מורשת יהדות מרוקו

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.

מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות של מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים. 

בצעודות המתפרסמות בזה לראשונה ניתנים פרטים נוספים על הפרשה, והפעילות סביבה. כנזכר לעיל, פנה הנרי וורמס בשם " אגודת אחים " לשר החוץ ב – 20 באוגוסט 1873, וציין כי היהודי נאלץ לתת שוחד לממונה על בית המרחץ.

ההמשך כפי שנזכר לעיל. הוא מסיים באומרו שגם א. כרמיה 1796 – 1880, נשיא כי"ח משנת 1863, פנה בנדון לשלטונות צרפת כדי לטפל בנושא. כרמיה שלח מברקים זהים לנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, בבקשה שאלה יפנו לשלטונות מרוקו לשם שחרור הנאסרים.

שני הדיפלומטים שלחו את תורגמניהם לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואחר כך נפגש השגריר הבריטי דרומונד האי עם הוזיר הנ"ך, והביע בפניו את מורת רוחו על היחס האכזרי של מושל פאס כלפי היהודים. ברגאש הבטיח שיחקור בדבר.

בעקבות הוראתו של שר החוץ הבריטי לג'והן דרומונד האי לחקור את האירוע, שלח האחרון תזכיר לראש ממשלת מרוקו סיד מוסה אבן חאמד ולוזירים, תוך ציטוט קטעים ממכתבו של הנ"ל של ה. וורמס לשר החוץ הבריטי. הוא כותב כי טיסו שגריר צרפת במרוקו והוא ביקשו ממוחמד ברגאש הוזיר לענייני חוץ לחקור אצל מושל פאס, ולהודיעו את תוצאות החקירה, על מנת לדווח לממשלות בריטניה וצרפת.

ואם ההסברים לא ינחו את הדעת, הם יודיעו על כך לוזיר הנ"ל, על מנת שזה יעביר את הדברים לידיעת הסולטאן. לפני שיימסר הדו"ח לממשלות הנזכרות, מוצע שהסולטאן יורה של שחרור הנאסרים, כי אם מעשים בָרבָריים כאלו יימשכו ללא ניסיון להפסיקם על ידי הסולטאן או על ידי הוזירים, עלול הדבר להשפיע לרעה על היחס הידידותי של ממשלות בריטניה וצרפת למרוקו, כי ליהודים ידידים בעלי עוצמה באירופה ובאמריקה, הדואגים לגורל אחיהם במרוקו.

ג'והן דרומונד האי עמד לימינם של היהודים במצוקתם והיה להם לפה. גם בנו שכיהן בתור סגן קונסול במוגדור בשנות ה- 70 של המאה ה – 19, היה ביחסים טובים עם יהודי המקום וחכמיו כשאלה נאבקו בפעילות על המיסיונרים האנגליקנים.

ממצאי החקירה של הוזיר לענייני חוץ, הגיעו תוך ימים ספורים לידי האי, שדיווח עליהם מיד לשר החוץ הבריטי ב -12 בספטמבר 1873.

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

גרסת המוסלמים.

גרסתו של הוזיר לתקרית הייתה שונה מזו של היהודים, והוא האשים אותם בתוצאות. שליח שהגיע מפאס למסור לברגאש את הסיפור כדלקמן : יהודים שיחדו את בעל בית המרחץ כדי לפגוש שם בלילה נשים מוסלמיות. על מנת לא לעורר חשד, התחפשו ולבשו שמלות של נשים. בצאתם התגלו, והותקפו על ידי מוסלמים שהובילום למושל.

עדותו של יהודי ומסקנתו של דרומונד האי.

דרומונד האי לא הסתפק בדיווח זה וחקר אצל יהודי, שסיפר לו את הדברים הבאים : יהודי שרצה לרחוץ במים חמים בגלל מצבו הבריאותי, שיחד את בעל בית המרחץ המוסלמי. נוסף לרחצה, הביא לשם מזון ויין כדי לערוך מסיבה, והמוסלמי השתכר.

 כיון שלביתו יצא שם רע כבר בעבר, חשדו השכנים ששוהות שם נשים מוסלמיות, לכן הותקפו היהודים בצאתם והובלו למושל שציווה להלקותם. המודיע היהודי הוסיף שאינו מאמין שיהודי כלשהו בפאס יסתבך עם נשים מוסלמיות.

להערכתו של דרומונד האי, עדותו של היהודי אמינה, אבל החולה היהודי וחבריו שנכנסו למרחץ עברו על חוקי המדינה האוסרים עליהם לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים. אפילו בטנג'יר ( שם התנאים של הד'ימים טובים יותר מאשר בערים הפנימיות ) אין יהודי  ונוצרי מורשים להיכנס לבית מרחץ.

מוסד זה נחשב בארץ זו בתור מקום קדוש כמו אדמה קדושה, ומי שאינו מוסלם, אינו רשאי להיכנס. הוא מספר על ניסיון של נציג דיפלומטי שנכנס לבית מרחץ מוסלמי בלילה כשהוא מחופש למוסלם, נתגלה ובקושי הציל את חייו.

וזאת רק הודות לכך שהסולטאן הורה לוזיר לכתוב לו שיעזוב את מרוקו, ישא אישה, ואם יחיה כאדם בעל מוסר יורשה לחזור.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה. 

התערבות הדיפלומטית והחסות ליהודים – חרב פיפיות.

עתה עובר דרומונד האי לדון במצב היהודים וביחסם של המוסלמים למיעוט זה. התקרית נותנת לו הזדמנות לדון באופן יותר כללי במעמד היהודים והתוצאות מהעובדה שמדינות זרות מעניקות חסותן למספר מוגבל של יהודים בעלי מעמד כלכלי גבוה.

לדעתו, הסולטן והוזירים היו רצים לעמוד בהבטחתם ביחס ליהודים, וחזרו על כך כמה פעמים, אבל כוחו של הסולטאן שלשוט על המושלים ומוסלמים קיצוניים – מוגבל, ולא תמיד יעיל, ובייחוד כשמתגלה שנציג דיפלומטי מתערב.

ידי מוסלמי בעמדה בכירה אמר לו שהיהודים מביאים על עצמם צרות באשמתם של ידי חוצפתם הודות לחסות שהם יכולים לקבל ממשלות זרות. העובדה שיהודים אלה מדווחים לסוכנים זרים על יחס שלילי כלפיהם על ידי מוסלמים, מרגיזה את המושלים, והם מנצלים הזדמנות להתנקם ביהודים.

לדעתו, גם שגריר צרפת באותה דעה. לכן שניהם מהססים אם לנקוט בצעדים אשר אמנם יספקו את הקהילות היהודיות באירופה, אבל הם עלולים להיות מזיקים ליהודי מרוקו.

ראייה להצדקת הנחתו היא המקרה שקרה לאחרונה : בעקבות בקשתו שלחרור אסיר יהודי בעיר אָזמוּר – בחוף האוקינוס כ – 80 קילומטר דרומית לקזבלנקה – הורה הסולטאן לשחררו, אבל הגיב שהוא תמיד מוכן להיענות לבקשותיו, כשיהודים קרבנות של התנהגות שרירותית, אבל מציע שלא יינתן פרסום להתערבות זו, כי הדבר גורם לכך שהמושלים יחפשו דרך להתנקם ביהודים.

התערבות דיפלומטית מגבירה את העזתם של היהודים וגסותם כלפי השלטונות. דרומונד האי הבין את הדאגה של יהודי אירופה לאחיהם הסובלים במרוקו. להערכתו מצבם ישתפר הודות להתקדמות בקשרי סחר עם אירופה והפצת הציביליזציה.

אפשרות אחרת היא שמדינות זרות ייאותו לקבל את כל יהודי מרוקו תחת חסותם. אבל יש סכנה שהמוסלמים בפנים המדינה יגלו התנגדות לסולטאן וישחטו את היהודים כתגובה על שנטשו את המרות של החוק המוסלמי.

לדבריו, מאז שירותו הארוך במרוקו, עשרים ושמונה שנים, חלו שינויים רבים באשר ליחס כלפי היהודים על ידי השלטונות והאוכלוסייה המוסלמית. זכו לו הזמן כשיהודי או אירופי לא הורשו לרכב על בהמה כלשהי בעיר זו ( טנג'יר ). ויהודים מקומיים נאלצו ללכת יחפים ברובע המוסלמי בעיר, ואפילו יהודים אזרחי בריטניה לא הורשו לחבוש מגבעות גבוהות של נוצרים.

ולא עבר כמעט יום בו יהודי או יהודייה לא סבלו מפגיעה או עלבון על ידי מוסלמים. לעומת זאת, עתה יהודי אינו נאלץ לחלוץ נעליו בעוברו ליד מסגד בטנג'יר. הם רוכבים והולכים לכל מקום שרוצים, ומצבם בטנג'יר טוב יותר מזה של המוסלמים.

רק לעתים רחוקות שומעים על יהודי שהולקה או נאסר, וגם זה בדרך כלל כתוצאה מתלונתו של יהודי או נוצרי. הם אינם משרתים בצבא, ומשלמים מסים נמוכים. בתיטואן ובערי הנמל במערבה של מרוקו, חל שיפור ניכר במצבם, וזו תוצאה של קשרי הסחר והציוויליזציה האירופית המגיעה לשם.

הוא מציין כי ניצל את קשריו לטובת היהודים כשאלו דוכאו, והביא ליטול גזירות עליהם בעבר. בפגישותיו עם זקני היהודים בטנג'יר ובכמה נמלים במרוקו, הסביר להם שלמרות שממשלת הוד מלכותה מעוניינת בטובת היהודים, יש סכנות שבהתערבות היתרה.

וכי עליהם להישאר אורחים נאמנים של הסולטאן ולבקש התערבות של מעצמה זרה, רק במקרים של אכזריות חמורה כשהצדדים המעורבים חפים מפשע המקובל בחוקי מדינה זו. 12 בספטמבר 1873.

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעור

ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום

בותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה. 

דרומונד האי מאמין לגרסת המוסלמית.

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ ב – 30 בספטמבר, יש כמה שינויים לעומת מכתבו כשבועיים לפני כן, שסיכמנו לעיל. לפי דבריו, נאסרו נוסף ליהודים גם גברים ונשים מוסלמים שהיו מעורבים בפרשה. היהודים שוחררו לפי הוראת הסולטאן, אבל לא המוסלמים.

בניגוד לאמונו בעדותו של היהודי כפי שביטאה ב -12 בספטמבר, שינה דרומונד האי את טעמו ואימץ את גרסת המוסלמים, לפיה היהודים אשמים ונאסרו בעקבות מעשיהם השליליים.

פניה לזקני קהילת פאס.

דרומונד האי הטיל על תורמנו היהודי אהרן אבנצור את המשימה דלהלן. – אהרן אבנצור סוחר ובנקאי, קיבל אזרחות בריטית , מחשובי הקהילה בטנג'יר וכיהן בתור נשיאה. לאחר מות אביו בינואר 1844 ירש את משרתן בתור תורגמן של הקונסוליה הבריטית בטנג'יר. בתעודה מה – 22 באפריל 1870 נאמר שהוא משמש בתפקיד זה כבר 26 שנים.

המשימה שהוטלה עליו : לבקש מזקני הקהל היהודי בטנג'יר שיכתבו לרב או לזקני פאס, ולהודיעם שאין היהודים יכולים לצפות להתערבותו של הנציג הבריטי לטובתם, אם הם עוברים על חוקי המדינה, או על ההוראות של המשטרה, ביחוד במקרה כזה כשקיים חשד שיהודים הצטרפו למוסלמים ולמוסלמיות למטרה בלתי מוסרית.

עליהם לזכור שהתערבותו של שגריר בריטניה אינה על בסיס רשמי, וכי לסולטאן זכות מלאה להעניש יהודים העוברים על חוקים אזרחיים או דתיים. עליהם להיות מאושרים שלא היו מהומות בזמן פטירתו של הסולטאן האחרון, הכוונה למוחמד הרביעי שנפטר זמן קצר לפני כתיבת מכתב זה.

וכן שמוסלמים באזורים הפנימיים של המדינה לא התנפלו על יהודים ולא שחטום, בזעמם על כך שהיהודים מבקשים חסותם שלך זרים, ובכך שוללים את השליטה של הממשל המרכזי המרוקאי עליהם.

אזהרתו של דראומונד האי באמצעות תורגמנו היהודי לזקני קהל פאס, קיבלה את אישורו של שר החוץ הבריטי. לא מצאנו את תגובתם של זקני הקהל הנ"ל, ולא ברור אם הגיבו.

לסיכום, האירוע הקשור ליהודי בודד וחבריו, מאיר כמה נושאים המאפיינים את מצבם של יהודי פאס ומרוקו בכלל. כמו באירועים אחרים קיימות גרסאות שונות, וקשה לדעת מהי האמת לאמיתה. מאלף יחסו של דרומונד האי, שמצד אחד גילה אהדה ליהודים, אבל הזהיר מפני מוקשים, והפרובלמאטיקה של ההתערבות הזרה והחסות שכמה יהודים נהנו ממנה עלולה להיות לרועץ לאחרים.

האיסור שחל על יהודים לרחוץ במרחץ ציבורי, וכן האיסור על בניית מרחוץ לעצמם, עלה בשנים הבאות. בשנת 1877 פורסם בג'ואיש כרוניקל שאסור ליהודים במרוקו להתרחץ במרחץ ציבורי ולא ליהנות ממקומות בידור בהם מבקרים מוסלמים.

באפריל 1885 הגיעו ידיעות ממוגדור ללונדון על התנגדות המושל שליהודים יהיו בתי מרחץ ציבוריים. בין 27 סעיפי ההשפלות וההגבלות שחלים על יהודי מרוקו, שנימנו על ידי ועד שליחי הקהילות באנגליה ואגודת אחים במכתבם לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 188, מופיע המשפט כדלקמן.

Jews are not allowed to use public baths, and are even denied to use baths in the Ghetto יהודים אינם מורשים להשתמש בבתי מרחץ ציבוריים, וגם נמנע מהם השימוש של בתי מרחץ במללאח.

שגריר בריטניה במרוקו קיברי גרין שהגיב על כל הסעיפים תוך שהוא מנסה להמתיק את הגלולה המרה ולימוד סניגוריה על המוסלמים הגיב בלשון זו :     This is the case in the towns of the interior. Christians, too, may not use Moorish baths in the towns of the interior.

זה המצב רק בערים הפנימיות, בניגוד לערי החוף, בהן לא חלות כל ההגבלות על היהודים. האיסור הנ"ל חל גם על הנוצרים, לכן אין זו הגבלה שרק היהודים סובלים ממנה.

לפי ידיעה משנת 1894 אין ברובע היהודי במראכש בית מרחץ, אלא רק מקוה לנשים. רק בטנג'יר קיים בית מרחץ ציבורי ליהודים.

סוף הפרק  3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873,

התרית בפאס – 1912

יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

בפאס היו שני בתי קברות עד לשנת 1790, האחר של התושבים והשני של המגורשים מספרד. נוסף לפורענויות שבאו על יהודי מרוקו בזמן שלטונו של יזיד המזיד 1790 – 1792, לא הניח גם חישני עפר, וחוללו המצבות והקברות של בית הקברות של התושבים.

על חילול בית הקברות והוצאת העצמות קוננו שני פייטני ממכנאס רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 ובן דורו רבי שלמה חלוואה, שכתב כי בסוף סיון תקנ"א הוציאו עצמות הרב יהודה בן עטר. הוא היה מגדולי החכמים בפאס 1655 – 1733.

רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884, כתב למזכיר כל ישראל חברים איזידור לאָב בשנת 1879 : " בית הקברות חדשה היא כי ערו ערו עד היסוד קברות הישנים שנת נת"ק – 1790 ונתגלגלו עצמותיהם הקדושים.

בתשובה למזכיר אגודת אחים אברהם הלוי בנושא זה ענה : בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת"ק…והכל חדשים בהמשך ציין שרק קברו של רבי אליהו הצרפתי שנפטר בשנת תקס"ה 1805, נשאר על תלו. ומאז היה בית קברות אחד. אולם גם לבית הקברות זה לא היה מזל.

קירבת בית הקברות היהודי בפאס לארמון הסולטאן הייתה לרועץ. בית הקברות שהיה נדרש לסולטאן חסן הראשון הופקע בשני שלבים, בשנת 1877, ובשנת 1884.

בתחילת שנת 1877 גזר הסולטאן על הפקעת חלק משטח בית הקברות. מן הדו"חות החדשים של כל ישראל חברים מאפריל 1877 ואילך, השנתיים של אגודת אחים, בשנת 1877 ובשנת 1878, ותעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי מקבלים פרטים בנושא זה.

הניסיונות לביטול הגזירה על ידי הפעלת הגורמים הדיפלומטיים, התהפוכות בהחלטותיו של הסולטאן, כשלון המאמצים והביצוע של ההוראה המלכותית.

ניסיונות לביטול הגזירה.

יהודי פאס וקהילות אחרות במרוקו ביניהן טנג'יר ניסו לבטל את הגזירה באמצעות פנייה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים בלונדון. אגודות אלה פנו לממשלות צרפת ואנגליה ולנציגיהן בטנג'יר, וכתבו להן שהגיעו מכתבים ממרוקו, ובהם נאמר שראש הממשלה, הוזיר הראשי, סיד מוסה הודיע ליהודי פאס שהסולטאן מתכנן להפקיע חלק מבית הקברות היהודי לצרכיו, והיהודים מתבקשים להעביר את הגופות למקום אחר.

בית קברות זה מצוי ברשות הקהילה כבר קרוב ל – 400 שנה, וקבורים בו אישים נערצים שגורשו מספ-רד בשנת 1492. פנייתם של יהודי פאס לממשלה, לא נשאה פרי, למרות שנתמכו על ידי חכמי הדת המוסלמים.

אגודת אחים קיבלה תשובת הממשלה הבריטית לפיה מוחמד ברגאש, הוזיר לענייני חוץ של מרוקו הציג את הנושא באור שונה לחלוטין. לדבריו, חלק משטח בית הקברות דרוש בשביל בתי משמר לשמירת האזרחים מרוצחים בסביבה.

הוא הוסיף שכמה מזקני היהודים בפאס הביעו הסכמתם לרצונו של הסולטאן בנדון. תוכן התשובה הרשמית של הוזיר הועבר לכמה גורמים במרוקו, שהתבקשו שלשלוח פרטים נוספים.

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הוראות סותרות של הסולטאן.

לפי ההתכתבות בנושא זה ממרס עד אפריל 1877 שטרם פורסמה, ניתן להסיק כי ניתנו הוראות סותרות על ידי הסולטאן בנדון. במכתב בספרדית שנכתב על ידי קהילת פאס ב – 28 במרס, והועבר דרך טנג'יר למשרד החוץ הבריטי, מתוארים הפרטים הבאים.

לפני כשלושה חודשים הורה הסולטאן שעל היהודים לוותר על חלק משטח בית הקברות שייך לקהילה זה כ – 380 שנה, ובו קבורים חכמים חשובים שגורשו מספרד. הסולטאן אילצם להעביר את הגופות הקבורות שם, כי הוא זקוק לשטח למטרותיו.

לביטול הגזירה פנה הרב הראשי, רבי אבנר ישראל הצרפתי, יחד עם מנהיגי הקהילה לסולטאן דרך הוזיר הראשי סיד מוסה, והסביר כי העברת הגופות נוגדת את הדת היהודית והמוסלמית כאחד. ( רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאה, פרק ח , שו"ע יור"ד , סימן שסג.

 סיד מוסה הבטיח בתשובתו שהסולטאן יתחשב בבקשה ויפעל בהתאם. אבל חודש קודם חודשה הגזירה, ונאמר למנהיגי הקהילה שאם הם לא יעבירו את הגופות, ידאג הסולטאן לביצוע הוראתו בהתאם לשיקולו. מנהיגי הקהילה שוב פנו לוזיר הראשי, וזה הרגיעם.

אבל דרש תמורה לויתור על התוכנית והיא : שלושה יהודים ילידי אלג'יר, אזרחי צרפת הגרים בפאס, ינהגו כאחיהם המקומיים, ולא ינעלו נעליים ברובע המוסלמי, כלומר יוותרו מרצונם על זכותם לנעול נעליים בהיותם אזרחים זרים.הרב הראשי והקהל פנו ליהודים אלה, שהסכימו לבקשה, ואמנם הם הופיעו בפני הסולטאן כשהם יחפים. בעקבות זאת, חידש הוזיר הראשי את הבטחתו שהסולטאן לא יפקיע מאדמת בית הקברות. אבל בשבועיים האחרונים הבחינו בגידור חלקו הגדול של בית הקברות לשם הפקעתו.

פנו לעולמא, ואלה הבטיחו שיודיעו לסולטאן שפגישה עמו שהמעשה מנוגד לדת המוסלמית. הסולטאן קיבל את טענתם ואמר להם שהם יכולים לחזור לבתיהם, ושום דבר לא יקרה ללא הסכמתם.

אבל הסולטאן לא עמד בהבטחתו, ובשבוע החולף הודיעם הוזיר שהסולטאן לא יוותר בשום פנים ואופן על כוונתו להפקיע חלק מבית הקברות, והזכירם כי ההלכה היהודית קובעת ש " הוראת הסולטאן היא חוק " ( הכוונה לכל דינא דמלכותא דינא ועליהם לציית לפקודתו.

הוזיר הביע רצונו שהסכמת הקהילה לתוכנית תוגד בכתב. בהופעתו של הרב הראשי בפני הסולטאן אמר כי אמנם ההלכה הנ"ל נכונה, ושהיהודים מגלים נאמנות ומצייתים לפקודתו של הסולטאן, אבל העברת גופות מנוגדת להלכה היהודית. הסולטאן חזר על תביעתו שעליהם לכתוב הצהרה שהם מצייתים לסולטאן. הרב הראשי כתב כך :

" אנו חייבים לציית להוראת הסולטאן בהתאם לחוק, אבל העברת הגופות נחשבת אצךנו לעבירה ". לאחר הגשת מסמך זה, תבע הסולטאן שכל יהודי הקהילה, זקן ונער, כולל אלה שנהנים מחסות של מדינה זרה, יחתמו עליו.

הרב טען שאין ליהודים המקומיים סמכות לכפות זאת על אחיהם בעלי חסות זרה. לאחר שהסתייגות זו נאמרה בפני הסולטאן, גורשו הרב ופמלייתו.

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

יומה של קהילת טנג'יר להפעלת השגרירים האירופים.

מועצת הקהילה היהודית בטנג'ר נפגשה ב – 14 במרס 1877 עם שגרירי המדינות האירופיות שהין להן נציגים במרוקו, סיפרו להם על התוכנית וביקשו את התערבותם. כולם האזינו באדיבות, הבטיחו שיעשו מאמצים כדי לבטל את הגזירה, והריצו מכתבים לסולטאן בנדון.

נודע כי גם לאחר הגעת מכתבים אלה ליעדם, המשיך הסולטאן בצעדים כדי להפקיע את רוב השטח של בית הקברות, והשתמש בכוח כדי לאלץ את היהודים לפנות את הגופות למקום אחר.

הכותבים עורכים השוואה עם תופעה דומה במדינות אירופיות. גם שם מעבירים השלטונות לפעמים גופות מבתי קברות כשהאדמה דרושה למטרות אחרות, אבל הם עושים זאת בהתאם לחוקים. הדבר שונה בארץ זו, בה רק החוק הדתי קובע.

והם מסיימים כי מעשה כזה אין לו תקדים בתולדות מרוקו, ואם אמנם ההפקעה תבוצע, תהיה לה השפעה שלילית על קהילות אחרות בארץ זו. הפונים מבקשים אפוא להפעיל את הקשרים המתאימים אצל השלטונות, כדי לבטל את רוע הגזירה.

תיאור הכאב של יהודי פאס.

ב – 28 במרס 1877 נשלח מפאס מכתב בסגנון מרגש שתורגם מעברית לאנגלית והמופנה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים בלונדון. הפונים מבקשים מהאחים בני ישראל למלא את התפקיד הקדוש המוטל על כל אחד אשר בשם ישראל ייקרא, ויעשו מאמצים לביטול הגזירה על ידי הפעלת הממשלה והעיתונות.

הם מתארים את החרדה שאחזה בקהילה מאז שההוראה ניתנה על ידי הסולטאן, חיים בפחד, נאמרות תפילות וקינות תוך בכיות בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים. נשים בכאבן יוצאות לבית הקברות בו קבורים ילדיהן, ומחבקות את הקברים.

אמהות וילדים, אלמנות ויתומים בוכים נוכח מצבות בעליהן, הוריהם ואחיותיהן. הגזירה חמורה יותר ממוות. הם משליכים יהבם ותקוותם על מקבלי המכתב. בקשתם שיפנו לשליטים ההומאניטאריים, ושהצדק ייעשה באמצעותם, באשר הפונים הם חסרי אונים ואנוסים להיכנע לרצונו של השליט במרוקו.

שני המכתבים שכאמור נכתבו באותו יום, הועברו על ידי אגודת אחים לשר החוץ הבריטי\ בצירוף בקשה להתערבות. לדברי מר לוי מזכיר האגודה, מעשה זה הוא ללא תקדים בהשוואה למעשים ברבריים אחרים שבוצעו בפאס.

הוא מזכיר את ההוראות הסותרות של הסולטאן בנדון, כשבשלב מוסים חזר בו מההוראה, ושוב חידשה. תמיכת של אנשי הדת המוסלמית בעמדת היהודים, מנוגד להלכות של שתי הדתות, לא הועילו.

המועצה של אגודת אחים קיבלה מכתב חסוי מאישיות מנהיגה בפאס, שהציעה לפנות לממשלה הרחמנית של בריטניה ולאזרחים בארך זו האוהדים את העניין היהודי, להזהירם כי אם החלטת הסולטאן תבוצע, יתעוררו בין בעלי ההשפעה ובכל שכבות הציבור במרוקו רגשות שאינם ניתנים לפיקוח ולעצירה.

הכותב מציין כי כבר נעשו צעדים מסוימים בטנג'יר כדי להביא את הנושא לתשומת לבן של ממשלות באירופה, והוא צירף העתקי מכתבים בנדון.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית השגרירים לסולטאן ותשובת

הוזיר לענייני חוץ.

משלחת של זקני קהילת טנג'יר התייצבה בפני השגרירים בעיר זו, שהתכנסו בביתו של דרומונד האי, כדי להעביר להם תלונה שקיבלו מאחיהם בפאס. הוחלט על ידי השגרירים להגיש בקשה לסולטאן באמצעות מוחמד ברגאש, ובו הובעה תקוותם לביטול התוכנית. לפי מצות הסולטאן ענה הוזיר, ובו ככתב את הנימוקים שגרמו להחלטה על הפקעת הקרקע.

ראשית הוא ציין, כל הם בוודאי יודעים שהנוהג בכל הארצות ובכל האומות, כי אם עומדים על כפות המאזניים אינטרס פרטי מול אינטרס ציבורי, האחרון מכריע את הכף. אם צריך להרחיב דרכים, לבנות חומת לערים או להרוס אותן וכן הבתים והחנויות המפריעים לרחובות, מקבלים הניזוקים פיצויים.

מאותה סיבה, אם בית קברות או מקומות קדושים נמצאים בדרך, הדבר לא ימנע מהממשלה להסירם. מה גם שהיהודים עצמם ייהנו מהביצוע של התוכנית. כמה מזקני היהודים בעלי ממעמד הסכימו עם צעדים אלה.

יש בידינו הצהרה חתומה על ידם ובה מכירם בתועלת שתצמח לאנשים החיים, שהאינטרס שלהם קודם לזה של המתים. נוסף לכך מדובר רק בשטח קטן בו מצויות מצבות עתיקות שרק שרידים מועטים נותר מהן, וכן כמה מצבות חדשות שייעקרו.

הביצוע על התוכנית יועיל לארמון המלוכה וגם ליהודים, שתהיה להם הגנה טובה יותר מפני מתפרעים הבאים מחוץ לעיר. הם יפוצו על ידי מתן חלקה אחרת טובה יותר, במקום זו שתופקע. כל זה הוסכם על ידי הזקנים הנ"ל כשנודע להם הועלת שתצמח גם להם. ואילו המתנגדים אינן מודעים לאינטרס הציבורי שבביצוע התוכנית.

הוזיר כתב כי אילו הממשלה לא הייתה משוכנעת שאין בתוכנית משום פגיעה חמורה, כי אז היה הסולטאן מתייחס לאזרחיו המוסלמים וליהודים כמו לבנין הם, ואין הוא חפץ שאלה ייפגעו. הכותב מסיים שהוא משוכנע כי לאחר ההסבר הדבר יובן כראוי, ההפקעה תבוצע לתועלת הציבור. 

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו

ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום

חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הנימוק להצדקת ההפקעה והסכמת הדיפלומטים.

תשובת הוזיר הועברה על ידי דרומונד האי לשר החוץ ב – 24 במרס, והוא הוסיף פרטים שאינם במכתבו של הוזיר. נודע לו שהסולטאן הוסיף אגף לארמונו הסמוך לבית הקברות היהודי, כמו כן מתכוון הוא לפתוח שער קדום ברובע של הארמון בו עברה לפנים דרך, בה נמצא עתה בית הקברות היהודי.

הסולטאן גם מתכנן לבנות בתי משמר לחיילים שישמרו על השער. הוא הוסיף כי הסכמת כמה ממנהיגי היהודים התקבלה הודות לעובדה שהמשמר הנ"ל יעניק להם יתר ביטחון מהשבטים שמחוץ לעיר. ההוצאות להעברת המצבות יכוסו מקופת הסולטאן. ולבסוף, החלקה החילופית שתימסר להם, תגודר בחומה.

על רקע תנאים אלה הודיעו כמה מהנציגים הדיפלומטיים לדרומונד האי, שהם אינם מתכוונים לפנות לשלטונות של מרוקו בנדון. וכן גם דעתו של השגריר הבריטי, בשאר גם בלונדון נוסרו מצבות לשם הפיכת בית הקברות למקום מרגוע, כפי שראה בעיתון לפני כמה שבבועות.

שר החוץ הבריטי אישר את מסקנתו של דרומונד האי, והעתק מכתב הנ"ל הועבר על ידי משרד החוץ לאגודת חיים. מזכיר האגודה הביע תודה והוקרה במכתבו ב – 20 באפריל 1877 על הטרחה של הממשלה הבריטית בנידון.

הנושא שוב נדון על ידי אגודת אחים בשנה שלאחריה, בעקבות מידע שהגיע אליה כי יהודי פאס מתנגדים להפקעת שטח מבית הקברות. הם מודעים לעובדה שכמה יהודים מסרו לשלטונות במרוקו שלא נשקפת התנגדות רצינית אם החלק המופקע ייהפך לגינתו של הסולטאן.

המועצה קיבלה בסיפוק את התערבות הממשלה הבריטית בפרשה, שהודות לה זנח הסולטאן לעת עתה את תוכניתו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס.

התעודות שאת תוכנן סקרנו לעיל מוסרות מידע על הפעולות לביטול ההפקעה של בית הקברות היהודי העתיק, תגובת היהודים לגזירה, ולבסוף ההסכמה של השגרירים האירופים ומשרד החוץ הבריטי להחלטת הסולטאן, לאחר שהוסברה התועלת לציבור.

הנושא לא ירד מהפרק. כפי שפורסם ב " החבצלת ", בז' שבט תרמ"ב שנת 1882 הודיעו מפאס שהממשלה רוצה להפקיע חלק גדול משטח בית הקברות שהיה בידיהם מימי קדם. 

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

הפקעת שטח מבית הקברות שנת 1884.

התוכנית הנ"ל שנגנזה זמנית, בוצעה לאחר כשבע שנים מהזמן שהנושא עלה על הפרק, ונדון בצינורות דיפלומטיים. מידע על כך פורסם בג'ואיש כרוניקל ב – 14 במרס וב – 21 בנובמבר 1884 מן הכתב של העיתון בטנג'יר.

לפיו על שטח בית הקברות שנלקח מהיהודים נבנה קסרקטין לחיילים, והמקום שהיה קדוש הפך למקום של הוללות. החיילים מטרידים את היהודים ומאיימים לשרוף את בתיהם. להערכתו, מעשהו השרירותי של הסולטאן יגונה על ידי בית דין מוסלמי, אפילו שהיה עוין ליהודים. חכמי הקהילה פנו לעמיתיהם באירופה וביקשו לפרסם את הדבר בעיתונות, כדי ללחוץ על ביטול התוכנית.

לפי ידיעה שנשלחה ב – 5 בנובמבר 1885 מטנג'יר ופורסמה ב -4 בדצמבר בשבועון הנ"ל, נאמר שלפני שמונה שנים נלקח חלק מבית הקברות על ידי הסולטאן למטרה פרטית שלו. ועתה תובע מושל פאס את שטח בית הקברות ולהופכו לרחוב פרטי, וחייבים שוב לפנות עצמות.

הכתב מותח ביקורת על רוב היהודים בעלי ההשפעה שלא מחו. לדבריו הושתקו על ידי השלטונות באמצעות מתן מונופולים כלכליים. גזירת הסולטאן על הפקעת שטח מבית הקברות בשנת 1884, העיקה על יהודי המקום, וגרמה לצער רב, בגלל היחס הרגשי לקברות העתיקים.

חוסר ביכולת לפנות את כל העצמות, והאיסור הדתי לעוקרם, למרות שהסולטאן העניק שטח חילופי. הצעד מצא את ביטויו בדברי החכם להלן :

עדות אישית נכתבה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח ועד עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנים תרמ"ז – תרמ"ח – 1887 – 1888 ושוב בשנת 1891. בהקדמה ל " אהבת הקדמונים ", סידור כמנהג התושבים, שהדפיס בירושלים בשנת תרמ"ט, תיאר את ביקורו בבית הקברות בראש חודש ניסן תרמ"ח.

הוא ביטא בצורה מרגשת את הכאב שכואבים יהודי העיר על חילול בית הקברות על ידי משרתי המלך שהרסו מצבות ופינו עצמות למקום אחר. המלך לא הסתפק בפינוי חלק מבית הקברות שבוצע לפני כארבע שנים שנת 1884, ותבע לפנות שטח גדול יותר בשביל ארמונו.

רבי רפאל בן שלמה אבן צור מחכמי המקום, תק"ץ – תרע"ד 1830 – 1917, סיפר לי שהוא פינה אחד עשר קברים. באותה שנה פינו היהודים במשך שנה חלק מהמצבות, ביניהם של חכמים, אבל לא הספיקו לסיים הכל.

אמנם מציין שהשלטונות מסרו שטח אחר לבית הקברות אבל זו אדמה בוצית ואנשים קוברים שם את שאריות העצמות מבית הקברות הישן.

בחיבור " כסא מלכים " שנכתב על ידי רבי רפאל משה אלבאז 1823 – 1896 חכם שפעל בצפרו, נאמר :

בחשון התרמ"ד – 1884, גזר המלך על היהודים שבפאס לפנות כל הקברות שבבית החיים כי הם סמוכים לחצר המלך, והוא צריך למקומם להושיב בו האלעסקר ( צבא ) אנשי חילו. וכן היה ונתגלגלו עצמות כמה חסידים….וכמה קברות נרמסו והושיב שם חיל גדול של האלעסקר.

בסיפור על סוליכה הצדקת שמתה על קידוש ה' בשנת צדק"ת 1834 נאמר, שנקברה בבית הקברות הישן בפאס :

ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרב הגאון מורנו הרב אליהו הצרפתי ז"ל, הוא המקום אשר היא קבורה בו עד היום הזה

קברה נערץ עד היום, ולפי המסורת הקשורה בה, כשהוציאו את גופתה כדי להעבירה למקום אחר, היא נאשרה שלמה, למרות שעברו כחמישים שנה מאז שמתה על קידוש ה', לעומת אחרים שרק עצמותיהם הוצאו מהקברים. אגדה מסוג זה אופיינית לצדיקים.

ב " יומן עיר פאס ", מתרל"ט – 1879 גזר עלינו המלך מולאי אל חסאסאן ירום הודו להעתיק בית העלמין למקום אחר, הקצה לנו מקום חדש כדי לקבור בו כל העצמות שהוצאו מהקברות הישנים וגם לקבור בו בעתיד אלה אשר ילכו לעולמם בר מינן.

וזהו המקום שאנו קוברים בו עד היום הזה…ובאותו מקום שהיה בו בית העלמין הקודם…בנה עליהם המלך " דאר אלמכזן " ( בית הממשל  ) עם ארמון מסג'ד ומגדל ואורוות סוסים וכו….בהעתקת הקברות השינים עבדנו זמן מה באיסוף העצמות ולא הגענו לפנות אף חלק ממאה.

בשנת תרע"ג – 1913, נשאל רבי שלמה אבן דנאן, מחכמי פאס – 1848 – 1929, האם מותר לפנות קברים בבית הקברות, לשם הרחבת המללאח למגורי היהודים ורבני צרפת התירו, ואם היהודים יסרבו לדור שם, יינתן השטח לצרפתים נוצרים.

ואומר דהנא היתר פנות בית הקברות הנזכר אין כל חדש שנתחדש עיכשיו אלא מזמן החולף שלקחה המלך לחאסאן, אז התירו הפינוי רבים וגדולים, אשר היו בימים ההםה…ותהום כל העיר לפנות, אכן לא פינו רק אותם שיש להם…מכירים ומקצת מהמפורסמים אשר נודעו למו איה מקום כבוד תחנותם.

ואולם אשר לא נודעו, נשארו שמה כי הדבר צריך הוצאות מרובות וטירחה יתירתא, ולא יכלו להטיל על הציבור לפנותם כי לא יכול העם שאת..דכיון שנתנו המלך לגויים לדור בו והם דרים ובונים שם בתים וחצרות…

ידים מוכיחות שישלטו בעצמות הצדיקים שיוציאום והיו למרמס…דכיון שלקח המלך בית הקברות ההוא ונתן להם תמורתה, נשארו המתים קבורים בקרקעות הגוי…ולאחר הפינוי הא ודאי דשרי לדור שם שהרי קימא לן קרקע עולם של קבר אינו נאסר בהנאה.

לסיכום בתשובתו הוא מזכיר את פינוי העצמות בזמנו של הסולטאן חסן בתרמ"ד – 1884, והדבר משמש לו תקדים הלכתי. בפועל פינו רק את עצמות היודעים והחכמים, בגלל מגבלות כלכליות ואחרות.

המלך מסר לגויים חלק משטח בית הקברות בו קבורים עדיין יהודים, ואלה יחללו את העצמות, לכן מוטב שיהודים יגורו שם. אגב הוא מציין שהסולטאן נתן ליהודים שטחו לבית הקברות חדש. כפי שפורסם ב – 28 ביוני 1889, העניק הסולטאן שטח זה לפי בקשתו של שגריר פורטוגל במרוקו.

בית הקברות היהודי בפאס נזכר בדו"ח של רופא מיסיונר בשפ ד"ר רוחה ואישתו בשנת 1897 שמסר בכנס של המיסיונרים הפרוטסטנטים. לדבריו באו לפאס ממכנאס. תוך יומיים התמקמו בבית הקברות היהודי, ונשארו שם חודש ימים.

בכל יום, חוץ משבת וראשון קיבלו שם חולים לטיפול. דומה שהקימו בשטח פנוי בבית הקברות אהל או אהלים למגורים זמניים, כפי שעשו במקומות אחרים.

סוף הפרק  4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

5 – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

חכמי ישראל גילו רגישות למעשי הרמאות של היהודים ביניהם לבין עצמם, ועוד יותר כלפי נוכרים, משום חילול השם הכרוך בדבר והנזק שעלול להיגרם ליהודים אחרים, כתוצאה מעלילות והפצת שנאה. למעשה חריגים אלה הדים בספרות הרבנית ובמקורות אחרים.

מכתבו של הרב הראשי בדבר נוכלים המזייפים תעודות על חובות של מוסלמים.

נכליהם של שני יהודים רמאים בפאס במרוקו העסיקו את חכמי העיר והדברים גררו מעורבות של שגרירי בריטניה וצרפת במרוקו, שר החוץ הבריטי, מושל פאס והוזיר לענייני חוץ של מרוקו. הפרשה נדונה בפנייתו של הרב הראשי אבנר ישראל הצרפתי, למנהיג קהילת טנג'יר ב – 27 באוקטובר 1878, במכתבו של דרומונד האי לשגריר צרפת  ב – 28 בינואר 1879, בדיווח של שר החות הבריטי ב – 3 בפברואר, ובמכתב קצר של שר החוץ הנ"ל.

עיקרי הפרשה מתוארים במכתבו של הרב הצרפתי ששחל לקהל טנג'יר באמצעות הלל בן שימול ומימון בן סוסאן. הלכם רפאל אבן צור צירף חתימתו למכתב. הרב הביע חשש לאסון שיפקוד את קהילתו בעקבות מעשי הרמאות של יוסף בן סעדון ויעקב כהן הידוע בכינויו בנספי, יליד מרוקו.

אלה השיגו דרכונים צרפתיים, וכך נהנים מחסותה של צרפת. הם הגישו לבית המשפט תעודות מזויפות על חובות כביכול של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס ומחוצה לה. בהתחשב במעמדה של צרפת במרוקו, נאסרו בפקודת המושל " החייבים " שלא שילמו. הם ומשפחותיהם הולקו ברחובות.

החכם עשה מאמצים כדי שנוכליהם ייחשפו ומעשיהם ייפסקו. ואמנם הדברים פורסמו. המושל שלח לרב שלושים אנשים בני שלוש הדתות והציע לו שיבחור אדם כלשהו שישפוט בנושא. מולאי איסמאעיל, אחיו של הסולטאן והמשנה למלך כתב לרב על חוצפתו של יעקב כהן שהעליב את מזכירו. גם מעשה זה מעיד על אופיו השלילי.

החכם ניסה להשפיע עליהם שיחזרו ממעשיהם הנלוזים, והעלה חרס בידו, אבל נקט ביוזמה דלקמן : הזמין את שניהם יחד עם שישים מהנכבדים של יהודי פאס, וחתמו על התחייבות בלשון זו :

אנו החתומים מטה, המנהלים עסקים עם מאורים, מצהירים יחדיו מרצוננו החופשי, ומתחייבים שכל שטר חוב שייכתב על ידינו כלפי מאורי, ושניים מאתנו מצהירים באמונה שהמאורי אינו חייב ליהודי האמור, למרות שהעדות אינה נתמכת על ידי הוכחה, אלא מתבססת על אמון בלבד, היא מאומתת.

והדיין יהיה בדעה שהתחייבות כזו אינה נובעת מכוונה זדונית אלא היא אמת לאמיתה, מסמך כזה יהיה מבוטל וייקרע מיד בנוכחותנו וללא ערעור. אנו חותמים בידינו על מסמך בפאס בחודש תשרי תרל"ט. ל' בתשרי תרל"ט, 27 באוקטובר 1878.

למרות התחייבות זו, הלכו שני הנוכלים לטנג'יר, ובהתערבותו של שגריר צרפת שילמו הנתבעים באמצעותו של מוחמד ברגאש. החכם משוכנע שרוב שטרי החוב שבידם מזויפים, ולאחר שיגבו את החוב, תיגבר העוינות כלפי היהודים.

מטרת הפנייה של החכם לזקני טנג'יר היא לשתפם בפעולה נגדם, וביקשם שאם יש להם השפעה על שגריר צרפת, יעמידו אותו על העובדות הנכונות וידאגו שהעבריינים ייענשו. החכם חושש כי אנשים ישרים ייפגעו, ואחת התוצאות מנכליהם היא החלטת הקאדי ששום נוטריון לא יכתוב מסמך כלשהו עבור יהודי.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית הרב הצרפתי ליהודי טנג'יר, הובאה לידיעתו של דרומונד האי, והוא כאמור פנה על כך לחברו השגריר של צרפת, וכן דיווח לשר החוץ, ואת עיקרי הדברים נסכם בשורות הבאות :

מספר יהודים מנכבדי פאס פנו לדרומונד האי בקשר למעשיהם של שני הנוכלים הנ"ל, שהיו מגישים לבתי המשפט בפאס צעודות מזויפות שהוכנו על ידי נוטריונים מוסלמים תמורת שוחד, ובהן תביעות כספיות מדומות ממוסלמים.

שני אלה באו לאנג'יר כדי לקבל את תמיכתו של וורנוּאֶה שגריר צרפת במרוקו, בהקשר לתביעות כספיות נוספות. נציגה של צרפת לא ידע על מעשי הרמאות שלהם, ודרומונד האי העיר תשומת לבו באופן ידידותי.

לדברי האחרון, לו היה מסתיר מידע זה ממנו, היה בוודאי דיפלומט הצרפתי מגנהו. הוא שלח לו קטעים ממכתבו של הרב הצרפתי, תוך ציון זהותו של הכותב. הרב משוכנע ששגריר צרפת לא יתמוך בבעל חסותו היהודי אם התנהגותו אינה תואמת את הצדק והיושר. על פי ניסיונו העשיר של דרומונד האי הוא יודע שניתן להגיש לקאדים המוסלמים מסמכים מזויפים, והם עשויים לחתום עליהם.

התוצאה – עוינות של מוסלמים.

מקורות המידע של דרומונד האי מסרו לו שמעשיהם הנלוזים של שני היהודים, עוררו אצל המוסלמים עוינות כלפי היהודים. וכן שהרב וזקני פאס קיבלו אזהרות ידידותיות מאישים בממשל, שאם יהודים מוגנים אלה ימשיכו במעשי המרמה כלפי מוסלמים, אין הם מקבלים על עצמם אחריות לתוצאות השליליות שעלולות לנבוע ממעשים כאלה ( 28 בינואר 1879 )

בדיווח של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר, המבוסס על מכתבו של הרב הראשי בפאס, שנמסר לו על ידי זקני קהילה זו, מצויים פרטים נוספים על הפרשה. מתברר שהנוכלים תבעו מרכושם של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס או במקומות סמוכים.

כמה מהתביעות בוצעו בסיוע השלטונות המקומיים שסביר כי שוחדו. אישי ממשל מוסלמים וזקניהם בפאס פנו לרב ולזקני היהודים כדי שאלה ינקטו בצעדים למניעת מעשי מרמה כאלה בעתיד.

הבדלים בין השגריר הבריטי לצרפתי ביחסם ליהודים.

דרומונד האי מודאג מהתופעה לא רק בגלל גורלם של 8000 היהודים החיים בפאס, אלא גל בגלל היחסים בין מרוקו לצרפת. שגריר צרפת בא לראות את דרומונד האי, וזה דיווח על הדו שיח ביניהם בנושא זה. לדברי הדיפלומט הצרפתי, לא הובאו כל הוכחות שהמסמכים בידי היהודים מזויפים.

לדבריו, כל היהודים בארץ הם רמאים, לכן אינו נותן אמון ביהודי אחד על פני רעהו,  דרומונד האי שלל את האשמתו הכוללנית על היהודים, והוסיף כי הדברים ששלח לו מדברי הרב של פאס, יאושרו על ידי 50 – 60 מראשי קהילת פאס, אם יהיה צורך בכך.

מאסרו של יעקב כהן אחד משני הנוכלים.

שגריר צרפת סיפר לדרומונד האי שיעקב כהן נאסר ונשלח כשהוא כבול לטנג'יר באשמת עלבון שהטיח במשנה למלך או במזכירו בעת ביצוע תפקידו. לאחרונה דאג לשחרר את היהודי, כי הוא נושא דרכון של צרפת.

השגריר הוסיף שלא ירשה לשני היהודים העבריינים לחזור לפאס, ורואה לחובתו שהצדק ייעשה בקשר לתביעותיהם. אם אמנם חייבים להם כסף, החוב ישולם להם לפני שובם לאלג'יר.

שגריר צרפת הניח שדרומונד האי לא יעביר לממשלתו בלונדון העתק התעודה מפאס ( הכוונה למכתבו של הרב הצרפתי ) בקשר לנוכלים, כי אין זה נוגע לבריטניה. דרומונד האי אישר את הנחת חברו הדיפלומט, אבל המקרה הנדון הוא נושא הומניטארי הנוגע לביטחונם של אלפי אנשים ( יהודים ) שחייהם יהיו בסכנה, אם מעשה הנבלה של שני היהודים בעלי החסות לא ייפסקו.

למרות תקוותו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהודים, הוא חש אחריות לכל אסון שיקרה כתוצאה מהתפרצות ז\עם של מוסלמים. שגריר צרפת אמר לדרומונד האי שעליו לדווח לממשלתו, ובינתיים נקט בצעדים כדי להבטיח את מיצוי הצדק, וסיכם עם הוזיר לענייני חוץ, שישלח שני משפטנים מוסלמים כדי לחקור את הפרשה. 

 5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

דרומונד האי מתערב למען היהודים.

במהלך השיחה בין השגריר הצרפתי לבריטי הביע הראשון את תמיהתו על העניין שבן שיחו מגלה למען היהודים בפאס. כתגובה אמר לו כי קודמיו והוא קיבלו ממשלת הוד מלכותה יפוי כוח להעניק שירותים טובים למען " הגזע המדוכא ", בכל פעם שמעשי אכזריות כלפיהם יבואו לידיעתם.

ומבלי לפגוע בזכויות הסולטאן, התערב בכמה הזדמנויות בצורה ידידותית כדי להשיג פיצויים ליהודים, והתערבותו התקבלה תמיד ברוח טובה.

על כן הגיב הצרפתי כי היחס הברוטאלי כלפי היהודי כהן שנשלח לטנג'יר כשהוא כבול באזיקים, מצדיק פנייה לשלטונות מרוקו. דרומונד האי ענה שזה מקרה שונה כי יעקב כהן הוא רמאי, ופגע באחיו של הסולטאן, וטופל בדרך בה מטפלים בכל אסיר במרוקו, ואפילו פחה נכבל ברגליו לאחר מאסרו. עליו לקבל זאת בהבנה, כי מוצדק שהשלטונות הורו לאסור את האיש למספר שבועות.

בשיחה בין שני הדיפלומטים עלתה בעיית החסות שצרפת מעניקה לילידי מרוקו, שאינה תואמת את החוק של ממלכה זו. בסיכום הביע דרומונד האי את תקוותו שבמסירת המידע לדיפלומט הצרפתי על התביעות המזויפות של שני היהודים בעלי חסותם של צרפת, ימנע מהם האחרון את התמיכה בהם, ובדרישותיהם הבלתי צודקות.

בשנת 1883 הועלה הנושא שוב על ידי דרומונד האי, לדבריו, יהודים בעלי תעודות חסות תובעים ממוסלמים תביעות כספיות בלתי מוצדקות בסכומים של אלפי דולרים, על סמך מסמכים מזויפים. הוא הזהיא את מנהיגיהם שכאשר הסולטאן ימות תהיה מהומה, והמוסלמים לא ישכחו את העוולות שעשו כלפיהם, ויש סכנה לפרעות ולשחיטת היהודים.

לסיכום, ראינו את החרדה של החכמים בפאס לשמם הטוב של בני דתם, והחשש שנוכלים בודדים עלולים להזיק למערכת היחסים בין היהודים והמוסלמים. ואנשים ישרים עלולים לסבול כתוצאה מפשעיהם של בודדים.

דרטמונד האי כאמור גילה רגישות למעשי עוול של בעלי תעודות החסות, במקרה זה של צרפת, והסובלים יהיו המוני בית ישראל החפים מפשע שלא נהנו מתאוות הבצע וההישגים החמורים של בעלי החסות.

  5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

במשך 16 שנים שבין 1864 ל 1880, הגיע מידע לאירופה על מאות יהודים שנרצחו במקומות שונים במרוקו. כפי שנכתב ב 30 ביוני 1880 על ידי המוסד המשותף של " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי.

" במשך 15 השנים האחרונות נרצחו בתשע ערים במרוקו, 205 יהודים " לפי מקורות אחרים הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו בשנים אלה, שהותירו 1200 יתומים ואלמנות.

יש לשער שמספר הנרצחים היה גבוה יותר, כי לא על כל הנרצחים דווח. והמספר הגדול ביותר של הנרצחים היה ספאס. ציון שנת 1864 אינו מקרי, אותה שנה ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן, וההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן הפיחה תקווה בלבבות יהודי מרוקו ומחוצה לה.

התברר ששום שיפור לא חל, ומספר הנרצחים עלה. דיווחים אלה בחודשים הראשונים של 1880 הוכנו לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי לדון בחסות הזרה. עשירי היהודים במרוקו שנהנו מהחסות והאגודות היהודיות באירופה חששו מפני ביטול החסות, ולטענתם אם הדבר יקרה, מספר היהודים שיירצחו וייפגעו יהיה גדול יותר.

הרציחות לא פסחו על פאס, ביניהם יהודי זקן חף מפשע שנשרף בקרבת ארמון הסולטאן. מעורבותו של יהודי בעל חסות זרה בפרשה, והסכנות להתנפלות על יהודי המללאח, עוררו הדים רבים. היו תקדימים לשריפת יהודים במרוקו כמו בארצות האיסלאם האחרות, ובמקרים אחרים שרפו את הגופה כדי להעלים ראיות.

שריפת עבריין היא לגיטימית ומקובלת בעולם המוסלמי. על עבירות אלו חל עונש שריפה.

   יהודי או נוצרי הנואף עם מוסלמית.

   החוזר מהתאסלמותו לדתו הקודמת.

   יהודי או נוצרי הנכנס למסגד.

   ד'מי המרים יד על מוסלמי.

   המזייף מטבעות.

   בפועל נשרפו יהודים מסיבות שונות, מהם שסירבו להתאסלם כמו למשל ב 1165 רבי יהודה אבן סוסאן מנהיג קהל התושבים בפאס, מהם קרבנות של עלילות.

ב 1724 גזר המלך על הנגיד משה בן עטר לישרף והצילו הקב"ה. בשנת 1733 נשרף במכנאס תורגמן בשם שלמה נחמיאש. מרדכי אשריקי, יועצו של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, נשרף על ידי יזיד.

הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו – Tissot – הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב 19 בדצמבר אותה השנה, הם היו כבר מחוץ לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

האם מוסלם הרוצח יהודי נענש.

לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מיים, אין מוסלם נענש בעונש מוות על רציחתו של נוצרי ויהודי. אימרא עממית במרוקו אומרת " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב 16 במרס 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא הוצאו להורג.

ראשי " אגודת חיים " וועד שליחי הקהילות בבריטניה התלוננו בפני שר החוץ הבריטי ב 30 ביוני 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא נענשו.

בכמה מקרים נאסרו בפקודת הסולטאן חשודים ברציחת יהודים, או כאלה שהוכח שהם הרוצחים. בעקבות רציחת יהודים בעיר לאראש ב 1878 עוכבו במאסר בפאס שמונה חשודים, ששוחררו לאחר שזקני היהודים בלאראש ובטנג'יר הצהירו שהם חפים מפשע, אבל הרוצחים לא נאסרו, למרות תלונתו של קונסול ארה"ב במרוקו פליכס מתיוס.

לאחר שנרצחו 14 יהודים בין מאי לדצמבר 1880, לא נאסר אף אחד מהרוצחים. במידה ורוצחי יהודים נאסרו, הדבר נעשה רק כדי להניח את דעתם של הדיפלומטים האירופים שהתבקשו על ידי האגודות היהודיות בבריטניה ובצרפת להתערב ולתבוע ענישה לרוצחים

מצויים תקדימים שמוסלמים נענשו בקנס כספי על הריגת יהודי וזה העונש המירבי, וגם ענישה זו תלויה בשרירות לבו של המושל או הסולטאן, במעמדו של הנרצח, בהיותו בעל תעודת חסות, ובלחץ המופעל על השלטונות על ידי הדיפלומט.

רוצחי יהודים שילמו בשנות ה 70 – 80 של המאה ה 19, בין מאה לחמש מאות פרנקים ולאחר מכן שוחררו. כי"ח ביקשה שנוהג זה יבוטל על ידי הסולטאן, וכי הרוצחים יענשו.

שפיטתו של הרוצח יהודי היא בעייתית, שום מוסלמי לא יעיד בפני הקאדי על בן דתו שהרג יהודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. גם יהודי יחשוש להתלונן על הריגת בן דתו, כי הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

ענישה קןלקטיבית סביבתית, היו מקרים בהם נקנסו אנשי הכפר בקרוב לפאס, בו נרצח יהודי, ובמקרה אחר בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע רצח של יהודי, על שלא ניסו למנוע ולעצור את הרוצח. זו היתה הוראת הסולטאן חסן בשנת 1876. יהודי שנרצח בשנות ה 80 בסביבות טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, וכן הוטל קנס על תושבי הסביבה, וההכנסות נמסרו למושל טנג'יר.

כופר דם לקרובי הנרצח : על פי דיני השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שאין ידם במעל, ואינם יודעים מי הרוצח, אבל עליהם לשלם דמי כופר ( פדיה בערבית – فدية ). אין הדין המוסלמי מחייב זאת כאשר ההרוג הוא ד'מי, בכל זאת היה הסולטאן מאשר לעתים תשלום פיצויים למשפחת הנרצח היהודי, בדרך כלל בעקבות פניות של מנהיגי הקהילה והדיפלומטים.

פיוטורי מושל : בעקבות לחץ של דרמונד האי פיטר הסולטאן את המושל של לאראש, לאחר שיהודים נרצחו במחוז שליטתו ב 1864. צעד כזה היה תלוי במעמדו המיוחד של דרומונד האי. מכל מקום ניתן להסיק שלא היתה עקביות ואחידות בתגובת השלטונות לרציחתם של יהודים.

למרות שיהודים ונוצרים נחשבים מבחינה המשפט המוסלמי בני אותו מעמד – ד'מיים -, הרי בפועל היה הבדל ביניהם. ולפי הרישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי ומקורות אחרים היו מקרים שרוצחי נוצרים במרוקו נדונו למוות, בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.

דבר רציחתו של יהודי זקן בן 70, לפי גרסאות אחרות בן 75, או 80 בשם אברהם אלעלוף ב – 15 בינואר 1880 על ידי המונים בפאס לאחר מהומה, נודעה לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון במהירות. התקרית עוררה הדים חזקים באירופה שהתבטאו בפרסומים בעיתונות היהודית והזרה, שאילתות בפרלמנט הבריטי, ומעורבות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה וארצות הברית והשלטונות במרוקו. לתקרית שתי גרסאות.

הגרסאות היהודיות לתקרית.

בגרסה היהודית הבדלים בפרטים. אחת אומרת כי הקורבן נקלע למהומות בעקבות ריב בין יהודי בעל חסותה של צרפת ובין מוסלם. הידיעה הגיעה מפאס לפריס, ובדו"ח החודשי של כל ישראל חברים בינואר, בפברואר ובמרס שנת 1880, התפרסמו הפרטים דלהלן :

יהודי בשם מרדכי אביקסיס בעל חסות צרפתית היה עד למעשים אכזריים של מוסלם מבוגר כלפי ילדים יהודים. הוא ניסה לפנות לערכאות ונתקל בהמון מוסלמי בשערי בית הדין, ואלה כמעט רצחוהו. הצלחת בריחתו הרגיזה את המוסלמים שהתנפלו על יהודים עוברי אורח שחזרו אותה שעה מהשוק.

ביניהם יהודי זקן שנרצח והתעללו בגופתו ולבסוף הניחוה על עצים, שפכו נפט ושרפוה. יהודי פאס חוששים מהתנפלות על שכונתם, אינם מעיזים לצאת ממנה ופרנסתם נפגעה. כרגיל באירועים מסוג זה, הייתה התערבות דיפלומטית, ביניהם של קונסול ארצות הברית במרוקו מתיוס שתבע מהסולטאן להעניש את הרוצחים.

אלא שנעצרו בעת המהומה שוחררו. הסולטאן פקד לפצות את משפחת הנרצח באלף פרנקים. בו זמנית הטיל על יהודי פאס לשלם כופר באותו סכום לקופת הסולטאן.

סגן הנשיא של סניף כל ישראל חברים בטנג'יר ד"ר מיגוארס כתב ב – 3 בפברואר למזכיר של כל ישראל חברים בפריס את הדברים הבאים : משפחתו של אברהם אלעלוף שנרצח ואחר כך נשרף, המשמש כעדות נגד הרוצחים.

הוזיר ענה שעליו להתייעץ עם אדונו. הסולטאן ענה שאישור כזה אינו ניתן על הריגת יהודי, נוצרי או עבד. הו ממליץ שהיהודים יסלחו לרוצחים, ושהדבר לא ייזכר עוד. הכותב מעיר שהנאסרים שוחררו. ניתן להבין איזו סכנה נשקפת ליהודים כאן.

מוסלמים צועקים ברחוב : תנו פראפין, תנו אש, הנה באים יהודים, לא ייפלא אם המוסלמים יכנסו למללאח בפאס או במכנאס או בעיר אחרת בפנים הארץ, וירצחו גברים, נשים וילדים.

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

בינתיים התאסף המון מוסלמי, והמוסלם התלונן בפניהם שהיהודי הציק לו, וכתגובה תקפו ההמונים את היהודי במקלות ובאבנים. הוא ניצל הודות למטבעות שנתן לתוקפים, וברח. מוסלמים רדפו אחריו. יהודים שחזרו לבתיהם הותקפו.

אחד מהם אדם נכבד בשם אברהם אלאלוף שלא יכול היה לברוח הוכה, נפל ונדרס. התוקפים יחד עם בעלי החנויות הסמוכות הביאו עצים, שפכו עליו נפט ושרפוהו. מפחד התנפלות על המללאח לשם שוד ורצח, ננעלו שעריו.

הפחד גרם לשלושים נשים בהריון להפיל פרי בטנן. במשך הלילה איש לא העז לצאת לרחוב, ורק בבוקר נמצאה גופתו, חציה שרופה וחציה נטרפה על ידי כלבים. יהודי בעל מעמד הופיע בארמון הסולטאן למחרת, ותבע שייעשה צדק.

התשובה שניתנה לו שאין לו ממה לחשוש. יהודי פאס חשים בפחד מפני התקפה על המללאח. המוסלמים נעשו יותר אלימים כי ראו שאין נענשים על פשעיהם.

מסקנת הכתב כי אירוע זה משמש אור אדום למה שעלול לקרות אם החסות שיהודים נהנים ממנה תוסר. ממשלת ספרד כבר הסירה את החסות, ומהומה זו היא התוצאה הראשונה שלה. התברר שהסולטאן קיבל מיד מידע על האירוע, ופקד על מאסר האשמים והעדים לרצח שלא מנעו זאת.

ננקטו צעדים להגנת המללאח, וכדי להבטיח זאת הוחלף המושל הצבאי. משפחת הנרצח קיבלה שמונים לי"ש פיצויים. דרומונד האי תבע בשם בריטניה הענשת הרוצחים, וכי הסולטאן הבטיח מילוי הבקשות.

דיון בפרלמנט הבריטי

ב – 20 בפברואר 1880 פירסם הג'יואיש כרוניקל פרטים נוספים : חבר הפרלמנט היהודי מרג'נט סיימון שאל את תת שר הפנים הבריטי שאלות אלה :

א. האם התקבל דיווח רשמי בקשר למהומות נגד היהודים בפאס, כשרבים נפצעו אנושות, וזקן בן 70 נרצח וגופתו נשרפה על ידי ההמון.

ב. האם ניתנו הוראות לנציג הקונסולרי בקשר לאירוע זה.

ג. האם נוכח הסכנות הנשקפות לבלתי מוסלמים במרוקו, נוטה הממשלה להמשיך את החסות הקונסולרית שהוענקה להם עד עתה.

תשובת השר הייתה שפרטי האירוע נמסרו לממשלת הוד מלכותה, ודרומונד האי קיבל הוראה למחות בפני הוזיר. נוסח המחאה אושר על ידי הממשלה, וכי על הנושא החסות מתנהל דיון אצל הממשלות ביניהן בריטניה.

חבר הפרלמנט הנ"ל נפגש עם שר החוץ הלורד גרנויל יחד עם ועד שליחי הקהילות ו אגודת אחים ודנו בנושא זה, בין מצוקות אחרות של יהודי מרוקו, וכן על בעיית החסות.