מורשת יהדות מרוקו

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

ד. התארגנות עולי צפרו בירושלים

בהתארגנותם של עולי צפרו בירושלים החלה בהקמת בית כנסת וחברת " זוהר " שחבריה נפגשו בכל מוצאי שבת בבית משפחה אחרת כדי ללמוד מספר הזוהר הקדוש. יוצאי צפרו הצטרפו לועד עדת המערבים שהוקם בירושלים עוד בשנת 1860 ופעלו במסגרתו.

אחד הפעילים היותר חשובים בועד זה היה יצחק צבע שאף כיהן כמזכיר הועד עד לפני שנים מעטות. הוא מספר על ניסיונות ראשונים מצד עולי צפרו לשכנע את עדת המערבים להקים " חברה קדישא " נפרדת ועצמאית מזו של העדה הספרדית. . ניסיונות החלו זמן קצר לאחר הגיעם ארצה כאשר נפטר אדם מכובד בשם חיון, חבר בעדה המערבית, וחלקת הקבר שהוצתה עבורו הייתה במקום לא מכובד. ניסיונות אלו נכשלו ורק בשנת 1928 הצליחו להביא להקמת " חברה קדישא " של עדת המערבים הפועלת עד עצם היום הזה.

לועד העדה היה תפקיד חשוב בייצוג העולים כלפי המוסדות השונים, הוא שימש נקודת מפגש למאבקים פוליטיים עם המפלגות השונות – ועל כך אעמוד בהמשך – אולם שימש גם כמשענת לעולים הנאבקים על קליטתם. באחד ממכתביו מפרט לייבוביץ את רשימת העולים אשר קיבלו מלשכת העלייה מצות לחג הפסח ומוסיף " המספרים מוסרים כי בין 989 הנפשות אשר קיבלו מאיתנו מצה היו רק 77 נפשות של אשכנזים…..הודות לעדה המערבית, שחילקה בעצמה למהגרים הזקוקים ששייכים לעדתם, יכולנו בדוחק רב להסתפק בסכום שנועד עבר זה…..

ובמכתב אחר פונה לייבוביץ לחבר גבריאל בעדה הספרדית : " בזה הנני בא להזכירו ולעוררו, כי עוד היום ישתדל ויפעל על הועד הספרדי כי ימסרו את ששת הבתים הנמצאים בשכונת " שמעון הצדיק " העומדים ברשותם להמגרים…קשה היא שאלת הדירות ואם ישנם חדרים פנויים אצלכם….ומועד הספרדים עונים ללייבוביץ’ כי לא יוכלו לקחת על עצמם עזרה בכספים ודיור למהגרים והם חושבים כי זהו תפקידה של שלכת העלייה ( שהוא עומד בראשה ) לפחות בשנה הראשונה לאחר העלייה. לעומת זאת הם פתחו באחרונה בית תבשיל חדש לנוחות העולים…….

להתנהגותם של יוצאי מרוקו בישראל היה היבט פוליטי. עולים אלו היו ברובם העלי אוריינטציה צרפתית. בארץ ישראל שלטה בריטניה וידועה הייתה היריבות והתחרות בין שתי המעצמות אלו על רכישת " קולוניות " ותמיכת אנשים במדיניותן. יוצאי מרוקו טרחו להשתתף בחגיגות אשר נערכו בקונסוליה הצרפתית לרגל חג ה-14 ביולי.

לא היה זה אירוע הראוי לציון מיוחד לולא פורסמה בעיתון רשימת הנציגים היהודים אשר הגיען לברך את הקונסול הצרפתי ליום חג השחרור הצרפתי 14 ביולי……

העבודה מוגשת על ידי :

יעקב וימן

יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה

נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה

לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "

למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.

מצב היהודים הוא : ראש הרבנות הראשית בארץ ישראל, ראשי עדת המרוקנים בירושלים ( כנראה התכוון, לראשי עדת המערבים אשר בירושלים ) הפרופסור סלושץ, מנהלי בית הספר של כל ישראל חברים בירושלים, ומצב ומצד ה " סולל " באור עורכי עתוניה אדונים אליעזר בן אבי, אשר ספיר, א. אלמליח……היעדרם של נציגים מדיניים נציגי עדות אחרות מבליט את חשיבות ההתארגנות העדתית של העדה המערבית ואת המשמעות המדינית שיכולה להיות להתאגדות זו.

העולים התארגנו גם באגודות עזרה הדדית כמו למשל, אגודת העזרה ההדדית ליוצאי צפון אפריקה.התארגנויות עצמיות אלו הקלו על שלבי הקליטה הראשונים של העולים בארץ ישראל ויש להן חשיבות מרובה בייחוד על רקע הנתק שחלבין העולים למוסדות, עליו אעמוד בפרק נפרד.

הקשרים עם הקהילה בצפרו.

העולים אשר הגיעו לארץ השאירו מאחוריהם משפחות וידידים, רכוש ועסקים שלא הספיקו לחסל ובנסיבות אלו נמשך קשר הדוק עם הקהילה היהודית שנשארה בצפרו.

במאמרו של דוד כהן מספר על מכתב אשר שלח מנשה נחמני, מן העולים בקבוצה הראשונה, מירושלים אל יעקב זכרי בצפרו בחודש פברואר 1921. תרגום המכתב נמצא בארכיון משרד החוץ הצרפתי. מנשה נחמני המתואר כנציגם של יהודי צפרו כותב : " בארץ ישראל אין תעסוקה ואין פעילות מסחרית…מסרו לאלה שתכננו לעלות לארץ ישראל, לבטל את נסיעתם כי רעבים ללחם כאן, ויוקר המחיה גבוה…."

ועוד מביא כהן ממכתבו של לופו, מנהל בית הספר כל ישראל חברים בירושלים, לועד המרכזי של כל ישראל חברים בפריס ובו מתואר גם המצב החמור בירושלים וקשיי קליטתם של העולים.

גם מכתב זה, כמו המכתב של נחמני, הגיע לידי השלטונות הצרפתיים ושימש אותם בניסיונות השכנוע ליהודי מרוקו למען לא יעלו לארץ ישראל. למרות מכתבים אלו אשר הגיעו לפצרו לפני שיצאה לדרך קבוצתו של מרדכי צבע- לא נרתעו העולים ויצאו בדרכם לארץ ישראל.

יצחק צבע מספר כי בפגישה עם וועד הצירים, ביקשו ממנו לכתוב מכתבים לכל ערי מרוקו ולעודד את העלייה וכך אמנם עשה. יונתן אסולין כי גם משפחתו המשיכה בקשרים עם הקהילה בצפרו. אלו היו קשרי מכתבים וביקורים. לא ידוע לו על מכתבים אשר לא עודדו עלייה – להיפך הוא יודע כי ניסו להשפיע על מבקרים אשר הגיעו לכאן כדי שיישארו בארץ.

על קשרי משפחתו של מימון סודרי עם הנשארים בצפרו, קשרים שכללו גם משלוח ספרים מארץ הקודש, כותב קרוב המשפחה אהרן אלבז : " אהבתו ( של מימון סודרי הי"ו ) הייתה מיוחדת למשפחה. אחרי עלייתם ארצה התחיל להתכתב עם הסבא הרב אבא אלבז ז"ל.

במכתביו סיפר על פרט ופרט…וכשהגיעו ארצה לא היה להם במה להתקיים עד שהתחיל לעבוד בבניין וסיפר על כל קורותיו ועל המצב הכלכלי הקשה אבל בכל זאת היה אומר ב"ה שזכינו להיות בירושלים. אני זוכר בילדותי כשהסבא קיבל את המכתבים, היינו מתאספים בביתו של הסבא לשמוע חדשות על כל המשפחה.

כמעט מרוב שמחה נשקנו את המכתבים…בפעם הראשונה ביקשתי ממנו לשלוח לי ספר בעברית, יען כי בזמנו התחלנו ללמד עברית. בחודש שבט, קיבלתי באחד הימים ספר " חמדת ירושלים " באותו יום כל הכיתה שמחה אתי שקיבלתי ספר מירושלים…..

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

קשר נוסף היה בתחום הכלכלי. הרכוש אשר הושאר במרוקו טופל בידי אפוטרופוסים אשר שלחו כספים לארץ ודבר זה עזר לעולים בזמן המצב הכלכלי הקשה. קשר זה כלל גם נסיעות מן הארץ למרוקו לשם טיפול בעניינים שונים ועל זאת סיפר יצחק צבע : המצב הכלכלי הביא לאבטלה גם בקרב העולים מצפרו. בניסיונות לעזור להם למצוא תעסוקה פונה מצפרו בשנת תרפ"ג, שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים :

ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב"ב נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנפלאה חשבה להשבר, ואנו מצטערים על שתי פרידות שבה הלא המה כמוהר"ר אלישע אפריאט וכמוהר"ר שלם מרדכי אזולאי הי"ו ….והם מתפרנסים בצער עם עדת המערבים הדלה והענייה, אי לזאת באנו לחלות את פני רום הדרג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להיטיב..והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב"ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדרג הנקובה בשם " פורת יוסף " בכן תוחלתנו היא מאת פני הדרג לעמוד לימין האברך כמור"ש אזולאי הי"ו להטעם מפרי נדבת הישיבה המהוללה….

להלן תעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל שנשלחה מצפרו לירושלים….

465

התרפ״ג

צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923

שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.

רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.

 אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו –  ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.

ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

סיפור על קשר דומה מספר בנימין צבע לזכרו של מיימון סודרי :

לאחר זמן התחילו בבניין ישיבת פורת יוסף. המנוח עבד בבניית הישיבה ועם סיום הבנייה, שלח מכתב למשפחת אשתו ומכתבו : תמיד מדבר רק בשבחי ארץ ישראל ובמכתבו רמז שאם הרב הגאון אבא אלבז זצוק"ל, יכתוב המלצה לממונה על הישיבה שתקבל אותו כשרת בישיבת " פורת יוסף "

קשר נוסף שהיה קיים, הוא באמצעות השד"רים. בין השנים 1921 – 1924 נשלח למרוקו הרב אברהם פינטו. במאמרו של חיים אברהם אין אזכור לקשר מיוחד עם קהילת צפרו. לצערי לא לניתן לי לעיין בארכיון העדה הספרדית המכיל חומר רב בנושא השליחים כל שלא יכולתי למצוא חומר אחר מעבר למה שפורסם במאמר הנ"ל.

עיתונות התקופה אך היא מדווחת על קשרים בין הקהילו לעולים ומדגישה את ההיבט של התעמולה הציונית…." בחוגי אחינו יושבי ארצות המזרח, בייחוד בקרב חלוציהם אלה המשכילים הצעירים שעמדו תמיד בראש התנועה הציונית בארצותיהם.

ועכשיו בהחל התקופה החדשה פה, באו הנה להשתקע בארץ ולהקדיש את כוחם ומרצם לתחייתה. הצעירים האלה לא ניתקו את הקשר עם אחיהם בארצם והם ממשיכים את מפעל התעמולה הציונית בתוכם ולתכלית זו הם מחפשים איזו סיסמא למשוך את הלבבות.

למרות הכבוד שכל איש רוחש ליהדות המזרח, ובייחוד המרכז היהודי שנשאר יהודי בעומק נשמתו ועמד בניסיון נגד כל ההשפעות המחריבות שבאו מפה….אין צורך להשמיע באוזניהם דברי חנף…..והכתבה אחרת על אגודת העזרה ההדדית, דווקא בתקופת המשבר הקשה כותב העיתון : " בימים האחרונים שב מנסיעתו לתוניסיה מזכיר האגודה מר פרג' טויל, מונו נציגים בתוניס אשר יעברו בכל תוניסיה וצפון אפריקה, לרכוש נפשות לתנועה הלאומית ולעזור בחומר וברוח ליישוב ארץ ישראל.

קליטת העולים בארץ ישראל

דפוסי הקליטה בתקופה העלייה השלישית

הקליטה בארץ בתקופת העלייה השלישית, כמו גם בכל התקופה אשר קדמה להקמת המדינה, הייתה בלתי פורמלית. העולים היו חייבים, עם בואם ארצה, להסתדר בכוחות עצמם או לחפש עזרת קרובים, ידידם או חברי מפלגה שהקדימו ועלו לפניהם. מעט מאוד משאבים ציבוריים ומסגרות פורמליות מיוחדות הוקדשו לתחום הקליטה.

על כל עולה היה לחפש מקום מגורים, להיאבק על יום עבודה ולמצוא את דרכו כמיטב יכולתו במציאות החדשה. הסוכנויות הקולטות העיקריות בתקופה זו היו קבוצת לחצי פורמליות וארגונים חברתיים קיימים – תנועות ומפלגות, גדודי עבודה, קבוצת יוצאי….ועד העדה, ידידים וקרובים.

רבים מהמועמדים לעלייה התקשרו לגופי ארצישראלים או לסניפיהם שבגולה עוד לפני עלייתם. חלוצי " העלייה השלישית " מכשירים עצמם בהכשרות, ובבואם ארצה מצטרפים לגדודים, לקבוצות עבודה כחברים לכל דבר. רבים מגיעים בשרשרת הגירה, כלומר אנשים שעלו והסתדרו משכנעים את קרוביהם לעלות לקולטים אותם לחיק המסגרת הקיימת ולמערכת הקשרים שהיא מקיימת.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

החברה היישובית נזקקה לכוח אדם רב על מנת לעמוד במשימות הכלכליות, הביטחוניות והפוליטיות שעמדו בפניה. רק עלייה גדולה ומתמדת יכולה הייתה להבטיח זאת. אולם ליישוב לא היו כמעט אמצעים מוסדיים לסיוע בקליטת העלייה. רצונם של העולים לבוא ולהישאר היה מותנה  ברצונם הטוב של יחדים וארגונים שונים לקלוט את הבאים.

השאיפה לצמיחה ופיתוח עמדה בסתירה לכושר הקליטה הממשי של המשק הארצי-ישראלי, עקב העדר הון ואפשריות פיתוח מיידית.. מציאות כלכלית זו גררה משברים וקשיי קליטה. אפשרויותיהם של הארגונים השונים לספק עבודה ופרנסה היו מצומצמות ובמיוחד היה קשה מצבם של העולים שהתארגנו בערים.

המסגרת הארגונית החזקה ביותר שטיפלה בקליטת העולים בערים הייתה הסתדרות העובדים הכללית. היא קיימה מוסדות עזרה הדדית כמו קופת חולים ומטבחי פועלים ויזמה פעולות חינוך ותרבות מצד דאגה לעבודה וזכויות הפועל. עלייתם וקליטתם של עולי צפרו בארץ שונה מהדפוסים הכלליים שהצגתי לעיל והכך, אולי, יימצא הסבר לחלק מקשיי הקליטה עליהם אעמוד בפרק זה.

עולי צפרו התארגנו לעלייה בקבוצה שבין רוב חבריה היה קשר משפחתי ( וזהו אחד המאפיינים של חברה מסורתית ). לא היה להם כל קשר לארגונים ארצי-ישראלים או למוסדות קיימים לפני עלייתם ארצה. הקבוצה נחלקה לשניים, כאשר מטרתה של הקבוצה הראשונה ( או לפחות לחלק מחבריה ) היה להכשיר את הקרקע לעליית רובה של הקבוצה האמורה להגיע כחצי שנה אחריהם.

בארץ מצטרפים העולים לעדה המערבית, אולם, במקביל משתדלים גם לשמור על ייחודם כיוצאי צפרו, בהיות רובם מבוססים מבחינה כלכלית הם מנותקים מן המוסדות היישוביים ומנסים להסתדר בכוחות עצמם במציאות הארצי-ישראלית. לתהליך זה היו השלכות מעשיות וחברתיות בעלות השפעות ארוכות טווח על קליטתם של יהודי המזרח, ובכלל זה העולים מצפרו בארץ ישראל……

היביטים חברתיים של הקליטה בארץ

דימוי העולים המזרחיים בעיני האשכנזים

העולים מארצות המזרח הגיעו לארץ המשנה את אופייה הדמוגרפי, לא עוד יישוב חרדי א יהודים ספרדים היושבים בארת דורות רבים, אלא ארץ אשר רוב תושביה היהודים הינם עולים חדשים שהגיעו ברובם מארצות מזרח אירופה החל מתקופת העלייה הראשונה. עולים אלו גם שינו את מפת ההתיישבות ברחבי הארץ, לא עוד ריכוזים יהודיים בערים מעורבות אלא מושבות, קיבוצים, מושבים, וקבוצות המתפרנסים מעבודת האדמה. רבים מתושביה היהודים של הארץ הם מורדים בדת ובמסורת וחסרי כל ידע או קשר לקהילות ישראל בארצות המזרח.

בתהליך החברתי שהתרחש בין היהודים האשכנזים ליהודי המזרח, נוצרו דימויים הדדיים אשר השפיעו רבות על הקשרים העתידיים בין שתי הקבוצות.

כיצד ראו האשכנזים את העולים מארצות המזרח ? הנקודה הראשונה שיכולה הייתה לייצור ניכור היא המראה החיצוני, וכך מתאר את עולי המזרח אחד מחלוצי העלייה השלישית  " אחינו וחברינו הפועלים מבני עדות המזרח שמרו עוד באותם הימים על תלבושתם המסורתית שהביאו עמם מארצות מוצאם.

חלוק הפסים על צוארונו הסגור ושרווליו הארוכים, בחגור אבנט רחב האברקים  והתרבוש האדום, לא תמיד ידענו להבחין בינם לבין בני ישמעאל "

אַבְרָקַיִם

אַבְרָקַֽיִם , אברקיים (ז"ז) [מיוונית: brakai ; לטינית: bracae ] מִכְנָסַיִם רְחָבִים: "מִקְטֹרֶן… וּשְׁנֵי אַבְרָקִין" (ירושלמי שבת טו ד). "הַשְּׁבִיעִי – אַבְרָקָיו אֲדֻמִּים וּתְרֻגִּים" (אלתרמן, התיבה 149). אַבְרָקַיִם שֶׁל פָּרָשִׁים.

יש להניח כי היותם של רוב העולים מזרחיים מסורתיים, ולעתים אף חרדים, הביאה ל " מיקומם במחנה היישוב הישן ותרמה גם היא לניכור בין היישוב החילוני – אשכנזי לבין העולים מבני ארצות המזרח.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

באדיבותו של מר יעקב וימן

היבטים כלכליים של הקליטה בארץ

ניסיון התיישבות חקלאית

רבים מהעולים בתקופתך העלייה השלישית, כמו קודמיהם בעליות הראשונה והשנייה, ראו את ייעודם בעבודת האדמה. חלק חשוב מההסברה של התנועה הציונית ושל מוסדות ההכשרה השונים מתנועות הנוער התרכזו בכיוון זה. יצחק צבע מספר כי מיד עם הגיעם לירושלים באו רבנים, אישי ציבור ועיתונאים לקבל את פניהם. כאשר שמעו בוועד הצירים כי איש עשיר בא לארץ והביא עמו 50 משפחות ביקשו להיפגש אתו במשרדם אשר ברחוב החבשים.

יצחק הלך לבדו ומספר כי התעניינו לדעת כמה כסף יש ברשות בקבוצה…הוא ענה כי ל-50 משפחות אין מאומה ורק אביו, מרדכי, הביא עמו כסף וזאת כדי להקים מושב חקלאי. הפגישה עמי סיפר צבע כי לופו – מנהל כלן ישראל חברים בירושלים – הוא אשר נפגש אתי בעניין ההתיישבות החקלאית. לופו ביקש שהעולים ישלמו חמישים אחוז מערך הקרקע והסוכנות תשלם את היתרה…העולים סירבו לשלם עבור התיישבות על קרקע הלאום ועל כן הופסק המו"ם ולא חודש עוד. 

סיפור דומה נמצא אצל יעקב אלעזר " לאחר הצהרת בלפור מגיעה שיירה בראשות יצחק צבע – כנראה שנפלה טעות בספר וצריך להיות…מרדכי צבע – הוא מימן את הוצאות הדרך והכניסם לארץ כבעלי הון – שלא נזקקו לסרטיפיקאט – רוכש חצר ברובע ופונה לוועד הצירים הציוני לארגן לאנשיו מושב חקלאי. המו"מ נמשך ולבסוף נכשל.

 בארכיון הציוני לא מצאתי כל מסמך המעיד על מו"מ שהתנהל בנושא זה אולם בעיתונות התקופה ניתן למצוא רמזים לניסיונות דומים וליחסים של יהודי המזרח לעבודה חקלאית.

בידיעה מחודש יולי 1921, החודש בהו הגיעה קבוצתו של מרדכי צבע לירושלים, מוסר דואר היום " " אורח בימים האלה הגיע לעירנו אורחו חשוב מצפון אפריקה, האדון יוסף די שמואל נטף, סוחר ידוע בתוניס….בימים האלה עלה לירושלים לראות את האפשרות שישנן בארץ לעלייה יהודית מצפון אפריקה, והוא גם לומד את התנאים לאמצעי חיבור בתוך ירושלים גופא. הוא מתעניין גם בדברי יסוד מושבה ליהודי צפון אפריקה שבה עוסקת גם " אגודת העזרה ההדדית ליהודי אלג'יריה ותוניסיה שנוסדה בעירנו זה חודשים אחדים ונתרבו אגפיה בכל צפון אפריקה.

ובאותה תקופה מצטט עיתון הארץ קטע מעיתון בשם " ישראל " גיליון כ"ח, בו כותב מר גלילי, כי, יהודים ספרדים במושבות " אינם מוטעים אינם זורעים, חיים בדוחק בתור שכירים ובעלי מלאכה ותלויים באוויר.

לקראת סיומה של תקופת העלייה השלישית כותב ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהריים ומפרס, מבוכרה ומקווקז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ….רובם מוכשרים לעבודה וליגע כפיים ומוכנים גם לכל עבודה ומלאכה בבית והשדה…מחוסר ארגון מסודר אין העולים הללו מוצאים את העבודות הציבוריות והם רחוקים מעולמנו החקלאי. בה בשעה שאלפי פועלים נוכריים ממלאים את מושבות היהודים, והולכים יהודי המזרח בטל…

הפועל היהודי המזרחי, הוא נוכשר לעבוד בכל מקום ולהסתפק במועט, ואף על פי כן מועטים הפועלים מסוג זה במושבות…..וכמה חודשים אחר כך מספר העיתון על השתלשלות הקמתה של תנועת " חלוצי המזרח " וכותב בין השאר " בעניין ההתיישבות, אין למצוא כמעט משפחות מתיישבים מעולי המזרח ואין למצוא אפילו נקודה אחת שהוקמה מראש לשם כך. רבים מן העולים שואפים להתיישב כי קיבלו הכשרה לכך…..

ההתמרמרות ( דגש במקור ) בקרב הציבור יהודי המזרח בארץ גדולה וחודרת ההכרה שאין נותנים ליהודי המזרח לקחת חלק פעיל בבניין החקלאות בארצנו….

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

תעסוקת העולים.

תקופת העלייה השלישית ידועה כאחת התקופות הקשות מבחינה כלכלית בארץ. משבר חמור ואבטלה גדולה הביאו אנשים רבים לירידה מהארץ, לקיום מתמיכות המוסדות השונים ואף להתאבדויות. בעניין זה לא פסח המשבר על עולי צפון אפריקה, ובתוכם עולי צפרו, והיו שניצלו את המשבר לעשיית רווחים פוליטיים או דרישות לשינויים חברתיים.

הניסיונות למצוא קיום בכבוד הביא את העולים לחיפוש מגוון של תעסוקות, בין השאר במקצועות להם לא היו מורגלים. על הניסיון להשתלב בחקלאות עמדתי בסעיף הקודם. רובם של העולים עסק במרוקו במסחר ואף עולי צפרו פנו לתחום זה ולמלאכות הזעירות. המשבר הכלכלי הביא את המסחר בראשית שנות ה-20 למצב של קיפאון כמעט מוחלט. שהדבר משפיע ישירות על בעלי המלאכה אשר ממוצאים פרנסתם בקושי, אולם אינם רעבים ללחם. למרות מצב קשה זה, ובעיקר עקב ניסיונם, מנסים אנשי צפרו להשתלב במסחר.

יצחק צבע מספר כי משפחתו התקיימה תקופה ארוכה מכספים אשר הגיעו אליה מן האפוטרופוסים שניהלו את רכושם בצפרו. הוא עצמו למד את מלאכת הדפוס ובשנת 1922, החל לעבוד בדפוס " צוקרמן " בעיר העתיקה ואחרי כן בדפוס " עוזיאל ". אחת מעבודות הדפוס הראשונות שהכין היה ספר בקשות וזמירות לצדיק רבי רפאל אלבאז ז"ל אשר היה מחשובי הקהילה בצפרו ואשר אלמנתו עלתה יחד עמם לארץ. בני המשפחה האחרים עסקו במסחר וכבר בניסיונם הקצר להתיישב בטבריה החלו בעסקים.

יונתן אסולין מספר כי במרוקו עסקה משפחתו במסחר. הם הגיעו עם רכוש, דבר אשר עזר להם להסתדר בתקופתם הראשונה בארץ. אליו הבוגרים, משה ובנימין, החלו לעסוק בבניין ואחר כך רכשו חמורים והחלו לעסוק בהובלות חומרים ומים לבניה. אחיו שמעון היה מתלמד בבית החרושת לסוכרית. לאחר תקופת הסתגלות רכשה משפחתו מספר חנויות ברחוב השלשלת. שמעון פתח חנות מכולת, בנימין, זגג, משה, חנות לבדים ודוב –חייט.

בנין.

קבוצות עולים רבות ממזרח אירופה התארגנו בקבוצות לכיבוש העבודה ועסקו בבניה, סיתות וסלילת כבישים. בני עדות המזרח לא נטו לעבודות אלו וראו בכך סבל על תקוות העולים לעסוק במסחר ואילוצם לעבוד בבניה כותב מצפרו – תעודה מספר 465 –  שמעון חיים עובדיה לרב יעקב מאיר בירושלים " ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור א בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מרוקו אך לדאבון לבם , תקוותם זאת הייתה להם מפח נפש ….רבים היטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח….

להלן התעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל " קהלת צפרו כרך ב'.

התרפ״ג

צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923

שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.

רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.

 אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו –  ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.    

ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר