מורשת יהדות מרוקו

בהגנה

אני נשבע

"אני עקיבא אזולאי, בן שש עשרה, נשבע בזה להיות נאמן עד יום מותי ל׳הגנה׳ ולמלא את אשר יצוו הממונים עלי. הנני מתחייב לשמור על סודות ההגנה ולא לגלות דבר לשום אדם ואפילו לקרובים אלי ביותר. אם חס וחלילה אכשל בלשוני, אתן את הדין על כך״.

זו שבועת האמונים ל׳׳הגנה", אשר נשבע אבא. הוא נשאר נאמן לשבועה זו עד יום מותו. יש סיפורים שסיפר, ויש סיפורים שנמנע לספר. השבועה מחייבת. ירושלים הייתה חשופה מכל צד ובלתי מוגנת, ללא עורף של יישוב יהודי. נקודות היישוב העבריות המעטות שהיו בקרבתה נזקקו לעזרתה של ירושלים בביצורן לשם ביטחונן. מרכז השלטון הבריטי העוין, המנהיגות הערבית הקיצונית, אנשי הדת הערביים, נתכנסו והסיתו את הערבים המתונים למלחמת מצווה נגד היהודים.

ממלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון

במלחמת השחרור כבר היה עקיבא סגן מפקד איזור ג' בירושלים ואחראי על חזית 7, הכוללת את השכונות גבעת שאול, קרית משה, שכונת הפועל המזרחי, ואת חרבת אל חממה, הידועה היום כהר הרצל. במבצע קדש עדיין שירת בהג״א ומילא כל מיני תפקידים חיוניים.

במלחמת ששת הימים נמצאה עבורו תעסוקה בעלת אופי צבאי. הוא עשה את אשר הוטל עליו במסירות, באהבה ובשמחה.

דברי עקיבא: שלחו אותי לבקר בעמדות הקדמיות ולעודד לוחמים, להרים המורל ולסייע ככל האפשר. דיברתי אל החילים הלוחמים, סיפרתי להם מה עשינו אנחנו, ובאילו תנאים נלחמנו: בפחות כלים ובאפס תחמושת, אך בהמון התלהבות ובמסירות נפש אין קץ. זו מדינתנו, זה ביתנו, ואין לנו יעד אחר. במלחמת יום הכיפורים כבר לא הייתי אברך צעיר, ואף על פי כן, עדיין נתנו לי משהו. במלחמת לבנון ביקשתי לתרום במערכה, ודחו אותי בלך ושוב: "אם נזדקק לך נודיע לך״. עד כה אין קול ואין קשב. נחמתי היחידה, שהבנים והנכדים לוחמים ולוקחים חלק בעול ביטחונה של הארץ. כולי קנאה בהם.״

התקפת הערבים על בית היתומים ״דיסקין״

מדברי עקיבא

"כבר בילדותי הייתי הבריון בכותאב של חכם ״בכור מלכה״ בעיר העתיקה. כאשר אחד התלמידים עשה בעיות, קראו לי לתת לו ״פל׳אקה״(מכות על כפות הרגליים). הייתי מכה בו עד שיאמר: ״והוא רחום יכפר עוון״.

את התפקיד הראשון, הכמעט־קרבי, מילאתי במהומות תרפ״ט. בשנת 1929, כשפרצו המאורעות, הייתי בן 16 בלבד. המוכתר, יחיה יוסף, אסף את תושבי השכונה, זקן ונער, וביקשם לצאת לשמירה. זכור לי היום: י״ז באב, תרפ״ט. מפקד המקום היה ישעיהו קדם (אוסטיב). ביום שישי אחר הצהריים התנפלו ביריות ערביי ליפתא על בית היתומים ״דיסקין״. הבית היה הומה ביתומים ופליטים. אותה שעה התאספו ערביי דיר יאסין על יד המחצבה, וגם הם ירו לעבר השכונה. על גג אחד הבתים ישב במארב ערבי וירה משם לעבר עגלון שעבר בעגלתו ברחוב, ובנס, כנראה, לא נפגע. הערבים הוסיפו להתקדם לעבר בית היתומים ״דיסקין״. אני הייתי מוסתר על ידי אמי המבוהלת בתוך חבית מים ריקה, שלא אפגע. ברחתי מהחבית ומעיני אמא וירדתי דרך צינור ביוב, מחוץ לבניין, לקרוא לעזרה.

זחלתי בין הסלעים עד גבעת שאול, ולקחתי את האופניים שלי(יש לציין שאופניים לא היה בהישג ידם של התושבים. כבן יחיד זכיתי לכל אשר ביקשתי). מיד חיפשתי את המפקד של השכונה, ישעיהו אוסטיב שמו, ודיווחתי לו על המצב. הוא ביקשני לרוץ מייד לשכונת קרית משה להזעיק עזרה. מקרית משה הסיעוני עד משטרת מחנה יהודה. בדרך הותקפנו בשיך באדר (היום אזור בנייני האומה). בזכות אומץ לבו של הנהג הגענו בשלום. במשטרה הקביל פנינו הסרן בכור שיטרית. דיווחתי על המצב בבית היתומים ״דיסקין״, והזהרתי מפני פוגרום על ידי הערבים. את הנהג שחררו, ואני נתלוותי בהליכה לארבעה שוטרים ערביים רכובים ולקצין יהודי. בידיהם היו אלות. בהתקרבנו אל בניין "דיסקין״ ירה הערבי מעל הגג לעבר הקצין. עלינו שנינו חיש מהר אל בית היתומים, ואילו הפורעים ברחו לליפתא. בבניין היו רוב תושבי גבעת שאול, ורק חלק מהגברים נשארו בשכונה. על השכונה המרוקנת שמרה ״ההגנה״.

פליטי השכונה ויתומי ״דיסקין״ אספו אבנים ועלו על הגג. וכשהתחילו הערבים להתקדם תוך יריות, קמה בהלה. יהודי ושמו רב פייבל תקע בשופר. המהומה גברה, ההמון התחיל לרגום באבנים את ראשי הפורעים המתקרבים. כל אחד צווח והתפלל בשפתו ליושב בשמים. לא עברו רגעים רבים, ומפקד האזור ישעיהו קדם הגיע. פתחנו ביריות לעבר הערבים, והם נפוצו לכל עבר. מטח של יריות הספיק להבריח אותם. בשבת, בשעה שתיים־עשרה בערך, פתחו הערבים ביריות מדיר יאסין, מליפתא ומהכרם. נמצאתי בגבעת שאול, כאשר כדור פגע באישה תימנייה, גברת חמדי, ובבעלה יחיא. אוטובוס מטעם ״ההגנה״ הובילם אל בית החולים.

בעקבות המקרה הגעתי לקרית משה, וסיפרתי לישעיהו, שהערבים שוב הופיעו בשער בית היתומים ״דיסקין״. הגעתי עם אופנוע לתחנת משטרה במחנה יהודה, ושוב הבהרתי שהשכונה בסכנה, שער בית ״דיסקין״ נפרץ. התלוותי למשוריין של חייל האוויר הבריטי, אשר בתוכו ישבו אנגלים בלבוש אזרחי, כשאחד מהם היה קצין צעיר. עלינו לגבעת שאול, המשוריין ניצב לפני מעל הכניסה ל״דיסקין״ והתקדם לעבר הכרם. לא נשמעו יריות. הצבעתי לעבר מקום הסכנה. אותו רגע קיבלנו מטר יריות מעבר דיר יאסין, והקצין האנגלי שבמשוריין נהרג. באש שהמטירו התושבים וחברי"ההגנה" שוב הונסו הערבים. תושבי גבעת שאול הועברו לבית הספר על יד בני ברית, ומאז פסקו התקפות הערבים על גבעת שאול. ואולם אמא המשיכה לחפש אותי בחביות הריקות…"

הייתי בתפקיד סגן מפקד האזור בחבל שתיים. המפקד היה יונה בן ששון.

ביום חמישי, ב־8 באפריל, ראיתי קבוצות של בחורים המסתובבים ליד בית החרושת בבירה בגבעת שאול, וכן ליד מאפיית המצות. על שאלתי מה מעשיהם, ענו לי, שנשלחו על ידי ״ההגנה". חשדתי שהעניין אינו חלק. היו לפקודתי בבית היתומים ״דיסקין" עשרים איש, וכמעט פרצה מריבה בין אנשי לבין הבאים. אחד מהם קרב אלי ואמר לי, שהוא איש הקשר בין הלח״י לבין "ההגנה". הזמנתי אותו למפקדה, ודרשתי ממנו הסבר לסיורים של אנשיו. הוא הגיב בתימהון: "כלום לא קיבלת הודעה משאלתיאל״? עניתי שאין בידי שום הודעה, ומוטב שיסתלקו מן המקום. האיש נסע לשנלר, חזר שנית, ואמר: "עלי לתת לאנשי לח״י בסיסים להתקפה על דיר יאסין, עין־כרם וקולוניה״. באותו מעמד קיבלתי קריאה טלפונית ממפקד החבל, יוסף ברנון, והוא אמר לי, שאם יפנו אלי מטעם לח״י, עלי לתת להם חיפוי לנסיגה, כיוון שהם עומדים להתקיף. לא רציתי להסתפק בהודעה בעל־פה, וביקשתי שישלח לי את ההוראה בכתב; קיבלתי הוראה בכתב באותו נוסח. ביום חמישי בערב התחילו אנשי לח״י להיערך במרתף של בית החרושת לבירה בגבעת שאול. בשתיים בלילה התכוונו להתקיף את דיר יאסין. למרות התנגדותנו, וכשראיתי כי לא אוכל לשנות את החלטתם, הזמנתי את מפקד הלח׳יי כדי למסור לו כמה פרטים על הכפר.

סיפרתי לו שקיימות שם שתי תעלות, וכי יש בידי הערבים נשק ותחמושת לרוב. הזהרתי אותו מן התעלות המהוות סכנה, והוא התייחס לאזהרותי ברצינות (ואמנם, בהמשך הם נכשלו בתעלה, כפי שניתן היה לצפות). ההתקפה התחילה בשעה ארבע לפנות בוקר, במקום בשעה שתיים. אנשי לח״י התקיפו מבית החרושת לעורות בגבעת שאול, ואנשי אצ״ל התקיפו מיפה־נוף.

הם נהדפו, וכל הפעולה נכשלה. נשארו פצועים בשדה הקרב, ואי אפשר היה לחלצם באמבולנס הנהוג על ידי ביבי. תחמושתם כמעט אזלה. ראיתי שהמצב נעשה מסוכן, ומסרתי להם 1,500 כדורים, ללא הוראה. כשלא השיגו תוצאות גם בכך, נתתי להם 11 רובים איטלקיים וסטנים. גם את הלואיסגן שהיה ברשותי מסרתי להם, אבל הם לא הצליחו לחלץ את הפצועים. ביקשתי עזרה. הגיעה מחלקה של הפלמ׳׳ח, והם יצאו מיד מן השטח הפתוח של שדה התעופה. אחר שלושת רבעי השעה חזר מפקד הפלמ״ח, ביקש לקרוא את מפקדי האצ״ל והלח״י והודיע להם, שכל קני ההתנגדות ועמדות הנשק כבר חוסלו. נשאר רק ״הברן", וכי לא כדאי להרוס את הבניין בגללו. הוא הוסיף שאנשיהם משתוללים, וכי רצוי שילכו להשליט סדר. הם החזירו את אנשיהם. בינתיים הגיעה קריאה טלפונית מן המהנדס שטיין, שהצבא הגיע, וכי עלי לעזוב הכול כדי לצאת אתם לשער הגיא, למערכה השנייה, ולהשלים את מלאכת תיקון צינור המים.

באין ברירה יצאתי לבדי עם הבריטים, אך לא מצאתי פועלים בשער הגיא, בסריס (היום בית מאיר) נאמר לי, שבאותו יום מתקיימת הלוויה של עבדול קאדר אל חוסייני, ויש להניח ששום ערבי לא יופיע לעבודה. חזרנו, ובדרך שאל אותי הקצין הבריטי מה עליו לדווח. הצעתי לו שימסור כי אין ערבים. באבו גוש עצרה אותנו המשטרה. קצין ערבי הסביר לבריטי על המצב, על מותו של חוסייני, ועל כך שההרים מלאים ערבים. למחרת היום תיקנו הערבים ביוזמתם את הצינור, לאחר השלמת העבודה בשער הגיא. חזרתי אל דיר יאסין. אצ״ל ולח״י כבר עזבו את מקום המערכה בדיר יאסין. אני הועמדתי למשפט על שמסרתי להם תחמושת בלי רשות. התקשרתי עם בר נון, והוא שלח פלוגה של גדנ״עים צעירים לשמור על דיר יאסין.

מדברי עקיבא על חלקו בפרשת דיר יאסין

הם לא היו מסוכנים

על היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים, מספר עקיבא אזולאי – אז מפקד אזור גבעת שאול ואיש ציבור, ששימש בין היתר סגן ראש עיריית ירושלים ולאחרונה פרש לגמלאות: ״היחסים בינינו לבין אנשי הכפר היו מצוינים. היה בינינו הסכם חתום, שעליו חתמו קצין המשטרה נחום בושמי בשם הסוכנות היהודית, מוכתר השכונה פרי פרידמן ואני, ששימשתי אז סגן מפקד האזור. בשם דיר יאסין חתם על ההסכם המוכתר ונכבדים מבני הכפר. בהסכם נאמר, שאנו מתחייבים שלא לתקוף האחד את השני ובמידה ויגיעו 'פידאיון׳ (הכינוי לאנשי הכנופיות), יודיעו לנו אנשי הכפר על כך. הם בהחלט עמדו בהסכם״, מדגיש אזולאי ומוסיף: "היו בינינו סימנים. כשהגיעו כנופיות לכפר, היו אנשי הכפר תולים כביסה צבעונית על אחת המרפסות למשך כל היום. בלילה, הם היו פשוט מאותתים לנו״. עם זאת, מציין אזולאי כי אחיו של מוכתר הכפר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו על ידו יריות לעבר גבעת שאול. אנשי גבעת שאול לא הגיבו. "היינו רצים מבית לבית, כדי לוודא שלא ישיבו באש ושההסכם יכובד. אלו בהחלט אינן כנופיות. גם כוחות עיראקיים לא היו בכפר כפי שדווח". הקשר בין תושבי גבעת שאול ואנשי דיר יאסין נעשה באמצעות משה עובדיה, שכנו של אזולאי, שמונה לקשר. עובדיה ביקר יום יום בדיר יאסין. "ידענו בדיוק מה כמות הנשק שעמדה לרשותם". מהרהר אזולאי ונזכר: "היה שם ברן אחד בבניין בן שתי הקומות שבכניסה לכפר, שלושה סטנים ושישה או שבעה רובים אנגליים. היו גם כדורים ורימונים. זה היה כל הנשק שהיה בכפר. בכניסה לכפר היו תעלות, שעומקן הגיע לכדי שלושה מטרים".

עקיבא אזולאי מתגורר עד היום בגבעת שאול. ממרפסת ביתו נשקף האזור שבו שכן פעם הכפר דיר יאסין, על רקע הנוף הקסום של הרי ירושלים. הוא משקיף אל הנוף ובמבט מהורהר הוא קובע, כי אנשי דיר יאסין לא היו מסוכנים יותר מאנשי כפר ערבי אחר כיום. אם רצו לגרשם ניתן היה לעשות זאת בדרך אחרת, כפי שנעשה בליפתא או במוצא. הוא משוכנע, כי לו נשארו תושבי הכפר, היתה מתפתחת אתם מערכת יחסים טובה, כזו שהתפתחה עם תושבי אבו גוש. מ.ב., עקרת בית ישישה, תושבת גבעת שאול מספרת, כי נהגה לקנות מערביי דיר יאסין ביצים וירקות. ״לא פחדנו מהם״, היא אומרת. ״הם לא היו מסוכנים כמו שאלה מהאצ״ל והלח״י תיארו אותם״.

״בתנאי שלא נהרוג ילדים^,׳

על הערב שקדם לפעולה מספר עקיבא אזולאי, כי אנשי הלח״י התרכזו בבית החרושת לבירה ואנשי האצ״ל ישבו ביפה־נוף ובבית־הכרם. עובדיה הקשר התלבט אם יש להזהיר את השכנים הערבים, כדברי ההסכם. בגבעת שאול ניכרה תכונה, והערבים מדיר יאסין החלו לאותת. עובדיה סבר, כי אם לא ישיב לאיתותים, יבינו הערבים את חומרת המצב ויברחו. כוחות האצ״ל והלח״י נכנסו לכפר בשעה 4.00 לפנות בוקר. על־פי הודעת האצ״ל, הוזהרו התושבים ברמקול. טיעון זה של ד.א., תושב גבעת שאול, מעלה חיוך מר על שפתיו, ״הם השתמשו ברמקול, אבל, זה כבר היה לאחר מעשה. שמענו את הרמקול רק ביום שישי במשך היום״. עזרא יכין, סופר ובעל גלריה לאמנות בירושלים, נמנה עם אנשי הלח״י שפשטו על דיר יאסין. הוא ידוע בכינויו "אלנקם". נפגשתי אתו בחנותו בבירה. לאחר שיחה ארוכה הודה לפני"אלנקם", כי הרמקול אכן עמד מחוץ לכפר. ״הרכב לא הצליח להגיע בגלל המחסומים שהיו במבואות הכפר. כיסינו מחסום אחד ונתקלנו באחר, וזה עיכב את השיירה". הוא נזכר כי "לפני המחסום השלישי החלטנו שאין יותר לאבד זמן ואז הרמקול קרא לתושבים להתפנות". היה זה בחצי הלילה. תושבי הכפר נמו את שנתם. לאחר שהצגתי שנית את נושא הרמקול, הביע יכין ספק אם תושבי הכפר שמעו בכלל את ההודעה. "הם שמעו אולי את קולו של הרמקול שהעיר אותם, אבל, הם אפילו לא זיהו אותנו ואז, התחילו לירות בנו. הבעיה היתה לכבוש את הכפר, ולא הטריד אותנו אם נשאיר נשים וילדים״.

יכין מציין, כי היו בין מבצעי הפעולה גם כאלה שהנושא הטרידם. ״לא ניתנה לנו פקודה להרוג נשים וילדים. להיפך״, הוא מדגיש, ״אמרו שהאצ״ל נאות לבצע את הפעולה ביחד אתנו, בתנאי שלא נהרוג נשים וילדים״. מחצית ההרוגים בדיר יאסין היו נשים וילדים. הוסיפו לירות בהם גם לאחר שנמלטו לעבר ההרים״.

״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

מדברי עקיבא

״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד שהגעתי לדרגת סמל.

גויסתי למחלקה הערבית. במפתיע קיבלתי הוראה מ״ההגנה״ שעלי להתגייס לצבא הבריטי. הוראה שנייה: להיפגש בבית קפה עם סמל ערבי, שיניח את ה״קולפק״ על השולחן. המטרה הרשמית של פגישה זו הייתה שאעבוד בהנחת קו המים מראש העין לירושלים ומעין פרה לירושלים. באותה תקופה מילאתי תפקיד של סגן מפקד אזור גבעת שאול. בלילות עסקתי בהגנה מפני הערבים, ובימים עבדתי יחד אתם. ואכן, עבדתי בהנחת קו המים, אך המשימה העיקרית הייתה להעתיק את מגורי ללטרון, כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון באמתלה של אספקת מים.

במחנה לטרון רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם יהודים שעלו ארצה בעלייה בלתי ליגלית, שלא היה בידיהם כל מסמך המאשר שהותם בארץ. בעיקר היו אלה יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז לטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות זיהוי, כדי שיהיו מוגנים באמצעותם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, כאשר שני יהודים בלבד עובדים בהן. העברתי שדר ל״הגנה״, שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו יהודים נוספים בתחנות. בזכות הקשר שלי עם ראשי כנופיות ערביות הצלחנו להשתיל יותר יהודים. בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אותם יהודים שהצטרפו לעבוד בתחנות הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים. המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור, גם ליישובים מעלה־החמישה וקריית ענבים, שאליהם הובלו סולר וגופרית. אף שהאויב הבחין בנו ולא פסק להפגיז אותנו מכיוון נווה אילן, בוצעה המלאכה בשלמותה. עלי לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה והופגזנו לא פעם אחת, ולא פעם אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך, אשר השקיתיו קוניאק, כדי שיאזור אומץ וכוח וימשיך בעבודתו. בלט באופן מיוחד היחס החברי בעבודה ושיתוף פעולה בין חבר לחבר. הכול ידעו מה מצבו של כל חבר, והיינו שותפים לטוב ולרע. היינו ידידים זה לזה, מחנה גדול של ידידים המסורים למדינה ואיש לרעהו.

"אל בורות המים"

דברי ברוך פרומקין, 12.11.84

את עקיבא אזולאי ראיתי לראשונה בשנת 1933, כאשר הניחו את צינורות הברזל מראש העין לירושלים, להעברת המים ממעיינות ראש העין לברכת המים בירושלים, ברוממה, כדי לפתור את בעית אספקת מי השתייה לעיר ולתושביה. עקיבא נמנה אז עם צוות העובדים שבהנהלת הקבלן יוחנן עזרא ז״ל, אשר עסקו בעבודה זו. בתקופתה נחשבה למפעל כביר, ענק, נוסח "מוביל המים הארצי", שהוקם לאחר הקמת המדינה, לצורך הובלת מי הכנרת לנגב ולדרום הארץ. ואכן היה זה מפעל עצום בממדיו. עבודות החפירה להנחת הצינורות נעשו במלאכת־כפיים, בידי אלפי עובדים, ברובם ערבים מהכפרים ומהיישובים שלידם, שבהם עבר נתיב החפירות.

על חלק גדול מעבודה זו, שהחלה בשער הגיא, הוא באב־אל־וואד המפורסם, שהיה לאחר שנים נתיב דמים, ניצחו הקבלן יוחנן עזרא וצוות עובדיו, ובהם עקיבא.

אנו היינו בתקופה זו נערים צעירים, ילדים, תושבי גבעת שאול, שהייתה השכונה הקיצונית במערב ירושלים, המוקפת מצפון על ידי ליפתא תחתית, מדרום־מערב – דיר יאסין, וממערב, במרחק – קולוניה, הלא היא מבשרת ירושלים. כבני נוער, טווח הפעיליות והמשחקים שלנו לא הוגבל לתחומי השכונה בלבד, אלא חרג הרחק ממנה, אל ההרים והגבעות שהקיפו את השכונה; טיול של עשרה ק״מ היה נחשב לדבר שגרתי, רגיל ומקובל. באותה תקופה חלק גדול מזמננו הפנוי בילינו באזור החפירות של הצינור, ובמיוחד בקטע שהתחיל בוואדי היוצא ממוצא ועולה בדרך הרומאית־הטורקית הישנה לגבעת שאול. ראינו את מבצע החפירות, ראינו את הנחת הצינורות הענקיים, בידיים, בכלים פרימיטיביים, שכללו מנוף ידני גדול וגזרי עצים, ראינו את חיבור הצינורות, שנעשה על ידי ריתוך והלחמה וציפוי בזפת. על עבודה זו ניצחו עקיבא וצוות עובדיו, יהודים וערבים גם יחד. ראיתי את יחסו החברי לעובדיו, את התנהגותו והשתתפותו כפועל, בכל העבודות שנעשו, לא רק כמנהל ואחראי לאנשיו, אלא כאחד העובדים, למרות שלא חייב היה לעשות כך. הייתה זו הזדהות עם חבריו לעבודה, למאמץ, לקשיים ולהצלחה – תכונה שאפיינה אותו כל ימי חייו, והיא באה לידי ביטוי בשטחי העבודה הרבים והמגוונים שעסק בהם, במפעליו הציבוריים והביטחוניים.

שכונה של אחוות לבבות

כמה מלים על השכונה גבעת שאול, שעקיבא גר בה מרבית שנות חייו עם רעייתו הנאמנה, ובה נולדו ילדיו, גדלו והתחנכו.

בשכונה זו גרו באותה תקופה כ־150 משפחות. זו הייתה שכונה מלוכדת. חלק מהתושבים עסק ועשה לפרנסתו בשכונה, ברפתות ובמשקי החלב שהקימו, אשר תנובתם הייתה משווקת לירושלים (בכלל זה תנובה). זכורים לטובה משפחות: וטנשטיין, טרנובסקי, סדובניק, גולדשטיין, זלמנוביץ, ליכטנשטיין ועוד, שהיו מפורסמות במשקי החלב ובפרות שהניבו חלב משובח, שממנו נהנו רבים מתושבי ירושלים. בשכונה היו מפעלי תעשייה רבים, חשובים, מהגדולים שבירושלים, ואולי גם בארץ, בשלב מאוחר יותר: בית החרושת לביסקוויטים ״פרומין״, מפעלי המתכת של פרידמן, תעשיית עורות ופרוות, ולהבדיל, תעשיית קלף לכתיבת ספרי תורה. בשכונה זכינו לסופר סת״ם, הלוא הוא הרב חוטר ז״ל, יהודי יקר, תלמיד חכם, דגול ואהוב, אשר ישב בתוכנו וכתב ספרי תורה.

רבים מתושבי השכונה עבדו במפעלים בשכונה, וחלק מהם עבד בירושלים. הייתה זו שכונה של אנשי עבודה ועמל, שעמלו לפרנסתם וגידלו משפחות ברוכות ילדים, ללא דרישות ובקשות לעזרה וסעד. בצנעה, בהסתפקות במה שהיה באותם הימים, מתוך שמחת חיים תוססת ובהזדהות מלאה עם כל המתרחש בארץ. כאשר הגיעו ימים גורליים לארץ וליישוב, ידעו בני השכונה לתת את חלקם ולמלא את חובתם בנאמנות ובהקרבה עד תום. בתוך שכונה זו של אחוות־לבבות, כל שמחה וחגיגה זכתה להשתתפות של כולם, של כל תושביה, על פסיפס עדותיה. בשכונה היו כ־10 בתי כנסת לתפילה; לכל עדה היה בית כנסת משלה לפי נוסח תפילתה, וכאשר הייתה שמחה וחגיגה בשכונה, הכול הוזמנו ובאו לקחת בה חלק.

בשנת 1933 התקיים טקס נישואיו של עקיבא עם בחירת לבו, אסתר־שמחה, בת אברהם חרוש, מוותיקי השכונה ומעמודי התווך שבה. זכות מיוחדת שמורה לאברהם חרוש, והיא: היותו אחד מראשוני השוטרים העבריים שהיו בארץ ישראל, ובירושלים בפרט. לא רבים היו השוטרים היהודים אז בארץ. השלטון המנדטורי-הבריטי גייס שוטרים לפי מספרם היחסי של תושבי הארץ, ובאופן טבעי היו רוב השוטרים ערבים, ומספרם של השוטרים היהודיים היה מועט, במיוחד בירושלים. זכורה לי דמותו של אברהם חרוש במדיו המצוחצחים, דק גו וגבה־קומה היה, בעל הופעה נאה, עם כובע "הקולפק״, הנעליים הגבוהות המבהיקות, החותלות, המעיל וחגורת השוטרים הנוצצת. הייתה לנו משאלת לב להיות שוטר עברי, נציג החוק בארץ ישראל כאשר נגדל, ואברהם חרוש היה בשבילנו דוגמה חיה ועורר בנו גאווה ורצון להיות כמותו.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'77-72

שמחת כלולות

עקיבא בחר לו את בתו של אברהם להיות רעיה ושותפה לחייו, ואכן היטיב לבחור. אסתר הייתה באותם ימים נערה צעירה, יפת־תואר, כולה שמחת חיים וחיוך, שטוב לבה קרן מפניה ואושרה היה ללא גבול.

טקס החופה נערך בביתם החדש, שבנייתו נסתיימה אז, ברחוב הראשי של השכונה – כיום רחוב הראובני 3, בשכנות עם בית מנחם רוזנברג. שמחת הכלולות נמשכה שבעה ימים ולילות רצופים, ולא זכורה לי מאז חתונה כה יפה, שמחה ומלאת גיל כמו חתונתם.

באחד מחדרי הבית רוכזו המתנות שעקיבא העתיר על רעייתו – תצוגת שמלות: היו שם עשרות שמלות משי וקטיפה ושאר בדים ואריגים יפהפיים ויקרים, ארנקים, תכשיטים, כלים ותשורות לכלה – ממש אוצר. רק לב אוהב בלי־גבול יכול היה לעשות זאת,

וכזה היה עקיבא לרעייתו אסתר, כל ימי חייהם המשותפים, והם כ־50 שנים.

עקיבא זכה למשפחה רבת בנים ובנות, נכדים ונכדות – שרישומם בולט בחברה ובשטחי העבודה.

השירות בשוּרות ה״הגנה"

שנת 1936 היתה שנת תפנית חשובה וחדה בחייהם של נערי השכונה ובניה. בשנה זו פרצו מאורעות הנקראים "מאורעות תרצ״ו״. הערבים קראו לזה ״המרד הגדול׳, כי הוא היה מכוון נגד מפעל ההתיישבות והיישות היהודית בארץ, במטרה ובמזימה לעקור אותנו מכאן, להרוס את אשר הקימונו ובנינו החל מ־1880, תקופה של כ־60 שנות התיישבות. היישוב העברי, בהנהגת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית, התגייס להגן על הקיים, ובראש ובראשונה על החיים.

ארגון"ההגנה״, שהיה הכוח היהודי, בגלוי ובסתר, נטל את המשימה של הגנת היישוב לידיו בארגון וגיוס אנשיו, חברי השורה, לאימון צבאי, להדרכה בהגנה ובנשק, וליציאה למשימות בהתאם לצרכים. רובם של הנערים, שהיו אז בני 15-14, נקראו לפגישה, שבה השתתפו מפקדים מירושלים, ובראשם עקיבא. הפגישה התקיימה בבית הכנסת הגדול שהיה במרכז השכונה, בחצרו של חיים דוקלר ז״ל, ואליה הגיעו הנערים שהוזמנו על ידי עקיבא, בעיקר נוער לומד שהיה מאורגן בתנועות נוער, כמו הצופים, מחנות העולים ובני עקיבא.

אני זוכר היטב את המפגש הראשון הזה. זה היה ב־9 בערב, בליל חורף גשום וקר. האווירה הייתה רצינית, קצת מסתורית, ובחלל הגדול של אולם בית הכנסת, שהיה לנו לאחר מכן מקום אימונים ותרגול, הייתה הרגשה חדשה של בגרות, אחריות והקרבה. אצל אחדים מאתנו היה מעמד זה זינוק לעולם חדש, שלב מכריע ומוליך בשנות חייהם, ובמיוחד לאלה שבחרו במסלול הביטחוני בשדה הפעולה של חייהם בעתיד. אחד הנוכחים שהוצג לפנינו היה שלמה חביליו, שהיה לאחר מכן המדריך שלנו במחלקת האיתות (מפלוגת האיתות המפורסמת של ירושלים). עקיבא דיבר והסביר מדוע נקראנו, מה עומד לפנינו, ומה נצטרך לעשות. מכאן התחילה תקופה חדשה, שסחפה אותנו במין התלהבות ורצון הקרבה לשנים רבות.

שום דבר לא היה חשוב ויקר יותר מהשירות בשורות ה״הגנה" ומהמשימות שהוטלו עלינו. זו הייתה ראשיתה של דרך, יעד ויעוד שנמשך שנים רבות. שיאה של דרך זו היה מלחמת השחרור, שבה תרמו נערים אלה, שכבר הפכו גברים ולוחמים. כל אשר למדו, התאמנו התכוננו, נתנו למען השגת עצמאות.במלחמה עקובת־דם, ונתנו עד תום. גם חיים צעירים ותוססים אבדו במלחמה זו.

עקיבא היה אז אחד ממפקדי"ההגנה" ואחראי על גזרה במערב ירושלים, שכללה את שכונות בית וגן, יפה־נוף, בית־הכרם וגבעת שאול. עקיבא עסק באותם ימים בתכנון ההתבצרות ובהקמת העמדות בגבעת שאול, בבניין הקיצוני שעמד במקום, שהיה לאחר שנים שדה תעופה למטוסי"פייפר" (הבניין שימש בית־חרושת לעיבוד עורות של הוכשטיין), ולאורך מגרש הכדורגל של ילדי השכונה הוקמו בעזרת שקי עפר עמדות־ירי. במקומות אחרים, על בניינים של שתי קומות, הוקמו עמדות יצוקות בטון, והמפקדה הייתה בבניין שליד בית בליזון, בית דו־קומתי שהיה שייך למר ספירטוס, שם הוצב זרקור (פרוג׳קטור), שהאיר מדי לילה על האזורים שבהם גרו ערבים ומהם ירו על השכונה.

עקיבא היה הרוח החיה בעבודות־ביצורים אלה, וכל זאת עשה נוסף על עבודתו במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, במחלקת אספקת המים לעיר ירושלים, משרה אשר הוותה עמדה ציבורית חשובה מהבחינה הלאומית־ביטחונית. חשיבות זו הוכחה לאחר שנים, עם ההכנות להקמת מדינה עברית בארץ ישראל. את בעיית אספקת המים לתושביה היהודיים של ירושלים חזה עקיבא וראה כגורם ביטחוני חשוב לחיים היהודיים.

אבל התגברות המאורעות בשנת 1936, ניסיונו ויכולתו של עקיבא, הידע המקצועי שלו מקורסים והשתלמויות רבים שבהם נטל חלק, כושרו הצבאי, יכולת האלתור שלו – כל אלה תבעו ממנו יותר ויותר התמסרות לתפקידיו הביטחוניים במסגרת "ההגנה״, והדבר גרם לפרישתו ממשרתו במחלקת העבודות הציבוריות – לפי הוראת המוסדות שלנו – על מנת לעסוק בתעסוקה מלאה בשירות ״ההגנה״. הוא הצטרף לפי ההוראה ל״משטרת היישובים העבריים״ . Jewish Settlement Police) J.S.P)המפורסמת, והיה לאחד מעמודי התווך של הביטחון והלחימה בכנופיות הרבות שארבו לעוברים בדרכים, בהרים ובכבישים המוליכים לירושלים והסמוכים לכפרים הערביים שבמקום. מרחב פעולה זה שבו פעל עקיבא, נמשך והשתרע עד כפר אורייה. עקיבא וחבריו נשאו על כתפם את נטל הלחימה בכנופיות שהתקיפו כלי רכב שנעו על הכבישים, והיו אחראים לביטחון היישובים במקומות אלה. על דרך לחימה זו לבטח עוד ייכתב על ידי הגורמים הקרובים לנושא. חבריו ללחימה הניידת, הטנדרים המפורסמים (היום קוראים להם סיירת) נמנו כעבור זמן עם מיטב הקצונה הבכירה של צה״ל, בפועל ובמילואים, כמו איסר בארי ז״ל, מתי פלד (איפלד), יגאל ידין ז״ל, הנשיא לשעבר אפרים קציר (קצ׳לסקי), מאיר זורע (זרודינסקי) ועוד רבים וטובים. בשנים קשות אלו והרות־סכנה שימש עקיבא מפקד יישובים, ממונה על תחנות נוטרים, מפקד משמר־נע (סיירות) ומדריך בחסד של חברי ההגנה – באימוני נשק, שדאות וטקטיקה. בהיותו במדים באופן רשמי (בדרגת סמל ב־.J.S.P) היה יותר קל לנו ונוח  להתאמן, כאשר אנו המתנדבים היינו מגויסים במסגרת התנדבותית של .Special Police – S.P, שוטרים מתנדבים עם העניבה בשחור-לבן על הזרוע. לנו, בחורי השכונה, היה עקיבא המדריך הראשון בנשק בשׂדאות, בטקטיקת־לחימה. אותנו אימן בהפעלת כלי נשק ומקלעים קלים כמו לואיסגן, שׂדאות, שכללה אימון הפרט, אימוני כיתה, ובהמלצתו נשלחו הבנים לקורסים בבסיסי האימון של ״ההגנה״ וחזרו כמפקדים ומדריכים, שהמשיכו את המסורת.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שכך ״המרד הערבי"; מאורעות 1936, נוכחות מוגברת של הצבא הבריטי בארץ, המכות הקשות שהוכו הערבים על ידי כוחות ״ההגנה" עשו להשקטת הארץ; פורקו מסגרות הביטחון והאבטחה שהוקמו, והחיים חזרו אט־אט למסלולם.

עקיבא, שכל אותם שנים קשות נשא על כתפיו את עול הביטחון ו״ההגנה״, חזר, לפי דרישת המוסדות שלנו, לתפקידו במחלקת העבודות הציבוריות המנדטוריות, כאשר גם במסגרת זו מילא תפקידים ביטחוניים, בשטח המודיעין, תפקידים שעדיין לא הגיע הזמן לפרסמן, שפריין נקטף 19 שנה לאחר מכן, עם שחרור ירושלים.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'82-78

עמוד אֵל להאיר דרך

בשירותי הממושך בצה״ל פגשתי במפקדים רבים שהיו חניכיו ותלמידיו של עקיבא, בימים שלפני הקמת המדינה.

הוא הנחיל להם את היסודות של תורת הלחימה, להלכה ולמעשה, חיזק בהם את האמונה והתווה את דרכם בנושאי הביטחון.

לי אישית היה עקיבא כעמוד להאיר דרך שנים רבות. לפני צה״ל הוא היה לי מפקד וחבר, ידיד ורע להתרועע, נכון תמיד לעזור גם בלי שנתבקש, תמיד בצנעה ובהסתר, ללא רדיפת כבוד. עם הקמת המדינה, ובהמשכה, פעל רבות לאספקת המים לירושלים, שבזכותה לא גוועה ירושלים בתקופת המצור ובמלחמת השחרור, ובמיוחד בחודשים שבהם היה תוהו ובוהו בארץ, לפני עזיבתם של הבריטים. מעשים אלה חרותים בתולדות עמנו המתחדשים, ואין לי ספק שיבוא יום, והיום הזה הוא לא רחוק, שבו היסטוריונים יכתבו פרק מפואר זה, שערכו רב בהיותו פרק המלחמה על הקיום של המדינה ושל ירושלים.

בגלל עבודתי נתרחק מקום מגורי מירושלים, העיר שבלבי ובנפשי; ניתקתי מחברים וידידים, ופגישות עמם התקיימו רק באקראי. בשנות עשר ועשרים וחמש למדינה הייתי פוגש את עקיבא לעת מצוא, כאשר הלב משתוקק ונכסף ליום שבו אחזור לירושלים עירי יחד עם משפחתי, ואחדש הקשר עם חברי וידידי, מורי ומדריכי מימים עברו. והנה, לא זכיתי להגיע לירושלים, ועקיבא ידידי ומדריכי, שהתווה דרכי בביטחון ובלחימה, נעקר לפתע מן החיים; לנו, הנשארים, הלך אדם, חבר, ידיד ומורה – ללא שוב, כאשר הוא משאיר לנו את התכונה הנפלאה שבאדם, את הדוגמה האישית, המופת, התכונה לתת בלי הרצון לקבל בתמורה.

עם בוני ירושלים ומחזקי יסודותיה

רבים הסיפורים והעדויות על המעשים שנעשו בצנעה ובהשקט על ידי עקיבא, בהיותו נציג ונבחר של תושבי ירושלים במועצת העיר, סגנו ויד ימינו של ראש העיר – מעשים למען תושבי ירושלים, ובמיוחד למען יהודים שומרי מצוות. עקיבא דאג לשפץ את בתי הכנסת, לפארם ולרוממם, והכול, כאמור, בשקט ובצנעה, כיאה לתלמיד חכם הבורח מן הכבוד, ואינו יודע כי הכבוד רודף אחריו. עקיבא זכה, בעבודתו ובמסירותו ללא גבול, להימנות עם בוני ירושלים, עם מחזקי יסודותיה ומרחיבי גבולותיה. שנים רבות זכה להימנות עם אבות העיר, העסוקים ועושים בבניינה ובטיפוח יופיה והדרה. ירושלים לא הייתה כה יפה ונהדרת אלמלא אנשים אוהבים כמו עקיבא. ואכן, זכות גדולה נפלה בחלקו של עקיבא, שלא רבים זכו לה: להיות פעיל ועושה בין אנשים מכל פסיפס עדותיה של ירושלים, ובין בני עמים אחרים, מוסלמים ונוצרים, שעקיבא היה אהוד ומקובל עליהם. והדברים הלוא כתובים וחתומים בתולדות ירושלים, ביובל האחרון, במחצית מאת השנים הללו.

זכיתי להימנות עם פיקודיו וידידיו, ויודע אני כי עקיבא מילא חובתו עד תום, כיאות לאדם ששירת בקודש וראה בזולת את משאת נפשו הגדולה. זכרו יהיה עמנו תמיד.

גבעת שאול – גבעת ראשונים

חיבר יוסף שער

הידעתם? לפני כשמונים שנה, קמה חֶברה ליַסֵד שכונה, היה זה בעת שְלוט תוּגַרְמָה, קשה היה לרכוש אדמה. בראשית שלטון הבריטים נרכשה גבעת טרשים זנוחה-נטושה, נאה אֲוִירָהּ, מקסים נוֹפָהּ, ימה, צפונה ונגבה משקיפה. עת כְּתב־מֶכֶר נחתם, ממזרח וממערב בנו בה ביתם, עִזְּקוּ סלעים, נטעו גינתם, פינת־חמד הייתה שכונתם. ״גבעת שאול״, קראוה – ע״ש ר׳ שאול אלישר, יש״א ברכה – גורלו בגורלה קָשַׁר.

ייזכרו לטובה ראשוניה נשים ואנשים, אֲזוּלָאים, חַרושים, מכלופים וקָדושים שַעְתַלִים, דוקלרים, חדדיים, בלכרים וברים, גולדשמידים, בחבוטים, מגזמובים ופרידמנים, פלשתים, וילנרים, בחרים, שמשונים ופרומקינים מיוחסים, אלבזים, מוזסים וסדובניקים, זלברמנים, לרמנים, קנינגים וגרייבסקים, סִימַנטובים, אסלנים, מהללים וגורודישים, ג׳יבלים, עלפים, ששקסים וספירטושים. על כולם הדגול עקיבא אזולאי ייזכר לעד, רב־פעלים בכל צעד ובכל שעל, זיו פניו ל״גבעת שאולִים״ – תפארת, אשרי מציבים לזכרו מַצֶּבֶת.

ידיד ערבי

מדברי טוביה בריזון

ההיכרות שלי עם עקיבא החלה בשנת 1941. בשנה זו התחלתי לעבוד בתחנות השאיבה בין ראש העין לירושלים. בין תחנות אלו היו באב־אל־וואד, סריס. קווים חדשים נוספים היו עין פרה, ירושלים דרך לטרון, וכן נבנו תחנות נוספות ביער חולדה. בשנת 1948-1940 הושתל עקיבא על ידי "ההגנה״ לעבוד בקווי המים על מנת להעביר מידע מודיעיני על הבריטים והערבים. בתחנת השאיבה סריס עמד בית קפה ערבי; עקיבא היה נכנס ויוצא משם באופן חופשי כמו בן־בית. לא ידענו מה עקיבא מחפש בבית קפה זה. לימים הבנו שאת המידע המודיעיני קיבל עקיבא ממקום זה.

מלחמת השחרור בעיצומה. ראש העין הייתה התחנה היחידה שנשארה לספק מים. ירושלים הייתה מנותקת ממים, ואז בנינו קו מים חדש "קו השלוח", אשר נבנה בסתר מחולדה דרך בית סוסין, שער הגיא, עד לכביש בורמה.

הערבים הספיקו לפרק את תחנת המים בלטרון, והחלקים הועברו לרבת עמון. נתקלנו בבעיה קשה: יש להשיג חלקים למנועי הדיזל, כדי להרכיב את המשאבות החדשות בתחנות. האנגלים, בשל קשריהם עם הערבים, לא היו מוכנים לספק לנו את החלקים הדרושים. ידיד ערבי הגיע מרבת עמון בדרך לא־דרך ומסר, שאת חלקי המנועים מצא בשוק רבת עמון, וכי הם עומדים להימכר בגרוטאות. עקיבא ביקש מהידיד שיעשה שליחות לרבת עמון, יקנה את החלקים ויעבירם חזרה אלינו. מובן שהמשא ומתן היה מייגע, אך בשל האמון אשר קנה לו עקיבא אצל הידיד, ניאות הלה לעשות זאת ויצא לדרך, רכוב על גמל. הוא קנה את החלקים והעבירם לגבול הישראלי. מעבר לגבול ציפה לו עקיבא, ויש לציין ששניהם היו נתונים בסכנה גדולה, אך בזכות העברת חלקים אלה הוזרמו מים לירושלים. פיצוץ צינור מים, שעבר דרך כביש בורמה, הקפיץ אותנו בליל שבת. קמנו לתקן את הצינור, תחת הפגזה רצינית של האויב, והצלחנו לתקן, אך עד היום איני מבין איך יצאנו מזה. מלחמת השחרור החלה, נפוצה שמועה שהערבים תוקפים יהודים בכל מקום, וכן בתחנות המים שבדרך לירושלים.

עקיבא קיבל הוראה מ״ההגנה": יש לאסוף את כל העובדים בתחנות פן יישחטו על ידי הערבים. עם האופנוע הגיע אלי, ובמהירות נסענו לתחנת סריס.

חברינו הערבים זממו לנקום בחברנו סוריאנו; עקיבא עם כל אומץ לבו נכנס עם האופנוע אל התחנה, ואני חיכיתי מחוץ לתחנה. תחינות, הבטחות והפצרות, כל מה שרק ניתן לעשות, עד שניאותו לשחרר את חברנו סוריאנו. לא האמנתי כי סוריאנו יוצא חי מן התחנה, והוא רכוב על אופנוע עם עקיבא, במושב האחורי. בשמחה מצאתי לי עוד מקום באופנוע, וכך, רכובים שלושה, הגענו לירושלים. זכינו למנהל עבודה אשר נתן לנו תחושה של משפחה, ולכל העבודות שהוטלו עלינו, אף למסוכנת שבהן, רצנו בתחושה של שליחות ושמחה. הנהג שאול וינקלר, הרתך שלמה, אנוכי טוביה, אברהם ביטון, חנניה דרעי, חנניה חרוש והבדרן שבחבורה, זקי ועקנין – היינו למשפחה אחת

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ' 86