מורשת יהדות מרוקו

שנה אחת היינו שם. אחי היה גר שם באיזור כי היה לו מכרה של מלח. היה לו איזה כלב קוראים לו מדור. כשהיינו הולכים להילולה, היינו פותחים את ספר התורה. הכלב הזה היה נעמד על שתי רגליו עד שגומרים, ואחר-כך היה הולך. אני שמתי לב לדבר. אני רואה את הפלא הזה במשך עשר שנים. ערב פסח אחד, אמרתי לאשתי שנלך לחגוג שם את החג. אז הלכנו לשם. כשקראנו את ההגדה גם הוא היה שומע ומקשיב. אמרתי להם: אם הכלב הזה ימות בחג, אז יש בו איזה נשמה והתגלגלה בו. אם לא, אז זה לא נכון. בחול המועד, היה שטפון שם במקום והוא מת. אשת אחי שמה לו תכריכים וסידרה אותו וקברה אותו. אז אמרתי לאשתי, הנה זה מה וזכינו בזה שבאנו לכאן.

בשנת 1939 נסעתי לחכם. ובא אתי איזה בחור בשם יצחק ועקנין. והוא רצה לחזור ביום שבת. אמרתי לו: למה לך לחזור? קח את הכרטיס שלי ליום שני. אך הוא לא רצה. הוא נסע בשבת והיתה תאונה והוא מת.

בשנת 1945 סללנו את הכביש. בית-הכנסת הראשון בנינו ב-1932 אבל הוא נפל, ואחר־כך בנינו במשך שנתיים. היה מוסלמי שהיה מקשט אותו. שנה אחת היינו רוקדים עם ספר תורה, והיה למטה החצר של ר׳ דוד דהאן מדמנאת. ישנו בו איזה עשרה אנשים, נשים וילדים. הגג התמוטט על הילדים ואף אחד לא נפגע. הגג היה מעץ וטיט. היו חדרים למטה ולמעלה בית-הכנסת עם מרפסת.

יום אחד בשנת 1943 היה אחד בשם פינטו. בא עם בחורה. אכלו עז שמן וירדו לנחל כדי להתרחץ. הוא עלה משם והתחיל לשתות מחייא והוא מת שם. הוא עשה דברים רעים שם בתוך הנחל. קברנו אותו שם.

בר׳ דוד דראע הלוי היו שני דברים חשובים שראיתי אותם בעיניים שלי. הלכנו ששה בחורים, רק בחורים רווקים והשתתפנו בכל ההוצאות. אני, שלמה בלולו, אברהם ועקנין, יפרח, מסעוד ובן-מוחה. כולם עכשיו בארץ. הגענו לרב בדמנאת. קנינו כבש מיהודי אחד מהכפר תידילי שנמצא ליד הקדוש. הבאנו את הכבש וקשרנו אותו בחבל וישבנו לשחק, לאכול ולשתות. בלילה נקרע החבל והכבש ברח ישר לעיר שלו, איזה שנים עשר ק״מ מהקדוש. בבוקר בא היהודי והביא את הכבש על הפרדה שלו. קוראים לו מימון בן-רקיה. הוא הביא לנו אותו. כשנכנסנו לצדיק, הדלקנו נרות וישבנו קצת. אני מסתכל והמים על הקבר מתחילים לצאת כמו מעיין. מים! מים! מים! מתחיל לשים יד שלי ככה וזה קר. והבחורות מתחילות לעשות יו יו יו יו ומתחילים להגיד: הצדיק נמצא! הנה תראו! הסתכלו! באה בחורה אחת. רק היא נכנסה והמים הפסיקו בדיוק על הקבר, כמו שעולים מן המעיין וככה בצורת של מים. שאלנו על הבחורה, אמרו שהיא בחורה לא כל כך טובה. היא נכנסה והמים הפסיקו. ויש יהודי אחד קוראים לו יצחק אלענקרי. היה משותק. הולך ושותה ארבעה חמישה בקבוקי עראק ולא קורה לו כלום. הוא צועק: באבא לוי! ולוקח עראק ושותה אותו ככה מהבקבוק. ומתי שהוא צועק ״ויוה באבא לוי״ אין לו שום פחד ולא קורה לו כלום. ועראק הוא שותה אז כמו מים. אמרו שר׳ דוד בא מירושלים לעשות נדבה. והוא עבר מדמנאת כדי ללכת לתידילי ושמה קוראים לו דראע. יש שם הר שקוראים לו דראע. הוא נפטר במקום הזה וקוראים לו ר׳ דוד דראע הלוי.

מספרים שהיה שם מוסלמי, שריף שאמר ליהודים: למה אתם כל כך מהללים את הקדוש הזה, האם הוא יחיד בעולמן מה כל הרעש הזה? הם המוסלמים, קוראים לו הצדיק. פתאום התחיל השריף הזה להשתין. שתן נוזל ממנו כל הזמן. איפה שהוא נמצא משתין. הוא היה שריף גדול. הלך ליהודי דמנאת והתחנן שיבקשו רחמים עליו. הוא הביא פר שחור, שק סולת, עשרים ק״ג שמן. היהודים שחטו את הפר, עשו סעודה וביקשו רחמים על השריף הזה, ולמחרת הבריא השריף, ולכן אנו מאחרים זמן השחיטה שלנו, עד שיישחט הפר השחור של השריף. כל שנה שחטנו את הפר של השריף ואחריו אנחנו שוחטים. הוא היה מקדים לבוא, כי פחד על עצמו שמא יאחר את המועד. כך גזרו עליו לעשות כל שנה.

באיזור דראע היה רבי דוד דראע הלוי, עליו השלום. אותו ראיתי פנים אל פנים. זה קרה בהילולה שלו. הייתי קורא בלילה ליד הקבורה שלו, ליד הדקל וקרה לי המעשה של ר׳ שמעון. הוא גילה לי את שמו ואת עצמו. מה שנתן לי קיבלתי. הוא נתן לי כוס וביקש שאני אשמור על הכוס הזאת. לאחר-מכן מולד לי בן וקראתי לו על שמו של ר׳ דוד. אם הקדוש נותן לך כוס, זה סימן שיוולד לך בן הכוס היתה מוזהבת ויפה. באותה שנה נולד לי בן.

רבי דוד דראע הלוי, הודות לזכות שלו. הבת שלי היתה סגורה. כל מי שבא להתארס איתה, באו בני עשירים, בני אנשי ועד הקהילה, באו והיא לא  רצתה להתארס אתם. לא אהבה אותם וזה בגלל כל מה שעשו לה. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות. הלכתי לכותבים ולמגידי עתידות, עד שבאה אחת יהודיה ואמרה לי שאקח את בתי לקדוש ר׳ דוד דראע, ושם גרה אמא מרים, אשה זקנה והיא שתעשה לה ׳אל פסוך. הגעתי אל הקדוש עליו השלום. שכרתי חדר בארבע מאות ריאל, חדר גדול. השכיר לי אותו מר דוד אלקיים. לקחתי את כל חפצי. ישבתי שם שבעה ימים. נגמר לי האוכל והביאו לי אוכל לעוד שבעה ימים. אז קרה המקרה של אודיט. לא שמעת עליה? היא הגיעה לשם והתארחה אצל בנו של הקאדי. שם רקדה ריקוד האש. הזמינה את האנשים לבוא לריקוד האש. באותו לילה היו 30 עד 40,000 איש. היתה סערת אבנים. הנחל עלה על גדותיו והתחיל שספון וכמעט סחף את כולם. יצא דוד אלקיים וצעק: עבדי אלוהים, כל אשה שיש בה משהו שתצא. מסרו לו על אודיט. הוא צלצל לקאדי והקאדי הוציא אותה משם. שלח אותה לתאחנאות ואז העולם נרגע. אז המשיכו לשמוח ולרקוד כל הלילה. אני נכחתי במקרה הזה. לקחתי איתי את בתי. קראתי לאותה אשה. היא לקחה אותה למקום בשם מעיין אמא מרים. אנשים יורדים לשם ומתרחצים שם. הלכתי אתה ליד המעיין. יש ברכה. לא יודעים מאיפה באים המים. הורידה אותה ועשתה לה ׳אל בכור׳. זרקה את הבגדים שלה, הלבישה אותה בגדים חדשים והיא החזירה אותנו מדרך אחרת. רק אז רצתה בתי להתארס. חודש לאחר-מכן באו להתארס אתה והתחתנה.

לי היו נפטרים הבנים והבנות שנולדו. לא האריכו ימים. כאן אמרו לי שזה בגלל שאני נשואה לבן-משפחה. שם סיפרו לי שקיבלתי את זה מתחת לאדמה ועלי ללכת לחכם, בקדוש. עשיתי כל מה שאמרו לי.

כל שנה, במוצאי חג הפסח או במוצאי חג הסוכות הלכנו לקדוש. זה היה מלא. בשנת 1928 היתה לי בת שסבלה ממחלת הטיפוס. כמעט ונפטרה. זו היתה בתי הבכורה. לא היתה עוד תרופה. הרופא פנה לראש המשגיחים על הגוססים, ואמר להם שילכו לקחת את בתו של פלוני בן פלוני, מפני שהיא עומדת למות. ואין יותר תרופות וזריקות. באותו לילה, איני יודעת איך, אלוהים החזיר לבתי את הנשמה והיא לא נפטרה, והנה כאשר יצאה מבית-החולים, קיבלה פצע בבטנה. עמדו לנתח אותה. בעלי נתן לבתי מטבע וביקש ממנה להחזיק אותו כל הזמן. ולפני שינתחו אותה לקרוא בשם איזה צדיק, ואז אם תחיה נלך לאותו צדיק. בתי קראה בשם ר׳ דוד דראע. מיד עם יציאתה מבית-החולים נסענו. אני לא ידעתי לרכוב על החמור או הפרדה. שם המרוקאים ידעו לרכוב ואני הלכתי ברגל. גם בני חלה. רציתי לחזור הביתה. בכיתי, צעקתי ובעלי אמר שלא, לכי לר׳ דוד דראע הלוי ותראי שהוא יבריא. הגענו לשם. בעלי הקים אוהל. כשהוא ראה שאני בוכה, הוא פנה לקדוש: או ר׳ דוד דראע, הבאתי לך את הבת כדי להשתטח על קברך, ועתה אתה רוצה לקחת לי את בנין התחיל לקרוא תהילים ואדרא. באותם הימים לא היה חשמל במקום. בעלי היה קורא לאור הנרות. היה לבדו ליד הקבר של הצדיק. נשארו לו עוד כמה דפים מן האדרא לקרוא. אמר: אלוהים, מה אני יכול לעשות? אין לי יותר אור, מה לעשות? ואפילו לא יכול היה לראות איפה האוהל. התחיל לצעוק. מה לעשות! התחיל לחפש. בינתיים בא יהודי אחד שהצדיק ביקש ממנו שידליק את המקום. הוא לקח ארגז נרות. הלך ישר לשם. בעלי חזר ומרחוק ראה אור גדול ונבהל. החליט לגשת ולגמור את האדרא. גמר וחזר לישון, שלוש שעות לפני שיקום לתפילה, באותו בוקר בא אליו אותו יהודי ואמר לבעלי: אתה יודע שהצדיק בא וביקש ממני שאדליק את הקבורה? שאל אותו בעלי: זה אתה? ענה שהוא הדליק. בעלי התפלל וכאשר בא הביתה, שאל מה שלום הבן, עניתי שלא חל כל שינוי. ענה לי: אל תפחדי, את תראי. אני עניתי לו: איך? אין תרופות ואין רופאים! ענה שהוא מאמין בצדיק ר׳ דוד דראע. בערב, השדיים שלי היו קשים. ארבעה ימים הפסיק הבן לינוק. ראיתי פתאום שהוא התחיל לחפש את השדיים שלי. אני בתוך השינה לא שמתי לב. הוא חיפש, חיפש, נתתי לו את השד. תופס אותו. והנה הוא מזיז את רגלו. אני שאלתי את עצמי, אם זה אמיתי או שאני חולמת. שמתי את ידי על מקום הפצע והוא נפתח. יצאה מוגלה שנזלה כמו נחל. למחרת בבוקר, הערתי את בעלי, לקחתי צמר גפן, מים חמים ורחצתי לו את הפצע. הבן ישב. בעלי אמר לי: עכשיו את מאמינה? שכחתי לספר לך, שבאותו לילה שהפצע של בני היה עומד להיפתח, חלמתי והנה אני נמצאת בתוך המציבה, בין הארץ ובין השמים. שאלתי את עצמי, מה לעשות במקום הזה אם ייצאו מוסלמים, מה לעשות? פחדתי. אז באו שני אנשים, אחד לבוש גלימה לבנה והשני אפורה. אחד מהם ניגש אלי ואמר לי: ׳אנא מנוראכ, אנא חדאכ׳ [תרגום: אני אחריך, אני לידך]. למחרת הפצע של הבן נפתח.

המוסלמים נהגו לבקר בקברו של ר׳ דוד דראע. הם נהגו לבוא ולהישפט כמו שמופיעים לפני הפחה. הוא היה שופט ביניהם. גיסתי סיפרה לבעלי: היא היתה גרה בכפר תלוואת. היתה לה שכנה מוסלמיה, אשתו של השיך, המושל. היו עשירים גדולים. אבל כל הזמן היה מתחשק לה לאכול מהחמין של היהודים. הם היו עשירים בצורה לא רגילה. לא היו להם בנים. השיך היה אומר לה, שאינו יכול לחכות יותר, ושבדעתו להתחתן עם אשה אחרת. אותה אשה בכתה יומם ולילה. היהודים נהגו לצאת במוצאי חג הסוכות לבקר ולהשתטח על קברו של ר׳ דוד דראע. זהו הקדוש היחיד שהיה באיזור שלהם. הם נהגו לצאת לדרך עם פרדות, חמורים, אוהלים, צידה, כבשים ועופות. אלה היו חיים טובים. אתה יודע שליד הקדוש זורם נחל גדול. נהגו אז להתרחץ בנחל, להשתטח על הקבר ולבלות בפיקניקים. יש כאלה שהיו מבלים שם חודש חודשיים. אז אותה שכנה מוסלמית ראתה מהחלון שהם יוצאים לדרך, לקדוש, ר׳ דוד דראע. קראה לגיסתי ואמרה לה: תמו, בקשי רחמים עלי מהקדוש. אמרי לו: אומרת לך פלונית אשתו של פלוני, שאם בעלי לא יקח אשה אחרת ואם יוולד לי בן או בת, אני מבטיחה להביא לו שור לשחיטה, ואני בעצמי אביא אותו. וכך היה. הם שהו במקום וחזרו. היא המוסלמיה הביאה להם מגש גדול מלא סוכר, נענע, פירות יבשים, חינא, ובירכה אותם: ׳חמאד אללאה עלא סלמתכום, תקביל זייארתכום׳. [תרגום: שבח לאל, שלום עליכם, שהזיארה שלכם תתקבל], היא הביאה לגיסתי את כל זה. באה עם העוזרת שלה, ובהיכנסה הביתה, קראה ועשתה יו יו יו ובירכה אותה. גיסתי תמו הכינה לה תה והגישה לה עם עוגיות. המוסלמיה אמרה לה: תמו, יש לי משהו ברחמי, בבטני. גיסתי ענתה לה: זה סימן שרבי דוד דראע שמע אותי, קיבל את בקשתי. כל מה שביקשת ממני סיפרתי לו לקדוש. אמרתי לו שפלונית אשתו של פלוני לא יולדת ובעלה רוצה לקחת אשה אחרת ועכשיו רחם עליה, היא תביא לך שור לשחיטה ותעשה סעודה ליהודים. היא ילדה בן לאחר תשעה חודשים. לאחר-מכן שמה את בנה על גבה, באה עם בעלה ועבדים, והיא בעצמה הובילה את השור מתאמלאלת עד ר׳ דוד דראע והבן על גבה. מספרים שהשור היה עצום עם קרנים ארוכות. היא הזמינה שוחט ששחט, ושתי יהודיות שהכשירו את הבשר. עשו כוסכוס ודברים אחרים ונתנו לאנשים לאכול.

בשנת 1939 למדתי בקזבלנקה, 1937 עד 1939. אני אהבתי ללמוד. אהבתי את הצדיק מחמת הניסים והנפלאות שחולל. הייתי ליד הכפר הנקרא דראע. אני אהבתי את הצדיק לא כמטרה שיעשה לי ניסים. הייתי לומד בכפר אחד של ר׳ מאיר עליו השלום. היה לו בן חורג והוא, הבן הזה, נולד בכפר אחד ליד הצדיק. שמו תאסמסית. בחודש כסלו, יום ה׳ בלילה, שתיתי קצת. עליתי למעלה להתפלל בבית-הכנסת של הצדיק. אני הייתי תלמיד, עני מרוד. היה לי פראנק אחד. שמתי בקופה. היה קור מתחת לאפס. בקבר הצדיק היה דקל, תמרים. שכבתי ליד המציבה. אני חולם שבא אלי אדם אחד, זקן בעל הדרת פנים ואמר לי: קום בני, קח שני תמרים ושני פראנקים. אמרתי לו: אדוני, אני נתתי לך רק פראנק אחד. אמר לי: בני, קח שיהיה לך כסף הרבה ותתן הרבה כסף, בינתיים קח, שני תמרים ושני פראנקים. למחרת בבוקר קמתי, אני והמלווה שלי. הלכנו לעשות שבת בכפר תאסמסית. בכפר ההוא אומרים לי, מערת וענונו. הגענו לאיזה גיא עמוק, ורצינו לעלות למעלה. פתאום קיבלתי התקפה. הייתי בלי הכרה. ההוא, המלווה אותי, הלך לכפר כדי להביא אנשים כי לא חשב שאני אחיה. פתאום בא אלי אדון אחד ואמר לי: קום. קמתי. ראיתי עצמי בתוך… הרגשתי טוב. עליתי למעלה מן הגיא. ראיתי אדם זה בא עם אנשים. שמחו שראו אותי בחיים. המשכנו. יום שבת אחרי התפילה, הייתי מתחמם בשמש ופתאום אני שומע מאחורי הקיר אדם אחד, היום הוא נפטר, שלימד אותנו, תלמיד בקזבלנקה, אצל ר׳ שמעון אוחיון. ה׳ ישלח לו רפואה שלמה לר׳ שמעון בן-אוחיון. והתלמיד הזה היה קורא פסוק ממיכה: ׳אל תשמחי איבתי לי כי… כי אשב בחושך. אני פתאום קפצתי, ראיתי שהאדם הזה מוכר לי. שלום א׳. שלום, שלום, מה שלומך? מי שוחט בכפר הזהי אמר: אני. אני תמהתי. איך התלמיד שלא היה מבין לגבינו כלום הוא שוחט? ואני חושב לעזוב לימודים. לא ייתכן. באותו רגע נקבע במוחי, מוכרח לנדוד כדי ללמוד. אחרי פסח, אסרו חג, נדדתי למרחקים, למכנאס ושמה נתקיים בי ׳צדיק כתמר יפרח׳. אחרי כמה שנים הוסמכתי לרבנות, שוחט ומוהל.

אני נזכר בדבר אחד על ר׳ דוד לוי ע״ה. אבי היה עוד בחיים. פעם היו לו כאבי עיניים. בכפר איפה שגדלנו במרוקו לא היו רופאים. אבא עמד בסכנה להתעוור. פתאום בא אליו אדם בחלום ואמר לו: תשמע, אני ר׳ דוד הלוי, קח לך טיפת עראק, תטפטף בעיניים. אבא קם בלילה, טיפטף טיפות עראק בעיניים. למחרת קם, רפואה שלמה. ואני זוכר את אבא שהלך יחידי בתענית יחיד עד לקבר של הצדיק ברגל, אני זוכר זה מלפני 14 שנים. אני עכשיו בגיל 52 שנים.

רבי דוד דראע חולל הרבה ניסים ונפלאות. פעם היה איזה ערבי שסבל ממחלת רוח. הביאו אותו לצדיק וכפתו לו את רגליו ואת ידיו. אמר מישהו [כנראה קרוב משפחה]: או, ר׳ דוד דראע הלוי, אם תרפא אותו, הוא יסתובב בכל הערים ויביא לך את הנדבות. אותו ערבי התרפא. הוא היה מסתובב בכל הערים ואוסף כספים ונדבות לקופה. הוא היה כמו החכם של הכולל שאוסף נדבות. הקדוש היה מרפא עיוורים, חרשים ואלמים.

ר יצחק אלמליח מסר לי את חדרו שהיה ברבי דוד דראע. פעם התארחתי אצלו יחד עם אשתי. לפני שנסע, הוא בא וחיפש אותי ואמר לי: הנה, לפני שאני נוסע ארצה, אני נותן לך את החדר. היה מישהו שכל הזמן ביקש ממנו את החדר ולא נתן לו. כשהוא בא אלי הוא אמר לי: לא אני נותן לך, הקדוש נותן לך. הוא בא אליו בחלום ואמר לו: תן את החדר למכלוף ק׳. כך אמר לי: תראה, אני מדבר איתך והשיער שלי עומד. לא רצה כסף, ביקש רק צ׳ק לאוצר התורה. נתתי לו צ׳ק של חמישים אלף פראנק.

ר׳ דוד הקדמון(פאס)

הוא נהרג על קידוש ה׳. נגזר עליו להיכנס לבית-הסוהר. הוא דיבר עם השופט ואמר לו: לא מכבודי להיכנס לבית-הסוהר. הוא רחץ את ידיו, קרא קריאת שמע ואלוהים לקח את המשכון שלו. על שמו נקרא בני דוד מפני שמתו עלי כמה בנים. עכשיו לא. יש לי ארבעה בנים.

ר׳  דוד ואזאנה – איית בודיאל

שייך למשפחת קדושים, המוזכרת גם כאיית ואזאנה. הוא אחיו של ר׳ אברהם ואזאנה.

כל אשה שעסקה ברפואה עממית, לפני שהיא מתחילה כל פעולה בריפוי, היתה פונה בקריאה לקדושים, ובפרט לקדושי משפחת ואזאנה, לר׳ דוד ואזאנה. כשרצו לקבור אותו מצאו את גופתו בזאוויה די סידי עותמאן ליד וארזאזאת. מלאכים לקחו את גופתו והעבירו אותו לשמה. לא היה מגורלו להיקבר באיית בודיאל.

ר׳ דוד ומשה (תאמזרית)

אחד הקדושים המפורסמים ביותר שמשך אליו מעריצים מכל מרוקו בכל ימות השנה. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל. ההילולה שלו נערכת בראש חודש חשוון וממשיכים לקיים אותה בארץ במקומות רבים. היה נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו רבי דאוויד או מושי.

הצדיק בא אלינו לעיר תאזנאכת. הלך לתאניל, תאמסתינת. המוסלמים קוראים לו: שיך של אמרזאן. כשהוא בא, הוא הגיע ביום ששי לתאמסתינת והוא סובב את כל הכפרים, עולם שלם, כדי לאסוף כסף, נדבה לעניים של ארץ-ישראל. אחרי שהוא גמר ואסף את הכסף, והגיע לכפר איפה שהוא קבור, הוא מצא שם איזה ששה-שבעה מלאח איפה שגרו בהם יהודים. כל כפר יש בו מניין אחד, שניים, שלושה או ארבעה. הלך לכולם. הגיע לשם ביום ששי. הוא והעבד שלו. העבד גדל בביתו בישראל. נולד אצלו בבית והוא לימד אותו. הוא היה מוסלמי ערבי, שחור, עבד. כשהגיע החכם לשם, מצא שכל הכפרים היו חולים. כולם. יהודים, מוסלמים, כולם מתים. נכנס הצדיק ואמר: רבונו של עולם, איך אני אעשה? שמע! אני באתי לקחת נדבה לעניים ואני הגעתי לכאן וכולם מתים? יצאה בת קול מהשמים ואמרה: אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים, ערבים ויהודים. והוא אמר: אני מקבל, מותי תמורת חייהם של אחרים. הלך לבית-החיים שלנו, נכנס, ישב. ירדו מלאכים מן השמים. יצא מעיין מים, עליו השלום. יצאו תכריכיו. הכל יצא לו. תכריכין, טבילה. שם תכריכין, מצא שהקבורה שלו מוכנה. ירד לקבורה. רק העבד שלו היה אתו. כשהוא ירד לקבורה ונעלם והלכו כל השליחים שקברו אותו, העבד התחיל לבכות: ׳יא סידי, יא סידי׳. ההר ככה כמו איזה תרבוש [כובע] ולמטה כמו איזה צינור. הנה הוואדי ושם האבן. אבן שהיתה למעלה ירדה וזו שהיתה למטה עלתה ונפגשו במקום הקבורה של החכם. העבד חזר לכפר. מצא שכל האנשים שהיו חולים רצים בריאים. לא תמצא אף חולה. אמרו: איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? איפה החכם שאמרו לנו שהגיע! אמר להם העבד: הוא מת. אמרו לו: כלום, או שתוציא אותו או שנהרוג אותך. נאספו סביבו ערבים, נאספו סביבו יהודים. רצו להרוג אותו. אמר להם: הו יהודים, אם אתם מאמינים בה', ובית- החיים שלכם אתם מכירים אותו, אני אראה לכם איפה החכם. אתם, יש לכם סימנים ואתם יודעים איפה בית-הקברות שלכם. אמרו לו: אנחנו מכירים. ואז אמר להם: בואו נלך. הלך אתם. אמר להם: הנה בית-החיים שלכם. יש בהם אבנים? אמרו: לא. אמר להם: הנה החור מאיפה האבן התרוממה. המקום איפה שהתרוממה האבן יש מקום למאתיים אנשים. זו שבאה מלמטה באה כמו טרקטור עד שהאבנים סוככו ככה את הצדיק, כיסו אותו. אמרו לו: איפה החכם? אמר: הוא כאן. האבן הזו היא על ראשו. אם אתם רוצים לשבת, שבו. אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי. אמרו לו: עליכ לאמאן׳ (תרגום: עליך האמונה, דהיינו אנו מאמינים לך). לא נגעו בו. לקחו אותו ואירחו אותו. אבות אבותי, משפחתי, הלכו לירושלים יחד אתו, עם העבד ונשארו שמה. הלכו אתו כדי לראות את הבית של החכם. והם באו ואמרו שהבית של החכם הוא בתלפיות בירושלים. הלכו אתו ולקחו את כל הכסף שהם אספו. מיד אחרי הפטירה, בא [הצדיק] גם בחלום ואמר להם: זה מה שאתם צריכים לעשות כל חייכם. מדור לדור אנו המשכנו. כל אחד מביא עגל, עופות. בשם ה׳ והצדיק אנשים נאספים ועושים.

בהתחלה לא הכירו אותו. היו מבקרים אותו רק אלה שהיו גרים על-ידו. ב-  1941 נסעתי לקזבלנקה. רציתי לעזוב את הכפרים הללו. באתי לקזבלנקה. קרה לי משהו, איזה שהוא עסק לא טוב ונכנס אלי מפקח מהמשטרה. רצה להרוג אותי מאחור. משהו גנוב. מישהו קנה גניבה ונתן לי, ולקחתי את זה לאן שלקחתי. ה׳ יעשה לו מחילה וזה החכם, אני הלכתי ופחדתי. האיש ש״א ואני היינו הראשונים בצדיק. כל שנה הייתי נוסע לצדיק. וכשקרתה הפרשה חזרתי מהצדיק ופחדתי. צעקתי לצדיק ואמרתי לו: הו צדיק, אם תציל אותי, אני יודע שאתה שלי ואני שלך. אני, בה׳ ובצדיק, רחצתי ידי ליד איזה מעיין מים בקזבלנקה. הלכתי כמה מטרים והחכם עמד מולי, מול השמש. הוא היה לבוש קאווק (צעיף ראש) ירוק וחזאם (חגורה) ירוק ובידו היה מכוש. אמר לי: קח את המכוש הזה. אמרתי לו: למה? אמר לי: תבנה את הקבורה שלי. אמרתי לו: ברוך הבא. ואז נעלם מבין עיני. אח של אשתי שמע שאני מטייל ומדבר. אמר לי: עם מי אתה מטייל? אמרתי לו: אני מטייל עם אף אחד. שתקתי. הלכתי עוד כמה מטרים ויהודיה קראה לי. מכרה לי ארון גדול. הכל שיש, שיש. לקחתי אותו. אני הנחתי אותו בבית וה׳ זימן לי רוח סערה. הפיל אותי והכל נשבר. נשאר רק השיש. הפסדתי. לקחתי את חתיכת השיש הגדולה ונכנסתי לשוק בקזבלנקה. אמרתי: אמכור אותו לאיזה קצב, שישים אותו על השולחן, שיעבוד אתו, ישים בשר. ואז החכם, בשם ה׳ והצדיק, מחכה לי בכניסה לשוק, זה שאמר לי תבנה את הקבורה, ואמר לי: אמרתי לך תבנה את הקבורה ואתה מביא את השיש למכור? אמרתי לו: ׳באלאכּ' (היזהר, זוז הצידה. משמעותו כאן: הנח לי, לך). לך בשלום. נכנסתי עם השיש לבית-הקברות. זה של קזבלנקה. כתבתי את השם של החכם. כתבתי הכל. על השיש הזה יש השם. באותה שנה שכתבתי על השיש, כתבתי אותו דבר על הקופה. אמר לי: תבנה את הקבורה? אמרתי לו: אבנה את הקבורה. כתבתי את הנוסח [=״כל המשתטח על קבר אדוננו הרה״ג המלוב״ן (המלומד בניסים) כמוהר״ר דוד ומשה זלה״ה וזיע״א, הקבור בעיר תאמסטינת יע״א, יום א׳ יב לח׳ אדר א׳ התרח״ץ. הרב הזה ז״ל לא ישיב ריקם, ותפילתו נשמעת ובקשתו מתקבלת בז׳ הק׳ הנז׳ אכ״י״. (לפי זה הסיפור התרחש ב- 1938 ולא ב-1941 כעדות המספר)] ושמרתי. הוצאתי בראש חודש אדר.

ביום חמישי עליתי כדי לבנות את הקבר. היו הרבה אנשים, כאלף אנשים. אז התחיל גשם. איזה גשם! התחלתי לבכות וזה היה ערב ראש-חודש, בליל שבת. כמו השנה (1973). רעדה אחזה אותי כשהתחלתי לבכות. יום ששי יצאה שמש כמו תמוז. אדם נשרף. הלכתי, עליתי ובניתי את הקבורה. הקבורה יצאה. אמרתי: זהו קהל! פניתי לקהל ואמרתי להם: קהל, מה עלי לעשות עכשיו? והם אמרו: כלום, אין מה לעשות עד שנשתה את המחייא. שותים מחייא, שרים פיוטים ואז הופיעה יונה, יונה לבנה לבנה לבנה. והיא באה אלי ראשון, ועמדה על ראשי, ואחר-כך עמדה על ראש זה וזה וזה, עד שעברה כל הנוכחים, קטנים וגדולים. ואז היא נכנסה ככה באמצע ונעלמה. לעולם ועד. עשו זגארית ואמרו: זה היה החכם. שם היה הצדיק. בלילה, בליל שבת, שתינו, אכלנו, השתכרנו, וישנתי בחדר של החכם, בלילה בא אלי החכם בחלום. אמר לי: קום. קמתי. מה יש? אמר לי: למה בכית אתמול בעניין הקבורה? אני בכיתי, כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש. אמר לי: אני לא רציתי קבורה ביום חמישי, ליל ראש חודש א׳. אלא ביום ששי, ליל ראש חודש, ערב שבת נפטרתי. אמר לי: בנית? בניתי. וחשבתי: אולי זה נפל? נשבר? קמתי באמצע הלילה. חושך. מיששתי באבנים והלכתי ומצאתי את הקבורה, את השיש, חזק כמו שהיה. הכל היה בסדר. חזרתי ואמרתי להם: יאללא, קומו לשתות מחייא, קומו לבקשות. קמו והתחילו לשיר פיוטים.

היו אנשים שבאו מאזימור. היו יושבים אנשים ואין מים בשביל לשתות  בחכם. הקימו צעקה. היה מעיין קטן ולא הספיק לשום־דבר. ואמרו: הו צדיק, אנו צריכים מים. והמים התחילו לזרום במעיין. תשתה כמה שאתה רוצה. היתה שמה סעודה, בשם ה׳ והצדיק. ונגמרה לי המחייא. נגמרה. נשאר רק בקבוק אחד. לבשתי את הגלימה שלי ונכנסתי לצדיק. שמתי את המחייא מתחת בית-השחי ואמרתי: הו צדיק! שאנשים לא יבזו אותי. אין לי מהיכן להביא, תן לי כוס שלך. אני מוזג. תן לי כוס שלך, אני מוזג… עד שלא רצו את המחייא. יצא הבקבוק והיה מלא כמקודם. מלא! כאילו לא נגעו בו. נס של הצדיק. הלחם אותו דבר. הנחתי אותו, נגמר. אמרו לי: מה תועיל לך חתיכת לחם בשביל כל האנשים האלה, בשביל כל עבדי ה׳, מה תעשה? אמרתי להם בבטחון: אל תדאגו. שמתי אותו בפינה, כיסיתי אותו ואמרתי: הנה, תקחו כמה שתרצו. רק תניחו לי. שאני אקח ואני אחלק לאנשים. אני חותך ונותן, חותך ונותן עד שהאנשים התעייפו ולא רצו לאכול והחתיכה — חתיכה!

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 79

היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך. המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זהי אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו.

הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקחת משהו. כל הלילה. בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שהטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, היד שלה נפתחה. נס גדול היה.

לפי הקבלה שבידינו, אנו שומעים שבישראל, כל החסידים, תלמידי הישיבה, חיים על נדבות. יצאו עשרה אנשים בתור כולל לקבץ נדבות לכבוד העניים, מהם ר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי… הצדיק, ר׳ דוד ומשה רצה להתגלות. הוא בא לאדם אחד, זקן, כשר, בחלום ואמר לו: אני פלוני, קבור במקום פלוני והסימן שמה, יש קש מפוזר, במקום הקש שמה הקבורה. אבל אני גוזר על היהודים לא יגמרו את מקום הקבורה. הזקן ממרוקו, מאותו כפר הקרוב לצדיק, אגוים. אז הוא הלך וראה, ובאותו יום התגלה הצדיק, בניסים גלויים, מופלאים שאין מי שיפקפק בהם.

היה אחד בשם שלמה אוחאנא. אף אחד לא הכיר את הקדוש, רק שנינו. הוא בא אליו פעם בחלום. היה מעורב במשהו. היה נגר. קרה לו משהו. אני לא יודע. בא אלי ושאל: אתה מכיר את החכם? אנו מוכרחים ללכת ביחד. אמרתי לו: אלך אתך. בנינו קודם כל בית-כנסת. חפרנו עד שמצאנו נקודת מים. התחלנו לבנות חדרים. זה של פלוני וזה של פלוני. זה למשל נותן לי כסף ואני בונה לו. כשהוא בא לסעודה, הוא מוצא שהחדר שלו מוכן וישן שם. אם הוא לא נמצא ואתה בא, אתה יכול להשתמש בחדר שלו. היינו נשארים שם חודש-חודשיים. עבדנו. אז בא אחד ואמר לי: אתה היית אצל החכם, ועכשו אנו רוצים להיות שותפים אתך. אמרתי לו: אתם לא תיכנסו. אמר: צריך! רבנו. הלכנו לדיינים. במראכש. הלכנו שנינו. הבאנו עוד מאתיים וחמישים אלף פראנק ממכירות. אמר: תתנו את זה לקופה, לקופת ההקדש. אמרנו: לא ניתן. אמר: תתנו. רבנו, הלכנו למראכש. כל ההכנסות חצי לאנשים מקזבלנקה וחצי לאנשים ממראכש. אמרו לי: אתה לא תהיה בוועד. תבעו אותי למשפט, לבית-הדין. אמרתי להם: אף אחד לא יצווה עלי. אתם לא מכירים את החכם. הוא לא מהאזור שלכם, הוא מהאזור שלי. אמרו לי לא להיכנס. לא שאלתי אף אחד. אפילו פעם, אותו אדם ישב בשולחן עם עשרים אנשים. הרמתי את השולחן וזרקתי על ראשו. אמרתי לו: אתה לא תצווה עלי. שלמה אוחאנא, הוציאו אותו. מצאו בו משהו לא בסדר. הוא הוא שפרסם את החכם. אני והוא. אף אחד אחר.

הלכנו לר׳ דוד ומשה. יש לי בן אחד. נולד לי והיה חולה. אחר-כך אמרו לי: אולי את רוצה הילד בריא? לקחתי אותו לר׳ דוד ומשה. הלכנו. היו כואבות שיניים. כל שנה לא מרגיש טוב. ר׳ דוד ומשה היה צדיק גדול. לקחתי בן שלי. אני ואח שלי. הגענו. אח שלי אמר לי: בואי נקנה כבשים אצל ערבי אחד. אמרתי לו: אני לא יכולה לתת לו את הכסף. אני לא באתי עם בעלי. באתי רק לבד. הבאתי קצת כסף ואיך אקנה כבש אחד? אז האח שלי נתן לי כסף לערבי לקנות שני כבשים. הוא ירד לשוק. לקחו את הערבי למלחמה. שמונה ימים לא בא הערבי. אנחנו חיכינו. יום שני. יום ששי צריך לעשות את החגיגה. הלך אתי אחי לקנות כבשים אחרים. ביום ראשון אנו יורדים לאגוים, עיר אחרת. ירדנו מיום ראשון עד יום שבת ואין מכונית שתקח אותנו. כל המכוניות באו ואני ואח שלי, אין לנו מקום. אנחנו נשארנו שמה שמונה ימים. יום שבת בא ערבי אחד אלינו ואמר: פרץ, הערבי שלקח לכם את הכסף בא עכשו. הלכתי אצלו ואמרתי לו: למה עשית לנו ככה? איפה הכסף? איפה הכבשים? אמר: תסלחו לי. ר׳ דוד ומשה מכיר את המצב שלי. אני ירדתי והלכתי למלחמה. לקחו אותי. אבל אתמול בערב אני הגעתי לפה. ערב שבת לא יכולתי ללכת אליכם, אתם לא מקבלים כסף ולא יכול לדבר אתכם, אבל במוצאי שבת רציתי לבוא אליכם למעלה ולתת לכם את הכסף. אז אמרתי לו: אנו נחכה. במוצאי שבת רק קיבלנו את הכסף, אוטו בא מיד ונסענו למולאי איגגי.

ליד הקבר כל אחד זורק טבעת, שעון… זה בגלל הכוח של ר׳ דוד ומשה. אף אחד לא יכול לגנוב. אם ערבי ירצה לקחת, ישים את היד שלו ייתפס כך. אשה אחת קנתה טבעת. אלפיים שש מאות ל״י. בא ערבי אחד, לא מהסביבה של הקבר, גנב את הטבעת. הלך לעירק סוידן [הכוונה למרחק], רק מגיע לבית שלו, הוא לא מסתכל. הלך לו העיניים שלו. אז אמר להם: תראו מה קרה. לא היה לי כלום. אמרו לו: תגיד, גנבת משהו? אמר לו: לא. אחר-כך אמר: גנבתי טבעת. אז ככה. שמו לו את הידיים שלו מאחור ולקחו אותו לר׳ דוד ומשה. לקחו כבש וביקשו ממנו מחילה, שהאיש לא יודע את זה. החזיר הטבעת והעיניים שלו חזרו לו.

יהודי בשם באעו היה מוכר שקים. אשתו היתה נוהגת להדליק נרות למנוחת ר׳ דוד ומשה. פעם רבה עם בעלה. הרב עליו השלום הלך אל בעלה לחנות:

שלום עליכם! עליכם השלום! אמר לו הרב: עליך להביא אותה עכשו ותעשו שלום. באעו הביא אותה. נישק לה את ראשה. שאל הרב אם יש להם בית-שימוש. הביאו אותו לבית-השימוש. נכנס ולא יצא. חיכינו לו. מחכים, מחכים ולא יצא אף אחד. באותו לילה בא לו בחלום ואמר לו: אני הוא ר׳ דוד ומשה, אני שגרמתי שתשלים עם אשתך.

פעם אחת כשהייתי בחוץ לארץ, היה לי עוף אחד. אז היתה מחלה בקרב העופות והעוף הזה לא מת. אז אני נדרתי לשחוט את העוף הזה ליד קברו של ר׳ דוד ומשה, בעיר אגוים. אז כל העופות מתו והעוף הזה לא מת. אחי, הרב ומשפחתו ביחד עלינו לקדוש. כשהגעתי לשם נתתי את העוף הזה לפקיד, ואז הפקיד התחיל לספר לנו על הניסים והנפלאות של הקדוש הזה. חשבנו שאולי הדברים האלה לא היו נכונים. התחלנו לקיים את הסעודה ואז לא ידעתי מה שקרה לי. היה פתח לבית. ככה אני התחלתי לחפש איפה הפתח. לא מצאתי. כמעט והשתגעתי. אחי קרא לפקיד, אמר לו: שמע, אני אפתור את הדבר זה. קשר אותי ליד הקבורה, שעה, שעתיים או שלוש. בא הפקיד ושאל: לא קרה לך שוס דבר? אמרתי לו שאני מרגיש כאבי בטן. אמר לי: עשה נדר ותבוא עוד פעם לכאן ואתה תהיה בריא. בבוקר כשהלכנו להתפלל, למחרת בבוקר, הרגשתי מצוין. אז לקחתי את הנדר הזה. אני, כל הזמן, אני הולך לשם. וברוך ה׳ כל הכבוד. כל פעם שקורה לי משהו לא טוב, אני קורא לצדיק הזה. באמת לא צריך… סיפור אחר: פעם לקחתי את בני לירושלים לבקר את אמא שלי בבית-החולים. הגעתי לסיבוב הרטוב. רציתי לחצות את הכביש. באה מכונה. ראיתי את בני ליד המשאית. אמרתי: ר׳ דוד ומשה, אם הילד תציל אותו, אני פה כל שעה אני קורא לך. הילד הזה שכב על הרצפה, עברה המכונית. אנשים חשבו שלא נשאר בו כלום. אולם הילד קם בריא ושלם.

אני אספר לך על הנס שקרה אצלנו בביתנו. השכנה שלי נהגה להדליק את כוס הנשמה לעילוי ר׳ דוד ומשה. היא עברה דירה ובאה במקומה שכנה אחרת. לא הדליקה. בלילה, בשעה חמש בבוקר, פתאום ראתה שכל הבית מואר. בנה אמר לה: מאיפה בא האור הזה היא פחדה להיכנס לחדר. אצלי נהגו לספר את הסיפורים האלה שקדושים נהגו לצאת. אמרתי לשכנה שלי: בואי, אני ואת ניכנס למקום הזה. אחי אז חזר מאמריקה. ניסה להיכנס ויצא מהר מפני שהאור סינוור אותו. לא ראה שום דבר. שכנתי, גם כן בעלי לא רואים. אני נכנסתי, ראיתי צורת בן־אדם. אמרתי: שלום עליכם שלוש פעמים. אמרתי לו: ר׳ דוד ומשה, אני עובדת אתך. כמו שילדתי את הבנות האלה שלי, עשה שגם כן אני אלד בנים. ואני תמיד מבקשת, מבקשת ממך שתיתן לי פרנסה בסתר. אבי אמר לו: ר׳ דוד ומשה, אני נודר שאני אלך להשתטח על קברך וכל שנה עשה שאני ארוויח בפיס. הקדוש, יהיה ברוך, שמע אותו. באותו יום יצא והרוויח. המוסלמים אסרו עלינו לא להתעורר בבוקר עד שהם יתעוררו. פעם נפלה עליהם תרדמה ולא התעוררו בלילה עד שגמרנו את הסעודה. זה כמו שראית. כולם הביאו מתנות, סוכר. בעלי יצא לשוק, הביא חמישה דגים גדולים, עופות, לשון ועשינו סעודה עם אנשים, וכל הכסף שהיה לנו שמנו אותו בקופה של ר׳ דוד ומשה.

יהודי אחד הגיע לר׳ דוד ומשה על הפרד שלו. ולאחר הזיארה מצא שהפרד שלו מת. התחיל לבכות, פנה לקדוש ואמר:

׳יא אללאה יא סידי יא ר׳ דוד ומשה

אנאס סאייפתהום בכאטרהום

ואנא גבבנתני. כיפאס?

בללאה ובישמב יא סבבאע אלעזיז!

או אלהים או אדוני

או ר׳ דוד ומשה

כל האנשים הלכו מרוצים

 ואותי העצבת. איך?

באלהים ובשמך או האריה האהוב.

איך שאמר ׳האריה האהוב׳ הפרד התחיל לקשקש ועמד על רגליו. ככה סיפרו לי בעזרת אלהים ובעזרת האריה.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 83

אתה שוחט, מבשל ונותן לפקיד. אתה לוקח את החלק שלך קטן כגדול. חלקך כמו חלק אשתך וחלק הילד הקטן. גם העניים, החכמים, כולם.

הפקיד מחלק את זה כאילו מחלק בעזרת מאזניים. לאחר שאתה מקבל את המנות לפי מספר הנפשות שלך, הוא נותן לך חלק כצידה לדרך. הוא סופר את בני המשפחה, נותן לך את המנות המגיעות עם ככר לחם, וזאת הצידה לדרך. איך ידעו שהקדוש, בשם אלהים והצדיק רוצה כך? באה יהודיה אחת. לא ידעה את המנהג הזה. הביאה את השחיטה. לקחה את הכבש. התחילה לאכול. שמרה חתיכת כבד כגודל פול עבור בתה שהיתה בהריון, ונשארה בעיירה. כאשר אכלה הבת פתאום הרגישה לא טוב. כמעט ומתה. בא הפקיד, שאל אותה מה עשתה? סיפרה לו לפקיד. שכחה מהמנהג הזה לא לאכול כטוב בעיניך. אמר הפקיד לבעלה: אתה צריך להביא עוד שחיטה עבור אשתך כאן. הוא הביא שני כבשים ונתן הכל לפקיד. הפקיד קרא לר׳ דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת דם מהשחיטה הזאת, מרח את המקום והפצע התפוצץ. יצאו דם ומוגלה ממנו. הבריאה כמו תחיית המתים. הפקיד פנה לקדוש, בא לו בחלום.

פעם היה עשיר ממראכש בשם אלגרבלי שמעון שהיה נוהג לבוא להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה. פעם הלשינו למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס על משאית שקי תה ואז היה אסור. בשעה שמונה בערב, במוצאי שבת, צלצל המושל למושל זגורה וביקשו לחפש במשאית של שמעון אלגרבלי. בא המושל לחפש. ביקש שמעון שיתנו לו לנוח, ושרק בבוקר יוכלו לבדוק את הסחורה שהיתה מונחת על המשאית. העמידו שומרים ובלילה קם שמעון אלגרבלי. עשה טבילה, לבש בגד חדש שאף פעם לא לבש אותו וירד לקבר של ר׳ דוד ומשה. הוא שחט פרה ושני כבשים ליד הקבורה. בלילה בא אליו הצדיק בחלומו ואמר לו שימסור שכל מה שיש לו במשאית הוא של ר׳ דוד ומשה, והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. באותו לילה בא הצדיק בחלום למושל וביקש ממנו שלא יפריע למשרת שלו. למחרת מסר שמעון אלגרבלי למושל כל מה שרבי דוד ומשה אמר לו. אמר שכל הסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה. אמרו לו: איפה הוא ר׳ דוד ומשה? ענה שהוא מרחק של שמונה ק״מ מר׳ דוד ומשה. המושל ענה לשמעון אלגרבלי: לך למכור את הסחורה של ר׳ דוד ומשה. הגיע שמעון, קנה פרה, שני כבשים ומאה ליטר מחייא וחילק סעודה. במשך שלושה ימים חגגו.

רבי דוד ומשה. אני זוכר שכאשר היו עושים הילולה אצלו, רצו לסלול כביש באיזה מקום. פתאום נתגלתה הקבורה ואף אחד לא יכול היה להזיז את הקבורה הזאת. אנשי מע״ץ עבדו שם על הכביש ואף אחד לא יכול לגשת למציבה. כל מכונה שרצתה לגשת למציבה לא יכלה, פתאום נעצרת. ואז בא להם בחלום ואמר להם: רבותי, אני ר׳ דוד ומשה שנפטרתי בזמן ככה וככה, ועליכם לבוא לשם לבנות את הקבר ולעשות את הכל, וכל מה שתרצו, תקבלו. מאז אנשים הולכים לשמה, עקרות יולדות. מי שיש לו שחפת נרפא שם. כל מיני מחלות. הוא התגלה לאנשי העיר שלו. אמר להם: אני ר׳ דוד ומשה. והזהיר אותם שכל מי שייגע בקבורה שלו, אף אחד לא יכול לנגוע בזה. ואתם תבנו את המציבה ותעשו הילולה ותנו שמירה שמה במקום. ויש סיפור… מסופר על מ״ו אחד שהיה מטפל במקום. והוא אומר שאחד אבד לו הארנק. והוא היה מלא כסף. והאיש שמצא את הארנק הביא אותו לידו. ומספר כמה ניסים שקרו. אני אף פעם לא הייתי שמה. מספרים שהיו הרבה ניסים שם. אני הדגשתי לאנשים, אם בן־אדם נגש לקבר, אפילו אם יהיה הצדיק הגדול בעולם, בשבילי זה מציבה, זה רק אבן. אם הוא מנשק את האבן, הוא מנשק עבודה זרה. וגם להגיד לצדיק: קום תרפא אותי. בתורה אומרים ״אלקי דמאיר ענני״, בזכות הצדיק תענה לי אלהים. הצדיק אין לו שום כוח לעשות את זה. הוא בן־אדם. אבל כשאלוקים רוצה, שאתה כבר סומך על בן־אדם צדיק גדול, אז הוא עונה. כפי שהוא עשה את רצוני, אז גם אני עושה את רצונו ומרפא.

בר׳ דוד ומשה מה שראיתי, אנשים באים על פרדות. שתי בנות ישבו על-יד המציבה. בחורה אחת שהיתה על הפרדה רצתה ליפול וצעקה לערבי: תפוס אותי, אני נופלת. שתי הבנות התחילו לצחוק עליה ונהיו אילמות במשך שלושה ימים. לא יכלו לדבר. אחד אמר: אני ראיתי אותן צוחקות על בחורה אחת שצעקה, באה לרב ורוצה ליפול. ההורים שלהן מתחילים לבכות ולצעוק וקשרו להן את הידיים על-יד ר׳ דוד ומשה ומביאים שני כבשים. שוחטים אותם ומתחילים להתחנן לרב ואומרים: ר׳ דוד ומשה, אנחנו מבקשים ממך שתעזור לבנות, שלא ישארו אילמות. וככה שלושה ימים, לילה אחד קמו מדברות.

דבר שני, היה לי אחד קוראים לו וענונו. אני לא רוצה לגלות את השם שלו, למה יש דבר אחד שהוא קצת בושה. הוא היה אתי והוא היה מעשן בשבת, ואני לא מאשים אותו, כי לא יכול לסבול לא לעשן, היינו שותפים במכונה. כשרצינו ללכת לרב, אמרה לי אשתו: מאה אחוז. אני לא אלך אתך לר׳ דוד ומשה עד שו׳ יבטיח לי שבשבת לא יעשן. טוב, הגענו, ישבנו. והכנו. ביקשו ממנו והוא הבטיח. בחדר שאנחנו נמצאים יש חדר בתוך חדר. החדר הראשון יש לו חור בגג. היתה רוח. מה אגיד לך, הבחור הזה אמר לאשתו: יותר טוב לא לאכול, לא לשתות. רק תעזבו אותי לישון עד שייגמר כל היום. הרוח הזה סובב איזה אבן מהגג ונפלה מהחור איזה עשרים סנטימטר מהראש של הבחור הזה. והאבן הזו שקלה עשרה עד שנים־עשר ק״ג. כשראינו את האבן חשבנו שהראש שלו הולך. קמנו והתחלנו לצעוק: בללאה ובר׳ דוד ומשה (באלוהים ובר׳ דוד ומשה). איזה נס קרה! הוא קם ואמר: תרחם עלי ולא אעשן יותר ולא אעשה משהו רע. את זה ראינו בללאה ובצדיק. מאז הוא לא מעשן בכלל. הוא עכשיו בחור זהב ועובד עם המכונה שלו.

אני בת חמישים ושתיים. הייתי מאוד חולה והיו לי הרבה התקפות. וכל רופא אשר הייתי הולכת אליו וזה לא עזר. יום אחד בא אח אמי ז״ל. בא אליו אבא בחלום: תלך ותגיד לבני שאחותו נמצאת בצער גדול וכל הרופאים לא יעזרו לה, אלא צריך לקחת את אחותו לר׳ דוד ומשה ושם התרופה שלה. והוא המסכן היה צולע. ולא רצה ללכת אצל אחי. ואחי גם כן לא מאמין בחלומות. ואז למחרת בלילה בא אבא אליו בחלום ונתן לו בעיטה. אמר לו: אתה צריך ללכת עוד פעם אליו ולהגיד לו שילך לר׳ דוד ומשה, שישחט שם. אז הלך לספר לו את החלום ושהתרופה שלה זה לא הרופאים, אלא ר׳ דוד ומשה. אז בא אחי ביום ששי ומצא אותי שוטפת את הרצפה ואז תפסה אותי ההתקפה. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה שיביא לי רופא, אך אמרתי לו שהרופא לא יעזור. אז הוא ענה לי שגם הוא בא לספר לי על החלום ושאני אתרפא מהר, כי אבא ז״ל בא לדודי פעמיים ואמר לו שאקח אותך לר׳ דוד ומשה ושם את תתרפאי. התחלתי לבכות מתוך שמחה. הוא חזר למראכש כי הוא מורה ואז אמר לי לבוא אליו בראש חודש. אם אוכל אבוא אתך, אם לא אז לא. בלילה, באחת בבוקר, חזרתי אליו הביתה כדי לוודא את החלום. אמרתי לו אם הוא בא אתי. הוא אמר לי שהוא מורה ולא יוכל לבוא אתי, אך נתן לי כסף כדי לקנות שחיטה. ואז הלכתי לר׳ דוד ומשה, ודודי, אח אמי, קנה לי את השחיטה. הייתי ישנה שם בחכם ולא חלמתי. בלילה השני גם לא היה חלום. בלילה השלישי, היו שם אנשים שביקשו ממני שאלך אתם למולאי איגגי, אך אני סירבתי, אמרתי להם: עד שהחכם לא שולח אותי מכאן, אני לא הולכת. והוא צריך לבוא אלי בחלום ויתן לי את התרופה. בלילה אני ישנה ובאה אלי אשה לבושה עד כפות רגליה ובידה דלי של סיד ירוק ואומרת לי: קומי אחותי, קומי, תלכי לביתך, את בריאה ועכשו תתני לנו לסייד את החדר בשביל אשה אחרת חולה אשר תבוא. אני קמתי בשמחה והלכתי עם אותם אנשים למולאי איגגי. בדרך חזרה ממולאי איגגי קיבלתי התקפה והתחלתי לצעוק: ר׳ דוד ומשה, אני הלכתי לזיארה והפסדתי כסף וזה הלך חס ושלום לחינם? אני ישנה בלילה ובא אלי בחלום אח אמי. אמר לי: את פתחת את פיך רק על הרב דוד ומשה? למה כעסת? אמרתי לו: ההתקפה שבגללה הלכתי, חזרה אלי וזה הכעיס אותי. אמר לי: אל תכעסי, לאחר ארבעים יום יענה לך ר׳ דוד ומשה ויתן לך את התרופה עם הרב יעקב אביחצירא בקזבלנקה. איזה שכן שלי היה רב וסיפרתי לו את החלום. אמר לי: אחרי ארבעים יום תעלי לבית-הקברות לזיארה. תעשי השכבה לר׳ יעקב אביחצירא והוא יענה לך. ככה עשיתי. בליל הארבעים, אני ישנה וחלמתי אשה חולה כשמסביבה יש נשים. אני אמרתי לה: מה יש לך? אמרה לי: מהיום שעשיתי ניתוח ואני חולה. הלכתי לר׳ דוד ומשה וזה לא עזר לי, אבל הערב ירפאו אותי. אחרי זה באה אותה אשה עם שני רופאים ואמרה לי: הם יתנו לי משהו כדי להתרפא. הם הלבישו לה חגורה. אז אני חזרתי לקזבלנקה. חלמתי ככה וחזרתי. כשחזרתי לקזבלנקה וקיבלתי התקפה, ישר הלכתי לרופא שלי ואמרתי לו שירפא אותי. מצאתי שני רופאים כמו שחלמתי ואמרו שיעשו לי צילום. ראה את הצילום ואמר לשני: היא צריכה רק חגורה. וזאת החגורה שאמרו לי בחלום. ומאז אני בסדר עם החגורה הזו. אני באה לר׳ דוד ומשה. אתמול היתה לי התקפה ובא אלי רופא והיום הנה באתי לר׳ דוד ומשה.

היה אחד שלקח אתו שתי פרות ואמר: אני אתן אחת לרב ואחת לעצמי, ואחרי שגמר את הסעודה וחזר לביתו, הוא נפטר. חכם בן עשרים ושש. ומאז אף אחד לא לוקח שום דבר לעצמו בלבד.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 86