Le Cimetière Israélite de Fès- בית החיים בעיר פאס
Le Cimetière Israélite de Fès
בית החיים בעיר פאס …
התיעוד נעשה על ידי Yona Abeddour
בתאריך 25/04/2018
קטעים אקראיים מתוךהספר "פאס וחכמיה" לרבי דוד עובדיה ז"ל, כרך א
שאלה ט'. נוסח דברי זכרון הנכתבים בספרי זכרונות של בתי כנסיות ונוסח הדברים הנכתבים על אבני המצבות של בית החיים, שלחו לי ג״כ.
תשובה. הבתי כנסיות הישנים נהרסו, כאשר יתבאר, וכן בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק (1790) כאשר יתבאר והכל חדש, ואין כל חדש. תדע שהקבר הישן הנודע לנו שעודנו מצויין שלא נתגלגלו עצמותיו הוא קבורתו של צדיק מוז״ה מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ״ל, שעלה אל האלהים שנת תקס״ה(1805) כאשר יתבאר.
פאס וחכמיה כרך א עמוד 87
ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה צווקת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תתלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה. עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לא לא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבית החיים הישנה, ובשנת תרמ״ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור. תנצב״ה.
אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.
ואחר צאתנו מבית התפלה היינו עולים לבית החיים ז״ל של התושבים והמגורשים ישצ״ו והסליחות והתחנונים ביני בתי כנסיות הי״ג של מדרש א׳ ומדרש חדש הי״ג. ולאחר כל זאת ביום ב׳ ר״ח אייר היתה צעקה גדולה בתרועה ובקול שופר בשווקים וברחובות ביני בתי כנסיות הי״ג – כלומר אמרו סליחות ברחוב, בין שני בתי הכסת – וברחובות העיר ובפתח שער האלמלא״ח בין קברי ההרוגים הקדושים שנהרגו בימי הגזרה בש׳ הרכ״ה ליצי׳ לתפ״ץ. סש' עז' כלומר לפמ"ה – לפרט מן הפרט – היא שנת ע"ז = שע"ז = 1617 למניינם.
יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן
מעורבות הדיפלומטים.
ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית. הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל.
הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר בסכינים ובאבנים ופצעוהו כה קשה עד שחייו היו בסכנה. הדבר עורר תגובות זעם ואיבה על ידי ההמון שהיה בקרבת מקום, והמללאח היה כמעט למאכולת אש.
לולי עזרת אללאה ופעולת השלטונות שנקטו בכל הצעדים כדי להרגיע את הרוחות של ההמון. נאסרו היהודים התוקפים האלה : שלמה בן חביב אלזיתאני ואחיו ראובן ויהודה בן ישראל. אין ספק שיהודי זה עבר את כל גבולות ההעזה והחוצפה בניסיונו להיכנס בכוח לבניין הממשלה ובמעשיו כלפי השומר. כך סיכן היהודי את חייו, כי לולי התאפק השומר והיה הורגו, הייתה הצדקה לשפיכת דמו בהתאם לחוק הדתי והאזרחי. כי מי שנכנס למקום בניגוד לפקודה, מסכן את חייו.
הסולטאן ציווה לוזיר הנ"ל להודיע את פרטי האירוע לדרומונד האי, ולציין שיהודי זה גרם לסיכון חייהם של אחיו היהודים ולולי צעדי השלטונות, כי אז היו נערכות פרעות ברובע היהודי.
ועליך לדעת על ההתנהגות של היהודים, כי אם החלשים מביניהם מתנהגים כך, איך יפעלו החזקים ? הממשלה מתנערת מכל אחריות אם היהודים לא ישנו את התנהגותם ולא יחזרו לדרך המקובלת לפי התנאים (תנאי עומר). כי התנהגותם עתה עלולה להביא עליהם אירועים שקשה יהיה למנוע אותם, וכתוצאה מזה יסבלו הם ורכושם.
תגובת השגריר הבריטי : תביעה לשמירת חיי היהודים ורכושם.
תגובת השגריר לוזיר נכתבה ב-16 ביולי על ידי וייט- White.H.E שהחליף את דרומונד האי. הוא הביע שביעות רצון מההתנהגות התקיפה של המושל בפאס במניעת פרעות ביהודים ובהגנה עליהם. יחד עם זאת הזהיר מהתוצאות החמורות אם יהודים יסבלו בגופם או ברכושם כתוצאה מהתקפות על ידי מוסלמים. הוא המליץ שיוצאו פקודות למושלים ולממונים בערים הפנימיות, לשמירה מפני כל התקוממות. מתייחס להאשמות הוזיר על " התנהגות בלתי נאותה של היהודים, המהווים מקור מתמיד של בעיות מרגיזות, בניגוד לאזרחים הנוצרים שהתנהגותם חיובית.תגובתו כמו זו של דרומונד האי בעבר, כי כל ממשלה אחראית לשמירת הסדר והשלום במדינה, וממשלת השריף אינה רשאית להתנער מאחריות להתפרעות כלשהי שתפרוץ, שבה עלולים להיפגע חייהם או רכושם של נתיניו ללא הבדל דתם. ולאחר מכן הוא עבור למקרה הנדון :
ניסין ההתפרצות של שלושה יהודים חסרי משמעת לבניין הממשלה בפאס, הוא מקרה חריג, ואין סימנים של חוסר צייתנות מצד יהודים ברחבי האימפריה. בין היהודים הרבים במדינה זו, בוודאי יש אנשים בעלי אופי שלילי, אבל אין הקהילה היהודית יכולה להיות אחראית למקרים חריגים של מיעוט. באותה מידה אין השלטונות יכולים להתנער מאחריות נוכח מעשי נקם מופרזים מצד מוסלמים, שהיהודים עלולים להיות קרבנותיהם.
הוא ממשיך בדברי חנופה לשלטונות באומרו שממשלת מרוקו כבר הוכיחה בעבר שיש ביכולתה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לדכא מהומות והוא משוכנע שהסולטאן בחוכמתו, בחוש הצדק ובחסדו כלפי אזרחים חלשים, יוציא פקודות חמורות לכל פקידיו כדי שיעשו את כל הדרוש לדכא תסיסה הנובעת מרגשות עממיים.
הוא עובר להצעות מעשיות כדי למנוע בעתיד מהומות אנטי יהודיות. מציע להציב חיילים במקומות שונים בעיר, בייחוד בשכונות למגורי היהודים ולהודיע מיד לשלטונות במקרה ודרוש כוח גדול יותר כדי לפזר מתפרעים.
השגריר הבריטי מקבל על עצמו את האחריות להעניש אזרחים בריטים וכאלה הנמצאים תחת חסותה, שיימצאו אשמים בהתנהגות אלימה המסכנת את השלום. ובאותה מידה יכולים השלטונות לטפל באזרחיהם ללא הבדל דת או מעמד.
הכותב הבטיח להעביר לממשלת בריטניה תרגום המכתב שקיבל מהוזיר, ויבקש שהתוכן יועבר ל " אגודה העיקרית " של היהודים קרי " אגודת אחים ", כדי שאלה יזהירו את בני אמונתם במרוקו, ולימנע מהתנהגות שעלולה לגרום לזעם אצל המוסלמים. השגריר מסיים בתקווה שהודות לצעדים אלה, והתנהגות שקולה של הממשל בפאס, שכבר הוכיח את עצמו, לא יופר הסדר הציבורי בעתיד.
למחרת דיווח וייט לשר החוץ הבריטי על צעדיו בקשר לפרעות בפאס. להערכתו, אילולי הצעדים התקיפים של השלטונות בדיכוי המהומות, היו היהודים עלולים לסבול באופן חמור, בתיהם היו נבזזים ואולי היו נשחטים. הוא צירף תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ אמפדל גרניט מ-21 ביוני בו התלונן על התנהגות אגרסיבית של היהודים, ומתנער מאחריות למעשי נקם על ידי מוסלמים.
החלטת דיפלומטים : השלטונות חייבים לשמור על חיי היהודים ורכושם.
הוזיר שלח מכתבים זהים לכל הנציגויות הזרות. וכיוון שמאז עזיבתו של דרומונד האי, שגריר ספרד דיאוסדאדו הוא זקן הסגל הדיפלומטי, הזמין את חבריו הדיפלומטים לפגישה בביתו, כדי לדון יחדיו בתשובה שתינתן למכתבו של הוזיר.הוחלט פה אחד שהתשובות של כל הנציגים תהיינה אחידות בתוכן אבל לא זהות. ויש להודיע לוזיר אלמפדל גרניט שאין מקובלת עליהם ההנחה שהממשלה לא תישא באחריות למהומות שעלולות לפרוץ ולסכן חיי היהודים ורכושם.
וכמו שהשלטונות הוכיחו יכולתם לטפל במהומה במקרה הנדון, הרי אם יאומצו צעדים הולמים, הם יהיו מסוגלים למנוע פרעות בעתיד. למרות שעלולים להיות מקרים בהם יהודים יימצאו אשמים בהתנהגות כמו זו הנזכרת במכתבו של הוזיר, הרי אלה רק מקרים חריגים, ואין ליחסם לסימפטומים של אי קבלת מרות מצד היהודים באימפריה בכלל.
הצדקה חלקית של העוינות כלפי היהודים באשמת מלווים בריבית.
וייט שלח לשר החוץ את תרגום תשובתו לוזיר הנ"ל ברוח ההחלטה המשותפת עם שאר הדיפלומטים. הוא מסתייג מהנחת הוזיר כי התנהגותם של שלושת היהודים שתקפו את השומר, אופיינית לזו של כל הקהילה היהודית. אבל הוא חושש שהתנהגות רבים מהם מצדיקה את הסגנון בו נקט הוזיר. בהקשר לזה הזכיר לשר שדרומונד האי ציין כמה פעמים כי אם לא יינקטו אמצעים כדי למנוע עוולות על ידי יהודים, התוצאות תהיינה חמורות. והוא מנה כמה מ "חטאי" היהודים, בייחוד אלה שנהנים מחסות זרה : יחס אכזרי כלפי המאורים בתביעותיהם המופרזות לריבית. הדבר גורם לשנאה על ידי המוסלמים, שחיפשו הזדמנות לנקום בקהילה היהודית כולה. ועתה מזהיר את ממשלת מרוקו, שאם זו לא תפעל בגלל סיבוכים במדיניות בינלאומית או מרידות פנימיות, המצב עלול להביא לשחיטה כללית של יהודים ונוצרים. כי ההמונים הנלהבים לא יבחינו בין בני הדתות השונות.
יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן-עמ'-צב-צה
יהודי פאס תרל"ג-תר"ס-1900-1873-אליעזר בשן-עמ' צה-צח
הרב של פאס מאשים את היהודים בעלי החסות.
וייט ציין לשבח את העובדה כי הגינוי הקיצוני ביותר למעשי הרמאות של יהודים אלה, הושמע על ידי נכבדי הקהילה היהודית. אבל חכמיהם וזקניהם חסרי יכולת למנוע את המעשים הראויים לגינוי. הכותב התנצל ואינו רוצה שיובן כי רק היהודים אשמים במעשים שליליים כאלה. ולשם איזון הוא מציין כי למרבה הצער, יש גם נוצרים שאינם מתביישים לנהוג כך. אבל לעומת המספר הגדול של יהודים החיים ברחבי האימפריה, רק כחצי תריסר נוצרים גרים בערים הפנימיות. וייט דיווח על שני נושאים שנמסרו בפגישת הדיפלומטים בטנג'יר :
הראשון, דיווחו של שגריר צרפת על ביקורו אצל הסולטאן במראכש אשתקד.
השני, שגריר ספרד סיפר שלפני כמה שנים כשנושא החסות נדון בממשלתו, קיבל מכתב מהרב של פאס, אבנר ישראל הצרפתי, בו ציין את הסכנות שנשקפות ליהודים מבעלי החסות, בגלל שהתנהגותם אינה הוגנת, והוא צפה שהמוסלמים שיסבלו מהם, יתקיפו גם את שאר היהודים. הרב הוסיף שלא רק מוסלמים סבלו מהם, אלא גם רבים מבני דתם היהודית שאינם בעלי חסות היו קורבנותיהם.
התעודה האחרונה בנושא זה היא תשובת משרד החוץ מה-31 ביולי בה מאשר המשרד קבלת מכתביו של וייט, ומחזק את ידיו בעמדתו ובמעשיו. חייהם של יהודי פאס ניצלו הודות לעמדה תקיפה של המושל בפאס, שהוא ושני פקידיו זכו לקבל מ "אגודת אחים" קומקום לתה עשוי כסף בתור מתנה בצירוף מכתב תודה החתום על ידי יוליאן גולדשמידט ראש האגודה, ולורד רוטשילד סגנו.
העובדה שכתוצאה מתקיפת יהודי את השומר המוסלמי בכניסה לשער או לבנין ממשלתי, נשקפת סכנת התנפלות על כל הקהילה היהודית, מעידה על האשמה קולקטיבית. תופעה זו הייתה אופיינית למעמדם המעורער של יהודי מרוקו שהיה תלוי ברצון הטוב של השלטונות ובהתערבות הזרה למען היהודים, שתבעה מהשלטונות להגן על כל היהודים מפני פורעים. שוב עלתה בעיית היהודים בעלי החסות האמידים, המלווים בריבית, הנאשמים בקילקול היחסים העדינים בין היהודים למוסלמים.
לאחר אירוע זה, נרצחו יהודים בסביבת פאס, אברהם חמוק בן 35 נרצח בשיירה שעזבה את פאס עם סחורות. יהודים שיצאו בנובמבר 1886 למכנאס כדי לקנות כבשים התגלו אחרי 27 ימים כשגרונם חתוך.
הגבלות התנכלויות ורציחות 1886 – 1888.
באוגוסט 1886 הגיעה ידיעה מפאס ללונדון שניתנה הוראה על ידי המושל, באישורו של הסולטאן, שכל בתי היהודים בעיר הגבוהים מקומה אחת ייהרסו, כדי לא לעורר זעמם של המוסלמים. בהמשך נאמר שמשפחות יהודיות רבות עוזבות את פאס למכנאס ומשם לערי החוף, בהן הם פחות מאוימים.
בראשית 1887 נפוצו שמועות שיש נטייה מצד כמה דיפלומטים לבטל הענקת תעודות חסות זרות ליהודים נתיני הסולטאן. באפריל אותה שנה פורסם שנציגי איטליה וצרפת הצהירו על נטייה זו. שגריר צרפת במרוקו מר פרו הבטיח זאת בביקורו אצל הסולטאן. לפי הערכות עסקנים יהודיים נטייה זו הגבירה את הקנאות. בשנת תרמ"ז 1886 – 1887 ללא תאירך מדויק, כתב הרב אלבאז מפאס לניו יורק כי :
"זה ימים לא כביר נתנו לטבח בלי חמלה, במסיבי ( בסביבות ) פאס יע"א למעלה מחמישה עשר נפשות, ושללו רכושם " והתלונן כי אין שומע לבקשת המשפחות לקבלת פיצויים. לא ברור לאיזו שנה או שנים התכוון הכותב. נוסף לכך הזכיר התנפלות באייר אותה שנה. מטרת הפנייה היא להביא להתערבותו של פ. מתיוס אצל השלטונות במרוקו. הוא מספר גם על גזירה של מושל פאס : " שלא יקנו ורדים ופרחי נארנאג'א (הדרים) באומרו לא יאתה ריח בשמים ליהודים ".
בשנת 1887 ו-1889 פורסם שיהודים רגילים לטהר את חדריהם בקיץ במיץ פרחים של תפוזים שהם מכינים, וחל איסור ליהודי פאס לקנות פרחים אלה מערבים.
הגבלות כלכליות 1887 – 1888.
כפי שפורסם בטיימס אוף מורוקו בשנת 1887, ולפי מידע שהגיע מראשי קהילת פאס לכל ישראל חברים ולאגודת אחים במשך החורף של שנת 1888, הוטלו על ידי המושל הגבלות אלה על יהודי פאס.
1 – נאסר על מוסלמים למכור חלב ליהודים.
2 – אסור ליהודים לעסוק במסחר מחוץ למללאח ולא לפתוח חנויות ברובעים המוסלמיים. הדבר פוגע בקיומם כי רוב המסחר נעשה מחוץ למללאח. רק שישה בעלי תעודות חסות זרות, יבואני סחורות מאירופה מורשים למכור סחורותיהם בסיטונות לסוחרי הבזאר.
3 – לבעלי המלאכה היהודים יש סיכוי מועט להתפרנס ממלאכתם מאז מינויו של המושל החדש. נמנע מחלפנים יהודים הקונים גושי כסף לפעול בשוק הנמצא ברובע המוסלמי, בו ניהלו עסקיהם במשך דורות רבים ללא כל הגבלה. עתה 80 ראשי משפחות סובלים מחוסר פרנסה.
מוסלמים הנהנים מהאיבה שרוחש המושל כלפי היהודים, יוזמים מעשי אלימות נגד היהודים חסרי הגנה. יהודי פאס התלוננו בפני הסולטאן, שהורה למושל לנהוג ביד רכה כלפי היהודים ולהגן עליהם מפני התנכלויות של מוסלמים. הוראות אלה פורסמו ברבים, ולמרות זאת לא חל כל שיפור במצב היהודים.
הגבלת הגובה של בתי היהודים ואיסור רכישת קרקע מחוץ למללאח בשנת 1888.
ב-2 במרס 1888 כתבה "אגודת אחים" לשר החוץ הבריטי מסמך הכולל 27 סעיפי הפליה מהם סובלים יהודי מרוקו. השגריר החדש של בריטניה במרוקו סיר קירבי גרין הגיב על סעיפים אלה ולדבריו סעיף 5 המגביל את גובהם של בתי היהודים, חל רק בפאס, ולא בערים אחרות במרוקו וגם כאן יש יהודים בעלי השפעה בחצר הסולטאן, שבבעלותם בתים יפים. כלומר, המקורבים לשלטונות הצליחו לרכוש קרקע ולבנות בתים בגובה האסור ליהודים אחרים. ראינו שבשנת 1886 ניתנה הוראה להרוס את הקומה השנייה של בתי היהודים. הדבר נעוץ ב "תנאי עומר" האוסר שבתי הד'מים יהיו גבוהים מאלה של המאמינים. אשר למיוחסים, שיטה זו הייתה רגילה במרוקו כמו בארצות מוסלמיות אחרות, בהן קיים הכלל, כי מי שהמלך חפץ ביקרו כולל יהודים נהנים מהנחות שונות, והגבלות החלות על פשוטי העם, אינן מחייבות אותם.
ביזוי חכם בשנת 1888.
חכמי ישראל זכו בדרך כלל לכבוד גם על ידי המוסלמים והיו שהאמינו שבהיותם צדיקים יש בכוחם לחולל נסים ולרפא גם מוסלמים. אולם היו מקרים יוצא דופן כמו זה : בסוף שנת 1888 נמסר שמוסלם קילל את הרב וידאל הצרפתי. הרב פנה למושל בתלונה וגם זה קללו. באותה שנה הגיעו ידעיות לפריס ששני יהודים בפאס, שהלכו לברך את הקאדי החדש מוחמד סקלי, ידידם זה מכבר, הושפלו כאילו היו פושעים. הם נכבלו על ידי חיילים והולקו. אותה שנה העידו מוסלמים בפאס ששמעו מפיו של יהודי שאמר את השהאדה (העדות או ההצהרה ההופכת את אומרה למוסלם) והובא בפני קאדי כדי לאלצו לקיים את הצהרתו בדבר אמונתו באסלאם. הקאדי פקפק באמינות העדים, ויהודים שהיו נוכחים במקום נאלצו לשחד כמה מוסלמים כדי להימנע מנקמה.
האשמת יהודי שהרג מוסלמי בשנת 1888.
ביולי 1888 הואשם משה עמור בן עסולי בעל תעודת חסות של ארצות הברית שהרג ערבי, שהוא בנו של אדם שנאסר עקב אי תשלום חוב. הוא נאסר וקהילת פאס פנתה לשגריר ארצות הברית במרוקו מ. ריד לואיס כדי לשחררו. זה כתב לש. בן עוליל מנהל בית הספר של כל ישראל חברים וביקש את סיועו. גם שגריר ארצות הברית במדריד היה מעורב בפרשה, ונסע לפאס. המאמצים נשאו פרי, וכפי שפורסם בטיימם אוף מורוקו ב-13 באוקטובר 1888, שוחרר בן עסולי בפקודת הסולטאן. יהודי פאס חיו בצילן של הגבלות כלכליות וסכנות לאבדן רכושם וחייהם מול קנאות דתית מוסלמית שניזונה משמועות על עושרם של היהודים. והתוצאה תסיסה להתנפלות על בתיהם במללאח.
יהודי פאס תרל"ג-תר"ס-1900-1873-אליעזר בשן-עמ' צה-צח
"יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.פגיעות ורציחות 1887 – 1897.
פגיעות ורציחות 1887 – 1897.
בין השנים 1887 – 1897 הגיעו ידיעות לפריס על רציחת יהודים בפאס או בקרבתה. בפברואר 1887 נרצח רוכל יהודי בקרבת פאס. לאחר שנתיים נרצחו בפאס אברהם ומסעוד פינטו, שסחרו מקומיים. כפי שפורסם ב-17 ביולי 1891 נרצחו בשוק ליד פאס, רבי יהונתן מאימראן ומשרתו מסעוד שקורי על ידי מוסלמים שהיו חייבים לו כסף.
ידיעות דומות בשנת 1893, באפריל פורסמה הידיעה הבאה : משרתו של היהודי של סגן הקונסול הבריטי בפאס הותקף והוכה בעת שיצא מבית אדונו. זה דיווח לוזיר לענייני חוץ, שטיפל בפרשה.
ביולי נודע שהסולטאן חסן הראשון יצא מפאס למסע צבאי, ופקד על שלושת המושלים של העיר לשמור על היהודים במללאח בהיעדרו. המושל הראשון ענה שאינו יכול לערוב לביטחונם מחוסר חיילים. הסולטאן שלח 500 חיילים שיוצבו שם עד שובו. יהודי פאס הביעו שמחתם נוכח עובדה זו. כחודשיים לאחר מכן נודע על שלושה יהודים מפאס שהלכו למחנה של הסולטאן מחוץ לעיר, נרצחו על ידי תושבי אוטאט. יהודים לקחו גופותיהם למחנה הסולטאן, אשר פקד למצוא את הרוצחים ולהענישם.
כתב רויטר בטנג'יר הודיע על האירוע הבא בנובמבר 1893 : ארבעה יהודים יצאו ב-4 בנובמבר מפאס עם פרדים עמוסים סחורה לשוק של ימי חמישי לעיירה השוכנת כ-60 קילומטר מפאס. קרוב ליעדם הבחינו ברוכבים מוסלמים המתקרבים אליהם. שני יהודים ברחו והאחרים הוקפו, נשדדו ונורו למוות. הרוצחים לא נתפשו. למחרת נורה יהודי בגבו בשוק כדי למנוע מסירת עדות. ב-16 בנובמבר 1893 דווח על חוסר ביטחון בפאס ובסביבתה בגלל הקנאות של האוכלוסייה. אנגלים שסחרו בעיר ביקשו ליווי של חיילים או שומרם מזוינים לשמירה על חייהם.
בראש חודש אדר שנת תרנ"ה – 1895, התנפלו פורעים על המללאח, בזזו רכוש והרסו בתים וחנויות. יהודים אחרים ברחו ומצאו מקלט בזאויא ( מקום קדוש, בו היו מתבודדים סופיים ). הפורעים הגיעו גם לשם, חטפו שתי נשים שנאנסו, והנשארים נדקרו בסכינים. הסולטאן מינה מושל חדש שהשיב את הסדר על כנו בעזרת חיילים. אותה שנה נרצח חלפן יהודי בפאס. החשוד היה מוסלם שאמור היה להביא לו כסף. משפחת הנרצח פנתה למושל פאס כדי לחקור אותו והוא סירב.
כאשר פרצה שריפה במללאח בשנת 1896, נוצלה העובדה שנמלטו יהודים רבים מאימת האש, וכאלף מוסלמים התאספו לשם התנפלות על המללאח ושדידתו. המושל שלח מאתיים פרשים כדי להגן על שערי המללאח מפני הפורעים. גם באותה שנה נמשך גל הרציחות, והשלטונות לא דאגו לפצות את המשפחות. מסעוד בן נתן ויהושע סוסאן מפאס נרצחו על ידי שישה שודדים לאחר שנשדדו. דיווח על הרציחות הגיע ללונדון, ואגודת אחים נתבקשה לפנות לממשלת בריטניה. עלתה הצעה שהקהילות שנפגעו יפנו ישירות לשגריר במרוקו. סגן הקונסול הבריטי בפאס נקט בצעדים כדי להשיג פיצויים למשפחות.
מושל פאס היה מטשטש סימנים שעשויים היו לגלות את זהות הרוצחים. כך היה בתחילת שנת 1897. אישה מוסלמית הודיעה שגופתו של רוכל יהודי כרות ראש נמצאת במרחק שעה הליכה מפאס. כשנודע הדבר ליהודי פאס באו למקום כדי לקוברו בקבר ישראל, אבל נאלצו לחזור כלעומת שבאו, כי המושל של פאס מנע מהם ללכת למקום בטענה שבדרך שורצים שודדים. לאחר שהגיעו לפאס, שלח המושל שני שליחים כדי לטשטש סימני רצח. באותו זמן נודע על תקיפתם של מימון בן נאים ומזכירו הנוצרי האמריקאי שאוימו בחרב. נציגי צרפת וארצות הברית מחו בפני הסולטאן. לפי ידיעה בשנת 1897, שני יהודים שלא יכלו לשלם את המסים הולקו בפקודת המושל 1200 מלקות. דומה שיש הפרזה במספר המלקות מסיבות שונות היו תדירות.
עלילה על יהודי עשיר שנת 1898.
בט"ו בשבט תרנ"ח – 1898, העלילו אנגלים וגרמנים יחד עם יהודי מטנג'יר על יהודי עשיר בפאס בשם בנימין בן שמחון, שניסה לשדוד אותם. בתחבולה הביאוהו אליהם והכוהו, כדי לסחוט ממנו כסף, ואחרים רצו לרוצחו נפש. הנוצרים הזמינו קונסול ובינתיים התאספו המונים לקול צעקותיו של היהודי. הנוצרים איימו עליו ברוביהם. יהודים בעלי חסות מזוינים ניסו לחלצו והיו חילופי אש בין הניצים, ולבסוף הצליחו חבריו היהודים לחלצו.
יהודי אזרח ארצות הברית נרצח בעקבות תקרית עם שריף שנת 1900.
תקרית בין יהודי אזרח זר ובין מוסלם ממשפחת הנביא הסתיימה ברצח היהודי, ועוררה תסיסה. לאירוע גרסאות שונות. לפי מקור עברי הדבר אירע בראש חודש תמוז תר"ס 27 או 28 ביוני 1900. יהודי מטנג'יר בשם מרקוס שהיה לבוש אירופית ורכב על סוס בפאס, היה מעורב בקטטה שפרצה בינו ובין מוסלמי שהיכהו בבול עץ. היהודי ירה במכהו פגע ברגלו ונפצע. במהומה הרגו את היהודי במקלות ובסכינים ואחר כך שרפו את גופתו. היה ניסיון להתנפל על המללאח, אבל נשלחו חיילים והמללאח ננעל לחמישה ימים. לפי מקור אחר, יהודי אזרח ארצות הברית בשם מרקוס אצייאג שהיה לבוש אירופית הוכה על ידי שריף, לאחר שהיהודי דחפו ללא כוונה. היהודי ירה במכהו והרגו. ההמון התנפל עליו, רצחוהו ושרפו את גופתו.
הנושא חייב טיפול דיפלומטי. א. ניקולסון(Nicolson) שגריר בריטניה בטנג'יר כתב לשר החוץ הרוזן סליסבורי ב-5 ביולי 1900 על התקרית. הוא התייחס לדיווחו בנידון שלושה ימים קודם. מודיע בשם נציג ארצות הברית במקום, שממשלת ארצות הברית הסכימה להצעתו של שגריר צרפת שקונסול צרפת בפאס יגבה עדויות על פרטי האירוע. סגן הקונסול הבריטי בפאס דיווח שהפצוע המוסלמי במצב קשה והכדור עוד לא הוצא מגופו.
העובדה שהנפגע הוא מצאצאי הנביא, החריפה את התקרית. העיר שקטה, והיהודים מסתגרים. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים שונים באנגליה ובארצות הברית, הועתקו על ידי ג'ואיש כרוניקל ופורסמו מ-6 ביולי עד 21 בדצמבר 1900, נמסרים הפרטים הבאים : מרקוס אזרח ארצות הברית, המייצג פירמה צרפתית בפאס, רכב לכיוון משרדו בסמטה צרה ברובע המאוכלס על ידי יוצאי תאפילאלת. הוא נתקל בערבי, וכל אחד מהם רצה להקדים את זולתו, הוא בעט בפרדתו של הערבי, שכתגובה היכה את היהודי במקל וזה נפל מהסוס. לאחר שקם ירה שני כדורים מאקדחו ואחד פגע ברגלו של עובר אורח, שריף שנפצע. למרות מאמצי שני החיילים והשיך היהודי, הוכה מרקוס עד מוות וגופתו נשרפה. השלטונות חששו שהתלהטות יצרים ושחיטה המונית, נעלו את המללאח והציבו שמירה כבדה.
איש תאפילאלת שניסה לפרוץ בכוח הוכה על ידי חייל. כתריסר יהודים ששהו במשך היום מחוץ למללאח, נשמרו על ידי חיילים ולוו לבתיהם. האווירה מתוחה ואיש מהרוצחים לא נאסר, למרות שהם מוכרים. רבים מהיהודים אינם מעיזים לצאת מבתיהם, אחרים מתכוננים לברוח לטנג'יר. סגן הקונסול של צרפת חוקר את הנושא גם מפי מאורים. נודע שממשלת ארצות הברית הורתה לקונסול שלה בטנג'יר לשלוח מחאה נמרצת לסולטאן, ותביעה להענשה פומבית של הרוצחים, תשלום פיצויים למשפחת הנרצח, ואזהרה שאם לא יבוצעו הדרישות, ארצות הברית תנקוט בצעדים. משרד החוץ של ארצות הברית בדעה שתביעת הקונסול תהיה יעילה יותר אם תהיה מלווה נוכחות אוניית מלחמה אמריקאית, ייתכן שהקונסול יגיש את הדרישות באופן אישי לסולטאן בארמונו בפאס. העיתונות בטנג'יר תומכת בעמדתה של ארצות הברית המאלצת את הממשלות של מדינות אירופה לאמץ גישה תקיפה יותר. לפי מידע שפורסם ב-21 בדצמבר 1900 הפיצויים שנדרשו שולמו למשפחה, וממשלת ארצות הברית ויתרה על דרישתה להעניש את העבריינים והפרשה נסתיימה.
לסיכום פרק זה, ראינו שיהודי פאס סבלו בתקופה זו מהגבלות והשפלות, מהתנפלויות על המללאח לשם שוד ורצח, ודומה שסבלו יותר מאשר קהילות אחרות. הדבר קשור במעמדה המיוחס של פאס בחברה ובתרבות האסלאמית, שחייבה יישום ביתר עקביות ו "הידור מצוה" של "תנאי עומר", וכן באופי הקנאי דתי של האכלוסייה המוסלמית.
סיכום כללי.
תיארנו את תולדותיה של הקהילה החשובה ביותר במרוקו, במשך 27 שנים. עמדנו על הרקע המדיני, שהשפיע על מעמד היהודים. פרטים על חיי הפרט, החכמים, החינוך, המשפחה, הפרנסות, הקהילה, ראשית התמערבות, ומצבם בתור ד'מים. התעודות שאת תוכנן סקרנו תורמות להכרת כמה אירועים המאפיינים את גורלם של יהודי פאס, ושהעסיקו את המנהיגות היהודית. לא התעלמנו מתופעות שליליות בחברה היהודית ותגובתם של החכמים.
העובדה שהיו יהודים שנהנו מחסות זרה, וניצלו אותה בצורה מופרזת החמירה את העוינות כלפיהם, וסבלו גם יהודים אחרים. הראינו את המעורבות של הדיפלומטים, משרד החוץ הבריטי והאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, כאשר יהודים סבלו מפרעות או ממצוקות אחרות..מקורות אלה מאירים גם את מצבם הרעוע של היהודים, שהיו תלויים בחסדי הסולטאנים וגורמי חוץ, יהודים וזרים. למרות ההגבלות, יהודים חיו דורי דורות בשכנות עם המוסלמים, תוך שמירה על ייחודם, אמונתם, ומחויבותם לקיום המצוות. הזיקה המשפחתית והקהילתית החזקה סייעה לפרט להתגבר על מלחמת הקיום הקשה. תחושת העליונות על שכניהם והאמונה בגאולה נתנה להם את הכוח להתגבר על הצרות שבאו עליהם בידי אדם ובידי שמים.
סיום הספר "יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
עמוד קב