מורשת יהדות מרוקו

44 – שלמה המלך והמלכה כשירא

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

44. שלמה המלך והמלכה כשירא

שלמה המלך רצה לשאת לאשת מלכה יפהפייה׳ ששמה כשירא, אך המלכה התנתה תנאי:— בנה לי תחילה ארמון העשוי כולו עצמות נשרים. נתן שלמה המלך הוראה לנשרים שיאבדו עצמם לדעת, כדי שיוכל לבנות את הארמון. באו הנשרים המסכנים אל הינשוף וביקשוהו:— בוא אתנו אל המלך.

ענה להם הינשוף!— אלך בעצמי אל שלמה המלך, אסביר לו את הנזק הנגרם על־ידי נשים בעולם הזה, ואשאל אותו: מדוע חולקים לנשים כבוד רב כל כך ?

אמר ועשה ובא אל שלמה המלך. בהגיעו סיפר סיפור זה: אשה אחת אהבה מאוד את בעלה, והשניים היו זוג נאהבים למופת. עשו בני הזוג הסכם ביניהם, שאם אחד מהם ימות, לא יבוא בן־הזוג שיישאר בחיים בברית הנישואין.

עברו חלפו ימים, והבעל מת ונקבר. יצאה האשה אל בית־הקברות, כדי להתאבל על בעלה שלושה ימים, כמנהג המקום.

יום אחד גנב עיוור אחד משהו מאוצרו של המלך. המלך מסר את העיוור לידי הווזיר (משנה למלך) שלו ופקד להוציאו להורג. בדרך לתלייה הצליח הגנב העיוור לברוח. חיפשוהו השוטרים בכל מקום, אך לא מצאוהו. רק במקום אחד טרם חיפשו, והוא בית־הקברות. הלך הווזיר עצמו אל בית הקברות כדי לחפש שם את הגנב העיוור. והנה הוא רואה שם אשה אחת המתאבלת על בעלה. סיפר הווזיר לאשה על העיוור שברח, והוסיף:— המלך מאיים עלי, שאם לא אתפוס אותו, דמי בראשי.

הצביעה האשה— הנה מת בעלי זה יומיים, ובימי־חייו האחרונים היה עיוור. נוציא אותו מקברו ונמסור אותו למלך במקום העיוור שברח.

• והרי לך נאמנות של אשה — סיים הינשוף את סיפורו. ענה שלמה המלך לינשוף ואמר:— גם אני אספר לך סיפור:

בני זוג אחד אהבו מאוד זה את זה, ודבר לא היה חסר להם. יום אחד הגיעה לידי הבעל סחורה משובחת, אך הוא לא רצה לנסוע כדי למכור אותה, כי לא רצה לעזוב את אשתו יחידה ובודדה. הוא ידע כי בעיר הקרובה יוכל למכור את סחורתו ברווח גדול, ולכן היה עצוב מאוד. האשה הרגישה, כי בעלה עצוב ביותר ושאלה:— מה קרה לך, בעלי ?

• לא כלום — ענה תחילה הבעל, אך בסופו של דבר גילה לה את הכול. האשה ביקשה את בעלה, שילך וימכור את סחורתו:— אין לך כל סיבה וכל צורך להיות קנאי.

לקח הבעל את הסחורה והלך אל העיר הקרובה. כשהגיע לשם, נתפס על־ידי המלך והושם בבית־הסוהר.

חיכתה חאשה לבעלה עד שנודע לה, כי הוא נאסר על ידי המלך. מה עשתה, התלבשה יפה, התייצבה לפני המלך וביקשה את בעלה בחזרה.

החליטו ביניהם המלך והווזיר שלא להחזיר את הבעל, אלא בתנאים מסוימים…

האשה הסכימה והזמינה את המלך ואת הווזיר אליה הביתה. ומה עשתה ? פרשה את שטיחיה בחצר ואת המפתן מרחה בדבק.

כשנכנסו השניים לחדר, התחלקו והשתטחו על הרצפה האשה סגרה על שניהם את הדלת והודיעה להם:—אשחרר אתכם בתנאי שתשחררו את כל האסירים.

ענה המלך ואמר:— אשחרר את בעלך בלבד.

• לא!— התעקשה האשה. — את כל האסירים תשחררו.

הסכים המלך לשחרר את כל האסירים ואישר את השיחרור בחתימת ידו.

עמדה האשה והתבוננה באסירים היוצאים לחופשי. מספרם הגיע ל־3000 איש. בין האחרונים מצאה גם את בעלה.

אבל הבעל לא הבחין כלל, כי אשתו עוקבת אחריו. הוא תמה בלבו: מסכנה אשה זו. מה היא עושה, בודדה בדרכים , והוא עבר על פניה מבלי להקדיש לה מבט.

והרי לך נאמנותה ומסירותה של אשה מול שכחתו וחוסר שימת־לבו של בעל — סיים שלמה המלך את סיפורו, ונשא את המלכה כשירא לאשה.

משה רבנו והמומר

למלך אחד היה יועץ מומר, שהיד. שונא את עם ישראל שנאת מוות. פעם התייצב היועץ לפני המלך ואמר לו:— היהודים מלומדים בנימים עד היום הזה, כי עדיין חי ביניהם משה רבנו, אלא שהם מסתירים אותו ואינם רוצים לגלות את מקומו למלך.

ציווה המלך על היהודים להביא אליו את משה רבנו תוך שלושה ימים, ויהי מה. ולא — יוציא את כל היהודים להורג.

מה עשו היהודים ? הכריזו תענית, ישבו יומם ולילה בבית־הכנסת והתפללו. וכי מה יכלו לעשות, המסכנים ?

ביום השני של התענית, רק יצאו היהודים מבית־הכנסת, והנה הם רואים אדם פשוט, כנראה רשע שאינו מאמין באלוהים ,יושב ואוכל. שאלו אותו:— מדוע אתה אוכל ? ענה להם:— ומדוע אתם צמים ?

סיפרו לו על גזירת המלך. אמר האיש:— טוב. אלך למלך ואתם תגידו לו כי אני ״משה״. אם בין כה וכה נגזר על כולנו למות, הרי מה יכול המלך לעשות לי יותר מזה ? יהרוג אותי.

לבש האיש בגדים יפים, מאלה שבהם היו משתמשים בעבר הרחוק, נטל מקל גדול בידו, התייצב לפני המלך והכריז:— אני משה!

קרא המלך ליועצו, כדי שיזהה את המלומד בניסים, שמא מרמים אותו היהודים.

צחק היועץ בלבו ואמר: — אדרבא, ינסה אותו המלך בניסים. הכריז משה באוזני המלך: טוב! אעשה לכם נם שטרם ראיתם כמוהו. הביאו לי אמבטיה מלאה מים רותחים. לתוכה תשליכו את היועץ. תראו, כי אני מוציא אותו מתוך האמבטיה בריא ושלם. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהיה בעשרים שנה צעיר יותר.

כאשר שמע זאת היועץ, הוא רץ אל המלך בקריאה:— אכן, נכון הדבר! זהו באמת משה רבנו, והוא מסוגל לעשות נם זה. שלח המלך את ״משה״ בכבוד גדול הביתה וציווה לבטל את הגזירה.

יצחק וקסלר (רושם) סיפורים 48—56), יליד וילנה (1916). למד באוניברסיטת וילנה בלשנות קלאסית׳ אבל ראה נגד עיניו תפקידים חשובים יותר מן הלימודים, ועלה בשנת 1935. עם עלייתו התמחה בעבודה במחצבות (״כיבוש האבן״), והצטרף לקבוצת ״החוצבים״ שהיוו את הגרעין של ״מעלה החמישה״ בהרי ירושלים. כחבר מעלה החמישה הדריך את עולי חניתה בעבו­דות אבן וחיצוב. כן הדריך בעבודות ההר את חברי הפלמ״ח ״החושלים״ בהרי כנען ואת חברי כפר עציון בהרי ירושלים.

.באסע״י שמורים 67 סיפוריס שנרשמו על ידיו. לדבריו ינק בעיר מולדתו, וילנה, את ״החיבה לעממיות ולכל הקשור בפולקלור יהודי עסיסי״. נוהג לפתוח בסיפור וליזום מעין תחרות־סיפורים בינו ובין מספריו, שרובם תושבי מעוז ציון(״קסטל״).

מרדכי א ו ל ו (מספר! סיפורים 48—49),

 יליד פאס (1938), נשוי, 12 שנים בארץ׳ תושב ירושלים. מסגר לפי מקצועו. היתה לו ילדות קשה: הוריו חרשימ־אלמים׳ והוא עצמו התחיל לדבר רק בגיל 10.

— הוא בחור גבוה ויפה־תואר—מספר עליו יצחק ו ק סל ר — וכשהוא מספר את סיפוריו׳ לובשים פניו ארשת של מתיחות ורצינות, עיניו מצטמצמות במין דבקות חסידית, וכולו נתון בסיפורו. אין להפסיקו אז. ואם נכנסים לדבריו בהערה שלא לעניין, ניתק פתיל סיפורו, מפניו העדינים ורבי־ההבעה סר קסם הסיפור, ומעין רוגז ואכזבה תופסים את מקומו. הוא אוהב לספר, והוא מוקסם מן העובדה שבני־אדם מקשיבים לו. הוא מספר באריכות ומבלי לסטות מן המסלול.

50. אלישע בן יעיש בעל המופת

בעיר מקנס חי מלך רשע, ששנא מאוד את היהודים והיה עושה להם צרות הרבה. וכיצד ? הוא היה מטיל עליהם מיסים רבים, אוסר עליהם את המסחר, דוחף אותם ל״מלאח״. בקיצור — היה עושה להם מוות ממש.

וב״מלאח״ של היהודים היה אז רעב גדול, גדול מאוד. אין פרנסה ואין לחם. ראה זאת המלך הרשע, מה עשה?— הכניס לתוך ה״מלאח״ שני אריות גדולים, וגזר על היהודים:— מוכרחים אתם להאכיל יום יום את האריות האלה. — והוסיף בהנאה:— הם זקוקים לבשר הרבה!

איך יאכילו היהודים שני אריות גדולים, ומניין יקחו בשר הרבה, ולהם עצמם אין אפילו לחם לאכול ?

עשו היהודים את עצמם, כאילו אין הם רואים לא את הכלובים ולא את האריות. בוקר בוקר הם הולכים לבית־הכנסת, ואת האריות אינם רואים, כאילו לא היו קיימים כלל.

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אהד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

היו האריות רעבים ביותר, כירסמו את סורגי הכלובים עד שהתפרצו החוצה והשתחררו.

ראו היהודים שכך הוא הדבר — האריות חופשיים הם וסכנת־מוות מרחפת ב״מלאח״ — והתחילו צועקים, בורחים ומסתתרים בכל מקום. הם לא היו הולכים לא לתפילה ולא לפרנסה, רק יושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם, ביום ובלילה.

וב״מלאח״ של מקנם העיר היה גר צדיק גדול בשם אלישע בן יעיש, שכל העניין הזה לא איכפת לו— לא אריות, לא קונצים ולא אבטיח. כל היום וכל הלילה הוא יושב והוגה בתורה בבית־הכנסת, כמנהגו מני אז. כי תמיד היה הוגה בתורה, לומד יומם ולילה. נכנסו האריות לתוך בית־הכנסת, והחכם אלישע בן יעיש הסתכל בהם בלי כל פחד… ככה, כמו שמסתכלים באדם. הוא אמר תפילה קצרה  ואמר לאריות לשכב. נשכבו האריות על ידו, כאילו היו שני כלבים. אחר כך אמר להם החכם:— בואו אחרי.

• המספר טוען, כי יש תפילה מיוחדת להשקטת ׳חיות רעות ולאילופן, אך היא נשתכחה ממנו (הערת הרושם).

הלכו האריות בעקבות החכם אלישע בן יעיש כמו שני כלבים. והחכם יצא מן ה״מלאח״ והובילם אחריו ישר אל ארמון המלך. ראו אותו השוטרים המבוהלים׳ פחדו מאוד ונתנו לו להיכנס לתוך ארמון המלך. ברירה היתה להם? בארמון אמר החכם למלך:— אדוני המלך רם המעלה! הנה הבאתי לך בחזרה את שני האריות שלך, קח אותם ותן להם אתה אוכל.

עמד שם וזירו של המלך. הוא כעם מאוד על חוצפת החכם היהודי׳ הלועג בדבריו על המלך, ואינו מתייחס אליו בכבוד. פנה לחכם!— כך מקיימים אתם, היהודים, את פקודת המלך ? ! וכיצד אתה, בוגד זקן, בן כלבים, מעז להתחצף כך בפני מלכנו הגדול  ! בחיי שלי, בן מוות אתה! ופה תהיה הקבורה שלך! אמר לו החכם:— אתה, שתוק! אין זה כלל עסקך. אם תוציא מלה נוספת מפיך, בחיי התורה, שאני הופך אותך מיד לקוף! אמר הווזיר:— נראה. ירק החכם והווזיר נהפך לאריה שלישי.

ביקש המלך את החכם אלישע בן יעיש, שיחזיר לו את הווזיר שלו, אך החכם אמר:— רק אם תיקח ממני את שני האריות שלך ותבטיח לא לעשות צרות ליהודים כל עוד אתה חי, אמלא את בקשתך. כשתמות — לא איכפת לי, אבל כל זמן שאתה חי, עליך להבטיח לי זאת.

הבטיח המלך לחכם, שכל ימי חייו לא יעשה צרות ליהודים. שוב ירק החכם יריקה קלה על האריה השלישי, והוא נהפך לווזיר.

המלך הרשע קיים את הבטחתו עד יום מותו. ויהודי מקנס חיו בשלום ובשלווה.

51 – כיצד בא הכסף לעולם

מספר שלמה חזן

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

כיצד בא הכסף לעולם

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו בני־אדם חושבים כל החיים שלהם רק על המוות. הם לא היו נהנים, לא מן האכילה ולא מן השתייה, כי חשבו רק על מלאך המוות ועל יום המוות. למה ? — כי טרם היה להם אז על מה לחשוב: מחשבות אחרות טרם נבראו בעולם. ומה היה קורה ? — ככל שזקנו, הלכו בני אדם ונעשו רזים יותר ויותר! כי זה טיבה של מחשבה על המוות: היא אוכלת את בשרו של אדם בעודו בחיים. וכשמתו בני־אדם הם היו עור ועצמות ממש, בלי שום בשר. ולתולעים שבאדמה לא היתה כל תועלת מהם.

יום אחד באו התולעים להתאונן בפני הקדוש־ברוך־הוא, וכך טענו לפניו: — ריבונו של עולם, כאשר בראת אותנו, אמרת, כי נאכל בשר. והנה מה נאכל, כשכל בני־אדם מתים רזים וצנומים עד כדי כך, שבקושי מחזיק העור את העצמות, ובשר אין עליהן כלל. אולי נאכל עצמות ? אמר אלוהים:— הצדק אתכם. אתייעץ עם המלאכים. שמעו המלאכים את טענות התולעים וגם הם הודו, כי הצדק אתן. הרי הן נבראו כדי לאכול בשר.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא ? הוא הוריד את הכסף לעולם. היה האדם קונה במאה ומוכר במאתיים, והיה משתעשע הרבה בענייני מקח וממכר ורווח, עד ששכח על המוות, כי היה חושב כל הזמן על הכסף. ומה היה עושה? מן המאתיים שהרוויח היה קונה סחורה בעד מאה ובעד מאה היה קונה צורכי אוכל. והיה לו על מה לחשוב:— איך להרוויח כסף ואיך להוציאו. ומן האוכל_; הלך והשמין.

ועכשיו, כאשר מתים בני־אדם, שמחות התולעים ומודות לקדוש־בריך־הוא על חסדיו הגדולים.

52 – על מה העולם עומד

מספר שלמה חזן

52. על מה העולם עומד

פעם אחת כאשר אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, הקריב ביום הכיפורים פר בבית־המקדש, קפץ הפר מתחת לידיו של אהרון והרביע פרה. המליטה פרה זו עגל חזק ובריא מאין כמוהו. לא עברה שנה והעגל גדל והיה עצום יותר מכל העולם כולו.

לקח אלוהים ישתבח את העולם ושם אותו על קרנו של פר זה. עומד לו הפר ומחזיק את העולם על קרנו כל הימים, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך־הוא. אבל יש ואנשים חוטאים, החטאים קשים והעולם נעשה כבד מהם. אז מתעייף הפר הרבה מן המשא הכבד, ומה הוא עושה ? הוא זורק את העולם ומעבירו מקרן לקרן בתנועת ראש. אז באות לעולם רעידות אדמה, המלוות רעש גדול. הרבה אנשים רשעים מתים ואתם חטאיהם הכבדים. ושוב קל לפר, והעולם עומד יציב על הקרן האחת.

כך מגלגל הפר מדי פעם בפעם את העולם מקרן לקרן, וגורם לרעידות אדמה ולאמונות אחרים, לא עלינו. והחטאים מתנערים.

ואם תשאלו, למה דווקא על קרן פר? אשיב: כדי שבני אדם ידעו את הסכנה ויראו עד כמה הם תלויים בחסדי אלוהים. אם יקיימו את המצוות ויקדשו את שמו יתברך יום יום, יעמוד הפר במקומו ועל קרנו יישאר עולמנו קבוע, יציב ושקט.

מספר שלמה חזן

53. הגוזלים שלימדו את העורב

העורב השחור« חכם יותר מכל העופות.

פעם אסף אבא־עורב את הגוזלים שלו כדי ללמדם חכמה, ואמר להם:— הנה זקנתי, אך במשך חיי הארוכים למדתי וראיתי חכמה הרבה. עוד מעט ואמות, לכן רוצה אני ללמדכם חכמה, שתעזור לכם בחיים. אם תראו בן אדם מתכופף, דעו לכם, כי הוא רוצה להרים אבן ולזרוק אותה עליכם. לכן תברחו והתעופפו בעוד מועד, לפני שהוא מתרומם ומיישר את גבו. אז תהיו בטוחים בחייכם.

והיה שם אפרוח שזה עתה נולד. אמר האפרוח לאביו:— אין זה טוב, אבא, מה שאתה מלמד אותנו. מניין לנו שהאדם לא הביא אתו אבן בכיסו ? צריך לברוח עוד לפגי שהאדם מתכופף. צריך לברוח מיד, כאשר רואים אדם. אמר אבא־עורב:— זה עתה נולדת, וכבר אתה פיקח יותר מאביך, ורוצה ללמד את אביך חכמה ? אם כן הדבר, אין לי מה ללמד אתכם — פנה העורב לגוזליו. — לכו ולימדו חכמה מפי הגוזל שזה עתה נולד. משום כך רגילים לומר ? ״הגוזלים מלמדים את הציפור״.

• לפי המסורת, שבידי המספר, למד יעקב אבינו מעורב שחור זה את סדרי הקבורה (הערת הרושם).

54. הכל בגלל דגש

כאשר יצאו היהודים ממצרים, הם הלכו בחיפזון ובדרך־לא־דרך. כך הגיעו לים־סוף. היה הים רועש מאוד. ראה זאת משה רבנו, התחיל מתפלל ואומר: ״מי כמוך (בכ' בלתי דגושה) באלים ה׳ ״. געשו מי הים עוד יותר. המשיך משה רבנו בתפילה ואמר: ״ומי כמוך (בכ' דגושה) נאדרי בקודש״. רק הוסיף משה רבנו את הדגש באות כ', ומיד נקרע הים והמים ניצבו מימין ומשמאל כשני קירות.

עברו בני־ישראל בתוך הים ומשה הולך בראשם וקורא כל הזמן בקול רם: ״ומי כמוך! ומי כמוך! ומי כמוך!״ ומקפיד על הדגש בכ', כדי שהנס לא ייפסק, כל עוד לא גמר כל העם לעבור.

ובתחתית הים שכב לו דג עצום, שישן את שנתו. הרי זה אותו דג עצמו, שבלע אחר כך את יונה הנביא, ונגזר עליו לישון מששת ימי בראשית, עד שיגיע זמנו לבלוע את הנביא. רק אז עליו להתעורר ולמלא את שליחותו.

עלו בני־ישראל על גב הדג וצעדו על גבו, כפי שצועדים על כביש. והיתה להם ההליכה קלה ונוחה, ולא נעקצו מן העקרבים הרבים שבים, ולא ניזוקו מן האבנים החדות שבקרקעיתו, ולא היה בלבם כל פחד.

ופרעה מלך מצרים, שרדף עם חילו אחרי בני ישראל׳ הגיע גם הוא לים סוף. הוא שמע מרחוק, כיצד קורא משה רבנו בקול גדול: ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך״… ומטעים את הדגש באות כ' והוא הבין כי זאת היא מלה קדושה לעשיית נס על הים ולקריעת המים. התחיל גם הוא לצעוק בקול גדול ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך…״. והנה נשארו המים ניצבים כשתי חומות מימין ומשמאל, ופרעה עם חילו ועם מרכבותיו נכנסו לתוך הים ורדפו אחרי בני ישראל.

הגיע פרעה אל הדג׳ שנועד לבלוע את יונה׳ ועלה עם הרכב הכבד שלו על זנבו של הדג. הרעיד קצת הדג את זנבו, כי הרכב הכבד של פרעה דגדגו קצת. נשרו טיפות אחדות של מים ישר לתוך אפו של פרעה. נשם פרעה את המים לקרבו, והטיפות נכנסו לתוך גרונו. וכל הזמן אין פרעה חדל מלקרוא: ״ומי כמוך ומי כמוך ומי כמוך״, ומלהטעים את הדגש ב־כ^׳. אבל בגלל טיפות המים שנכנסו לו לאף ולגרון, נשתבשה לו הקריאה. כי איך יבטא אדם כ׳ דגושה, כשאפו סתום במים ?

יצאה מפי פרעה הקריאה ״מי כמוך׳׳ כשה־כ׳ רפה, בלי דגש בה, וחומות  המים התמוטטו, ופרעה וחילו טובעו בים־סוף.

העכברים שאכלו את הברזל

מספר שלמה חזן

אומרים אצלנו: ״העכברים אכלו את הברזל״. ועל שום מה? — על שום מעשה שהיה. והמעשה שהיה כך היה:

פעם־פעם, לפני שנים רבות מאוד, חי איש עשיר, עשיר מופלג, אשר לו כסף וזהב בלי סוף ובלי גבול. וככל שעושרו גדל נעשה העשיר טוב־לב יותר ורחום יותר. שלא כעשירים אחרים, שככל שעושרם גדל, גדל גם רוע־ליבם. עשיר מופלג זה רצה לעשות רק טובות לבני־אדם, אלא שלא ידע איך: הוא חשש, שאם יחלק לעניים כסף בלי אבחנה, יחשבוהו למשוגע. מה עשה ל ?— הלך וקנה מצרכים, שבני־אדם זקוקים להט הרבה, ושבגלל עוניים אין הם יכולים לקנותם, קנה במאתיים ומכר במאה. היו באים אליו כל הנצרכים, קונים מה שקונים ושמחים הרבה. ראו שאר העשירים בעיר, כי הכול קונים רק אצלו, ונתקנאו בו הרבה. התחילו לרגל אחריו כדי לברר, איפה הוא משיג סחורה זולה כל כך, עד שהוא יכול למכור אותה במחירים נמוכים כל כך. חיפשו וחיפשו, חקרו וחקרו, אך פיתרון לא מצאו. ובינתיים עומדים כל העשירים בחנויות שלהם ואין להם פרנסה בכלל. ולמה?— מפני שהכול קונים רק בחנותו של העשיר המופלג. לחנויותיהם של שאר העשירים אפילו כלב אינו נכנם.

התאספו עשירי העיר לאסיפה והחליטו לעשות יד אחת, לאסוף את כל הכסף ביניהם, לבוא עם כל הכסף לעשיר המופלג ולהציע לו שותפות. כך יגלו את סודו וידעו איפה הוא קונה סחורה זולה כל כך.

הביאו עשירי העיר את כל כספם אל העשיר המופלג והציעו לו שותפות. גילה להם העשיר, כי אין הוא מעוניין ברווחים בעסקיו: ואם רוצים הם לנהוג כמוהו, בבקשה; הוא ישמח לשתף את כולם בעסקיו. שמחו העשירים על השותפות והכניסו לעסק את כל כספם, חתמו על חוזה ונסעו לקנות סחורה. רק באו אל הסוחרים הגדולים, שאצלם היה העשיר קונה את סחורתו, ומיד שמעו מה ששמעו, ונוכחו לדעת, כי אכן, העשיר באמת ״משוגע״ הוא, עושה את מסחרו סתם ככה, רק כדי לקלקל לאחרים. את כספו הוא מפזר לעניים, וזה יהיה גם גורל כספם, שאותו ביזבזו בלי כל שכל וללא כל תועלת.

התרגזו הסוחרים מאוד, ושוב באו כולם אל העשיר המופלג ודיברו על ליבו דברים רכים, כי לשון רכה תשבור גרם. אבל הוא בשלו:— חתמתם על שותפות, ועליכם להמשיך! ולא, תלכו כולכם לבית הסוהר!— כך אמר להם.

ראו הסוחרים שאין הדברים חלקים כל כך, והם עשו את עצמם נדיבים, כאילו יוצא גם ליבם אל העניים וכאילו כל דאגתם נתונה להטבת גורלם של העניים. הם באו אל העשיר בערמה וכך אמרו לו:— כל הדברים שאתה קונה ומוכר לעניים, אינם חשובים בשבילם. יש לנו הצעה. הבה נקנה להם ברזל! ברזל הוא דבר טוב. מברזל עושים כלי עבודה. בברזל ירתמו בהמות. בברזל יחרשו את האדמה ויוציאו לחם ממנה. אין כמו ברזל.

דיברו הסוחרים הרבה כל כך על ליבו של העשיר׳ חזרו על טענותיהם מדי יום ביומו, עד שנשתכנע, כי אין דבר חשוב לעניים מברזל.

התחילו הסוחרים להביא לעיר הרבה ברזל. ברכבת, בגמלים, בכל האמצעים שהיו לרשותם. רצה העשיר המופלג למכור את הברזל מיד, אך שותפיו אמרו לו:— חס ושלום! לא עכשיו! חכה שנה! במשך השנה נזמין בעלי־מקצוע רבים, שידעו לעשות מן הברזל כל מיני כלים הנחוצים לעניים, כי ברזל סתם אינו שווה הרבה. מה יעשו העניים בברזל סתם ? — כך אמרו לו. אבל בינתיים צריך היה לאחסן את הברזל במחסנים. ולא היה שם מחסן די גדול בשביל כל הברזל.

הלכו הסוחרים אל המלך וביקשו להשתמש במחסניו. המלך נעתר להם והעמיד את המחסנים לרשותם. בנוכחות העשיר המופלג הכניסו הסוחרים את הברזל לתוך המחסנים. המלך התחייב לפתוח אותם בעוד שנה בדיוק וחתם על כך בחותמתו.

יום אחד באו עשירי העיר אל המלך ואמרו לו:— ראה, מלכנו. זה השותף שלנו איש משוגע הוא. הוא אינו סוחר ומשום כך הוא מקלקל את הכסף, מבלי שיביא כל תועלת. ברשותך נמכור אנו את הברזל. את מחצית הרווח תקבל אתה, ואנו נסתפק במחציתו בלבד.

הבין המלך את הרמז והסכים לעסקה. כך מכרו הסוחרים את כל הברזל במחירים גבוהים. אחר כך תלו את המנעולים במקומם, על פתחי המחסנים. בכסף התחלקו, כמובן, שווה בשווה.

כעבור שנה בדיוק בא העשיר המופלג אל המלך וביקש לפתוח לו את המחסנים. נתן לו המלך את המפתחות, והנה — שוד ושבר! המחסנים ריקים, והברזל איננו. רץ האיש אל המלך בצעקה: — איפה הברזל שלי ? !

עשה המלך את עצמו כמוכה תדהמה ואמר:— אולי אכלוהו העכברים?

הפליאו דברי המלך את העשיר המופלג:— מאימתי אוכלים עכברים ברזל ? !

— ככה זה— ענה המלך. ואין מה לעשות. זו צרה ישנה נושנה. מתחת ליסודות הארמון חי גזע עכברים, והוא אוכל ברזל.

שמע העשיר את דברי המלך והעמיד פנים, כאילו הוא מאמין לדבריו. הוא רק ביקש רשות לצוד את העכברים אוכלי־הברזל שבארמון.— יש לי — כך טען — תרופה בדוקה נגד גזע־עכברים זה.

נתן לו המלך רישיון חתום בכתב־ידו לצוד את כל העכברים, שמתחת ליסודות הארמון. ובליבו צחק המלך. הרי אמרו לו כבר הסוחרים, כי העשיר בשיגעון ינהג.

הזעיק העשיר את כל עניי העיר ושכרם כפועלים. כולם באו, כי אהבו את העשיר על נדיבות ליבו, והיו שמחים לעבוד אצלו. ומה עוד שהבטיח שכר־ עבודה הגון. העשיר נתן בידי כל אחד מהם מכוש, והביא את כולם אל הארמון׳ חיל גדול מאוד.

ראה המלך צבא גדול זה, נכנס לארמונו, נתכעס ושאל:— מה זה ?

ענה לו העשיר: — אלה הפועלים שלי. אנחנו נחפש מתחת ליסודות הארמון, נהרוג את כל העכברים אוכלי־הברזל ונשמידם פעם ולתמיד.

נתבהל המלך מאוד. הנה יתחילו לחפור כאן ויהרסו את כל הארמון. אבל העשיר עמד על שלו והראה למלך ולשרים את כתב המלך, הנותן בידיו את הרשות להשמיד את כל העכברים אוכלי הברזל, שמתחת ליסודות הארמון.

הבין המלך את הצרה שבה הוא נתח, וראה את כוחו המועט מול המוני העניים החמושים במכושים, ועומדים לרשותו של העשיר. התחיל המלך לשאת ולתת עם העשיר, וביקשו שיוותר לו תמורת תשלום ולא ייגע לרעה בעכבריו.

דרש העשיר תשלום, הגדול פעמיים מערך הברזל שהיה במחסנים. המלך שילם כפי שנדרש לשלם, כי לא היתה לו ברירה.

חילק העשיר את הכסף. את מחציתו נתן לעניים ובמחציתו קנה סחורה, שהיה מוכר בחצי חינם, כמנהגו כל הימים.

56 – מצא אישה – מצא טוב

שלמה חזן, מספר.

היה היה חכם גדול, ולו כסף הרבה ושלושה בנים. לימד החכם את בניו תורה, כדי שידעו, כי התורה טובה מכול. לשניים מן הבנים נתן החכם כסף ושלחם לעסוק במסחר, אך לבן הצעיר לא נתן כלום. תשאלו: למה ? והתשובה היא: מפני שהבן השלישי נולד במזל לא טוב. החכם יודע הרבה תורה וזוהר והיה כמו נביא! הבין במזלות. לכן ידע, כי לבן הצעיר אין מזל בכלל. ומה יכול לעשות אדם שנולד בלי מזל ? איך אומרים ? ״הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל״. הנה יש ספר תורה בהיכל, שקוראים בו מדי שבת, כל יום שני וחמישי. ויש ספר תורה העומד שנה, שנתיים ולא פותחים אותו אפילו פעם אחת. עומדים זה ליד זה באותו היכל עצמו, ובאותו ארון עצמו, שני ספרי תורה: לאחד יש הרבה מזל, ולשני אין מזל כלל. ואם לספרי־תורה קדושים כך, לבני־אדם על אחת כמה וכמה. ככה זה, מה לעשות ?

בא הבן הצעיר אל אביו, כשהוא בוכה, המסכן. גם הוא רוצה לעסוק במסחר. מנסה אביו החכם לפייסו בדברים כדי שישכח לשם מה בא. אבל כסף אינו נותן לו, וגם את האמת על מזלו הרע אינו מגלה לו. אם ידע הבן את מזלו, תגרום לו הידיעה מצב־רוח רע. וזה לא טוב, כי הבן יתעצבן בליבו, יחלה וימות, חס וחלילה.

מה עשה הבן ? הלך אל אמו וסיפר לה:— שני אחי קיבלו מאבא כסף, אך לי אין אבא נותן שום דבר.

הלכה האם אל החכם ואמרה לו:— תן מכספך גם לבן הצעיר. ענה האב:— חבל על הכסף. שאלה האם:— מדוע חבל על הכסף דווקא בשבילו?

 שתק החכם ולא ענה. אבל כשבכתה האם הרבה, ריחם עליה החכם ונתן לבן קצת כסף. כמו שאומרים: בגלל הכבוד של האם.

הלך הבן הצעיר וסחר בכסף מועט זה. והנה כל מה שהוא קונה, הוא מוכר ברווח כפול, אך כאשר גמר למכור את הכול ועשה חשבון, נתברר לו כי לא נשאר לו שום כסף! חסר הרווח וגם הקרן איננה.

התפלא הבן הרבה: הייתכן הדבר ? את הכול הוא מכר ברווח כפול, והנה אין כסף ? ! התפלאה גם אמו, בשמעה על כך. רק אביו החכם שתק.

הפצירה האם בבעלה, שיגיד לה את סיבת הדבר המשונה הזה. את הכול מוכר הבן ברווח כפול, ובסופו של דבר הוא נשאר אפילו בלי דמי הקרן. הייתכן כדבר הזה? הציקה האשה לבעלה, עד שהחכם גילה לה:— כך וכך ראיתי במזלות. אין לבננו הצעיר מזל.

לגבר יש פיקת־גרגרת בצוואר. כל מלה היוצאת לו מן הלב נעצרת בפיקת־גרגרת זו. רוצה, הוא מוציאה החוצה; לא רוצה — הוא משאירה בליבו. לא כן האשה. צווארה חלק, אין בו גרגרת בכלל. כל דיבור שבלב מיד הוא יוצא החוצה. מה עשתה האשה ? היא סיפרה לבנה את כל עניין מזלו.

התעצבן הבן הרבה, לקח את הטלית ואת התפילין שלו, קם והלך מן הבית.

כי הבן למד תורה הרבה, והוא ידע את הכתוב בה: ״משנה מקום— משנה מזל״.

מצא הבן שיירה של גמלים והצטרף אליה. הם במדבר, מהלך יום וחצי מן העיר, וערב שבת ירד עליהם. נפרד בן־החכם מן השיירה ונשאר במדבר, כדי לא לחלל את קדושת השבת.

פתאום קמה סערה גדולה במדבר, ובן־חחכם שומע פתאום קול תפילה, הבוקע מקרבת מקום. הוא הסתכל אנה ואנה, והנה הוא רואה בית־כנסת, ובו הרבה אור. הוא נכנס פנימה ובירך את הנוכחים:— ברוכים אתם לשם ישתבח!

ענו לו:— ברוך אתה לאשמדאי!

הבין הבן, כי נפל אל בין המזיקים. מיד הוציא את ציציות טליתו: קפץ אחד השדים וקרע לו פתיל בציצית. הוציא בן־החכם את התפילין שלו: מיד פרחו לו האותיות מן התפילין׳ כמו ציפורים; לפתע ניגש אליו אחד המזיקים, הגיש לו כוס יין נסך ואמר:— קדש!

בן־החכם היה צמא מאוד, והוא נמשך לשתיית היין ולשמיעת התפילה והרינה. אך הנה, במקום ״השם ישתבח״ אומרים כאן ״אשמדאי״… וליבו של הבן יוצא אל התפילה ואל הכוס. עוד רגע והוא יושיט את ידו ליין. אבל עמדה לו זכות אביו החכם: בזכות זו הוא אזר את כל כוחו, התגבר על יצרו שפיתהו לשתייה, בעט ביין־הנסך ובקול נורא ואיום קרא:— שמע ישראל;

מיד נשתרר חושך מסביב. רק בקיר המזרח ראה אלפי אורות נוצצים, מי בצבע זהב, מי בצבע ירוק ומי בצבע חום. וטיפות יין־הנסך ששפכן נהפכו לטבעות ולשרשרות ברזל, שבהן נקשר השד, שהגיש לו את היין.

בכה השד וביקש רחמים על עצמו:— אם לא תפסיק לומר את פרשת שמע ישראל, לא אוכל להשתחרר.

אמר לו בן־החכם:— טוב. אמור לי רק מה הם האורות, שאני רואה אותם כאן, במזרח: אחד לבן, אחד חום, אחד שחור ?

• אלה מזלות והם של בני־אדם.
• ואיפה מזלי שלי ?
• הנה שם, השחור.
• ושל מי המזל המתנוצץ שם באור בהיר כל כך ?
• של נערה אחת, בת פלוני, והיא גרה שם ושם.

ציווה בן־החכם:— קח אותי לשם ושם, ורק אחר־כך אשחרר אותך. פקח בן־החכם את עיניו והנה הוא בעיר גדולה, ליד שער. הוא דפק על השער, והנה נערה יפהפייה פותחת אותו מבפנים. ראה אותה בן־החכם והנה היא יפה וטובה. מיד נכנסה אהבה בליבו. הוא שאלה — איפה אביך ?

• בבית!— ענתה הנערה.

הזמין אבי הנערה את בן־החכם פנימה, וזה אמר לו:— אני, פלוני בן־החכם פלוני, מבקש את בתך לאשה.

הסכים האב לשידוך, ומאז התערבב המזל הרע של בן־החכם עם המזל הטוב של אשתו. כמו שכתוב: ״מצא אשה — מצא טוב״. ואין טוב אלא מזל טוב.

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

59 – עונשו של מוכר הכופר

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

• עונשו של מוכר הכופר

חזן כפרי אחד נכנס לשוק הגויים כדי לקנות רוטל (פחות משליש קילו) של כופר (חינה)*. יום החתונה של בן־החזן קרב ובא, והחזן רצה, שהצעירים והצעירות יצבעו בכופר את ידיהם, רגליהם ושערם ביום גדול זה.

אחרי ששקל לו המוכר את רוטל הכופר, הושיט לו החזן מלוא הופנו כסף, וביקשו לקחת את התמורה המגיעה לו לסוחר תמורת סחורתו, כי לא ידע אה מחירה.

ראה המוכר את בורותו של החזן בעניינים של מחירי הכופר, והוא גמר אומר בליבו להונותו ולקחת ממנו מחיר מפולפל, הגדול פי שלושה מן המחיר המקובל.

שילם החזן את המחיר, כפי שנדרש ממנו, ויצא מן החנות, כשהוא משאיר בה את המוכר, השמח על שהצליח לרמות כסיל יהודי.

בעוד החנווני שקוע בהרהוריו, חדרה לפתע רוח פרצים חזקה לתוך החנות וכיוונה היה דווקא אל השק הגדול, שהיה מונח בפינה, ובו מאות רוטלי כופר. התחילה הרוח להעיף את הכופר, כנוצות ממש. תוך דקות ספורות התרוקן השק הגדול.

נבהל החנווני והתחיל למרוט את שערותיו, לקרוע את בגדיו ולקונן על הפסדו הגדול. נכנסו שכניו, וכאשר שמעו מפיו את סיפורו, יעצו לו:— רוץ מהר וחפש את החזן היהודי, וכאשר תמצא אותו, בקש את סליחתו והחזר לו את הכסף, שלקחת ממנו במרמה.

מיהר החנווני וחיפש בכל השווקים את היהודי החזן עד שמצאו. הוא הושיט לו מלוא חופניים כסף ואמר:— דע לך, כי רימיתיך, ועל כך נענשתי. מבקש אני את סליחתך ומחזיר לך את הכסף, שקיבלתיו ממך במרמה. ענה החזן:— חזור לחנותך. שם תמצא את כל הכופר במקומו. חזר הסוחר לחנותו, והנה הוא רואה כיצד חוזר הכופר למקומו, בנוצות או עלים הנוחתים על האדמה כשוך הסערה.

שמח הסוחר על הנס, התפלל והודה לאלוהים. ומאותו יום והלאה, עד סוף ימיו, לא רימה יותר איש.

הערת המחבר: כופר או חינה הוא פריו של עץ הכופר התרבותי, ממשפחת הכפריים. פרחיו לבנים או צהובים, ובפרחיו צובעים את השערות, הידים והרגלים בחתונות ובשמחות. בכפרי הערבים ובכמה מעדות ישראל קיים עד היום מנהג זה של צביעת החתן והכלה בליל החופה בכופר— סגולה נגד עין הרע ונגד מזיקים. (הערת הרושם).

 60 – הנחש הפיקח בחיות

רושמת שושנה כדורי – מספרת עליזה הרצוג.

• הנחש הפיקח בחיות

סבתא מרים היתה מרבה לספר על נחשים ופיקחותם. ידעה סבתא לספר על נחש שחורי, שהיה נודד מדי שנה במערה תת־קרקעית ממארוקו לסודן, ומביא מסודן שפע דברי זהב, שבהם נתברכה ארץ זו. את הזהב היה הנחש מביא מתנה לבני המשפחה של סבתא מרים.

פעם נשא נחש זה נחשה ארסית לאשה. הנחשה הטילה את ארסה לתוך כד של חלב, שהיה תלוי בתקרה, כי מנהגם של חנחשים הוא להטיל ארסם מתחת לאבנים ובמקומות אפלים שונים. הנחש השחור הבחין בדבר וקרע את החבל, כדי שהכד ייפול ויישבר. ואכן, הכד נפל ונשבר, ובני המשפחה ניצלו מפגיעתה הרעה של הנחשד, הארסית.

61 – קולמוסו של רבי דויד אלבאז

רושם שלמה קורקוס- מספרת חנה אלבאז

• קולמוסו של רבי דויד אלבז

בעיר מאראקש, באחד מרחובות המלאח (גיטו) היה חי סופר סת״ם עני, שהיה צדיק בדורו, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע. שמו — רבי דויד אלבז, והוא נצר למשפחת רבנים וסופרים׳ שפרנסתם היתה מדורי דורות על עבודת קודש בלבד — כתיבת מזוזות, תפילין, מגילות וספרי תורה. לפני כתיבת ספר תורה היה רבי דויד אלבז טובל במקווה ומחליף בגדיו ואחרי כן ניגש למלאכת הקודש.

ולרבי דויד אלבז היה קולמוס עשוי קנה־סוף, שאותו קיבל בירושה מאביו, ואביו קיבלו מסבו, וסבו קיבלו במתנה מאחד החכמים של הכולל המערבי, שליח מארץ־ישראל שנזדמן לעיר מאראקש. ולקולמום היה נרתיק־כסף, מעשה ידי אומן. קולמוס זה היה הנכם היקר לו לרבי דויד אלבז מכול. מעולם לא נכתבה בקולמוס זה אף אות זרה חילונית אחת. רק אותיות קודש בלבד.

לפני מותו ציווה רבי דויד אלבז את אשתו לאמור:— כשאמות, ברצוני שתשימי את קולמוסי בידי הימנית, כדי שייקבר הקולמוס יחד אתי.

שנים אחדות לאחר מכן נפל רבי דויד למשכב. בהיותו על ערש דווי קרא קריאת שמע, הושיט את יד ימינו אל אשתו ופתאום פרחה נשמתו. יד ימינו נשארה קפואה ומושטת אל־על. כל מאמצי אנשי חברא קדישא להחזיר את היד למצבה הרגיל עלו בתוהו. ניגש ראש החברה קדישא אל אשתו ושאלה! — האם השאיר הצדיק צוואה כלשהי ?

נזכרה האשה, שהצדיק ציווה לפני מותו לשים את קולמוסו בידו הימנית, כדי שייקבר יהד אתו.

כן עשו; הביאו את הקולמוס ושמוהו ביד ימינו של הנפטר. מיד חזרה היד למקומה.

רבי דויד אלבז ז״ל נקבר יחד עם קולמוסו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

62 – זמרי היגון

מספר נסים בלחסאן

נסים ב ל ח נ ס (מספר; סיפור 62), יליד מאראקש. שם נפטר בשנת 1957, זקן ושבע ימים (כבן תשעים). — השאיר ארבעה ילדים — מספר עליו שלמה קורקוס — שלוש בנות ובן אחד. היה איש תם וישר. לא ידע קרוא וכתוב והתפרנס עד יומו האחרון מיגיע כפיו. בשעותיו הפנויות היה הולך לבתי־ הכנסת לשמוע ולהשמיע דברי תורה. היה מספר בערבית סיפורים רבים ששמעם מפי זקני העדה.

בעיר מאראקש, בירת דרום מארוקו, היה חי מלך אחד, בן לשושלת העילאווית, שהיה נוטה חסד ליהודים. כן אהב המלך מאוד מוסיקה וזמרה, בכללן גם ריקודי־בטן חושניים ומחולות־פאנטאסיה סוערים. לפני שהיה המנגן מתחיל לפרוט על נבלו, לפני שהיתה הרקדנית מתחילה לנענע את ירכיה, היה המלך מפזם ומכרכר, מוחא כף, מתופף ורוקע ברגליים. לעתים קרובות היה מצטרף למחול־החרבות הנועז, שרקדוהו הצעירים לכבודו.

למלך היו להקות רבות של מנגנים, החל בבאמבארה *י וכלה בגלאווה ** ***, אך מכל להקותיו הצטיינו במיוחד שתיים: האחת — ״אלמכזנייה״, שהיא להקת־חצר המורכבת כולה ערבים, והשנייה — ״אליהודייה״, להקת־יהודים,

[1] באמבארה— מנגן כושי לבוש סחבות מקושטות צדפים, ובידו כלים עשויים פח הדומים בצורתם לשתי צלחות כפולות מחוברות זו לזו. בכלים אלה הוא ״מבמבר״ (הערת הרושם).

[1] גלאווה — בן שבט גלאווה, שחום־עור, לבוש בגדים לבנים וחגורה שחורה• בני השבט היו רוקדים יחיפים ונעזרים בכלי־נגינה העשויים בידיהם, כגון כינור עשוי פחית־שמך מנועים ריקה, או חישוק של גלגל הממלא את מקומו של תוף. במקום מקלות תיפוף השתמשו בשני ברגים. (הערת הרושם).

שבראשה עמד פייטן בית־הכנסת. להקה זו היתה ידועה בשם: ״זמרי היגון״.

וזו סיבת השם המוזר הזה:

בשנה החמישית למלכו עשה המלך משתה לכל שריה יועציו ואנשי החצר. המשתה היה בבוסתן המלך׳ וכטוב ליבו עליה ציווה להביא בפניו את שתי להקותיו המשובחות. האות ניתן, והלהקה ״אלמכזנייה״ פתחה במנגינה עתיקה, מתקופת הארון אל ראשיד וסיימה באחת המנגינות המלוות את סיפורי ״אלף לילה ולילה״.

בהגיע תורה של להקת ״אליהודייה״ לנגן, נפלה חרדה גדולה על המנגנים אנשי הלהקה. אותו יום — יום תשעה באב היה, ולא ידעו אנשי הלהקה כיצד לנהוג: לנגן או לקונן? מכיוון שגזירת המלך היא, החליטו לנגן, כי ״דינא דמלכותא דינא״. לפני הופעת הלהקה פנה הראש שלה אל חבריו:— רבותי, היום יום תשעה באב הוא לנו, ואנו ננגן מה שניגנו אבותינו ביום זה. — אחר כך ניצב ברחבת הבוסתן, השתחווה למלך והודיע:— אדוני המלך! לכבוד היום הגדול הזה, שהוא יום השנה החמישית לשבת אדוננו על כיסא מלכותו, אנחנו שמחים לנגן מנגינות עתיקות, שהיו אבותינו מנגנים אותן לפני נבוכדנצר מלך בבל.

אחרי נשיאת כפיים ונפילת אפיים הרים המנצח את שרביטו ופתח בנעימה מנעימות החורבן, מתוך ספר הקינות של רבי אלעזר הקליד. כן ניגנו המנגנים את הקינות של רבי יהודה הלוי — ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״ ו״קול ברמה נשמע ביללה״ ואת הנעימה הרוגעת של ״פנה בעוד יום שמשי״. את ה״מי שבירך״ למלך עשו לפי הנוסח של ״איכה ישבה בדד״.

המלך התפעל מן הנעימות העתיקות והיפות, שבהן בחרו המנגנים היהודים לכבודו, וגזר על כל אנשי החצר לפגות אליו רק על דרך הניגון. את המלים ״אדוני המלך״, חייבים היו מעתה אנשי החצר לזמר בנעימה קצובה ומתמשכת.

יום אחד טייל בגו יחידו של המלך בלווית האומנת שלו, בבוסתן המלך, והנה הוא נפל לתוך הבאר ומת. האומנת האומללה קרעה את בגדיה, התגודדה, רצה בבהלה אל ״מבשר החצר״ וסיפרה לו על המעשה המר. המבשר נבהל ותחילה לא ידע מה לעשות. אך מיד החליט לפנות למלך ולספר לו על הרעה הגדולה הזאת. הוא נכנס, השתחווה ועמד דומם. המלך שאל לרצונו, והמבשר פתח בנעימה קצובה: א־א־א־דו־דו־דו־ני־ני־ני ה־ה־ה־מ־מ־מ־לך־לך־לך־ — הוא האריך בנעימתו עד שפקעה סבלנותו של המלך והוא גער בו. המבשר סיים במהירות לפי הנעימה הקצובה: האמיר נפל לתוך באר ומת.

המלך קם מעל כסאו, קרע את אדרתו, לבש שק, שם אפר על ראשו, ובכה והתאבל על בנו יחידו. בגי־בני־בני־ זעק המלך לפי נעימת ״איכה ישבה בדד״.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964