פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-ת.


פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צור

מדור הרשויות לברכו כולל שלושים ושמונה פיוטים. כשלוש חמישיות הינם פיוטים קצרים ברובם, בין שהם שווי חרוז ובין שהם מרובעים. רק כשתי חמישיות הינם פיוטים סטרופיים שתשתיתם אזורית, וגם אלו קצרים ברובם. יתכן שהקיצור נובע מחמת הסמיכות לקריאת ברכו שהיא עצמה קצרה, ומכאן שאין פרופורציה בין אריכות הפיוט לקיצור התפילה, ויתכן שחשיבות התפילה גרמה לכך, שאין להשתהות על הפיוט יתר על המידה ולעכב את עיקרה של התפילה. אשר לתבניות אין חידושים במדור לברכו, ונראה כי ברשויות מסוג זה אחז הפייטן בדרך השיגרה, אולי על־פי התקדים של השירה הספרדית שגם בה, ברשויות לברכו, לא הופיעו חדשנויות תבניתיות יתירות.

במעבר לפיוטי החגים פוגשים אנו מדור בן פיוט אחד שנועד לברכת המזון: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳. אכן פיוטים לברכת המזון נמצאים בהמשך גם בין פיוטי חג, או בפיוטים לנישואים, אלא שפיוטנו הינו בעל יעוד כללי, ועל כן נעשה כמדור לעצמו. במיוחד תצויין בפיוט זה התופעה, שה׳דלת׳ של הטור הראשון חוזרת על עצמה כלשונה בסוגר האחרון, כדרך שידענו בסוג ה׳בקשה׳ הספרדית הקלאסית, ׳אלוהי אל תדינני כמעלי׳ לר׳ יצחק אבן מר־שאול (א-4362). כידוע, סוג הפיוטים לברכת המזון קדום הוא12, ועל כן יש עניין מיוחד בשלוחתו המאוחרות של סוג זה, המעלה בפיוטנו בצורה נאה מאמר חז״ל על כל היבטיו.

מתוך אתר " פיוט "

פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של יצחק אבן מר שאול, שחי ופעל בספרד במאה ה-10

יצחק אבן מר שאול, מראשוני פייטני ספרד ומתלמידיו של ר' דונש בן לברט, נולד בלוסינה, אחת הקהילות הקדומות ביותר של אנדלוסיה, וחי בה בסוף המאה העשירית עד ראשית המאה האחת עשרה. היה משורר ומדקדק גדול והתפרסם במיוחד כמורו של אבן ג'אנח, גדול בלשני ספרד היהודיים, שמזכיר אותו רבות בספרו (ספר הרקמה), ואף מביא שם מובאות רבות משיריו.  יצחק אבן מר שאול היה אחד ממניחי היסוד של האסכולה הפייטנית הספרדית ומן המעצבים הגדולים של שיטת השקילה ההברתית-הדקדוקית בספרד. כתב שירי חול ושירי קודש, ביניהם גם כמה שבעתות – סוג נדיר מאד בספרד. הבקשה שכתב – אלוהי אל תדינני כמעלי – שימשה כדגם לבקשות השקולות המרובות שנכתבו בספרד אחריו. גם מבחינת התוכן – תיאור את האדם החוטא העומד לפני האל –  היה אבן מר שאול ראשון וחדשן בזמנו.

יצחק בן לוי אבן  מר שאול שייך לדור המשוררים שקם אחרי דונש בן לבראט  הוא מן הראשונים ששקלו את שיריהם במשקלי ערב. הוא נולד וחי בעיר לוסינה שבספרד בשנים 1090—970 לערך. לוסינה היתה ידועה כעיר מלאה יהודים עוד כמאה שנה לפני רב חסדאי (במאה ד.־10). היהודים יישבוה ומילאוה ודחקו את הנכרים מתוך חומותיה. יצחק בן לוי היה מורהו של ר׳ יונה אבן ג׳נאח המדקדק, שבא מקורדובה ללוסינה ללמוד תורה. אבן ג׳נאח מזכיר את רבו בספרו ״הרקמה״ בענין קריאת שיריו והפצתם. שיריו נפוצו והגיעו גם למצרים. נשארו ממנו כמה סליחות ו״תוכחה״— על נושא המחלוקת בין הגוף לגשמה לפני כסא הכבוד. את כוחו בפיוט גילה בשיר ״אלהי אל תדינני כמעלי״, שנכגס למחזור התפילות של ספרד ונאמר במערב ובמזרח. ״אלהי אל תדינני כמעלי ואל תמד אלי חיקי כפעלי״ סוגו: בקשה שקולה, שייך לשירי הקודש מסוג הסליחות. הבקשות השקולות בדרך כלל אינן גדולות בהיקפן ובכמה מהן הסיום דומה לפתיחה, כלומר הסוגר של הטור האחרון הוא הדלת של הטור הראשון.

הצורה: בתים שווי חרוז עם אקרוסטיכון של א״ב בראשי הבתים, הצליל עשיר ע״י הריבוי בחרוזים פנימיים ואליטרציות. המשקל: המרובה — יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה. הלשון מקראית, שוטפת וקלה, ובדרך כלל בנויים הבתים מהקבלות של סוגר מול דלת.

התבוננות בפיוטי ימי החנוכה (כולל לשבת חנוכה) שהם שיבעה במספר, מגלה לנו כי, סידורם הינו על־פי הדרך הבאה: אחד לנשמת, שניים לישתבח, שלושה לקדיש ותוספת אחרונה של פיוט אחד, אחרון, לנשמת. זוהי גם הדרך הנקוטה במדורים הבאים לחגים, שרוב הפיוטים בהם הינם רשויות לנשמת, לקדיש ולברכו. דבר זה מלמד כאמור, על מיקומם הפיזי של פיוטי מרוקו בתפילה, במקומות שאינם מרכזיים, מסיבות שהובהרו לעיל. אולם מבחינה תבניתית בולטת נטיה לטובת הפיוטים הסטרופיים, לאמור, לאותם סוגי פיוט שמבחינה מוסיקלית ניתן להתגדר בהם. יצוג הפיוטים שווי החרוז במשקל הקלאסי מצטמצם ומפנה מקומו לטובת דגמי זמרה משובחים יותר.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה

%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%90%d7%91%d7%9f-%d7%a6%d7%95%d7%a8

במדור הפיוטים לפורים תשעה פיוטים, מבחינת הז׳אנר הספרותי בולטים הפיוטים למי כמוך ולקריאת מגילה. יש לזכור כי פיוט ׳מי כמוך׳ של יעב״ץ נועד להאמר קודם המלים ׳כל עצמותי תאמרנה, ה׳ מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו׳, הנאמרות בתפילת ׳נשמת כל חיי. כנגד זאת הפיוט ימי כמוך׳ הספרדי נועד כידוע, להאמר לפני הפסוק ׳מי כמוכה באלים ה״, בסוף ברכת הגאולה שלפני י״ח דשחרית. אך בצפון אפריקה, שבה כאמור לא רצו להפסיק בפיוטים בקריאת שמע וברכותיה, ובתפילת העמידה, העבירו את הפיוט קודם לברכו, אל מקום בו תיתכן השתלבות ׳טבעית׳ של הפיוט לתיבות ׳מי כמוך׳. דהיינו, פיוט הימי כמוך׳ הוכנס אל תוך תפילת נשמת תוך שימור הזיקה המילולית למלים ׳מי כמוך׳. במדור הפורים שלושה פיוטים מסוג זה וכולם לשבת פרשת זכור(אחד ׳תשלום׳). כמו כן, במדורנו פיוט לישתבח, פיוט לקדיש, ושני פיוטים לקריאת המגילה, אחד לערב והשני לבוקר, כן כתב הפייטן שני פיוטים לברכת המזון של סעודת המצווה בפורים. אחד הפיוטים כתוב ארמית, והוא ׳יומי פוריא הני יומי׳(דף לו עמי ב), ובכתובת שעל גביו נאמר, שהוא בלשון ארמי ׳על דרך משל הדיוט, שאומרים לשכור, שבלשון תרגום הוא מדבר׳. יש להעיר, כי פיוט זה נכתב בעקבות הפיוט הקדום של ר׳ יצחק אבן־גיאת, ׳יום פוריא יומא דנן כל בר לפגר ממלתיה׳. מבחינה ז׳אנרית יש לציין את העדר המשקל הכמותי מפיוטי מדורנו. ואף על־פי־כן, הד מסורת ספרד נשמע במדורנו. כך למשל, ניתן להבחין בפיוט ׳מי כמוך מה רב טובך׳(דף לה עמי ב) בהד עמום הבא מן הדגם הספרדי.

קבוצת הפיוטים לפסח הינה גדולה יחסית, וכוללת שישה עשר פיוטים. לבד מן ההתגוונות התבניתית והז׳אנרית כמקובל בפיוטי יעב״ץ, יש לציין את הופעת הכתובת הארוכה לפני הפיוט ׳שמעו ניסי אל חי׳(דף מא עמי א). בכתובת זו מתגלה מגמתו של יעב״ץ לפייט בעקבות מדרשי חז״ל, ולהבהיר על פיהם סוגיות מוקשות. למשל, בנושא קריעת ים סוף, מובהרים לנו באמצעות שלושה פיוטים, מה היו עשרת הניסים שנעשו לישראל על הים, ומה היו עשר המכות שהוכו בהם המצרים על הים, כמובא באבות ה ד. מבחינת עריכת הקובץ יש לנו אולי עדות לכך, שמיקומו של הפיוט לנשמת ׳שמעו נסי אל חי׳, נקבע לאחר הפיוטים לקדיש, בשל ה׳איחור׳ בזמן כתיבתו, כמוסבר בראש הכתובת הארוכה שלפני פיוט זה. כמו כן יש לשים לב ששירת הים בהיותה ׳עליה׳ נכבדה עד מאוד, הריהי מזכה את בעליה בפיוט רב רושם בעל פרשנות מעמיקה הנוגעת לסוגיה מוקשה במסכת אבות.

חג השבועות זכה לעשרים וארבעה פיוטים, שלושה לנשמת, ארבעה לקדיש, ושלושה עשר להוצאת ספר תורה, שלושה לעליה החשובה לעשרת הדברות ואחד לאחר קריאת המשנה. הפיוט הנזכר לאחרונה לקריאת המשנה, נועד ככל הנראה להאמר לאחר אמירת המשניות בתקון ליל שבועות. הופעת פיוט לתורה שבעל פה, לצד פיוטים לתורה שבכתב, מובנת לנו ביום חג מתן תורה, לפי שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה, זו שבכתב וזו שבעל פה. כידוע שימש חג השבועות מוקד מרכזי להדגשת חשיבות תורה שבעל פה, בעיקר מימי ר׳ סעדיה גאון באזהרותיו המפורסמות, בהן ביקש לשלב תורה שבכתב עם זו שבעל פה, כנגד דעתם של הקראים. ריבויים של הפיוטים להוצאת ספר תורה, יובן אולי, מתוך היוקרה לה זכתה הכתובה לשבועות של ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳(י־3797), שנאמרת כידוע בשעת הוצאת ספד תורה,1. נמצאנו למדים, כי יעב״ץ נאחז במנהגים השונים שנוספו לחג השבועות עם הופעת המקובלים, המוסיפים לחג זה צביון מיוחד בקרב חגי ישראל. החגיגיות העממית בפיוטי הוצאת ספר תורה מתבטאת לא רק בתוכנם, אלא גם בתבניתם, שכן תבנית אהובה היא זו של פיוט מעין אזורי פשוט עם מדריך, וכך זוכה חגנו לשיתוף הקהל בשמחה.

שלישי מבין הרגלים הוא חג הסוכות שפיוטיו מופיעים לאחר פיוטי חג השבועות. בהתאם למצויין לעיל, נפקד מקום הימים הנוראים בפיוטי יעב״ץ, לפי שכבר נתקדשו פיוטי הקדמונים בימים הנוראים, ואין להוסיף עוד עליהם או לגרוע מהם. יש לציין, שבפיוטי חג הסוכות ושמיני עצרת, מצוי מספר רב יחסית של פיוטים הדנים בהלכות החג. פיוטי מדור שמחת תורה שייכים אף הם לכאן, וכבכל מדורי החגים יש לציין את המספר הרב(יחסית) של פיוטים ארוכים, רבי סטרופות ומדריך בראשם. דבר זה המאפשר ׳פיתוח מנגינתי׳ כדרך מנהג ישראל לשיר ולזמר ביתר שאת בימי המועד.

מיד לאחר הפיוטים לשמחת תורה, באים פיוטים ׳לחנוכת ספר תורה׳, לאמור, להכנסת ספר תורה. ולאחריהם פיוטי ׳כבוד לתורה׳, ופיוטים ל׳מעלת התורה׳ (=לעולה לתורה). לאמור, מן החג הלאומי הכללי לשמחת תורה, אנו עוברים לחגו הפרטי של כל יחיד מישראל השמח בתורה, אם בשעת חנוכת ספר תורה, אם בשעת לימוד התורה, ואם בשעת העליה לתורה. פיוטים במדור לחינוך (=לחנוכת) ספר תורה נועדו לישתבח, או לקדיש, ביום שחנכו בו את הקריאה בספר התורה החדש. הפיוטים הבאים במדור ׳כבוד לתורה׳ אין עליהם כל ציון שייכות לאחת מן התפילות, ומכאן שנועדו כנראה לתהלוכת ספר התורה, כמו גם להזדמנויות נוספות בהן נותנים כבוד לתורה ולעוסקיה. מבין התבניות, יש לציין, שהן במדור הפיוטים להוצאת ספר תורה שבחג שבועות, והן במדור הפיוטים ׳כבוד לתורה׳, מופיעה צורת הוויאנציקו שנסקרה בפרק הקודם ומכל מקום היא מעידה על החגיגיות העממית שבה משתתף כל הקהל בחגה של התורה.

הפיוטים לעולים לתורה זכו לפיתוח אופייני בקרב משוררי המגרב. פיוטים אלו מיועדים לכהן, ללוי או לסתם אדם מישראל, לנגיד, לחכם או לשד״ר, ולכל אורח חשוב ונכבד. יצוינו במיוחד שני פיוטים הקשורים בשמו של הפייטן, הלא הם שמות יעקב ושם אביו ראובן. ואולם מכל מקום, מאחר שאין המשורר חפץ לשבח עצמו, ואין בכוונתו לברך עצמו, הרי הוא כותב פיוטים שהינם חידות, ובצורה מתוחכמת הוא מגיש לנו פיוטים הסובבים את שמו. פיוטים אלו אינם מובנים כל צרכם, לפי שהם עשויים כאמור במתכונת החידה, ועל כן נתן הפייטן פירוש לפיוטים. פיוטים רבים פותחים במילת פתיחה המבטאת יחס אוהד לעולה לתורה, היא המילה ׳ידידי׳, פיוטים אחרים הינם כאמור בעלי נמען ששמו נקבע בשיר, וכגון שכל צלעית אחרונה שבו, חותמת בשמו,1. מדור אחרון מבין הפיוטים לכבוד התורה, הוא מדור הפיוטים לסיום מסכתא, גם הוא מלמד על חיבת התורה, ובו דגש על סגולותיו של התלמוד על כל מעלותיו ומעלות מפרשיו והעוסקים בו. פיוט אחד במדור זה נכתב בארמית, היא לשון התלמוד הבבלי.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צור

קבוצת המדורים החותמת את חלק החגים, עוסקת בימים שיש בהם חפץ, ומיועדת לימי השמחה שבחיי היחיד בישראל, כגון: פיוטים למילה, לפדיון הבן, לעטור תפילין, לבר־מצוה ואחרון חביב לברכת חתנים, לאמור לחתונה. בכל הטקסים הללו לא נפקד מקומו של הפיוט המלווה את החגיגה בקהילות מרוקו, ובין השאר קיימים פיוטים של יעב״ץ המושרים עד היום, כגון הפיוט ׳יגל ישמח קהלינו'. לפדיון הבן נועד פיוט אחד בתבנית וילאנציקו. המדור הנרחב ביותר מיועד לפיוטי חתונה, ובו עשרים וארבעה פיוטים. מבחינה ז׳אנרית מיועדים הפיוטים הללו לברכת המזון, לעלית־חתן, לספר תורה, לפסוקי ׳ואברהם זקן׳, וכן רשויות, פיוטים לישתבח, לקדיש ולהולכת כלה. גם מבחינה תבניתית מצטיין המדור בשכלול רב, כגון במערכת הפיוטים הנקראים ליד הקטע הנקרא בתורה ׳ואברהם זקן׳, שכל אחד מן הפיוטים חותם באחד משיבעת פסוקי הפרשה. אף מצאנו פיוטים בתשתית אזורית מגוונת, ותכלית כולם לשמח חתן וכלה.

מכאן עוברים אנו לחלקו האחרון של הספר שנועד ׳לימים שאין בהם חפץ׳, כלשון הכותרת למדורים אלו במפתח הנדפס בסוף ׳עת לכל חפץ׳. במדור הקינות לתשעה באב עשרים וארבעה פיוטים, ואילו במדור ההספדים נכללו שמונים ושלושה פיוטים, והוא המדור הגדול ביותר בספר. בדפוסים ובכתבי־יד, מופיעים קבצים אלו כ׳ספר נפרד׳ שהופץ בהעתקות מגוונות, ומכאן אתה למד על תפוצתם, ראה למשל כתב־יד בן־נאים 60, או כתב־יד אוסף יהודה שבספריה הלאומית בירושלים, 240 Heb. התשתית הסטרופית של הפיוטים עשירה, וחידושיה במדורנו נדונו בפרק על התבניות. לכל הקינות וההספדים דגמי לחן קודמים, דבר המביא עמו גם במדורים הנדונים ׳גרירת תבניות׳ מאוצר המשוררים הקודמים. סדור הקינות לתשעה באב מלמד על גיוון תבניתי ובו קינות סטרופיות לצד פיוטים מרובעים ופיוטים שווי חרוז. אף במדור ההספדים מצאנו גוון מרובה, למרות שלמראית עין הצורה המעין אזורית, המלווה במדריך, נראית שכיחה יותר. חשובה במיוחד העובדה שבראש הפיוטים מופיעות כתובות הכוללות אינפורמאציה חשובה על אודות חכמי מרוקו. כך ניתן לשחזר את תאריך כתיבת הפיוטים על־פי התאריכים המופיעים בכתובות. יוצא דופן בין ההספדים הוא הפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (דף עז עמי ב), שהינו דידקטי, ובא להזכירנו שאין האדם נוטל מעלמא הדין, אלא תורה ומעשים טובים, ואלו עומדים לו לעולם הבא, ואילו עושרו אינו עומד לו ביום פקודתו. המופלא בפיוטינו, הוא שימושו של הפייטן בנימה הומוריסטית סרקסטית, שאינה אופיינית לפייטן ומה גם בקרב הספדים. אין זאת אלא שהפייטן נסמך בעיקרו על המדרש, כנאמר בכתובת שעל גבי הפיוט. הנימה הסרקסטית באה לטלטל את מי שמתו מונח לפניו, שישוב בעת הזאת מתאוות הממון, ולא לחינם קרא הפייטן לפיוט ׳תוכחה׳.

בסוף הספר מופיעים ארבעה מדורים קטנים. ׳שערי תשובה׳ (למי שחטא ומבקש להתוודות ולשוב מחטאו), ׳לכיפור קטן׳, ׳לעת צרה׳ ו׳לשאילת גשמים׳. אף על פי שמדורים אלו קטנים, מעניין הגיוון הז׳אנרי שבהם. לעומת שאר מדורי הספר, בהם שלטו הפיוטים לנשמת, לקדיש ולברכו, הנה מוצאים אנו במדורים קטנים אלו פיוטים שצויינו כמוסתג׳אב או כקיקלר(הציון קיקלר בטעות יסודו), וכן ׳לרחמנא׳ (פיוטי רחמין) או פיוטים מסוג השתחוויה. הפיוטים ליום כיפור קטן הינם המשך למסורת ליטורגית שהופיעה אצל מקובלי צפת. הפיוטים לעצירת גשמים מובנים על רקע הבצרות הקשות שפקדו את מרוקו בימי יעב״ץ. ארבעת המדורים הללו מהווים חתימה לספר, וסוגרים את מעגל הזמנים שבו פתחנו החל מן הבקשות שבראשית הספר.

מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פה-בנימין בר תקוה

א) מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פהפיוטי רבי יעקב אבן צור

כבן נאמן למורשת השירה בספרד מרבה יעב׳׳ץ בשיבוצים מן המקרא. יעב׳׳ץ פנה בשיבוציו אל פסוקים מן התורה מן ההפטרה ומספר תהלים לאמור, הוא הרבה בשיבוצים השגורים בפיהם של רוב המתפללים. נראה שביקש להלום את רגשות המתפללים, במיוחד בפנותו אל מזמורי תהלים המביעים את המצוקה הקשה של היחיד. ואולם אין זה אלא צד אחד בשירתו, וכפי שנראה הירבה להביא גם מפסוקים שאינם ידועים, וכפי שיצוין להלן בפרק על לשונו של יעב״ץ, נסתייע יעב״ץ רבות במלים יחידאיות במקרא או בצרופי לשון יחידאיים. הסיבה להשפעה כפולת פנים זו קשורה ככל הניראה ברצונו להשיג יתרון כפול: מחד מבקש הפייטן ששירתו תיחרט בזכרונם של המתפללים, ומכאן אשגרת הפסוקים הידועים, שאינה מכבידה על הקליטה. מאידך־גיסא ביקש הפייטן להעשיר את קהלו בשלל פסוקים שאינם ידועים, ואשר על־פי סברתו, מן הראוי היה להחיות מחדש פסוקים ׳רדומים׳ אלו בתודעת המתפללים. ברוב הפיוטים שזורים הפסוקים בטבעיות מרובה. הנה כי כן אמר הפייטן בפיוט ׳אביר יעקב עד אנה תעזב׳(עת לכל חפץ דף עב עמי א) ׳נפעמתי ולא אדבר / לבי מלא יגונות׳, שראשיתו ציטוט כלשונו מתוך תה׳ עז ה, ואילו חלקו השני, הינו עיבוד דברי פסוק אחר מתהלים ׳יגון בלבבי יומם׳, (תהלים יג ד). גם זאת יש לציין ולהדגיש: אף שאין נראה בכל מקום בפיוטי־יעב״ץ, שנסמך בלשונו על המקרא, הנה חזקה על הפייטן שהסווה מקור מקראי ושינה. לשון אחרת, הפייטן לא יאכזבנו, ואף במקומות בהם נראה הפיוט כקולח ולשונו מדוברת ופשוטה, הנה עיון מעמיק ילמדנו כי קולו של פסוק מקראי נסתר מהדהד בפיוט. מובן שהפייטן מתאים את מקורותיו למתואר בפיוטו, לאמור, לא יפלא כי הפיוט ׳ירעפון דשן מעגלים׳(עת לכל חפץ דף קי, עמי ב) שעניינו שאלת גשמים, הריהו רווי בפסוקים מן המקרא, שעניינם תאורי גשם או תאורי פריחה ולבלוב שלאחר המטר.

חיבה יתירה בפיוטי יעב״ץ נודעת כאמור לספר תהלים. עתים שמובאות מתהלים ידועות למתפלל, לפי שהיו נחלת התפלה היום יומית ועתים שנשתגרו בפיו מתוך קריאה יומיומית בפרקי תהלים. בפיוט ׳יום זה השיגנו פרעה׳(עת לכל חפץ, דף מ עמי א) אמר הפייטן ׳ובני נוף שמה נוקשו, המה כשלו ונפלו׳ והנה לשון הסמוכה על ספר תהלים לפנינו שכן מצינו בתהלים כז ב, שנאמר ׳בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו׳, וזו לשון ביטחון בבורא ,שביקש הפייטן ליטע דרכי אמונה בפיוטנו.

כיוצא בזה שעה שהפייטן אמר בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב) על גזירת אנטיוכוס: ׳יחד נועצו על עם סגולה לבטל שבת ברית ומילה׳. והנה לשון ׳יחד נועצו׳ מזכירה לנו את הפסוק בתהלים פג ו בו מתוארת התלכדות העמים כנגד עם ישראל: אדום, ישמעאלים, מואב והגרים, גבל, עמון ועמלק, פלשת עם יושבי־צור, אשור ובני לוט כולם ׳נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותר. זכר המצור שבתהלים מעביר אל לבו של המתפלל הקורא בפיוט על גזירות אנטיוכוס את תחושת החנק. כאז במקרא (תהל׳ פג) כן עתה בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳, הטבעת הלכה ונתהדקה, והמשך קיומו של עם ישראל הועמד בסכנה.

שימוש בלשון זהה לצורך הבלטת הקירבה שבין המצבים המקראיים והמצבים המתוארים בפיוט, דבר שכיח הוא בפיוטי ר׳ יעקב אבן־צור, ומעין הוכחה נוספת לפנינו, כי ׳מעשה אבות סימן לבנים׳. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה שור אום נטושה׳ (עת לכל חפץ דף ג עמי ב): ׳ירדה מטה מטה על בנים רוטשה׳ והנה חלקו הראשון של הכתוב ניטל מתוך התוכחה שבדברים (כח מג), שביקש הפייטן להזכיר את הגלות על כל מוראותיה בדיוקנה של התוכחה האמורה בתורה. חלקו השני של הכתוב מתוך הושע י יד, הוא בא, ועמו זכר החזון הקשה בו נרצחות אמהות על בניהן. בקו זה נקט הפייטן גם בתאורי הגאולה הרבים בפיוטיו. ברבים מהם תאר את הגאולה העתידה, בדיוקנה של הגאולה הראשונה ביום צאת בני ישראל ממצרים. דרך מיוחדת של הפייטן בשיבוץ המקראות, יסודה בשילוב פסוקים על דרך ׳מושך עצמו ואחר עמו׳. כגון בפיוט הנ״ל ׳יה שור׳ שאמר הפייטן: ׳אריה מסובכו ברשתו, במושכו ידו את לוצצים…׳ והוא מלאכת מחשבת של צירופי פסוקים. בראשונה נזכר הפייטן בציור האויב מתוך ספר ירמיהו ד ז, שנאמר ׳עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע׳ ונזכר המשורר על דרך דימיון הצליל בכתוב ׳יארב במסתר כאריה בסכה׳ (תהל׳ י ט). כיוון שעלה לפניו זכר הפסוק מתהלים הביא מסופו של אותו פסוק ׳במשכו ברשתו׳ וכיוון שהביא את המלה במשכו נזכר בפסוק נוסף מתוך הושע ז ה, שנאמר בו: ימשך ידו את לוצצים׳. נמצאנו למדים שטור הפיוט עשוי מפסוקים שונים המורכבים זה על גבי זה.

דרכים נוספות רבות לפייטן בשזירת פסוקי המקרא. יש שהלך בעקבות השירה הספרדית ואחז בקישוט ׳משנה הוראה׳, כגון שאמר בפיוט שנועד לעליית החתן לספר תורה ׳בשתיים היום תתחתן, לברך צור נותן התורה׳, והוא מתוך ׳ידיד רוץ כעופר בגבורה לקוח את ספר התורה׳(עת לכל חפץ דף סד עמי א). לפנינו משחק במלים: ׳בשתים תתחתן בי׳(על פי שמ׳׳א י״ח כ״א: וראה תרגום יונתן, רש״י ורד״ק שם). הפייטן הסב את הפסוק כמכוון לשתי ברכות התורה שעל החתן לברך לפני קריאת התורה ולאחריה. ועוד רבות הן הדוגמאות היכולות להעיד על בקיאותו הרבה של הפייטן במקרא.

אף ממקורות של תורה שבעל־פה שואבת שירתו של ר׳ יעקב אבן־צור. אף שכאן יובאו דוגמאות ספורות בלבד מיני רבות המצויות בשירת יעב׳׳ץ׳, כגון, שפתח הפייטן באחד מפיוטיו ואמר ׳אני אברך ולי נאה לברך / לאל אשר לפניו תכרע כל ברך׳(עת לכל חפץ דף לב עמי ב). ראשיתו של כתוב זה הריהו ציטוט מן הגמרא פסחים קיט עב, ואלו הדברים שיאמר דוד המלך בסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. וכן הביא הפייטן הרבה מדברי חז׳׳ל בפיוטיו הדידקטיים, כגון בפיוט ׳בני בזרוע ובגבורה׳(עת לכל חפץ דף מו עמי ב) שאמר בו ׳הוי שקוד ללמוד תורה׳ והוא על פי המשנה באבות ב יד. קשריו של יעב׳ץ עם דיברי המשנה מוצאים ביטוי מיוחד ביחסו למשנה שבמסכת אבות ד ה. שלושה מפיוטיו הקדיש הפייטן לבאר סתומותיה של משנה זו וליתר דיוק מה הם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו על הים ומה הן עשר המכות שהביא הקב״ה על המצרים על הים. כמו־כן עיבד בדרך פיוט את דברי המדרש, וזאת בפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (עת לכל חפץ דף עז עמי ב), שהוא מיוסד על דברי ילקוט־שמעוני לישעיה רמז תצד, על שלושת האוהבים שיש לו לאדם כביכול, ואשר אינם עומדים לו ביום פקודתו. ואין צריך לאמור שפיוטי החגים מלאים מדרשות, כגון פיוטי שבועות, המלאים מלוא חופניים ממדרשי מעמד הר־סיני ומתן תורה.

אף מן הספרות ההלכתית הביאה השירה העברית בצפון אפריקה תכנים וכמו־כן לשונות מפורשים. כך הוא למשל בפיוט המתאר את תקנות ליל הסדר ׳שמע בני מוסר אביך׳ המיוסד על דברי השולחן ערוך אורח־חיים סימנים תעג־תעה, וכן הוא בפיוט לסוכות ׳בני אהובי זאת היא העצה׳(עת לכל חפץ דף מט עמי א), הפורט דיני סוכה ולולב. ואכן על קירבתה של שירת מרוקו לדברי השולחךערוך בימי יעב״ץ נוכל ללמוד משירתו של בן משפחתו ובן תקופתו של יעב׳׳ץ, הלא הוא משה אבן־צור אשר כתב פיוט בשם ׳אזהרות משכיל שיר הידידות/ והוא ק׳׳ן סימנים הראשונים שבשולחן ערוך אורח־חיים בצורת שיר. נראה כי קשרים אלו, הם פועל יוצא של התקבלותו של ספר השולחךערוך על בני קהילת המגורשים, לאחר שמשך שנים אחזו בפסיקת הרא״ש לפי שהיה קאשטיליני. הקודיפיקציה המחודשת מצאה איפוא בטוייה גם בשירה.

אין צריך לאמור שהפייטן הביא דברי גמרא וכבר הובאה לכך דוגמא לעיל. אבל יש להביא בחשבון כי פירושים ולשונות מתוך רש״י ותוספות מצאו מקומם בתוך פיוטי יעב״ץ. כך הוא בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שבו מבקש הפייטן להסביר את המייחד את חג שמיני עצרת והמבדילו מחג הסוכות. הפייטן נאחז בסימן הגמרא הנודע פז״ר קש״ב(ראה למשל גמרא ר׳׳ה דף ד עמי ב) אך מבקש הוא לצאת בפירושיו ידי כל השיטות האפשריות רש״י תוספות ואפילו ראשונים! דברי רש״י היו לו לעתים כמקור לא אכזב ללשונות שיר. כך אמר בפיוט ׳חכמי וזקני יהגו בשתי תורות׳(עת לכל חפץ דף נא עמי ב): ׳אמרות־טהורות עונג כל נפשות, / יהיו בעיניכם כל יום כחדשות׳. והנה מצאנו דמיון רב בין מלות הפיוט לבין דברי רש״י על הפסוק: ׳היום הזה ה׳ אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים׳ (דברים כו טז), שאומר רש״י על פסוק זה: ׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים׳. ואין לומר שנטל הפייטן מן המדרשים על פסוק זה, לפי שהמדרשים לשונם אינה כלשונו של רש״י. אף מצאנו שנטל לשון מיוחדת שנשאה חן בעיניו מתוך פירוש רש״י. מצעו בפיוט ׳אשא קינה במרה׳(עת לכל חפץ דף עא עמי א) שאמר הפייטן ׳נהפכו לדראונים / כל מבחר בשמים ראש׳ והנה מילת דראון מצויר במקרא בלשון יחיד בלבד ואילו בפירוש רש״י לאיוב כז כ, מצאנו דראונים בלשון רבים. ברור כי במיקרים רבים נוכל למצוא את פירושי המקראות המוקשים מתוך עיון בפירושי רש׳׳י ורד׳׳ק (וכמובן גם בתרגום יונתן), ולגלות את דרכו המיוחדת של הפייטן בהבנת המקראות. אך יש להניח שבמספר מקומות פירש הפייטן את המקראות באופן עצמאי. יש לציין כי הפייטן השתמש כמובן גם במקורות נוספים. עתים, כנראה שנאחז בפירוש מסויים הנמצא בספר הזהר, ויש אשר נאחז במקור יהודי עתיק כגון במגילת־אנטיוכוס, בפיוטו לחנוכה ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב). כפי שנתברר לעיל הושפע יעב״ץ גם משירת ספרד ומשירת ר׳ ישראל נג׳ארה. נזכיר דוגמא נוספת להשפעת תכן מצד שירת ספרד. הפיוט לחנוכה של יעב״ץ ׳יומי פוריא הני יומי, מיחייב איניש לבסומי׳(עת לכל חפץ דף לו עמי ב), נכתב כאמור לעיל בעקבות פיוטו של ר׳ יצחק אבן־גיאת ׳יום פורייא יומא דנן, כל בר לפגר ממלתיה׳ פיוט נוסף של יעב״ץ ׳אנשי בינה עדה נאמנה׳(עת לכל חפץ דף צב עמי ב) נכתב (כמצויין בכתובת לשירו של יעב״ץ) על־פי לחן הפיוט ׳אנשי בינה קהל אמוני׳. ואולם עיון מדוייק בפיוט השני המופיע בקובץ ׳בינה לעתים׳, יגלה כי קיים דמיון רב ביניהם.

לסיום יש לציין כי יעב״ץ לא רק הושפע, אלא במרוצת הדורות אף השפיע. ביחוד יש לציין את השפעתו של ר׳ יעקב בירדוגו. בפיוט ׳ידיך, שמרו וךרשו׳ שהוא להלכות סוכה, והמזכיר את פיוטו של יעב״ץ ׳בני אהובי זאת היא העצה היעוצה׳ (עת לכל חפץ דף מט עמי א), וכן קיימות דוגמאות נוספות רבות, לשאילת מוטיבים ולשונות מפיוטי יעב״ץ.

(ב) לשונו של יעב״ץ

פיוטי מרוקו של המאות האחרונות ראויים לברור מבחינת חידושי הלשון, אוצר המלים על רבדיו, והתחביר המיוחד שלהם'. בסקירה זו נתעכב על אותם היבטים בהם מורגשת השפעת הלשון על השירה, כגון הדיקציה (דהיינו ההבעה הספרותית) יש להביא בחשבון את העובדה שיעב״ץ כתב את פיוטיו בשלוש לשונות, בעברית, בארמית ובלאדינו. העדרה של השפה הערבית בשירתו באה ללמד ככל הנראה, על שיכחת הערבית הספרותית בפי צאצאיהם של המגורשים מספרד. לאמור אף־על־פי שראיות בידינו, כי בני הדורות הראשונים של המגורשים נעזרו בכתבים הקלאסיים הערביים והלאטיניים הנה, ברבות הימים נשתכחה השפה הערבית הספרותית. יתכן שאף ההינזרות משירת החול גררה ריחוק מהשפה הערבית, לפי שלא היה חפץ ברעיונות חולין שהם נחלת שירת החול הערבית. מכל מקום ברור שכתיבת יעב״ץ בשפות שונות הביאה עימה גיוון לשירה.

על תופעות לשוניות הקשורות בהיגוי העברי המיוחד של בני מרוקו בתקופת יעב״ץ נעמוד להלן בפרק על החריזה. תו היכר לשוני נוסף קשרו בחיבתו של יעב״ץ לתנ״ך, דבר שגרם לו להעדיף את הצורות היחידאיות. כך למשל אמר הפייטן ׳צוררי הצמת גם הכרת והפאה׳(בפיוט ׳יה דרור צוה׳, עת לכל חפץ, דף ט עמי א) ומילת ׳הפאה׳ על־פי שירת האזינו היא ומופיעה פעם אחת במקרא (דברים לב כו). וכן בפיוט ׳יוצר המאורות קבץ צאן פזורות׳(עת לכל חפץ דף טז עמי א) אמר הפייטן ׳בשמך יה אמילם׳ ומילת אמילם יחידאית מתוך הלל המצרי(תהלים קי״ח י-יא). ועוד כיוצא באלו דוגמאות רבות יש. במקרים בהם מופיעה מלה מסויימת רק פעם אחת במקרא(או פעמים ספורות) נסתייע יעב״ץ גם במילונים של ימי הביניים. לפנינו הוכחה שלפיה מודיענו יעב״ץ שבבררו את משמעות המלה ׳אלגביש׳ נסתייע בספר השרשים של רד״ק. תופעה לשונית נוספת עליה אנו חייבים לעמוד הינה חילופי לשון בין זכר לנקבה ומצאנו כמותה בשירי ר׳ ישראל נג׳ארה ובשירת ר׳ פרג׳י שוואט. בפיוטי יעב״ץ מוצאים אנו תופעה זו של חילופי לשון זכר ונקבה בעיקר לצורך החרוז, כגון שאמר הפייטן ׳חרב נלטש׳ בפיוט ׳צורי בתוך עם דל תתגדל׳(עת לכל חפץ דף טז עמי ב). בעקבות נג׳ארה יש להבין גם את תופעת השמוש בצורת הפסק באמצע טור השיר. יצויין כי בדוחק המשקל מביא הפיוטן בשמות הסגולים הנקביים את צורת הרבות הנסמך במקום צורת הרבוי בנפרד כגון בחברות (בני שמעוני, עת לכל חפץ דף נ עמי א) או ומגנות(אביר יעקב, עת לכל חפץ דף עב עמי א) יעב״ץ משתמש בפיוטים לעתים בלשונות המוכרים לנו מתוך הפיוט הארץ־ ישראלי הקדום. ואולם יתכן שקלטם גם מכלי שני, כגון מתוך פיוטי ר׳ ישראל נג׳ארה. מכל מקום מוצאים אנו שימוש במלה ׳תעל׳, לשון מזור, בפיוט ׳אלוהי אבי צור ישועתי׳(עת לכל חפץ דף י עמי א): אמר הפייטן ׳וישע יפעל / אלי, ותעל / ימציא למזורי ולמחלתי׳. כן מצינו שנסתייע הפייטן במלה נם שמובנה ׳נאם׳ לאמור ׳דיבר׳, בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שנאמרבו: ׳כי צור נם בחמדה, לאומה יחידה, עשו לי סעודה, אשתעשע עמכם׳. יעב״ץ לא מנע עצמו מחידושי לשון, ואף חידושים אלו יש לבדוק במסגרת הכללית של שירת מרוקו, המלמדת על תרומתו של יעב׳׳ץ בכוון זה. מחידושיו נזכיר רק כמה, כגון, שאמר ׳הללה׳ בפיוט לקריאת מגילה בפורים: ׳יען קריאתה היא במקום הללה׳(עת לכל חפץ דף לה עמי א), ושמא יצר ׳הללה׳ זו בגזירה לאחור, מלשון הללות, ומלת הללות מופיעה בפירושו של דש״י לגמי סוכה נד עב.

כן נטל המשורר מלשון שירת ימי הביניים כגון שאמר המשורר ׳יקבוץ גדודיו נדודיו׳(׳יום זה עמוסי מעים׳, עת לכל חפץ דף לח עמי א) והוא על דרך ׳שדודים נדודים׳ המופיע בשירת רשב״ג. אף מטאפורות רבות נראות בעינינו כהמשך ישיר לדרכה של שירת ימי הביניים. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה הראה נא לעיני׳(עת לכל חפץ דף יב עמי ב) ׳חץ נדוד לבי פלח׳ וביטוי זה מזכיר לנו מטאפורות דומות מתוך פיוטי רשב״ג כגון ׳חץ הזמן׳. שיטה זו של צרוף שם עצם מוחש לשם עצם מופשט לצורך יצירת מטאפורות, מן המפורסמות היתה בשירת ימי הביניים. מכל מקום, נמצאנו למדים כי ר׳ יעקב אבן־צור ביקש להעשיר את שירתו, באופנים הקושרים לשון וספרות כגון המטאפורות, וכגון הצימודים עליהם נדון להלן.

 פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד

רבי יעקב אבן צור

רבי יעקב אבן-צור, שנולד בשנת תל"ג – 1673 – ונפטר בשנת תקי"ב – 1753 -, היה מגדולי החכמים בגולת מרוקו. הוא למד מפי גדולי התורה שבדורו, וראש להם רבי יהודה אבן עטר.

על חריפותו ובקיאותו בתורה מעידים חיבוריו בהלכה, כגון כרכי השו"ת " משפט וצדקה ביעקב ". עם זאת הוא נקלע לפולמוס נוקב עם אחדים מבני דורו. פרשת חייו היתה רצופת תלאות, נתייתם בגיל צעיר, ידע נדודים רבים, פקדוהו חוליים וייסורים מרים, כגון שישה עשר מבניו ששכל ואך בן אחד, רפאל עובד שמו, נותר לו בחיים.

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד הסוג:     בקשה.

העת:     לבֹּקר, ׳לדפיקת    השער׳.

התבנית: שיר שְוֵה חרוז; הפייטן חילק את הדלת והסוגר לשתי צלעות משניות.

החריזה: מברחת כנויית.

המשקל:            המתפשט (ושוא שאחרי תנועה גדולה לנח יחשב), בפלס (במשקל)

׳שער פתח דודי׳ (אוצר, ש-2056),* ובפלס ׳שער אשר נסגר׳ (ש-2046).

החתימה:           יעקב אבן־צור.

נדפס:    עת לכל חפץ, דף  א עמ׳ א.

 

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד / דּוֹפֵק דְּלָתֶיךָ / אֵלָיו פְּתַח פִּתְחֵי / סַף מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ.

עֵינָיו לְךָ יִשָּׂא,/ תָּבֹא לְפָנֶיךָ / אֶנְקַת תְּחִנּוֹתָיו / דּוֹבֵב בְּבֵיתֶךָ.

קַבֵּל תְּפִלּוֹתָיו / וּרְצֵם כְּקָרְבָּנוֹת / עוֹלָה וְנִיחוֹחִים / עַל מִזְבְּחוֹתֶיךָ.

בֹּקֶר, בְּנִיב רַחְשׁוֹ / יַשְׁכִּים לְהוֹדוֹת לָךְ / יָרַח כְּמוֹ מִנְּחָה / מוּל רוֹמְמוֹתֶיךָ.

1 יוצרי: מלת פנייה מרכזית שעליה בנוי הפיוט. והשווה: ׳אלוהי! נשמה שנתת בי…׳, או: ׳אלוהי! נצור לשוני מרע…׳. שעה: פנה. דופק דלתיך, אליו פתח: על דרך הכתוב ׳קול דודי דופק, פתחי לי…׳ שה״ש ה ב. ודרשוהו(מדרש רבה על הפסוק): ׳אמר הקב״ה לישראל פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו׳. / 2 עיניו לך ישא: על דרך הכתוב ׳אליך נשאתי אתעיני׳תה׳קכג א.תבאלפניך אנקתתחנותיו: תה׳ עט יא.דובב בביתך: מתפלל בביתך, ושיעור הכתוב: יבוא לפניך שיח תחנוניו של העבד, שאותו הוא מבטא בשפתיו בבית תפילתך. / 3 קבל תפילותיו ורצם כקרבנות: על פי ברכות כוע״ב: ׳תפילות כנגד תמידין תקנום׳, וכנגד הדרשה בשיר השירים רבה ה ב: ׳אמרה כנסת ישראל אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לקריאת שמע ולתפילה׳. / 4 בקר, בניב רחשו ישכים להודות לך: שיעור הכתוב: העבד ישכים להודות לך בתפילותיו עם שחר. ירח כמו מנחה: מוסב אל ׳ניב רחשו׳ שבראש הטור, לאמור: תפילתו תערב כניתוח מנחה לפני ה׳ והלשון על פי שמ״א כו יט.

5 -אַמֵּץ זְרוֹעוֹתָיו / צוּר, כִּי בְּכָל לִבּוֹ / יִתְאַו חֲסוֹת תַּחַת / צֵל מֵעֲלוֹתֶיךָ.

בּוֹדֵד כְּצִפּוֹר פַּח / אֲנָא פְּקַח קוֹחוֹ, / אֵלָיו תְּנָה נֹפֶשׁ / חֹפֶשׁ פְּדוּתֶיךָ.

נוֹשְׁכָיו כְּמוֹ נַחַשׁ,/ מוֹנָיו וְגַם שׂוֹטְנָיו / בָּהֶם בְּשֶׁטֶף אַף / תָּעִיר חַמָתֶךָ.

צָמְאָה לְךָ נַפְשׁוֹ / מִנְזָר תְּשִׂימֵהוּ / גַּם תַּעֲלֵהוּ אֶל / הַר נַחֲלָתֶךָ.

וּבְרַחֲמֶיךָ, חִישׁ / תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִּים / מִקְדַּשׁ הַדּוֹמֶיךָ / אַרְמוֹן נְוָתֶךָ

10-רָם! עַמְּךָ גּוֹנֵן / וּבְנֵה וְגַם כּוֹנֵן / צִיּוֹן וְהֵטִיבָה / מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ

5 אמץ זרועותיו: על דרך הכתוב משלי לא יז. צור: הפייטן מרבה להשתמש בפיוטיו בכינוי זה לבורא החביב עליו. חסות תחת צל: על דרך הכתוב תה׳ צא א-ב. צל מעלותיך: צל רוממותך. / 6 בודד כצפור פח: על דרך הכתוב תה׳ קב ח: ׳כצפור בודד על גג׳. פח — מלכודת, וציפור־פח היא הפך ציפור־דרור. פקח קוחו: שחררו, על דרך הכתוב יש׳ סא א. / 7 נושכיו כמו נחש: על דרך הכתוב תהלים קמ ד. מוניו וגם שוטניו: לוחציו ושונאיו. בשטף אף תעיר חמתך: מש׳ בז ד: תה׳ עח לח. / 8 צמאה לך נפשו: על דרך הכתוב תה׳ סג ב; מנזר: בעל משרה מכובדת, וכדברי ראב״ע לנחום ג יז, ׳בעלי הנזר׳; ורש״י פירש לשון שיר. / 9 וברחמיך חיש: על דרך הכתוב: ׳מהר יקדמונו רחמיך: תה׳ עט ח. תבנה כמו רמים: שנאמר בתה׳ עח סט: ׳ויבן כמו רמים מקדשו׳, ובדברי מצודת דוד: ׳בנהו בנין עד כמו השמים׳. ויונתן תרגמו כמו ראמים. מקדש הדומך: על הפסוק באיכה ב א ׳ולא זכר הדם רגליו ביום אפו׳, נאמר במדרש: ׳אין הדום רגליו אלא המקדש׳, (איכה רבה, מהדורת בובר, מט ע״א). ושיעור הכתוב: תבנה מקדש של מטה בחוסן ונצח של מקדש של מעלה. ארמון נותך: הכינוי ארמון למקדש הוא לפי תרגום יונתן ליר׳ ל יח. / 10 ובנה וגם כונן: על־פי שמ׳ טו יז והטיבה מכון לשבתך: על פי תה׳ נא כ.

 פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד

 

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים-פיוט לחנוכה

רבי יעקב אבן צור

שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא.

 

אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים

הסוג:    רשות לקדיש.

העת:     לחנוכה.

התבנית: לכל טור ארבע צלעיות. שלושת הראשונות חורזות זו בזו, והרביעית

חורזת לאורך כל טורי השיר.

החריזה: אאאב.

המשקל: חמש הברות בצלעית.

החתימה:           אני יעקב אבן־צור.

המקורות: כ״י המוזיאון הבריטי 10368 Or, דף 22 ן=לן; כ״י נ״י בימ״ל

3105 Mic, דף 98 ודף 153 [=נן.

נדפס:    עת לכל חפץ, דף לג עט׳    ב.

 

אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים, / מָסַר גִּבּוֹרִים / בְּיָד חַלָּשִׁים.

נִלְכְּדוּ שׂוֹטְנַי / בְּיַד כֹּהֲנַי, / בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאי / גֶּזַע יְשִׁישִׁים.

יֶשַׁע וּפֻרְקַן / לְעַמִּי נִתְקָן, / כִּי לֹא נִתְרוֹקָן / פַּךְ הֶחָרָשִׁים.

יִסְדוּ תּוֹרוֹת / חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת, / לְהַדְלִיק נֵרוֹת / שִׁשָּׁה וּשְׁלוֹשִׁים.

5 עוֹמְדִים כְּסִדְרָם / בִּפְאֵר הֲדָרָם, / אָכֵן לְאוֹרָם / אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים.

 

קוֹל שִׁיר בְּמִזְמוֹר / הַהַלֵּל נִגְמֹר, / לָצוּר מִמַּכְמוֹר / הִתִּיר חֲבוּשִׁים.

בְּעֵת תְּפֵלָה / גַּם עֵת אֲכִילָה, / נוֹדֶה בְּגִילָה / בְּטוּב רְחָשִׁים.

אֵל נִסִּים עָשָׂה / לְעַם בּוֹ חַסָּה, / וְאוֹתָם פָּצָה / מִפָּח יְקוּשִׁים.

בְּעֻזָּךְ יוֹצְרִי / תָּאִיר עוֹד אוֹרִי, / וְתָהֵל נֵרִי / כְּעֵין תַּרְשִׁישִׁים.

10 נוֹצַר חֲסָדִים / שׁוּר רֵעִים דּוֹדִים, / בָּם זֵדִים רוֹדִים / אֲדוֹנִים קָשִׁים.

 

צוּר יֶשַׁע צַוֵּה / וְטוּבְךָ רַוֵּה, / לְעַם בְּקַצְוֵי / אֶרֶץ נְטוּשִׁים.

וּלְדַל נֶאֱלָח / פְּדוּתָךְ תִּשְׁלַח, / וְחִישׁ תְּשַׁלַּח / רְצוּצִים חַפְּשִׂים.

רוֹמֵם עַם הוּדַשׁ / וּבְנֵה בֵּית מִקְדָּשׁ, / תִּגְדַּל תִּתְקַדַּשׁ / בְּסוֹד קְדוֹשִׁים.

 

תיקונים של המבאר

5 כסדרם] בסדרם ל 8 חסה] חוסים נ / יקושים] יוקשים נ 12 תשלח] שלח ל

 

 

באור הפיוט

בידי בנימין בר-תקוה

1 בזמירים: זמירות. ליוצר הרים: על־פי עמוס ד יג. מסר גבורים ביד חלשים: על־פי נוסח תפילת על הנסים. / 2 גזע ישישים: כינוי לבעלי יחוס על־פי הגמרא מו״ק כה עב. / 3 ישע ופרקן: כנאמר בתפילת על הנסים: ׳ולעמך עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה׳. פך החרשים: פך, כנזכר: ׳וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים׳(בבלי שבת כא עב); וחרשים כינוי לכהן הגדול על־פי זב׳ ב ג, שם נזכרו ׳ארבעה חרשים׳ ואחד מהם הוא לפי הגמרא ׳כהן צדק׳ (בבלי סוכה נב ע״ב). / 4 תורות: מצוות בר׳ כוה; שמ׳ טז כח, ונראה שאמר הפייטן ׳יסדו תורות׳ בלשון רבים רמז למחלוקת בית־שמאי ובית־הלל לענין הדלקת הנרות אם מוסיף והולך או פוחת והולך, בבלי שבת שם, ואמרו חז״ל: ׳משרבו תלמידי בית שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות׳ סנ׳ פחע׳׳ב. / 5 עומדים כסדרם: ולא מעורבים זה בזה כמדורה, בבלי שבת כג ע״ב, שולחן ערוך או״ח תרע״א ד. לאורם אין משתמשים: כנאמר בתפילת הנרות הללו, וראה שולחן ערוך שם תרע״ג א. / 6 במזמור ההלל נגמור: ׳כל שמונת ימי החנוכה גומרין את ההלל׳, שו״ע שם תרפ״ג. ממכמור: רשת, תהלים קמא י. התיר חבושים: רומז לשחרור מעול היוונים. / 8-7 בעת תפילה… נסים עשה: ׳כל ח׳ ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון… ובתפילה׳ לשון השולחן־ערוך שם תרפ״ב א. / 7 רחשים: תפילות. / 8 מפח יקושים: ממוקש על־פי תה׳ צא ג. ושמא הנוסח הנכון הוא ׳מפח יוקשים׳ על־פי תה׳ קכד ז. /9 תאיר: באור הגאולה. ותהל: כמו ותאיר, על־פי איוב כט ג. תרשישים: אבנים יקרות שמ׳ כח כ. / 10 רעים דודים: כינויים לישראל. אדונים קשים: על־פי יש׳ יט ד. / 11 ישע צוה: על־פי תה׳ מד ה. בקצוי ארץ נטושים: על־פי שמ״א ל טז. / 12 ולדל נאלח: כינוי לישראל שהוא כאביון הנטמא בגויים. תשלח רצוצים חפשים: על־פי יש׳ נח ו. / 13 הודש: שחבטוהו בדישה. תגדל תתקדש: רומז לכך שהפיוט הינו רשות לקדיש. בסוד קדושים: בחבר קדושים על־פי תה׳ פט ח.

 

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים-פיוט לחנוכה

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי-פיוט תשובה

רבי יעקב אבן צור

יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי

הסוג: על פי תכנו הריהו וידוי

העת: לתשובה

דברי מבוא:

כתוב בספרי המקובלים ובספרי החסידים, שבעל תשובה צריך לבכות ולקונן על עוונותיו, וכן כתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות ז״ל [רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה] בשער התשובה פרק חמישי וזה לשונו: תנאי החרטה חמישה א. היראה וכו'. ב. שבירת לבו והיכנעו וכו'. ג. לשנות מלבושו ותכשיטיו וכו', כמו שאמר: ׳על זאת חגרו שקים וכו'׳(יר׳ ד ח). ד. הבכי והצעקה והאבל, כמו שאמר: ׳פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך׳, (תה׳ קיט קלו). ומתחרט על מה שקדם לו מן החטא: ואומר: ׳בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה״ (יואל ב יז), עד כאן לשונו. וכן כתב הרב החסיד בעל שני לוחות הברית דף רל״א עא בשם האר״י זכרונו לחיי העולם הבא, ש׳נרמז זה במלה תשוב״ה, שהיא ראשי תבות: תענית, שק, ואפר, בכיה, הספד. וכן מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן׳, עד כאן דברו. וידוע שהמספד והקינות מעוררות הבכיה, כדכתיב ׳לספוד לשרה ולבכותה׳ (בר׳ כג ב). גם מקרא מלא מצינו בענין התשובה עצמה ביואל סימן ב׳: ׳וגם עתה נאום ה׳ שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה׳ אלהיכם כי חנון ורחום הוא…׳ (יואל ב יב-יג). הרי שלענין התשובה צריך מספד, ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהם על עוונותי, אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל וארָצה בתשובה שלמה לפני קוני יתברך שמו, ויקבלני וירצני ויעתר לי ברחמיו הרבים, אמן.

הלחן: לתמרור ׳מתי נשמה דלה עגומה׳ (מ־2748).

התבנית: שיר אזור. מדריך דו־טורי(הטור דו־צלעי). סטרופות בעלות ענף תלת טורי (הטור דו־צלעי) ולאחריהן אזור דו־טורי (הטור דו־צלעי). המדריך משמש כרפרין.

החריזה" אב/אב. גד/גד/גד//אב/אב.

 המשקל: עשר הברות בצלעית ראשונה ותשע בשניה.

החתימה:        יעקב.

נדפס:          עת לכל חפץ,      דף  קד עמ׳   א.

 

יִגְּרוּ עֵינַי דִּמְעָה בִּיגוֹנִי, / וְלָךְ צוּרִי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי.

בֹּשְׁתִּי לְהָרִים אֵלֶיךָ פָּנַי, / כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי.

 

עָבַרְתִּי עַל מִצְוֹתֶךָ צוּרִי, / מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי.

הָלֹךְ הָלַכְתִּי עִמְּךָ קֶרִי / וּבְשִׁקּוּצֵי יִצְרִי חָפַצְתִּי,

5 וְגַם עָשִׂיתִי מַעֲשֵׂה זִמְרִי / וְשָׂכָר כְּפִנְחָס בִּקַּשְׁתִי.

עַל כֵּן, נִכְלַמְתִּי מֵרֹב זְדוֹנַי, / וָאֶקְרְעָה מַדַּי וּלְבוּשִׁי,

וְאֵזוֹר שַׂק אֶאֱזֹר בְּמָתְנַי, / חֵלֶף חֲלִיפוֹת שֵׁשׁ וָמֶשִׁי.

יִגְרוּ

 

קִלְקַלְתִּי דְּרָכַי, וְהָפַכְתִּי / מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמַר,

כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִמְשַׁכְתִּי / אַחֵר בָּשָׂר וְיַיִן חָמָר

10 עַל כֵּן בֶּעָפָר קַרְנִי עוֹלַלְתִּי, / וָאֶתְפַּלְּשָׁה וָאֶתְמַרְמָר,

וּבְשָׂרִי סָמַר בְּרִיב שְׁאוֹנַי, / גַּם בְּפָנַי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי,

רַבּוֹ אַנְחֹתַי וְעִצְּבוֹנִי, / עַל סֶלֶף דַּרְכֵי וּמַעְקַשִּׁי.

יגרו

 

בּוֹרֵא שָׁמַיִם אָזְנְךָ הַטֵּה, / וּשְׁמַע נָא קוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי

בָּאתִי לְמוּלְךָ כְּבֵן מִתְחַטֵּא; / אָבִי, תְּנָה אֶת מִשְׁאֲלוֹתָי!

15 לְפָנֶיךָ אֶעְתַּר, וַאֲבַטֵּא / שִׂיחִי בַּאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָי,

מְחֹל חַטֹּאתַי וְגַם עֲוֹנַי / וּפְשָׁעַי וּמַעְלִי וְכַחְשִׁי,

הָכֵן לִבִּי גַּם טַהֵר רַעְיוֹנַי / לְעַבְדֶּךָ הָאֵל קְדוֹשִׁי.

 

1 יגרו עיני: על־פי איכה ג מט. תשתפך נפשי: על־פי איוב ל טז./ 2 כי עוונותי עברו ראשי: תה׳ לח ה. / 3 עברתי על מצוותיך: בניגוד להצהרה ברב, כו יג. מיום היותי על אדמתי: על־פי יונה ד ב. / 4 הלכתי עמך קרי: הלכתי עמך בדרך מרידה, על־פי ויק׳ כו כא, ועיין רש״י שם. ובשקוצי יצרי חפצתי: על־פי יש׳ סו ג. / 5 עשיתי מעשה זמרי ושכר כפנחס בקשתי: חטאתי כזמרי בן סלוא ולא זו בלבד שלא בקשתי מחילה אלא כצבוע בקשתי שכר כפנחס בן אלעזר הכהן. וראה במ׳ פרק כה: ובגמרא סוטה כב עב. / 6 על כן נכלמתי: על־פי יש׳ נ ז. ואקרעה מדי: על־פי שמ״א ד יב. והוא סמל לאבל. / 7 ואזור שק: וחגורת שק. חלף חליפות: במקום חליפות־משי חגרתי שק וראה בדברי המבוא של המשורר על־פי רבנו בחיי בספרו חובת־הלבבות שעל המתחרט להחליף, מלבושיו ותכשיטיו. / 8 והפכתי מר למתוק ומתוק למר: על־פי יש׳ ה כ ורש״י שם, ומר הוא סמל לדרך העוונות, ומתוק הוא סמל לדרך עבודת ה׳. / 9 כבן סורר… בשר ויין: לפי שבן סורר ומורה אינו חייב ׳עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין׳, רש׳׳י לדב׳ כא יח; על־פי המשנה סנהדרין ח ב. ויין חמר: על־פי תה׳ עה ט והוא יין חזק על־פי רש״י שם. / 10 קרני: זיו פני. עוללתי: לכלכתי, על־פי איוב טז טו: ׳שק תפרתי עלי גלדי ועוללתי בעפר קרני׳ וראה רש״י שם. ואתפלשה: התגלגלתי בעפר ואפר, והוא סמל לעצבות ולחרטה. ואתמרמר: הוא לשון כעס מר, רש״י לדג׳ ח ז. / 11 ובשרי סמר: על־פי תה׳ קיט קב. ברב שאוני: ברוב זעקת הבכי, וראה דברי המבוא הנזכרים למעלה שהבכי והצעקה הם מיסודות החרטה. גם בפני יענה כחשי: על־פי איוב טז ח, ושיעורו שרזון פניו מעיד על חרטו. / 12 רבו אנחותי:

על־פי איכה א כב. סלף: סלוף. ומעקשי: דרך נפתלת על־פי יש׳ מב טז. / 13 אזנך הטה ושמע: על־פי ת׳ ט יה. שמע קולתחנונותי: על־פיתה׳כח ב וראה תה׳ פו ו. / 14 כבן מתחטא: על פי־משנה תענית ג ח. תנה את משאלותי: על־פי תה׳ לז ד. / 15 אעתר: אתפלל. בארשת שפתי: ביטוי שפתי על־פי תה׳ כא ג. / 16 ומעלי: וחטאי. וכחשי: ושקרי. / 17 הכן לבי: ישר לבבי, תקן לבי תה׳ י יז ותרגום יונתן שם. הכן…טהר: הענין על־פי תה׳ נא י.ב. טהר… לעבדך: על־פי נוסח תפילת העמידה לשבת ויום טוב.

 

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי-פיוט תשובה

עמוד 202

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה-פיוט לשבועות להוצאת ספר תורה

רבי יעקב אבן צור

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

 

בנימין בר תקוה

 

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

 

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

 

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

 

המקום.

 

ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.

 

במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.

 

אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.

 

בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.

 

שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .

 

 

שירו ידידים שירה חדשה

הסוג:  פיוט להוצאת ספר תורה.

העת:  לשבועות.

הלחן:  אמרו במורא בני אל חי          נורא .

התבנית: שיר מעין אזורי, שני טורי מדריך לכל סטרופה שלושה טורי ענף וטור

מעין אזורי.

החריזה: אא. בבבא.

המשקל: עשר הברות בטור, וצזורה קבועה אחרי ההברה החמישית.

החתימה:           יעקב חזק.

המקורות:כ״י המוזיאון הבריטי 10368 ז0, דף 34 [=ל].

נדפס:עת לכל חפץ. דף מה עמ׳ א; אזהרות דפוס אמסטרדם (1885). דף א

עמ׳ ב; אזהרות לר׳ יצחק בר ראובן. ליוורנו (תר״ב) דף א עמי ב:

מנחת־בכורים ליוורנו (1865). דף נו עמ׳ א.

נזכר: אוצר, ש-1037.

 

שִׁירוֹ יְדִידִים שִׁירָה חֲדָשָׁה,

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה קְדוֹשָׁה.

 

יוֹם בּוֹ בְּקוֹלוֹת וְגַם בְּרָקִים,

נִגְלָה בְּסִינַי שׁוֹכֵן שְׁחָקִים,

5 הִנְחִיל לְעַמּוֹ אֵלֶּה הַחֻקִּים,

סִפְרֵי דָּת הֵמָּה מִנַּיִן חֲמִשָּׁה.

 

עַמּוּדֵי שַׁחַק, רָגְזוּ, רָעֲשׁוּ.

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, נָמוֹגוּ, בֹּשׁוּ.

עַד עֵת יְדִידִים צוּרָם דָּרָשׁוּ,

10 – לָהֶם נִתְּנָה תּוֹרָה מוֹרָשָׁה.

 

קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל זָרַח מִשֵּׂעִיר,

לְקוֹל אִמְרָתוֹ לִי אֹזֶן הֵעִיר.

יֶחֱזוּ אוֹיְבַי וּבְרוּחַ מַסְעִיר,

יִכָּלְמוּ לָעַד וּתְכַסֵּם בּוּשָׁה.

 

15 בְּנֵי אֵיתָנִים בַּתּוֹרָה דָּבְקוּ

בָּהּ יִתְהַלְּלוּ וְגַם יִצְדְּקוּ.

וּמִצּוּף דִּבְשָׁהּ תָּמִיד יִינְקוּ,

וּתְהִי עַל לוּחַ לִבָּם חֲרוּשָׁה.

 

חִזְקוּ עַם הָאֵל חוֹסִים בְּצִלּוֹ,

20 עֲלֵיכֶם זָרַח, נֵרוֹ וְהִלּוֹ.

אִמְרוּ: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ',

דְּבֵקִים בְּצוּר נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה.

אִמְרוּ אַשְׁרֵי

1 שירו ידידים שירה חדשה: על־פי נוסח תפילת עזרת אבותנו: ׳ונתנו ידידים זמירות, שירות ותשבחות׳ ובסופה ׳שירה חדשה שבחו גאולים׳. / 2 ברוך שנתן תורה: על־פי נוסח שאומרים בהוצאת ספר תורה בהתאם ליעודו של הפיוט. / 3 בקולות וגם ברקים: על־פי שמ׳ יט טז. / 4 שוכן שחקים: כינוי לקב׳׳ה על־פי דב׳ לג כו./ 6 ספרי דת: כינוי לחומשים. / 7 עמודי שחק: על־פי איוב כו יא בשינוי לשוני קל. רעשו: על־פי תאור מעמד הר סיני בשירת דבורה <שופ׳ ה ד>. / 8-7 רגזו… יושבי תבל נמוגו: הלשון על־פי שירת הים שמ׳ טו יד-טו, וכן על־פי יש׳ סד א-ב, ולענין יושבי תבל שנמוגו ראה התאור בשמו״ר כט ט, שהיה כל העולם חרד ושותק בשעה שקבלו ישראל את התורה. / 9 ידידים: כינוי לישראל על־פי יר׳ יב ז; תה׳ ס ז. / 10 להם נתנה תורה מורשה: על־פידב׳ לג ד; ויח׳ לג כד. /11 זרח משעיר דב׳ לג ב. / 12 לי אזן העיר: אילפני בינה על־פי יש׳ נ ד ותרגום יונתן שם. / 14-13 יחזו אויבי… ותבסס בושה: על־פי מיכה ז י. וברוח מסעיר: רוח סערה. / 15 בני איתנים: בני ישראל שהם בני האבות. ולכינוי האבות ׳איתנים׳ ראה מיכה ו ב, והמדרש כגמ׳ ר״ה יא עא. בתורה דבקו: על־פי דב׳ י כ. / 16 בה יתהללו וגם יצדקו: על־פי יש׳ מה כה. / 17 ומצוף דבשה: הלשון על­פי מש׳ טז כד, ונמשלו דברי תורה לדבש על־פי מדרש רבה לשה׳׳ש ד יא. / 18 ותהי על לוח לבם חרושה: על־פי יר׳ יז א. / 19 חוסים בצלו: על־פיתה׳לו ח. /20 והילו: נגהו. נרו והילו: על־פיאיוב כט ג. / 21 אשרי העם שככה לו: על־פי תה׳ קמד טו.

 

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה-פיוט לשבועות להוצאת ספר תורה

עמוד156

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר