מורשת יהדות מרוקו

ימי הפסח וחג המימונה

אליהו רפאל מרציאנו

עיה"ק ירושלים ת"ו

הקדמה

ישמחו השמים ותגל הארץ ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם, לחמה של תורה.

על הפסוק בספר איוב(פרק ל״ח א-ד) ויען ה׳ את איוב… איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, כתב הרב נועם אלימלך ז"ל, פר׳ אמור: אמר לו הקב״ה לאיוב איפה היית? הידעת מאיזה איפה – שורש אתה? רמז הקב״ה לאיוב שעליו לקדש את האיפה, השורש שהוא בא משם! בסוד 'והעומר עשירית האיפה הוא״ הרומז לקדושת עשירי ע״כ. עוד בדורות קודמים אבדה להם משמעות החג, ושורש המימונה לא מצאו וכדברי הרב יעקב משה טולידאנו דל: … 'התערב להם השם מיימוני המיוחד לרמב׳ם ואביו רבנו מיימון הקבורים בטבריה עם יום המימונה ומאז הנהיגו העולים ממרוקו שבטבריה יום זה עליה על קברם של הרמב׳ם ואביו ז׳ל- (קובץ זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב, עם׳ 223). ובן כתר הרב דוד אסבאג (בתרגום משפה יהודית מרוקאית): ..״באו בני הדור היקרים האלה אשר אין הם מבינים יום האמונה והפכו אמונה למימונה״-( ספר הגדה: שאר ירקות, כאזאבלנקא תש׳׳ג, עם׳ ס. ומה נעני אנן אבתרייהוי כן שאין דבר מונח בקרן זוית ומצפה שיגלו שורשיו העבריים כמו חג המימונה אשר אודותיו הספיקו לכתוב דברי הבאי ולעג כמו ״עריכת שלחן המימונה היא ביסודה עריכת שלחן למימון מלך השדים״ ב״מ וקמו להורות כי שורש מנהג עתיק יומין זה לא כהלכה הוא ויש בו פולחן אלילי ח״ו! שומו שמים! ובהשערות פורחות באויר יחברו חבל בחבל לשלול מחג המימונה כל קדושה! לכן שנסתי מתני ויצאתי אל השדה שדה המכפלה תורה שבכתב ותורה שבע״פ ללקט באמ״רים אחרי הקוצר״ים ולחפש בספרי הראשונים ואחרונים שורש הדברים, ואספתי אל תרמילי הדל פניני מנהגים והליכות חודש ניסן הנראים כמו אפיק בו זורם נהל המימונה, וריכזתי מנהגי ״ימי הפסח״ מטו׳ אדר ועד ו׳ סיון, מהיום שאנו מתחילים לעסוק בהלכות חג פסח ועד חג השבועות שהוא גם יום עצרת של חג המצות (רמבן ויקרא, פרק בג׳), מנהגים המגלים לנו מהות וזהות חג הפסח וחודש ניסן. תוך כדי כך התברר שהמימונה בקהילות צפון. אפריקה ומנהגי מוצאי פסח בשאר קהילות ספרר שורש אחד להם. ידוע שחגגו בקהילות צפון אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, בצורה מרשימה ביותר מנהגים שלכאורה אינם דורשים זאת: כך לגבי חגיגת הבר מצוה (עיין תיאור חגיגת בר מצוה בספרי הקטן'עיר הכהנים דבדו' ע'מ 104) כך לגבי ל׳ג העומר או הילולת רבי מאיר בעל הנס ועוד. הוא הדין בענין מסורת מוצאי חג הפסח אשר עיקרה הוא מנהג הבאת השבלים לבית ואיחולים לברכה והצלחה, מנהג הקיים בכל קהילות ספרד. אך בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו ובאלג׳יריא מסורת מוצאי פסח התפתחה בצורה מרשימה ביותר: באמירת פרקים מספר משלי ומפרקי אבות,־ בתוספת עוד מנהגים, בהמולה ותכונה מיוחדים במינם, בביקורים הדדיים ועוד. ומסורת מנהגי מוצאי החג היא מורשת משותפת לכל קהילות ספרד. מסקנה זו היא יסוד בבירור נושא מקורות המימונה. לולי דמסתפינא הייתי אומר שמסורת מנהגי ליל מוצאי פסח-וליל מוצאי פסח בלבד – מנהגי הלילה הם העיקריים ומנהג הטיול בחיק הטבע הוא נראה מנהג טפל: א׳ הוא לא נהוג בכל קהילות מרוקו ואלג׳יריא, ב׳ לא מצאנו לו שורש והסבר במקורות, הרי׳׳ם טולידאנו ז׳ל הוא היחיד המזכירו במאמר בעתון היסוד, ניסן שנת תש״ד. -הם שריד חג העומר המחבר במדרש תדשא! אכן כמה ממנהגים החשובים והעיקריים מזכירים בצורה ברורה מצות קצירת ומנחת העומר, ובכך המסורת שייכת לכלל ישראל. חג מוצאי פסח, הסמוך ליום שביעי של פסח, טבעי הוא שתגלגל ותהדהד בו האמונה לגאולת ישראל האחרונה הנפלאה כאשר אדום הרשעה תפול כמו שנפלו לפניה בימי הפסח מלכים אדירים בשם פרעה, סנחריב ועוד.

למודעי אני צריך לא באתי אלא להציע, בגילה ורעדה, בפני מרנן ורבנן מאורי התורה הי״ו, פרי עבודתי זה, מנהגי מוצאי החג תוך שלל של מנהגים,מימי הפסח ומתוכם התברר, שחג המימונה הוא בריה דמועדא – בן החג של פסח ושל העומר. י והריני מגלה דעתי שלא להתעטף בטליתן של רבנן באתי, כי לא דעת ובינת אדם לי, ולא כתבתי קונטרס זה לרבנים וחכמים, רק עבור בני גילי, ובני הדור הצעיר , ועל מנת לחבב מסורת קדושה ונהדרת אשר מקורה בתורה שבכתב ושבעל פה ועל כגון דא אמרו רז״ל מנהגם של ישראל תורה היא, על כן מצוה לתמוך ולקדש מנהג חג זה משום ואל תטוש תורת אמך, והיה זה שכרי אכי״ר. בקשתי מכל שוחרי התורה באם ימצאו השגה או שגיאה לדון אותי לכף זכות וכבר אמר דוד המלך ע״ה שגיאות מי יבין!

אסיים בשבחו של המקום ב״ה וב״ש, על הטובות שגמלני וזיכני לחבר קנטרס זה, יורע לעיני הכל טובך וחסדך עמנו, שמחנו כימות עניתנו, ומן הנעלבים ואינם מעליבים ישים חלקנו אכי״ר. ברכות לעקרת בית, נוות ביתי, מרת זרי הי״ו, שאיפשרה לי לעסוק במילי דקדושה לרוב מסירותה והשגחתה בצרכי הבית, חלקה גדול במצוה זו, השי״ת יתמיד בבריאותה, ונזכה לראות הילדים הי׳׳ו יראים ושלמים עוסקים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ויזכו לבנות בתים טהורים וכשרים בישראל.הרחמן הוא יחיש גאולתנו, ומלך בהדרו תחזינה עינינו, ובית קדשנו ותפארתנו יבנה במהרה בימנו, אז ימלא שחוק פינו והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

הקטן אליהו רפאל מרציאנו ס׳ט

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'2-1

מבוא

וספרתם לבם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה׳… וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם.

קביעת זמנו של חג שבועות היה נושא לפולמוס חריף בין אנשי כתות חדשות, אשר מקרוב צצו למעול מעל בה', הם הצדוקים הבייתוסים ובין שלומי אמוני ישראל חכמים ז״ל. ״ממחרת השבת״: חכמים לפי קבלה שהיתה בידם כדברי הרמב״ם (הל׳ תמידין ומוספין, פרק ז׳) אמרו ממחרת השבת זה ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל יום טוב ראשון בחול ובין שחל בשבת ולכן חג שבועות יחול תמיד ביום ו׳ סיון.

הבייתוסים אמרו ממחרת השבת היינו ממחרת יום שבת קודש, זה,יום ראשון בשבוע, ולפיכך חג השבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון בשבוע.,

זה תמצית הויכוח הקשה המובא במס׳ מנחות(סה׳-סז׳) והוא מוזכר במגילת תענית פ״א.

ימי סכנה תרתי משמע, ריחפו על העם כאשר הצדוקים והבייתוסים התנגדו לדרך ולשיטת חז״ל בפירוש תורה שבכתב. הפירוד והפיצול בעם היו ממשיים בתקופה ההיא. כאשר חז׳׳ל נצחו את הבייתוסים וזמנו של חג השבועות נקבע לפי דעת חכמים ראו חז״ל בימי הנצחון ההם ימים שיש לפרסמם.

מתוך ויקיפדיה: הבייתוסים היו כת דתית ביהדות בימי בית שני. כת זו הייתה במחלוקת מתמשכת עם הפרושים אודות התורה שבעל פה. יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית בייתוס ויש חולקים על זיהוי זה.

בזמן כלשהו, קרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בין יהודי ארץ-ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. יוסף בן מתתיהו מספר לנו על שלושה זרמים עיקרים:פרושים, צדוקים ואיסיים, כאשר מספרות חז"ל אנו עדים רק לשניים הראשונים. אצל חז"ל מופיעה קבוצה נוספת אשר אינה מוכרת לנו ממקורות אחרים כקבוצה דתית נוספת, ואלו הם הבייתוסים. האחרונים והצדוקים מוחלפים תדיר בין הנוסחאות והגרסאות השונות במקורות מקבילים בספרות חז"ל.

ז״ל מס׳ תענית:

״אלין יומיא דילא לאתענא בהון ומקצתהון דילא למספד בהון. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה.״

ואיזה חג זה, זה יום טוב העצרת־הודפסה ונספחה למסכת תענית,בהוצאת מכון לפרסומים תלמודיים. הרב ע.שטיינזלץ..

במוצאי פסח יד חז״ל היתה על העליונה ונצחו את הבייתוסים. והנה יש במנהגי קהילות ספרד של ליל מוצאי פסח סימנים ברורים ומובהקים של המחלוקת בין חז״ל לכת הבייתוסים:

בליל מוצאי חג הפסח השבלים הנמצאים בבתי הספרדים בקהילות יוון ותורקיא, ארם צובה ובירושלים ת״ו, ובקהילות צפון אפריקה האם לא מזכירים את השבלים הקדושות של העומר? והקמח הנמצא על שלחן המימונה במרוקו ובאלג׳יריא האם אין לו קשר עם קמח שעורים של העומר? וכן ההמולה והשמחה המחושבות שהם חלק בלתי נפרד מהווי המימונה של יהודי מרוקו ואלג׳יריא האם אין להם שייכות לקצירת העומר שהתקיימה בטקס ובענין גדול במובא בספרי חז׳׳ל? ומה עם האיחולים והברכות שנהגו בני ספרד ברוב הקהילות הנ״ל להחליף ביניהם בליל מוצאי החג ולמחרתו האם אין מקורם בדברי חז׳׳ל במס׳ ר׳׳ה דף ט״ז: אמר ר״י אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות!

מנהג ירושלים(וכן סוריא ומצרים):

מנהג הספרדים בארץ ישראל וסת״ם במוצאי ליל פסח להכין עשישית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות זהב, ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים, והבעה׳ב לוקח איזה אלומות שבולים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, ומברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה, וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג', עט׳ 365, ר׳ שם טוב גאגין רל).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין לשטוח שבלים בבתים ומניחין גם כן שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.(מועד לכל חי, ר' חיים פאלאגי, סי׳ ד׳ סע׳ מ״ג).

מנהג אלג׳יריא

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה… ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומגיחים השיבולין על הנרות והוא לסימנא טבא. (זה השלחן, ב׳, סי׳ נ־ה, ר׳ אליהו ג׳ע).

מנהג מרוקו

המביאים שבלים, פולים, פרחים וירק במוצאי החג והוא סגולה להצלחה. (הגדה שאר ירקות, עם׳ ה-ו, ד׳ דוד אסבאג).

מגש הקמח, תפס מקום מכובד על השלחן, בארצות אלג׳יריא ומרוקו: בשכונת היהודים, בעיר הבירה ראבאט, רק למשפחת הרוש היתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח היד על הכובע. (יששכר בן עמי, יהדות מרוקו, עם׳ קמ׳׳ר).

ובימים אחרונים (של חג הפסח) באתי לעיר פרענדא (אלג׳יריא)… ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה לעבון בלשון ערב, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח ״. וכל איש הבא(לבקר) בבית… והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… והוא לזכר שנה טובה. (ארתות משה, עמ׳ ב,ה, ר׳ משה אורנשטיין).

נהגו בקהילות ספרד לקרוא בשבתות שבין פסח לעצרת פרקי אבות. ובמרוקו נהגו, בליל המימונה, בבואם מבית הכנסת, לקרוא כמה משניות מפרקי אבות, וכן כתב הרב דוד אסבאג: (שאר ירקות עמ׳ מז׳). וכן במוצאי פסח, קרא לילה, יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי כנסת ילבו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי חדל ומשלי שלמה, לדעת הבמה ומוסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים אבות,

ובספר חמדת ימים כתב טעם למנהג זה: רצו הקדמונים להעמידנו על תכלית השלימות בזה בקרא שלשלת הקבלה של כל החכמים במס׳ אבות כי בבא יום מתן תורה כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת חכמינו ז׳׳ל. (חמדת ימים, ג׳, פרק העומר).

הנה טעם הקריאה בפרקי אבות בליל המימונה זהה לטעם רוב המנהגים בלילה זה אשר ענינם הוא לחזק בנו האמונה בחז״ל ובתורה שבעל פה ולהוציא מדעתן ומלבן של הבייתוסין הכופרים בחז׳׳ל ובתורת חז"ל.

וכך כתב רבנו בחיי:

והחמיר בּה(בקריאת פרקי אבות בין פסח לשבועות) שלא יחשוב אדם לנהוג קולא בדברי חז"ל ״. אלא שיאמין בפירוש המצוות במו שקבלו אותן החכמים מפי הנביאים והנביאים מפי משה, ומשה מפי הגבורה.(פרקי אבות, פירוש רבנו בחיי, יאודה לייבש דויטש).

הרב א. א. בורנשטיין הלך בעקבות דברי רבנו בחיי וכתב:

… והאי טעמא שאומרים פרקי אבות בימי הספירה הוא שנעזוב המוסר היווני(קרי הבייתוסים) ונקח מוסר שהוא מקובל הלכה למשה מסיני. (פרקי אבות, עמ^׳ י', ירושלים תר״סח).

רוב המנהגים בליל המימונה, כמו חיבוט בשבלים, פיזור השבלים בבית או השבלים על שלחן החג, קערת הקמח על שלחן החג, הברכות והאיחולים, השמחה הפומבית בבית וברחוב, הקריאה בפרקי אבות וכו׳ הם עדות לכך שמסורת מוצאי פסח באה לחזק בנו הרצון להתרחק ממוסר יווני של הבייתוסים או הקראים, והיא שריד לחג עומר לקצירת העומר שהתקיימה בפרסום רב בסוף ימי בית שני (לדעת חז"ל במשנה מס׳ חגיגה פרק ב׳ משנה ד׳ יום אסרו חג שבועות מותר בהפסד ובתענית כדי שלא לקיים את דעת הבייתוסים שחג שבועות תמיד חל ביום ראשון).

מדוע חגיגה שהיא באה לזכר נצחון חז"ל על הבייתוסים מתקיימת במוצאי פסח ולא בליל ראשון לספירת העומר? הרב י.ל.פישמן בספרו חגים ומועדים עם׳ קצח׳ מביא תשובה לכך: כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי הפסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה—. בפי שאמרו לי זקני חכמי הספרדים: מקור המנהג הוא משום שבפסח נידונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס את שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג. וכעין זה כתב רב^, כף החיים, או׳״ח סי' תד׳ סעיף ח׳ על הפטרת יום א׳ של פסח שנדחתה ליום שמיני של פסח וז״ל: מפטירין ביום שביעי של וידבר דוד וביום שמיני עוד היום בנב לעמוד – לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה ומה שהניחו אותה ליום שמיני כדי לסמוך אותה למפלת פרעה שהיתה ביום שביעי של פסח. וכן כתב גאון עוזנו מרן הרב עובדיה יוסף שלי״טא בספרו חזון עובדיה, פרק א׳ על חנוכת הבית השלישי שתתקיים ב״ב לאחד הפסח כי אין מערבים שמחה בשמחה. לאור דברי הרב יש מקום לאמר שחגיגת מצות העומר התקיימה בצאת החג מפני שסגולתה ומעלתה של המצוה רבה היא ולא ראוי לערבב שמחת עריכת הסדר (החגיגה לזכר העומר נקבעה בימי גלותנו ואז בליל הראשון לספירת העומר ערכו את הסדר השני) בשמחה אחרת. כך נראה לפע״נד.

על חגיגת ליל המימונה כתב הרב דוד עובדיה:״זהו ליל המימונה באופיו הטהור ולא במו שקמו אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג ובו המסו בושה וחרפה על קהילות מרוקו שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא להשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה' יחזירם בתשובה וראוי ונכון לבטלו ומביטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן״ עכ״ל.(קהילת צפרו, ר, עם׳ 286). במקורו חג המימונה הוא חג לבני הבית ודלת הבית פתוחה בעיקר בפני בני המשפחה וידידים. חגיגות מימונה ברחובה של עיר ובהשתתפות המון חוגג היא סילוף על הצד הטוב ביותר של מהות מסורת מוצאי פסח.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'6-3

תולדות מסורת מנהגי ליל מוצאי פסח

המקור הקדום ביותר המספר על קיום מנהג מיוחד במוצאי פסח נמצא בספר מגילת סתרים – מחבר הספר הוא רבנו נסים בן רבנו יעקב שחי בעיר קירואן(תוניסיא) בסוף ימי הגאונים.[למין המאה השישית או השביעית ועד אמצע המאה ה-11] רבנו נסים תלמיד רבנו חושיאל היה ובן תלמיד חבר לרבנו חננאל, הוא עמד בראש ישיבה אחת בקירואן והיה פונה בשאלות לרבנו האי גאון בבבל. מתוך כתבי רבנו נסים, ספר מגילת סתרים הוא הידוע ביותר בי הוא מוזכר פעמים רבות בספרי הראשונים והאחרונים הספר כולל פסקים, מדרשים,פרושים, ומנהגים. הספר אבד לפני מאות שנים ורק קטעים בודדים נשארו בידנו. רבנו נסים נשאל בענייני אמונות ודעות והוא משיב על 'טענות הטוענים' היינו המתווכחים מתוך כתות בישראל – הקראים – ואומות העולם. לאור זה יש להניח שרבנו נסים מקירואן המשיך במפעל רבותינו הגאונים לעצב ולייצב תקנות ומנהגי ישראל שעניינם להגן על חומת הדת מול התקפות הקראים החפצים לפגוע בתלמוד המקודש לעם.(עיין ספר חגים ומועדים, פרק מנהגי הסדר).

לפנינו קטע ממגלת סתרים המראה על אופיו הכללי של הספר. הקטע מובא בספר מעשה רוקח, לר׳ אלעזר בר׳ יהודה(סאניק תרע״ב), עמ^׳ ל"ג:

מצאתי כתוב במגילת סתרים של רבנו נסים על ששאלתם שאנו נוחשי נחושת שאנו רגילים ליקח ראש כבש בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ושאנו שוחטים תרנגולים ערב יום בפורים כמספר בני הבית ושאנו מסתכלין בציפורן במוצאי שבת ונותנים מים בכוס של הבדלה וכובסין פנינו. והשיב להם זה ניחוש טוב ורובו מיסוד המקראות והאגדות ועל ראש כבשים שאנו נוהגים לאכול בר"ה כדי שישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים כל מיני מתיקה כדי שיהא השנה הבע"ל שמינה ומתיקה וכן הוא אומר אכלו משמנים ושתו ממתקים ויש אוכלים כרתי בדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטים תרנגולים בעיוכ׳פ כוונה טובה אנו עושים וכן המנהג של חכמי ישראל וב״ד שלוקחים כ׳א וא׳ תרנגול ואומר תהא כפרתי, זה נכנס לחיים, וזה למוות, ושוחטים אותן וחולקים לעניים יתומים ואביונים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשותינו ״ ומה שאנו מסתכלין בצפרנים דבר זה שנו בתלמוד בבלי וירושלמי אין מברכין לאור הנר עד שיאותו לאורו פי׳ עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה ומאחר שכן שנינו אין ניחוש זה אלא של מצוה ואמרו חכמים שירי מצוה מעכבים את הפורענות לכך משלחין מים בכום ורוחצין פניהם וכו׳.

ועוד שם עמ׳ יט׳:

מצאתי כתוב במגילת סתרים ראיתי מרבנא אלוף אבא לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל מעידנא ועד עתה כך מנהגינו שלנו ודלתות הבית פתוחות כשיבא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב… ואמרינן בפסח עתידין לגאל שנא׳ ליל שימורים הוא לה׳ ליל המשומר מששת ימי בראשית ומזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמנה שדיבר הקב׳׳ה ובשכר האמונה עתיז־ין לגאל.

מובא בספר עדן מקדם (לר׳ רפאל משה אלבז, ערך מנהג): מצאתי כתוב בכתבי יד הרב כמ׳׳הר דוד הסבעוני ז׳ל, ז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכן כתב רבנו מיימון בר' יוסף ז״ל אביו של הרמב׳׳ם ז׳׳ל בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגרי: ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכל פרסום לנס שעשה ה' ב׳׳ה עמנו באותם הימים ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנז והם הצפחיות כתרגום האסקריטין מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב הר״ן ז׳׳ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה והראש בראש השנה. והחלב בפורים ובליל מוצאי פסח. והפולין ביום הושענא, ואותן המנהגים אין ראוי לבזותם. ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים. ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך דת אומתך לא תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות מנהגות כמו אלו, נזכרו בהנהגותיהם. ומכלל התפוחין שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותם התינוקות וכו׳ עכ״ל.

הראשון והקדום מכל מנהגי מוצאי פסח הוא המנהג לשתות חלב במוצאי פסח כמוזכר בספר עדן מקדם בשם רבנו נסים. מנהג החלב במוצאי פסח יובן לפי מה שאנו מניחים שמסורת מנהגי מוצאי פסח היא שריד לחג העומר וזכר לטקס הגדול של הקרבת העומר של סוף ימי בית שני, החלב מסמל הפרנסה והמזון (מעיקרו החלב מזין את התינוק) וסגולת מצות העומר היא להוריד השפע והברכה בתבואה כדעת חז״ל: ״מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות״. מצוות העומר והחלב מסמלים המזון והפרנסה. מנהג שתיית חלב במוצאי פסח לסימנא טבא קיים מאז ימי חכמי קירואן – – המנהג מוזכר בספר פירוש התפלות לרבנו מיימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם כפי שכתב ר׳ דוד הסבעוני שחי סביב שנות ש' במרוקו – פירוש תפלות זה נפוץ היה במרוקו עד לשנות ת' ות״ק.(שריד ופליט, רי״מ טולידאנו, דף 8-7) נראה שמסורת מגובשת במוצאי פסח קיימת במרוקו בתקופה ההיא כפי שסיפר יהודי שסייר במרוקו בשנות תק״ו.

(יהדות מרוקו, עמ׳ קמו', הערה 34 יששכר בן עמי).

ר׳ אברהם כלפון (ת״ק – תק״פ), מרבני קהילות לוב, מזכיר חג המימונה במוצאי חג הפסח. (הגיד מרדכי, עמ׳ 195 ר׳ מרדכי כהן).

ר׳ חיים דוד שלמה זוראפה דל, ממורי ההוראה בק׳׳ק אלג׳יר, שחי בשנות ת׳ר, מזכיר בתשובותיו ליל אסרו חג הפסח ומנהגיו ודל:(שו"ת שער שלמה, סי׳ מז^,).

נתתי אל לבי לדרוש ולחקור על הני מנהגי דנהיגי אינשי … ובן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי פסח במקומות שראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה ובן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה והצלחה מרובה ומתוקה כדבש… דומיא דמושחין מלבים ע״י המעין שתמשיך מלובתם כמי מעין וכו'.

ר׳ אליהו גיג׳ בספרו זה השלחן, (מנהגי ק׳ק אלג׳יר, חלק ב׳, סימן רה), כתב:

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכסו ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

ר׳ יעקב משה טולידאנו, (בספר נר המערב כתב, עבר 215): בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה קבוצות קבוצות הולכים אל מכיריהם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב, חמאה, גם ירקות וממתקים וכו'.

החלב הוא מנהג עתיק יומין, והוא קבוע בליל מוצאי פסח, מוזכר אצל חכמי צפון אפריקה מאז ימי חכמי קירואן ועד ימנו.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 9-7

אכילת חמץ במוצאי פסח

רש״י, הר״מ מרוטנבורג והר׳׳אש הם הראשונים המזכירים ענין חמץ בליל מוצאי פסח:

מעשה בא לידי אני שלמה היצחקי ששיגר לי גוי אחד עוגות ובצים בשמיני של פסח, ונכנס הגוי לחצר וקרא לאשתי, ואשתי שגרה אלי לבית הכנסת… והלחם לא קבלתי ורצה הגוי להפקירו אצל שכניי ולא רציתי, דכיון שהרהינו אצלו נעשה חמץ ונאסר עלי ועל כל ישראל בהנאה ובאכילה.

(תשובות רש״י, ניו יורק תש׳׳ג).

מנהג כשר להמתין במוצאי פסח שלא להתפלל תפלת ערבית עד הלילה כדי שלא יכניס חמץ בתוך ביתו מבעוד יום. ונהגו להכניס חמץ תכף אחר ההבדלה לבית ולאכול שלא יהא כמוסיף על שבעת ימי המצות. (מהר׳ם סרוטנבורג, ספר המנהגים).

נכרי שמביא דורון לישראל במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו. (הרא״ש, מם׳ פסחים, פרק כל שעה).

אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. (מרן, ארח סי׳ תמ״ח, סע׳ ב׳).

מנהג זה היה קיים עד ימנו בהרבה קהילות ספרד:

המנהג בבל ארץ ישראל מצרים וסוריא ביום אחרון של פסח שהישמעאלים שולחים דורון למכריהם היהודים לחם חמץ עם חמאה ודבש והישראל שולח לו תמורתו מצה. ואין המנהג הזה שורר באלו הארצות(לונדון ואמ׳׳ד). (כתר שם טוב, ג׳, עמי 164 לר׳ שם טוב גאגין).

ובעיצומו של יום שמיני של פסח יש(מהמוני העם) מזדרזים להכניס חמץ לביתם(חמץ שהנכרי הביא ליהודי).(שאר ירקות, דף ו׳).

השבלים.

מחזור בית הבחירה, לר׳ אברהם חמוי, עמ׳ רסט׳: נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו חלב ובן בקושטא ובאזמיר ובו׳.

הקמח

וכן יש מניחים קערה ע׳׳ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. (שו״ת שער שלמה סי׳ מ״ז).

הפולים

המנהג מוזכר בשו׳׳ת שער שלמה סי׳ בדז

מיני מתיקה

… אח״ך הולכים אצל רבני העיר להתברך מאתם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב וחמאה גם ירקות וממתקים, בעלי בתים רבים מנהגם לאכול בלילה ההיא רקיקים וכדורי סולת מטוגנים ובלולים בחמאה ודבש. (נר המערב, עם׳ 215, רי'מ טולידאנו).

הביקורים ההדדיים הרב דוד עובדיה כתב:

מה שהיו מבקרים אצל הרב בליל מוצאי פסח ראה פסחים ל׳ ע״א דאמר רבא כי הוינן כי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי שבעה יומי דפסחא אמר לן וכו'. עיין ברבינו הרש׳׳ש. והנה רב נחמן היה אב״ד ורבא הלך לקבל פניו ולכן השמעונו חדל שהלך באחרון של פסח. אמרי צדיקים. ונראה שמזה נשתרבב מנהג הביקורים. (קהילת צפרו, ד', עט׳ ב׳׳ח).

עיין ספר ארחות משה, לר׳ משה אורנשטיין, עבר כ״ה:

״. ובמוצאי פסח הביאו שלשה קערות אחת מלאה כותח הבבלי, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח … והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכו'.

כּוּתָח ( מילון אבן שושן)

^ת (ז') [אולי מפרסית]
1.^ת רֹטֶב שֶׁהֻתְקַן מֵחָלָב חָמוּץ וּמֶלַח לְתִבּוּל מַאֲכָלוֹת שׁוֹנִים (פסחים ג א).
2.^ח חָלָב חָמוּץ, לֶבֶּן: "כּוּתָח וְקִשּׁוּאִים עַל אַבְרוֹמָה מְטֻגֶּנֶת" (בן ציון, קל). "בּוֹחֵר אֲנִי אֱכֹל פַּת בְּכוּתָח" (ביאליק, תר' קישוט רפג). "זֵכֶר פַּת-אִכָּרִים רְדוּיָה וְכַד כּוּתָח צוֹנֵן הֶעֱלָה רִירִין בְּפִיו" (שנהר, א 194).

 התנועה ברחובות השכונה והשמחה המיוחדת: בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה, קבוצות קבוצות הולכים אצל מכירים כמו ללוות החג ויברכו איש את רעהו וכו'.(נר המערב, עט׳ 5ו2).

ובאים בריצה לבתיהם ואומרים בקולי קולות: שמחו! שמחו! ויאמרו עוד: הא מוצלחים! יא בני מזל!

(שאר ירקות, עט׳ ר, ר' דוד אסבאג).

יהודי מרוקו מאמינים שמי שיהיה שמח ועליז בליל המימונה יהיה מוצלח ושמח כל השנה(זכור לאברהם, עט^, 214).

בדרך של התול וצחוק(חגים ומועדים, עט׳ קצה׳ הרב י.ל. פישמן) הטיולים בחיק הטבע:

מנהג זה לא מצאנו אותו מוזכר במקורות, פרט לרי״מ סולידאנו המזכירו בספרו נר המערב (שם), נראה שהוא לא מעיקרי המנהגים שלהם מצאנו שורש בספרי רבותינו דל, הוא גם מנהג לא מקובל ולא נפוץ בכל קהילות צפון אפריקה ובקהילות מזרח מרוקו: דברו, אוג׳׳דה, תאזא.

(אפשר שהוא קרוב למנהג נשי דבדו וצפרו לצאת בבוקר יום אסרו אל מחוץ לשכונת יהודים"ללוות״ את החג, ולהפרד מהחג).

מסורת מוצאי פסח נוצרה ונוסדה בסוף ימי הגאונים, ע״י חכמי קירואן, והתפתחה במשך הדורות ע״י גאוני עולם עד שנהפכה למנהג כללי וקבוע ברוב קהילות ספרד, היא מסורת דתית, קדושה, שורשה ומקורה בספרי רבותינו ז"ל.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 12-9

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד:

מנהג ירושלים

מחבר הספר ותתפלל חנה הר^, פרג׳ חיים יחזקאל יאודה פירט לנו מנהגי ירושלים למוצאי פסח וז"ל:

א) במוצאי יו״ט מתפללין ערבית כמו במוצאי יו״ט לחוה״מ ומבדילים בתפלה ש״ע:

ב) ומרבים בשירות ותשבחות ללוות המועד בשמחה וגם לכבוד אסרו חג וכמו ששמחנו בכניסתו כן חובה עלינו לשמוח ביציאתו וה׳ יזכנו למועדים ולרגלים אחרים בביאת משיחנו אכי״ר:

• לוקחים שבולים של חטים או שעורים וחובטים אותם על כתפיהם לסימן טוב ואומרים ״שנתך תהיה ירוקה״ בעשב הזה שהוא ירוק ולח ומנהג טוב הוא. אח״כ מניחים ממנו בפינות הבית ומביאים מיני מתיקה כגון דבש ותמרים וביוצא כדרך שעושים בר״ה לסימן שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש כן עתה עושים לסימן הזה:
• אמר רבי יוחנן המחוזי בשם רבי יוסי המחוזי כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש״י איסור לחג שמכבדו במוצאי יו״ט באיכילה ושתיה. וי״מ במחרת יו״ט.
• ענין אכילת מצה אחר הפסח אין בו משום בל תוסיף ויברך עליה בורא מני מזונות או יברך המוציא על הפת ויאבל שיעור ברכה ואח״כ ישלים מן המצות הנשארים אצלו ויברך ברכת המזון:
• נוהגים להרבות קצת באכילה ביום אחר החג והוא אסרו חג מור״ם ז״ל. בירושלים קוראים לאסרו חג בנא דמועדא ר״ל בן המועד:
• כתב הרב חיד״א זיע״א יום אסרו חג ישתדל לעשות סעודה נאה בי יש סוד בדבר וגם ע״פ הפשט הוא מצוה:
• ישמח ישראל ביום הזה בי קדוש הוא ושמחתו תהיה לשם שמים והעיקר שמחת הנפש ולאו דוקא שמחת הגוף למלאות בטנו מכל מעדנים בשר ויין ויאכלו וישתו ויקומו לשחק ונגן ולרקד כמשפט הובאי יין כאשר ירבו בשתייתו כן ירבו שטות והוללות כן דרך בוערים בעם רקים ופוחזים למלאות שחוק פיהם ולשונם רנה ועוד נוסף לשמוע שירי נשים מפיהן ואז תערב להם השמחה ואמרינן קול באשה ערוה וכאשר לא שת לבו לזאת מרוב שכרותו יגרום לו רעה אחרת להתערב בנשים ולהסתכל ולהרהר בהם הרהורי עבירה קשים מעבירה והרבה רעות יצמחו מזה כידוע ולא אפשר לאמר ונקה בי ירגילם יצרם לערוה. לכן הירא את דבר ה׳ לא יתערב עמהם ויתרחק מזה וכיוצא ולא נצטוינו להשתכר ולגרום רבות רעות ח״ו כי מי פתי יסור הנה לעשות כמעשיהם. ע״כ האיש אשר נגעה יראת ה׳ יתן אל לבו כל זה.ועוד ולא אף זו קאמר אחרי כלות השירים אחרי כן יבואו לדבר לשון הרע ורכילות וליצנות וניבול פה וכזב וילחמו זה עם זה. זה אומר ככה וזה אומר ככה יבא השלישי ויכריע. יותר מהם ירשיע. החנף ולאמר צדקתם במסנכם ובו׳ הזאת תקרא נעומ׳י האם זאת תקרא שמחת מצוה כי התחלת עבירה וככלותם כל זה ישכבו וירדמו ולא ידעו בשכבה ובקומה ויאבדו זמן התפילה לא בציבור ולא ביחיד וכל זה גרם להם שלא שמרו עצמם מקודם לדעת התכלית היוצא להם וזהו בונת הפסוק וגילו ברעדה הגם שתשמחו ותגילו בשמחת מצוה כל זה יהיה ברעדה ופחד ומורא יעלה על ראשיכם מפחד ה׳ ומהדר גאונו לבל תתעו מדרך הישר ח״ו והיה בכם חטא אם כה תעשו ויכולתם עמוד נגד היצה״ר לבל תכשלו לא על חמורה ולא על קלה אשרי מי שמשים בדעתו כל זה ויותר. ה' יצילנו מכל דבר הצומח ממנו מכשול ועולה. ולא נטה מדרך הישר והמסילה:

ט) יקבע זמן לתורה אם מעט אם הרבה ולא יאבד כל היום כולו באכילה ושתיה וטיול ויעשה העיקר טפל וטפל עיקר זה יצא מן הכלל אלא תערב בהם שמחת הנפש שהיא תורה ומצוות:

י) יתפלל מנחה וערבית בציבור באימה וביראה ובכוונת הלב ובבן תערב שמחתינו. השיבה אחריתנו מראשיתינו. נא ה׳ קבל תפלתינו ברחמים וברצון. קול שמחה וקול ששון שלח לנו מבשר וגואל. בנה מקדש ואריאל. אז ישיר ישראל. עכ״ל הרב ותתפלל חנה.

לוקחים שחת של תבואה ובאגודת שבלים האלו יכו איש את רעהו ויאמרו פסוק ויתן לך האלקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש והמנהג הזה יקרא בערבית ״שנת אל חדרא״ היינו שנה ירוקה.

(ירושלים,לונץ,א,עמ׳ 47).

מנהג הספרדים בארץ ישראל, סוריא, תורקיא ומצרים במוצאי החג להכין עששית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות כסף ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים והבעל בית לוקח איזה אלומות שבלים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, מברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג, ענל'365).

כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי פסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה בלשון הכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כפי שבארו לי זקני חכמי הספרדים מקור המנהג הוא משום שבפסח נדונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג.

(חגים ומועדים, עמ׳ קצז).

נהגו לחבט באגד של ירק ולהגיד ״סנתך חדרה״ תהא שנתך ירוקה, האב על כתפי הבנים, ואח״כ היו נוטלים הבנים את אגד העשבים וחובטים בהם על כתפי ההורים – במוצאי החג מקשטים השלחן בירק, מדליקים עששית ועורכים שלחן – בתחתית העששית מניחים מספר מטבעות זהב. למחרת החג נוטלים המטבעות המשומנות ומושחין בהן את הידים לסימן של ברכה. במוצאי החג נהגו להניח בתוך הנרתיק חצי נאפוליאון לסימן ברכה, המטבע נשאר למשמרת במשך השנה ולא פרטו אותו.

(זכור לאברהם, עמ׳ 222).

' מנהג חברון

באסרו חג היו כולם יוצאים קבוצות קבוצות למעין הקשקלי, ולוקחים עמם מאכלים, ליד הקשקלי צמחו ירקות והיינו קונים מהערבים את הירקות, חסה וכו׳ מכינים סלט, ומבלים שם את היום, כשאנו שרים ומנגנים בבלי זמר.

(ספר חברון, עם׳ 385).

מנהג בגדר אגפיה

בשמיני של פסח אנשים נשים וילדים הולכים לנהר, רוחצים פניהם במים, וכל אחד מברך את חברו יהי רצון שתעלה ותגבה כמו הנהר.

(מסע בבל, עם׳ רכח).

בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי להצליף בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם תוך קריאה: ״סנתך חדרה״ או שנתך תהא ירוקה, וזה סימן להצלחה.

(ילקוט מנהגים,עמ׳ 7וו).

(מנהג בגדר דומה למנהג ערי החוף במרוקו לצאת לים ולעבור בכלים ברגל. במאראקש ואגפיה יצאו אל המעינות.)

מנהג סוריא

נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירינו ארם צובה וכן בקושטא ואזמיר.

(בית הבחירה, עט׳ רסט׳).

רבי יוסף בן נאים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום חגיגות מעין מימונה נוהגות היו ברחבי סוריא.

(זכור לאברהם,עט׳ 218).

מנהג מצרים:

מביאים על השולחן בליל מוצאי פסח מיני עשבים ירוקים ורעננים ומכינים עציץ נקוב מלא קמח על כל גדותיו ותוחבים בו פולים עודם ירוקים אשר הם בקליפותיהם החדשים ונותנים אותו לפני כל המסובים ואח״ב מביאים חזרת ועולשין וטובלים אותם בדבש ואוכלים אותם, וכל אחד מברך איש רעהו ואיש את קרובו בברכת שנה ירוקה, שנה רעננה, שנה מתוקה וגם נוהגים להכין עששית מלאה שמן עם נרות דלוקים כמנהג ארץ ישראל, ונוהגים לתלות אלו הענפים על קירות הבית וסביב הנר האמצעי שבבית.

(כתר שם טוב, ג׳, עט׳ 366).

מנהג המימונה קיים אצל יהודי מצרים דלא כמו שכתב ח.ז. הירשברג: לא מצאתי זכר לחגיגות מימונה במצרים.

(זכור לאברהם,עמ׳220).

מנהג שאלוניקי

במוצאי החג היו הילדים בדרכם מבית הכנסת מלקטים עשבים ומוסרים לאמא. היא היתה מניחה העשבים בכל פנות הבית, מפזרת עליהם מעט סוכר ואומרת ״אניו וירדי קי נון סי סיקי״, היינו שנה ירוקה שלא תתיבש״. והיתה מסיימת בברכה ״אינבראנדא בואינה״ כלומר קיץ טוב.

(זכור לאברהם, שם).

מנהג קורדיסטאן

באסרו חג היה בעל הסדר (שבביתו התארחו אנשים רבים לסדר פסח) מזמין אנשיו וסועד להם בפיתות תנור, מאכלי חלב, ובצל ירוק.

(הגדה בשפה קורדית זאכויית, עמ׳ יח).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין ״לשטוח שבלים בבתים ומגיחים ג״כ שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.

(מועד לבל חי,ס׳ ד׳).

מנהג תוניס

במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעה״ב עלי חסה על רהיטי הבית ואומר ״כאדדר נא ולעאם כאדר״ ״ השנה תהא כולה ירוקה.״ יש תולים עלי חסה על שערי הבית.

ביום האחרון של החג עושים ״טארונה״. איזה חברים לוקחים יהודי אחד וצובעים לו את הפנים בצבע ומלבישים לו איזה תלבושת משונה ואז יוצאים לרחוב העיר ותיכף יתלקטו אליהם ילדים וגדולים ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, ״אטארונה אלגימאמא״. וחוזרים על הפזמון הזה עד שמגיעים ליד איזה בית, נעמדים לפניו ודופקים על הדלת במקל גדול שבידם ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, האד״א חו"ש סידנ״ה, ימלאה״א מולאנ״ה״(זה החצר של אדוננו, ימלאנו כל טוב ה׳ אדוננו) ״אטארונה אלגימאמא, האד״א חו״ש סידנ״א, ימלאה״א ויזידנה״ (זה החצר של אדוננו, ימלאנו ה׳ ויוסיף לו כהנה וכהנה) ובעל הבית מוציא להם כל טוב יין ומצות וזרעונים וכדומה. ואז אומרים עוד הפעם ״האד״א חו"ש סידנ״א ימלאה״א ויזידנ״א״ ״האד״א חו״ש בובשי״ר ימלאה״א בלקמ״ח והשעיר״(זה החצר מבשר טוב, יהיה מלא בחטים ובשעורים). וכהנה חרוזים אומרים. יש מי שמכבד אותם להכנס בבית ונותן להם מנה יפה, ושם רוקדים ועושים מיני שמחות. יש מי שאומר כי המנהג הזה הובא מעיר טראבלס ע״י יהודים משם ששהו בג׳רבא, ומהם ראו יהודי ג׳רבא וכן עשו. אבל בית הדין ראו כי מזה יוצא איזה תקלות ואז גזרו לבטל אותו, ובכל זאת עושים עד היום איזה זכרון קטן ממנו.

במוצאי החג כל היהודים הולכים לשדה להביא משם עצי זית, ומוליך אותו הביתה ואז כל אחד ואחד חובט על גב חבירו ואומר לו ״כה לחי״, וחבירו עונה לו ״ואתה שלום״. ועושים את זה גם לילד בן שנתו.

הערבים מביאים בליל מוצאי החג דגים ושאור למכור ליהודים, שנוהגים לעשות פת בתנור בבקר לאכול עם תבשיל הנקרא ״קלאי״ה״ הנזכר למעלה. בלילה השני שלאחר החג עושים מאכל הנקרא ״כוסכוס״ שהוא עשוי מהסולת וכבר דיברנו עליו למעלה. והכוסכוס הזה קוראים אותו ״כוסכוס-של-מימונה״ (כשכש״ו מתא״ע למימונ״ה). הסולת שעושים ממנו הכוסכוס יש מקפידין שקודם החג קונים חטים וטוחנים אותם להיות מוכנים בשביל הכוסכוס של המימונה. ויש נוהגים לאחר החג וקונים חטים ובו ביום טוחנים אותם. אבל אסור לעשות מהסולת הנמכר בשוק.

ויש שעושים המימונה מבכרות לחם לאחר שלשה ימים. ומקפידים להכין את הקמח קודם החג, ועם עבור החג אופים את הלחם בתנור הנמצא אתם בבית, ואסור להם להוציא אותו החוצה לבל יראו אותו אנשים שאינם מבני משפחתם. ויש שמערבים בלחם הזה חרוסת וצמוקים ויין. והלחם הזה, יש שאוכלים אותו עם תבשיל הנקרא ״קלאיה״ הנ״ל. ואינם יכולים להביא לחם אחר הביתה רק עם אכילת לחם המימונה. וגם ללחם הזה קוראים ״כב״ז מתא״ע למימונ״ה״(לחם של המימונה).

קודם החג שמים לב לשמור מהכבש הנשחט בשביל החג את הלחי עם קציצות בשר, ונותנים אותם במלח בשביל שלא יסריחו. ובזמן הזה נותנים אותו במקרר ויש נוהגים לשמור מהירקות הנקנים לחג בשביל הכוסבוס של המימונה, ולמה נקרא בן בשם ״כוסבוס״ של מימונה״ אין אנו יודעים וגם אבותינו לא סיפרו לנו. ואולי בעלת הבית שעשתה הכוסכוס הזה מאיזה סיבה הידועה אצלה היתה נקראת מימונה. ואולי כי מלת מימונ״ה בערבית פירושה ״מוצלחת״, וכמו שאומרים לנוסע ״נסיעה מימונה״, אולי לרמוז כי עבר עלינו החג בשלום בלי שום חשש חמץ, הלכנו בדרך צלחה.

לאחר שמבשלים הכוסכוס שומרים אותו במקום מוצנע שלא יגע בו שום אדם, ובלילה לאחר שכל המשפחה נמצאת בבית מתחילים לאכול. ויש נשמרים ונזהרים מאד מאד שלא יפול מאומה מהכוסכוס הזה ארצה, והילדים מאכילים אותם, כדי לתת לב ולשמור שלא יפול מאומה אפילו גרגיר אחד על הארץ. וגם נזהרים שלא יותירו ממנו עד בוקר, ואם קרה שאחרי שאכלו ודחקו את עצמם, ובכל זאת נשאר להם מהכוסכוס, אז מוציאים אותו חוץ לבית ומפקירים אותו. פעם אחת נשאר מהכוסכוס הזה ולא ידעו מה לעשות לו, סוף דבר היה להם יהודי שכן שיש לו חמור אז נתנו לפני החמור מה שנשאר בתקוה שעד הבקר יאכל את הכל. בבקר השכם הלכה בעלת הבית ישר אל החמור, וכמעט נתעלפה כאשר ראתה כי החמור השאיר מהכוסכוס. אז ידעה כי בלי ספק יקרה לה איזה מקרה בלתי טהור, וכך היה. ואמרה שקרה לה זה מפני שהשאירה מהכוסכוס עד הבקר. *

כל המנהגים שנוהגים איזה משפחות מרשים לעצמם לשנות בהם או לבטלם אם ב״מ נפטר גדול הבית. אבל בענין הכוסכוס של המימונה אסור להם לשנות מאומה. מסורת אומרת שיש משפחה אשר שינתה את הכוסכום של המימונה וקרה לה מקרה לא טהור. לאחר גמר אכילת הכוסכוס רוחצים את הכלים, ואם ירחצו אותם בבית אולי יפול איזה גרגיר הנדבק בכלים, ולכן יוצאים החוצה ושם רוחצים אותם יפה יפה את כל הכלים שנשתמשו בהם לאכילת הכוסכוס של המימונה.

(גריבה יהודית, עט׳ 93-90 ר׳ בועז חדד)

מנהג ג׳רבא = היהודים הולכים לשדה להביא ענפי זית וכל אחד ואחד חובט על גב חבירו ועל גב בני ביתו ואומר כה לחי! ועונים: ואתה שלום! ועושים זה גם לילד בן שנתו.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו עמוד 48

מנהג לוב

אבי המשפחה קונה חסה ופרחים וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, אם המשפחה מברכת כולם בברכת ״כה לחי״.

את כוסכוס המימונה ולחם המימונה מכינים בגרבה ביום אחר האסרו חג!.

(שם).

מנהג אלג׳יריא

ראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה וכן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה ודשנה ורעננה ומתוקה כדבש.

(שו״ע שער שלמה, סי׳ מז׳-נה׳).

נהגו בליל מוצאי יו״ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכוס ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

(זה השלחן, בי, סי' נה).

ובימים אחרונים (של פסח) באתי לעיר פרענדא … ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה כותח הבבלי שקורין אותם לעבון, ואחת מלאה קוסקוס ואחת מלאה קמח וילכו לשדה וילקטו עשבים ותחבו בראשם והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכף אחת קוסקוס, והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… לזכר שנה טובה.

(ארחות משה, עמ׳ כה/ ר' משה ארנשטיין).

בקהילות מזרח אלג׳יריא סעודת ליל מוצאי פסח נקרא סעודת טחמס (סעודת החמץ).

ליל המימונה במרוקו

• בשכונה

אם בקהילות ישראל מוצאי חג הפסח הוא זמן שקט הן בבית והן ברחוב, והוא מוקדש להחזרת כלים של פסח למקומם, הרי שבארצות צפון אפריקה תכונה רבה ניכרת ברחוב ובבית לקראת צאת החג – מוסלמים באים לשכונה ובידם שבולים ירוקות, חמאה וחלב, פרחים וירק. יש המביאים דברים אלה כשי למכירים יהודים ויש הבאים למכור. הרב דוד אסבאג כתב על כך:…. מהמוני העם הטועים באיסור חמץ, תוך חג פסח, שממהרים ביום אחרון של החג ולא מחכים עד צאת הכוכבים… ומהמוני העם ביום שמיני של פסח מקילים להביא חמץ לבית וקונים שבולים ופולים ופרחים.

(בתרגום משפת יהודי מרוקו, הגדת שאר ירקות, דף ה׳, ר^, דוד אסבאג).

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת אותותיה במלאח. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר, אין זו אווירה של מוצאי החג כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התבונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

(זכור לאברהם, פרק המימונה וחגיגות אסרו חג פסח, הירשברג).

בקהילת־ווזאן רוב המשפחות יש להם מכרים ערבים שמביאים להם צרכי חג המימונה מבעוד יום.

• בבית הכנסת

מקיימים תפילת ערבית חגיגית, מאריכים בברכו, קדיש בנגון מיוחד פסוקי או מזמורי תהילים לפני התפילה, קטע תערב רנתי אחרי התפילה וכן תרגום אין כאלקינו לספרדית או לשפת יהודי המקום אחרי התפילה

מנהג פאס לפני תפילת ערבית אומרים מזמור השמים מספרים כבוד אל וכו' ובהגיעם לפסוק והוא כחתן, אומר אותו כל הצבור בקול רם. אחרי תפילת ערבית אומרים הפיוט אין כאלקינו (השייך לתפילת שחרית בנגון ובתרגום לספרדית בבית כנסת ״התושבים’ אשר בפאס בשאר.בתי הכנסת אומרים אין כאלקינו בתרגום לשפת יהודי פאס.

מנהג צפרו: נהגו לאמר הפסוק ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם וכו' (שמות י״ב) בתרגום לארמית ולערבית יהודית – וכן אמרו קטע מאזהרות של חג השבועות: תערב רינתי ויוחק שיחי לפניך במולואת אבן ויהלום.כל הצבור אומר בקול רם הפסוק אחרון בקטע: וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

מנהג קהילות מקנס וואזאן(מרוקו)

תפילת ערבית נערכת ברוב פאר ובשירים. אנשי התברא קדישא מתפלל־ם כולם בבית הכנסת של ייאשיך״ הוא הנגיד. בתום התפילה נושאים הנשיא על כתפיהם רוקדים ושרים עד שמגיעים לבית הנשיא מבית הכנסת. זמן רב עבר עד שבני הקהל הגיעו לבית הנשיא הוא הנגיד.

• בבית

בפאס נהגו לעטר מנורות, מראות ושעוני קיר בשבלים וירק שמביאים להם המוסלמים. בתיטוואן נהגו לשים דגים חיים בתוך קערה של מים.

בווהראן נהגו לשים כלי כסף וכלי זהב על שלהן החג.

באלג׳יר נהגו לקשט נרות הבית בשבלים וכן לפזר שבלים בפינות החדרים על המשקוף רעל שתי המזוזות.

ליל המימונה בדבדו(מרוקו):

בדברו בעלת הבית ערכה שלחן עם מפה לבנה, נרות דלוקים על שלחן החג, שבולים ירוקים, פולים טריים ורעננים, צלחת קמח, חלב, חמאה, מיני מתיקה ופירות מתוקים ויבשים: דבש, תמרים, שקדים ועוד. יש שתקעו הפולים בתוך צלחת הקמח, שטיחים נאים מקשטים החדרים.

בעל הבית בא מבית הכנסת ובפיו איחולי 'תרבחו ותסעדו ותפרחו'

– 'תצליחו, יעלה מזלכם, ותשמחו' וכך הוא מתקבל ע׳י בעלת הבית ובני הבית – ומברך על כוס הבדלה.

נהגו לקרוא, במנגינה ובקול, בפרקים הראשונים של ספר משלי שלמה בן דוד. יש ומתרגמים לבני הבית הפסוקים בכדי שיבינו. ויש קוראים משניות במסכת אבות.

בעל הבית מגיש לעקרת הבית תמר ממולא שקד טבול בחמאה ודבש תוך איחולי שנה טובה ומבורכת ומוצלחת. האם חוזרת על מעשה זה ומאחלת איחולים דומים לאב.

האב מגיש תמר ממולא וטבול בחמאה ודבש לכל אחד מבני הבית ומאחל לכל אחד איחולים רבים. וכן עושה לכל אחד מבני הבית, בין כך ובין כך המבקרים הראשונים מגיעים לבית לאחל ולהתברך. בעלת הבית מנצלת רגעי פנאי כדי להכין בזריזות את המופליטה הנק׳ 'מזאווז' בדברו ע"ש שזה בצק כפול: זוז- שנים בשפת יהודי מרוקו,הילדים הרבו לבקר בבתים ובפיהם איחולים וברכות.

בעלת הבית מכינה בצינעה ובתפילה ״לכמירא' הם השמרים עבור הכנת הלחם שלמחרת. בעלת הבית התכוונה בהכנת לכמירא שהברכה לא תחסר מהבית.

הכנת השמרים לאפיית לחם במוצאי החג: לכמירא

בכמה קהילות קראו לשמרים ״אלעריסה״ היינו ״העריסה' ברוח הפסוק ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה(במדבר טו).

תשומת לב מיוחדת נתנו לשמרים ״כמירא' של ליל המימונה, המשמשת להכנת הלחם ביום אסרו חג. יש נשים שהקפידו, מראש חודש ניסן לאסוף ולשמור מי גשמים להכנת השמרים'כמירא' בליל המימונה. יהודים בקהילות מאראקש נהגו לשמור יין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים – באותו מעמד שרו הפזמון:

בסימן טוב והצלחה – תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה – יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה – בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, ויש נהגו לכסות השמרים בטלית,כדי שיתפחו, ועל הטלית הניחו צמיד זהב או כסף, ויש תחבו מטבע כסף אל השמרים – מטבע כסף זה שימש אך ורק למטרה זו ונועד לסמל הברכה, בזמן הכנת השמרים: 'בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו' – הרעיון המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת עליית גורל היהודים או אולי השמרים 'חוזרים' הביתה בצורה חגיגית, לאחר שהוצאו מהבית בערב פסח בטכס 'כל חמירא' מנהג דומה נהגו אי-פעם בקהילות פולין ״א חמצ׳דיקער ברבו' (ברכו של חמץ) בו הכניסי בצהלה חזרה את החמץ הביתה.(בן-עמי).

מנהג ג׳רבה

במוצאי התג מבינים ה׳חמירא* _ ומברכים על זה ברכת כה לחי ושנה טובה.

מנהג דבדו

הכנת השמרים נעשתה בצינעה גדולה כדי שתשרה הברכה בלחם ובזמן הכנתה היו עקרות הבית ממללות ברבות 'ברכת אליהו הנביא', 'לבריאות ולשלווה', שתחול הברכה במעשה ידינו.

' מנהג תארודאנת

עיקר הטכס היה בהכנת הבצק עם בני המשפחה הנרחבת, ולטקס הופיעו ידידים וקרובים. האשה הנכבדת במשפחה היא אשר לשה את הבצק, וכל זמן הלישה הגברים שרו שירים ופיוטים. לאחר הפיוט י׳בסימן טוב והצלחה תהייה נא לעדתנו' זמרו פסוקים מספר משלי, והמשיכו בקריאת 'אשת חיל מי ימצא'… ובפרקים ממסכת אבות (קטע ראשון מכל פרק), ועברו לפיוט 'לשנה הבאה בירושלים'. בשעה שהגברת הנכבדת לשה הבצק הוציאו מטבעות המשפחה היקרים ביותר, מטבעות עתיקים מזהב וכסף השמורים מדורי דורות – מטבע אחר מטבע ננעץ בתוך הבצק – למחרת, לפני אפיית הלחם, הוציאו את המטבעות וברכו למזל טוב וכן תרבחו ותסעדו.

(ד׳׳ר יוסף בן שיטרית, לפי חוברת מימונה 1983, עמ׳ 24-23).

מנהג טנג׳יר

הקמח שהיה על המגש בליל המימונה, ממנו עשינו השמרים – ערבבנו הקמח עם שמן ומים – ובתוך התערובת הכנסנו טבעת הנישואין – בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש.(פ. כהן, חוברת מימונה 1983, עמי 9).

מנהגי חתונה

טריפולי: עיקר שמחת המימונה התקיימה אצל המשפחה שבתם התארסה, מבקרים רבים באו לברך המשודכת. צפרו: בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה, ושם קיים את הסדר. לימים תקנו, חכמי צפרו, תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר. בליל המימונה משפחת החתן נתנה מתנה (טבעת או עגיל) למשודכת ובכך היא נקשרת לחתן המיועד – גם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה. יש שנהגו בליל המימונה לעסוק בחיזוקי הקשרים בין משפחת החתן למשפחת הכלה.

סדר הביקורים והאיחולים:

בצפרו: יש מקדימים לבקר בבית הנערה המיועדת, וזקן ממשפחת החתן המיועד מתיז עליה בפול שטבל בחלב ומגיש לה תכשיט זהב. ויש מקדימים לבקר אצל בני המשפחה, אחרי כן מבקרים בבית של כהן להתברך בברכת כהנים, ויש מקדימים לבקר אצל רבנים.

דרום מרוקו: באיזור דאדס יש מתחילים לבקר באותו בית בו בקרו לראשונה שנה שעברה. האיחולים: כאשר אורח נכנס, בעל הבית מברך האורח, המבקר חוזר על איחולים דומים לבעל הבית ולבני הבית, ולאחר קבלת הפנים ושיחת נימוס, האורח מברך על פרות או על משקה.

ברחוב

כאן עולמו של הנוער הבחורים מלובשים בהדר ויש מתחפשים בלבושי המוסלמים. האנשים העוברים ברחובות השכונה מברכים את הצעירים, שירים וקולות שמחה ברחובות השכונה.

הילדים בני שמונה עד שלוש עשרה מסתובבים קבוצות קבוצות, באים לבתים לאחל ״תרבחו ותסעדו ותפרחו״ ובעלת הבית מחלקת ־להם גרעינים ופירות יבשים.

בעיר וואזאן

חגיגת המימונה נמשכה רוב שעות הלילה. לפנות בוקר אנשים נשים וטף נאספו ברוחב הראשי, לוקחים בידם תופים ומחולות והולכים בשירים וברקודים לרחוץ ידיהם ופניהם במעיין הנקרא ״עין אגמיר״.

מנהג דרום מרוקו: יש קהילות שם היו קוראים את ההגדה בליל המימונה.

, (יהדות מרוקו,עמ׳ קלט', בן עמי).

מראקיש: נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המללאח וברגע שהשוער פתח הדלת, שרו פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. כן נהגו ללכת למעיין ״סאקייאת אל מזודי״: האשה מכה במים שבע פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה רגליהם ורוחצים פנים – יש שואבים מים מבאר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית

תאפילאלית: נהגו לשפוך מים על סף ביתם ואומרים ״טפענא אל – באס וול – עכאס״(אנו דוחים הרע והכשלון). כן נהגו לצקת באותו יום שמן על סף הבית, ולנגוע ברגליהם בשמן, טרם יכנסו לבית

דאדס: מוציאים בשעת התפילה את ספרי התורה ,מרקדים אותם, והעשירים פזרו ממתקים.

דרום מרוקו: לפי מסורת עממית קיימת בקהילות הדרום המאחר להקיץ ביום המימונה יהיה עצלן אותה שנה – היהודים שם מזכירים 'נעאס דלעומר״ או נמנום העומר, ולפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות.(בן-עמי) נראה שמסורת זו יש לה יסוד בפסוקים בספר משלי.

טבילה במעיין או בנהר ביום המימונה נועדה לגרש ״סכנה״ זו ולחסן האנשים מפני עצלות ימי העומר.

טיולים בחיק הטבע:

המנהג לצאת לטייל בחיק הטבע קיים במרוקו אך הוא לא מקובל בכל הקהילות וברוב קהילות מזרח מרוקו המנהג לא קיים.

ליל המימונה לפי ר׳ רוד אסבאג(מרוקו):

מודעת זאת בכל ערי המערב אשר תקנו לנו אבות מקדם ע״ה. וכן במוצאי הפסח קרא לילה. יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי בנסיות ילכו מחיל אל חיל. אחר תפלת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רנה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי רז׳ל משלי שלמה לדעת חכמה לא חסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים עבות. כתבתי פה כדי להדר דכולא ביה וביה תחזה טובה וברכה מרובה לעם זה אשר מחזה שדי יחזה.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון

מנהגי חג פסח

א-נהגו רבים שאין מבקרים בבית הקברות כחודש ניסן, אם לא לצורך אזכרה או לקברות צדיקים:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נתיבי עם (סימן רכ״ד סי״ג), והטעם משום שהוא כעין יו״ט כידוע, וראה בזה בשו״ת מי חיים (ח״ב או״ח סימן קל״ב), ואולם לצורך אזכרה בזמנה נהגו לילך וכמובא שם בנתיבי עם, וכמו כן לקברות צדיקים הולכים, וכמובא בבן איש חי(פ׳ וישב הכ״ב), ובכה״ח (סימן תר״ע ס״ק כ״ג) והביאם הבית היהודי(ח״ג סימן מ״ד ה״ז), וראה עוד בזה בספר פני ברוך על אבלות (עמוד שצ״ו):

ב-יש נהגו להמנע מאכילת זתים שחורים בחודש ניסן, ויש שאינם מקפידים בדבר, ויש גם נהגו שאין אוכלים דגים בניסן:

ב-כן הביא בספר נהגו העם (שונות), ובספר מים חיים (סימן ק״צ), ובנו״ב(עמוד כ״ח), והטעם כי היו רגילים להביאם בבית האבל, והימים הללו ימי שמחה, וי״א כי המצוה עכשיו בזכירת יציאת מצרים וזתים מביאים שכחה, ויש שאינם מקפידים בדבר, וכמבואר באוצרות הפוסקים (פסח) עיי״ש, ובענין דגים כן הביא באוצרות המגרב (פסח), כי הם לשון דאגה ואין לעורר דאגה בזמן שמחה:

ג-נהגו להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, וכמעט ואין כלים להגעלה, פרט לעלי והמכתש, וכשהם מגעילים כלים ומכניסים אותם למים קרים, אומרות הנשים ושונות ״כשר ללא ספק״, ויש נהגו להגעיל כלים כבר מראש חודש ניסן:

ג-כן המנהג פשוט, והוא בגלל בעיות ההגעלה המסובכים, ומשום כן היו מזרזים עצמם בהגעלה, וראה בזה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח):

ד-נהגו שאין טועמים מהמצות עד ליל הסדר:

ד-כן המנהג ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן ש״ט ס״ז) בשם הכה״ח, והכל משום חביבות המצוה כידוע, וראה בבאה״ט (סימן תע״א סק״ה):

ה-נהגו להפטיר ״וערבה לה׳״ בשבת הגדול, גם כשחל ערב פסח בשבת:

ה- כן הביא בנהגו העם (פסח) ובנוהג בחכמה (עמוד רל״ו), וכן דעת מרן הגרע״י ביביע אומר (ח״ד סימן ט״ל):

ו-יש נהגו כשבת הגדול אחרי מנחה, לקרוא מתוך ההגדה בציבור:

ו-כן הביא בנהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ע (סימן ת״ל), ובכה״ח שם (סק״ח), ובספר אוצר כל מנהגי ישורון (עמוד רצ״ג):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח