רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים


רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

 

 

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

רב צינה ומגן עת זרועות קדשך ענדו

 בשורך בתי מדרשות, בם אך שרידים שרדו

עמודיהם יתפלצון, בעצלתים תחתיהם רעדו

 בקנאה עצורה אז נצבת וכל יצוריך חרדו

 ותקרא מי לה׳ אלי! עושו ובואו והתלכדו

ובהתאסף ראשי עם כי לקראתך יחדיו נועדו

 ותשא מדברותיך על נאות יעקב אך שדדו

 ועלימו תטוף מלתך עד אשר קמו ויתעודדו

 ותקשור כתרים לתורה בצילם בחורי חמד למדו

 מידך היתה זאת דורש טוב לעמו ודובר                שלום

ו

רב טובך יביעו וצדקתך בך צדיקים יכתירו

ויום עשרה באדר תש״ד לזכר עולם יזכירו

 עת היוסד שתי הכותרות הגדילו תורה ויאדירו

 חברת וישיבת כתר תורה יסדת עוז ויאירו

על גבי מרומי קרת מכנאס כזוהר הרקיע הזהירו

 עדות נאמנה על מסירותך העמוקה בשפה יפטירו

שם הרבצת תורה ואברכים בנכסי הרוח יעשירו

 שנים על שנים לימדתם ולמבועי ים התלמוד החדירו

משמר נכנס ומשמר יוצא וממעינך המתגבר חיילים הגבירו

שפתי צדיק ירעו רבים יום ליום יביע משמיע                            שלום

ז

רב כיד המלך הנותן מחוכמתו ליראיו וכסא כבוד הנחילם

כל העם מקצה כבדוך מקטנם ועד גדולם

לעת מצוא השמעתם קולך לפקוח עיני שכלם

לנחותם הדרך ישכון אור ותאר את שבילם

 תבונתך הרחבה ועצתך הטובה היתה נר לרגלם

 דרשותך השנונים ובאוריך המצוינים משכו לב כולם

לקחך הטעים ומוסרך הנעים נתנו את יבולם

הלצותך המתובלים ורמזך המהוללים היו שמחת גילם

 והיו לפיהם כדבש למתוק וכרביבים מזבולם

אוזן שמעה ותאשרך והתענגו על רב שלום

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

למעלת רבנו הגדול עטרת ראשנו ונזר תפארתינורבי שלום משאש

א

רב ועצום ממנו, וראש אב בית דיננו.

מימיך אנו שותים ומידך לך נתנו

 בתכונות פיך תנחנו, וענוותך תרבנו

 אשרינו מה טוב חלקנו, אשר בצילך חסינו,

 טעמנוך, ומערת דבש מצאנוך, ויאורו ענינו,

אה! זה היום שקיונו מצאנו ראינו

תורה יוצאת בהינומה ־ וזרח כשמש אורנו

 כי ממזרח שמש יורה דעה, שמועה יביננו.

 במשא ומתן של הלכה, ישביע בצחצחות נפשנו

מבורו הנובע ירוה צמאוננו

 כי ידבר שלום. ב

רב עוד יוסף להשביע נפש שוקקה מתבואות שמשו

 שו״ת על ד׳ טורים סדורים ובאים מבית מדרשו

פסקים מזוקקים ומצודקים – צדק לבש וילבשו

 מיופים משופים ומנופים בנפת רוח קדשו

 ובית שמ״ש אשר בנה לר״ם במז״ל לתאוה גרסה נפשו

 עם דרושים אשר דרש שבת בשבתו וחדש בחדשו

דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב ולמורשו

 וחם השמש לעורר לבבות ולחמם נפשות מנוגה נגדו ושביב אשו

לדעת מה יעשה ישראל כלפי קדושו ומרים ראשו

 אל א-להים ה׳ אבי עד שר שלום

 

רב פעלים מקבציאל אסף וקיבץ תורת ראשונים

 ביוזמתו הנעלה ורעיונו הנפלא דובב שפתי ישנים

 חרות בכתב ורשום בספר תורות אמת צרופים ומלובנים

 יין ישן בקנקן חדש – טועמיו לי ־ לי אומרים ועונים

 לא ברעש אך מי מנוחות לחמו נתן מימיו נאמנים

את פני מבין חכמה מלב מבין דלה דלה רב פנינים

 דברי שלום ואמת הביע בטוב טעם ודעת זקנים

דברי משה ודברי מרדכי ודברי יוסף רוזני הארץ האיתנים

 גם מקדש הציב בגבול בנימין חצי גבור שנונים

זכרה ה׳ אלהים לטובה וצו בריתך אתו החיים והשלום

ד

רב אתה וכוח גדול לך – ואיש אין בארץ

 לתאר ולספר עד כמה היה עצום ורב המרץ

 אשר השקעת בהצילך משני הטחב והשרץ

 גליוני שפוני טמוני חול צפוים היו אל קרץ

 ומי יגיד עוז רוחך בו נגשת למלטם מכליון וחרץ

 משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו כנתינתם מערץ

ידי מחוקקים עשום ויכוננום בשקידה וחרץ

 יושבי כסאות למשפט גבורים לעמוד בפרץ

רוח ה׳ דבר בם אמרי יושר נמרצו מרץ

בקש לו ה׳ איש כלבבו ויקרא לו ה׳                      שלום

 

הערת המחבר :

תחב והשרץ – רקבון ותולעים

שפוני = חשובים (עי׳ רש״י מגילה ו.)

 קרץ = שבורים מלשון קרוץ מחומר.

 חרץ = גמור (עי׳ ישעיה י־כב,כג)

 מערץ = מלשון עריץ וחזק.

 וחרץ = וחריצות

 מרץ = מלשון עז וחזק.

  

רב צינה ומגן עת זרועות קדשך ענדו

 בשורך בתי מדרשות, בם אך שרידים שרדו

עמודיהם יתפלצון, בעצלתים תחתיהם רעדו

 בקנאה עצורה אז נצבת וכל יצוריך חרדו

 ותקרא מי לה׳ אלי! עושו ובואו והתלכדו

ובהתאסף ראשי עם כי לקראתך יחדיו נועדו

 ותשא מדברותיך על נאות יעקב אך שדדו

 ועלימו תטוף מלתך עד אשר קמו ויתעודדו

 ותקשור כתרים לתורה בצילם בחורי חמד למדו

 מידך היתה זאת דורש טוב לעמו ודובר                                   שלום

ו

רב טובך יביעו וצדקתך בך צדיקים יכתירו

ויום עשרה באדר תש״ד לזכר עולם יזכירו

 עת היוסד שתי הכותרות הגדילו תורה ויאדירו

 חברת וישיבת כתר תורה יסדת עוז ויאירו

על גבי מרומי קרת מכנאס כזוהר הרקיע הזהירו

 עדות נאמנה על מסירותך העמוקה בשפה יפטירו

שם הרבצת תורה ואברכים בנכסי הרוח יעשירו

 שנים על שנים לימדתם ולמבועי ים התלמוד החדירו

משמר נכנס ומשמר יוצא וממעינך המתגבר חיילים הגבירו

שפתי צדיק ירעו רבים יום ליום יביע משמיע                            שלום

ז

רב כיד המלך הנותן מחוכמתו ליראיו וכסא כבוד הנחילם

כל העם מקצה כבדוך מקטנם ועד גדולם

לעת מצוא השמעתם קולך לפקוח עיני שכלם

לנחותם הדרך ישכון אור ותאר את שבילם

 תבונתך הרחבה ועצתך הטובה היתה נר לרגלם

 דרשותך השנונים ובאוריך המצוינים משכו לב כולם

לקחך הטעים ומוסרך הנעים נתנו את יבולם

הלצותך המתובלים ורמזך המהוללים היו שמחת גילם

 והיו לפיהם כדבש למתוק וכרביבים מזבולם

אוזן שמעה ותאשרך והתענגו על רב שלום

 

 ח

רב זרעך וצאצאיך זה אוהליך אוהל ישרים

יבורך מפי עליון המאיר לארץ ולדרים

 ברכות שדיים ורחם וברצונו קרנם תרים

 בני חיל יהי מקורך ברוך וישמחו מאשת נעורים

כל רואיהם יקירום כי הם זרע ברך יוצר היצורים

 ובנות החן בחיק יראי ה׳ תינתנה תפארת בחורים

 אנשים חכמים ונבונים בזר התורה עטורים

ועינכם תראינה נינים ונכדים כסנסני תמרים

מגודלים בנעוריהם כולם אהובים ברורים

 באושר ועושר אורך ימים ושנות חיים ושלום.

ט

רב הנה שפתי לא אכלה מלברך על המגילה

 לנות בית כבודה קריאתה זה הוא הלולה

שמה נאה לה כי מכל טובה היא כלולה

רבות בנות עשו חיל והיא על כולנה מעולה

 משמים זיכו לה כי אל מים רבים היא שתולה

 איש ואישה שזכו שם יה בינהם למעטה תהילה

אשת חן תתמוך כבוד. הן מאבן תסכל המסילה

להשביע בן זוגה נחת ללמוד וללמד קושט סלה

 כמה טובה אישה טובה שהתורה בה נמשלה

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

י

רב העם אשר אתך גרסה נפשו לתאבה

להציג בשע״ר המזר״ח מלתו הרצופה אהבה

 מקירות הלב נוקרה ומצור הנפש חוצבה

 למזכרת לאות אמירה נעימה כתיבה יהיבה

כי הקשר אמיץ בקשר של קיימא, לא בעניבה

 ואנו ליה עינינו לתחינתינו תהי אוזנו קשובה

 נא אל יחסר המזג, אגוד׳׳ה אח״ת עד זקנה ושיבה

כערוגת הבושם בטללי רצון תמיד רטובה

 והיית לנו לראש ואצלת עלינו מרוחך הנדיבה

 ויקיים כל חכמי ישראל, ובמקום הזה אתן

 שלום. סוף

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש - בול

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

ואף לאחר שנתפרדה החבילה וכמה מהדיינים עלו לגור בארץ ישראל, לא פסק ביניהם הקשר הנפשי, והדבר נתבטא בקשר מכתבים בד״ת ובאגרות שלום, שהתכתבו ביניהם לעיתים קרובות.

המוציא והמביא

ובהיות שידע הרב הראשי למרוקו ואב״ד לערעורים הרה״ג שאול דאנן זצ״ל את ערכו של רבנו, אז כבר בתקופה הראשונה שהחל רבנו בדיינות, נתן רבי שאול ביד רבנו את רוב עניני בית הדין. ושהוא יעבור על כל השטרות ויחתום עליהם ואח׳׳כ יחתום עליהם הראב״ד.

אחרי חסן הוא היה המלך

האחדות וההערצה שהיתה בין הדיינים שבבית דינו של רבנו היתה לשם דבר. כשהיו נכנסים בשעות הבוקר ובסיום הזמן שהיה מיועד להם לישב ולדון בבית הדין היו הדיינים מלוים אותו והוא בראשם כליווי מלך בראש גדוד, חלק מן הדיינים מימינו וחלקם משמאלו, וגובהו כארזים משכמו ומעלה, זקנו השחור היורד על פי מדותיו בלט מתוך גלימתו הצחורה וההדורה, מתוך צעיפו הטהור היו זהרורי הדרת פניו קורנות. וכל אנשי העיר מגדולם ועד קטנם היו מתמלאים התרגשות בראותם את רבנו בשובו מבית הדין, וכל זה היה מתוך הרגשה שהיתה ליהודים בקזבלנקא שהוא מלכם, ואף גויים היו מרכינים ראשם לרבנו ומנשקים את ידו, ופעמים אף היו ניגשים לבקש מרבנו שיתפלל עבורם, וכפי שמספר הרה״ר לישראל הגר״ש עאמר שליט׳׳א שהוא זוכר זאת כמו היום אעפ״י שהיה אז עדיין נער, שגם הגויים היו עומדים ביראת כבוד עד שרבנו יצא מטווח ראייתם.

הגאון רבי יצחק חזן

רבי יצחק חזן זצ״ל נולד לאביו רבי מאיר זצ״ל שהיה רב הכפר אלמנצוריא בחבל דרעא בדרום מרוקו. ומצד אמו היה נכד לציס״ע רבי יצחק אביטן זצ״ל. תחילת חינוכו של רבי יצחק היה אצל אביו החל ממוסר ואמונה, פרשת השבוע עם פירש׳׳י ושפתי חכמים, ודיני כל חג וחג על כל פרטיהם, כשהם מתחילים ללומדם כ ־ 30 יום קודם החג, ועד ללימוד הגמרא.

בגיל 16 נסע רבי יצחק לעיר מקנס המפורסמת בישיבותיה ושם נתקבל לישיבתו של הגאון המפורסם רבי ידידיה טולידאנו זלה״ה, למדן גדול ובעל סברא והגיון ישר היה רבי ידידיה, שיטתו היתה ללמוד ללא פירש״י וכשהיה רואה שנטה מרש״י היה מתעמק לדעת מדוע לא פירש רש״י כפירושו, רבי יצחק מספר עליו שהיה גאון אדיר וצולל בים התלמוד מפלפל ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. (נולד בחודש אלול תרמ׳׳ג ונתבש״ם בו׳ אדר התש״ג, בן שישים שנה היה כשנפטר.)

מידי שבועיים היה שולח רבי יצחק מכתב להוריו, בו היה מספר להם על מצבו והגשמי והרוחני, ובא׳ המכתבים כותב רבי יצחק לאביו שמנצל הוא את כל זמנו עד תום, ושפעם אחת אמר לו רבו שבהתמדתו יוכל להשיג תוך שנה שלימות בעיון. לאות הוקרה על הצטינותו בלימודים כשסיימו את מסכת שבת בישיבה ניתן לר׳ יצחק את הכבוד לומר את שיעור הסיום בפני המשתתפים.

הגאון רבי יצחק חזןרבי יצחק חזן

בשעות הערב היה משתתף בשיעור אצל הגאון החריף והמפולפל רבי מאיר טולידאנו זצ״ל. בהיותו בן 20 שנה הוסמך להוראה. וסמוך להסמכתו החל לשמש ברבנות כעוזר למו״א שלא יכל לצאת ולבא. בהיותו בן 25 הוסמך ומונה לסדור ענייני הגיטין בכל חבל דרעא. בגיל 29 עבר ללמד במוסדות אוצר התורה שבקזבלנקא והיה סמל ודוגמא להתמדה בהשכמתו ללימוד התורה משעות הבוקר המוקדמות. אחד מהמיוחדים שבדייני ראבט רבי דוד לעסרי זצ״ל עודדו ללמוד את שולחן ערוך חו״מ ואה״ע ולהבחן לדיינות, ואכן בגיל 35 הוסמך לדיינות. עמד בראש בית מדרש לדיינים שהקים הרה״ר הרה׳׳ג הרב שאול אבן דאנן, (בבית המדרש הזה למדו גמ' וחלק גדול מטוש״ע אבן העזר וחושן משפט לימוד הדיינות היה מתמשך כשש שנים, בבית מדרש זה עמד בראשו תשע שנים גם מי שלימים היה ראב״ד אשדוד הלא הוא הרה״ג רבי שלמה אילוז, רבנו שלום משאש היה הבוחן, והיה מלווה את הלומדים מכניסתם ועד ליום שקבל את הסמיכה.) בגיל 36 נתמנה לחבר ביה״ד הרבני בעיר קזבלנקא, לצד תפקיד בבית הדין המשיך להפיץ תורה גם בערים מרוחקות.

בהיותו בגיל 47 (שלהי תשכ׳׳ז) עלה ארצה עם משפחתו להשתקע בארץ הקודש, היה זה לאחר מלחמת השחרור ואז גאה הגעגוע עד מאוד, ועלה בלי ביטוח למחייתו וזאת על אף הכבוד והמשכורת. הגבוהה לה זכה, כי משכורת הדיינים היתה שווה למשכורת השופטים בערכאותיהם, ולמרבית הפלא: באותו הזמן שהודיע רבי יצחק על עליתו לארץ, הגיעה הודעה שמעלים את משכורות הדיינים בשליש. ואז אמר רבי יצחק לידידו הגאון רב משה מלכה שדבר זה הוא מתחבולות היצר.

כשהגיע ארצה הגיש בקשה לרבנות הראשית שיתנו לו הסמכה לדיינות על סמך הבחינות והשימוש ששימש בדיינות במרוקו מזה כ – 16 שנה, אך בקשתו לא נתקבלה ולכן היה צריך לחזור ולהבחן, וב״ה לאחר עמל ויגיעה של חזרות במשך כחצי שנה נגש למבחן בכתב ותשובותיו היו כמעט מילה במילה כלשון הבית יוסף השו״ע והמפרשים, עד שהבוחנים שלא הכירוהו התעוררו לחושדו שאולי העתיק מאיזה דפים שהביא עימו וביקשוהו לחזור ולהיבחן שנית בעל פה, והרב בענותנותו הגדולה חזר ובא להבחן בעל פה כאשר הוא שב ומצטט בע״פ קטעים שלמים מתוך דברי הבית יוסף. והיה הדבר לפלא בעיני הבוחנים, ונעשה הזה רעש גדול וכך בס״ד באותה שנה הומלץ ע׳׳י ועדת המינויים למנותו דיין בבית הדין בחיפה.

הקים בחיפה בית מדרש וכולל אברכים ״בית יוסף״ כדי להפריח השממה הרוחנית ששררה אז, וקראהו על שם הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. כשהוא דואג לכל התקציבים, בדרך כלל היה הכולל מונה כ ־ 20 אברכים, והיה רבי יצחק מגיע לכולל מידי יום בשעה 12:30 לאחר המושב בביה״ד, והיה עובר בין האברכים ומתעניין בשלומם, מעודד ומעיר בעת הצורך, היה מסור מאוד למסירת שיעורים קבועים בכולל, תלמידיו נקשרו אליו בעבותות אהבה והיו מתיעצים עימו כשהיו זקוקים להדרכה, מעולם לא הירשה ולא נתן שינשקו לו את ידו ומעולם לא לקח כסף מקופת הכולל.

בשעות אחר הצהרים והערב היו מתאספים רבים לשיעור שהיה מוסר בהלכה שהיה סובב סביב ספרי המשנה ברורה, דרשות היה דורש בכל שב״ק, ובימים נוראים היה שליח ציבור כשרבים באים ממרחקים להסתופף בצל קורתו. כעשרים שנה כיהן בדיינות בחיפה, ולאחר מכן בשנת תשמ״ח נתמנה לדיין בבית הדין הגדול לצידם של הגר״ע יוסף שליט״א הגר״א שפירא שליט״א והגר״מ אליהו שליט״א. בכל שנות הדיינות מוצאים אנו שבפעמים רבות היו הגדולים שבב״ד נשמעים לו, ומידי פעם היה ממשיך להישאר בב״ד לפתור נידונים שלא הצליחו לפותרם במושב הדיינים. הלך לב״ד גם בזמני חולשה כדי לא לצער את המוזמנים, שיבואו ולא ימצאו את הדיין ויצטרכו לשוב כשהם מלאים צער וכאב על הארכת משפטם. בין הדברים שנשא רבנו בהספד על רבי יצחק שנפטר בפתע בא׳ אייר תש״ן נאמר: כי בפטירתו נוצר חלל ריק בעולם, והנחמה האחת שיכולה לנחמנו, היא שנזכור שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ושמו החתום בר״ת ׳ח״י׳ יעיד על כך, ובפרט שבניו ובנותיו וחתניו כולם הולכים בדרך ה' ובמה שהשאיר אחריו ספרים מלאים זיו ומפיקים נוגה בעניינים אקטואליים, בסברות קולעות לאמיתה של תורה. סוף

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מבחן האמינות

רבנו ייצג את היהודים בפני השליטים בכבוד ובהדר ללא מורא, כשגם הדרת פניו עוררה הערצה עמוקה בלב כל רואיו, לא חת מפני איש, והכריז על האמת בגאון, היו פעמים שהממשלה רצתה להמליץ לזכות על אחד מבעלי הדין שנתחייב אצל רבנו, אמנם רבנו נענה להם שבמשפטי התורה אי אפשר לנטות ימין ושמאל, ואכן תוך תקופה קצרה הבחינו במעלותיו וביקר תפארת גדולתו ובמדת האמת שבו, ומאז לא רק שלא ערערו על פסקיו אלא אדרבא חיזקו את פסקיו שלא יהיה ניתן לערער עליהם, ונתנו לו סמכות לענוש את כל מי שמורד בבית הדין.

ונותנת לו מלכות וממשלה

אחד השרים שנפגע מרבנו, בהיותו קשור לאחד הפסקים שפסק בבית הדין, ולא הסכים אותו השר לכך, החל לעורר מדנים על רבנו ולהצר צעדיו ולהנחית עליו הוראות מגבוה, ראשי הקהל התלוננו על כך אצל המלך. חסן השני ברוב זעמו הורה להדיח את אותו השר מתפקידו. וחמת המלך שככה ומעיד הרה״ר לישראל הגר׳׳ש עאמר שליט״א: שההערכה כלפיו כבר במרוקו היה אפשר להעריכה ולמודדה, כמו שמעריכים ושוקלים זהב ממש, כל כך היתה גדלותו – עצומה ומוחשית, ואנחנו ראינו דברים אלו במו עינינו, עכ׳׳ל.

שפוט השופטים

פעמים רבות היה בא רבנו בלוית המלך לערכאותיהם. בפעמים אלו שופטי בית הדין בקשו לשמוע את דעתו של רבנו בבעיות המסובכות בהן הם התקשו. וכשרבנו היה מדבר אפילו המלך היה שותק, ובסיום דברי רבנו היה אומר המלך לשופטים: ׳תעשו כפי שיאמר לכם הרב היהודי, הוא חכם ודבריו חכמים׳.

מעמדו האציל הציל רבים מישראל, שכן בממשלת מרוקו כעסו וכאבו את עזיבתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. וטענו, שכביכול היהודים לא מוקירים את ארצם. גם בקרב התושבים גדל הזעם, והחלו מידי פעם להתנקש לחייהם של יהודים, ורבנו בעמידתו על בני עמו, הן והן בתקופת בנו חסן השני שהחל למלוך מ – 1962 תיקן תקנות ועונשים במשותף, על חסינותם של יהודי מרוקו

הוי מתפלל בשלומה של מלכות

רבנו זצ״ל בתפלת השכבה למלך מרוקו מוחמד ה – 5 בבית הכנסת הגדול בקזבלנקא יחד עם נציגי הקהילה ונציגי המלכות. בית הדין היה מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים לחייו של היהודי, ההל מקביעת אבהות, ובכל העניינים הקשורים לחיי הנישואין, ובכל ענייני הממון וכלה בהלכות ירושה. ומעיד רבנו: שלא היה מושג לישא אישה בנישואין אזרחיים, וגם לא אצל רב שאינו מוסמך מהדיינים. (שמש ומגן ח׳׳ב/רפט). וכל שיפוט שהיה מתקיים ליהודים בבית משפט אחר לא מוכר ע״י הממשלה המרוקאית, אם הדיינים החליטו להכניס איש לבית האסורים, המשטרה לא היתה חוקרת למה, אלא ככל אשר פסקו בב׳׳ד, עשו השוטרים. במציאות: בית הדין לא הכניס לבית האסורים רק מי שסרב לשלם דמי מזונות וכתובה לאשתו כדי להלחיצו לשלם, וכן מי שהכניס לחנותו בשר טרף. לרבנו הוענק תליון ותעודה מאת המלך, לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. (אמנם לא ענד רבנו את התליון מעולם). רבנו מתוקף תפקידו כאב״ד הגדול והרה׳׳ר למדינת מרוקו, היה כמו כן ממונה על מיני הדיינים שברחבי המדינה, וזכה להעמיד דיינים הגונים העומדים בכל המעלות הדרושות לדיינים.

ההערצה האדירה לרבנו לא ידעה גבולות, ואף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לו ׳לידידו האישי׳.

לכל הפחות פעמיים בשנה היה רבנו מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, ורבנו בנועמו ובכישוריו שהיה כמעיין המתגבר, היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה׳ מכבודו, והמלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה.

בפעם מן הפעמים בראות המלכה שהיא לא נתברכה, ורבנו כבר פנה ויצא מחדרו של המלך, קראה למלך בקול גדול שגם היא רוצה להתברך, ואכן שלח המלך שליחים לבקש מרבנו שישוב לברך את המלכה.

והיו מלכים אומנייך

ביום כיפור היה מופיע הנסיך בבית הכנסת, (והיה מבקש לאחוז בס״ת) ואז היה רבנו קורא בקול גדול בסלסול ובניגון נעים לכבוד אביו המלך, את ברכת ׳הנותן תשועה למלכים׳ המופיעה במחזורים של יום הכיפור.

 כצאת השמש בגבורתו על משמרת הכשרות

מלך מרוקו שהיה חפץ ביקרו של רבנו, נתן בידיו סמכות בלתי מעורערת, להעמיד הדת על תילה, ואכן רבנו נתן דעתו גם על כשרות המאכלים, קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות, וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. ולא היה נותן תעודת הכשר לאיזה עסק אא״כ היה חוקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. ומי שהיה מיפר כלל מכללי הכשרות, ומי שהיה פותח בית מטבחיים בלי רשות ב״ד היה נענש עפ״י הממשלה. כמו כן תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי. (שמש ומגן ח״ב/קעד) וכן תיקן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות, ולמי שהחליט רבנו להחזיר לו היה מחזיר לו, ולמי שהחליט רבנו שלא להחזיר לא היה מחזיר. הגאון רבי שאול אבן דנאן מינה את רבנו להיות המפקח הבלעדי על יצור המצות. (שמש ומגן ח״ג עמוד שכ׳) ובספרו שמש ומגן ח״ב/קיד׳ מספר על אופן אפית המצות שנאפו בהשגחתו ובעידודו, ושהכל היה בקפדנות ובשמירה מעולה, והיו עורכים אותה במהירות והיו עושים זאת בקיבוץ חכמים בשירים ואמירת ההלל. וכפי שמספר על כך בנו ר׳ דניאל: שבערב פסח לקראת חצות כשהיה אופה את מצות המצוה, כולו היה נרגש, פניו היו בוערות כאש והיה מרגיש כאילו עלה לרגל, וכאילו נמצא הוא בירושלים, היה שר תוך כדי אפית המצות בהתלהבות עצומה את פרקי ההלל. וכל הקהל היו באים לביתו גדולים וקטנים לראותו אופה, וגם כדי לזכות לקבל ממנו גם ברכה.

דירה נאה

ביתו בקזבלנקא, היה גדול ומפואר בוילונות מפוארים ובריהוט מכובד, כראוי לכבודו של ראש הקהל. כשבא לשכון בעיה״ק ירושלים הועתקו לביתו בירושלים גם הוילונות ורהיטי ביתו שבמרוקו, וכל מי שהיה נכנס לביתו, היה קולט שרהיטים אלו הם סגנון מרוקאי מפואר. ביתו כמו כן מפואר בתמונות רבות של רבנו בעצמו, שצילמוהו בעת עוסק הוא בכתיבת דברי תורה, וכן בתמונות בהם הוא נוטל לולב, וכן תמונות על זמנים בהם ניפגש רבנו עם רבנים ידועי שם.

אמנם זו לא היתה השקעה של רבנו – וכשפעם נשאל מאחד המבקרים על אחת התמונות שבביתו, לא הבינו רבנו על מה הוא שח.

אשרי עין ראתה כל אלה

אשרי עין ראתה אותו בערב יום כיפור בשעה שהיה בודק את הסכינים לשחיטת הכפרות, איך שהיו שומרים מסביבו ומכבדים את מעברו מכל עבר, ובהגיעו היו מכריזים בהתרגשות ׳רבי שלום בא׳ ׳רבי שלום בא׳. (מבנו רבי דוד שליט״א)

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

קשר עם הציבור

רבנו זצ״ל היה אומר ׳שרב צריך להיות במצב שכולם יכולים לגשת אליו׳ כלומר עם כל חשקו של הרב המקומי להתמיד בתורה, אין לו לחסום את הציבור מלגשת אליו, וקיים זאת רבנו בעצמו, שעם כל מה שהיה שקוע בתורה כל ימיו ולילותיו בכל רמח׳ ושסה׳ בלא שיור, לא זנח את חיי הציבור. ובשעת הצורך השכיל לרדת אל העם, כמו כן השתדל להגיע לכל אירוע, וכך יצר קשר אדוק עם אנשי קהילתו.

אבא של הקהילה

מורגל היה בפיו לומר ׳שהוא האבא של הקהילה׳ והיות שכך הרגיש, ביצע את תפקידו בכובד ראש ובשלימות, והכל מתוך תחושת אחריות כלפי הכלל, ומתוך אכפתיות שהיה לו לכל הדברים אותם נדרש לבצע. וכשנשאל מדוע הוא עמל כל כך בעניני הקהילה, והרי הוא עושה מספיק, והרי לגוזמא יחשב ? היה עונה בשלווה שאין לו כל ספק שכך צריך להיות, שהרי כבר קבעו חז״ל ׳שאדם נתפס על עוונות עירו׳. לא בכדי מוצאים אנו שהתייחסו אליו ידידיו בתיאורי חיבה מופלגים, כגון בספריו של הרה״ג הרב משה בן חמו שליט״א (ישמח משה ויסוד הבנין) ואלו דבריו: ידידנו רוח אפינו גאון עוזינו ותפארתינו, מבני עליה המועטים, נר המערב, עצום ורב, המאור הגדול, מזר״ק הטהור(ר״ת מזרע קודש) סבא דמשפטים (הוא כינוי לותיק שנים רבות בדיינות = כסבא הותיק בשנים) מעוז ומגדול בנם של קדושים אראלים ותרשישים מן הגזע ומן השורשים, המפורסם בתורתו וענותנותו ובספריו הקדושים, אדמו״ר כקש״ת כמוהר״ר שלום משאש שליט״א יחי שמו ויאריך ימים על מלחמתו, ויתקיים בו ״ימים על ימי מלך תוסיף״.

קשר של קיימא

הקשר של רבנו לאנשי קהילתו מתבטא גם בסיפור הבא: כשחזר פעם אחת למרוקו, לאחר שבע עשרה שנה שלא היה שם, הציפו אותו גל של געגועים וזכרונות, ואמר: ׳לא האמנתי שאחזור לכאן׳ וביקש ליכנס לבית הכנסת שבה התפלל, התעניין בשלומו של כל אחד מהמתפללים, ושאל מי הם שנפטרו, תוך כדי שהוא עובר את כל הבית הכנסת, וכל שתי שורות היה עשה השכבה לנפטרים למי שנפטר מאותם השורות, לאחר מכן ישב כחצי שעה וקרא תהילים והתתפלל לעילוי נשמתם.

תורה ושלום

לצד עבודתו העמוסה בקזבלנקא החל רבנו להתפרסם בכמה ובכמה ארצות, ומוצאים אנו עשרות שאלות שנשלחו לו מאנשים מחוץ למרוקו, וגם רבנים שהכירוהו במרוקו ועלו ארצה, המשיכו להריץ את שאלותיהם אליו. אמנם אף על פי כן המשיך להתמיד בתורה ביתר שאת, וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש חלק חושן משפט כותב: חסדי ה׳ אזכיר, תהילות ה׳ אשר גמלני כל טוב וחנני דעה בינה והשכל, לדעת בערך הזמן היקר מפנינים ומטמונים, ואף שלעשות שלום ע״י הדיונים בבית הדין גם נחשב לתורה, עם כל זה לרוב חשקי בתורה הייתי פורע את אותו הזמן בזה שקדמו עיני אשמורות, ע״כ. ובהקדמתו לשמש ומגן ח׳׳א כתב ״ברכת ה׳ היא תעשיר, ורוב לימודי הוא בלימוד בלילה עד שעות מאוחרות, וכמו שאמרו חז״ל ״אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה״.

פיוט שחובר לכבוד אדמו"ר עט"ר הראב"ד ( זצ"ל )

 כהתמנותו לרב ראשי ואב בית הדין קזאבלנקא יע״א ע״י רבי יוסף מויאל ס״ט.

נו' אם חכם לכך בני, ונו' אם אמרתי אספרה, הנז"ל :

יום הזה שלום אבשר, שפתי יפטירו בשיר, לכבוד ראש אב בית דין אשר, מעריב ערבים בדברו.

רב שר שלום מה טוב טעמו, נודע בשערים שמו, כנופת צוף טוב נאומו, דבריו כמה יקרו.

תורתו זכה וברה, אספקלריא המאירה, לוחם מלחמתה של תורה, ריש מתא כשמואל בדורו.

שמו צור אל חי חלקנו, איש שר שופט עלינו, נשיא אלקים בתוכנו, פאר הדור והדרו.

המנורה הטהורה, שכינה על פניו שורה, מהם יצאו קרני אורה, הוד והדר יציץ נזרו.

חן וחסד ורחמים, על פניו המה נרשמים, ענות צדק יחדיו תמים, יעטרו הוד יקרו.

גבור לעמוד בפרץ, עובד ביושר ובמרץ, אהבה ואחוה פורץ, שלום בין איש ובין גרו.

יתיצב לפני מלכים, שרים גדולים ונסיכים, כל העם אליו צריכים, לשמוע בקול דברו.

והוא נמצא בין חרדים, צדיקים וגם חסידים, הוא להם מבחר ידידים, בחכרתו הם בחרו.

נוהג רועה צאן קדשים, ישראל קודש קדשים, אנשים ונשים רצים, הן כולם אליו ינהרו.

לקטן וגדול מקשיב, לשואל כענין משיב, בכוחו גדול די השב, לכל אחד די מחסורו.

ראו הנמצא איש כזה, מי ומי האיש הלזה, הלא זה מזה בן מזה, במינו יחיד בדורו.

אל חי רם שוכן שמים, ממנו תוצאות החיים, נרו יאיר שבעתיים, יזרח שמשו יאיר אורו.

יוסף לו אל שנות חיים, מוהר ומתן כפליים, יעלה אל ירושלים, תוך נוח היכל דבירו.

רבי שלום משאש – פרק שישי: דורש טוב לעמו

 

רבי שלום משאש קברפרק שישי: דורש טוב לעמו

רבנו בראש ספרו וחם השמש מספר: שעד שנת תשי״ד שאז היה בגיל 45, דרש באגדה רק ארבעה פעמים, ורק כשנתמנה לראב״ד ורב העיר לקזבלנקא חש חובה לדרוש לפני הציבור תמידין כסדרן. ואף שידע רבנו שמלאכת הדרוש דורשת היא מסירות גדולה, ומה גם שמלאכת הדיינות היתה דורשת ממנו ימים ולילות, וגם במקנס לא שמע דרשות רבות כי ענין הדרוש לא היה נפוץ במקנס כל כך. אך בכל זאת ראה רבנו שמחובתו כרב, צריך הוא לדרוש להם בעניני פרשת השבוע, החגים, ובשאר ענייני עבודת ה׳ הצריכים חיזוק. ובפרט לנוכח הליברליות והמודרניות שהחלה להשפיע, לכן אמר רבנו לעצמו עת עשות לה׳ לדרוש בקביעות. אמנם כיון שהציבור לא היו רגילים בדרשות גם בקזאבלנקא, לא ידע מה לעשות כדי להרגילם להביאם לדרשותיו. גמר אומר: שבשבת הסמוכה ידרוש רק עשר דקות לאחר מנחה של שבת, ובסוף הדרשה יודיע שהמנהג של הדרשה ימשיך כל שבת. לתועלת הענין: טרח לסדר דברים המושכים את הלב ושיתאימו לכל הרמות, היה מרבה לתבל את דרשותיו במשלים רבים, כך שבכל דרשה היה מזכיר כמה וכמה משלים, עד שאפשר היה לקרותו ״רבי שלום בעל המשלים"

דרשן מזהיר בנועם שיח

רבנו ניחן במתק לשון צחה ומצוחצחת, וכשהיה דורש כל הציבור היה מרותק, רבנו ידע לשלב את סגנון הדרוש של הקדמונים, עם הסגנון החדש, כידוע שהקדמונים בדרשותיהם היו מתפרסים לתחומים רחבים, ובונים יסודות למדניים ושנונים ובתוך דרשותיהם אפשר למצוא יישוב על רמב״ם תמוה, או קושיה על תוס׳ מסוים, והכל מתקשר עם הנושא שעליו סובב הדרוש. והסגנון החדש הוא התרכזות בביאור המדרש אשר בא בתחילת הדרוש, והדרשן בונה יסוד ולפי יסודו מתבאר המדרש, וממילא נמוגו ואינם כל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש.

וכך כותב הרה״ג רבי דוד בוזגלו זצ״ל בדברי ההערכה לרבנו לרגל הוצאת ספרו מזרח שמש (הדברים הובאו בתחילת הספר תבואות שמש ח״א) דרשותיו שהיו מחודדין בדברים קולעים בהירים ונעימים, ויוצאים מן הלב אשר הפליאו וקסמו את שומעיהן ונכנסו ללבבות, בדרשותיו היה שח גם על תיקון המדות, והכל בחמימות ולא בקרירות ח״ו. ובהיות יראת ה׳ נסוכה על פניו ושכינה מדברת מתוך גרונו, ובהיות פיו מפיק מרגליות, וכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ובמקל נועם אשר לו בימינו, קנה את שומעיו במשיכה, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, אשרי העם שכך עלתה בימיו, עכ״ד בקיצור.

ולפני שהיה אומר את הדרשה ברבים היה רבנו משנן ומסדר אותה, ומעלה אותה על הכתב. ואכן מדרשה לדרשה ־ טיב הדרשה הלך עד למרחקים והחלו לבא לדרשתו מכל קצוי העיר. וגם זמן הדרשה הוארך בהסכמת הקהל, עד שכל דרשה נאמרה במשך כשעה וחצי, והדברים הגיעו עד שבכל דרשה היו מגיעים בין שש מאות לשמונה מאות איש.

הדרשה היתה בבית הכנסת הנקרא ״סלאת בן יששכר״(סלאת בערבית = בית הכנסת)(יש שאמרו סלאת בני יששכר, וזה דבר שהיה נתון בצורת המבטא.) רבנו היה בקי בשלושה שפות על בוריין, לשון הקודש, צרפתית וגם מרוקאית, ובעת הצורך, היה משלב בדרשותיו מכל השפות.

בהספדיו ידע לקלוע לנקודה הרגשית ביותר שתנחם את האבלים, כל משפחה והנקודה שלה, ועליה היה מפתח את הספדיו, וכן בכל דרשה.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אחדות ומלכותרבי שלום משאש-בית חבד 1

דרשותיו היו גם מפגן אחדות, כשכל העיר בהמוניהם היו נוהרים קבוצות קבוצות מכל הסמטאות והשווקים אל דרשתו. דרשת שבת הגדול במיוחד היתה מועברת בצורה של טקס ממלכתי, כשכל הדיינים ורבני העיר היו מוכנים להם מקומות מיוחדים, וכל בית כנסת ובית כנסת עם חכמיה במקום מיוחד. וכיון שדרשת שבת הגדול היתה צריכה לרצות את כל הבאים, היה משקיע בה ימים רבים החל מלפני פורים.

משכני אחריך נרוצה

רבנו בהיותו מכבד כל אדם, השתדל להגיע ברצון לכל מי שהזמין אותו כדי לכבדו, וזאת גם כדי לעשות נפשות לתורתינו הקדושה ולמסורת האבות. לעיתים מזומנות נהג לצאת אל הערים להשמיע בפניהם דברי נוחם ועידוד, דברי תוכחות ואמרי שפר, להלהיבם לשמירת התורה והמצוות, וגם כשהיה צריך להטיף מילותיו בשבט מוסר, עשה הכל מתוך אהבה וחיבה מיוחדים, והכל לפי השעה והמקום. ורבים רבים חזרו למוטב בהשפעה מדרשותיו, והיו שהתקרבו ללימוד התורה וללומדי התורה, ומהם הכניסו את בניהם לחינוך תורני ולישיבות הקדושות. וכפי שהגדיר החכם השלם הפייטן רבי דוד בוזגלו זצ׳׳ל שבזמן דרשותיו של רבנו ׳נחבא השטן אל תוך אשפתו בשומעו ממנו את חרפתו׳ דרשותיו שהיו מתובלים בסיפורים ומאמרים מיוחדים גרמו לכולם שלא לבטל מדרשותיו ואפי׳ לא פעם אחת.

רבי שלום משאש-בית חבד

קיבוץ גלויות

לאחר שנפתחו שערי ארץ ישראל בפני היהודים שבעולם בשנת תש״ח, ועם ישראל החלו לעלות בהמוניהם, נתרוקנה מרוקו מעשרות דיינים, ומאות רבנים ׳דרשנים, שוחטים, ומוהלים. לאור מצב זה ידע שמאחר ומעתה נותר הוא בין המשפיעים הבודדים, צריך הוא להכפיל כוחותיו, כי מפעם לפעם היו עולים עוד יעוד רבנים, ובפרט שהענינים הקשורים לבית הדין התרבו עקב תרבות החופש שהביאה עימה ממשלת צרפת, אזר רבנו כגבר חלציו ונטל על עצמו את אחריות כל הנזכר – לרבות מערכת הכשרות, המקוואות וכל עניני הטהרה, קידושין וכתובות, שמירת שבת, סת״ם, ניקור, וכן תיקן תקנות בנוגע לכל המתרחש בהילולות, והיה מפקח ומעורב בכל ענייני התלמודי תורה הבתי ספר לבנות והסמינרים של"אוצר התורה" שבכל רחבי מרוקו. ובדרשנות המשיך רבנו ביתר שאת ובמסירות נפש, והיה נוכח בכל מאורע של ועד העיר ואסיפות המלוכה, ובכל מאורע של תושבי העיר הן של אבל והן של שמחה. וכך עשה את העיר קזאבלנקא לעיר ואם של תורה, ואכן מרגלית היכן שהיא – מרגלית היא.

מאז בואם של חסידי חב״ד למרוקו בשנת תש״ט בהוראת האדמו״ר רבי יוסף יצחק זצ״ל שממש סמוך לפטירתו (י׳ שבט תש״י) ביקש שילכו לחזק את מוסדות התורה שבמרוקו. וכידוע שהשלוחים הראשונים שיצאו לגולה בהוראת חתנו אדמו״ר מחב״ד, היו אותם השלוחים שיצאו למרוקו, וזה היה עשרה ימים בלבד לאחר הסתלקות חותנו האדמו״ר רבי יוסף יצחק. ורבנו זצ״ל סייע להם בכל מה שיכל, וכפי שמגדיר זאת מי שהכיר את הדברים מקרוב ׳שהוא היה המשענת שלהם׳ השיג עבור מוסדותיהם מבנים, פעל ודרש בכמה פעמים בשנה שיתרמו למוסדותיהם, רבנו ראה בפעולותיהם עזרה אישית לו, כיון שפעולות אלו הוא היה צריך לעשותם אם חסידי חב״ד לא היו עושים אותם, רבנו גם הגיע להסדר עם המושל שיתנו להם אולם גדול לצורך הכינוסים, מידי פעם היה רבנו מקיים את ההיתועדויות בביתו והיו ההיתועדויות נמשכות שעות רבות, והיה מכין עבורם תבשילים מיוחדים, גם בארץ המשיך רבנו במסורת זו להשתתף בהיתועדויות.

רבנו היתה לו הערכה מיוחדת לאדמורי״ם של חסידות חב״ד כיון שהקימו הרבה ישיבות קטנות וגדולות, תלמודי תורה, ובתי ספר לבנות בכל רחבי מרוקו, לרבות הכפרים הנידחים, כמו כן הקימו שם כולל אברכים. והיה רבנו מעורב בכל המתרחש במוסדות האלו. התחלת הישיבה הגדולה היה ע״י עשרה בחורים שהגיעו מאמריקה בשליחות האדמו׳׳ר (הישיבות היו נקראים אהלי יוסף יצחק, התלמודי תורה היו נקראים אוצר התורה, והבתי ספר לבנות היו נקראים בית רבקה.) העובדה שרבנו היה מראשי וממפקחי התלמודי תורה והבתי ספר והסמינרים לבנות, הוסיפה משנה אימון בעיני הורים רבים בכל המתרחש בת״ת ובבתי ספר. וכך מגדירם רבנו ״גוף חברת חב״ד מיוסדת מטעם הבעל שם טוב והאדמורים זיע״א, על דרך יפוצו מעינותיך חוצה״. (וחם השמש עמוד תקסא׳)

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

נודע בשערים בעלהרבי שלום משאש - בול

כשהיה רבנו חוזר מאוחר מדרשות וכנסים, ופעמים רבות הכנס היה מתחיל מאוחר או מתארך הרבה יותר מהתחזית, בכל זאת היתה אשתו מקבלת את פניו בשי הרוגע, ולכך לא היה רבנו לחוץ בכנסים למהר, ואף שהשעה התחילה להיות מאוחרת. ולכך המליץ רבנו על אשתו הרבנית תחי׳ את הפסוק ״נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ״ שלכאורה בהיבט ראשון הפסוק מוקשה שהרי פסוק זה מוזכר בפרק העוסק בשבחי האישה, ואם כן מה ראה שלמה המלך להזכיר כאן את שבחי הבעל? ועל כך ענה רבנו ששבח האשה ניכר מהזמן שיושב הבעל עם זקני ארץ, ופעמים שהשעה מתאחרת מאוד, ואז אם יודע הבעל שאשתו לא מקפידה על איחורו כלל אזי רואים שאין הבעל לחוץ, ומזה אפשר להכיר את מדותיה של אשתו של החכם.

פעמון זהב ורימון

במקום שלא היה חייב רבנו לחוות דעתו, או במקום שידע שהמלחמה אבודה, היה שם קץ לדיבור, והיה מושל ביצר הדבור וההתנשאות, והיה סגור כרימון. מאידך כשהיה צריך להביע דעתו הביעה בבהירות כקול הפעמון. ואעפ״י שידע שהוא נתון תחת ממשל, היה אומר: שמחמת הממשל אינו צריך להיות מושלל מלהביע דעתו ואף שהיא סותרת וכואבת לממשל.

ופרצו חומות מגדלי

בדרשותיו היה צריך לעמוד בפרץ כחומה בצורה נגד רוח החופש שהכניסו הצרפתים, ומספר רבנו בכאב על ההידלדלות בענין כיסוי הראש של הנשים בערים במרוקו: שבתחילה זוכר הוא שבהיותו כבן עשרים וחמש היה רדיד גדול שבו כיסו הנשים ראשן ורוב גופן, אח״כ פנו למטפחות, אח״כ החלו במטפחות מרוקמות שהמצח והצדדין נראין, וכשבאו הצרפתים הריחו במרוקו דרך החופש, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ״כ, ואז פרצו לגמרי והתחילו לגלות ראשם לגמרי, והחשובות שבהן כדי לעשות היתר ויהיו לרוח הזמן חבשו פיאה נוכרית.

וכן לענין החכמים מקונן רבנו בספרו תבואות שמש אה״ע/סט׳ ואת׳׳ד: לא כן בזמנינו שרוח החופשיות גברה והאמונה נחלשה, ואי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם, שבדורות הקודמים היה הדור ירא וחרד שכוח החכמים היה גדול, ותיכף שראו מעט רפיון ידיים היו עושים חיזוק גדול לדת בחרמות ונידויים, והם ורק הם היו עיני העדה ואין מי שימחה בידם. כידוע לנו מפי זקני הדור, לכמו שראינו קצת מה שהיה קודם שבאה ממשלת צרפת.

ובא השמ׳׳ש וטהר

היה רבנו מרבה לדבר על טהרת המשפחה, ושבזה זוכים שהבנים לא יהיו פגומים, וזוכים לאריכות ימים, לשלום בית, ולבנים עם בושת פנים. והיה מעורר בזה בפרט את הנשים בטענה שענין זה כולו נתון בידם, ונשות ישראל קרובות מאוד לקיים את מה שהן שומעות, שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. ומידי פעם היה רבנו כותב מאמרי חיזוק בעניינים האלו, כשהם מתורגמים לצרפתית, ומחלקם למשפחות היהודיות שבעיר קזבלנקא.

מעין עולם הבא

בדרשותיו היה מרבה לעורר על השבת בדברים מיוחדים מעוררים ומושכים. דרשותיו עשו רושם על שומעים רבים, עד שהדרשות גרמו לשומעים לקבל עליהם להתחזק בשמירת שבת בהידור.

רבנו היה כואב במיוחד את כאבה של השבת, כיון שבקטנותו לפני בואם של הצרפתים, מספר רבנו שחילול שבת בפרהסיא היה דבר שבלתי נתפס במחשבה. כמו כן היה מזרז שידרשו בכל בתי הכנסת כל שבת, בטענה שלרוב ההרגל יחזור המוסר להיות קנין בנפשם של השומעים, וחברך חברא אית ליה. (וחם השמש/ תרכג)

״העולם שלו היה מיום השבת״ זו ההגדרה של השבת אצל רבנו. היה מקפיד ומדקדק בכבוד ועונג שבת בצורה המירבית ביותר, בימי שישי אחר חצות היה מסתפק בשתית כוס חלב או בשתית כוס לבן, וזאת כיון שרצה להרגיש את עונג השבת באכילה של שבת כראוי, לכך דאג שלא לבוא לשבת כשהוא שבע, וכבר בשעות הסמוכות לשבת היה יושב בסלון וממתין ליום השבת כשהוא מלובש בבגדו הלבן ובכובעו המסורתי בצבע שחור ואדום, ופיו מלא בשירים ופיוטים לכבוד השבת באומרו שכוונת הפסוק ״שמור את יום השבת״ הוא ללמד גם שצריך להמתין ליום השבת, כי שמור הוא מתפרש גם לכיוון של להמתין.

מראהו בשבת היה כמראה מלאך ה׳, והיה שש ושמח בו ביותר, וממנו היה שואב כוח להשלים בין הרוחניות לגשמיות לכל ימות השבוע. הן על ידי שהיה מקדשו ביתר שאת לתורה לתפלה בשירה בפיוטים ובקשות, והן על ידי דרשותיו שהיה דורש בשבתות ברוב עם.

ההבדלה אצל רבנו היתה ברגש מיוחד, והיתה מתארכת זמן רב, ההבדלה היתה מלווה בתפלות להצלחה ופיוטים רבים.

כל גופי מזדעזע

ומעיד רבנו על עצמו בספרו וחם השמש עמי רסב וז״ל: ובאמת ה׳ יודע שבשעה שאני מגיע בליל שבת בתוך התפלה לפסוק ״ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו״ אני מתרגש רגש עצום וכל אבריי מזדעזעים ־ איך זכינו לזכיה גדולה כזו, ליום שהקב״ה בכבודו ובעצמו ברך וקידש אותו, כמ״ש על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ ונתן ה׳ לנו את היום הזה? כמה אנו צריכים לשמוח בזה, ולהתבטל לפניו ית׳, וכמה צריכים אנו לשמור על מתנת ה׳ ולכבד אותה.

וגילו ברעדה

בקולו הנעים והערב היה מוסיף רבות להרגיש ולהנעים את השבת לעצמו ולאחרים. וכשהיה רבנו מתחיל לשיר שירי שבת היתה רעדה אוחזת את המסובים, ומצד שני היה החלל מתמלא שמחה ורגש עד כדי דמעות שירדו מעיניו ומעיני המסובים.

ברוב עם הדרת מלך

בהיות שידעו שרבנו לבו חם להחזיר את בני ישראל בתשובה לאביהם שבשמים, היו מזמינים אותו-כל שנה, (לאחר עלותו ארצה) באחד מימי החנוכה לכבדו בהדלקת החנוכיה הגדולה שהיו מציבים ברחוב הראשי של ירושלים, והיו מתקבצים אנשים רבים והיה רבנו מדליק את החנוכיה בברכה, בטענה שיש בזה פרסומי ניסא דרבים יותר מביהכנ״ס, ושאם בביהכנ״ס מברכים מפני האורחים ק״ו בחנוכיה שברחוב, והיה מכוין להוציא את הנוכחים שאין להם חנוכיה בבית, ולאחר מכן היה נושא את דרשתו בדברים המושכים את הלב, בדברים השוים לכל נפש. (ח״ג שמש ומגן/סג׳).

אשרי המדבר על אוזן שומעת

ואכן שומעי לקחו בדרשותיו הן הן תלמידיו, והם בנוסף לתלמידים להן זכה בהיותו מלמד בת״ת ובישיבה בעיר מקנס, ומלבד זאת זכה לתלמידים והם אותם שלמדו בספריו ובמאמריו. ואותם התלמידים – ראו ברבנו שהוא רבם ושאבו ממנו חיזוק ועצה לכל דבר וענין. דרשותיו המפליאות הלא המה כתובים בספריו ״וחם השמש״ שיצאו בעבר, ושיצאו בעתיד, ועל לוחות ליבם של אלפים מאחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר ששתו את דבריו בצמא.

על דרשותיו בארץ ישראל ידובר בפרקים הבאים

׳צדיק כתמר יפרח׳(תהילים צב,יג) מה תמר זה אם נעקר אין לו חליפין, כך הצדיקים, אין להם חילופים בשעה שמתים,שנאמר ׳והחכמה מאין תמצא׳(במדבר רבה ג.א)

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

פרק שביעי: פיזר נתן לאביוניםרבי שלום משאש

עוד בצעירותו ראו בו אנשי הקהילה במקנס שהוא בר סמכא, ונתנו בידו צדקות לפזרם לעניים כראות עיניו. ועל תקופת היותו בקזבלנקא כותב רבנו בהקדמה לשו"ת תבואות שמש: … וביותר אני שמח כי יודע אני שמלאתי חובתי בהיותי כל השנים ברבנות במרוקו, וגם כלפי כל העם בגמ״ח לעני לעשיר ליתום ולאלמנה, ואף יותר ממה שהיה צריך, והכל עשיתי לשמו הגדול. גם בהיותו בארץ ידעו רבים שרבנו תומך בנזקקים, והיו נותנים בידו כספים על מנת לחלקם. והיה מקבל ביד אחת ומחלק בעשר ידות, ורבים הם שחילו פניו שיעזור להם, גם מאות תלמידי חכמים שבאו לקבל ממנו הסכמה על הספר שברצונם להדפיס קבלו ממנו סיוע כספי, וגם כל מי שבא לבקש ממנו המלצה לאיזה מוסד או לקרן צדקה, היה מקבל ממנו סכום הגון וביד רחבה, ידועה ומפורסמת היתה קרן הסיוע שהיתה לו לחתנים מכספו הפרטי, וכל חתן שהיה נכנס אל רבנו היה מקבל סיוע. והכל בענוה ובצניעות.

ובכל מאודך

לימים נכנס אל רבנו בחור צעיר והחל להשיח צערו לפני רבנו שהוא יתום ואין בידו כלום להוצאות החתונה, מיד הוציא רבנו פנקס ש׳יקים וחתם את חתימתו על השיק והגישו לחתן ואמר לו אתה הוא שיודע כמה צריך, תרשום כמה שאתה צריך, החל החתן להסמיק ולהצטדק שלא התכוין לכך, אך רבנו אמר לו שהוא מתכוין ברצינות, ואם הוא מתבייש לרשום אזי הוא ירשום, וכתב על השטר 5,000 ₪ (בשער הדולר הוא כמו 1300 דולר) ונתנו בידו ושאלו האם זה מספיק? (עפ״י עדות היתום, שהראה לבניו של רבנו את צילום השי׳ק בימי השבעה) סיפור זה הוא כאור בקצה המנהרה המגלה לנו כמה גדולה צדקת פזרונו של רבנו זצ׳׳ל.

מתמכין דאורייתא

כשהיה המבקש מוכר לרבנו שהוא ת״ח ששקוד על התורה היה רבנו תומך בו בסכומים גדולים. כמו כן מידי שנה היה משתתף בהילולא המרכזית של ישיבת ׳כסא רחמים׳ והיה תורם סכומים נכבדים לישיבה. וכפי שמעידים מקורביו של רבנו שרבנו החזיק בתלמידי חכמים ביד רחבה ובסתר. גם עוזרו האישי של רבנו מעיד: שכל חודש היה מזמין אליו הרב ארבעה אברכים, שנודעו לו שהם נצרכים, והיה נותן בידם סכום הגון.

גם אחד המספידים ספד לרבינו ואמר ׳שמהתקשרותו החזקה לצדקה, רואים שהיה מנותק מהבלי ותענוגי העולם הזה׳.

כי אחי עצמי ובשרי אתה/אחיו רבי אליהו

אחיו של רבנו רבי אליהו היה תלמיד חכם הנהנה מיגיעו, חזן ופייטן ונכון בכל מידה טובה, בהיותו בקזבלנקא היה רואה חשבון, בשנים האחרונות עלה ארצה וגר בירושלים, והיה שולח לרבנו כל חודש כמה אלפי ₪ במשך כ- 15 שנה, שיחלקם למוסדות תורה ונזקקים כפי ראות עיניו, וגם כמה ספרים שהוציא רבנו כאן בארץ הקודש השתתף רבי אליהו בהוצאות ההדפסה ביד רחבה, והיה משאיר לעצמו כדי פרנסתו בצמצום. (נפטר בתשרי תשס״ג תנצב״ה)

קמחא דפסחא

סכום גדול, מתוך הסכום הכולל שהיה רבנו מחלק מידי שנה ליותר משבע מאות משפחות בקמחא דפסחא מטעם המועצה הדתית ירושלים, היה מכיסו הפרטי.

ואף ביום שישי לפני פטירתו שלח ש׳יקים לנצרכים כדי שיהיה להם במה לקנות מצרכים לכבוד החג.

אותם אנשים שבאו לחלות פניו לקבל ממנו סיוע כספי, גם לאחר שהיה נותן בידם כנדבת ליבו הטוב, היה מעודדם ומשמחם ורק לאחר מכן היה משלחם.

אשר יצוה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט

ויש לציין שגם לבניו יש חלק במעשי הצדקה של רבנו, שכשהיה רואה רבנו שעומד להיות מחסור בקופה עקב הביקוש הגדול ואין הקומץ משביע את הארי, היה מתקשר לבניו שבצרפת ומבקש שישלחו לו סכומים הגונים לצורך תמיכה במוסדות התורה, ובנזקקים כאן בארץ הקודש. וכן כשהיו מגיעים לביקור אצלו היה מבקש מהם לשים כמתנת ידם בקופה שהיתה מיועדת לכך. ואכן זכה רבנו לברכת ׳עשר בשביל שתתעשר׳ ולברכת ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״. ופעם אמר לאחד מתלמידיו: כסף זה לא העיקר ואף לא דבר חשוב, אבל הוא דבר נצרך.

אביהם של יתומים

אהבתו ודאגתו לבריות היתה כנה ואמיתית, ובפרט התבטא הדבר כלפי יתומים ואלמנות, כי הוא היה להם כאב. בקזבלנקא היה רבנו האפוטרופוס של כל היתומים שבעיר, ולמרות שהממשלה היתה דואגת למנות אפוטרופוס משלה על עזבונות השייכים ליתומים, מכל מקום כדי שלא יפסידו היתומים על ידי פשיעה של אפוטרופסים למיניהם, הגיע רבנו להסדר עם המלכות שכדי שתתאפשר משיכת כסף מחשבון של היתומים, יצטרכו לחתימתו בנוסף לחתימת האפוטרופוס שמינתה להם הממשלה

רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

כרחם אב על בנים

על דאגתו של רבנו לכל אחד, מספר בנו הרה״ג רבי דוד שליט״א: פעם ארע שמטוס נוסעים התרסק כשהגיע לעיר ראבט. בין ההרוגים היו בעל ואשה אמידים, שהיה להם עסק של מכירת והשכרת מכוניות, אותו הזוג השאיר אחריו שתי יתומות. והנה זמן קצר לאחר השבעה החלו ויכוחים בין משפחת הבעל לבין משפחת האישה מי יטפל בבנות, רבנו זצ״ל שהבין שמטרתם העיקרית של המשפחות היא שדרך גידול הבנות יוכלו להשתלט על הירושה. ולפי הנתונים צפה רבנו שאם העסק ישאר ביד המשפחה לא משנה מי, העסק יפול תוך כמה חודשים, ראה לנכון להזדרז להציל עשוק מיד עושקו, וקבע שחייבים למכור את העסק, ורבנו יכל לעשות זאת בהיות לו סמכות של הרב הראשי מהמלכות, וכך היה: רבנו מכר את העסק וקנה להם שני בנינים בקזבלנקא שמהם התפרנסו שנים רבות.

מקום עבודה

וממשיך בנו ומספר: כחודש לפני פטירתו, בא אצלו אדם שחיפש עבודה, ואמר שיש לו את הכישרון והרצון לעבוד במשטרה, ושעשה הוא את כל המאמצים להתקבל וכל מאמציו עלו בתוהו. רבנו קם ממקומו ואמר לו שרוצה הוא לנסוע איתו לתחנת המשטרה, ואכן נסע לתחנת המשטרה, נכנס איתו רבנו למפקד המשטרה וביקש ממנו רבנו אישית שיקבל את אותו אדם לעבודה, המפקד ניסה לומר שאין לו סמכות לקבלו, אך רבנו דחקו ושכנעו שאדם זה מתאים מאוד לעבודה במשטרה, עד שלבסוף קיבלוהו לעבודה.

לנגד עיני רבנו היה עומד מאמר חז״ל ׳לוחות ושברי לוחות מונחים הארון׳ ולכן תלמידי חכמים שהזקינו, ולא יכלו לצאת ולבא, טרח רבנו למענם יותר ממה שטרח לאחרים.

הפיקדון

מעשה היה עם רבנו בהיותו בקזבלנקא שהיה שם אדם שלא היה שפוי בדעתו שנפלה לו ירושה גדולה, והחל מבזבזה על דברים שאין בהם ממש, רבנו בראותו את מעשיו, החל דואג ומיצר על עתידו אולי לא ישאר לו ממון כלל, רבנו קרא לו ודיבר על ליבו שיפקיד אצלו את כל כספו בשטר ובעדים, ובכל שבוע יתן לו כדי מחייתו, הלה השתכנע וחתם, והנה בפעם הראשונה אחר שקיבל את קצבתו השבועית שנקבעה, מגיע אותו היתום למחרת, ומבקש ממנו עוד כסף, מפני שהכסף שניתן לו אתמול כבר בוזבז, רבנו שחס על ממונו של אותו יתום, סירב. הדברים הגיעו עד שאותו האיש החל מתקוטט עם רבנו, בני ביתו שאלוהו מה לו ולצרה הזוי אבל הוא לא התרגש מזה. ובמקום זה הושיבו על שולחנו ונתן לו בעצמו לאכול ולשתות, דיבר על ליבו, וייעץ לו מה לעשות ואיך להסתדר כדי שלא יגיע למצב שלא יישאר לו כלום, ואכן לבסוף הצליח לשכנעו לכלכל מעשיו בתבונה… (מהנ״ל)

ימי יודע, אם סיפור זה הוא אחד מני אלפים, זאת ועוד שכל מה שפעל והפעיל, כי רבנו היה עושה חסד בלי שאף אחד ידע מהדבר. ניתן להגדיר ולומר, שהוא פשוט אהב באמת ובתמים כל אחד. (מהנ׳׳ל)

יהיו עיני וליבי שם

סיפר גבאי בית הכנסת ״אוהל רבקה״ שבו התפלל רבנו כשגר בירושלים: שכשהיה רבנו חוזר מצרפת, לאחר ששהה שם בקהילה אצל בניו, כדרכו מפסח ועד אחר עצרת, היה רבנו זצ״ל קורא לגבאי ואומר לו, קופת בית הכנסת לא צריכה להיות חסרה בגלל שנסעתי, ולכן ביֹא נעשה חשבון: מה היה אם לא הייתי נוסע, בכמה עליות היו מכבדים אותי במשך כל השבתות שעברו, ולפי זה היו עושים חשבון כמה כסף היה יכול להיכנס לקופת בית הכנסת, וכמה שהיה ייצא היה רבנו מוסר לגבאי לטובת בית הכנסת. (כי רבנו בכל פעם שהיה עולה לס״ת, היה תורם בעין יפה.) 

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

רבי שלום משאש - בול

פרק שמיני: כי תבואו אל הארץ בשנת תשל׳׳ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ״ל שהיה בן דודו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש״ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה׳׳ג רבי משה מלכה, והם שו׳׳ת מקוה מים, ושו״ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה׳ שיצא לאור בשנת תשכ״ט (חחו״מ סי׳ י׳) שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו״ת מקוה המים.

כל זה עורר בראש״ל התפעלות ללא גבול עד שאמר ״הנמצא איש כזה״ ובקשו לבוא ולכהן כרבה של חיפה במקום בן דודו. וכששמעו המועמדים לרבנות שהגר״ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות. 

אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרכשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו.

האחד: היה האדמו״ר מחב״ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. האדמור מחב״ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכח׳ אלול תשל׳׳ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו – ובהתעוררות לעבו"י שהינו מעוררם. ועניי עירך קודמים, וכ״ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעו. בברכת כוח״ט לכת״ר ולכל המסתופפים בצילו.

רבנו זצ״ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו״ר מכתב בר״ח חשון תשל׳׳ה שבו תוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע״י מברקים ׳טלפונים רבים, אז חישב דרכיו, ללכת עם אשתו בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך עם אשתו ונשתטחו על קברי האבות הקדושים – והתפלל וביקש שם שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל שם בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות ׳חמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ולאחר שהגיע מכתבך לאחר יוה״כ אורו עיניי, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו(דעת האדמו״ר) אחר כל זה.

התשובה למכתב זה נשלחה ע״י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה״ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ״ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו״ר שישאר על משמרתו, ולהיות בטוח שרבנו נשאר ולא עוזב, הוא ישב אצל רבנו כשלוש שעות ומיד טס בחזרה, רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח״ג/ו9)

בחירתו של רבנו, לרבה הראשי של עיר הקודש – ירושלים תובב"א

ירושלים מחכהאורה של ירושלים

ירושלים העיר שממנה יוצאת תורה והוראה לכל העולם, מזה שנים רבות נמצאת הרבנות הראשית כצאן ללא רועה, הגאון הרב צבי פסח פראנק זצ״ל והגאון הרב אליהו פרדס זצ׳׳ל שהיו המנצחים על כל עניני הדת והדין שבירושלים בבחינת ׳כל הדבר הגדול יביאון אליך׳ נפטרו (הרב פראנק נפטר מזה כשש עשרה שנה, ועמיתו הרב פרדס גם עזב את ירושלים לאנחות מזה כשש שנים) מידי יום היו מתעוררים ספקות, והממונים היו צריכים מורה שיפתור להם להיתר או לאיסור.

ירושלים הרים סביב לה

מידי פעם היו מנסים לארגן גוף בוחר, והדבר נעצר ע״י גורמים מגורמים שונים, לפעמים מבעיה תקציבית, ופעמים מסיבת מיהו הרב הראוי וכדו' בשלהי שנת תשל׳׳ז נטלו על עצמם מספר אנשים לפעול בכל מרץ להביא לבחירת רבנים ראשיים לירושלים, גם הפעם היו הרבה מפריעים, אך גדולי ישראל עודדו והמריצו שלא העת להחשות, אלא עת לעשות לה׳ לשנס מתנים ולהודיע לכל הגורמים, את הצורך הגדול ברבנים ראשיים לירושלים, ושיפה שעה אחת קודם.

כעיר שחוברה לה יחדיו

מרן הרב עובדיה יוסף שליט״א שבאותו הזמן היה מכהן במשרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל, ומזה שנים רבות הרגיש בחסרון, ודאגתו קוננה בקרבו על העיר שכל העולם מחכים למוצא פי רבותיה, לגדור פרצות, לתקן תקנות, להשכין שלום, ולהביא את דבר ה׳ לכל שכבות העם, וגם לבתי דינים. ביקש מהרב גדליה שרייבר שליט״א שהיה אז ראש המועצה הדתית בירושלים שיטול על עצמו את התפקיד לסידור כל ההסדרים הממשלתיים והעירוניים ולמינוי הבוחרים. ואכן לאחר כמה חודשים ברכו על המוגמר, ויצא הפרסום לכל מי שמכיר רב גדול בתורה וביראה מורם מעם שראוי שכתרה של ירושלים יונח על ראשו, שידבר על לבו שיגיש את מועמדותו. בכל הפרסומים והפגישות בין האחראים הובעה דיעה שהדמות הרבנית שצריכים לחפש, צריכה להמשיך את דמות הרבנים הקודמים הגרצ׳׳פ פראנק זצ״ל והגר״א פרדס זצ״ל שהיו נהירים להם כל שבילי התלמודים והיו מבינים גדולים בכל שטחי החיים וגם בתכונות בני אדם בהבנה עמוקה וחודרת.

ואכן שבעה רבנים גדולי תורה הגישו מועמדותם לרב הספרדי ואכן המבוכה והמתיחות גדלה במגזר הספרדי במי לתמוך ובמי לא, לכן נתעורר מרן הרב עובדיה יוסף להציע משרה זו לרבנו שהכירו אישית בשנת תשל׳׳ד כאשר נתבקש ע״י קהילת הקודש אשר בחיפה לבא לכהן ברבנות ובדיינות בעירם, יידע הראש״ל כי רבנו היא דמות שתהיה מקובלת על כולם ושהוא משכמו גבוה מכל העם, וכולם חפצים ביקרו, ומה גם שכמה מהמועמדים הם תלמידיו, וודאי שכולם יסכימו שהוא הסמכות העליונה.

קרא לשמש ויזרח אור

באותו הזמן נפגש מרן הרב עובדיה יוסף עם רבנו וביקשו להציג את מועמדותו לרבנות הראשית בירושלים לעדות המזרח והספרדים. ושהוא ישתדל לאחד את גוף הבוחר שיתמכו בו אם אכן יעלה לישראל.

בתחילה היה אי ודאות אם אכן יסכים רבנו להצעה, כיון שלא היה חסר לו כלום וכל העם היו אוהבים אותו כולל הגויים, וגם מצד הצבור יכול להיות שלא יעזבוהו לנפשו ולא ירשו לו לעלות לא״י.

רועה נאמן

וגם בפעם הזו שלח האדמו״ר מחב״ד מכתב לדבר על ליבו שישאר בקזאבלנקא, ובין הדברים כותב האדמו״ר: כי לא יתכן להשאיר את קהילתו כצאן אשר אין להם רועה, ומי ככת״ר שליט״א להיות להם רעיא מהמנא… ועפ״י הוראת חז״ל דמעלין בקודש, מובטח לו שניתנו לו הכוחות להיות מוסיף והולך. (ש.ש. מחבירך ח״ג/86)

לאחר בקשותיו של הראש״ל לרבות מברקים ופקסים, ובטלפון שבור. כי למרוקו ישירות לא יכלו להתקשר, אז היו מתקשרים לבנו הרה״ג רבי דוד לעיר פריז שבצרפת ומשם היה רבי דוד מתקשר בטלפון אחר לאביו במרוקו, וכך דברו עימו הרבנים הראשיים דאז שיואיל בטובו לכהן פאר ולכבד את ירושלים בזה שיעמוד בראשה. בין הדברים אמר הראש״ל לרבנו: כי הפעם זו הצעה מכובדת שכדאי שלא לסרב לה.

התלבטויותיו של רבנו היו קשות, אך כיון שראה רבנו שהקהילה הולכת ומתמעטת וכיום נותרו בה רק אלפים אחדים לעומת מאות אלפים שהיו בה, ומה גם שמשאת נפשו של רבנו היתה לעלות לארץ ישראל לעת זקנותו, ולהתעלות בה, והנה הגיע הוא לקרוב לשנתו השבעים, וכולו מלא געגועים לחונן את עפרה של א״י בתמידות.

לאור כל זאת החליט רבנו לקבל על עצמו את ההצעה, ולאחר חג הסוכות קיבל מרן הרב עובדיה יוסף מכתב, שבו מודיע רבנו שהוא מקבל את ההצעה.

בורח מן המחלוקת

מהתנאים שהתנה רבנו עם הרב עובדיה יוסף שהוא מגיש את מועמדותו, בתנאי שכולם יסכימו למועמדותו ושבגללו לא תגרם מחלוקת, ושח׳׳ו ששמו יזכר במחלוקת.

תוך כמה ימים הודיע הראש״ל לאותם שהגישו מועמדות לתפקיד הרב הראשי הספרדי, כי לאחר שהרב משאש הודיע על כונותיו הרציניות לעלות לארץ ישראל, יתמוך הוא – אך ורק במועמדותו של הרב משאש.

עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים

עשרה ימים לפני יום הבחירות עלה רבנו ארצה (כא׳ בחשון חשל׳׳ח), כל הארץ געשה ורעשה על הכבוד הגדול שהנה הרב משאש ששמעו הולך בכל הקהילות היהודיות בעולם הגיע ארצה בלבושו האצילי ובמראהו הדומה למראה הבזק. במשך הימים נערכו לכבודו כמה וכמה מסיבות קבלת פנים. במשך אותם ימים פעל מרן הרב עובדיה יוסף אצל האנשים שנתמנו לבוחרים שיבואו לבחור ושיבחרו ברב משאש, וזכה למה שאמרו חז״ל שהעוסק בתורה מלאכתו נעשית ע׳׳י אחרים. לרוב גדלותו יאמר שכולם הצליחו מהר לקלוט במי מדובר, וארבעה ימים לאחר עלותו ארצה הופיע בעיתונות שחמישה מועמדים הסירו מועמדותם לטובת בחירתו של רבנו לרבה הראשי לירושלים. והיותר חידוש הוא שעם כל המתיחות שהיתה באותו הזמן במוסדות הרה״ר לישראל, בכל זאת התמיכה והכתרת רבנו היתה מקובלת על כולם.

רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים

קומי אורי כי בא אורך%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d

ובסייעתא דשמיא ביום ראשון ג׳ כסליו תשל׳׳ח(13.11.77) הוכתר רבנו לרב הראשי לעדות הספרדים בירושלים כשכולם חשים כי כבודה של הרבנות נתעלה. לאחר הבחירה נערכו לכבודו קבלת פנים ומסיבות הודיה ־ בבית מרן הרב עובדיה יוסף, במועצה הדתית בירושלים, ובעוד מקומות ובכמה ערים בארץ. ׳השמחה שלי היא ־ שכוח התורה גבר׳ כך אמר מרן הרב עובדיה יוסף בשבת הראשונה לאחר שנבחר רבנו. ביום שנתבשר רבנו שנתמנה הוא לרבה של ירושלים, הודיעוהו שיכול הוא ליכנס לתפקידו מיד למחרת, אבל הוא לא מיהר לשבת על כס הרבנות מייד אלא השתדל לקבל רישיון לחזור לקזבלנקא, כפי שסיכם רבנו עם מרן הרב עובדיה יוסף, וזאת כדי לסיים כמה תיקים שהחל לטפל בהם בבית הדין, ובכספי היתומים של קזבלנקא ־ שהוא היה האפוטרופוס משנה, והוא היה חותם ומאשר הוצאת כספים מהחשבונות בנק שהשאירו להם ההורים, ולטפל בכל ענייני ביתו ומטלטליו, להיפרד מקהילתו ומן המלכות שבמרוקו, ולמנות רב ראשי וראב״ד תחתיו, שזה אומר להעביר אליו את כל עניני הדת שהיה רבנו מופקד עליהם. (אף שהיה חשש שהדבר יהיה כרוך בקשיים מכיון שביום עלותו ארצה פסקה אזרחותו המרוקאית, אך הוא התעקש להגיע לקזאבלנקא) ואכן מינה רבנו את הרה״ג ידידיה מונסוניגו זצ״ל שהיה אב״ד בעיר פאס (כיהן במשרה זו עד יום פטירתו ד׳ אלול תשנ״ד)(לאחר פטירת הרב ידידיה נתמנו הרבנים הגאונים רבי שמעון סויסה ורבי אהרון מונסוניגו שליט״א.) ואכן גם מארבעה חודשים ששהה רבנו במרוקו מוצאים אנו כמה וכמה תשובות שכתבם באותו הזמן במרוקו.

למפרע מתברר שגם אותם שהמשיכו לפעול לטובת בחירת מועמדים אחרים זה היה ממון שלא הכירו את רבנו, כמו הרב יצחק ניסים הראשון לציון והרב הראשי לישראל (לפנים) שתמך במועמדותו של רב אחר, לאחר הבחירות ביקש לפגוש את רבנו. לאחר הפגישה אמר: עכשיו אני מבין מדוע הביאו אותך ממרוקו לכהן בכהונה גדולה כאן בירושלים.

רב גדול אחר חשב שבזה שמספרים על רבנו שהוא צדיק אז זה אומר שהוא תמים ולכך לא תמך בו, אך לאחר שהכיר את רבנו העריכו מאוד, ועד היום מתכבד הוא בזה שמוסדותיו תחת נשיאותו של רבנו.

שלא להשאיר הנייר חלק

ראיתי לצטט מגדלותו וצדקותו של הבבא סאלי זצ״ל עוד בהיותו בגיל 30, זה היה כשהגיע לגור בעיר בודניב, וראה שהנשים טובלות בנהר, ויש שם חוסר צניעות מאחר והצרפתים הקימו שם מחנה צבאי, אזר חיל והחל בבנית מקוה טהרה, סיום הבניה היה בחודש תמוז, מטבע הדברים שצריך להמתין עד לגשמי החורף, אך סידנא אסף את רבני ותלמידי הישיבה לחצר המקוה, ונשא פניו לשמים ואמר רבש״ע ציויתנו על הטהרה, עשינו מה שביכולתינו עשה אתה את שלך והורד לנו גשמי ברכה, ואכן תפילתו עשתה רושם עז בשמים, והחלו הגשמים לנטוף ומלאו את המקווה.לאחר זמן קצר נתעורר סידנא שהצינור שדרכו הגיעו המים למקוה בנוי בניגוד לשיטת הבית ביהודה (עייאש), על כן הורה לרוקן את המקוה. נכדו של מרן אביר יעקב רבי יחיא דהאן זצ״ל ניסה אף הוא לשכנעו שלא בכל יום מתרחיש ניסא, אך סידנא לא שעה לדבריהם ונשאר איתן בדעתו לרוקן את המקוה בתקוה שירדו הגשמים פעם שנית, ואז יצא שנית ונשא עיניו למרום ואמר ׳הבית יהודה עשינו כהוראתך, עשה נא למענינו שירדו גשמים וימלאו את המקוה, ולהתפלאות כל הנאספים לא אחרו הגשמים להגיע ומלאו את המקוה, כן יערה עלינו ה׳ רוח טהרה כמים לים מכסים, אמן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר