מורשת יהדות מרוקו

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

26. הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה היתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פגי בהמה. היתה הנערה כלואה כל הימים לבד בחדר, ולא היתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו היתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחכמתו.

ובמדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום ושומע תורה מפי תלמידי־חכמים ורבנים גדולים. יום אחד הגיע הנער לעיר, שבה היתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. חכמי העיר הכירו את הנער החכם וכיבדוהו מאוד.

פעם שאל הרב אה אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה היתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה.

כאשר חזרו למקום, מצא הנער פתקה על שולחנו ועליה פתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים:— מי כתב פתקה זו ?

— הנערה שאינה יוצאת מחדרה — הסבירו לו החברים. — היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פתרון להן.

אותה אשא לאשה— החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו:— ההורים לא יתנוה לך, כי בעלת מום היא.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה והם עשו כן. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות:— לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה. לא היתה להורים ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר. בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר אתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל המום שלה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו.

עברה חלפה שנה, והאשה ילדה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללכת לבית־הספר, היו הילדים מעליבים אותו ואומרים לו:— אביך מת, ויש לך שתי אמהות ואב חורג.

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד הוא שאל את סבתא:— הגידי לי, האם את באמת אמא שלי, או שמא יש לי אמא אחרת?

אני אמך שלך, בני!— הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. בא הנער אל אמו ושאל:— אמא יקרה, היכן אבא ? ענתה לו אמו:— אביך יחזור. עתה הוא במרחקים. חיכה הבן שנה שלמה, וכאשר ראה כי אבא אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה:— אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, את אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר:— מהיכן אתה בא ? מה מעשיך כאן ?

— באתי לחפש את אבי שעזב את אמי — סיפר הצעיר לזקן, שהיה סבו. והוא הביא בפניו את כל סיפורו.

למחרת בבוקר שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד:— היכן טליתך, בני ?

— שכחתיה באיזה מקום, אבא.

הסתכל האב בידי בנו ושאל:— והיכן הטבעת שלך, בני ?

— כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים.

שאל הסב את בנו:— התכיר את טליתך ואת טבעתו אם אמצא אותן?

— בוודאי.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבלן מן הנער והראה אותן לבנו. ידע האב, כי נתגלה סודו. הסב קרא לנכדו והציגו בפני האב.

ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. הנער טען:— בוא, אבא, חזור הביתה! אמא היא היפה בנשים והחכמה בנשים. ומדוע אינך רוצה אותה ? מי הכריחו לשאתה לאשה ?

הבין האב, כי קרה איזה נם לאשתו ואמר לבנו:— בני, עכשיו חזור אתה, ואני אבוא בעקבותיך.

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם. הוא אמר לנער:— יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאמך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אמך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד.

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתן את הבקבוק לאמו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה, הם נעשו יפים מאוד. ידעו הבן ואמו׳ כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא הגיע והזר הביתה, והוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

27 – " הימים הנוראים " על שפת ים כינרת

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מער­בית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.

פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),

הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.

27. ״הימים הנוראים״ על שפת ימ־כינרת

כאשר היו מגיעים ״הימים הנוראים׳/ היה רבי חיים בן עטר עוזב את ירושלים. את ערב ראש השנה הוא היה מבלה ביחידות, בצריף, שנבנה בשבילו על שפתו של ים־כינרת, ומדי פעם בפעם אפשר היה לראותו יוצא ונכנס לים. כאשר שאל אותו אחד ממקורביו, מה מעשיו בכניסתו לים וביציאתו מתוכו, ענה:— אני עוזר לנשמות קדושות הבאות לטבול בכינרת ולהתקדש לקראת השנה החדשה.

הבינו המקורבים, כי בתקופת הימים הנוראים עוסק בעל ״אור החיים״ בתיקון נשמות.

28 – גיבור ברוח וגיבור בגוף

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

28. גיבור ברוח וגיבור בגוף

מול ביתו של רבנו חיים בן עטר היה גר סנדלר, שגם שמו היה: חיים בן־ עטר. היה רבנו גיבור ברוח, ושכנו — גיבור בגוף.

היה רבנו משכים לעבודת הבורא ושכנו משכים למלאכתו, מלאכת הסנדל­רות; רבנו מסגף עצמו ואוכל מעט מערב לערב, ושכנו משכים, מתפלל תפילתו במהירות ומרבה לאכול.

כאשר יצאו מוניטין לרבנו חיים בן־עטר, והיו באים אליו ממרחקים אנשים ונשים, היו המבקרים תועים לפעמים ומגיעים לחיים בן עטר השני.

וראה זה פלא. כל מי שהיה בא עם צרתו לחיים השני והשיח את צרתו בפניו, היה מיד נושע. יצא גם לר׳ חיים הסנדלר שם כבעל מופת.

אמר ר׳ חיים בן עטר הצדיק על ר׳ חיים שכנו:— מקנא אני בו על עליצותו ועל חמותו. מכיוון שהוא אוכל מתוך חדווה, רצויה שמחתו לבורא. כי אם מתכוונים באכילה לעבודת הבורא, הרי זה כמו מזבח וקרבן לה׳.

מאז עזב רבנו חיים בן עטר את הסיגופים, והתחיל לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה וחדווה.

כאשר יצאו מוניטין לר׳ חיים האכלן הסנדלר הגיבור ורבים נושעו על ידיו, התחיל גם הוא לומד תורה. במרוצת השנים יצאו לו מוניטין גם כחכם גדול וכלמדן מופלג.

אמר עליו ר׳ חיים בן עטר: לאחר כל המדרגות, שהוא השיג על ידי שמחה וחדווה ונעשה חכם מפורסם, מגיח אני כל מדרגותי ומחזיק אני באמונה התמימה כי כך כתוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״. אמנם כתוב: ״פתי יאמין לכל דבר״, אבל כתוב גם  ״שומר פתאים ה׳״. מניח אני כל החכמות שבעולם כדי להיות פתי אשר אלוהים שומר עליו.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

29 – כיצד נתגלה רבי חיים בן עטר

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מער­בית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.

פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),

הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.

29. כיצד נתגלה רבי חיים בן עטר

לפני שר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, נתגלה ונתפרסם בעולם, הוא ערך גלות, כשאתו רק טלית ותפילין בתרמילו. היה ר׳ חיים נודד על פני מארוקו, הולך מעיר לעיר ומכפר לכפר.

יום אחד, כאשר הגיע למהלך שלוש מאות פרסאות מעירו מאלי, התנפל עליו גזלן אחד, פשט אותו עירום ועריה ואף אמר להרגו. אמר רבי חיים וידוי וביקש מן הגזלן, כי יניח לו את נשמתו ולא יהרגנו. אך הגזלן בשלו. כך דרכו: אין הוא מניח אדם חי לאחר שגזלו, כי חושש הוא שמא ימסרנו הנגזל למלכות.

אמר לו ר׳ חיים:— ראה נא. בעל־מופת אני, ואם אתה מניח אותי חי, אני מראה לך אוצר גדול, שהניחו גזלנים. ממנו תתעשר לכל ימי חייך.

כיוון ששמע הגזלן כך, אמר:— אראה אם אין אתה מרמה אותי. אקשור את ידיך ורגליך לאחר שאעלה אותך על עץ גדול, ואתה תאמר לי משם, איפה האוצר. אם אמצא אותו, אחזור לכאן, אתיר את כבליך ואוציאך חי לחופשי.

עשה הגזלן כן ור׳ חיים תיאר לו בדיוק את מקום המטמון. והנה אך גילה הגזלן את המטמון עזב מיד את המקום ולא חזר כדי לשחרר את ר׳ חיים ולהוריד את כבליו.

כך עברו שלושה ימים ושלושה לילות, עד שרבי חיים הפיל את עצמו מן העץ והקדוש ברוך הוא עזר לו: אנשים שעברו במקום ריחמו עליו והתירו את כבליו.

הבין ר׳ חיים, כי במעשה הגזלן רמזו לו ממרומים, שהגיעה שעתו להתפרסם. הוא הפסיק את עריכת הגלות ונתגלה לבריות.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

30- עדותו של אילן

מספר חיים אלכפוסי

חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל למארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.

30. עדותו של אילן

בימים שבהם היה רבנו חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, רב בעיר סאלי הסמוכה לראבאט, קרה פעם, שאחד מתושבי ראבאט התרושש מנכסיו. יורד זה נדד בערי מארוקו וחיזר בהן על הפתחים, עד שקיבץ סכום הגון כדי לחזור הביתה ולקנות חלקת קרקע.

בדרכו חזרה לביתו עבר דרך העיר סאלי, אשר שם מכיר טוב לו, ומכיוון שנזדמן לעיר זו בערב שבת, הזמין אותו מכרו להישאר בעיר ולשבות בביתו. נענה לו ההלך, אף נתן לו את כספו לשמירה ביום השבת.

במוצאי שבת ביקש ההלך את הממון, שהפקיד בידי מארחו, אך זה כפר בכול:— לא נתת לי שום כסף, וכיצד אתה מעז לבקשו ממני ?

 תבע ההלך את האיש לדין אצל רבנו חיים בן עטר.

כאשר באו שניהם אל הרב, פנה בעל ״אור החיים״ למארח:— הלך זה תובע ממך את הכסף, שהפקיד בידך בערב שבת.

האיש עמד בכפירתו וטען:— לא היו דברים מעולם. בודה הוא עלי עלילות דברים.

אמר ר׳ חיים להלך:— שמא; יש לך עד, שהפקדת ממונך בידו ?

החזיר זה:— לא היה שום עד ביני לבינו. מסרתי לו את כספי מתחת לעץ.

—       הרי זה טוב מאוד! קרא ״אור החיים״ בשמחה,— תיגש לעץ ותזמין אותו כי יבוא להעיד.

ההלך ידע, כי בעל ״אור החיים״ הוא בעל מופת׳ והוא יצא לדרכו בלי הרהור, בשמחה רבה. כעבור כמה דקות הפליט הרב, כאילו הוא משיח לפי תומו:— ההלך הגיע כבר בודאי אל העץ.

— עדיין לא — הגיב כלאחר יד המארח.

—       מיד תחזיר את הכסף!— ציווה ר׳ חיים בן עטר.— אם נכונו דבריך, שלא קיבלת ממנו שום כסף, מניין לך מקומו של העץ

מיד החזיר האיש את הכסף.

חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל למארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.

 רוחה וריחה של ירושלים

מספר חיים אלכפוסי

ר׳ חנינא יגל היה רב ובעל מופת במארוקו. הוא אהב מאוד את עיר הקודש ירושלים והתגעגע עליה ומכיוון שלא יכול היה לנסוע בעצמו לשם, קיבץ שנה תמימה כסף ונתנו לאביו כדי שייסע לשם.

בא אביו לירושלים ושהה שם זמן קצר, אך לא יכול היה להתרגל והחליט לחזור למארוקו.

בשובו סיפר לבנו, מדוע עזב את עיר הקודש. הצטער על כך ר׳ חנינא ואמר:— חבל מאוד, אבא, לא האקלים הוא שלא התאים לך שם, אלא שלא הריחות את ריחה של ירושלים. כי ירושלים ״ליבא בעי״ — ירושלים זקוקה ללב! אילו היית מדביק את רוחך לריחה של ירושלים, היית מתבשם מבשמיה של עיר הקודש.

נכנסו דברי ר׳ חנינא ללבו של האב, באותה שנה עצמה הוא חזר לירושלים ושהה שם כל ימי חייו.

32 – המתפלל בדממה

מספר חיים אלכפוסי

רבי חיים בן עטר היה רגיל לנדוד על פני מדינת מארוקו, אך השתדל לעשות תמיד את שבתותיו בביתו.

פעם אירעה לו תקלה בדרך, וביום שישי היה עוד במרחק רב מעירו ומביתו. בצער רב נשאר רבי חיים בן עטר בשדה, יחידי.

בשבת זו, עם שחרית, התבונן וראה, כי נער רועה צאן מכופף את גופו, מעמיד את עצמו על הראש ועושה תנועות משונות. בדרך זו היה הנער מתפלל לאביו שבשמים.

אמר רבי חיים, כאשר סיפר מעשה זה:— לשם כך אירעה לי תקלה זו, כדי שאסתכל ואראה, כיצד מעלה־נער רועה זה את כל התפילות בשדה, והכול בדממה ובלי מלים.

חסאן חלאווה (מספר; סיפורים 33—34), יליד פאם (1902). פעיל מנעוריו באגודה הציונית בעירו. עמד משנת 1912 בראש ״אגודה למארוקו״ וערך עיתון רבני בשם ״התחיה״. עלה בשנת 1931, ונתקבל כחזן ושמש בבית־ הכנסת ״אהבת תורה״ של יוצאי מארוקו ביפו. השתתף בירחון ״הפוסק״, שהופיע בתל־אביב בעריכת ר׳ הלל פוסק, ועסק בענייני ״משמרת שבת״ התל־אביבית. במסגרתה הוא מטפל בייסוד ״מניינים״ לעולי מארוקו בארץ. מרבה לספר סיפורים, שאחדים מהם נרשמו ע״י שמעון ארג ס ט.

33 – רבי חיים בן עטר מעניש רשע

מספר חסאן חלאווה

33. רבי חיים בן עטר מעניש רשע

בסאלי, עירו של רבנו חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, היה אחד חכם, בקי בשבע חכמות, אך רשע גמור. והיה רשע זה מעביר נערי־ישראל מדרך הישר. באו לרבנו חיים מקורביו ואמרו לו:— רשע זה מלא חכמה כרימון. ואתה, רבנו, שותק, ואינך עושה לו כלום ?

אמר ר׳ חיים שם קדוש, ומאז נהפך הרשע לשיכור, מתגולל בחוצות העיר, עד שאנשים היו מתביישים להימצא במחיצתו. כי אמר ר׳ חיים:— כך נאמר: בנפש רעה לא תבוא חכמה.

34 – כיצד נתעשרה משפחת ששון

מספר חסאן חלאווה

כיצד נתעשרה משפחת ששון

משפחת ששון היא משפחה עשירה ומסועפת מאוד בעולם כולו וגם במארוקו יש לה ענף נכבד.

מסופר אצלנו, כי ראש המשפחה, סעיד ששון, עני ואביון היה, ולא היו לו לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. הוא היה נודד בדרכים כרוכל עם סחורתו, והצלחה ופרנסה אין. אך ירא אלוהים היה האיש ורגיל היה לשנן מזמורי תהילים בכל דרכיו. בלילה אחד והוא משנן פסוקי תהילים וקורא את המזמור ״ממעמקיםקראתיך״ י והנה הוא רואה איש בא אליו ואור בהיר מאיר את פניו. והאיש אומר לו:— הנה אבן טובה אתן לך, ושתי דרכים לפניך. או שאבן זו תהיה אבן־החכמים, ואתה וכל זרעך אחריך תהיו חכמים גדולים, או שהיא תהיה אבן־העשירים, ותתעשר מאוד, וכל יוצאי חלציך יהיו עשירים מופלגים לדורי דורות.

ענה לו סעיד:— תשאיר בידי את האבן ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות אחליט את החלטתי.

נגע סעיד באבן והנה חננו אלוהים בהשגה גדולה: בבת־אחת הוא השיג השגות עילאיות. מיד החליט לעשות שאלת חלום, ובחלומו ראה את עצמו בארמון־מלכים, שבו מסמאים זהב וכסף את עיניו. הבין האיש, כי מן השמים מצווים עליו לבחור באבן־העשירים. וכן עשה.

מאז עשירה מאוד משפחת ששון, ויש בה גם תלמידי־חכמים גדולים. ידועה במיוחד האשה פרחה ששון, שאספה ספרים וייסדה ישיבות רבות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט.

35 – השריף שנשרף בשנאתו ליהודים

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

35. השריף שנשרף בשנאתו ליהודים

בימים ההם שלטו בערי מארוקו נציבי המלכות, וגם בעיר קאסבה־טאדלה שלט נסיך מוסלמי ששלטונו היה בלתי מוגבל. השולטן הזה היה אוהב יהודים וקירב אליו את הרב של העיר — תלמיד־חכם מפורסם — כדי שישמש לו כיועץ בענייני המדינה. היה השולטן מקשיב לעצותיו הנבונות של הרב ומכבדו ביותר.

בקאסבה־טאדלה התגורר גם שריף קנאי מאוד, אדוק באמונת מוחמד, צורר יהודים ומכשף. רכש לו שריף זה אהדה גדולה אצל האספסוף, שהאמין בו אמונה עיוורת. הכול חשבוהו לעושה נפלאות, היכול לעלות לשמים בכל עת שירצה. שם הוא אוסף— כך האמינו בני העם הפשוט — כסף, זהב ואבנים טובות, ובשובו לארץ הוא מחלק אוצרות אלה בין אוהביו. השולטן התחשב בהשפעתו הכבירה של השריף על ההמונים, והיה משתדל להחניף לו ולמצוא חן בעיניו.

יום אחד החליט השולטן להושיב את השריף בסוד אנשי המלוכה, כדי לזכות על־ידי כך באהדת נתיניו. הוא שלח את עבדו, נאמן ביתו, אל השריף והזמינו לבוא אליו. אך השריף דחה את ההזמנה. באיגרת־תשובתו כתב! ״כבוד המלך וראש המאמינים! אינני יכול לבוא אל ארמונך בזמן שהכלב היהודי יושב בקרבתך, ואתה, המוסלמי, מקבל עצות מפיו. רק כאשר תיפטר מן היהודי, אקבל את הזמנתך ואבוא אל היכלך״.

שלח אליו השולטן שליח שני והזמינו לפגישה בארבע עינים, שלא בנוכחו­תו של הרב. הפעם קיבל השריף את הזמנת השולטן, והוא בא אל ארמונו. בשיחה עם השולטן הוסיף השריף להשמיץ את הרב:— איך אוכל לראות את היהודי בחברתך, אדוני השליט, כאשר אני מתפלל בספר הקוראן הקדוש ? שומר אני על אמונתי לנביא מוחמד ולבתו, פאטימה הזוהרת, ואינני יכול ואינני רוצה להתפלל בנוכחותו של כופר.

ענה לו השולטן:— אדוני! את היהודי, שהוא רב העדה היהודית בעיר, לא אוכל לגרש בבושת פנים מעלי, אחרי ששירתני באמונה ובמסירות במשך שנים רבות. עוצה לי עצה, השריף, כדי שדבר זה ייעשה בצורה נאותה.

הציע השריף:— כאשר אכנס אני אל אולם הישיבות ואראה את היהודי יושב במקומו, אגיד לו: ״קללת אללה עליך, היהודי״. ואז יבין הרב, כי לא אתה אלא אני משלחו. הסכים השולטן:— יהי כדבריך, השריף הקדוש. למחרת היום הגיע השריף לחצר המלוכה, נכנס לאולם־הישיבות, שבו ישבו שרי המועצה העליונה, והרב היהודי יושב בין המסובים. פנה השריף אל הרב:— קללת אללה עליך, היהודי! שים נעליך־חרפתך על כתפיך!

קיבל הרב את דברי השריף כעלבון לכבודו ולכבוד עדתו, והוא קם ללכת באומרו:— נטלתי את חרפתי על כתפי ושלום על כולכם!— והוא יצא את הארמון בכעס.

בלילה לא עצם הרב את עיניו. מחשבות רבות התרוצצו במוחו: איך להיפטר מן הצורר הגדול, שגנב את לב השולטן, ואיך להענישו. והרי רשע קנאי זה, שהוא זרע טמא, עלול עוד לגרום צרות צרורות לקהילה היהודית בקאסבה־טאדלה ולכל עדת בני ישראל במדינת מארוקו, חס ושלום. החליט הרב לקרוא לעצרת מיוחדת את כל טובי העיר, ובמיוחד את הסוחרים ואת הצור­פים, כי יהודי העיר התפרנסו בעיקר ממכירת תכשיטים, ובין בעלי־המלאכה הצורפים היו אנשים, שרכשו להם שם כאומנים מעולים.

סיפר הרב לכל הנאספים את סיפור המעשה:— השריף־המכשף יושב בחצר המלך והוא עלול לגרום צרות רבות לקהילתנו הקדושה. עלינו לטכס עצה בעוד מועד.— ביקש הרב את הנוכחים להיות אתו בעצה אחת בכל מה שיחליט.

הסכימו הנכבדים לשמוע בקול הרב. וזה קרא אליו את רבי יחיא הצורף, שהתפרסם במעשי ידיו בכל מארוקו, וביקשו לעשות זוג נזמים, מעשה חושב, מלאכה מפוארת ומשובצת אבני חן, שכמוהו אין בכל קצווי המדינה. כן פקד עליו לא לעשות זוג דומה ולא למכור זוג זה בעד כל הון שבעולם.

לא עברו ימים רבים ורבי יחיא הצורף הביא זוג־נזמים אל בית הרב. והנזמים נוצצו בשלל צבעים ובברק זהב, עין לא ראתה כמוהם ליופי, לפאר ולברק. שם הרב נזם אחד בקופסת בדולח. ביקש מיד רשות לראות את פני השולטן. כאשר התייצב בארמון, השתחווה לפני השליט ואמר לו:— אדוני, אביר המלכים אשר במארוקו! הרבה שנים עבדתי אותך באמונה ואני מצטער על שבניגוד לרצוני נאלצתי לעזוב את מקומי לידך. אך נפרדתי ממך באורח פתאומי, מבלי להגיד לך תודה על כל המעשים הטובים שעשית למעני. רק עתה יש בידי לכבדך במתנה צנועה. בתיבת־בדולח זו תמצא נזמ־זהב מפואר המשובץ אבנים טובות, ואותו תשים אשתך היפה בנשים באחת מאוזניה. בטוח אני כי התכשיט ימצא חן בעיניה ובעיניך. — סיים הרב את דבריו, הגיש לשולטן את החפץ היקר ונפרד ממנו לשלום.

המלכה התפארה בתכשיטה היקר בפני כל נשות החצר: היא היתה בטוחה כי ברשותו של המלך יש גם נזם שני הדומה לזה, ושניהם יפארו את קלסתר פניה בנשפים ובקבלות הפנים הנערכים לעתים קרובות בהיכל המלכות. היא פנתה איפוא אל המלך וביקשה ממנו את הנזם השני החסר. חשב המלך בליבו: — הרי השריף שלי הוא כול־יכול; הוא מגיע לשמים ומביא משם כסף, זהב ואבנים טובות: הוא ימלא איפוא את בקשתי ויוריד משם את הנזם השני. הזמין השולטן את השריף, סיפר לו על הנעשה ושטח בפניו את בקשתו:— לב המלכה זע עלי, והיא מחפשת עוד נזם שיתאים לנזם היקר שקיבלתיו במתנה מן הרב היהודי.

לא יכול היה השריף לסרב לבקשתו של הוד רוממותו השולטן, והבטיח לו להמציא את החפץ הנכסף במשך חודש ימים.

והרב ידע כי כל כשפי השריף בשקר ובכזב יסודם, והתרברבותו רק שווא תדבר. הוא ידע כי סוף סוף ייאלץ השריף לבוא אליו. ולהזדמנות זו הוא ציפה. ואכן, כעבור שבוע ימים, בחשכת הלילה, הגיע השריף אל פתח ביתו של הרב. והרב הכין מראש ארבעה בחורים עזי נפש בפרוזדור בית הרב וצווה עליהם:— כאשר יגיע לכאן השריף וידרוך על סף הבית, הרביצו בו מכות נאמנות. הכינו לכם שרביטים לחים טיבלו אותם בחומץ וכל אחד מכם יצליף שלוש הצלפות בגופו של הצורר. וכך היה. כאשר נראה הצורר בפתח ביתו של הרב, הצליפו בו הבחורים בשרביטיהם, וצעקות השריף המולקה נשמעו בכל הסביבה. כאשר שמע הרב צעקות אלו יצא מחדרו, והנה ניצב השריף בפניו בבושת פנים. הרב פנה אליו:— שלום לך, ידידי המפואר! מה אתה עושה בביתו של הכלב היהודי , מצטער אני על השומרים שלא הבחינו בך. באת, שלא כרגיל, לא בבגדי השרד והפאר שלך, ועשית את דרכך כגנב במחתרת. אלף סליחות אני מבקש ממך. הגידה נא לי, מה היא המטרה שבגללה התחפשת והחלטת לראות אותי פנים אל פנים ?

השריף הבליג על כאבו, ובליבו חשב: מתוקה תהיה נקמתי ביהודי זה ובעדתו אחרי שהתכשיט הנמצא אצלו יימצא ברשותי. על עץ גבוה תתנדנד גופתו. ובפיו אמר:— שלום לך, רב נכבד. רוצה אני לבקש ממך טובה.

הכניס הרב את השריף לחדרו וכיבד אותו, באין רואים, בכוס אראק. שתה השריף כוס ועוד כוס ועוד כוס. אחר כך התקרב אל הרב וסיפר לו:— השולטן הטיפש שומע, כידוע לכולנו, בקול אשתו והוא עבד נרצע לה. והנה חשקה המלכה בנזם הדומה לזה שהשולטן קיבלו במתנה ממך. בטוח אני, כי בן זוגו של הגזם נמצא אצלך, בין תכשיטיה ומוכן אני לשלם לך כסף הרבה תמורתו, ובלבד שתמכור לי אותו. השולטן־הכופר עוד ידע את חוזק ידי, כי הרבה זמן לא ישב האיש הזה על כיסאו׳ אך בינתיים עלי להחניף ולרכוש את חסדה של המלכה.

בשמוע הרב את דברי השריף השיכור, הבין שהוא מתכונן למרוד במלכות. הוא פנה אליו:— אדוני, אצווה על אחד הצורפים שלנו להתקין לך נזם־זהב הדומה בכול לנזם הנמצא בידי המלכה. אך אתה, ספר־נא לי אילו כשפים אתה מכין כדי להפיל את השולטן מכיסא מלכותו. בעוד שלושה ימים תבוא אלי כשבידך צרור הכסף תמורת הנזם. אך בוא אתה לבדך, ובשעה של חצות, כשכול התושבים ישנים כבר. אז תספר לי גם על תיכנון פעולותיך. זכור! בעוד שלושה לילות אני מחכה לך בחדר זה.

למחרת היום מיהר הרב אל חצרו של השולטן וגילה באוזניו את דברי השריף:— אם רוצה אתה להיווכח, אדוני המלך, כי אמת בפי, יבוא נא מזכירך הפרטי אל ביתי במועד שקבעתי עם השריף. אני אסתיר את שליחך הנאמן בחדר הסמוך, והוא יראה בעיניו מבעד למחיצה, כיצד השריף ״הקדוש״ שותה אראק וכיצד הוא מקלל את כבודך. כן ישמע את תוכניותיו לקומם את העם נגדך. ייקח נא המזכיר את יומנו, וירשום בו את דברי הבלע של השריף, אז יראה כבוד המלך, מי נאמן לו, מי דורש את טובתו.

ואכן, בעד חור המנעול ראה לבלרו של השולטן את השריף שותה אראק בביתו של הרב. אחרי שהשתכר התחיל לקלל את המלך ואת אשתו ולספר כי הוא עומד לקומם את ההמונים נגד בית המלוכה. המזכיר רשם את כל הדברים האלה ביומנו הנושא את חותם המלך. בסוף נתן הרב את הנזם המבוקש בידי השריף.

בקבלת־הפנים שנערכה כעבור זמן קצר בחצר השולטן נכחו כרגיל השריף, הווזיר הגדול, הוא משנה למלך, כל השרים והשופטים. לפתע היסה השולטן את הנוכחים וביקש מאת מזכירו לקרוא את דבריו של השריף, שנאמרו אחרי שתיית אראק בבית הרב היהודי. שמעו הנוכחים את דברי הבלע של השריף, נוכחו לדעת כי הוא פושע ושיכור. מיד תפסוהו, כבלוהו והוציאו את פסק דינו להיתלות על עץ גבוה בכיכר העיר, לעיני כל התושבים. ואת גופתו שרפו באש.

ליהודי קאסבה־טאדלד, היתה אורה ושמחה. ושעה שחגגו את נצחונם על הצורר, אמר הרב הקדוש ־ בעוונו נשרף השריף, כמו שכתוב: ״צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו״. 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

36 – הסולטאן הרשע והרב הקדוש

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.

36. השולטן הרשע והרב הקדוש

בימי שלטונו של השולטן אל־כחיל (הכחול), שכבש את כל חבל־הארץ איית־וירה, לאחר שעזבוהו הפורטוגזים, כיהן במשרת הקודש בעדת בני ישראל של העיר קאסבה־טאדלה רבי יחיא שבא למקום מארץ ישראל. לפני שנתמנה למשרתו שימש כשלוחא דרבנן (שד״ר) של הוועד הכולל ליהודי מגרב (צפון אפריקה) בארץ ישראל, והיה נוסע מעיר לעיר ואוסף תרומות בשביל תלמידי־חכמים העוסקים בתורה.

השולטן הכחול היה ידוע כרודף נשים ויום אחד בעברו בשטח המלאח (הגיטו היהודי) ראה אשה יהודייה יפת תואר. הוא חשק בה, חטפה והביאה בעל כורחה אל ארמונו. השולטן היה ידוע כשליט אכזר ושואף דמים, והאשה לא יכלה להתנגד לו מאימת המוות. אך השליט ההפכפך לא הסתפק במעשה־השפלה זה. כעבור זמן מה מאס באשה יהודייה זו וגירשה מהיכלו. במקומה חיפש אשה אחרת שתספק את תאוותו.

לפני שעזבה האשה את ארמונו של העריץ, פנתה אליו בבקשה אחת ויחידה:— רק הרב היהודי עשוי לכפר את פשעי, ולכן ברצוני להינשא לרב היהודי יחיא בן יחיא. נשבע לה השולטן בזקנו של מוחמד הנביא ובקבר אבותיו, כי ימלא אתבקשתה. למחרת היום הזמין אליו את הרב יחיא ואמר לו!— יש לי אליך בקשה קטנה וצנועה מאוד, ואל נא תסרב לי.

הבטיח הרב למלא בקשה זו, אך בשמוע הרב את דבר בקשתו ״הצנועה״, נבהל מאוד. הוא ידע שאם לא יעשה כמצוותו של השולטן, ייענש בכל חומר הדין וגם כל בני־דתו יסבלו. אך איך אפשר למלא משאלה זו ולחלל דברי התורה הקדושה ? אמנם, ״דינא דמלכותא דינא״ כפי שאמרו חז״ל «, אך כאן מדובר בעבירה, שבה אמרו: ״ ״ייהרג ואל יעבור״. — כאן — ידע הרב — עליו להצטרף להרוגי־המלכות הרבים, שקידשו בעבר את השם בגזירת המלכים האכזריים של מארוקו.

השולטן התרגז מאוד על הרב הסרבן והוציא את דינו למיתה בתלייה. כן ציווה לבתר את גופו של הרב הקדוש לחלקים ולקברם בבית־הקברות המוסלמי. ליד הקבר העמיד שומרים כדי שלא יוציאו היהודים את הגווייה הקדושה ולא יעבירוה לבית־העלמין היהודי.

בלילה שאחרי הקבורה ירדה אש מן השמים ועטפה את קברו של הצדיק. למחרת היום ראו השומרים כי עצמותיהם של המוסלמים הטמונים בקרבת מקום מנוחתו של הרב הקדוש נתפזרו על פבי כל השטח. בו ביום כרע נפל השולטן הכחול תחתיו, כי החלק התחתון של גופו שותק לגמרי ורגליו לא נשאוהו עוד. השכינוהו העבדים על מיטת האפיריון, כי הוא לא יכול היה לזוז ממקומו.

הבהיל השולטן אליו את ראשי העדה ואת הרופאים המפורסמים, גם הם מבני ישראל, וביקשם להקימו על רגליו. אמרו לו הקרואים:— אין מזור למחלתך עד אשר תעלה על קברו של הרב ותבקש סליחה על העינויים שגרמת לו, ועל שהוצאת אותו להורג בזעמך הגדול. והיה אם תתחרט על מעשיך חרטת אמת, והרב יסלח לך, ותבטיח להיטיב עם היהודים בעתיד, רק אז תשוב לאיתנך.

כמצוות היהודים השתטח העריץ על מקום מנוחתו של הרב הקדוש ונדר להיטיב את דרכו ולא להציק יותר לנתיניו הנאמנים. כל העדה התפללה לשלום השולטן והוא נרפא ממחלתו ושב לאיתנו.

בחלום הלילה נראה הרב יחיא בן יחיא לכמה ממקורביו והודיע להם: — אין להעביר את עצמותי מבית־הקברות המוסלמי אל בית־העלמין היהודי, כי אינם יותר בבית־הקברות המוסלמי. על בני העדה לבוא להתפלל בין שניהצוקים שליד הגשר הפורטוגזי, כי שם נקבע מקום מנוחתי. נשמתי תישאר צרורה לנצח בחלל האוויר של המלאח היהודי בעיר.

ואמנם הוקם במקום הזה בית מיוחד המשמש כבית תפילה עד עצב היום הזה. מכל רחבי מארוקו באים למקום הקדוש יהודים כדי לשטח את בקשותיהם בפני הצדיק׳ שקידש את שם שמים ברבים וכדי להעלות נר־זיכרון לשמו.

37 – השייך של אסאווירא והרב חיים פינטו

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.

יעקב אלון (מספר סיפורים 35—36)׳ נולד (1927) בקאסבה־טאדלה, בהרי האטלס התיכון. אביו (יהודה) היה מראשי העדה בעיר, צורף וסוחר תכשיטים. אבותיו היו גבאים ופרנסים בקהילות יהודיות רבות של מארוקו. למד ב״חדר״ ובבית־הספר ״אליאנס״. שם לימדו הרב המקומי, יהודה אבוט­בול׳ את יסודות הדת היהודית. בגמר חוק לימודיו יצא לקאזאבלאנקה, שם למד כשנה וחצי, עד לסגירת בית הספר בפקודת שלטונות וישי, בשנת 1942, עבד עם אחיו בפקידות. בתום מלחמת־העולם השנייה התחיל לעסוק בהפצת עיתונות ציונית. עם החלטתו לעלות חיסל ביוני 1948 את עסקיו ובדרכו לארץ שהה כמה חודשים בצרפת. הגיע לארץ באוקטובר 1948׳ בתקופת ההפוגה, התגייס לצה״ל, ובו שירת עד נובמבר 1949. כשנתיים התגורר בנס־ ציונה, עבד בחקלאות והיה פעיל בהסתדרות. בשנת 1951 עבד כשוטר מיוחד, נשא אשה ועבר לגור באשקלון. כשנתיים עבד כמחסנאי, ומאז 1955 הוא מפקח באגף מם ההכנסה באשקלון. מיום הגיעו לאשקלון עוסק יעקב בצורכי ציבור, והוא פעיל בוועדות עירוניות והסתדרותיות העוסקות בבעיות הקליטה, חבר ״מרכז התאחדות עולי צפון אפריקה״ בארץ ויושב ראש סניפו האשקלוני. כדרך העסקנים הוא משלב בנאומיו ובשיחותיו קטעי סיפור ואגדה, ששמעם בילדותו ובנעוריו. אחדים מהם נרשמו מפיו ע״י זלמן בהרב.

37. השייך של סואירה והרב חיים פינטו

הרב חיים פינטו היה משרת באמונה את צאן מרעיתו בקהילה היהודית שבעיר סואירה. הוא היה איש צנוע בהליכותיו, צדיק הדור, שומר אמונים ובעל מופת. היוצא מפיו הקדוש — דברי אמת וצדק, והפוגע בכבודו — נענש בידי שמים. יום אחד, כאשר עבר הרב ברחובותיה של העיר, פגש בו השייך הערבי, שליט העיר. כאשר ראה את הרב בבגדיו המיוחדים ובגלימה הארוכה, החבושה על כתפיו׳ התרגז השייך׳ קרא אליו את אחד מעושי דברו וציוה עליו :— העבר לרבי את דברי פקודתי: ״אל יוסיף הרב להיראות בפני בלבושו זה. אם אראנו שנית בו, אחבוש אותו בבית האסורים״.

כאשר חזר בו ביום הרב חיים פינטו אל ביתו שברובע היהודי, הוא חשב בלבו: כיצד אוכל ללמד גוי זה דרך ארץ כלפי שומרי דת ישראל ? עלי ללמד את השייך המתרברב לקח, כדי שרשע זה יזכרנו לעולם. עליו לקבל את העונש ועוד לבוא אלי כדי לבקש סליחה על חוצפתו.

בלילה ההוא נכנס השייך, אחרי שאכל, שתה והיטיב את לבו, אל חדר השינה שבארמונו. הוא עישן את הנרגילה כדרכו, התפשט ושכב לישון במיטתו. טרם הספיק להירדם, והנה פקדו אותו שדים, הפשיטו מעליו את כותנתו, הצליפו בשוטים על גופו הערום והסתלקו.

עד חצות הלילה התהפך השייך במיטתו מצד לצד ולא יכול היה להירדם מעוצמת הכאבים. הוא קרא למשרתיו, ואלה מצאו את אדונם פצוע וזב דם. בכל העיר לא נמצא רופא היודע לחבוש את פצעי השליט. וגדול הפלא: המשרתים לא ידעו כלל, כיצד נכנסו המכים המצליפים לחדר משכבו של השליט.

גם בלילה השני חזרו המצליפים על מעשיהם. השייך הרגיש את מתנת ידם ביתר עוז, כי טרם נרפא מן החבלות של הלילה הקודם.

בבוקר הוזמנו אל השייך כל המכשפים והרופאים שבעיר, אך הם לא יכלו למצוא תרופה לגופו הדואב. בו ביום בא הפחה (המפקח הדתי על השריפים המשמש גם כראש הדת המוסלמית במדינה) בכבודו ובעצמו לבקר את השייך. כאשר מצאו שוכב על ערש דוד, שאל:— מה קרה לך ? מדוע ואיך נפצעת ? לא ידע השייך להשיב על שאלת הפחה. הוא הרגיש כי שדים מחבלים בו ביד אכזרית, אך לא ידע את סיבת הדבר.

התחיל הפחה לחקור את השייך על מעשיו בימים האחרונים:— ספר נא לי, אחי השייך, מה עשית בימים האחרונים ? במי פגעת ? את מי קיללת ?

ענה השייך:— אינני זוכר כל מעשה רע שעשיתי. אמנם — כאן נזכר השייך — שלשום פגשתי ביהודי אחד לבוש בגדים ארוכים. התרגזתי מאוד על יהודי זה הצועד בעיר מוסלמית בגאווה כזאת, וציוויתי עליו לפשוט את בגדיו אלה. כן איימתי עליו, שאם אפגוש אותו שנית באלה הבגדים אושיבנו בבית האסורים.

אמר לו ראש השריפים לשייך:— למזלך הרע פגעת ברב החכם חיים פינטו, וממנו באה לך צרה זו. לא תיפטר מן העונש עד שלא תבקש את סליחתו של האיש הצדיק. שלח על ידי מתנה לרב, ואני אשתדל לפייסו ולבקש את סליחתו ומחילתו על אשר פגעת בכבודו.

הוציא השייך מבית גנזיו ארנק, ובו שלוש מאות ריאל, ושקלם על יד הפחה. בכסף זה קנה הפחה שמונה תרנגולים אבוסים, כבש אחד וכמה בקבוקי יין. את כל זה הביא הפחה אל ביתו של הרב, השאיר את המתנה בחוץ ודפק על הדלת. שמעה המשרתת את קולו של הפחה, המבקש להיכנס לביתו של הרב ושאלה אותו:— מה רצונך ?

ביקש בעל המשרה הרמה להתקבל אצל הרב, רבי חיים. פקד הרב על המשרתת להגיד לפחה:— מסרי נא לראש השריפים כי אין אני רגיל לקבל מתנות. יחזיר נא את כל הכבודה אל ארמון השייך, ואני מבטיח כי הלילה לא יבואו השדים לענות את גופו, כי אבקש רחמים עליו.

התפלא הפחה: מניין נודע לו לרב על בואו ועל המתנות שהביא עמו ? כל אותו ערב ישב הפחה על יד מיטתו של השייך, וסיפר לו על צדקתו ועל מעשיו של ר׳ חיים פינטו לטובת בני שתי העדות שבעיר, יהודים ומוסלמים כאחד. ביקש השייך לחרות על שערי העיר באותיות מאירות עינים: ״הפוגע בכבודו של רב העיר, רבי חיים פינטו, כאילו פגע בכבודי. לא יינקה האיש אשר ימרה פקודתי זו, כי גם אני את ידו החזקה של הרב הרגשתי״. ראו כל תושבי סואירה את הכתוב על שערי עירם ושמרו את הדבר בלבם.

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

38. הרב חיים פינטו ורוכלי סואירה

השייך של סואירה ערך סעודה גדולה לרגל נישואי בנו. הרוכלים שבשוק העירוני החליטו להביא מתנות לארמונו של השייך. כל אחד מהם לקח תרנגול־הודו שמן על שכמו וכולם יצאו בצוותא, בתהלוכה עליזה, ברחובות העיר. השעה היתה שעת צהריים, והשמש להטה על ראשי הרוכלים. פתאום ראו הצועדים את הרב חיים פינטו, רבה של העיר, הולך בצלם של הבתים. הם דחפו אותו באומרם:— לך מכאן, יהודי מזוהם, המקלקל את ריח העיר הקדושה. יותר מדי מתקרב אתה אל בתי המאמינים, עבדי אללה ומוחמד נביאו.

הסתכל הרב בבעלי הכנף, ואלה נתפגרו מיד, כי לא נשארה בהם רוח חיה. אותה שעה יצא השייך אל הרחוב, ראה את הרוכלים ועל כתפיהם תרנגולי־הודו מתים. הוא התחיל להכות בהם בפרגולו והם סיפרו לו על סיבת הדבר. מיד נפל השייך על ברכיו, שם את המאכלת על צווארו, וביקש סליחה ומחילה מאת הרב. והרב חיים פינטו הודיע לו כי אין לו מה לדאוג ייקח נא את התרנגולים לבית המטבחיים, שם ישחוט אותם השוחט היהודי לפי דיני ישראל.— אז אמחול לך. ואל תכה את האנשים. הבט וראה! התרנגולים חיים!— סיים הרב פינטו את דבריו.

עשה השייך כמצוות הרב. ואכן, רוח־החיים חזרה אל גופם של התרנגולים.

מאז גדל כבוד הרב פינטו בעיני השייך של העיר ובעיני כל התושבים. מובן שגם בני עדתו נהנו מכבוד רב.

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

39. מדוע רחמנים בני סואירה

רגיל היה רבי חיים פינטו לשבת ליד שערי העיר סואירה בימים שבין פורים לפסח ולבקש כל יהודי העובר ברחוב לתרום ל״קמחא דפסחא״ של הקהילה היהודית.

ארבעה ימים לפני חג הפסה עבר ליד ישיבתו של רבי חייא יהודי עשיר, שהיה מפורסם בסביבה כולה כקמצן גדול. ביקש ממנו הרב חמישה ריאלים־זהב, צדקה לעניים. אך הגביר לא רצה לתת מכספו לנצרכי העיר, על אף תחנוניו של רבי חיים. ציווה הרב על שמשו:— לך בעקבותיו של הכילי, שאין רחמים בלבו, וכאשר ייכנס אל ביתו, היכנס אתה אחריו, אמור שלוש פעמים את ״שמע ישראל״ וצא משם.

עשה השמש כמצוות הרב, ושעה שעזב את ביתו של העשיר, מת בעל הבית. כאשר הביאו בני העיר את הקמצן לקבורה, נשא הרב פינטו נאום הספד על קברו. ואלה היו דבריו:— ידעתי, כי עשיר זה עומד למות, וביקשתי ממנו שינדב צדקה, כדי שיינצל בזכות הצדקה מן המוות. אך הוא לא רצה לשמוע בקולי, ובעוונו מת האיש. לכן ירבה כל יהודי במתן צדקה לעניים, ובזכות הצדקה יהיו לו חיים טובים וארוכים.

חרתו יהודי העיר סואירה את דברי הרב פינטו על לוח לבם, ומכאן האמרה המפורסמת בכל מדינת מארוקו! ״יהודי סואירה רחמנים בני רחמנים הם״.