עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר מ. ע


עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987

 

דון ר׳ אברהם בן בנישתי, סוכנו של המלך ג׳ואן השני והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה; שופט עליון ומחלק המיסים על הקהילות היהודיות. מוזכר שקיבל את המשרה הרמה ״על פי בקשת תלמידי החכמים והפצרת הקהלות יצ״ו ובקשותיהם״. למרות כבודו ועושרו, הי חיי צניעות ונמנע מראוותנות . היה חסיד ובעל מעשים ומאמין גדול, שהתנגד לכל הפירושים האליגוריים לתורה׳. חסידותו מוצאת את ביטויה גם בחיבור ״עץ חיים״ . ר״מ אבורביע מספר שפעם אחת, בשעה שחצר המלך עשתה בעיר אלקלעא, שהה שם גם ר׳ אברהם וחכמים נוספים שהיו נלוים אליו. כאשר שמעו כי בעיר אוקניא נוהג השוחט להשתמש בהיתר הנפיחה, הם הזמינו את השוחט, ולאחר שהתברר שאכן נוהג הוא להתיר כל סירכה בנפיחה, ״חרה מאוד אל הרב (= ר׳ אברהם בן בנישתי) ואל החכמים, ותפשוהו (= לשוחט) בכבלים והיה ימים במשמר. והיה מן הרב ז״ל להעבירו, להענישו ולנדותו״. ברם, בזכות התערבותם של אנשים גדולים משרי המלך, אשר ביקשו לחון את השוחט, שוחרר מהמאסר ואך הועבר מתפקידו. כמו־כן, ״כתבו הרב והחכמים הנזכרים אל ק״ק מאוקניא על המנהג הרע הזה דברים קשים״.

ר׳ אברהם עשה למען שיקומן הרוחני והאירגוני של הקהילות שנהרסו בפרעות ובשמדות שנת קנ״א (1391), כדברי ר״א זכות: ״הוא החזיק התורה ולומדיה והסיר הרבה שמדות בממונו״. באייר שנת קצ״ב (1432), כינס את ראשי הקהילות וחכמיהן בעיר ואלאדוליד, מקום מושבו של המלך. יחד איתם תיקן תקנות בעניינים ידועים, ״שהם עבודת הבורא יתברך וכבוד התורה הקדושה ועבודת המלך י״א (ישמרהו אלקים) והצלחת הקהלות יצ״ו ותועלתם״. התקנות הגיעו לידינו במקורן ובשלימותן. הן כתובות בשפה מעורבת עברית וקאסטיליאנית, ומחולקות לחמישה שערים״.

בשער הראשון— תקנות חשובות למען ביסוס החינוך היהודי, לימוד התורה והפצתה גם בין המבוגרים. הן אף חייבו את הקהילות להטיל ״נדבה של תלמוד תורה״, מס עקיף על מצרכים ושירותים כמו בשר, יין, מילה וחופות. ההכנסות מהמס הועמדו תחת פיקוחו הישיר של רב החצר, ונועדו אך ורק למען לימוד התורה והפצתה.

בשער השני— תקנות בענייני משפט ודין. הוטל חיוב על כל קהילה בדבר מינוי דיינים, סדרי הגשת התביעות, דרכי הדיון והפסק. ניתנה הזכות לצדדים לערער על פסקי־הדין המקומיים לפני רב החצר.

השער השלישי דן ביחסי גויים ויהודים. חל איסור להסתייע בנוצרים ובאנשי מימשל להשגת משרות ציבוריות ופריבילגיות. על המחזיקים כבר במשרות כנ״ל הוטל לדווח לרב החצר, כדי שיבדוק ויחליט אם אכן הושגו בדרכים כשרות.

השער הרביעי דן בחלוקה צודקת של נטל המסים והעבודות. הוטל איסור להשתמט מתשלומי מס או להסתייע בגויים ובאנשי מימשל להשגת שחרור ממיסים. על אלה שבידם כתבי שחרור ממיסים הוטלה החובה להציגם לפני רב החצר לבדיקה, אם אכן הושגו ביושר.

בשער החמישי— תקנות נגד מותרות במלבושים ובמשתאות. סייגים אלה נועדו למנוע תחרות פנימית, שבעקבותיה היו אנשים רבים שקועים בחובות, וכן למעט בראוותנות יתירה, המעוררת את קנאת הגויים ושנאתם.

בפטירתו דרש עליו ר׳ יוסף אלבו בפרשת שמות, על הכתוב ״מילדי העברים זה", דבר המבליט את פעילותו למען עמו ויהדותו. גם בניו אחריו המשיכו בדרכו, ותרמו רבות מממונם להחזקת שלוש הישיבות הגדולות, בראשות הרבנים ר׳ יצחק די ליאון, ר׳ יצחק אבוהב ור׳ שמואל בלאנסי. בנו יוסף היה פעיל בוועדה שהופקדה בשנת ר״י(1450) על חלוקת נטל המסים בין יהודי המלכות.

ר׳ אברהם די ליאון, מחכמי הגירוש. בביתו התכנסו חכמי הגירוש וניסחו את תשובתם לר״ח גאגין, והוא חתום עליה שלישי. מכל החכמים החתומים על התשובה, רק שמו של ר׳ אברהם נעדר מפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה, שנכתב בשנת רצ״ה (1535); נראה שאז כבר לא היה בין החיים.

ר׳ יהודה דיסיא. בידו שלח ר״ח גאגין את הסכמת התושבים לעיונם של חכמי הגירוש. הוא מתואר ׳החכם השלם׳. אין בידינו פרטים אודותיו ולא ברור אם היה מהתושבים או מהמגורשים.

ר׳ שמואל אבן דנאן בה״ר מימון״, מהמגורשים, מראשי התושבים בפאס. משפחת אבן דנאן מוצאה מפאס. היא היגרה לספרד והתיישבה בעיר גראנאדה. בגירוש הגיעה לאלג׳יר ושם נפטר במגיפה של שנת רנ״ו, בכ״א כסלו, ר׳ סעדיה המשורר בה״ר מימון, אבי ר׳ מימון אבי ר׳ שמואל דנן. מאלג׳יריה התגלגלה המשפחה לפאס.

בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים, מונה ר׳ שמואל לאחד מארבעה שנקבעו לטפל בענייני בדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות 108. הוא נשלח עם ר׳ שאול בן דנינאש למכנאס כדי לשטוח בפני המלך את תלונת התושבים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. הוא קרא בציבור את תקנות המגורשים שנתקנו בשנת ש״ה והכריז עליהן בבית־הכנסת של התושבים. כן היה חתום על פס״ד ותקנות שנתקנו עד שנת שי״א . נראה כי נפטר בין השנים שי״א—שכ״ג, כי בתקנות שנתקנו בשנת שכ״ג נעדר שמו, ואילו בתקנות של שכ"ח חתום בנו סעדיה

הוא סיים את חיבורו ״מאמר על סדר הדורות״ בגראנאדה בתמוז שנת הר״מ (1480) ; נדפס בפעם האחרונה בפאס וחכמיה, ב. בתעודה שפורסמה ע״י ר״ד עובדיה, קהלת צפרו, ירושלים תשל״ה, ב, עמ׳ 143, כתוב: ״שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס… שנת יהיה מקורך ברוך לפ״ק״, כלומר, בשנת רכ״ח. לי נראה שמדובר בר׳ סעדיה בה״ר שמואל, שיוזכר להלן, שכן ספק אם הייתה בשנת רכ״ח קהילה יהודית בפאס, ואם כן הרי היא היתה מדולדלת לאחר פרעות רכ״א. וכן לגבי ר״ש דוראן, נראה שמדובר בר׳ שמעון ב״ר רשב״ש ממחברי שו״ת יכין ובועז. או ר׳ שמעון בר צמח השני, ששניהם פעלו במאה הט״ז. כי ר׳ שמעון בן צמח הראשון נפטר בשנת ר״ד (1444). לכן נראה שהנידון היה בשנת שכ״ח (1558), וייתכן שסימון השנה היה גם על האות ק של מקורך.

          ר׳ מימון הרביעי. במשפחת אבן דנאן השמות חוזרים על עצמם, ולכן תמיד קיים קושי לזהות במי מדובר. בחיבורי ׳חכמי פאס׳, בתוך: ר״ד עובדיה, פאס וחכמיה, ירושלים תשל״ט (להלן: פאס וחכמיה), א, עמ׳ 273—282, ערכתי את שמות בני המשפחה לפי סדר א״ב והשתלשלותם הכרונולוגית, לפי המקורות שעמדו לרשותי אז. יש לציין שכל החיבור הוא מעשה ידי ושמי הושמט מעליו. החיבור לא הוגה על־ידי ונפלו בו שגיאות דפוס ; לכן יש להשתמש בו בזהירות.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 עמ' 46-43  

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

ר׳ שאול בן דנינאש ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים. בשנת רפ״ו חתם רביעי על התקנה שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. בשנה זו גם נשלח עם ר״ש אבן דנאן למכנאס, כדי לשטוח לפני המלך את תלונת התושבים נגד המגורשים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. חתום אחרון על כתב אחריות שקיבלו התושבים!. הוא חתום בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550) בדבר גביית כתובת האלמנה.

ר׳ מתתיה [היצהרי ב"ר משה] . מצוטט בפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה ״לשון הרב מתודה״, וכנראה הכוונה לר׳ מתתיה היצהרי מסאראגוסה, חברו של ר״י אלבו. כעין ראיה לכך — ציטוט דבריהם בסמיכות ב״עץ חיים״. נראה כי חיבורו של ר׳ מתתיה היה נפוץ בין חכמי ספרד בדור הגירוש, כי הוזכר גם בדברי ר״י בן חביב: ״וזכורני כי ראיתי דומה לזה בקונדריס שחיבר ה״ר מתתיה ז״ל״. גם ר״א זכות מזכיר את ר׳ מתתיה היצהרי בשמו הפרטי, וכן הוזכר בתשובת ר׳ שמואל למס הצרפתי בדין קטלנית, נושא שנדון שם גם בידי ר״י אלבו. מוצא המשפחה של ר׳ מתתיה מנרבונה שבפרובאנס, ובגירוש היהודים מצרפת בשנת הס״ד (1306) עברה המשפחה לסאראגוסה שבמלכות אראגון. בתשובת ר׳ חסדאי בן חסדאי בעניין אמירת תחנון ביום שיש בו ברית מילה, כתב: ״ואני מיום ששמשתי לפגי רבותי הה״ר יעקב קנפנטון וה״ר יוסף אלבו לא ראיתי שמיחו בדבר. גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן זה קנה חכמה ונהורא אמיר. [עמיה! מ״ע] שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז״ל, לא ראיתי מוחה בדבר״.

אם נכונה השערתנו שהמדובר כאן בר״מ היצהרי, הרי הולכת ומתגלית לנגד עינינו זהות מוחלטת בינו ובין חברו הר״י אלבו. שניהם למדו אצל ר׳ חסדאי קרשקש, השתתפו בוויכוח טורטוסה, היו בעלי השכלה רחבה ועסקו בענייני הגות, כיהנו כרבנים וכתבו תשובות, ושניהם כתבו חיבורים בהלכות טריפות. דבר זה ממחיש לנו שוב את עולמו הרוחני ועיסוקו של תלמיד־חכם בספרד בתקופה זו. ייתכן שחיבורם האחרון נבע מצורכי השעה, שבה הלכו והתרחקו הגויים מהיהודים ומשחיטתם — דבר שהעמיד את הכשרות בסכנה, בגלל הפסד הממון והניסיון שבדבר, והיה חשש שלא כולם יוכלו לעמוד בזה. נראה שהעיסוק בהלכות טריפות בא מצד אחד לחזק את יסודות הכשרות בתודעת העם, ומצד שני לחקור ולברר מה הם הדברים האסורים מן הדין ומה הם הדברים שאינם רק מצד חומרה ואפשר להקל בהם בשעת הדחק, כדי למנוע הפסד ממונם של ישראל.

מחיבוריו הידועים לנו: דרשות על התורה, שאותן הוא מזכיר בפירושו לאלפא ביתא (פסוק לט); הערות ופירושים להראב״ע על התורה; חיבור בדיני טריפות, ומן הסתם גם תשובות בהלכה; פירוש למסכת אבות ופירוש לאלפא ביתא (תהלים קיט). כמו־כן יוחסו לו חיבורים מספר, אך הספק בהם מרובה על הוודאי. מכל חיבוריו פורסם רק פירושו לאלפא ביתא, אשר זכה למספר מהדורות, כנראה בגלל מקוריותו ושיטת פרשנותו המיוחדת במינה, וכן עיסוקו בתורת החינוך ובדרכי ההוראה. לאחרונה יצא הפירוש במהדורה מוארת.

מרדכי בן המון, מראשי קהל התושבים. חתום אחד־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים. לא נודעו לנו פרטים נוספים עליו.

ר׳ יהודה בן זכרי בן שנטו [=שם טוב], חותם ראשון על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין ועל הפסק המתיר את הנפיחה בשנים רפ״ו ורצ״ט (1526, 1539). כיהן כראש ישיבה בפאס. היה רבו של ר׳ יהודה עוזיאל, חתום עמו בפסק־דין משנת ש״א (1541), ודרש עליו בפטירתו. שם־המשפחה ׳בן זכרי׳ נפוץ בין התושבים והמגורשים והיה ידוע בפאס עוד במאה הי״ג. ימין בן זכרי ב״ר מוסא בן שם טוב, מראשי קהל התושבים, חותם תשעה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ניסים בן זכרי ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שמונה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ משה חלואה, ממגורשי ספרד. היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאלנסי וחברו של ר׳ יוסף עוזיאל. לאחר שקמו עוררים בשנת ר״ס (1500) על היגררות התושבים אחרי מנהג המגורשים בהיתר הנפיחה, התיר ר׳ משה לתושבים לנהוג כן לכתחילה, וידו היתה על העליונה בעניין זה. הוא ור״ש מסנות פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו ונשאר בספרד, ושלח ביד גוי מכתב בו הוא ממנה יהודי מסוים שליח לכתוב ולתת גט לאשתו. השליח מילא את שליחותו, ועל סמך זה נישאה האשה לאחר. הוא זכה לגדל דור של תלמידי חכמים, כמו ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ נחמן אבן סונבאל. ייתכן שהם החלו לימודיהם אצלו, עוד בהיותם בספרד. בשנת רפ״ו (1526) כבר לא היה בחיים. כאשר החליטו התושבים לאסור את הנפיחה ולפתוח איטליז נפרד לעצמם, התגלעו ויכוחים רבים סביב היתר הנפיחה. כתוצאה מכך היו שהתבטאו בצורה הפוגעת בכבוד ר׳ משה, שהיה ממתירי הנפיחה. תלמידיו קינאו לכבודו, הכריזו נידוי וחרם על הפוגעים בכבוד רבם ועל אלה שיערערו להבא על ההיתר. בעקבות כך התעורר פולמוס חריף, שבסופו כתבו פסק ארוך ובו הם מבססים את ההיתר שנקבע על־ידי רבם. למעשה, הם יצאו מפולמוס זה כשידם על העליונה, וההיתר הפך להיות כהלכה פסוקה בפאס ובמרבית הקהילות בצפון אפריקה. בכ״י שהיה לפני ר״י משאש, היה כתוב שר״מ חלואה עבר לגור במכנאס מפני הרעב ונפטר שם בשנת רפ״ה לפ״ק.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

ר׳ יחייא בן חמו בר אברהם. בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים בפאס, הועמד בראש הצוות שנקבע לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. נזכר בתואר ׳הדיין' ונראה ששימש כדיין יחיד של התושבים מאחר שהוא היחיד שנזכר בתואר זה. כמו־כן חתום ראשון על כתב אחריות שקיבלו התושבים, לגבי כל נזק שייגרם לחברי המשלחת ששלחו למלך למכנאס. בתשובות ר׳ שלמה דוראן מוזכר ביקורו בעיר וארגלאן והוראתו שם בעניין ייבום, ומתואר בשם ״החכם השלם״ בניסן שנת של״ד (1574) הצטרפו חכמי ויניציאה לשאר חכמי איטליה בהסכמה שאסרה את העיון בחיבור ״מראה עינים״ לר׳ עזריה מן האדומים, ללא קבלת רשות כל יחיד ויחיד מחכמי עירו; בין החכמים החתומים נמנה ר׳ יחייא בן אברהם ס״ט ן׳ חמו. באותה שנה, נזכר המגיה של ספר טור יו״ד עם ביאור בית יוסף בוויניציאה, בשם ר׳ יחייא בן אברהם בן חמו, ולדברי רי״מ טולידאנו  מדובר בר׳ יחייא דנן, אשר היגר ממארוקו לוויניציאה ועסק שם בהגהה. אך אין זה מסתבר, מאחר שבשנת רפ״ו כיהן כדיין בפאס, וסביר להניח שהיה אז לכל הפחות כבן שלושים. כלומר, בשנת של״ד היה כבן שמונים שנה, ואדם בגיל כזה אין נראה שיכול לעסוק בהגהה, ובפרט בהגהת ספר בהיקף של טור יו״ד עם בית יוסף; מה גם שהמגיה לקח על עצמו לזקק את הספר משגיאות שנפלו בו בדפוסים קודמים, כדבריו בתחילת הספר: ״נערתי חצני לבררו וללבנו עד שישאר נקי מכל סיג מכל עון ואשמה״  מלאכה שאינה תואמת לאיש שהפליג בזקנה. לכן גם אם אכן היה קשר משפחתי ביניהם, יש להניח שהמדובר בנכדו. יתכן והוא מחבר פי׳ עשר ספירות.

 ר׳ יוסף טובי, מחכמי הגירוש. חתום שביעי על תשובתם לר״ח גאגין וכן חתום חמישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ יוסף כיהן כראש ישיבה בפאס. הוא חתום שלישי על תקנת המגורשים בניסן שנת ש״ה (1545). בתקנות שנתקנו משנת ש״י ואילך נפקד שמו, וייתכן שאז כבר לא היה בחיים.

ר׳ אהרן הכהן ב״ר נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שלישי על תקנת התושבים שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. נראה שיש לזהות אותו עם אהרן בן נחמיה, החתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו על עצמם התושבים ״, ורק שם המשפחה הושמט בטעות, מאחר שמשפחת בן נחמיה אינה קיימת במארוקו. שם חתום שביעי כהן בן נחמיה; השם כהן כשם פרטי אינו קיים במארוקו, ונראה שיש לזהות אותו עם החכם ר, אפרים כהן ב״ר נחמיה, החתום על תקנת התושבים בדבר גביית כתובת האלמנה שנתקנה בשנת ש״י(1550), ורק שמו הפרטי נשמט בטעות בידי המעתיקים. נראה שר׳ אהרן ור׳ אפרים היו אחים.

ר׳ זכרי הכהן ב״ר נסים, מחכמי התושבים. חתום בשנת רפ״ו על תקנת התושבים וכן נמנה באותו מעמד עם הארבעה שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. חתום שני בכתב אחריות שקיבלו התושבים.

 חנניה הכהן בר משה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים בשנת רפ״ן .

משה הכהן ב״ר יחייא, מראשי קהל התושבים, חתום רביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ שאול בן כמון, מחכמי התושבים. נמנה בשנת רפ״ו עם הארבעת שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. הגיע לידינו כתב־יד שהעתיק בנו ר׳ יעקב, המכיל פירושים רבים לארבע מגילות, ביניהם פירושי ר״י עראמה ור״א סבע לאסתר וקהלת; פירושי רמב״ן ונרבוני לאיכה; פירושי רמב״ן ור׳ אברהם בן נחמיאש לשיר השירים; ועוד. בעמוד הראשון של כתב־היד באים דברי המעתיק: ״אני הצעיר יעקב ברכ״ה הר׳ שאול נ״ע המכונה בן כמון, בראותי זה הספר שכתב הר׳ דוד אבן חיים ז״ל, טרחתי בגופי ובממוני עד שכתבתיו על ידי סופר״. ר׳ דוד אבן חיים, חתום בכ״ב אב ש״י (1550) כעד קיום על פסק־דין בעניין תביעת כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב בן רמוך. מאחר שנזכר בכתב־היד בברכת המתים, הרי שזה הועתק לכל המוקדם אחרי שנה זו.

נתן בן לוי ב״ר סוסאן, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ואחד על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

שטון הלוי בן שטון ב״ר שאול, מראשי קהל התושבים. חתום שישי על תקנת התושבים המסדירה הפיקוח על ענייני השחיטה והאוסרת להשתמש בהיתר הנפיחה.

שמעון בן מייארא בן מסעוד, מראשי קהל התושבים. חתום שלושה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יוסף מינדא בר משה, מחכמי הגירוש. חתום חמישי על תשובתם לר״ח גאגין, וכן חתום שלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתם על תקנה שנתקנה בשנת ש״ה (1545). נראה שנפטר בין שנת ש״ה לשי״א, מאחר ששמו נעדר מהתקנות שנתקנו בשנה זו.

ר׳ שלום בן מסנות, מהעיר תוניס. תלמיד־חכם וסוחר בסחר הבין־לאומי. לרגל עסקיו ביקר במדינות שונות: מארוקו, מצרים, ארץ־ישראל וארצות אשכנז. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס וכנראה שהה בעיר תקופה ממושכת. כאשר ראה שהיתר הנפיחה התפשט גם בין התושבים, הוכיח אותם שלא טוב עשו, ועליהם לחזור למנהג אבותם שהוא המנהג המקובל בכל הארצות בהן ביקר. אף־על־פי שהחזיקו בידו מספר חכמים מהמגורשים, הרי רוב חכמי המגורשים, ובראשם ר׳ משה חלואה התירו לתושבים לנהוג כמותם; ודברי האחרונים התקבלו. הוא ור״מ חלואה פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן  בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו (כנראה בספרד, ונשאר שם) ושלח ביד גוי מכתב ובו מינה יהודי מסוים כשליח לכתוב ולתת גט לאשתו. הלה מילא את שליחותו, ועל־סמך זה נישאה האשה לאחר. נראה שגם בנידון זה יצא העירעור על כשרות הגט לראשונה מפי ר״ש בן מסנות.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 52

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

עץ חיים

משה בן מריגי בן מרדכי, מראשי קהל התושבים. חתום תשיעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יצחק נהון ב״ר יוסף, מחכמי הגירוש, חתום על תשובתם לר״ח גאגין וחתום שמיני על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתום על התקנות שנתקנו עד שנת שי״א (1551). כיהן כראש ישיבה בפאס. ייתכן שר׳ בנימין, המוזכר בספר התקנות בשנים שכ״ח—ש״מ (1568—1590), וכן ר׳ יוסף הנזכר שם בשנת ש״נ (1590), היו בני ר׳ יצחק.

זרח בן נונא ב״ר משה, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ושנים על כתב אחריות שקיבלו התושבים

ר׳ אהרן ן׳ נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים; וראה לעיל בערך: אהרן בן נחמיה הכהן.

כהן בן נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים. נראה כי הוא החכם ר׳ אפרים הכהן ב״ר נחמיה, החתום בתקנת התוש­בים 178; וראה לעיל: אהרן בן נחמיה הכהן.

ר׳ נחמן אבן סונבאל, מחכמי הגירוש, חתום רביעי על תשובתם לר״ח גאגין ושלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ נחמן היה מתלמידי ר׳ משה חלואה. הוא ור׳ יהודה עוזיאל היו הפעילים העיקריים מצד המגורשים ב״פולמוס הנפיחה״. הם קינאו לכבוד רבם שנפגע בשעה שקם עירעור על־ידי התושבים להיתר שנתן לנפיחה». ר׳ נחמן כיהן כראש ישיבה בפאס. בתקנות הראשונות שחתומים עליהן הרבנים, דהיינו שנתקנו בשנים ש״ה—שי״א (1545—1561), חתום בהן ר׳ נחמן ראשון, וכן בפסקים שהגיעו לידינו מתקופה זו. התקנה המופיעה אחריהן בקובץ התקנות היא משנת שכ״ח, עליה אין חתימת ר׳ נחמן, וייתכן שכבר לא היה אז בחיים. על פסק־דין משנת של״ה (1575) חתום ר׳ שמואל אבן סונבאל, וייתכן שהיה בנו של ר׳ נחמן. הוא נשאל מר׳ שלמה דוראן בהלכה, והאחרון פנה אליו בתארים נעלים ובהכנעה גדולה: ״הבא אחרי השורות הנו דורש את שלומך בקידה אחר השתחווייה עד שיתפקקו כל החליות שבשדרה…״, וחותם פנייתו ״קטן שבקטני תלמידך״. מתשובתו ניכרת ענוותנותו ויראתו הגדולה של ר׳ נחמן; הוא מתנצל שלא האריך בתשובתו, בין היתר ״כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע״. כמו־כן הגיעו לידינו מספר תשובות ושירים שחיבר!.

ר׳ יהודה עוזיאל, חתום שני בתשובת חכמי הגירוש ובפסק המתיר את הנפיחה. הוא היה בין הבולטים והפעילים בפולמוס, ונראה שהוא אשר כתב את הפסק. מבני משפחה זו ידועים כמה רבנים בעיר פאס בדורות הראשונים לגירוש, ואין זה ברור אם היתה קירבת משפחה ביניהם. ר׳ יהודה היה מתלמידי ר׳ משה חלואה ור׳ יהודה בן זכרי. יש לציין שגם בלהט הפולמוס שמר ר׳ יהודה על טוהר הקולמוס ולא הטיח דברים קשים כלפי ר״ח גאגין. הוא התייחס אליו כאל אחד מהם, וכל טיעוניו כלפיו — שהם הרוב ועל היחיד ללכת אחר הרוב. לא נודעו לנו שנות לידתו ופטירתו. נראה שהוא בא עם המגורשים לפאס, וייתכן כי עוד בספרד התחיל את לימודיו לפני ר״מ חלואה. בשעה שנכבשה תלמסאן בידי הספרדים בשנת הש״ב (1542), נשללה העיר ונשבו כאלף וחמש מאות יהודים, וחלקם הובאו לפאס. בין השבויים היו כאלה שברחו לפני שיפלו בידי שוביהם והסתתרו אצל הערבים מכריהם, אך הללו בגדו בהם ומסרו אותם לספרדים. כמו־כן היו כאלה שלא ניסו להימלט, אלא ישבו במקום עד שנשבו. מאחר שלא היתה האפשרות בידי הקהילה בפאס לפדות את כולם, הן מחמת ריבוים והן מחמת המחיר הגבוה הנדרש תמורתם, עמדה בפני הקהילה השאלה בדבר קביעת סדרי עדיפות בפדייתם. שאלה זו הוגשה לפני ר״י עוזיאל, והוא פסק כי לאלה שניסו להימלט תינתן זכות קדימה בפדיונם.

פרטים מעטים ידועים לנו על ר׳ יהודה, אך גם מהם ניתן לעמוד על אישיותו הדגולה וגדולתו בתורה, כפי שהן משתקפות בעיני תלמידיו. בקולופון של כתב־יד מדרש ״שוחר טוב״, מתפאר הסופר בעובדה שהוא נמנה עם תלמידי ר׳ יהודה: ״תם ונשלם על ידי הצעיר שבחבורות ר׳ יהודה עוזיאל חכם שלם ונבון, יוסף ן׳ עמרם, שנת חמש (מאות) אלף ושלש מאות ושתים… ביום ד׳ ז׳ לחדש תשרי…״. על־פי המלה ״חבורות״, בלשון רבים, ייתכן שאפשר להסיק שהיו לר׳ יהודה מספר חבורות, היינו קבוצות של תלמידים, המחולקות לפי מקצועות הלימוד או לפי רמת התלמידים. כן אנו מוצאים התפארות כגון זו ואף יתר עליה מפי ר׳ דוד הלוי מול אדרע, בהקדמה לחיבורו הנמצא תחת ידי בכתובים.

הערת המחבר: מחבר ספר המלכות וחיבורים נוספים. מתוך כתב־יד נוסף הנמצא תחת ידי, ובו ליקוטים מתורתו, יוצא שר׳ דוד שהה תקופה מסוימת בעיר דבדו והוא ממגורשי סיביליה. בשנת תרצ״א פורסם בקאזאבלאנקא ספר, שזוהה על ידי הרי״מ טולידאנו כספר המלכות לר״ד הלוי (הספר צולם מחדש בישראל בשנת תש״ם). אך התברר שאין זה ספר המלכות, גם לא חיבור מחיבורי ר״ד הלוי; וראה א׳ גוטליב, מחקריים בספרות הקבלה, תל־אביב תשל״ו, עמ׳ 248—256 (= קרית ספר, מח [תשל״ג], עמ׳ 173—178). כבר עמד הרי״מ טולידאנו על הטעות באוצר גנזים, ירושלים תש״ך, עמ׳ 210. אני מתכונן בע״ה לפרסם את שני הספרים מכתבי־יד, ושם ארחיב את הדיון גם על דמותו של ר׳ יהודה עוזיאל כפי שמצטיירת בעיני ר׳ דוד. מאחר שכל עיקר פירסומו של ר״ד הלוי הוא בחכמת הנסתר, הרי סביר להניח שחכמה זו ינק גם מר, יהודה; כלומר, לר׳ יהודה היה יד ושם גם בחכמת הנסתר, כמו חבירו לפולמוס ר״א אדרוטיל. ע"כ

מהעובדה שאין ר׳ יהודה נמנה עם החכמים החתומים על התקנות בשנת ש״ה (1545), הסיקו שאכן בשנה זו כבר לא היה בין החיים. אך כבר ראינו לעיל לגבי ר״א אדרוטיל שאין בעובדה זו הוכחה מכרעת, מה גם שרבים מבני משפחה זו נמצאו בתקופה זו בשאלוניקי ובתוכם מספר חכמים בשם זה. לכן ייתכן גם שר׳ יהודה עזב את מארוקו כמו רבים שעזבו באותה עת. הוא חתום עם ר״י אזכרי ור״נ סונבאל על פסק־דין.

מיצירתו הרוחנית, לבד מהפסק הארוך שב״עץ החיים״, ידוע שחיבר פירושים לתנ״ך; ציטוטים ממנו מובאים בספר עומר השכחה. כמו־כן נמצא כתב־יד המיוחס לו; מאחר שהיו בפאס מספר חכמים בשם זה, הרי הדבר דורש עדיין בדיקה. גם לגבי הספר ״בית העוזיאלי״ (ויניציאה שס״ד), שהיה מיוחס עד כה לר׳ יהודה עוזיאל הב׳, יש מקום לדון אם אינו לר׳ יהודה דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 56

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר