קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו


Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Hazon )Tlata Depuranuta 3)

 ט באב

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Hazon (Tlata Depuranuta 3)

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו

Kinot de Ticha Béav : "Eikhal Adoni"

קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א

 

 

 

קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א

 

 

 

 

תפילת ט'באב לפי מנהג טנג'יר בספרדית

חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהם

תעניות

חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהםט באב

״תקעו שופר בציון, קדשו צום, קראו עצרה״ (יואל ב. טו)

התעניות

לפנים בישראל, רק צום אחד קבוע היה ביהדות, והוא צום יום הכיפורים. הצום הוא ״מערב עד ערב״ כדי להיטהר לפני ה׳, ככתוב: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה׳ תטהרו״. אח״כ, מנהיגי העם והנביאים קידשו עוד צומות על מאורעות שונים וחשובים באומה, אבל מימות אותם קדמונים, נשארו לנו רק שישה צומות בלוח השנה: אחד מן התורה, ארבעה מן הנביאים האחרונים ואחד מן הכתובים. לכל אחד מששת הצומות, ניתן סימן היכר מובהק .

אחד מן התורה – הוא יום הכיפורים – יום קדוש בו צמים מערב עד ערב ומתענים בחמישה עינויים. שמו המובהק, הוא ״הצום הלבן״ כי בו לובשים לבנים ומתפללים לבורא עולם, שחטאינו ילבינו.

ארבעה מן הנביאים ־ הם זכר לחורבן ירושלים ולשריפת בית המקדש

והם:

א.          עשרה בטבת או ״צום העשירי״, הוא נקרא ״הצום הקצר״ כי הימים בו קצרים.

ב.          שבעה עשר בתמוז הוא ״צום הרביעי״ ונקרא ״הצום הארוך״ כי הוא נופל ביום הארוך ביותר.

ג.           תשעה באב הוא ״צום החמישי״ והוא נקרא ״הצום השחור״ כי ביום זה לא לובשים בגדים נאים, מתענים כמו ביום הכיפורים וצמים מערב עד ערב.

ד.          ״צום גדליה״. הוא על־שם גדליה בן אחיקם והוא נקרא ״צום השביעי״.

הצום השישי שהוא מן הכתובים, הוא ״תענית אסתר״, על נס פורים. אנחנו מקיימים אותו ביום י״ג באדר בערב פורים. כל הצומות שהזכרנו נקראים ״תעניות ציבור״.

חודש תמוז

חודש תמוז הוא החודש העשירי למנין בריאת העולם והחודש הרביעי למנין יציאת מצרים. השם ״תמוז״ מקורו בשם האשורי ״דמוזי״. בלוח החקלאי העברי, שנמצא בחפירות גזר נקרא בשם ״ירח זמור״.

חודש תמוז והשד ״קטב מרירי״

בתקופת תמוז־אב מתגבר החום מיום ליום ״החמה מהלכת ביישוב כדי לבשל את הפירות״. . (פסחים צד, ע״ב, פרק ט). מרוב החום מתחיל לשלוט בעולם השד ״קטב מרירי״ כמסופר במדרש:

משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם ״קטב מרירי״ מצוי כמד״א (כמו דאת אמר: מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים תהלים צא) ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל הסמוך לחמה. . . כולו מלא עינים, קליפות קליפות ושערות שערות. . . . עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת. . . שולט מארבע שעות עד תשע שעות״. (מדרש איכה רבתי א כט)

לכן, בגבור החום, 'פישכונייא' , נזהרו במרוקו לא לתת לילדים לצאת. גם המבוגרים נזהרו מלעבור בחום הלוהט, במיוחד לא להימצא בשטח בית העלמין. ״לא ילך אדם יחידי, ולא יוציא תינוק בלא מכסה״

אסור היה להרביץ ואף להרים־יד על הילדים בחודשי תמוז־אב. גם המלמד שיחרר את התלמידים מרוב ההתחייבויות והסייגים. לתינוקות של בית רבן, זה היה כעין ״חופש שנתי״.

צום שבעה עשר בתמוז

את קירבתו של יום תשעה באב מרגישים יהודי מרוקו כבר מיום צום שבעה עשר בתמוז, המכונה בפיהם , אסייאם אזג'יר ״הצום הקטן״ אם כי יומו הוא היום הארוך ביותר. הימים שלאחר צום י״ז בתמוז, נקראים בפי יהודי מרוקו, אתזאעי אזג'אר,  , היינו ימי אבל זוטא, ואצל יהודי תוניסיה הם נקראים ״הַיְאָמַת תקאל״ (הימים הכבדים). מתאריך זה ועד תשעה באב, ממעטין בכל: לא בונים, לא עוברים דירה, לא מתארסים ולא מתחתנים, לא לובשים בגד חדש, לא מסתפרים וגם ממעטין במשא ומתן, פשוט השכונה היהודית עוטה קדרות ככתוב: ״שבת משוש לבנו (מגילת איכה, ה־טו).

ביום שבעה עשר בתמוז, מתחילה קריאת ״תיקון חצות״ בצהרי־יום בבתי־כנסת.

הערת המחבר :  מועד לכל חי, עמי פז, סי׳ ט¡ הגיד מרדכי, עמי 197: בלוב מ־17 בתמוז עד ט׳ באב, נוהגות המיניקות לשמור היטב על תינוקן ולא להוציא אותו בלילה מחוץ לבית, משקיעת החמה עד אור הבוקר, כי קבלה בידם, שאם יעבור העוף ״בומה״ (כוס) (תהלים קב, ז) ויריח את ריח התינוק, לא יינקה ממחלת אסון

קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו-רפאל בן שמחון- ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.

תיקון חצותט באב

מנהג עתיק יומין שקיים בכל קהילות ישראל הוא: לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ככתוב: בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה(איכה א. ב). מנהג תיקון חצות ידוע עוד מימי הגאונים. היו שקמו באשמורת הראשונה ואחרים בשנייה. הראשונים קבעו שעה זו ללימוד תורה, ואילו השניים התפלשו באפר וקוננו על חורבן ציון וירושלים. מהרח״ו (ר׳חיים ויטאל ז״ל), תלמידו של האר״י, בספרו ״עץ חיים״ חילק את תיקון חצות לשניים: תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל בו מקוננים על גלות השכינה שהלכה בגולה, ותיקון לאה בו לומדים תורה בחצות. תיקון רחל נהוג בדרך־כלל בימי שני וחמישי, ימים בהם אומרים תחנון, ואילו תיקון לאה, נהוג בכל עת: בשבתות, במועדים ובראשי חודשים.

אחת הבקשות הנאות בה מתחילים את ״תיקון לאה״ הוא דודי ירד לגנו לר׳ חיים הכהן איש ארם צובה שהשתקע בצפת.

דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים.

קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי.

אולם, קיים גם תיקון חצות אחר, שהיה מתקיים בצהרי־יום החל מיום י״ז בתמוז עד יום תשעה באב. בשעת הצהרים, השכונה היהודית ה־מללאח הייתה הומה מאדם. האנשים. אצים רצים לבתי־כנסת לאמירת תיקון חצות וקריאתם נמשכה למעלה משעה, בהם השתתפו צעירים ומבוגרים כאחד. גם תינוקות של בית רבן היו באים עם הוריהם להשתתף. אוירה של עצבות הייתה שורה ב־מללאח בעת קריאת תיקון חצות.

במכנאס נהגו לערוך את תיקון חצות בבית־הכנסת שעל־שם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל שהמה אז בקהל רב ומכל הגוונים: זקנים, תלמידי חכמים, פשוטי עם וילדים עם הוריהם.

הערת  המחבר : אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בתלמסן נהגו לקרוא לפני תפילת מנחה של צום יום יז בתמוז, את התוכחה ״שמע קולי״ וכן ״יה שמע אביוניך״ וקוראים את ההפטרה ״שובה ישראל״. לא אמרו תחנון.

כילד, השתתפתי גם אני יום־יום ובאופן קבוע בתיקון חצות, עדיין זכור לי הרב הישיש ר׳ יוסף אלקובי ז״ל איך היה פותח את ה״תיקון חצות״ בוידוי ואחריו בקול בוכים, את המזמורים מהתהלים: אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, זכור ה׳ מה היה לנו (סוף איכה), וכשהיה מגיע לפסוק האחרון ״נפלה עטרת ראשנו״, כל הקהל היה גועה בבכי מר, התמונה הייתה נוראה ומלאה חרדת קודש, ניגון הקינות היה מאוד עצוב וחודר אל מעמקי הלב והנפש: עד אנה ה׳ תשכחנו נצח! עד אנה תסתיר את פניך ממנו! היה צועק ר׳ יוסף אלקובי, זקן מופלג ומקובל כשהדמעות יורדות על זקנו הצחור, במיוחד כאשר היה מגיע לקינה הידועה:

אוי לי על גלות השכינה! אוי לי על חורבן בית המקדש! אוי לי על שריפת התורה! אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם! ..

קינת ״עדת אל נא״

קינה מיוחדת שרק יהודי מכנאס נהגו לאומרה בשעת אמירת תיקון חצות, היא ״עדת אל נא בכי־נא״ . קינה זו נאמרה על־ידי כל הקהל, גם הילדים השתתפו באמירתה. מאחר והקינה לא מופיעה באף ספר קינות, לכן אנו מביאים אותה במלואה כפי שהעתקנו אותה מקונטרס ישן של קינות, בכתב־יד.

עדת אל נא בכי־נא                                            ונהו נהי וקינה/ על גלות שכינה:

מתנומה עורי עדה טהורה/ ודעי כי מעל ראשך נפלה העטרה/ואת גולה וסורה/כצפור נודדת מקן מלונה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

שאו מרום עיניכם, בצבאות מעלה/כי לבשו שק ואפר ואבלו סלה/

ובכל לילה ולילה שואגים בחלחלה/כי הודם פנה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

הומיה בגלות שימי רעיונך/לנדוד דודים ורעים מבית מלונך/

ודעי כי בעוונך/בושה חמה וחפרה הלבנה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

בזוכרי דמים שופכו, כדם עתודים/אקרע את לבבי ולא בגדים/

 על הרג החסידיס/זיום ואור פניהם לעפר מנה,

                                                       ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

נופצו לסלע, ילדים רכים/ולבות אבותם היו נכאבים/ולפניהם נצבים/

שואגים בבכיה לא מצאו חנינה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

אם אשכחך ירושלים יהמו מעי/וכמימי נהרות יזלו דמעי/

 עיר אבירי ורועי/איך היתה למעון תנים, ובנות יענה/

                                                       ונהו נהי וקינה על גלות שכינה:

דוה עלי לבבי, על חורבן מקדש אל/אזעק במר נפשי הוי הוי אריאל/

איך אשיב לכל שואל/מדוע מקום קרבן, נתעב ונשנא/

                                                      ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

היכל היכל ה׳ איה הדרך/ אימתך ומוראך עין לא תשורך/

איך חולל הוד יקרך/ונשרפה כעיר, כפרה באמונה/

                                                    ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

איה לפני ולפנים הגדול הנורא/נכנס לו כהן גדול פעם במורא/

 נגנז ארון התורה/ולא נודע מקומו/אן פנה חנה/

                                                 ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

נורא ואדיר לך הממשלה/מתי תשיב שבות כלה כלולה/

 ולסבול עול לא יכלה חוכה ומייחלת בכל עת ועונה/

                                                 ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

מחבר הקינה הוא ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.

חודש אב ומנהגיו – כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)- רפאל בן שמחון

חודש אב ומנהגיו

כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)ט באב

משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כ״ו, ב), אולם בקרב קהילות המגרב ממעיטין בשמחות עוד משבעה עשר בתמוז, היינו שלושה שבועות לפני ט׳ באב. חומרתם של שלושת השבועות האלה מורגשת היטב בכל בית יהודי במרוקו מפני הסייגים וההגבלות שהנהיגו חז״ל וכן המנהגים שהתווספו להם והם לא מעטים.

תשעת ימי אבל הגדולים

ביום ראש חודש אב, נהג המלמד (א־רבבי) להפסיק את הלימודים בשעת הצהרים ולשחרר את התלמידים לחצי יום, משום שתשעת הימים הללו, הם ימי ״בין המצרים״. אצל יהודי מרוקו, הם נקראים " א-תסאעי לכבאר " תשעת ימי אבל הגדולים. בשבוע זה של ״בין המצרים״ המלמד נהג להצניע את כל כלי הענישה שלו בארגז גדול ונעל אותו: הסד, " הפלאקאה " והשוט נעלמו ועימהם גם הקללות שלהן היו רגילים התלמידים. בשבוע זה, גם דיבורו ופניותיו של המלמד אל תלמידיו הם בנחת.

הצנעת הסכין

בשבוע של ״בין המצרים״ נהגו הקצבים לצאת לחופש, איש מהם לא עבד. את כל כלי העבודה שלהם, סגרו בתוך ארון.

השוחטים מסרו גם הם את סכיני השחיטה שלהם לידי ראש השוחטים שלהם. הרב בדק את כל הסכינים והכשיר אותם. מבצע זה של הצנעת הסכין, מכונה בפי יהודי מרוקו, " ארפוד אססככין " . גם עקרות הבית הצניעו כל הסכינים שיש להן במטבח, כי בשבוע זה, הסכין לא יעלה ולא ייראה על אף שולחן בבתי היהודים, כי אם האולר בעל ידית מעץ או סכין בעלת ידית מעץ. הוא הדין לגבי הגלחים, שגם הם יוצאים בשבוע זה ״לחופש מאורגן״ וסוגרים את חנויותיהם, משום שמראש חודש אב אסור להסתפר.

הערת המחבר :  בפרס נוהגים לקבור את הסכין בימי בין המצרים. בתוניסיה מתאספים השוחטים וקובעים ביניהם מתי לקבור את הסכין בבית הקברות

הפסקת אכילת בשר

ביום ראש חודש אב, עוד לפנות ערב, בשעה חמש־שש, נהגו המשפחות לסעוד סעודה בשרית אחרונה, הנקראת " ארפוד א-לחם "  ־הפסקת אכילת הבשר. סעודה זו היא הסעודה האחרונה של בשר ומשעה זו לא יעלה הבשר על אף שולחן במשך כל השבוע, כי אם דגים, סרדינים, ביצים או מאכלים חלביים. גם העוף היה אסור באכילה . היראים־המדקדקים נהגו להפסיק לאכול בשר ועוף עוד משבעה עשר בתמוז והחמירו מאוד במנהגי אבילות.

הערות המחבר : על מנת לאפשר לקצבים לספק בשר לאוכלוסיה היהודית לשבת, נהגו הרבנים להתיר לשוחטים לשחוט ביום חמישי שלפני שבת איכה, מספר ראשי בקר.

בעיר טנג׳ר ובאיזור מרוקו הספרדית נהגו לאכול בשר עוף בשבוע של בין המצרים.

 

מנהגי אכילת בשר ב״שבת חזון״

אם במשך כל השבוע הייתה אסורה אכילת בשר, באה השבת והתירה את אכילתה אולם כאן יש מנהגים שונים בצריכת הבשר:

א.          היו משפחות שנהגו לאכול בשר טרי מהשחיטה ואלה כונו ״עאג׳מאייף׳ (לועזיים) והן נהגו לומר " עוואדתנא א-לחם " לאמור: מנהגנו לאכול בשר טרי בשבת.

ב.          משפחות אחרות אכלו בשבת, רק בשר מטוגן בשמן הנקרא " לכלא'אע " ואלה כונו " מכ'נזין " (אוכלי בשר כבוש־מטוגן).

ג.           משפחות שלא טעמו בשבת, לא בשר טרי ולא בשר מטוגן והן נקראו: "מזייתין " , על שום שהכינו את החמין של שבת ויתר התבשילים אך ורק בשמן וללא תוספת בשר, פשוט הבשר לא עלה על שולחנם בשבת. הן נהגו לומר:

 " עוואדתנא א-שמין " מנהגנו רק מאכלי־שמן וללא כל תוספת בשר״.

מקור מנהג אכילת בשר- להריסא דזראע – למעססל

מהו מקור מנהג זהט באב

א. לפי דברי זקני העדה, מקור המנהג הוא, שאלה שאוכלים בשר טרי בשבת חזון, לא חזו את חורבן בית שני על בשרם, זאת גם הסיבה שמכנים את עצמם ״עאג׳מאיין״, היינו מעם לועז המדברים בלעז, כך הסביר אחד מזקני העדה בספרו ״ויען שמואל״ ומוסיף:

והטעם שאנו אוכלין הבשר בשבת איכה, שמעתי באומרים דמשפחות שלנו מיום שגלו מחורבן בית ראשון לא חזרו בבית שני בימי עזרא, אלא נשארו בגלותם, וחורבן בית שני חמיר לן וכיוון שלא היו בחורבן בית שני, לכך אוכלין בשר.

ב.          אלה שאוכלים בשר מטוגן בשבת (לכ׳ליע), טוענים כי את החורבן חזו אותו רק באופן חלקי בלבד. הרוב בקרב יהודי מרוקו שייך לקטגוריה זו.

ג.           אלה שלא טועמים בשר בכלל בשבת חזון; הללו טוענים שראו את מוראות החורבן וחזוהו על בשרם. זוכרני שבמכנאס היו כמה משפחות שהכרתי ושלא טעמו את הבשר בשבת איכה, כמו משפחות בן־חמו, משפחות בן שלוש ועוד.

המשפחות האלה החזיקו במנהגם ויש שממשיכות להחזיק במנהג זה גם כאן בארץ.

הערות המחבר –   דבדו, עמי 101 כוהני העיירה דבדו אינם טועמים בשר בשבת חזון אף על־פי שרוב התושבים היהודים אוכלים אותו; נוהג בחכמה עמי כט ״יש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר מ־17 בתמוז עד עבור 9 באב.

להריסא דזראע

אותן משפחות שנהגו לאכול בשר מטוגן בשבת חזון, הכינו לשבת זו חמין מיוחד הנקרא " להריסא דזראע " (חמין מחיטה). אופן הכנת חמין זה:

בתוך כלי־חרס קטן, שמים כמות חיטה שטופה ונקייה, בצל קצוץ ומטוגן, שמן, סוכר, תבלינים ומבשלים על אש קטנה. מקבלים אח״כ כמין דייסה מאוד חומה, אך גם מאוד טעימה. בכוונה מכינים מאכלים חומים, כדי להוסיף אוירת אבל ועצבות כאשר כל התבשילים חומים או כהים.

