 210 נפשות
82 – ריסני – 84 משפחות, 399 נפשות
83 – רירני-דרע – 12 משפחות, 71 נפשות
84 – ריש – 56 משפחות, 289 נפשות
85 – שישושה – 17 משפחות, 90 נפשות
86 – תאורירט – 8 משפחות, 45 נפשות
87 – תל-מסלה – 22 משפחות, 117 נפשות
סה"כ 2491 משפחות, 13553 נפשות
מפעל ההצלה בהתגשמותו.עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
מפעל ההצלה בהתגשמותו.
דברי הערכה.
במכתבו אלי מיום כ"ה סיון תשט"ו 15.6.55 כותב יצחק קויפמן, שליח הפועל המזרחי בצפון אפריקה….למדתי להעריך אותך ואת מאמציך הרבים והכנים למען העלייה לארץ ישראל בכלל, ולמען עליית יהודי הכפרים בפרט, זכות זו של התחלת הזזת אנשי הדרום היא שלך, ותעמוד לך ולכולנו עד לחיסול גולה זאת ולקיבוץ בניה בהתיישבות בארץ
סיום השליחות.
ב – 1.10.55 הגיע אחי יצחק למרוקו לשם עזרה – עבד יחד אתי עד פברואר 1956, חודש בו סיימתי את שליחותי. יצחק אחי המשיך לטפל בעליית יהודי מרוקו עד סוף מאי 1956.
לא במעט כאב סיימתי את שליחותי. השארתי שטח פעולה גדול וחשוב. ידעתי מתוך הכרה עמוקה שיהדות מרוקו אם תזכה לטיפול נאות, נכון לה עתיד טוב במדינת ישראל. יחד עם זאת סיימתי בסיפוק מה על אשר הצלחתי להיות אחד מקרב שליחי האומה אשר נפל בגורלו להביא את בשורת ישראל ותקומתה לאחים נידחים, להביאם ולהשרישם באדמת המולדת.
סיפוק זה כיסה את כל התלאות והמכשולים שהיו בדרכי ונחמתי בכך שחזון עליית יהודי אטלס הפך למציאות. וראיתי במו עיני הגשמת חזון הנביא ישעיהו ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואח יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי.
בדרך להגשמה.
ראשוני המתיישבים בחבל לכיש.
במאמרו " לכיש א " – דבר– ב' בסיון תשט"ו – 23.5.55, עמד אורי זסלבסקי, ממייסדי נהלל, מראשי תנועת המושבים וממניחי יסודותיה, על ראשית ההתיישבות בחבל לכיש.
במאמר זה הוא תיאר את תולדות המקום מבחינה היסטורית, וציין בין היתר : " מחר עולה למקום התיישבותו הארגון להקמת יישוב חקלאי ראשון בחבל לכיש. לתולדות לכיש העתיקה מתווסך היום נדבך חדש המקום בידי בנים השבים למולדתם….
" לכיש א' " הוא הסימן הסידורי של הראשון ביישובים החקלאיים אשר יקומו באזור זה, שמו הקבוע ייקרא בישראל " עוצם ". מי ייתן ויישוב חדש זה יתעצם, ישגשג ויהיה למופת ליישובים רבים אחרים שיבואו בעקבותיו. המיוחד במתיישבי " עוצם " הוא היותם כולם בני הכפר איית בוגמאז בהרי האטלס שבמדינת מרוקו. ברובם הם חקלאים ועובדי אדמה מבטן ומלידה. בחלקם הם תושבי הכפר, אשר חיי השדה נהירים להם ועבודת האדמה קרובה ללבם ולרוחם.
יהודים אלה אורגנו לעלייה על ידי החבר יהודה גרניקר – איש נהלל, הוא השליח הראשון מארץ ישראל אשר גילה יהודים חקלאים הנפוצים בכפרים נידחים ברחבי מרוקו, ובמיוחד בהרי האטלס, והביא להם את בשורת הארץ. קבוצה מאוחדת של משפחות מכפר אחד עלו כעת על אדמתם בחבל לכיש וירשו אותה להם לעולם. לפנינו דוגמה מעניינת בפרשיות עלייתנו לארץ, פרק נוסף בתולדות האחזותנו בה ונדבך חדש בחב לכיש.
Aït Bougmmaz, Aït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'goun culminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants.
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)
הכתבה מעיתון דבר ביום 23.5.55
מאת יעקב אורי – זסלבסקי.
מחר עולה מקום התיישבותו הארגון להקמת ישוב חקלאי ראשון באיזור לכיש. לתולדות לכיש העתיקה, שלפי מחקרי הארכיאולוגים כרעה נפלה בימי חלדה הרבים שבע-שמונה פעמים, מתווסך נדבך חדש, המוקם ביבי בנים נאמנים השבים למולדתם. לכיש-שם ידוע בישראל העתיקה. פרסומה של עיר זו אינו זקוק למכתבי עמרנה היודעים, שבהם היא נקראת בשמה המפורש-לכישו, אף לא לחרסי תל-דווייר המפתיעים והחשובים מאוד, שגילה בזמן האחרון החוקר סטארקי. שמה נזכר פעמים רבות במקרא, ועדות זו לבדה מספיקה. רק ערים בודדות יכולות להתחרות בה במספר הפעמים שזכו להיזכר בתנ"ך…..
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=DAV#panel=document
מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל. ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955
מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל.
ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955
השעה שעת הערביים. מחנה "חרובית" ( הוקם כמחנה הכשרה לעולים העומדים להתיישב באזור לכיש ) השוכן על גבעה, צפונה מקיבוץ כפר מנחם, נראה מרחוק לאורן של קרני השמש האחרונות ההולכות ונעלמות לאיטן לצד המערב, כיפת השמיים עדיין חרושה תלמים צהבהבים, ירקרקים, אדמדמים ומתכוננות לחשיכת הערב המתקרב ובא. המחנה נראה כגביע מונח על מפה ירוקה.
בחצר המחנה תנועה בלתי רגילה. באותו ערב צריכה להתקיים בבית הכנסת אסיפת חברים מהרי האטלס המיועדים לצאת מחר למקומם הקבוע להתיישבות.
לאט לאט בית הכנסת מתמלא. מתחילים במזמורי תהלים ולאחר מכן מתפללים תפילת ערבית.במחשבתם ובכוונתם זוהי "תפילת הדרך" קולקטיבית להרבה נוסעים אשר עוזבים את המחנה מחר בבוקר לדרך סופית וקבועה אך בלתי ידועה……
לאחר תפילת ערבית חגיגית במעמדה ובתוכנה, מתאספות 64 משפחות הם ובניהם ונשותיהם וכל אשר להם. בין כותלי צריף העץ מצטופפים טיפוסים שונים ותמירים וחסונים, דקי גוף וחלשים, רובן עטופים גלימות ארוכות לבנות או שחורות.
פני הגברים כולם עטורי זקן – הנשים, ראשיהן עטופים צעיפים או מטפחות ססגוניות – תמונה תנ"כית ומקסימה. כולם מקשיבים בדומיה לדברי הסבר בהדרכה בשפתם מפי חנניה דהן ( ממחלקת קליטה של מרכז מפא"י) בקשר לעלייתם על הקרקע. הדריכות וההקשבה היו בתלי רגילות. אחרי דברי ההסבר קם " המנהיג " ובתגובה פשוטה המראה על חוסר ביטחון עצמי הוא אומר : "אל תעזבו אותנו לבדנו. נאמין כפי שהאמנו ליהודה גרינקר".
מיד אחרי האסיפה השקטה והמוצלחת התפלגו האנשים לכמה מחנות יריבים (ידענו על זה עוד לפני האסיפה. התברר במשך האסיפה שיש כאן ארבע קבוצות – חמולות – ולכל קבוצה גבאי משלה, אשר על פיו יישק כל דבר. הסכסוך נבע מזה שאף קבוצה לא רוצה לצאת לאותו מקום עם קבוצה אחרת.
ניסינו להכניס רב העדה בעניין ולא הצלחנו. והנה קרה דבר מפתיע : חנניה דהן מזג שתי כוסות יין, נתן כוס אחת לכל אחד מהיריבים והזמין אותם לשתות ביחד "לחיים" בהדגישו שאין דבר טוב יותר לישראל מאשר השלום ושבית המקדש נחרב על ידי שנאת חינם.
דברי המוסר עשו את שלהם והיריבים נשקו וחיבקו איש את רעהו תוך כדי שתיית כוס היין. רב העדה הוסיף נופך משלו ועשה "מי שברך" לכל אחד מהיריבים בהוסיפו בדברי ברכה "ויטע בינינו וביניכם אהבה אחווה שלום ורעות"
יום העלייה על הקרקע.
ביום ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955, עלה הארגון בשלמותו ללכיש א' אשר כונה מאותו יום "עוצם". כהכנה לקראת העלייה על הקרקע הוקמו במקום צריפי עץ זמניים וצריפים יותר כגדולים למבנים ציבוריים כגון, צרכניה, מרפאה, בית ספר, גן ילדים, בית כנסת ועוד….
ביום העלייה על הקרקע הגישו חיים רוקח וחנניה דהן מזוזות, טליטות, תפילין וספרי קודש למתיישבים – מתנת המחלקה לצורכי דת של ההסתדרות, בהתחשב כך שהמתיישבים הם אנשי דת ומסורת. רב העדה היה הראשון שקבע מזוזה בביתו כשכל המתיישבים עומדים ליד ביתו. אחרי הברכה המסורתית קראו כולם בקול "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל אחד הלך לקבוע המזוזה בפתח ביתו.
מי פילל ומי מילל, אנשי איית בוגמאז מהרי האטלס שבמרוקו קובעים היום מזוזה בחבל לכיש שבישראל, ומסמנים ראשית ההתנחלות בחבל היסטורי זה.
כמה גדולה הייתה אפוא תחושת הגאולה !
מפי המתיישבים ב "עוצם".
כוח ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ה' י"ז)
יצחק אזולאי מאיית בוגמאז וממתיישבי "עוצם" מספר :
"כאשר הגענו ארצה שלחו אותנו למחנה ההכשרה "חרובית" – 57 משפחות עלו למושב "עוצם" ובמשך השנה עזבו 13 משפחות והצטרפו למושב "איתן" מייסודו של הפועל המזרחי.
כיום מושב עוצם מונה תשעים משפחות וביניהן שלוש חמולות : בן חמו, דהאן ועמאר, המונות כמחצית מאנשי המושב. מתוך בני המושב יש כבר היום גם מורים ".
וכשעובר יצחק אסולין לספר על האיש – יהודה גרינקר – שהעלה אותם ארצה, ניצת זיק בעיניו ובקול רוטט הוא אומר : " כאשר נודע לנו בפעם הראשונה מהכפרים השכנים כי יהודה גרינקר עומד לבקר גם בכפרנו, התרגשות צרבה אחזה בכולנו. התכונה לקראת בואו הייתה גדולה. ציפינו לו כמו "משיח" ומעולם לא אשכח את הציפייה הזאת והמתח הנפשי אשר יצרה לא רק בנו אלא גם בשכנינו הערבים, שלא ידעו מה פשר שליחותו של האיש הזה….."
ומוסיף הרב משה בן חמו :
הידיעה על דבר בואו של יהודה גרינקר הגיעה גם לאוזניים של שכנינו הערבים, כנראה על ידי השוטרים הערביים שבמשטרת המחוז אשר אליה הוא לשם קבלת הרישיון לביקור בכפר. הערבים שמו מצור על הכפר כדי למנוע את בואו אלינו.
כאשר נוכחנו לדעת כי המצב מתוח חרדנו לשלומו, ושלחנו שליחים להקדים את פניו על אם הדרך ולהודיע לנו על כל מקרה שיש בו משום סכנה או חשש להתפרעות. כאשר הגיע יהודה גרינקר ונתקל במחסום החי שהציבו הערבים ומחשש למהומות נגד היהודים, פנה לכפר השכן – אסמר, השוכן באזור איית בולי.
אנשי הכפר אסמר מתיישבים במושב "מלאה".
ההתנחלות באזור תענך.
תל בשומרון דרומית למגידו עליו עמדה העיר הנזכרת בשירת דבורה (שופטים ה' י"ט). מול תענך בעמק יזרעאל נוסדו היישובים הכלולים ב "חבל תענך".
אנשי הכפר אסמר מתיישבים במושב "מלאה".
היישוב הראשון שנוסד על ידי יהודי האטלס הגבוה, אשר עלה להתיישבות בחבל תענך היה "מלאה". העלייה על הקרקע התקיימה בי"ז בטבת תשט"ז – 1.1.56, מוצאם של המתיישבים מכפר אסמר באזור איית בולי שבאטלס הגבוה, מן האוניה נשלחו ישר למקום. בנושא מן האוניה למושב, ישנם הרבה כתובים שאביא אותם בע"ה בבוא הזמן.
התכונה לקראת בואם הייתה רבה כי זוהי למעשה עלייה ראשונה של חומר אנושי בלתי נודע והסקרנות רבה. במקום חיכו לעולים נציגי מוסדות שונים : אנשי מחלקת ההתיישבות, עובדי קופת חולים ומשרד הבריאות מעפולה, משטרת עפולה, משמר הגבול, ראשי המועצות האזוריות וחברות מכפר יחזקאל אשר הביאו חלב וצורכי מזון בשפע בשם המועצות גלבוע, יזרעאל, ומגידו. כולם חיכו בציפייה דרוכה לקבל פני שבט חדש בישראל, אחים נידחים, מעין דמויות מיתולוגיות מהרים אשר אגדות יוון נסכו עליהם הוד קדומים ושזרו אותם בתרבות יוון העתיקה.
ממכוניות המשא אשר הביאום מנמל חיפה החלו לרדת אחד אחד, יהודים מגודלי זקן ופאות, דמותם דמות פאטריארכלית.
על פניהם ניכרו עוד שיירי אבק החיטוי בה רוססו ברדתם מהאוניה. לבושם – מכנסיים רחבים ( סרוואל אל קנדריסא) ובגד עליון ארוך (ג'לביה) עשוי מצמר כבשים או משיער עזים (אריגה ביתית עצמית) לבגד עליון זה מחובר ברדס לכיסוי הראש מפני הרוחות והקור שבהרים. אותו ברדס משמש לעת הצורך גם כלי קיבול למצרכים שונים (קניות צידה לדרך וכו')
לראשם שאשייא, כעין כיפה עשויה לבד שחור ושנותיה כשנות חובשה.
הנשים נראות צעירות בהרבה מבעליהן. פעוטיהן נישאים על גביהן. המטען הדל מכונס בשק שהגבר נושא על כתפו, הילדים בחלקם בלבוש קרעים ובלואים ויחפים למחצה.
בעיני כולם ניכרת ההתרגשות, השמחה וההתלהבות. חברות כפר יחזקאל הגישו להם אוכל ושתיה ודברי מתיקה. עובדי הבריאות עמדו הכן להגשת עזרה רפואית לעת הצורך ואנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, המנהלים והמדריכים הוליכום בחיבה לבתיהם החדשים המבהיקים בלובנם, והמצוידים בכלים ראשונים לשימוש יומיומי : שולחן, כסאות, כלי מטבח, מטות, מזרונים ושמיכות, וכן צורכי מזון למשך שבוע ימים.
הטיפול הלבבי שמעודם לא הוגלו לו, הביא אותם להתרגשות הגובלת בבושה טבעית. הכנסת המשפחות לבתיהן נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, הרב זכריה כהן ז"ל מנהלל קבע מזוזה לכל בית ובירך על הצלת יהודים מעלטת דורות והרי חושך.
בעזרת יוצאי מרוקו, שוטרים ומדריכים היודעים את ניבם המיוחד של העולים ניתן היה לשמוע מפי העולים על עברם ותנאי חייהם במרוקו : רובם מהכפרים אסמר ואיית חכים שבאזור איית בולי, עסקו בחקלאות ובגידול צאן. היישוב הקרוב ביותר לכפרם הוא דמנאת – מהלך שלושה ימים ברכיבה על בהמה. את אדמות המוסלמים היו מעבדים תמורת רבע מהיבול. נטשו את בתיהם בט"ו בכסלו תשט"ז – 30.11.55 ועברו למחנות בקזבלנקה ובמרסיי, בהם שהו ארבעה ימים ועלו לישראל באוניה : ירושלים ".
ב – 30.11.57 עברו 32 משפחות מ "מלאה" למושב "שוקדה" בנגב וב –1970 ישבו בכפר 32 משפחות מהרי האטלס הגבוה ו– 20 משפחות מאירופה, תוך שיתוף פעולה והבנה הדדית בין שתי העדות השונות אשר מרחק של מאות בשנים ושל עשרות אלפי קילומטרים הפרידו ביניהן.
לפנינו אפוא דוגמה חותכת כיצד מביאה מדינת ישראל לבניה בוניה לא רק גאולה לאומית ושחרור משעבוד ועול זרים אלא גם גאולה אנושית, והמבקר ביישוב זה נוכח לדעת כיצד משמשת מדינת ישראל כור היתוך ומיזוג ליוצאי גלויות ומשלבת אותם בחיי עבודה ויצירה. וכתוספת לאגדה מופלאה זו שמועות אוזניך סיפורים בעברית שוטפת המצלצלים כאגדה מפי האחים משה ונסים ביטון על היהודי הראשון אשר הביא את בשורת הגאולה וההצלה.
על גבי חמור הגיע אליהם, מהלך ארבע שעות בדרך לא דרך עד הגיעו לכפר ערבי סמוך. השאיר את החמור בכפר והמשיך את דרכו ברגל בקור ובשלג עד אשר נגלה לעיניו הכפר הראשון שבאיית בולי שעל הרי האטלס הגבוהים. ובעיניהם ראו את הגואל והמבשר בדמותו של יהודה גרינקר מנהלל.
מתוך ויקיפדיה
מְלֵאָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך שנמצא במרכזו של גוש אומן, השייך למועצה אזורית הגלבוע. ושוכן במרכזו של עמק יזרעאל.
המושב בעל אוכלוסייה מעורבת, חילונים ודתיים יחד.
המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957 עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפי חקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים
שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים:
"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר-במושב "אדירים"-במושב "גדיש".
במושב " אדירים "
מושב " אדירים " הוא היישוב השני אשר הוקם באזור התענך. מתיישביו באו מהכפרים, אסמר, איית איברהים, טיזניט וטריסל, כולם מאזור איית בולי שבהרי האטלס.
העולים הגיעו לחיפה ביום ט' בשבט תשט"ז – 22.1.55 והובאו ישר מאוניה אל המקום. כיום נמצאות במושב 40 משפחות מהרי האטלס ועוד 20 משפחות אחרות ממרוקו. המצב הכלכלי של המושב משביע רצון וההסתגלות לחיים החדשים לא עברה על האנשים בקשיים מיוחדים.
הרב חיים גבאי מכפר איית איברהים מספר :
" בכפר שלנו " איית איברהים " היו 35 משפחות. המרחק בינינו לבין הכפר הקרוב היה מרחק של חצי יום ברגל. במשך שישה חודשים כל הסביבה מכוסה שלג אשר גובהו מגיע לעתים למטר ומעלה ".
וכשהרב גבאי עובר לספר על יהודה גרינקר קולו רועד ושפתיו רוטטות : " יהודה גרינקר הוא המשיח שלנו. בזכותו אנו יושבים כאן היום. אנו, שמכירים היטב את האזור בו ישבנו וסכנת החיים האורבת לכל אדם הבא מבחוץ, לא מוצאים עד היום כל הסבר לחידה. איך אדם שמימיו לא עבר במקומות אלה ולא הכיר את תנאיהם יכול היה להגיע אלינו חרף סכנת החיים, סופות השלג, ותלאות הדרך.
שום פחד לא מילא את לבו, שום דבר לא עמד לו כמכשול בשליחותו הגדולה ולהגיע לאחים נידחים, להביא אליהם את בשורת הגאולה, ולהצילם מכליה. אין זה אלא מה שאמרו חז"ל – " שליחי מצווה אינם ניזוקים.
במושב "גדיש".
העלייה למושב " גדיש " הייתה ביום י"ב באדר תשט"ז 24.2.56 המתיישבים הגיעו למקום ישר מהאוניה. כולם חקלאים מבטן ומלידה, מוצאם מהכפרים איית טטלאן, תל וואד וטבגונט.
מושב " גדיש " הצליח כבר להוציא מתוכו מורים ואחיות. כיום מגדלים בכפר תפוחי אדמה, סלק סוכר, ואגוזי אדמה. בין המתיישבים נמצא הרב מאיר סוויסה שנולד בתל וואד ומשם עבר לקזבלנקה, הוא מספר בהתרגשות רבה :
" כולנו מלאי התפעלות מאומץ לבו ומעוז רוחו של יהודה גרינקר. הוא כיתת את רגליו בדרכים לא דרכים ובמקומות ששום יהודי אחר מבחוץ לא העז להגיע אליהם.
הוא לא פסח על אף כפר ויהיה הנידח ביותר. בכוחות עצמו, על ידי התעניינות מרובה איתר את כל הכפרים שבהרי האטלס שאף יהודי מרוקו לא שמעו עליהם ימיהם.
יהודה גרינקר היה בוחן אותנו לפני ההרשמה לעלייה ושואל אותנו " מה תעשו בארץ ישראל ? כתשובה היינו מראים לו את ידינו הגרומות והמיובלות המעידות שאנו מוכנים ומסוגלים לכל עבודה קשה.
הופעתו אצלנו – ובכל מקום – הייתה כקרן אשר האירה את כל הסביבה היהודית החשוכה. אותה קרן היא שהאירה גם את דרכנו לצאת משעבוד לגאולה.
מקובל אצלנו לכבד במתנה כל אדם שאנו רוחשים לו כבוד ומוקירים אותו. רצינו להביע את הערכתנו ותודתנו ליהודה גרינקר בדרך המקובלת אצלנו אך הוא סירב בכל תוקף. אך את הגמול לפועלו הוא רואה היום ביישובים אשר הוקמו בארץ על ידי אליו גאוליו ".
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר- המושב דבורה
המושב " דבורה ".
המתיישבים במושב " דבורה " אינם מכפרי האטלס. מוצאם מהעיר מראקש בירת "הנגב" המקוראי. הברברים מסרו לגרינקר כי מראקש נקראת כך על פי הסיפור הבא :
לפני מאות בשנים עמד לבקר במקום שבו עומדת היום העיר מראקש אישיות ברברית מכובדת. התאספו כל אנשי הסביבה וחיכו לאורח המכובד, אך הוא לא עבר במקום. מאז כונה המקום "מאראקש" – בערבית "לא הופיע". העלייה לקרקע התקיימה ביום בו הגיעו העולים – ב' ניסן תשט"ז 14.3.56 והם נשלחו מהאוניה למקום. החומר האנושי היה מובחר. כולם צעירים ובעלי השכלה למעלה מהממוצע המקובל במרוקו. בארבע השנים הראשונות להתיישבותם עזבו את המושב רק 8 משפחות מתוך 59. גם אלה שעזבו, תפסו את מקומם בני דור ההמשך במושב.
הענף העיקרי במושב הוא גידולי תעשיה, כגון : סלק סוכר, אגוזי אדמה ועוד. חיים לוי, מראשי הארגון עוד בחו"ל, וכיום נציג חבל תענך במועצה האזורית "גלבוע" מספר בעברית שוטפת : "יהודה גרינקר לא העלה ארצה רק את יהודי האטלס. הוא טיפל בכל בעיות העלייה של יהודי מרוקו. הוא היה משליחי העלייה המסורים והמקובלים ביותר. אשר להתארגנות של המושב שלנו כך קרה הדבר : בספטמבר שנת 1955 ביקשתי להיפגש על שליח מארץ ישראל בעניין עלייתן של כמה משפחות ממאראקש. הפגישו אותי עם יהודה גרינקר וסוכם בינינו שאכין רשימות של משפחות צעירות המוכנות להתארגן למושב עובדים בארץ.
למחרת יום הכיפורים תשט"ז 27.9.55, הגיע יהודה גרינקר למראקש כפי שסוכם בינינו. הזמנו לאסיפה כמה מראשי בתי אב ויהודה הרצה בפניהם, במשך שלוש שעות, על עקרונות המושב והיסודות שלו. דבריו תורגמו לצרפתית קטעים קטעים.
לפני בואו של יהודה גרינקר היה לנו מגע על כמה שליחי העלייה. אודה על האמת שהתרשמנו מהיושר והכנות שבדיבורו. שמענו מפיו את כל האמת על האור והצל שבה. בו בזמן ששליחים אחרים הראו לנו גן עדן עלי אדמות, הוא ענה בגילוי לבל לכל שאלותינו ולא הסתיר מאתנו מאומה. הוא אף הזהיר אותנו מהבטחות ומעזרה של המוסדות, ושלא לסמוך אלא על עצמנו בלבד. האמת הגדולה בדבריו היה שהשפיעה על אלה היושבים היום במושב "דבורה".
לפי הנחיותיו של יהודה גרינקר הקמנו וועדה אשר התחילה לבדוק המשפחות והנתונים שלהן.
לאחר עבודת מיון קפדנית ביותר נשארו 60 משפחות שמכל הבחינות ראויות הן להתיישבות. במראקש היה בית ספר חקלאי יהודי – היחידי בכל מדינת מרוקו אשר נוסד על ידי חברת כל ישראל חברים ( אליאנס ). פעם בשבוע היינו הולכים לבית הספר ומקבלים בדרכה עניינית ומקצועית ממדריך בית הספר.
ההכנות לעלייה ארכו כארבעה חודשים וביום 14.3.56 זכינו להגיע לחיפה ומשם נשלחנו למקום יעודנו " דבורה". אמת היא שבהתחלה היה לנו קשה, אבל דבריו של יהודה גרינקר נשארו חקוקים במוחנו והם שימשו לנו כתורה ראשונה להסתגלות עם חיי עבודת האדמה.
היום הקשיים כבר מאחורינו. העבודה כולה ממוכנת, בית הספר היסודי שבכפרנו הפך, בגלל רמתו, לבית ספר אזורי, ומנהלו הוא איש המושב שלנו. רוב התלמידים מגיעים לתעודת בגרות, צעירים מבני הכפר לומדים בירושלים.
כל ההישגים שלנו – בזכותו של יהודה גרינקר. אנו רואים את עצמנו כבניו חניכיו. הוא סימל עבורנו את כל החיוב ובקידמה של חקלאי עברי בארץ.
אני חייב לציין שכל פעם שרצינו להביע את הערכתנו אליו במתנה כלשהי, כמקובל בארצנו, היה מסרב ודוחה זאת בתוקף. כאשר יצא ממראקש לכיוון הרי האטלס לחיפוש כפרים יהודיים לא יכולנו שלא להתפעל מאומץ לבן ועוז רוחו על אשר רכוב על גבי חמור או פרד, בודד עם שליחותו, עובר היה מכפר לכפר תוך סכנת חיים ותלאות דרך קשות ובפיו הבשורה הגדולה – גאולת אחים נידחים.
אין ספר שבראותו היום את פרי עמלו – כפרים חקלאיים חיים ותוססים בארץ ישראל – לבו מתמלא שמחה וגאווה – וזה שכרו הטוב ".
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר- במושב "ברק"
במושב " ברק "
גם מושב "ברק" אינו מיוצא כפרי האטלס. רוב מתיישביו מקזבלנקה. מן האוניה נשלחו ישר למקום ביום י"ב באלול תשט"ז – 19.8.56.
מאקס סבח, ראש ועד הכפר מספר :
" כולנו היינו בקזבלנקה פקידים, סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה. לא היה לנו כל מושג מעבודת אדמה. והאמת היא שכשיהודה גרינקר התחיל לארגן אותנו להתיישבות לא האמנו שנוכל לעמוד בזה.
גרינקר בא אלינו ומעודד אותנו בדברי נועם והסברה משכנעים שכל יהודי יש בו יצר טוב לעבודה ושרק הגלות עשתה מאתנו מה שאנחנו היום. הוא הכניס בנו אמונה וביטחון שבמעט אהבה לעבודה לא נהיה פחותים מהחלוצים הראשונים אשר יבשו ביצות וסבלו במחלות ובמלריה, בכדי להגשים את חלומם.
הוא כינס אותנו כמה פעמים וסייע בידינו לגבש את ארגונו בעיקר מבחינה רוחנית ואידיאולוגית. אם אנחנו היו כאן ואם התגברנו על הקשיים הראשנים, זה רק תודות לו.
מהראשונים שעלו על לקרקע ישר מהאוניה נשארו 40 משפחות. לכל משפחה – 40 דונם שלחין (השקיה מלאכותית). המצב הכלכלי אינו רע בכלל. מספר ניכר מבני המושב משרתים כקצינים בצה"ל, לומדים באוניברסיטה. מושב "ברק" הוא פרי עמלו וחזונו של יהודה גרינקר ואנחנו מגשימים חזונו זה, הלכה למעשה.
המושב "שוקדה".
מושב של הפועל המזרחי השוכן במרחק של 15 קילומטרים מעזה. הלכתי לבקר במושב זה יחד עם יהודה גרינקר. רק הגענו לכפר יצאו רוב התושבים סביבנו. נכנסנו לביתו של יפרח ישראל ומיד עוף השמים העביר את הקול כי יהודה גרינקר בא. הבית התמלא אנשים וכל אחד נדחק ללחוץ את ידו של גואלו ומצילו.
מספר הרב מאיר יפרח :
" בשלהי שנת 1955 עזבנו את כפר מוצאנו אסמר שבהרי האטלס לאחר טיפולו המסור והנאמן של יהודה גרינקר בבעיית עלייתנו ארצה. הגענו לחיפה ביום י"ז בטבת תשט"ז 1.1.56 והועברנו ישר מהאוניה למושב "מלאה" שבחבל תענך. נשארנו במקום כשנה ומחצה.
מסיבו שלא היו אולי מוצדקות ומובנות בזמנו, התארגנו כשלושים משפחות ועזבנו את "מלאה" כדי להקים מושב מטעם הפועל המזרחי בשם "שוקדה", בו אנו יושבים עד היום. המושב מונה 56 משפחות. רק בהתערבותו של רענן וייץ קיבלנו 35 דונם אדמה לכל משפחה " .
חנניה אזראד משלים את דבריו של הרב יפרח :
"יהודה גרינקר הגיע אלינו דרך איית בוגמאז. הערבים חסמו את דרכו ולא נתנו לו לעבור. נאלץ להמשיך לכפר אסמר שם קיבלוהו בהתרגשות ובהתלהבות, ואף בירכו ברכת שהחיינו.
מיד עם בואו התאספו כל אנשי הכפר בבית הכנסת לשמוע את דבריו. על ארץ ישראל שמעו מפי עולי רגל ערבים שביקרו במכה. הערבים ידעו לספר, כיד הדמיון המזרחי, על כוחם ועוצם ידם של ה "יהוד" ( היהודים) שכל אחד מהם מסוגל לנצח אלך ערבים (לקיים מה שנאמר : " אחד מכם ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה)
"ביהודה גרינקר ראינו הגואל והמושיע. הוא הציל אותנו מכליה פיסית מידי הערבים אשר ללא ספק, לאור המאורעות שהיו אז, היו משמידים אותנו ללא השאר מאתנו שריד ופליט ומבלי שמישהו ידע על כך. יהודי כמוהו מסור לשליחותו ולמשימתו לא ראינו בחיינו"
דמעות עמדו בעינו של חנניה אזראד ומרוב התרגשות לא יכול היה להמשיך בדבריו. ברוח זו דיברו ישראל יפרח, דוד דהאן ומסעוד אזראד. כאשר עזבנו את הכפר, נפרדו האנשים מיהודה גרינקר בדמעות ובהתרגשות, על אשר זכו לראות שוב במו עיניהם את האיש אשר הוציאם משעבוד לגאולה.
עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו
יצחק בן שמש משדה חמד מספר :
" הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט.
זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו….
בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים את מצוות הצלת נפשות במלואה.
טעם מיוחד היה לי להימצא בקירבתו של יהודה גרינקר. הוא ידע להדביק בי הלהט והחשק לעבודה קשה זו שהפכה לעבודת קודש ממש. המשימה הייתה קשה ומפרכת, עבדנו עד כלות כוחנו. והיו זמנים שעבדנו יומם ולילה ללא מנוחה.
יהודה הרגיש שהקרקע בוערת מתחת לרגלי היהודים במרוקו ומשום כך לא נרתע לא ממעצורים ולא מהמכשולים הרבים שעמדו בדרכו בכדי להגיע למקומות ששום שליח אחר לא הגיע אליהם. הוא ראה עצמו כחלוץ לפני המחנה. תודות למרצו ולרצונו העז הוא ידע לסלול לפניו את הדרך אשר תביאו למחוז חפצו לכל מקום ובכל התנאים.
היהודים במרוקו בכלל ותושבי הכפרים בפרט ראו בו את הדמות האמיתי של "שליח" מירושלים. שמגעו עם היהודים הכפריים הוא גילה אהבה יהודית אמיתית. בינו ובינם לא היה כל חיץ מלאכותי. הוא שר ורקד איתם, הדביק אותם בשמחתו הכנה, בלהטו ובאמונתו.
דמותו וחזונו של יהודה גרינקר לא ימושו לעולם מזיכרוננו.
מפי מאיר חברוני (חרבון).
" ניהלתי את סניף מחלקת העלייה במראקש ובתור שכזה יצא לי להכיר שליחים רבים שבאו מישראל בענייני עלייה. מעטים היו השליחים אשר היכרתי מסוגו של יהודה גרניקר. היו לו תכונות רבות ומיוחדות שהבליטו אותו מאחרים. המושג "שליחות" לא היה בשבילו סתם מושג. הוא ידע להכניס בו תוכן ועניין. המטרה והתפקיד אשר לשמם הוא נשלח לא משו אף רגע מנגד עיניו, הוא התייחס אליהם בדחילו ורחימו.
עבודתו הייתה מפרכת והוא עשה אותה ללא לאות, עבד בשבתות ובחגים ביום ובלילה, בזמן ששליחים אחרים יצאו לבידור, לביקורים ולטיולים.
הוא היה סמל ומופת של איש עבודה. על מצב בריאותו הרופף התגבר במרץ ובחריצות האמפיינים אותו. על השאלה ממה מתפרנסים היהודים בארץ ישראל היה עונה : "רק מהעבודה". כי כתוב בתורה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת…..הווה אומר שאין להתחיל השבוע מיום המנוחה, אלא לעבוד שישה ימים ולסיים את השבוע ביום המנוחה, כי מנוחה מגיעה לאדם העובד.
דמותו של יהודה גרינקר השתרעה עמוק במוחם של היהודים הכפריים, הואיל והוא ידע לרכוש את אמונם ולהוריד כל מחיצה אפשרית בינו לבינם. הוא ידע לדבר עם כל אחד בשפתו – שפת הלב. עם אנשים פשוטים שוחח על חקלאות וענייני עבודה, עם רבנים – על התנ"ך והתלמוד. פעם ישב עם הרב מח'לוף אבוחצירא, אב בית דין רבני במראקש, שניהם שקעו בלימוד ובחידודי תורה, הרב לחש באוזני "זה תותח יצוק מברזל טהור מראשו ועד כפות רגליו"
הוא לא ידע פחד מהו, שום מכשול לא יכול היה לעצור בעדו. פעם הלכתי איתו למשרדו של קצין צרפתי כדי לקבל רישיון לבקר באחד הכפרים. הקצין לא הסתיר ממנו הסכנה הכרוכה בשליחותו. גרינקר נתן לו שיעור בציונות וסיפר לו על בעיות העלייה והקליטה. הקצין הפך ל "ציוני" ונתן האישור המבוקש, אך ביקש לעשות עבודה בשקט כדי לא לעורר זעמם של הערבים. בהגיענו לפנות ערב לכפר נתקלנו לפתע בהמון ערבים ובידם מקלות וחרבות עצרו בעדנו ומנעו מאתנו להיכנס לכפר. לא עזר לנו הרישיון כי הערבים טענו כי כאן שולט השיך הערבי ולא הקצין הצרפתי. בנס הגיעה בינתיים קבוצת יהודים שתיווכה בינינו ולאחר דין ודברים אופשר לנו ללון בכפר ולעזוב אותו בבוקר השכם.
תחבולה זו עזרה לנו במשך הלילה הספקנו לעשות את מלאכתנו שלשמה באנו.
מדברי חנה ברוש סרדי.
עיתונאית ומורה אשר ניהלה אולפן לעברית בקזבלנקה.
" יהודה גרינקר היה שונה מכל השליחים שפעלו במרוקו ושאותם הכרתי. הוא ראה ייעוד ומטרה נעלה בשליחותו, ולכן התייחס אליה בחרדה וברצינות והשקיע בה כוחות ומרץ ללא גבול. חייו היו חיי צנע, לא חיפש נוחות בעבודתו. לא התפנק לגבי אמצעי התחבורה בסיוריו בדרכים לא דרכים. על פי רוב הוא הלך ברגל או רכוב על בהמה.
ליוותה אותו תמיד ההרגשה משחכים לו אי שם, שמצפים לבואו בכיליון עיניים. כי אצלו קיננה התחושה כי בהצלת נפשות הוא עוסק והסכנה הנשקפת לו ולביטחונו היא כאין וכאפס לעומת זו הנשקפת ליהודי מרוקו כולם ולאנשי הכפרים בפרט.
כך למשל קרה לו פעם לנסוע בגשם שוטף וברוחות עזות עם נהג ערבי….בדרכם נתקלו במחסום שהערבים העמידו כמארב לצרפתים. הנהג נבהל ונפחד וביקש לחזור על עקבותיו. אך יהודה הפציר בו להישאר, ירד מהמכונית, ומשנוכח לדעת כי אין איש בסביבה פירק המחסום והמשיך בדרכו.
כאשר הגעתי לקזבלנקה מצאתי אותו באותו מלון שבו התגוררתי. לעתים רחוקות הייתי רואה אותו במלון כי תמיד היה בנסיעות. הוא הצטיין בהופעתו הפשוטה והעממית. הוא שוחח עם אנשים כאח אל אחים וללא כל רגש של עליונות והתנשאות.
הוא התחבב על כל אלה שבא במגע אתם והם נמשכו אחריו. אין תימה כי בעיני היהודים הכפריים הוא נראה כדמות פלאית, שליח ההשגחה העליונה אשר בא לבשר הגאולה והישועה " .
עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג-112-110