מורשת יהדות מרוקו

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

מאוייב לאוהב

בעיר מוגארור, מקום מגוריו של הרב פינטו, התגורר בשעתו שר חשוב, עשיר גדול – ושונא ישראל גדול עוד יותר. תענוג מיוחד היה לו להציק ולצרור את יהודי העיר, ולהטריד אותם ככל שיותר.

גם הרב פינטו לא היה יוצא מך הכלל מבחינה זאת. באחד הימים עבר הרב עם אחד מתלמידיו ליד ביתו של הצורר, וזה ראה אותם מחלון ביתו וציווה על משרתו כי יכניס את שניהם אליו. אמרו לו משרתיו, כי האיש הפוסע ברחוב, בצניעות ובפשטות, הוא אחד מהחכמים היותר גדולים של היהודים, ואולי ראוי שיעזבנו לנפשו. אותו רשע לא התרשם מדבריהם, ועמד על שלו: ״הכניסוהו אלי!״ – פקד.

וכשנכנס הרב ראה השר, כי מכנסיו של הרב ארוכים יותר מהמקובל באותה תקופה במקום. הרב פינטו, כדי לשמור על צניעות, לא חשף טפח מרגליו וכיסה גם את כפות רגליו.

שאל אותו השר: ״מדוע ארוכים מכנסיך יתר על המידה? דע לך, כי לא מקובל ללכת כך ברחובות עירנו, ואם אתפוס אותך שוב מהלך עם מכנסיים שכאלה אדאג להענישך במלקות.״ הרב לא השיב על דבריו הקשים של הרשע, ויצא לביתו.

בחצי הלילה ניעור השר משנתו, כשהוא מתפתל מכאבים עזים שתקפוהו. כאבים שכאלה לא חש מעודו, והוא הרגיש כאילו משלחת מלאכי חבלה ניצבת ליד מיטתו ומענה אותו בייסורי גיהנום. והמפליא יותר: איש ממשרתיו לא חש אליו, למישמע צעקותיו.

רק בבוקר התייצבו משרתיו ליד מיטתו, וכל אחד מנסה את כוחו בעצה או בתרופה – אך לשווא. הכאבים בעינם, והרשע צועק מרה. מייד פשטה השמועה בעיר על מחלתו המסתורית של הרשע, ואנשים רבים הגיעו אל ביתו כדי לנסות ולסייע לו. זה אומר כי שדים תקפוהו, ויעץ על תרופה ששמע מזקנתו, וזה אומר בידענות כי הכאבים הגיעו בגלל הבית החדש, שאליו עקר האיש באחרונה. וכך הגיעו רבים, עם עצות שונות ומשונות. ניסו אנשי הבית את העצות הללו על השר, אך אלה הועילו כמו כוסות רוח למת: השר המשיך לזעוק מרה מרוב כאביו וייסוריו.

וכך נישנה הדבר גם בלילה השני. כאביו לא שככו, אך איש מבני הבית לא חש אליו. בבוקר, כשפניו זועפים, שלח את משרתיו לכל גדולי העיר, בבקשה שינסו למצוא ארוכה לתחלואיו.

אחד מאלה היה גוי, חסיד אומות העולם, אוהב ישראל. גוי זה ידע על המקרה, שבו בייש השר את הרב ואיים עליו, בגלל מכנסיו הארוכים. שמע האיש על המקרה, ומיהר לבית השר. ״דע לך״, אמר לשר המתייסר, ״כי כל הרעה הזאת באה אליך רק בגלל שביישת את הרב הקדוש רבי חיים פינטו. איש גדול וצדיק הוא הרב, וחטא גדול חטאת כשהתייחסת אליו כאל אחד הריקים והפוחזים. אם לא תבקש ממנו מחילה, לא ירפו ממך הכאבים״.

שמע זאת השר, והורה לאיש כי ייקח מיצרכים ומזון לביתו הרב, ויבקש ממנו כי יסיר ממנו את החולי הזה.

מיהר השליח עם עגלה מלאה כל טוב לביתו של הרב. שם אמרה לו אשת הרב, הרבנית שמחה, כי הרב נמצא עתה בבית הכנסת. המתין האיש ליד הבית, עד שובו של הרב מהתפילה. כשהגיע הרב, נפל אותו גוי – שהרב הכירו-לפניו, וביקש ממנו כי ימחל לשר ויעביר ממנו את ייסוריו. הרב השיב לו, כי טרם מלאה סאת ייסוריו של אותו רשע, וכי הלילה הזה ילקה כפליים על חטאותיו, ורק למחרת יירפא. אולם, אותו חסיד אומות העולם שב והפציר ברב כי בכל זאת יתמלא רחמים על הרשע, ובסופו של דבר נעתר הרב והודיע לו כי הכל מחול לאותו רשע. מייד גם התפלל הרב על אותו שר, שיבריא במהרה. כשסיים הורה לגוי כי ישוב לביתו, וציווה כי ייקח את כל המאכלים האסורים והמתנות שהרעיף עליו השר. ״הלילה הוא יישן בשקט, הבטיח לו הרב.

החזיר האיש את העגלה המלאה בכל טוב אל בית השר, ומסר לו את דברי הרב. וכך אכן היה: באותו לילה ישן השר כתינוק, וכשהתעורר הכיר במעלתו של הרב פינטו, שקידש במעשה זה שם שמיים. מאז אותו מקרה, שבו למד לקח על בשרו ממש, חדל השר להציק ליהודים – והפך לאוהב ישראל.

גולמי ראו עיניך

תקופה קשה עברה על יהדות מוגאדור. חטיפות, הלשנות ורציחות עם כל שינוי מישטר ושלטון היו מנת חלקם של יהודי העיר.

הרב חיים פינטו חשב כיצד יוכל לסייע ליהודים, הנתונים ללא מגן ומושיע, ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמיים. החליט הר״ח ליצור גולם, כדוגמת הגולם המפורסם של המהר׳יל מפראג.

לקח הר״ ח גושי חימר, יצר אותם בתבנית אדם ואחר כך נפח בה רוח חיים. אולם, לאחר שגמר את המלאכה חכך בדעתו, והגיע לדיעה כי במקום לשים מיבטח בגולם יציר אדם יש לבטוח בבורא עולם, יוצר אור ובורא חושך. עדיף להתחזק בתפילה ולהרבות תחינה לפני מי שאמר והיה העולם, סבר הר״ח, ולבקש מיושב מרום כי יבטל כל גזירות רעות וקשות מעמו – מאשר לבטוח בגולם. ״ישראל בטח בהי, עזרם ומגינם הוא״, התחזק הרב באמונתו, ומיהר לפרק את הגולם שיצר. את גושי החימר ריכז במספר כדי חרס, המונחים עד היום הזה בחדרון, הנמצא ליד המדרגות העולות לבית הכנסת שבבית הצדיק במוגאדור.

הרב חיים פינטו שליט״א, בנו של הרב משה זצ״ל ונכד לרב חיים פינטו הקטן זצ״ל, הסתקרן בילדותו לראות מה נמצא מאחורי הקיר, ליד גרם המעלות. הצליח הילד להיכנס פנימה, ראה את הכדים וגילה את גושי החימר שבהם. בעודו נמצא בחדרון הגיע אביו ע״ה, ונזף בו על שנכנס למקום.

יודע מחשבות

הרב חיים פינטו היה אורח מכובד בשמחות במוגאדור. יהודי העיר ראו כבוד לעצמם בכך, שהר״ח נוטל חלק ומשתתף בשמחותיהם. יום אחד הזמין אחד מחשובי הקהילה את הרב, לברית המילה של בנו. לאחר קיום מצוות המילה ישבו המוזמנים לסעודה של מצווה, ובעודם מיטיבים את ליבם במאכל ובמשקה הגיעה נרעשת תושבת העיר, ובקשה בפיה לרב. בתה, סיפרה, הגיעה עד משבר והיא כורעת ללדת.

מתקשה הבת בלידתה, וכמעט שהגיעה עד שערי מוות. היא מבקשת איפוא מהרב, כי ירבה בתפילה ובתחנונים ליוצר האדם, שהלידה תעבור בשלום לבת ולפרי ביטנה. להפתעת הנוכחים, השיב הרב את פניה ריקם. האשה לא הירפתה, והמשיכה בבכי גדול ובתחנונים לבקש מהרב כי יושיע, אך הוא אינו מתרכך ולא נענה.

אז התפלאו הנוכחים עוד יותר. כמה אף כעסו על כך שהרב מקשה את ליבו, אך לא העזו לומר דבר, ביודעם כי יש מן הסתם משהו המוסתר לעיניהם אך גלוי לר״ח, ובוודאי יש סיבה לדבר. האשה המשיכה בתחנוניה, והרב ביקש מבעל השמחה להביא מים אחרונים וישבו לזמן ולברך ברכת המזון. וכשסיימו לקיים את מצוות ״ואכלת ושבעת ובירכת״ אמר להם הר״ח: ״בואו איתי, ותבינו מה היתה הסיבה לכך שכבשתי את רחמי ממנה״.

הלכו לביתה של אותה אשה, ונכנסו פנימה. שם שכבה בתה היולדת, נאנחת מכאבים וייסורים. הרב פנה אליה ושאל אותה: ״תאמרי לי בתי, ואל תכחשי. האם ידע אותך.איש זר בליל טבילתך? אמרי את האמת, פן תמותי״. פרצה האשה היולדת בדמעות שליש, הודתה על חטא ואמרה לרב כי אכן הצדק איתו. אולם, לא אשמתה היתה זו. באחד הלילות נתן בעלה את עינו בכוס, השתכר ויצא לרחוב. חברו הגיע בשעת לילה מאוחרת, ושאל אם כבר חזר הבעל ההולל הביתה ממסע שיכתתו. ״ עניתי לו כי אינני יודעת מה קרה לו, וכי למרות שכבר מאוחר טרם שב בעלי. מייד תפס השכן אותי בחוזקה, ועשה בי את מה שעשה. הייתי לבדי בבית, ושכנים אין. למי אזעק ומי יושיעני? אכן חטאתי, אך באונס היה הדבר״, אמרה וכולה בוכיה.

שמע הר״ח את דבריה, וידע כי אכן כנים הם. ״ידעתי על כך ברוח הקודש, אך רציתי לבחון את יושרך״, אמר לה.

ומייד הרגיעה ואמר לה, כי היא תעבור את הלידה בשלום וגם בנה יחיה, אולם הבעל והבועל ימותו שניהם, איש איש בחטאו. וכך, אכן היה. האשה ילדה ויצאה מהמשבר, ושני החוטאים מתו במיתה משונה

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

ותישאני רוח

׳״שיחו בכל נפלאותיו׳ – צריכים לספר בנפלאות הארבה, כי נגד מכה זו אי אפשר לעמוד״(הרמב״ם).

בשנה אחת נראה הארבה בעיר מוגאדור, ושוב נחרדו תושבי העיר היהודיים. ״הרואה גובאי אומר ׳ברוך דייך האמת^,״, נאמר במסכת תענית, ובהלכה אף נפסק כי על הארבה והחסיל, אפילו נראו באספמיה , קובעים תענית, מפני שזו מכה מהלכת, ומתריעיך על הארבה והחסיל אפילו כשנראתה כנף אחת של ארבה.

מדי כמה שנים פקדה אותם מכה זו, הכתובה בתורה, והותירה את שדותיהם ומטעיהם עירומים מתבואה ומפירות. המחסור הביא תמיד בעקבותיו לייקור מוצרי המזון, ולמצוקה כלכלית של התושבים. תפסו היהודים בידיהם את אומנות אבותיהם, והכריזו על יום תענית ותפילה ברחבי מרוקו. ימים ספורים לאחר מכך, בעת שהר״ח הגדול ישב בלימודו עם תלמידיו, נפלה על הבית חשיכה. היה זה ענן של חגבים, שחלפו מעל והמשיכו הלאה. כמה מהם נפלו על ספריהם, והצדיק הפסיק מייד את לימודו, לקח שופר והחל לתקוע בו כדי להעביר את רוע הגזירה. הוא החל להתפלל, אמר שלוש עשרה מידות והפך את היום ליום כיפור קטן. כך עמד בתפילה ולא חדל, עד שבאה רוח נגדית ולקחה את הארבה ימה.

ברכת החגבים

כמה מסוגי הארבה מותרים באכילה מן התורה, כנאמר(ויקרא י״ א כ״ ג) ״את אלה מהם תאכלו, את הארבה למינהו ואת החגב למינהו״. אולם, יש לדעת את סימני הכשרות כדי שאפשר יהיה להבדיל בין הטמא לטהור. בין יהודי מרוקו היו בקיאים בסימנים הללו, והם העלו את הארבה על שולחנם.

בתקופת אור החיים הקדוש, רבי חיים בך עטר, היתה מחלוקת בינו לבין הרב כליפא מלכה מאגאדיר, צדיק ומקובל ידוע בדורו. זו נסבה על אכילת הארבה, והרב בך עטר פסק שיש לאסור את אכילת הארבה, ונימוקיו עימו הרב מלכה התיר, באומרו כי איך סיבה לאסור דבר המותר בתורה. ברוב קהילות מרוקו הסתמכו על פסק ההלכה של הרב מלכה, ואכלו את הארבה המותר. הם זיהו אותו לפי צורת ״ח״, שהיתה על בטנו.

ומה בירכו עליו? חכמים פוסקים כי יש לברך ״שהכל נהיה בדברו״, ורבי יהודה פוסק כי איך לברך עליו כלל מפני שהוא מין קללה.

פוקח עוררים

ירא שמיים היה מסעוד בן יצחק הלוי, מחסידיו וממאמיניו של הרב פינטו. רבי מסעוד, שהתפרנס למחייתו כצורף כסף, הלך ואיבד עם השנים את מאור עיניו. בהגיעו לגיל גבורות, הפך לסומא.

משחשך עליו עולמו פנה רבי מסעוד לרופאים שונים וקיבל תרופות שונות, אך דבר לא עור לו. ״ עני חשוב כמת״, הירהר הישיש לעצמו, משחלפו 10 שנות עיוורון, וחשב כיצד יוכל להסיר ממנו את האסון הנורא, שהתרגש עליו. או ביקש מקרוביו, כי יקחו אותו להשתטח על קברו של הר״ ח פינטו זצ״ל, כדי לבקש שם רחמים ליד הציון. ״אולי בזכות הצדיק אירפא״, אמר להם.

הביאו אותו בני משפחתו אל הקבר, ושם שטח תפילה ותחנונים לפני בורא עולם, כי יעלה ארוכה למחלתו בזכות הצדיק, שליד קברו הוא משתטח. כך פקד את הקבר יום ועוד יום, הירבה בתפילות ובפרקי תהילים, ובאחד הימים התקבלה תפילתו ומאור עיניו חזר אליו.

כשחזר לעיר, השתוממו כל התושבים לראותו הולך בכוחות עצמו, ללא אדם שיסייע לו ויאחז בידו כדי להסיר מיכשול מדרכו. סיפר להם רבי מסעוד על הנס הגדול שאירע לו ליד קבר הר״ח זצ״ל, ומאז הקפיד במועדים קבועים לעלות על הקבר ולומר שם פרקי תהילים, כפי שעשה בעת שהיה בצרה. כך עשה, עד יומו האחרון.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

פרשת סוטה

מוגאדור, שהיתה עיר מודרנית ונתונה להשפעה מערבית, ספגה מרוח ההשכלה. כך חדרו גם השפעות זרות לכמה מבתי היהודים, והר״ח פינטו עמד על המישמר וניסה להרחיק את הרוח הרעה מאנשי הקהילה.

אחד מחשובי הקהילה הגיע יום אחד אל הרב, ובעיניים מושפלות סיפר לו, כי הוא חושד שאשתו שירכה את דרכיה עם גברים אחרים, רחמנא ליצלן. שמע הרב והזדעזע, ומיהר לקרוא לאשה. ״האם נכונים הדברים הנוראים ששמעתי עלייך?״ – שאל אותה. ״אם נכון הדבר, שובי ועשי תשובה מייד״.

האשה הכחישה את הדברים מכל וכל. ״מאומה לא עשיתי, ואני כשרה ומותרת לבעלי״, אמרה לו.

״אם כך״, אמר לה הר״ח, ״הבה ונבדוק אם כנים דברייך״. מייד פתח הר״ח את ספר התורה הקדוש בפרשת סוטה, קרא את הפרשה כשהאשה עמדת לידו, ואז שלח את האשה ובעלה לדרכם. הם לא הרחיקו ללכת והאשה חשה לפתע בביטנה וברגליה, נפלה וקמה ושוב נפלה וקמה, כמה וכמה פעמים, ונפחה את נשמתה.

קול מהיכל

בשנות חייו של הר״ח הגיעו שד״רים רבים מארץ ישראל. היו מביניהם שביקשו להטיל אימה על יהודי מרוקו, במטרה לעודד אותם לתרום ליהודי ארץ ישראל, והיו אף שעלבו וזילזלו ברבני המקום לעיני קהלם הקדוש, ובכך גרמו להקטנת השפעתם של הרבנים על בני הקהילה.

אחד מהשלוחים הללו הגיע לעיר מוגאדור. ביקשו לחלוק לו כבוד, והומינו אותו לברית מילה. לברית הוזמן גם הר"ח פינטו, והנה ראה הרב כי השד״ר לוקח כוס יין ומברך עליה.

אמר לו הרב, כי לא יפה עשה, וכי מן הראוי היה לבקש תחילה את רשות בעל השמחה, שמשלו אכל. השיב לו השליח: ״אני שד״ר מארץ ישראל, ואין לי צורך לבקש רשות מאיש במקום הזה״. החלו השניים להתווכח, ובלהט הדברים יצאו מפי השניים מילים חריפות וקשות, זה על זה. לאחר זמן קצר נפטר אותו שד״ר, והר״ח לקה ברגלו והיה רתוק למיטה בגלל קשיים ומכאובים.

שמשו של הרב היה יורד מדי בוקר להדליק את הנרות בבית הכנסת של הר"ח באחד הבקרים, בעוד הוא מיטיב את הנרות, שמע קול יוצא מתוך ארון הקודש. היטה השמש את אוזנו כאפרכסת ושמע כי מתוך ארון הקודש יוצאת תפילת ״מי שבירך״ להחלמה מהירה ולרפואה שלמה בכל איבריו ובכל גידיו של הרב חיים פינטו. משסיים הקול המסתורי את תפילותיו וברכותיו שאל את השמש המופתע: ״מדוע לא יבוא הרב חיים כמנהגו מדי בוקר בבוקרו לשורר ולזמר לפני הקב״ה? ואני, המדבר מהיכל הקודש, רבי ישראל נגארה אנוכי, המשורר השמש״.

שמע זאת השמש, והחל בשרו לרעוד מאימה ופחד. מיהר ורץ אל רבו, אך הרב חיים הקדימו וסיפר לו בדיוק את כל מה ששמע השמש מתוך ארון הקודש.

אז גם הבחין השמש, כי רבו מהלך כבראשונה. ובאותו יום חיבר הר״ח את פיוט ההודייה, המתחיל במילים ״ארוממך האל אלוהי ישראל, המציל הגואל מדחי את רגלי״.

מתיר אסורים

ליל שימורים היה ליל חג השבועות בבית המדרש של הרב חיים פינטו. כל הלילה ישבו ועסקו בתורה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית ותפילת ותיקין. כך עשו גם בליל החג השני, הנהוג בגלויות. באחת השנים היה לר״ח ויכוח עם אחד מהקאדים, מחכמי הישמעאלים, וזה הורה לאסור אותו ולשימו בבית האסורים. לא עברו שעות מרובות ומת אותו רשע, ויצא הר״ח לחופשי. ועל כך חיבר את שירו, המתחיל במילים: ״הממני ואסר. אותי במלכודתו. אוייב שונא וצר. ענה אותי. מן המיצר״.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

נשיאים ורוח

ושוב התרגשה שנת בצורת על הארץ. תפילות ותחנונים לא כיסו את פני השמיים בעבים, ובצר להם פנו היהודים אל הרב חיים פינטו, כדי שיעשה למענם.

משנכנסו לביתו, החלו לומר פרקי תהילים. והנה, בעוד הם אומרים את המיזמורים החל הרב לנמנם. היו בין המתפללים שתמהו על מעשה זה של הרב, דווקא בזמן שבו הם עומדים ושופכים את ליבם לאביהם שבשמיים, אך הם המשיכו לומר פרק אחר פרק, ולא אמרו על כך דבר.

הרב נרדם. והנה בחלומו, ראה כיצד אחד מאנשי העיר מתייחד באיסור עם אשת איש. החלום הקשה העיר את הרב משנתו, והוא שאל את האנשים שבביתו אם פלוני אלמוני, שאותו ראה בחלום, נמצא איתם.

הנוכחים השיבו בשלילה. ביקש הרב מהם כי יחפשו אותו, ולא יחסכו מאמצים כדי למוצאו. עברו האנשים מבית לבית, משכונה לשכונה, והאיש איננו. חזרו וסיפרו לרב, אך הוא בשלו: ״להמשיך ולחפש, בכל מחיר״.

והנה, בעוד הם ממשיכים לחפש, עבר האיש המבוקש ברחוב. מייד אחזו בו שניים מהאנשים ומיהרו להחיש אותו אל בית הרב.

״היכן היית עד עתה?״ – שאל אותו הרב. ״מדוע לא הצטרפת אל הקהל הקדוש בתפילות ובתחנונים?״

התחיל האיש לשקר ולהסביר מדוע פרש מהציבור, והרב התרגז והרעים עליו בקולו: ״אמור את האמת, עכשיו, וחזור בתשובה, כי הגיע זמנך להיפטר מן העולם הזה״.

רק יצאו מילים אלה מפי הרב והאיש כרע נפל ארצה, והחל גוסס. מייד אמרו הנוכחים עליו את התפילה ליציאת נשמה וביקשו רחמים על נשמתו החוטאת. משסיימו, נפח את נשמתו.

לא יצאה שעה קלה וארובות השמיים נפתחו, וגשם הישקה את האדמה הצמאה. זמן קצר לאחר מכן שלח הרב את שמשו לאשה, שהיתה בחלומו עם אותו גבר, וגזר עליה: ״ספרי לי את האמת״. כשהיא שופכת דמעות כמיים החלה האשה לספר בקול בוכים את מה שקרה. ״בזמן שהלכו האנשים אל בית הרב להתפלל על עצירת הגשמים, בא אלי אותו האיש ואנס אותי. צעקתי, אך אין שומע. אוי לי ואבוי לי״.

שמע הרב את דבריה, וניענע בראשו לאות כי כנים דבריה. בו במקום נתן לה תיקון על האונס, ואסר אותה על בעלה. וכל העם רואים, כי רוח הקודש היתה על הרב.

קפיצת הדרך

המשורר הידוע רבי דוד חסין זכה לביקורו בהקיץ של הר"ח פינטו זצ״ל. בפיו של הר"ח היתה הצעה: ״בוא איתי למוגאדור״, אמר לו. ״רבי ישראל נגארה מחכה לנו שם״.

רבי דוד חסין התלבט מעט. מקום מגוריו, מאקנס, היה רחוק מאוד ממוגאדור, והדרך לשם ארכה שעות אחדות. ״כיצד אוכל ללכת״, אמר רבי חסין, ״ואשתי עלולה להתעורר באמצע הלילה ולראות כי אינני לידה, והיא תפחד ותינוק״.

״בעזרת השם״, ענה לו הר״ח, ״נצא לדרכנו ונחזור במהירות, מבלי שאשתך אף תספיק להתעורר״.

רבי דוד המשיך להסס. ״זכות גדולה היא לי שאתה ניגלה עלי בהקיץ, אולם לא זכיתי להכירך בחייך ואיני יודע אם אכן בכוחך להביאני למקום בקפיצת הדרך״.

הר״ח זצ״ל המשיך לשכנעו. ״אני מבטיחך נאמנה כי נצא ונחזור בטרם אשתך תדע מימינה ומשמאלה״.

וכך היה. יצאו שניהם יחדיו, והיתה להם קפיצת דרך גדולה למוגאדור ובחזרה, ושם ירד אליהם רבי ישראל נגארה מעולם האמת, והבטיח להם כי בכל ראש חודש ישוב ויתגלה אליהם. וכך היה. ומדי חודש בחודשו פקד הר"ח את רבי חסין ושניהם הגיעו בקפיצת הדרך אל רבי ישראל נגארה. על מעשה זה סיפר רבי אהרון חסין, נכדו של המשורר זצ״ל.

סוס ורוכבו

במות המלך סידי מוחמר (1873) ניסתה קבוצת מורדים לתפוס את השלטון. פלוגה אחת של כוחות המורדים היתה ליד העיר מוגאדור, ואלה פתחו בהסתערות על חומותיה, שרפו את שעריה והתכוננו להיכנס לתוכה כדי לשלול שלל ולהרוג בתושבים.

מייד שלח מושל העיר רץ למתפללים בבית הכנסת של הר״ח פינטו זצ״ל, וביקשם כי ישטחו את תחינתם לפני בורא עולם כדי שלא תיכנס הרעה אל תוך העיר פנימה. התכנסו היהודים בבית הכנסת, ופתחו בתפילה ובתחנונים כדי להעביר את רוע הגזירה ולמנוע מכת חרב והרג.

שמע הקב״ה את צעקתם, ״ויושע ה׳ ביום ההוא״. שומרי החומות סיפרו, כי מייד בתום התפילה נראו רוכבים בבגדים לבנים דוהרים על סוסים לבנים, כשהם יוצאים ממקום הסמוך לקברו של הר״ח זצ״ל, ומגמת פניהם היא חומות העיר.

שם נלחמו עם המורדים האכזריים, והניסו אותם כל עוד נפשם בם, כשהם מותירים מאחור את הרוגיהם.

לאחר התשועה הגדולה וקידוש השם הגדול עוד יותר בא מושל העיר אל בנו של הר״ח, הרב הדאן, וביקשו כי מעתה והלאה יערוך תפילה לשלום המלכות. וכהוקרה על תפילת היהודים ועל הרווח וההצלה שעמדו לכל יושבי העיר קיבל על עצמו המושל להגן על היהודים, ושיחרר רבים מהיהודים שנכלאו על לא עוול בכפם. וגם הנחה במיסים עשה להם, ומאז ידע: בכל עת צרה – יש לו למי לפנות וממי לבקש סייעתא דשמייא.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

והקב״ה מקיים

אורחים ומבקרים בבית הרב חיים פינטו ידעו כי יש להשאיר אצלו צדקה. את הכסף היה הרב מקבץ, מחלקו לעניים, ובמקביל משתדל שתמיד יהיה דבר מאכל מוכן ומזומן בבית, שמא ייכנס עני – וכדי שלא ייצא משם רעב, כפי שנכנס.

יום אחד הגיעה אשה, ובידה שני עופות חיים. צדקה לעניים. פנה הרב לסופרו, רבי שלמה אזולאי, וביקש ממנו כי לא ישתהה וימהר לגשת ולשחוט את העופות, כדי שאפשר יהיה להכינם במהירות לסעודה, כשיבואו עניים הביתה. רבי שלמה ענה לרב כי יש לו דבר מה אחר לעסוק בו. אמר לו הרב: ״אני רואה כי אינך רוצה לסייע לי במצוות הצדקה. יהי כן. אולם דע לך כי היום יעבור עליך חצי יום טוב וחציו השני יהיה רע.״

שמע רבי שלמה את הדברים, גיחך מעט ויצא לדרכו. באחד הרחובות נקרתה על דרכו ערבייה, שהציעה לו מטבעות זהב בזול. לא היה זה מקרה, כי הערבייה חמדה בליבה את יופיו וחיפשה דרך להביאו אל ביתה. וכך אכן היה. לאחר שרכש ממנה את המטבעות וביקש ללכת לדרכו אמרה לו האשה, כי יש לה בבית מטבעות נוספים ואולי הוא מעוניין גם בהם.

מעשה שטן, הלך רבי שלמה אחריה, וזו הכניסה אותו לדירתה ונעלה את הדלת, שם העיזה פניה ואמרה לו כי יש לה דברים רבים וטובים להציע לו, וכי הוא יוכל לקבלם חינם אין כסף אם יסכים להיעתר לה ולעשות את מבוקשה.

רבי שלמה התחלחל, וסירב להצעתה המגונה. זו לא ויתרה, ניסתה לפתותו ואף עברה לאיומים. כשראתה כי גם זה לא מועיל נטלה בול עץ כבד שהיה בדירתה, והחלה להלום ברבי שלמה עד זוב דם. מעוצמת המכות והכאבים איבד רבי שלמה את הכרתו והתעלף. זו חשבה כי גרמה למותו, ומייד רצה להזעיק שוטרים. היא סיפרה להם כי יהודי פרץ לביתה וניסה לאונסה והיא הצליחה לסכל את מזימתו, והנה הוא שרוע עתה בדירתה. שר העיר, שהיה שונא ישראל מובהק, האמין לדבריה, ושלח איתה את השוטרים. הוא הורה להביאו, חי או מת, כדי להראות קבל עם ועדה מה עולל ולעשות בו שפטים לעיני המוסלמים שבעיר.

בעוד הם עושים את דרכם לביתה התעורר רבי שלמה מעלפונו, ובשארית כוחותיו יצא דרך חלון קטן החוצה. כשהגיעו השוטרים לבית האשה הם לא מצאו דבר, וחזרו בידיים ריקות אל שר העיר. זה כעס על האשה, ואמר לה כי היא, המופקרת, ביקשה לעשות עליו רושם טוב בסיפורה, שהיה מצוץ מהאצבע-לא היה ולא נברא. מייד הורה להלקות אותה, על כך שהפכה אותו ואת אנשיו ללעג ולקלס, וכדי שתודה על האמת. ואכן, היא נשברה וסיפרה להם כי היא זו שניסתה לאנוס את היהודי, ולא הוא אותה, אז כעס עליה השר שבעתיים, והורה לקחתה לבית הסוהר ושם להלקות אותה מלקות. האשה לא עמדה בעונש הקשה, ומתה בבית הסוהר.

בינתיים המשיך רבי שלמה אזולאי לברוח מהאיזור. כך הגיע עד לשוק הבדים והכבשים בעיר, ושם החליט לנוח מעט ולחכות לחצי היום הטוב. הוא גילגל אבן אחת, כדי שיוכל לשבת עליה, והנה גילה כי אוצר היה קבור תחתיה. מייד לקח את הכסף, רכש בו בדים וכבשים והחל לעסוק במסחר, וראה ברכה בעמלו.

בערב חזר לבית הר״ח, וסיפר לו את כל הקורות אותו במשך היום. לאחר שביקש את סליחתו על כך שלא מיהר בבוקר למלא את בקשתו, פנה אליו הרב בבת צחוק ואמר לו: ״עכשיו, מן הסתם, כששוב יבקשו ממך לעשות מצווה עבור עניים בוודאי תמהר לעשותה בשמחה״.

מאז מקרה זה נוהגים היהודים במוגאדור לשאול זה את זה במילי דבדיחותא ״מה שלומך בחצי היום השני?״

לא בחלום

ממכניס אורחים היה הרב חיים פינטו. מעולם לא אמר הרב צר לי המקום, שאלין מישהו בביתי. באחד הימים הגיע אליו תלמיד חכם, הרב יצחק שפירא, שליח מארץ ישראל. שמעו של האיש יצא למרחקים, והרב פינטו יצא לקראתו וקיבל אותו, כדי לתת כבוד לתורה וללומדיה. הימים ימי הפסח, ובליל הסדר היה האורח יושב ליד השולחן, ואמר יחד עם המסובים ״ כל דיכפין ייתי וייכול״. והנה, לפתע נתן האורח את קולו וגעה בבכייה. ״מה לך?״ – שאל הרב את אורחו. המשיך האיש לבכות.

״אנא ספר לנו מה קרה״, המשיך הרב להפציר באורחו. ״צערך הוא צערנו, ואיך נוכל לקיים את מצוות ״ושמחת בחגך״ כשאתה שופך דמעות כמים, בלילה שבו יצאנו מעבדות לחירות״. לא ענה האורח, והמשיך לבכות.

״הסר דאגה מליבך״, אמר לו הרב פינטו. ״כל מחסורך עלי. אם אתה מיצר על כך שחסר לך משהו – אני אתן לך מה שאתה חסר״.

אאז סיפר לו האורח, כי בעודו יושב ליד השולחן ומביט בקערת הסדר, ביין ובמצות, נזכר בימים אחרים, בעת שערך את ליל הסדר.עם בני ביתו. ״ נזכרתי בבני משפחתי״, אמר האורח, ״ ואני דואג. אינני יודע מה איתם: אם הם שמחים או עצובים, האם הכל כשורה אצלם, שם בארץ ישראל, בעת שאני נעדר מהם ונמצא בגולה״. אמר לו הרב: ״אל דאגה. תשועת ה׳ כהרף עין. בוא עמי לחדר הלימוד שלי, יש לי משהו שברצוני לשוחח איתך עליו״.

ההלכו שניהם לחדר הלימוד, ושם בחושך, אמר לו הרב: ״הבט״. הסתכל האורח, וראה בחדר את דמויותיהם של בני משפחתו, היושבים בביתם בארץ ישראל סביב שולחן הסדר, שמחים ועולזים בשמחת החג. לאחר שחלפה תדהמתו הראשונה, מהמראה המופלא של בני משפחתו, בעוד הוא מרוחק מהם ת״ק פרסאות, שבה אליו שמחתו כבראשונה, כשראה כי אכן בני ביתו שרויים בטוב. לאחר מכן אמר לו הרב: ״אל תחשוב שכל זה היה פרי הדמיון בלבד. בעזרת השם, כשתשוב לביתך בשלום, תשאל את בני הבית איך הרגישו בליל הסדר ומה עבר עליהם. בבקשה ממך, לאחר שתעשה זאת, שלח אלי מכתב וספר לי מה השיבו לך״.

עעברו ימי החג, והאורח נפרד לשלום מהרב וממשפחתו, והודה לו על התקופה שבה הפכו אותו לבן־בית ממש. יצא האיש לדרכו והגיע בשלום אל ביתו ואל משפחתו. לאחר השמחה הראשונית וההתרגשות מהמיפגש המחודש, שאל האיש את בני הבית כיצד היה מצב רוחם בעת היעדרו מהבית ואיך עבר עליהם ליל הסדר.

עענו לו בני המשפחה, כי כל תקופת שליחותו עברה עליהם בדיכאון ובמצב רוח קשה. אולם, יוצא דופן בתקופה זו היה ליל הסדר, שבו חשו לפתע התרוממות רוח ויצאו מדיכאונם. שמע זאת ראש המשפחה, ותיפעם רוחו. ומייד מיהר לשגר לרב פינטו איגרת, כפי שהבטיח, וסיפר לו כי אכן, כדברי הרב – המראה שראה אצלו בחדר הלימוד לא חלום היה.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

הוציאה ממסגר

השר של מראקש הגיע באחד הימים לעיר מוגארור, עירו של הרב חיים פינטו, והתארח בביתו של שר העיר. ישבו ושוחחו על דא ועל הא, ומעניין לעניין הגיעו לנושא מסרים מהקוראן. כאן התפתח ביניהם ויכוח, למקורו של עניין מסויים בקוראן. השר האורח ממראקש אמר, כי המקור לכך הוא מתורת משה. מארחו ממוגאדור חלק עליו, ואמר לו כי היפוך הדברים הוא הנכון: המקור לנאמר בתורת היהודים הוא הקוראן. לא הגיעו להסכמה ביניהם, ועברו לשוחח בנושאים אחרים.

בשלב מסרים החליטו להתרענן מעט מהישיבה בבית, ויצאו לטייל ברחובות העיר. בעוד הם מטיילים נפגשו עם הרב חיים פינטו, והחליטו כי ישאלו אותו מי מביניהם הוא הצודק, באותו עניין שבו נחלקו דיעותיהם.

שמע הרב את דברי השניים, וביקש כי יקריאו לו את הנאמר בספרם. לאחר ששמע פסק, כי הצדק הוא עם השר האורח ממראקש: המקור הוא התורה הקדושה – ולא הקוראן. שמע השר של מראקש, התרשם ואמר: ״אכן, חכם גדול יהודי זה״. אולם, מארחו ממוגאדור כעס כי הרב הצדיק את בעל הפלוגתא שלו, קינא – והחל לנטור טינה לרב. מאז אותו יום, בכל הזדמנות שבה נקרה הרב על דרכו, נהג לבזות אותו ולהשפילו. באחד הימים החליט השר כי אין די בכך, וציווה על משרתיו ללכת אל בית הרב, ולהושיב אותו בבית האסורים. וכך עשו.

משנודע הדבר הגיעו אל השר תושבי העיר, והודיעו לו: ״אנחנו עוזבים את מוגאדור ועוקרים לאגאדיר״.

״לא ייעשה כדבר הזה!״ – הרעים עליהם השר בקולו. ״ אתם יושבים כאן במצוות המלך, המבקש ליישב את הממלכה, ואסור לכם לקום ולעזוב את העיר וללכת לעיר אחרת. ובכלל, מה פשר הדבר? מה הסיבה להחלטה זאת?״

ענו לו התושבים: ״ איך נוכל להישאר בעיר הזאת, ורב העיר הקדוש יושב מאחורי סורג ובריח? בזכות הצדיק ישנה השגחה משמיים על העיר, וכשהוא בבית הסוהר – אין לנו מה לחפש כאן יותר. אנו חוששים לחיינו״.

שמע השר את דבריהם והתרשם, כי כנים דבריהם. מכיוון שחשש מהממונים עליו, שיתמהו ויכעסו כשייוודע דבר ההגירה ההמונית, הורה לשחרר את הרב מבית הסוהר. אבל, הוא לא מיהר לבקש סליחה ומחילה מהרב, על מה שעולל לו.

חזר הרב לביתו, והתושבים חזרו בהם מכוונתם. לא עברו שעות אחדות ומן השמיים פקדו את בית השר באותות ובמופתים, עונש על מעלליו. תחילה מת בנו הבכור, בנפילה מגג הבית ארצה. כששמעה אמו, אשתו של השר, כי נהרג פרי ביטנה – מתה אף היא מצער. ביום אחד מתו שניהם.

באו אליו חכמי הערבים בעיר, ואמרו לו: ״לא מקרה הוא. מן השמיים נלחמים בך, על מה שעוללת לרב היהודים. חזור בך, ומהר חוש אל בית הרב ובקש את סליחתו. אחרת, מי יודע מה עוד עלול לקרות לך ולמשפחתך״. קיבל השר את עצת החכמים ורץ אל בית הרב פינטו. שם ביקש ממנו סליחה וכפרה, כשפיו וליבו שווים. סלח לו הרב ושאל אותו: ״עכשיו, כשנענשת, האם אתה מקבל עליך את הדין?״

השיב השר בחיוב, והרב המשיך: ״דע לך. בעוד 15 ימים יעלילו עליך שרים לפני המלך, על מעשה כביכול שעשית. המלך יכעס על כך, ויצווה לאסור אותך במראקש, ומשם יקחו אותך לעיר פאז. אבל, אל תיפול ברוחך: בכל פעם שתחוש מצוקה תקרא ״יא אלחזאן פינטו״ – ואבוא לעזרתך״.

שמע השר את הדברים, ופיקפק בנכונותם. קשה היה לו להאמין, כי המלך, שהיה ידידו ובן משפחתו, יצווה להכניס אותו לכלא. אבל, כדברי הרב – כך היה. כעבור שבועיים העלילו עליו שונאיו לפני המלך, וזה ציווה לאסור אותו ולהעבירו מבית סוהר אחד למישנהו. כשהגיע עד משבר נזכר בדברי הרב, והחל זועק לעזרה: ״יא אלחזאך פינטו״. הוא טרם כילה לצעוק ועל כותל התא הופיעה לנגדו תמונת הרב, זזה ומדברת אליו, והוא שומע את דבריו המרגיעים: ״הסר דאגה מליבך. השבוע תשתחרר מהכלא הזה, ויקחו אותו לכלא בעיר מראקש״. וכך היה.

כשהגיע למראקש שוב ביקש את עזרת הרב, וצעק מכלאו: ״יא אלחזאן פינטו״. ושוב הופיעה דמות דיוקנו של הרב על כותל התא, והוא עודד אותו: ״אל תדאג. בסוף השבוע תשתחרר ותחזור למוגאדור, אל תפקידך הקודם״.

וכך היה. במועד שניבא לו הרב יצא השר מבית־האסורים. במקביל החליט המלך לערוך חקירה בפרשה, בגלל הקירבה המשפחתית אל השר. בסיומה של החקירה התברר, כי אכן כל הפרשה לא היתה אלא עלילת דברים. מייד ציווה המלך להחזיר אותו ברוב פאר והדר אל מעונו הקודם במוגאדור, והורה להשיב אותו על כנו בראשות העיר.

ימים אחדים בטרם הגיע השר לביתו הודיע הרב לבני משפחת השר, כי יכינו את הבית לקראת שובו הקרוב של ראש המשפחה. הוא נקב להם תאריך מדוייק שבו ישוב, ולמועד זה יצאו בני ביתו לקראתו אל שערי העיר, וקידמו את פניו בתופים ובמחולות.

בדרכו חירהר השר בקורות אותו, ונוכח בגדולתו וצדיקותו של הרב פינטו. אז החליט לעזוב את דת אבותיו ולהסתפח אל נחלת ה׳. אולם, כשהסתכל סביבו וראה את אלפי הערבים שבאו להקביל את פניו, חשש לנפשו מהתגובות הקיצוניות שיעורר צעד זה בקרב אחיו המוסלמים, ולא הוציאו אל הפועל.

כשהגיע הביתה ראה כי הבית מלא בכל טוב, כאילו מוכן למשתה. ״מה קורה כאן?״ – שאל. ״בעוד אני נמק בבית הכלא אתם מצאתם לנכון לערוך חגיגות ושמחות?״

הרגיעו אותו בני הבית וסיפרו לו, כי ידעו מהרב פינטו כי הוא עומד לשוב הביתה, וכי את כל הכבוד הגדול הזה עשו לכבודו של השר השב הביתה.

אז ראה השר כי לא חלום חלם בכלא, וכי הודיע הרב פינטו גם לבני משפחתו כי ישתחרר בקרוב, וביקש לקרוא לרב פינטו. כשהגיע הרב ביקש השר מהמלווים כי יחלקו כבוד גדול לרב, ואז סיפר להם השר על כל הניסים והנפלאות ועל כל הקורות אותו, וכיצד ניצל בזכות הרב. ובמעמד המוני זה התקדש שם שמיים ברבים בזכות הרב.

חזר השר אל ביתו ואל תפקידו. אבל, משהו בכל זאת השתנה: משונא ישראל מובהק הפך השר לאוהב היהודים.

המעלות ממעמקים

בכל ליל פסח נוהג היה רבי חיים פינטו לשגר שליחים לכל קצות העיר, לחפש ולמצוא עניים ולהביאם אליו לליל הסדר, כדי לקיים ״כל דכפין ייתי וייכול״.

באחד מלילי פסח יצאו שליחו של רבי חיים פינטו, הסתובבו בכל קצות העיר ולבסוף מצאו באחת האכסניות העלובות יהודי יושב ובוכה, עיניו זולגות דמעות ללא הפוגה והוא צועק במר ליבו. אמרו לו: ״יהודי יקר, הנך מוזמן לסעוד על שולחנו של רבי חיים פינטו, המקובל האלוקי, ולעשות יחד עימו את ליל הסדר״.

להפתעתם הרבה השיב להם העני בשלילה גמורה ואמר להם בבכי קורע־לב: ״לא אלך עימכם, כי בשבילכם זהו חג הפסח, בשבילי זהו תשעה באב, יום אבל ומספד״. חזרו השליחים אל רבי חיים פינטו וסיפרו לו את דברי היהודי האביון. כששמע הרבי על כך אמר לשליחיו: ״לכו אליו פעם נוספת ונסו לשכנע אותו לבוא. אם לא ישמע למלים טובות ולדברי כיבושין – הביאו אותו בכוח הזרוע!״

חזרו השליחים אל אותה אכסניה, ראו את היהודי ועודו ממרר בבכי, דיברו על ליבו, אך הוא בשלו: לא אלך עימכם. ואז, מחוסר ברירה, הם נטלו אותו בכוח והביאוהו אל בית הרב.

ושם, בבית, היתה אורה ונהרה. כל בני הבית הסבו ליד השולחן, שכרע מעומס מטעמי החג. ופני כולם היו שמחים. רק פניו של העני היו בוכיות ועיניו מרוטות מבכי.

״למה אתה בוכה?״ – שאל הרב פינטו את העני. ״האם אינך יודע שחג הפסח היום? האינך יודע שבליל חג יש לשמוח, כמו ששמחים כל היהודים?״

״ אנא ממך, רבי״, ביקש ההלך, ״ עזוב אותי. תן לי ללכת בחזרה לאכסניה שלי כי למה לי להפריע לכם ולהשבית את שמחתכם? לבי מר עלי ולא אוכל לשמוח. אני מתחנן לפניך, שלחני מכאן ואלך״. ״מה קרה לך?״ – שאל הרב פינטו. ״מדוע אתה בוכה כל־כך? ספר לי, ובעזרת השם עוד תהיה שמח. אני מבטיח לך בזאת, כי לא תוסיף עוד לבכות, רק ספר לי את שאירע לך״.

העני התבונן בפני הרב והחל מספר: ״נולדתי במראקש, ולימים עקרתי לספרד. שם עסקתי בעבודות שונות, וביושר אספתי כסף רב. כאשר רציתי לשוב הביתה, לעיר מולדתי, קניתי בכל הוני וכספי יהלומים, פנינים, מרגליות ואבנים טובות. ועוד טרם שעזבתי לדרכי פנתה אלי אלמנה אחת, נתנה לי מרגלית יקרה וביקשה ממני למסור אותה לבתה, הגרה במראקש ועומדת להינשא. צררתי את כל האבנים הטובות במזוודה, עליתי על ספינה והפלגתי לעבר עיר הולדתי. לפתע פרצה סערה גדולה, האונייה וכל אשר בה ירדו תהומה, ואני הצלחתי להינצל בעור שיני רק כאשר נאחזתי בקרש צף. הים פלט אותי לחופה של העיר הזו, כשאני נקי מכל נכסי ומכל בגדי. ועכשיו, כיצד לא אבכה כל העת על אובדן כל עמלי? מה אומר לבתה של האלמנה? שהמרגלית טבעה בים? הוי, רבי, רבי, טוב מותי מחיי…״

הרב פינטו התבונן ארוכות בפניו של העני ואחר אמר לו שלוש מלים: ״שמח, ראה ושתוק״. והרב לקח בידו את גביע הכסף הגדול שלו, הגביע הקדוש, והשביע את שרו של ים. אחר־כך אמר לאורח האביון: ״הסתכל!״

ולנגד עיניו הנדהמות של העני הלך הגביע וגדל, הלך והתרחב, הלך והעמיק, ובמקום יין מילאו אותו גלי־ים, ואלה באו בזה אחר זה. לפתע הופיעה על כרבולות הגלים תיבה קטנה – ונזרקה החוצה. העני, משתאה למראה עיניו, לא יכול להתאפק וזעק: ״זו התיבה שלי, כבוד הרב, זו התיבה שלי!״

לקח הרב את התיבה והעמידה על השולחן. ואז שב הגביע לצורתו המקורית, היה כבראשונה, והיין חזר לתוכו.

פניו של האורח צהלו משמחה, אך טרה ראה את אשר בתיבה. ואז הורה לו הרב פינטו לפתוח את התיבה. וכאשר פתח אותה האורח הוא ראה לנגד עיניו את כל רכושו ואת המרגלית של האשה האלמנה, לא חסר מאומה מכל אשר היה לו.

ואז יכול היה העני לשבת יחד עם כל בני הבית ולחוג עימם את ליל הסדר בשמחה של מצווה ובששון גדול.

HISTOIRE DU RABBI HAÏM PINTO

בחצי הלילה

לביתו של הרב נכנסו ובאו אנשים בעניינים הקשורים לכלל הקהילה והציבור היהודי בעיר. אחד מהם היה רבי מכלוף לוב, שנזעק לבית הרב בגלל עניין חשוב ודחוף. מכיוון שהנושא לא סבל דחיות, רץ הרב מכלוף לבית הרב באמצע הלילה. הרב, כמנהגו, ישב ועסק בלימוד התורה, ורבי מכלוף ידע היכן למצוא אותו לפי אור הנר שדלק בחדר. והנה, כשנכנס לחדרו, ראה שם שני אנשים: הרב פינטו, ופניו כפני להבים, זורחות באור יקרות. השני, דמות לא מוכרת לרב מכלוף, היה דומה בעיניו למלאך ה׳. רבי מכלוף רצה להתקרב עוד יותר אל השניים, והנה חש פיק ברכיים, ואימה גדולה ופחד נפלו עליו. מייד סב על עקביו, וברח לביתו.

למחרת נפגש עם הרב פינטו, והאחרון אמר לו: ״אשריך, רבי מכלוף, שזכית לראות פני אליהו ז״ל״.

רבי מכלוף שמע זאת, והתיירא. מייד ביקש מהרב פינטו שיתפלל עליו, שמא ייענש,חס ושלום, על מה שראה, וימות בחצי ימיו. הרב הבטיח לו כי יעשה זאת, והתפלל וביקש רחמים על רבי מכלוף, שחטא בשוגג. תפילתו התקבלה במרומים, ורבי מכלוף האריך ימים ושנים ונפטר בשיבה טובה בן מאה ועשר שנים. ואת המעשה שאירע לו כתב הרב מכלוף בסידור התפילה שלו.

אני לדודי

מראש חודש אלול ועד למחרת יום הכיפורים היה הר״ח פינטו מסתגר בבדידות בחדרון קטן, הנמצא בבית הכנסת שבביתו. שם הירבה בלימודים ובתפילות לקראת ובתקופת הימים הנוראים, והתעלה במדרגות היראה והקדושה לימי הדין והסליחות. כוך קטן היה בחדר זה, ודרכו היו מגישים בני הבית לרב אוכל ושתייה כזית, במידה ההכרחית לקיום נפשו.

חדר זה, הנקרא בפי יושבי המקום ״בית אל חכם״ (״קבר הצדיק״), משמש מקום עלייה לרגל ליהודי מרוקו וליהודים מרחבי העולם, הבאים לשם להדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים ולשפוך בו את ליבם.

לפי המסורת, בחדר זה זכה הר״ח לגילוי אליהו, ושם למד ושנה איתו. בחדר זה אף התגורר הרב חיים בן עטר במשך כשנתיים, בטרם עזב את מרוקו ועלה לישראל.

בחדר זה נולדו הרב הדאן פינטו, רבי חיים פינטו הקטן ורבי משה אהרון פינטו, זכותם תגן עלינו. כאן גם נולדו האחים רבי חיים פינטו ורבי דוד פינטו שליט״א.

נס כד הדמעות

בעודו עומד ומתפלל את תפילת העמידה יצאה נפשו של רבי דוד בן חזאן בקדושה ובטהרה. היה זה בעיר מראקש, לשם הגיע הרב כדי לשמש כדיין במשפטו של אחד הגבירים, רבי חיים בן בכאס. היה זה מושל העיר, שזימן את הרב דוד וכן את הר״ח פינטו, לדון במשפט. כשנפח הרב דוד את נשמתו, מיהרו אליו אנשי החברה קדישא בעיר כדי להביאו לקבר ישראל. אולם, אי אפשר היה לטפל בו: כל מי שהתקרב אל הגופה – נפל. כך הראשון, השני ועוד נוספים, עד כי הבינו הנוכחים שדבר מה מונע מבעדם לטפל ברבי דוד המנוח.

הלכו אנשי החברה קדישא אל הרב פינטו, ושאלו את עצתו. הירהר הר״ח מעט, ואמר להם: ״דעו נא רבותי, כי ביני לבין רבי דוד זצ״ל היה קיים סוד, שעכשיו, משנתבקש לישיבה של מעלה, יכול אני לגלותו. אכן, כל מי שהתקרב אליו נפל ארצה, וכך גם יהיה הלאה. הדרך היחידה שבה תוכלו לערוך לו את הטהרה ולהביאו לקבר ישראל היא להזות על גופו ולרחוץ אותו בדמעותיו, שאותן היה מוריד כל לילה, בעת שקם לתיקון חצות״.

תמהו הנוכחים וקימטו את מצחיהם: כיצד יוכלו להשיג דמעות בכמות שכזו – ומאדם שכבר נלקח לבית עולמו? המשיך הר״ח: ״לכו אל ביתו במוגאדור, ופיתחו את ארון הקודש. שם תמצאו כד, מלא בדמעות״. ובימים ההם טרם היו שם רכבת או מכונית, והדרך להגיע למוגאדור היתה ברגל או על חמור.

״רבנו״, אמרו אנשי החברה קדישא, ״גלוי וידוע לפניך כי המרחק למוגאדור הוא ארבעה ימים וארבעה לילות. וכבוד המת – מה יהיה עליו? וכי כיצד נוכל להניח להלין כך בביזיון, חס וחלילה, את גופתו של רבי דוד, ולא למהר ולהשיבה אל עפר?״ שמע הר״ח את דבריהם, וראה כי צודקים הם. יצא מהחדר להתבודד מעט, וכששב אמר לחכמי מראקש: ״חכו מעט קט, והכד יגיע אליכם״. יצא הרב מהחדר ונכנס לחדר אחר, וכששב אל הנוכחים היה בידו הכד. נתן הוא להם את הכד, ואלה שמחו כי יוכלו סוף סוף להביא לקבורה את רבי דוד. הלכו וטיהרו ראשית את עצמם, ואחר רחצו בדמעות את גופו של רבי דוד. ונעשה להם נס והספיקו הדמעות לרחוץ את כל גופו של רבי דוד המנוח. ומייד אחר כך הביאו אותו וקברו אותו ברוב עם בעיר מראקש, והתפללו כי יקרים בו מה שנאמר ״יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו״. על מצבתו של הרב זצ״ל כתובות המילים הבאות:

״בורן סהדותא של הרב המובהק המקובל האלוקי כמוהר״ר דוד חזן זלה״ה מהעיר מוגאדור, שקרא ושנה עם אליהו הנביא. נתבקש לישיבה של מעלה פה מראקש יום ט״ז מנחם אב תקע״ג״.