למעססל

מאכל נוסף שרגילים להכין לאותה שבת שלפני תשעה באב, הוא " למעססל " . זהו תבשיל של בצלים מטוגנים ומבושלים עם הבשר המטוגן (לכ׳ליע) בצורה שכל התבשיל יקבל גם־כן מראה חום כהה וזה היה במקום הדגים של ליל שבת. הסעודה השלישית של אותה שבת, נערכה בשעה מוקדמת מן הרגיל ובחיפזון בגלל הפסקת אכילת הבשר. שבת זו נקראת בפי הכהנים שבעיר דבדו ״שבת לעג׳אמא״.  (שבת הלועזיים)

״בין המצרים״ סיוד הקברים-קינות ומנהגים לט' באב אצל יהודי מרוקו

״בין המצרים״ט באב

סיוד הקברים

החל משבע עשרה בתמוז ועד השבוע של תשעה באב, נהגו הנשים לסובב בבתי העלמין היהודיים שבעיר ולסייד את קברי יקיריהן ולשפץ אותם במידה ונסדקו או נהרסו במשך השנה. גם קברים שלא היו להם בעלים או קרובי משפחה שיטפלו בהם, לא הוזנחו ולא נשכחו וטופלו או על־ידי הנשים המתנדבות או על־יד חברת רשב״י (החברה קדישא).

הנערים פותחים דוכני ממכר

מנהג משחקי קלפים הגיע עד לעולמם של הנערים ובשבוע של בין המצרים, השכונה היהודית, הוצפה בדוכני ממכר של ממתקים. כל נער נטל אחד השולחנת הקטנים  שבבית והפך אותו לדוכן, עליו הציג את מרכולתו: סוכריות, כמה חפיסות שוקולד וכן מעט ממתקים וכל ״סוחר צעיר״ הצטייד ב״סור של קלפים״ והמשחק התנהל כסידרו ועפ״י חוקי משחק הקלפים. כל ילד, תמורת כמה פרוטות יכל לשחק ולזכות בממתקים אם היה בר־מזל, או להיפך אם הוא ביש מזל. משערים, כי מנהג זה, הוא אולי שריד מימי השבתאות.

פ׳לוס סיפייא

בערב תשעה באב, קיבלו הילדים מהוריהם כמעין דמי כיס, הקרויים ״פילוס סיפייא״, שפירושם ״כסף לפירות הקיץ״. בעיירה צפרו, הילדים שקיבלו דמי כיס אלה פתחו גם הם ״דוכנים״ בכניסה לבתיהם. על הדוכנים הניחו את ה״סחורות״ : סוכריות, אבקות סוכר, תותים ופירות העונה. יש לשער כי מנהג זה שנקרא ״סיפייא״ אולי הוא שריד מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את העצב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים. יש להזכיר שגם בפורים נהגו הילדים לפתוח דוכנים ולשחק בקלפים.

תלתא דפוענותא

בשלוש השבתות של בין־המצרים, נהגו לקרוא את ההפטרות בניגון מיוחד ועצוב. שלוש ההפטרות האלה נאמרו תמיד רק על־ידי אנשים מבוגרים ויראים, גם התינוקות של בית רבן, למדו ב״חדר״ (א־צלא) את שלוש ההפטרות בלחן הנוגה שלהם וזאת נוסף ללימוד קריאת ״מגילת איכה״, בתרגום לערבית־ יהודית וגם היא בניגון המסורתי שלה.

בצפרו אף ייסדו קינות לשבתות האלה והיו אומרים אותן מדי שבת, כל קינה במקומה, אם לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת וברכו״, אולם לאחר שראו שהרבה עירערו על מנהג זה, חדלו מלומר אף קינה בשבת.

צום תשעה באב

סעודה מפסקת

בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת נהגו לאכול רק ביצים שלוקות. יש שהוסיפו לזה גם זיתים שחורים, אחרים נהגו לקבל את הצום בתבשיל של עדשים אדומים. לא נהגו לשבת ליד השולחן, אלא פרסו מפה על הריצפה ואכלו את הסעודה עליה, רמז לנאמר: ״ישבו לארץ ידמו נער וזקן״ (איכה ב).

חסידים ואנשי מעשה, היו מחמירים וטבלו את הביצה באפר לפני אכילתה, רמז לכתוב: ״יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה״ (איכה, ג־כח). היו גם שנהגו לשים אבן למראשותיהם במקום הכרית, פרשו סמיכה על הריצפה וישנו עליה בליל תשעה באב. 14 בתוניסיה חייב כל אחד לאכול ביצה קשה לאחר סיום הסעודה המפסקת.

הערת המחבר : הורינו נהגו כך, וגם במכנאס היה רב חסיד ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, אשר בסעודה המפסקת אכל רק פרוסת לחם יבש אותה טבל באפר ושתה מים. אח״כ הכין אבן, עליה הניח את ראשו. ראה: מקנאס עירי, עמי 99.

קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו-רפאל בן שמחון

ליל תשעה באבט באב

בליל תשעה באב המו בתי־הכנסת במתפללים שנהגו לבוא מבעוד יום כדי להספיק לקרוא את כל הקינות.

גם הנשים נהרו לעבר בתי העלמין אשר המו גם־כן במקוננות שבאו לקונן. הגברים נעלו נעלי גומי בתשעה באב, אולם בכפרי האטלאס באו יחפים לבית הכנסת . בשעה שהגברים קראו קינות בבית־הכנסת, הנשים מצידן נהרו בהמוניהן לבית העלמין ושם, הייתה מוצגת הצגה מחרידה על־ידי נשים מקוננות מקצועיות אשר היו באות מכל קצוי העיר וניצבות במעגל, במרכז בית הקברות. מקוננת מקצועית הייתה ניצבת מיד במרכז המעגל כשהיא שורטת את לחיה עם ציפורניה ובו בזמן חורזת קינות בעגה המקומית, המתארות את חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הנשים שמסביבה רקעו ברגליהן בקצב אחיד, התגודדו, שרטו את פניהן עד זוב דם, ספקו כפות ידיהן וצרחו:

" אה בוה בוה ! חיי חיי ! ווילי ווילי ! יוה יוה !

 ״אוי לי! אוי לי! אויה לי אויה לי! אויה עלי אויה עלי! אוי אוי!״.

המקוננות מעלות גם את זכר יקיריהן שנקטפו בדמי חייהם, מונות את מעלותיהם וסגולותיהם, ככה זה היה נמשך עד אפיסת כוחותיהן. ״ההצגה״ הזאת הייתה מסתיימת, רק עד צאת הגברים מבית־הכנסת.

תפילת ערבית ברחוב

רוב הציבור נהג להתפלל ערבית של ליל תשעה באב בחצרות הבתים הסמוכים לבתי־כנסת, שכן היו גם בתי־כנסת ששכנו בתוך בתי מגורים. כמו־כן מאחר ורוב בתי־כנסת היו צרים מלקלוט את הקהל הרב שהיה בא. גם השרב היה בלתי נסבל בחודשים אלה, לכן היו קהלים רבים שהתפללו ממש ברחוב ליד בית־כנסת שלהם. התפילה בבית־כנסת עברה לאור עששיות ובמיוחד בשעת קריאת מגילת איכה אשר בסיומה מגיע הרגע המזעזע והמרגש ביותר. מכבים את האורות ובתוך החושך והעלטה, הקהל עוצר אנחותיו ומטה אוזנו לשמוע את השליח ציבור המכריז בקול חנוק מתוך האפלה ובחרדת קודש אומר:

אחינו בני ישראל שמעו! השנה כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, אויה לנו כי חטאנו׳ וכל הקהל נופל על פניו בגעיה ובבכי מר ואומר: ״נפלה עטרת ראשנו, אויה לנו כי חטאנו״ . בבית־הכנסת שוררת דממה, ומיד אחרי זה, פותח זקן הבית בקינה המפורסמת:

בליל זה יבכיון ויילילו בני, ליל חרב ביתי ונשרפו ארמוני וכל בית ישראל יהגו ביגוני, יבכו השריפה אשר שרף הי… קינה זו הייתה פתיחה ליתר הקינות שלאחר קריאת ״איכה״, אשר כל הקהל השתתף באמירתן.

הערת המחבר : כדי לקבל את התאריך המדוייק של חורבן בית שני, נוהגים להחסיר את המלה ״חיים״ שהיא בגימטריה – 68, מהחשבון הנוצרי(האזרחי) ואז מקבלים את התאריך המדוייק של החורבן

תוכחות מפי הרבנים

אחר תפילת ערבית, קוראים ״על היכלי״ במקום ״יגדל״ וכל אחד נפטר לביתו בשקט, כי בערב זה ממעטים ככל האפשר בדיבורים ובשיחה בטלה. הרבה יושבים וקוראים קינות בבית. יש שהולכים לשמוע דברי תוכחה, מוסר ואגדות על החורבן מפי רבני העיר. בפאס היה ר׳ יוסף בן נאים ז״ל סופר ודרשן בחסד, היה עולה על גג ביתו שב־מללאח, מספר על חורבן ירושלים, על שריפת בית המקדש, דורש ומוכיח מול קהל אלפים.

רגימה ב״נבאק״

ברוב בתי הקברות במרוקו, גדלו הרבה שיחים או עצים נמוכים שצמחו בין רוב קברות הקדושים.

במכנאס, היו הרבה קברים כאלה, שעל ידם גדלו שיחים מיוחדים, לפעמים גם עצי פרי או סתם עצי סרק. בליל תשעה באב נהגו הנערים לסור לבית העלמין ולקטוף אחד מסוגי השיחים שהיה מאוד נפוץ וידוע בשמו הברברי, ״אזאדא״ או בשמו הערבי " א-זרב "  השיח הזה היה מלא קוצים, בעל עלים קטנים ופירותיו אדומים, הנקראים " א-נבאק " בליל תשעה באב, כאשר הגברים יצאו מבית־הכנסת, הנערים רצו מהר לבית הקברות שהיה נמצא בתוך שכונת ה־מללאח, קטפו את הפרי עם הקוצים שבו וזרקו אותו על הנשים שהיו יושבות על־ידי קברי יקיריהן וממררות בבכי. השיח עם הקוצים הדוקרניים, היה נתפס בחוטי צעיף הראש שלהן וזה היה מרגיז ומשפיל.

הערת המחבר : א־״זרב״-שיח מלא קוצים הנותן גם פרי הנקרא א־״נבאק״ הפרי הוא בצורת גולות ירוקות קטנות, אשר בהבשילן, הן מקבלות צבע אדמדם והן מתוקות וטעימות, אולם הנערים קטפו את הפרי הזה בליל תשעה באב כשהוא עוד מלא קוצים . הנערים זרקו את הפרי עם הקוצים שבו על ראשי הנשים בעת שהללו היו מקוננות בבית העלמין, ליד קברי יקיריהן וקרוביהן. ראהVOINOT, עמי 62 המציין כי ״אזאדא״ הוא שם ברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד קברו של ר׳ אברהם אזולאי. העץ הוא בעל עלים קטנים ואדומים ראה: בן עמי, קדושים, עמי 77.

תוספת שלי מתוך הספר " הערצת הקדושים " של יששכר בן עמי ז"ל….
בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק:  ר׳ יעקב אשכנזי ידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.

יום תשעה באב

היום המר והנמהר ביותר בחיי עם ישראל בעולם, הוא יום תשעה באב, הנקרא ״צום החמישי״. תפילת שחרית של יום תשעה באב נמשכת עד שעת הצהרים ויותר. אין מניחים תפלין ולא מתעטפים בטלית, רק החזן מתעטף בתשעה באב, אין הכהנים עולים לדוכן ואין הגבהת ספר תורה (הגלילה), אולם יש חולקין על כך ומוכיחים שמן הדין לעשות ״הגבהה ".

הערת המחבר : נוהג בחכמה, עמי קמה מביא את זה בשם מחבר ״כסא־אליהו״; מים חיים, ח. א. עמי קעה הכותב : ״כל מי שקורא בתורה בלא הגבהה, עובר על ״ארור אשר לא יקים את ספר התורה הזה״ (במכנאס רוב בתי־הכנסת נהגו לעשות הגבהה לספר תורה ביום ט׳ באב.

 בשעת הוצאת ספר תורה, הופכים את המעיל שלו ומפזרים עליו מעט אפר, גם שמש בית־הכנסת מפזר אפר מקלה על ראשיהם של המתפללים בעת קריאת הקינות. בעת פתיחת ההיכל קוראים ״על היכלי״ במקום ״גדלו לה׳ אתי״. את ספר התורה מניחים על אחד הספסלים שבבית־הכנסת, במקום על התיבה, יש שהרחיקו לכת ונהגו ״להניח ספר תורה על גבי איש כפוף ולקרוא בתורה״. בבית־הכנסת של התושבים שבפאס אין מעלין את הכהן והלוי לספר התורה בתשעה באב, אלא מעלין שלושה עולים (ישראלים) העולה לתורה אינו פותח במלים ״השם עמכם״ כנהוג אצל הספרדים, אלא פותח במלים ״ברוך דיין האמת״. השליח ציבור לא משתמש ביום זה, ב״קולמוס״ לקריאת התורה, אלא משתמש באחד מכנפי טליתו במקום הקולמוס, הוא גם אינו מכבד את העולה לתורה בתואר ״יעמוד השם הטוב וכו',  אלא כל אחד עולה לבד ומבלי שיוזמן.

דמי איכה

כמו שמחלקים ״דמי פורים״ ביום פורים, כך מחלקים ״דמי איכה״ ביום תשעה באב.

משעות הבוקר המוקדמות מתחילים להגיע לבתי־הכנסת, גלים גלים של נזקקים וקבצנים למיניהם ואחד מראשי קהל בית־הכנסת יחד עם השמש, מטפלים בכל פונה. אחדים מהפונים באים מצויידים בקופות צדקה, שהם נושאים בידיהם. גם הערבים לא נפקד מקומם ביום זה, והם פוקדים בהמוניהם את בתי־הכנסת ומקבלים מעוח משום דרכי שלום.

אחר תפילת שחרית, הילדים מקבלים ״דמי איכה״ או " פלוס איכה "  שהם כעין דמי כיס, בהם קונים צעצועים.

ריכוז הפיוטים מאתר פיוט לט' באב

 ריכזתי עבורכם את הקישורים של קינות ט' באב מאתר פיוט לנוחיותכםט באב

ריכוז הפיוטים מאתר פיוט

 

אליכם עדה קדושה

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=288#2,20,972,9

 

על היכלי / ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=285#2,20,402,9

 

דממו שרפים מזמר / ר' דוד אבן בקודה

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=741#2,20,2367,9

 

למי אבכה – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

 

יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

 

בת ציון שמעתי / סימן בת/ציון הלוי חזק – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=748#2,20,2390,9

 

בליל זה יבכיון – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=287#2,20,411,9

 

אש תוקד בקרבי / ר' אברהם אבן עזרא

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=286#2,20,408,9

 

אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=524#2,20,1580,9

 

דוק וחוג רעשו / ר' דוד בן בקודה

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=745#2,20,2384,9

 

קינות ומנהגים לט' באב-נוסח יהודי מרוקו

הפטרת תשעה באבט באב

ההפטרה של יום תשעה באב נאמרת בניגון עצוב ומיוחד, הקורא את ההפטרה מתרגם אותה לערבית יהודית. הרבה מיוצאי המגרב ממשיכים להחזיק במנהג זה גם בארץ ומתרגמים את כל ההפטרה, דבר הלוקח למעלה משעה תמימה. אנו מביאים כאן תרגום בית אחד בלבד:

אסף אסיפם נאום ה׳, אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל ואתן להם יעברון:

תרגום:

קאל ירמיה א־נביא עליה א־סאלאם, עלא ג׳מאעת ישראל, פ׳נא נפ׳ניהום יקול אללאה, ונרסלהום אל־לעדו נבוכדנצר יזליהום לבבל וויקטעהום מאת׳אל מן יקטטע לעינב מן דאלייא, די יקטע שואיה שואיה ומת׳ל מן יקטטע לכרמוס מלכרמא שואיה שואיה, זג׳אר וכבאר יזליהום לבבל, עלא כ׳טאייתהום די כ׳טאוו בלמעאסייא דייאלהום, לא מן ישפאיק וואלא ירחם עליהום, עלא לי דאווזו עלא שראייעי, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עלאיין אוססיתהום, לא מן יסמע כלאם לחכמים די כאנו ידרשו עליהום אולא לאנבייא די כאנו מעאהום.

בתום התפילה, רובם של המתפללים נשארים לקרוא עוד קינות או ספר איוב בתרגום ערבי. כמו־כן, מאחר ויהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו ברובם, הם צאצאי מגורשי ספרד, על כן רבים מהם מחזיקים עד היום קבצי קינות בכתב־יד, גם קצידות בשפה ערבית־יהודית; קינות שנכתבו ע״י בני המגורשים או צאצאיהם במשך הדורות ורובן על גירוש קאסטילייא, סיביליה, גירוש פורטוגל ועל הפוגרומים שעברו על יהדות מרוקו במשך הדורות, ובהם מחבריהם מתארים ומבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שלמות במרוקו. אותו מנהג קיים גם אצל יהודי תוניסיה.

קינות

אנו מביאים כאן מספר קינות על מאורעות ותלאות קשות שהיו מנת חלקם של מגורשי ספרד ופורטוגל.

הקינה ״יום מאורי חשך בגירוש קסטילייא״. סי׳ שמעיה

יום מאורי חשך בגרוש קאסטילייא אוי לי על שברי, שבר ירושלים אל תזכרי עוד. אהה עלי ואויה לי, כי לשבר קאסטילייא לא נמצא צרי. מפורטוגל נשמע קול נהי במרה, אהה עלי ואללי, כי אין שבר כשברי ומזור כמזורי. עז פנים מלך קשה מנוול שמו, אהה עלי ואויה לי, שכח שם אלהי ישעי ואורי, ילדים האומרים בכל יום שמע ישראל, אהה עלי ואללי, אומרים לעץ הקיצה ולאבן עורי, המייחדים בכל יום ה׳אחד, אהה עלי ואויה לי…

הערת המחבר : הקינה מופיעה בספר הקינות ״קול תחינה, עמי 216¡ י. שטרית, מורשת שירים ואירועים הסטוריים בשירת יהודי מרוקו ע׳.317 מחבר הקינה הוא שמעיה רודאני, אם כי הוא חותם רק שמעיה בלבד.

קינה על גולת ספרד . סי׳ אברהם

גולת ספרד בכל לבבכם/ברכו נא שם אלהיכם. איה חכמים מעמד מהודר/ראשי ישיבות תנאי מסודר, עתה מושלכים בארץ קדר/שמה ומזה היתה קהלכם. בכו ביגון ולבבות חרדו/ועל בחורים אשר למדו תורה ועתה נשתמדו/הורידו כנחל דמעתכם. ראיתם בתולות נאות כתרצה/מקוות חופה גילה ודיצה בעלום אכזרים נתנום למשיסה/גלו את ערוות בנותיכם. הכבודות בנות ישראל/נשים נשואות אין ידם לאל ערומות שלולות ביד צר מתגאל/אחי לזאת נא יגדל כאבכם, מי שמע כזאת מי כאלה ראה/עדת ישראל הנוראה ביד שפחתה מגואלה ומוראה/סורו טמא קראו לכם אחי ורעי גזרת יהלום/קוו ובטחו לאל עילום כי ממרומו יבשר שלום/חזקו ואמצו בכל לבבכם.

נהי הנשים (א־נוואח)

בעוד שיצירות הגברים זכו לשם ״קינה או קינות״, בערבית־יהודית, זכה נהי הנשים לשם  ,  " א-נוואח " או " קצה, או קצידא " . הנשים המקוננות זריזות היו בנושא הקצידות וחיברו אותן בערבית־יהודית. הן חיברו קצידות על חנה ושבעה בניה, על איוב, על עשרה הרוגי מלכות, על חורבן בית המקדש ועל נפילת ירושלים ועוד. אנו מביאים קטע או שניים מכל קצידה,

קינה על חנה ושבעה בניה

ווילי בלוויל עלא מא זראלהא / ונזדד עליהא חזאני / סבע אולאד כאנו ליהא / מלאח צורה לכל עיוני / ודבחהום לעדו, ובדמהום הייא מטלייא

תרגום: ״אוי לי ואללי לי על מה שקרה לה/ואחדש עליה אבלי/שבעה בנים היו לה/יפה־מראה לכל רואי/ושחט אותם האויב ובדמם היא צבועה/.

קינה על עשרה הרוגי מלכות

אזיוו תסמעו מאס אר, פייאם סולטם קיסר, אס עמאל לחכמי המוסר/ רכאייז דונייא ולעומראני/בררח אל־חכמים בעסרא/וזמעהום פ׳וואחר אדצרא/או אורראלהום כתאב אנסארא/וקאלהום: פ׳ססרולי דלעניני.

תרגום: בואו והאזינו מה קרה/בימי הקיסר/מה עשה לחכמי המוסר/ עמודי עולם בני שבט עמרם/קרא לחכמים בעשרה/ורכזם באחד האולמות בחצרה/והראה להם כתב של נוצריים/ ותבע מהם פתרונים עניניים.

קינה על חורבן ירושלים

ווילי בלוויל עלא מאז ראלי / חין דכ'ל לעדו תבדל חאלי / בדכ'ול נבו זארדאן יכ'לי היכלי / מא נלבס לבייאד דון לכחאלי / בי אמר אל קודרא יפיהום פי-מרראה / בכ'יול תרדח ובכתירת סייאח.

תרגום: אוי לי ואללי לי על מה שאירע לי/כשנכנס האוייב השתנה המצב שלי/. בהיכנס נבוזאראדן להחריב היכלי/לא אלבש לבן, כי אם שחור הוא היאה לי/. במאמרו יתברך יכלה אותם בבת אחת/עם סוסיהם ופרשיהם רומסים ללא נחת.

למי אבכה – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

 

יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה העממית היהודית אצל יהודי מרוקו " 

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות.

הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים " צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה.

זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה " : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים " בסוף המגרב ".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה " אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי "

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, הי שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.

עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ויכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.

רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר קש וורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.

הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של " קריה נאמנה " הוא מוחשי מאוד.

מנהגים שונים בתשעה באב – רפאל בן שמחון

מנהגים שונים בתשעה באבט באב

כלי בישול

ביום תשעה באב, נהגו הערבים להביא לשכונת היהודים, כמה סוגי כלי־ בישול מחרס, זעירים כגון: סירים, קדרות, כדים, תנורים והכל מחרס והיהודים רכשו את הכלים האלה עבור בנותיהן הקטנות בתור צעצועים משום שהיו מאוד אהובים עליהן, אף־על־פי שבפורים זכו הילדים בצעצועים מסוג שונה, צעצועי ט׳ באב היו מאוד עדיפים ורצויים יותר. הילדות שיחקו ובשלו בכלים האלו יחד עם בנות השכנים.

נוסף לכלי בישול אלה, הביאו הערבים ביום תשעה באב, שני סוגי כדי חרס מיוחדים לשתיית מים. לא היה בית יהודי שלא היה קונה את הכדים האלה הנקראים בערבית־יהודית: אחד בשם ״.אל-ג'רראף "  והשני " אל-קללא ". הקדרים הערביים נהגו לצייר על הכדים הללו כל מיני ציורים בעיטרן שחור הנקרא: " אל-לאטוך ". את העיטרן הזה נהגו להוסיף אותו למים והוא נתן למים טעם טוב, שיפר וסינן אותם, במיוחד בחודשי תמוז־אב החמים.

משחק הקלפים

כמו בפורים, כן גם בתשעה באב היו אנשים ריקים שנהגו לשחק בקלפים.

עוד מתחילת חודש תמוז, היו מתארגנות כנופיות כנופיות של אנשים פשוטים וחסרי מעש, מתכנסים בבתים פרטיים, כל ערב אצל אחד מחברי הכנופיה ומשחקים בקלפים, לפעמים עד אור הבוקר ובסכומים די רציניים.

מקור מנהג זה אינו ברור דיו, יש אומרים כי הוא ״פירור מהשבתאות״, משום שתנועה זו ביקשה אז, להפוך את יום תשעה באב, ליום ששון ויום טוב ליהודים. ראוי לציין, כי ראשי הקהילות והרבנים לא ראו בעין יפה את המנהג הנלוז הזה של משחק הקלפים וגינו בכל לשון של גינוי את מארגני המשחקים וייחסו אותם לאנשי שולי החברה.

פתגם יהודי עממי נפוץ במרוקו, מגנה גם הוא, את כל משחקי הקלפים בחודשי תמוז־אב, במטרה לעשות רווחים קלים בתשעה באב, וגם אלה שעושים מלאכה ביום זה ואומר: " פלוס איכה ומי כמוכה, מא פיהום חת'א ברכה "

תרגום: ״מעות איכה ומי כמוך, אין בהם שום ברכה״.

הערת שלי א.פילו. יש לזכור שהמנהגים המוזכרים לעיל, הינם במקורם בעיר מקנאס, ולא בהכרח נהוגים בשאר ערי מרוקו , למשל, את הכדים הקטנים בקזבלנקה, קיבלנו בחול המועד של פסח….לא זכורים לי משחקי קלפים בט' באב, והפתגם האחרון, נאמר על מי שעובד באותם הימים, בפורים ובט' באב….

רכיבה על חמורים

מנהג מוזר קיים בכפרי האטלאס. ביום תשעה באב, בעוד האמהות נמצאות בבתי העלמין ומקוננות ליד קברי יקיריהן, יוצאים הבנים הצעירים ומתחרים ביניהם ברכיבה על חמורים סביב בית הקברות. משערים שזה רמז לקלגסי רומי, בהתקיפם את ירושלים.

מנהג דומה קיים גם בכפר מסלאתא, אחת הקהילות העתיקות ביותר בארץ לוב, שם היו הנערים רוכבים על חמורים ביום ט׳ באב, משעות הבוקר ודוהרים עליהם במשך כל שעות היום. משערים שמנהג זה קשור עם האמונה שהמשיח נולד ביום תשעה באב אחר הצהרים והרכיבה על חמורים רומזת ״למשיח העני ורוכב על חמור״ ובפסיקתא, אמר אביי: אין משיח בא אלא בתשעה באב לפי שקבעוהו אבל בזמן זה, ועתיד הקב״ה לעשותו יום טוב שנאמר: והפכתי אבלכם לששון (ירמיה לא, יב) .

ובתוניסיה: כמה מיהודי תוניס היו מושחים בליל תשעה באב את פתח ביתם ואף את ידיהם בשום, כדי להרחיק את העקרבים. יסוד המנהג הזה, הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם דווקא בליל תשעה באב.

ברית מילה ביום תשעה באב

נהגו למול ביום תשעה באב אחר תפילת שחרית, בסביבות שעה אחת אחר הצהרים ויש שעשו את הברית רק אחרי תפילת מנחה בשעה חמש בערך.

הנולדים בחודש אב זכו לשם מנחם ובמיוחד מי שנימול ביום ט׳ באב, משום שלפי האמונה, המשיח נולד ביום ט׳ באב. לכבוד אליהו בעל הברית, לובש אבי הבן את בגדי שבת לפני הברית, וכמוהו עושה גם הסנדק.

שעת הנחמה ומנהגים שבתאיים

החל משעה שלוש אחר הצהרים, האבל מתחיל לפוג ובמקומו באה שעת הנחמה. הנשים נהגו לכבד את הבית, וכן את הרצפות ולהתחיל בהכנת העוגות. בזמנים קדומים, אחרי תפילת מנחה, נהגו הנשים לסייד ולהעביר קו של סיד בצבע כחול, סביב הקירות הפנימיים של הבית ועל הפנלים של הבית.

בקרב הגברים, היו שנהגו ללבוש בגד חדש בערב אחרי הצום, וזה לכבוד משיח בן יוסף, שלפי האמונה נולד ביום תשעה באב בערב.

בתוניסיה היו שנהגו לגזור אחרי־הצהרים בד לבגדים חדשים או כלים חדשים והיו אף שמסיידים את בתיהם, בתקווה ובאמונה כי יום האבל ייהפך לעתיד לבוא ליום של שמחה.

הערת המחבר : ״הדבר נתהווה בזמן שבתי צבי, משיח השקר… שאחזו את הרצועה מן האמצע, ועשו חצי יום הראשון תשעה באב והשלימו התענית, ועשו ממתקים לסימן שמחה״ ראה: נוהג בחכמה, עמי רמז; אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בעיר תלמסן שבאלג׳יריה, נהגו בסעודת הלילה של פתיחת הצום, לשחוט בקר ולאכול בשר והיו גם משפחות שנהגו ללבוש בגד חדש בשעת מנחה של יום ט׳ באב,- הגיד מרדכי, מנהגי לוב עמי 326 : אחרי מנחה, הקצבים היו נוהגים לשחוט בהמות עבור האוכלוסיה היהודית. הבנות שלהם נהגו לשטוף את הבית אחר חצות היום, וכן את הכלים ובליל מוצאי טיבאב נהגו יהודי לוב לשחוט תרנגול לכל אחד. על הפיכת ט׳ באב ליום טוב, ראה: נר המערב, פרק יא, עמי קנה, ציצית נובל בהרבה מקומות. א27) ילקוט המנהגים עמי 516.

עוגות תשעה באב

לפתיחת הצום נוהגים יהודי מרוקו להכין הרבה עוגות, במיוחד שני סוגי עוגות שכל משפחה חייבת להכין. אחת בשם " לחלווא דזנזלאן "  ־מין ממתק (nougat) מיוחד עשוי מתערובת של זרעוני פשתן ושומשום חום, קולים את שניהם, אח״כ מוסיפים להם סוכר, מעט שקדים, מטגנים את הכל בתוך מגש שטוח . לאחר שהממתק טוגן היטב, חותכים אותו לריבועים קטנים ומחלקים לבני הבית. הממתק השני נקרא " לחלוואה דלעזין "  . להכנתו משתמשים בקמח, ביצים ומטגנים בשמן. אח״כ שופכים סוכר נוזל על הממתק שנתקבל וגם אותו חותכים לריבועים. מנהג זה הוא גם כן שריד מהשבתאות.

לחריוא

מלבד העוגות, נוהגות עקרות־הבית, עד היום בארץ, להכין מרק מיוחד לפתיחת הצום, בשם יילץז\־יץ־^־יי, זהו מרק מאוד סמיך, חמוץ וגם מאוד טעים.

סוף המאמר " מנהגי ט' באב " מאת רפאל בן שמחון, מתוך הספר " יהדות המגרב "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר