מורשת יהדות מרוקו

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.

זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.

מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?

ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא

ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.

שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.

השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.

בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.

וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.

אגב־אורחא אנו למדים מתולדות השליחות פרשיות גדולות בתולדות הישוב בארץ־ישראל. תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל החל מהכיבוש הערבי הן עד כה פנה מוזנחת בחקירת תולדותינו. במקצת היתה כאן הזנחה־מדעת, ובמקצת מתוך העדר ידיעת המקורות. בשנים האחרונות חל בשטח זה שינוי רב לטובה, אבל עדיין אנו רחוקים מרחק רב אפילו מאיסוף החומר לתולדות ישוב ארץ־ישראל. תעודות־השליחות משמשות אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות הישוב. אמנם מבחינת־מה הם חד־צדדיים, כי מאחר שהן פונות לרגשות־שבלב מן־הנמנע שלא יהא בהן מקצת הגזמה, אולם החוקר המנוסה ידע על־נקלה להוציא את העיקר מהטפל ואת הגרעין ההיסטורי מתוך קליפות־ההגזמה. המעיין בספר זה של תולדות השליחות ימצא איפוא חומר חדש מרובה לתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל בדורות הרבה.

וכן ימצא המעיין בספר זה על תולדות השליחות חומר רב לתולדות קהילות הגולה, ובמיוחד לגבי הקהילות שבארצות המזרח, שבמקרים רבים הידיעות על יחסיהן עם שלוחי א״י הן המקור היחיד 'לעצם מציאותן, או לידיעת קורותיהן.

מה הם המקורות לתולדות שליחות ארץ־ישראל ?

המקור שהיה צריך בדדך־הטבע להיות העיקרי, הפנקסים והארמונות של השולחים, מכזיב לחלוטין. אף על פי שאנו יודעים שהמוסדות השולחים בארץ־ישראל היו רושמים בפנקס מיוחד את דבר צאת השליח ואת התנאים לשליחותו, ומשחזר השליח רשמו את תמצית הדין־והשבון שמסר על סכומי הכספים שקיבל ואת שמות המנדבים למקומותיהם, הרי לא הגיע לידינו שום פנקס כזה. וכן לא נשתיירו שום ארכיונות של קהילות ירושלים, צפת, טבריה וחברון ושל העדות והכוללים ששלחו שלוחים. מארץ־ישראל, מקום מוצאם של השלוחים, אי־אפשר היה איפוא ללמוד הרבה. על כרחנו נפנינו למקורות אחרים וביקשנו את הידיעות על השלוחים במקום פעולתם בחוץ־לארץ. ואף כאן לא הגיעו לידינו המקורות העיקריים, הפנקסים והארכיונות של המרכזים הגדולים לתרומות א״י באירופה. (יוצא מכלל זה הוא פנקס העתקי אגרות של ״פקידי ארץ־ישראל״ בקושטא מהמחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, הנמצא בגנזי בית־המדרש לרבנים בניו־יורק, ושבו מצאתי ידיעות רבות על שלוחי א״י). ושוב היה מן ההכרח לפנות למקורות צדדיים.

ואלה סוגי המקורות שמהם שאבתי את הידיעות לקורות השליחות מארץ־ישראל ולתולדותיהם של שלוחי ארץ־ישראל:

אגרות־שליחות ושטרי־שליחות: סוג זה כולל תעודות שונות, כגון: האגרת הכללית שמסרו השולחים לידי השליח: אגרות לנדיבים ולקהילות שנמסרו לידי השליח שיחלקן בכל מקום בואו: שטר כוח־הרשאה משפטי המייפה את ידי השליח לתבוע בבית־דין בשם שולחיו ולגבות תרומות והקדשות וחובות: שטר כוח־הרשאה שניתן לשליח לסדר בחו״ל ענינים פרטיים של יושבי א״י, כגון גביית חוב, קבלת ירושה וכר: שטר הסכם על תנאי השליחות בין משולחים והשליח: שטר אפוטרופסות שבו ממנה השליח אפוטרופוס על נכסיו לימי שהותו בדרך שליחותו: שטר שעבוד כספי השליחות לבעלי חוב: שטר הסכם על חלוקת כספי השליחות בין ארבע ערי הקודש, בין עדות וכוי: אגרות־ חוזר של השלוחים אל הקהילות!

 אגרות פרטיות של השליח אל תומכיו ומארחיו: אגרות המלצה על השליח מאת מנהיגי מרכזי תרומות א״י בקושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמש­טרדם וכוי: אגרות המלצה מאת רבנים וראשי־קהילות הממליצים על השליח בפני קהילות אחרות: אגרות המלצה של השליח הממליץ על שליח עיר אחרת בא״י או על שליח־לעצמו: אגרות הקהילות אל השליח, מהן אגרות־עידוד ומהן אגרות־סירוב: אישור קבלת־כספים חתום בידי השליח: שטר שליח עושה שליח: שטר מינוי גבאי לכספי א״י ע״י השליח: שטר־פיטורין שנתנו השולחים לשליח בשובו, להעיד שנהג באמונה ומילא את כל התחייבויותיו.

רובן של תעודות אלו עודו טמון בכתבי־יד, בבתי־עקר ובידי יחידים, ומיעוטן נדפסו בשעתן על דפים בודדים ע״י השלוחים לשם תעמולה. אולם גם דפים בודדים אלה יקרי־מציאות הן כי לא נשתיירו אלא בטפסים מעטים או בטופס אחד בלבד. מקצת מהתעודות הללו שבכתב־יד ושבדפוס נתפרסמו בדור האחרון ע״י חוקרים שונים, שמהם יש לציין במיוחד את א. מ. לונץ, ד. קויפמן בדור הקודם, ובדורנו י. ריבקינד (שהרבה לעשות מכולם), פ. גראייבסקי, ש. אסף וי. מ. טולידאנו.

פנקסים: סוג זה כולל מינים שונים: פנקסי הקהילות, שבהם רשמו מנהיגי הקהילה שיתנו ביום פלוני סך מסוים לשליח פלוני מא״י, או שבהם אישרו שלוחי א״י שקיבלו ביום פלוני סך מסוים: פנקסי השלוחים, שבהם רשמו ראשי קהילות ונדיבים את הסכומים שמסרו בידו, להיות להם לזכרון לפני השולחים בא״י ולשלוחים לעדות בפגי שולחיהם: פנקסי־זכרון, שבהם רשם לו השליח לזכרון ענינים שונים, כגון מעשיות, משלים, חידושי תורה, הוצאות והכנסות, וכו׳; יומני־מסעות, שבהם רשמו קצת שלוחים את כל המאורעות שאירעו להם בדרך! פנקסי הזכרת־נשמות בקהילות, שבהם נקבעו הזכרות מיוחדות לשלוחים שנפטרו.

תקנות: גם סוג זה כולל מינים שונים: תקנות הקהילות בענין הקצבת כספים לא״י, בענין גביית הכסף, מינוי גבאים וחלוקת הכסף בין ערי א״י: תקנות כלליות של הקהילות שקיבלו תוקף או אישור ע״י שלוחי א״י: תקנות שהתקינו שלוחי א״י מפני צורך השעה. תעודות שונות, שעליהן חתומים השלוחים כעדים, בוררים או דיינים, כגון: כתובות, צוואות, גבי1ת־עדות, שטרי־פשר, תעודות־סמיכה, תעודות־היתר־שחיטה וכוי.

ספרי שאלות־ותשובות: בספרות השו״ת יש למצוא חומר רב לקורות השלוחים והש­ליחות. והתשובות הללו מתחלקות למינים שונים: קבצי־תשובות שנתחברו בידי שלוחי א״י וכוללים גם תשובות שכתבו בדרך־שליחותם, שעל פיהן אפשר לקבוע לפעמים את כל סדר מסעם! חשובות שלוחי א״י שלפניהם הביאו רבני הקהילות את תשובותיהם לאישור, והן מפוזרות בקבצי תשובותיהם של הרבנים ההם! תשובות על שאלות שנתעוררו בלב השלוחים אגב שליחותם, כגון שאלות על זכויות השליח בהכנסות צדדיות, היתר אבק רבית בכספי הקדש א״י, הקדשות לא״י שהיורשים או האפוטרופסים ניסו להטותם לצורך אחר, סכסוכים בענין חלוקת כספי א״י בין ארבע ערי הקודש, וכו': תשובות להצדיק את גוף השליחות ולבסס מבחינת ההלכה את זכותה של א״י לגבות תרומות מבני הגולה; תשובות על האיסור להשתמש במעות א״י לצרכים אחרים!

שאלות שנתעוררו בלב השליח כיצד עליו לנהוג בדרכו, כגון בספינה בשבת, ביום טוב שני של גליות, בשינוי מנהגים ממקום למקום כגון אכילת בשר נפיחה וכוי! תשובות בעניני היתר עגונה לגבי שלוחים שנהרגו בדרך: תשובות בעניני היתר עגונה שבהם השליח הנודד הוא עד־ראיה או גובה־עדות! תשובות בעניני עזבונותיהם של שלוחים שנפטרו בדרך! תשובות בעניני תקנות שהתקינו שלוחים או פשרות שעשו_; תשובות על סכסוכים כספיים בין השולחים והשליח בדבר תנאי השליחות, בין שני שלוחים שהלכו יחד בענין חלוקת ההכנסות ביניהם, בין שליח לקהילה מן הקהילות בגולה, בין שני שלוחים משתי ערים, או בענין תפיסת כספי השליחות לתשלום חוב. התשובות משמשות לפעמים מקור יחיד לידיעתנו על מציאותו של שליח מן השלוחים.

ספרי דרושים והספדים: גם ספרות־הדרוש מקור נכבד היא לידיעת קורות השלוחים, כי אנו מוצאים בה דרושים שדרשו השלוחים בדרך־שליחותם, דרושים שדרשו רבני הקהילות לכבוד השלוחים, הספדים שהספידו השלוחים את הרבנים. הפרנסים או את הנדיבים שנפטרו בימי שהותם בקהילה, והספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שנפטרו בדרכם.

ספרי פיוט ושירה: בקצת קבצי פיוט ושירה יש למצוא פיוטים שהובאו מא״י בידי שלוחים, שירים שנתחברו ע״י שלוחים, שירים שחיברו משוררי הקהילות לכבוד שלוחים, וכן קינות על שלוחים שנפטרו בדרך.

חידושי־תורה מפי שלוחי א״י: הללו מפוזרים כמעט בכל סוגי הספרות: פוסקים, חידושים, פירושים, דרושים, מנהגים, תפילות וקבלה. ספרי־תעמולה של שלוחי א״י: לסוג זה הקדשתי פרק מיוחד להלן (עמי 79—98). ספרי־מסעות של שלוחי אי׳י: גם סוג זה תיארתי בפרק מיוחד להלן (׳:מ׳ 136—142).

הסכמות: הסכמותיהם של שלוחי א״י שניתנו בדרך־שליחותם מפוזרות למאות בספרים מכל הסוגים, מכל הזמנים ומכל הארצות, והן אחד המקורות החשובים ביותר לידיעת קורות השלוחים, ולגבי שלוחים רבים הן המקור היחיד. לעתים נשתמרו הסכמות מרובות כל־כך מידי שליח אחד, עד שאפשר לקבוע על פיהן את סדר־מסעיו לפרטיו. (לא כל ההסכמות הללו נרשמו ב״מפתח ההסכמות״ של ל. לוונשטיין, ברלין 1923). אף מהסכמות שקיבלו השלוחים לחיבוריהם בדרך־שליחותם אפשר לעמוד לפעמים על סדר־מסעיהם. ספרים שהובאו לדפוס ע״י שלוחי א״י: בפרק מיוחד (להלן עמי 73—79) דיברתי על מנהגם של שלוחי א״י להדפיס ספרים שונים בדרך־שליחותם, ואמרתי שם שרוב ספרי חכמי א״י נדפסו אגב השליחות. ספרים אלה — בין שהם חיבורי השלוחים עצמם ובין שהם חיבורי אבותיהם ואבות־אבותיהם, ובין שהם ספרי קדמונים שהביא השליח לדפוס מתוך גנזי א״י או מתוך גנזי קהילות הגולה שמצא השליח בדרך־נדודיו — הם מקור נכבד ביותר לידיעת קורות השלוחים. מההקדמות לספרים אלה אנו למדים לא רק על עצם שליחותו של השליח, אלא לעתים גם על טיבה ומהותה, ועל המאורעות בא״י שהביאו לידי השליחות, וגם על דרך־נדודיו של השליח ועל המסייעים שמצא בדרכו. על טפסים רבים של ספרים אלה אפשר למצוא דברי־הקדשה בגוף כתב־ידו של השליח שנתן את הספר במתנה לתומכיו ומארחיו.

קובצי־ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, כרוניקות: בספרי תולדות חכמי ישראל (כגון ״שם הגדולים״ לחיד״א, ״תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליאה״ לניפי־גירונדי, ״תולדות חכמי ירושלם״ לפרומקין רבלין, ״קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם״ לש. א. רוזאניס, ״מלכי רבנן״ לר׳ יוסף ן׳ נאים, ״יהודי המזרח בא״י״ לט. ד. גאון) יש למצוא חומר רב לתולדות שלוחי א״י, אף שלגבי רבים מהחכמים המתוארים בספרים אלה לא ידעו המחברים דבר על שליחותם, מהעדר מקורות נדפסים בימיהם בענין זה. קצת שלוחים הניחו אחריהם בכתב־יד רשימות אוטוביוגרפיות על שליחויותיהם. גם בסיפורי־ הקורות של קהילות המזרח יש למצוא ידיעות על בואם של שלוחי א״י לקהילות ההן.

מצבות: בספרי מצבות־קברים של קהילות שונות יש למצוא נוסח מצבותיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרד־שליחותם.

פרסומי חברות לטובת א״י: בפרסומים שונים של חברות שונות שנוסדו ברבע השני של המאה התשע־עשרה כדי לאסוף בצורה שיטתית תרומות לא״י, כגון ״חברת תרומת הקדש״ (״פקידים ואמרכלים״) באמשטרדם או ״חברת תרומת הקודש״ בניו־יורק, יש למצוא חומר רב־ענין לתולדות ביטול השליחות.

עתונים: החל מאמצע המאה התשע־עשרה אנו מוצאים בעתונות היהודית שבכל הלשונות ידיעות שונות על בואם וצאתם של שלוחי א״י, כרוזים ומכתבים של שלוחים, מאמרים בשבח השלוחים ושליחותם או נגד השלוחים, מאמריהם של שלוחים המספרים על מה שראו בדרכם או על מאורעות שאירעו להם בדרכם, וחשבונות הכנסות השליחות. מקורות שונים: בקבצי סיפורי־מעשיות יש למצוא אגדות על שלוחים בעלי־נסים או על נסים שנעשו לנדיבים שהסבירו פנים לשלוחי א״י: בקבצי סגולות יש למצוא סגולות שהובאו מא״י בידי שלוחים: ברשימות שוערים יש למצוא ידיעות על שלוחים שנכנסו לעיר כגון ברשימות שוערי העיר ברעסלא שבהן אנו מוצאים שמותיהם של כמה שלוחי א״י שנכנסו לעיר בראשית המאה השמונה־עשרה: בקונטרסי־מחלוקת מא״י ובקונטרסי־פולמוס של תנועות שונות יש למצוא חומר על שלוחי א״י! בספרי מסעות בארצות המזרח מספרים לפעמים הנוסעים על שלוחי א״י שנזדמנו להם בדרך מסעם.

ביבליוגרפיה מפורטת של כל הספרים, בכתב־יד ובדפוס, שבהט מצאתי ידיעות על שלוחי א׳יי ועל קורות השליחות, תמצא להלן(עמי 863—902). הרשימה מחולקת לשלשה מדורות: א. ספרים ומאמרים בדפוס, תחלה בעברית ואחייב בלשונות־לעז. ב. כתבי־יד. ג. דפים בודדים בדפוס.

הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון, שהוא כעין מבוא כללי, מסופר על סדרי שליחות א״י בכלל, כלומר על תופעות כלליות המשותפות לדורות הרבה של שלוחים, סדר שליחתם, פעולתם, כבודם, השפעתם וכוי. במדה שנזכרים בחלק זה שלוחים מסוימים, הרי בא הדבר רק דרך־אגב לשם דוגמא לעיקרון הכללי הנידון. ואילו בחלק השני מסופר בצורה כרונולוגית־שיטתית על השלוחים לדורותיהם, וכאן מסופר לגבי כל שליח כל מה שנודע לנו על שליחותו. וכשאני מספר ששליח מסוים היה במקום פלוני, אין פירוש הדבר שהיה במקום פלוני זה בלבד, אלא שזוהי הידיעה היחידה שהגיעה אלינו מדרכו ומכל פעולתו. וכדי לעמוד על מהות השליחות ודרכיה יש לצרף ידיעה לידיעה וללמוד מן המפורש על הסתום ומשליח על שליח אחר.

לגבי כל שליח מסופר בעיקר על פעולתו בשליחותו, ובקיצור נמרץ על תולדותיו בכלל. ואם השליח הוא איש מפורסם, אני מקצר בתיאור תולדותיו שאפשר למצוא אותן בכל ספר־שימוש, ולעומת זה אני מפרט יותר לגבי שלוחים שאינם ידועים ממקורות אחרים.

במקרים רבים אני נוטה מהדעות המקובלות המצויות בספרי תולדות גדולי ישראל, אולם אני נמנע מלהכנס לפולמוס, והמעיין הרוצה לעמוד על האמת יעיין נא במקורות שציינתי להם תמיד. לעתים נגרמו הטעויות של קודמי ע״י העדר מקורות בימיהם או ע״י פירוש מוטעה או קריאה מוטעית במקורות, ועתים ע״י תופעות מיוחדות בספרות א״י ובספרות יהודי המזרח

למשל: יהודי א״י ויהודי המזרח נוהגים היו להוסיף לאדם בשעת מחלתו שם שני לסגולה. השמות הנוספים הרגילים ביותר הם: חיים, חייא, חזקיה נסים, רחמים, רפאל. ויש שאותו איש חתם רק בשמו, וחתם בשמו ובשם־הלואי שנוסף לו בשעת מחלה, ועתים חתם בשם־הלואי לפני השם העיקרי ועתים אחריו. כך למשל, חותם חכם אחד: אברהם סורנאגה, אברהם חיים סורנאגה, חיים אברהם סורנאגה! וחכם אחר חותם: יצחק קאריגאל, חיים יצחק קאריגאל, רפאל חיים יצחק קאריגאל, וכן רבים. וחוקרים שלא היו בקיאים במנהג זה עשו מאיש אחד שנים או גם שלושה אגשים.

בהערות ציינתי מראי־מקומות לכל ידיעה שהבאתי בספר, כדי שהמעיין יוכל בכל מקום לבדוק אחרי. ואילו הקורא הרגיל אינו צריך להזקק להערות, ויוכל לקרוא בספר בלי לעיין בהערות כלל.

צרפתי לספר עשרים ושמונה תמונות, הכוללות צילומים של אגרות־שליחות, תעודות הנוגעות לשלוחים, שערי ספרים שנתחברו בידי שלוחים ופורטרטים של שלוחים.

בסוף הספר הוספתי פרק מיוחד של ״מילואים ותיקונים״, שבו תיקנתי קצת טעויות שנפלו בדברים, ומלאתי את הדברים המובאים בספר לפי תעודות שנתפרסמו ע״י חוקרים, או שנתגלו לי, בשעת הדפסת הספר. המעיין המעונין בשליח מסוים או במקום מסוים  יחפש נא איפוא במפתח שבסוף הספר וימצא על פיו כל מקום שנכר איש זה או מקום זו בכל פרקי הספר

אברהם יערי

פרק ראשון

השליח ותפקידיו ושולחיו.דרכי השליחות

א.מי נבחר לשליח ארץ־ישראל ?

עיקר תפקידו של שליח ארץ־ישראל היה לקבץ תרומות לצרכי קיומו וחיזוקו של הישוב בארץ. אולם השולחים היטיבו לדעת שתפקידי השלוחים כוללים הרבה למעלה מזה. השליח הוא נציגה של ארץ־ישראל החיה ולפיכך עליו לגלם בקרבו את מיטב התכונות של היושבים לפני ה׳ בארץ, ועל הכל תורה ומדות מוסריות. על השליח גם למלא שליחות רוחנית רבה. עליו להביא את בשורת או־ץ־ישראל לתוך חשכת הגלות, את חזון הקודש לתוך מציאות החול, את כיסופי־הגאולה לתוך הרגלי־נכר. עליו לעורר את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית, עליו להנהיג ולהורות דרך במדות ובמעשים, עליו לגדור פרצות ולתקן בדקים. לפיכך צריך השליח להיות בעל תורה. זה תנאי ראשון, שבלעדיו אין אדם נבחר לשליח.

ואמנם אנו מוצאים בין שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות מגדולי חכמי או־ץ־ישראל כמו ר׳ בצלאל חכמי אשכנזי בעל ״שיטה מקובצת״, ר׳ משה אלשיך, ר׳ יוסף מטראני, ורבי יום טוב צהלון — במאה השש־עשרה! המקובל ר׳ נתן שפירא ור׳ חזקיה סילוא בעל ״פרי חדש״— במאה השבע־עשרה! ר׳ אברהם יצחקי, ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי ורי יום טוב אלגאזי— במאה השמונה־עשרה! ר׳ יהוסף שווארץ בעל ״תבואות הארץ״ ורבי יעקב ספיר בעל ״אבן ספיר״— במאה התשע־עשרה. ולא הם בלבד, אלא רוב חכמי א״י החשובים יצאו פעם בשליחות הישוב.

וכן צריך שליח א״י להיות מוכתר במדות ובנמוסים טובים כדי שיוכל בהתנהגותו בלבד לשמש אות ומופת. כמובן שלא תמיד מצאו אישים דגולים שהתרצו או שיכלו לצאת בשליחות, ואז מן ההכרח היה להסתפק בחכמים ממדרגה שניה. תכונות נוספות רצויות לשליח, והן יחוס־אבות, הדרת־פנים, קול נאה, כוח־הדרוש, שיחה נאה. יש שנבחרו שלוחים מהיותם בעלי סגולות או בעלי־מופת, כי תכונות כאלו מוסיפים לכוח השפעתם ולכוח סמכותה של ארץ־ישראל. אולם בכל אלה לא סגי. השליח יוצא למרחקי מרחקים ונודד במשך שנים רבות בדרכים משובשות בלסטים, בין עמים אשר דרכיהם לא ידע, ועליו להיות איפוא אמיץ־לב, בריא בגופה זריז בתנועותיו, מוכן להפתעות, נוח להסתגל, בקי בהויות העולם, מהיר ללמוד לשונות, מעורב בין הבריות, כללו של דבר, בעל כל המדות הטובות שמנו בנוסעים מעולים.

כדי שיהא אדם מוכן לצאת לנסיעה כזו צריך שיהא בו לפחות אחד מששים מהרפתקן, היינו אדם שׂשׂ לקראת כל דבר חדש ומפתיע ולקראת שנויי־מצב חדשים לבקרים. ודאי שלא תמיד נזדמנו באיש אחד התכונות הראשונות וגם האחרונות׳ עתים הכריעו אלה ועתים אלה. אבל היו שלוחים שאיחדו בקרבם עד להפליא את שני מיני התכונות גם יחד. דוגמא מובהקת לכך יכול לשמש ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי במחצית האחרונה של המאה השמונה־ עשרה, או ר׳ יעקב ספיר במחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה.

גילו של השליח

מבחינת הגיל נבחר לפעמים זקן־ישיש — שיש בו בעיקר מהמדות הראשונות, ועתים אברך צעיר — שיש בו בעיקר מהמדות האחרונות. הכל לפי צורך השליחות ולפי האפשרות. אםהיה הכרח גמור ושיערו שפלוני החכם הישיש יוכל להשפיע בארץ מסויימת— לא נמנעו מלשלחו, והשליח לא נמנע מלילך, אף שהיה בכך משום סכנה לחייו. כך מסופר, למשל, על ר׳ יצחק קובו, שנשלח בשליחותו האחרונה למען ירושלים בהיותו בן שבעים ושלש, ובשעה שיצא משערי העיר ״החזיר פניו מול ירושלים ואמר! מי יודע אם אזכה לחזור עוד לירושלים, ועיניו יורדות כנחל דמעה״, אבל — בכה והלך, ואמנם נפטר בדרך־שליחותו במצרים. וכן לא נמנעו מלשלוח אנשים צעירים ביותר— ביחוד לארצות רחוקות — כשהיה צורך בזה, ובאגרת־שליחות אחת מהזמן שלאחר גזירות אבן פרוך בירושלים (שנת שפ״ו— 1626נאמר! ״ויצא חתן מחדרו בשליחות מצווה עם היותו בתוך חודש חופתו״. 

ואם אנו מוצאים רוב חכמי א״י מוכנים לצאת בשליחות ולהטלטל שנים רבות בארצות לא ידעון הם ואבותיהם, הרי זה בעיקר מאחד משני הטעמים האלה! א) הכרה עמוקה שיש בכך הכרח לחיזוק הישוב ולפדיון בני עדתם או בני עירם ממצוקה. ב) הכרח של פרנסה לשליח, כי השליח היה מקבלבדרך כלל שליש מכל ההכנסה הנקיה, והיו שלוחים שלא יכלו להתפרנס בארץ בלעדי שכר שליחות

שלוחי שלא על מנת לקבל פרס

בין השלוחים שיצאו מתוך הכרה שיש בכך צורך לישע עמם, אנו מוצאים אחדים שויתרו על שכרם, ואז רגילים השולחים, או הממליצים עליהם, לציין את הדבר לשבח. כשבא רבי יהודה אריה די מודינא להמליץ על ר׳ רחמים איש רומא שליח א״_י על מנת לבא מארץ מרחק עד הגלילות האלה על הוצאתו״. בשבחו של ר׳ אברהם רוויגו שליח ירושלים משנת תס״ד (1704) ואילך, מספר ר׳ משה חאגיז! ״שבאמת הוא ציר אמונים לשולחיו, ולשם שמים גמור היה מבייש את עצמו בין היחידים״, ובניגוד ל״רוב השליחים יוצאים להנאת עצמו…

אחד היה אברהם… הנז׳ שיצא שלא להנאת עצמו״.על ר׳ אברהם רובייו ור׳ מיכאל הכהן, שלוחי חברון בשנת תקנ״ח (1798), הדגישו המשלחים באגרת הכללית שמסרו בידם! ״והקדישו גופם לשמים בלא כסף ובלא מחיר״.  על ר׳ גדליה חיון בספר הרב חיד״א! ״והלך בשליחות מצוה לעה״ק חברון ת״ו בלי כסף ובלי מחיר״.״ אולם ודאי שלגבי רבים מהשלוחים שימש גורם ההכנסה מניע עיקרי לטלטל עצמם בדרכים שיש בהן סכנות נפשות, ומי שהצליח בשליחותו היתה הכנסתו לא קטנה כלל, בשובו היה בידו לישב בשלוה בארץ כמה שנים. כשמתאר ר׳ רפאל טריויש, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, את העניות הקשה בירושלים, הוא מוסיף: ״ואם תראה אותם מלובשים… או ירושה או מתנה, או בא אליהם מריוח איזה שליחות אשר שמו נפשם בכפם בסכנת דרכים בים וביבשה״. וכן כותב ר׳ אליעזר ב״ר יצחק פאפו בשנת תקע״א (1811)! ״קשים מזונותיו של אדם בא״י, ועל הרוב הנם נצרכים לצאת עד שחוטפים השליחות של מצוד, לצאת קרית חוצות כעשר שנים או יותר, וחיי צער יחיו, הם ונשותיהם יותר מהם ורבה רעת עוברי דרכים לגוף ולנפש כידוע״

ומאחר שידעו בארץ, שיש בשליחות משום כוח־מושך מבחינה חומרית, התנו לפעמים בשעת ייסוד ישיבת־חכמים מכספי נדיב, שחכמי הישיבה לא יורשו לצאת בשליחות, ואם יעשו כך יפסידו את חלקם בישיבה. כך, למשל, הותנה בפירוש בכתב ההקדש שהקדישה האשה רבקה אלמנת יהודה אשכנזי בקושטא בשנת תקע״ב (1812) לייסוד ישיבת חכמים בירושלים, שכל חכם מחכמי הישיבה ״בכל זמן אשר הוא נוטל פירות הסך הנז׳ אינו רשאי ללכת לקרית חוצות [בשליחות] ואם יקום מתהלך בחוץ, לא יטול פירות הסך הנז׳, והיתה לאיש אחר״.״

וכן הותנה בתקנות ייסוד ישיבת ״חיים וחסד״ בירושלים בשנת תקס״ג (1803) ע״י הגביר מפירנצי ר׳ חזקיה מנוח חיים ברפאל! ״אם באולי איזה ת״ח [מהחכמים] המנויים בישיבה זו יצטרך לצאת לחו״ל בשליחות כוללות עה״ק ירושלים תוב״ב, חייב להניח ת״ח אחר במקומו״.  לעומת זה אנו מוצאים לעתים שבניגוד למקובל הסכימו המשלחים ליתן לשליח את הלקו בישיבת־הכמים אפילו בימי־שליחותו, כנראה משום שלא יכלו לוותר על השליח. בתעודה שניתנה לר׳ נסים ברוך שליח ירושלים לצפון אפריקה בשנת תרי״ד (1854), נאמר: ״להיות כי ישיבתינו הקדושה חסד לאברהם… יש לנו הסכמה קדומה כי כל אשר יצא מקודש לחו״ל… אם נתעכב שם שלשה שנים אבד חזקתו, ואם פחות יחזור למקומו כאשר היה, אך דמי הספקתו לא ינתן לו מאומה כל זמן היותו בחו״ל, כי אם כשירצו חכמי ורבני הישיבה ובכן…נתרצינו…שיטול חלקו הראוי לו מהספקת ישיבת הנז׳ אפילו בהיותו בחוץ כל זמן היותו בשליחות מצוה "

שלוחים שלא מבני העיר

 בדרך־כלל השליח הוא תושב העיר שממנה הוא נשלח! איש ירושלים נשלח בשליחות ירושלים ואיש צפת נשלח בשליחות צפת וכו'. אולם יש אשר גם בן עיר אחרת נשלחבשליחות, ביחוד אם כבר נתנסה בהצלחה בשליחות עירו. כך, למשל, יצא ר׳ יוסף הכהןאיש ירושלים, בשליחות חברון לתורכיה בשנת תל״ד, (1675) ובשליחות צפת לאותה ארץ בשנת תמ״ד (1684) ; ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין יצא במחצית השניה של המאה השבע־עשרה לא פחות משש פעמים בשליחות א״י, פעם בשליחות חברון ופעם בשליחות ירושלים, ולא היה כמעט אזור־שליחות שלא פעל בו.

 הוא עבר את אירופה, צפון־אפריקה, תורכיה ופרס. ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, איש ירושלים, נשלח כשליח ירושלים לארם־נהרים בשנת תקל״ז(1777), כשליח טבריה לאיטליה ולצרפת בשנת תקמ״ה (1785), ושוב כשליח ירושלים לאיטליה בשנת תקנ״ט (1799) ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, איש צפת, היה שליח צפת באיטליה בשנת תק״ס (1800), ובשנת תקס״ח (1808) היה שליח ירושלים, ואחר־כך שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנת תקע״ד (1814)! ר׳ יוסף ן׳ וינישטי יצא שבע פעמים בשליחות ירושלים או חברון במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, ועבר בשליחויותיו השונות את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, צפון־אפריקה, הודו זארצות המזרח הרחוק. יש גם אשר שליח אחד יצא בשליחות אותה עיר פעמים אחדות, כגון ר׳ אברהם רוויגו שיצא שלוש פעמים בשליחות ירושלים, או ר׳ אברהם רובייו שיצא שלש פעמים בשליחות חברון ורבים כיוצא בהם.

אין השליח מקבל על עצמו בבת־אחת שליחות שתי ערים בארץ־ישראל, כי יש תמיד מעין התחרות בין ערי הקדש בקיבוץ תרומות א״י. רק מקרה אחד ידוע לי שבו פעל שליח בבת־אחת בשם שלש ערי הקודש שבארץ־ישראל, ירושלים חברון וצפת (בטבריה לא היה אז ישוב יהודי), והוא ר׳ שבתי באר, שיצא בשליחות ירושלים בשנת תל״ג (1673). הוא חותם; ״שליח ירושלים, מורשה של חברון ומשתדל בעד צפת תוב״ב״, או; ״שליח ירושלים ומורשה של צפת וחברון״.אולם אף הוא, כנראה, עיקר פעולתו היתה למען ירושלים שבשליחותה הלך, ובשם שאר הערים פעל רק כ״מורשה״ לגבות כספי הקדשות וחובות.

זוגות שליחים

בדרך־כלל נשלח לאזור אחד רק שליח אחד, אולם אם האזור חשוב ביותר או במקרה של דחיפות מיוחדת לשליחות או בשעה שיש הכרח לקבץ סכום למעלה מהרגיל שולחים שני שלוחים בבת־אחת, כדי שיוכל האחד למלא מה שהחסיר חברו, או כדי שיוכלו בשעת הצורך להתחלק ולפעול בערים שונות. עתים מצרפים ספרדי ואשכנזי, כדי שזה יוכל לפעול ביותר בגלילות יהודי ספרד, וזה בגלילות יהודי אשכנז. מטעם זה, היו בשליחות ירושלים באירופה בשנת תקל״ה (1775) ר׳ יעקב בורלא הספרדי יליד הארץ, ור׳ יקר ב״ר אברהם גרשון מקיטוב האשכנזי מיוצאי פולין. ידועים לי שלשים ושמונה זוגות־שלוחים כאלה מירושלים, חברון, צפת וטבריה. מצפת נשלח זוג־שלוחים כזה עוד בסוף המאה השש־עשרה, בשנת שנ״ט (1599), והם ר׳ יוסף ב״ר משה מטראני ור׳ אברהם שלום השני, שנשלחו לתורכיה. מירושלים נשלח זוג־השלוחים הראשון עוד בשנת שס״ג (1603), והם רבי שלמה בן חגי ור׳ מאיר מאימראן, שנשלחו למרוקו. מחברון נשלח זוג־השלוחים מראשון בשנת תע״ח (1718), והם רבי דוד מלמד ורבי ישראל הכהן, שנשלחו לאירופה.

מטבריה נשלחו זוגות־שלוחים רק במחצית השניה של המאה התשע־עשרה.יש שאחד מבני־הזוג נשלח כמה פעמים, אלא שבכל פעם צירפו אליו בן־זוג אחר. כך, למשל, נשלח ר׳ מאיר די שיגורא שלש פעמים בשליחות צפת, בכל פעם עם בן־זוג אחר, וכן נשלח ר׳ אברהם רוביו שלש פעמים בשליחות חברון, בכל פעם עם בן־זוג אחר.

כאן ראוי להוסיף, שעוד בתקופת הנשיאות נשלה לפעמים יותר משליח אחד.כך אנו מוצאים את רבי אליעזר ורבי יהושע ור׳ עקיבא יחד בשליחות מגבת חכמים בחולת אנטוכיא (ירושלמי הוריות, דף מ״ח ע״א), ושוב אנו מוצאים את רבי עקיבא בשליחות ״וחד מן רבנין עמיה״ (ירושלמי פסחים, דף ל״א ע״ב).

 גם שליח שיצא יחידי לדרכו, אם איש חשוב הוא, צירפו לו אדם מיוחד למשרת בדרכו. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה אנו מוצאים מקרים אחדים שבהם נשלחו אב ובנובשליחות יחד, ואז היה האב השליח העיקרי והבן היה לו מסייע ומשמש גם יחד.

לגבי אלה שמצאו בשליחות מקור עיקרי לפרנסתם, מתהוה ברבות השנים מעין חזקה על השליחות במשפחת השליח. כך אנו מוצאים במשפחת אזולאי ארבעה דורות של שלוחים; ר׳ יצחק זרחיה אזולאי, בנו ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ובני בנו ר׳ אברהם אזולאי ור׳ רפאל ישעיה אזולאי, ונכדו של האחרון ר׳ יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה אזולאי. ממשפחת זאבי בחברון אנו מוצאים לא פחות מתשעה שלוחים החל מהמאה השבע־עשרה ועד אמצע המאה התשע־עשרה; ממשפחת ישראל יש לפנינו שוב שלשה דורות של שלוחים; ר׳ משה ישראל, שני בניו ר׳ אברהם ישראל ור׳ אליהו ישראל, נכדו ר׳ ידידיה ב״ר אליהו ישראל; ממשפחת מיוחס בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משלשה־עשר שלו­חים בזמנים שונים; ממשפחת נבון בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משנים־עשר שלוחים.

בסוף המאה התשע־עשרה, כשסכנת הדרכים מתמעטת והשליחות נעשית קלה יותר והיא איפוא זכות יותר מחובה, יש ששליח מוריש את הזכות לבנו. כך עשה חכם מטבריה, שהיה רגיל לצאת בשליחות העיר לצפון־אפריקה, וכשנתמנה לרב בטבריה העביר את זכות שליחותו לבנו. ועוד משנת תקצ״ב (1832) נשתמרה שאלה ותשובה בדבר שליח חברון שמכר את זכות שליחותו לצפון־אפריקה לאיש אחר. 

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחותו מקבל מידי השולחים שורה של תעודות, ואלו הן; האגרת הכוללת, אגרות לנדיבים, שטר כוח־הרשאה משפטי, שטר תנאי השליחות, פנקס. השליחות. וזו מהותן של תעודות אלו;

האגרת הכוללת היא החשובה שבתעודות. היא תעודה ארוכה ומפורטת, כתובה על פי רוב על קלף, בלשון נמלצת ובכתב יפה של סופר־אמן וחתומה בידי חכמים מרוביס ככל האפשר. האגרת הכוללת כתובה לכל הקהלות שאליהן עשוי השליח להגיע, ובה מתנה העיר השולחת את צרותיה ואת הסיבות שגרמו לשליחות, מציגה את השליח כראוי, ופונה אל הקהילות שיעמדו לימינו ויתרמו בעין יפה. האגרת מתחילה בפסוקים המדברים בשבח הארץ ובשבח הצדקה ובכותרת של כבוד וברכות לקהילות, רבניהן, חכמיהן, ראשיהן ונדיביהן. בחלק זה נזכרות הארצות והגלילות שאליהם נשלח השליח, וגם שמות הקהילות החשובות שבהם. אחר־כך נפתח גוף האגרת בשבח העיר השולחת, המקומות הקדושים וקברי הצדיקים שבה; ירושלים מזכירה בעיקר את הכותל המערבי ״שלא זזה שכינה ממנו״, ועתים גם את קבר רחל, קבר שמעון הצדיק וקברי הנביאים שבסביבותיה; חברון מזכירה את מערת המכפלה, ועתים גם את קברי אבנר בן נר, ישי אבי דוד, גד החוזה וכו' ; צפת מזכירה בעיקר את קבר ר׳ שמעון בן יוחאי שבמירון, וטבריה את קבר ר׳ מאיר בעל הנס ואת קברי ר׳ עקיבא וכ״ד אלף תלמידיו.

אחר־כך בא גוף האגרת שבו מספרים השולחים על הסיבות שגרמו לשליחות ומתנים את צרותיהם בדברים המעוררים רחמים. בחלק זה אנו שומעים על שנות־בצורת, מלחמות, מרידות, פרעות, עלילות, מגיפות, עול חובות, רעש, מפולת מחמת גשמים ושלגים, מושל עריץ, ימי תוהו ובוהו שבין מלכא למלכא ובין מושל למושל וכוי. ובשנים שאין בהן מאורעות מיוחדים כאלה (והן מועטות מאד), מתארים השולחים את העול הכבד המוטל עליהם בתדירות; מסים קשים, נשך כבד על החובות משנים קודמות, שוחד למושלים ומשמשיהם, מתנות לשכנים הערביים המציקים, וכוי. לפעמים מסופר באגרת על עול ההוצאות שגדל בגלל ריבוי עולים, או יוקר הדירות שהאמיר בגלל כך, ואז מדגישים שהעולים באו מאותה ארץ שאליה נשלח השליח, מה שמחייב במיוחד את הקהילות בארץ ההיא. כך כותבים, למשל, מירושלים באגרת לפאס בענין שליחותם של ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון בשנת ש״ץ (1630); ״כי לא נעלם מעיני קדושתכם כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה הזאת, ולכם הכהנים משפט הגאולה הזאת״. ובאגרת־שליחות מירושלים לתורכיה נאמר; ״כי רוב העניים הנמצאים בכוללינו הם מערי טורקיאה״.

מוטיב שמופיע וחוזר ומופיע ברוב אגרות השליחות הוא ענין החובות. ודבר זה טעון קצת הסבר. רוב הכנסות השליחות לא הוצא לצרכי יחידים ואף לא לצרכי מוסדות, אלא בעיקר לתשלום המסים והשוחד. ואם אירע (וזה אירע לעתים קרובות ביותר) שמושל העליל עלילה על הקהל, או סחט כספים שלא כחוק, או נשתבשו הדרכים וכספי חו״ל לא הגיעו בזמנם, או היתה השנה שנת בצורת ויוקר־השערים וכוי, הוכרח הקהל ללוות ברבית מ״אילי הארץ״, כלומר, עשירי הערביים, ששמחו תמיד להלוות ליהודים ברבית קצוצה, לפחות עשרים למאה, וביחד עם מתנות שלשים למאה. המלוים ידעו שסופם של היהודים לשלם, שכן הישוב היהודי כולו שימש להם משכון, וכן ידעו שאחיהם שבכל העולם ישתדלו תמיד לפדותם, אבל מאידך לא היו מעונינים כלל שהיהודים ישלמו מיד, אדרבה ככל אשר יארך זמן הפרעון כך נוח למלוים, שכן אז תצטרף בכל שנה הרבית לקרן — נשך כבד המתרבה משנה לשנה ומכביד עד אין קץ, ועושה את הישוב היהודי עבדים לנושיהם.

לא ״פלא איפוא, שאין השולחים חדלים מלהפוך בענין החובות בכל אגרות השליחות מכל ארבעת ערי הקודש. לעולם לא השיגו בזה יהודי א״י את חפצם בשלמות, כלומר שאחיהם שבגולה יאפשרו להם לפרוע את החובות בבת־אחת כדי שיוכלו לפרק מעל עצמם את עול־הרבית המכביד, אבל שמחו אם יכלו לפחות לשלם את הרבית בזמנה שלא תתווסף אף היא אל הקרן. לא תמיד המאורעות המתוארים באגרת הכוללת הם עקות ומצוקות. יש גם שהכותבים מופיעים כמבשרים, כגון שלוחי תנועות־עליה גדולות, כר' ישראל מפולוצק, שליח העולים החסידים בצפת בשנת תקל״ח (1778), או ר׳ ישראל משקלוב, שליח העולים תלמידי הגר״א בשנת תק״ע (1810), שבאגרות־שליחותם מתוארים מאורעות העליה, החדוה שזכו לשבת בארץ, האפשרויות הרוחניות בה — ועל סמך זה נתבעים אחיהם שבגולה לעזרה. וכן מבשרים מנהיגי כולל הפרושים בשמחה בשנת תקצ״ז (1837) שקבלו רשיון לבנין חצר חורבת ר׳ יהודה חסיד ותובעים ע״י שלוחיהם את עזרת יהודי הגולה לבצע את המעשה הרב הזה שהם רואים בו, בצדק, ראשית תקופה חדשה בישוב.

מענין תינוי הצרות ותיאור המאורעות האחרונים עוברים המשלחים להציג באגרת את השליח מתוך הדגשת חכמתו, קדושתו ויחוסו, ועתים גם מדגישים שהשליח נענה להפצרתם לצאת בשליחות למרות זקנתו או חולשתו, או צעירותו, או קושי הפרידה מן הארץ או מחבריו ובני־משפחתו, או בניגוד לעניניו הפרטיים המכריחים אותו להשאר בארץ. במקרים מועטים מודגש שהשליח עושה את שליחותו שלא על מנת לקבל פרס.

בחלק האחרון של האגרת באה עיקר מטרתה, הבקשה להעניק לשליח תרומות ביד נדיבה. וכאן מדגישים לעתים, שהעזרה היא בגדר פדיון שבויים, והכוונה בזה שראשי הקהילות יתנו לשליח לא רק מכספי קופות ארץ־ישראל אלא גם מכספי קופות פדיון שבויים, ולפע­מים גם מבקשים זאת בפירוש, כגון באגרת ירושלים שניתנה לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, בשנת תקנ״ט (1799) ״שירחמו עלינו ויתנו לנו גם מן הקופה של פדיון שבויים״. במקרים שבהם מתוארת השליחות כדחופה מבקשים מהקהילות שלא יסתפקו בתרומות וקצבות הנהוגות, אלא ינדבו נדבה מיוחדת בשם ״נדבה חדשה״, ומאותן הקהילות שכבר שילמו לשליח קודם גם את התחייבותם לשנה זאת, מבקשים שיתנו לשליח זה ״בתורת מוקדם״, היינו על חשבון השנים הבאות.

 במקרה אחד מבקשים השולחים מהקהילות שמלבד התרומות הרגילות יתנו סכומים בתורת הלוואה, כמובן בלי רבית, כדי שיוכלו לשלם את החובות לנושיהם. כך נדרש באגרת חברון שנמסרה לשלוחים ר׳ חיים רחמים באגאייו ור׳ יצחק זאבי בשנת תקכ״ג (1763). יש שמבקשים מאת הקהילות שלא יעכבו את השליח יותר מהראוי, כגון באגרת צפת שניתנה לשלוחים ר׳ יחיאל אשכנזי ור׳ שלמה ן' צור בשנת שס״ד (1604), שבה מתבקשות קהילות צפון־אפריקה שלא לעכב את השליחים למעלה מחמשה־עשר יום בקהילה אחת. (העיכוב לא נגרם תמיד מחמת אי־רצון לתרום, אלא עתים דוקא מפני חיבת השלוחים וכיבודם).

האגרת הכוללת מסתיימת בברכות הראויות ובחתימות. חותמים לא רק הרב הראשי עם בית־דינו, אלא גם חכמים סתם, שלוחים קודמים, וראשי ישיבות בשם ישיבותיהם ואנשים חשובים. במאה התשע־עשרה, בשבת קונסולים של מדינות זרות באו־ץ־ישראל, צירפו בשולי אגרת־השליחות גם אישור הקונסול של המדינה שאליה יצא השליח, ובו הוא מאשר את החתימות או גם תומך בגוף הבקשה.

באגרות רבות מתחילה כל פסקא במלה אחת ומסתיימת כל פסקא במלה אחת, כגון באגרות מירושלים מתחילה כל פסקא במלה ״ציון״ ומסתיימת במלה ״ירושלים״, והמלים הללו נכתבות באותיות גדולות, ועתים גם בצבע מיוחד.

בדורות האחרונים הוסיפו לפעמים בראשי האגרות ציורי מקומות קדושים בא״י (כגון מקום המקדש וכותל המערבי) שיש בהם כדי למשוך את הלב ולהוסיף תפארת־הוד.

יש שהשולחים מצטדקים באגרת על ריבוי השלוחים הנשלחים על ידם ומסבירים את הדבר בחומרת מצוקתם. באגרת שליחות מירושלים שנשלחה אחרי שנת שפ״ו (1626), שנת גזירות המושל העריץ ן׳ פרוך, נאמר: ״ידענו נאמנה את אשר הרבינו להעמיס על כת״ר אשר לא כדת, אולם גודל הלחץ שינה טעמנו טעם לפגם, הגם שאין להפליא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חודש חליפות, לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלים״.

האגרת הכוללת נכתבת תמיד עברית. אבל יש שהשליח בבואו לחוץ־לארץ מתרגם את אגרת השליחות או תמציתה ללועזית ומדפיס את התרגום בצד המקור לשם תעמולה. תרגומים כאלה מתהילים להופיע רק במאה השמונה־עשרה. ר׳ יוסף דוד עייאש, שליח חברון בשנת תקפ״ח (1828), הדפיס תרגומים של אגרת שליחותו לאיטלקית, צרפתית ואנגלית בעברו דרך איטליה, צרפת ואנגליה! ר׳ יעקב בורלא, שליח ירושלים, הדפיס באמשטרדם בשנת תקל״ו(1776) תרגום ספרדי מאגרת־שליחותו. רק אגרת כוללת אחת מצאתי שנכתבה שלא בעברית, אבל היתה זו שליחות מיוחדת במינה, שליח ששלחו הנשים האשכנזיות בירושלים בשנת ת״י (1650) לערך אל הנשים בארצות אירופה המרכזית. אגרת־שליחות זו נכתבה ביהודית־אשכנזית שתהא מובנת לנשים שאליהן מכוונת השליחות. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה היו כמה שלוחים מדפיסים את אגרת־השליחות בעתונים, במקורה או בתרגומה לשפת העתון.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

האגרת לנדיבים אינה אלא קיצור של האגרת הכללית, והיא מכוונת ליחידים נדיבים הידועים לאנשי אי׳י התומכים בהם ובשלוחיהם. אף הן כתובות ע״י סופרים־אמנים בצורה  נאה, אבל פשוטה יותר, ולא על קלף אלא על גבי נייר. עליהן חתומים השולחים העיקריים בלבד, ובמקרים מעטים גם השליח עצמו. הן נכתבות בנוסח אחד בטפסים מרובים ומשאי­רים מקום פנוי לשמו של המקבל, והשולחים, או השלוחים בדרכם, ממלאים את השם. האגרות לנדיבים נשתמרו במדה מרובה יותר, משום שנכתבו בטפסים מרובים, וגם משום שמקבליהן התכבדו והתפארו בהן, ואף שמרו עליהן כעל דבר־שבקדושה, ככל דבר הבא מארץ־ישראל.

לפעמים מזכירים בראש האגרות לנדיבים (ובמקרים מעטים גם בראש האגרת הכללית) את העזרה שעזרו הנדיבים או הקהילות לשליח הקודם, את הדברים שסיפר השליח הקודם בשבח הנדיבים או ההבטחה שהבטיחו לשליח הקודם- ומביעים להם דברי־תודה על כך. את האגרת לנדיבים הדפיסו לעתים השלוחים בחו״ל, לפעמים בצרוף תרגום לאיטלקית, צרפתית, ספרדית או יהודית־אשכנזית, כדי שיהיו בידם טפסים מרובים להפיץ בין הנדיבים בקהילות.

מלבד האגרת הכוללת והאגרות לנדיבים הפונות אל הלב, מקבל השליח מידי שולחיו שטר כוח־הרשאה הנותן לתביעותיו תוקף חוקי. בשטר זה מייפים השולחים את כוחו להופיעכשלוחם המשפטי ולגבות בשמם כספי הקדשות, עזבונות, חובות וכוי ולהופיע בבית־דין ולתבוע בשם העיר השולחת כל זכות שיש לה. נשתמרו כמה שטרות כאלה החל מהמאה השבע־עשרה, אבל אין ספק ששטר כזה ניתן לשלוחים גם בדורות קודמים. נוסח שטר כזה שהראה שליח ירושלים בדרום־צרפת מצא חן כל־כך, עד שאחד מבני קהילת קארפינטראץ העתיקו והכניסו לתוך קובץ אגרות שערך בשנת תנ״ט (1699), וראוי הוא שנביאו גם כאן לדוגמא. וזה נוסח השטר:

״אנחנו ח״מ [חתומי מטה] חכמי ופרנסי ומנהיגי הק״ה והקהל הקדוש! אשר בירושלים תוב״ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו], בכח המסור לנו מכל הק״ק יע״א [הקהילות הקדושות יכוננן עליון אמן] מדעתינו ומרצונינו הטוב, הקנינו ד״א [ד׳ אמות] קרקע לשלוחינו הנבון וחכם כה״ר עזר אתאזי נר״ו, ואגבן מנינו והרשינו אותו מורשה גמור לתבוע ולקבל בעדינו ובעד ובשם כל הק״ק כל מיני כסף קדשים דשייכי לירושלים תוב״ב הנמצאים בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, נדרים ונדבות, עזבונות וצוואות והקדשות, הכל כאשר לכל יתבע ויקבל השליח המורשה המי, בין מיד יחיד בין מיד רבים, כסף ושוה כסף וכל מאי דמתקרי נכסי. ומעתה ומעכשיו נתנו רשות גמור ויכולת מספיק ביד השליח המורשה הנזכר למנות ולהרשות מורשה ומורשים אחרים מאחד עד מאה. ושמנו יד שלוחנו המורשה הנז' כידינו, ופיו כפינו, וכחו ככחנו, ואמירתו כאמירתנו, והרשאתו כהרשאתנו ותביעתו בתביעתנו, וטענתו כטענתנו, וקבלתו כקבלתנו, וגביתו כגביתנו, ופשרתו כפשרתנו, ומחילתו כמחילתנו, ושוברו כשוברנו, באופן שכל מה שיעשה שלוחנו המורשה הנז׳ הכל רצוי ומקובל עלינו ועל כל הקהל הקדוש כאלו נעשה על ידינו ממש, מבלי שנוכל לומר למורשה שלוחנו הנז׳  לתקוני שדרתיך ולא לעִותי, אלא כך אמרנו לו: זיל דון וזכה לנפשך והנפק לגרמך ולחלקך, וכל מאי דמתענית לך מן דינא עלינו ועל כל הקהל הדר. וחומר וחוזק הרשאה זו כחומר ובחוזק כל שטרי הרשאות הכשרים דנהיגי בישראל כהוגן וכפי תקנת הז״ל, דלא כאסמכת­אות, ובביטול כל המודעות על דעת הרשב״א ז״ל. וכל הנז׳ נחתם מידנו לאשר ולקיים ודלא להשלחא. וברשות השוכן בציון ובוחר בירושלים, וברשות בית דין של מעלה, וברשות בית דין של מטה, וברשות בתי דינים הצדק די בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, אנו גוזרים בכח התורה הקדושה שנתנה על הר סיני על ידי משה רבינו ע״ה, שכל איש ישראל, יחיד ורבים, אשר בידו כסף וכל דבר דמתקרי נכסי, או איזה זכות דשייך לעיר הקדש ירושלים תוב״ב, שימסרם ביד שלוחנו המורשה הנז' וכל אשר יתן כתף סוררת לבלתי שמיע לקול דברינו אלה, פורץ גדר הוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה, ומחה י"י את שמו מתחת השמים והבדילו י"י לרעה מכל שבטי ישראל, לא יאבה י"י סלוח לו, ובהודע לנו שמו ושם אבותיו נחרימהו בכותל מערבי בקול קול יעקב תינוקות של בית רבן, והוא לבדו עונו ישא, וכל עדת ישראל יהיו נקיים. ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, לא יאונה אליו רעה, ונגע לא יקרב באהלו, וכל חותמי ברכות שהיו במקדש יחולו על ראשו ".

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחות קובע עם משלחיו בפרוטרוט את תנאי השליחות, החובות והזכויות של השליח והמשלחים, ועל כך נכתב חוזה או שטר שעליו חותמים שני הצדדים. שטרות כאלה לא נשתמרו במספר רב, מאחר שלא היה להם כל ערך לאחר שחזר השליח משליחותו ומילא את תפקידו בשלמות. אולם מהשטרות המעטים שהגיעו לידינו ומסכסוכי־דברים שבין השליח והמשלחים שהגיעו לבית־דין ובהם הובאו קטעים משטרי תנאי השליחות אפשר לעמוד על התנאים העיקריים בדרך כלל.

התנאי החשוב ביותר הוא סכום השכר שמקבל השליח על טרחתו וטלטוליו. החל מהמאה השבע־עשרה נהוג ליתן לשליח שליש, ובמקרים מעטים רבע, מכל ההכנסה לאחר ניכוי כל ההוצאות, וכמובן גם כל הוצאותיו במדה שאין הקהלות התורמות משלמות אותן. כך הובא לפני ר׳ משה גאלנטי, מרבני צפת, שאלה על דין־ודברים בין קהל צפת ובין אחד משלוחיהם בסוף המאה השש־עשרה, שהשליח התנדב לילך בשליחות שלא על מנת לקבל פרס, ובתנאי מסוים, אבל מנהיגי הקהל לא מילאו את התנאי. וזה נוסח השאלה :״שבעה טובי העיר שנושאין ונותנין בעניני הקהל, שלקחו מעות ברבית מתוגרמים לעת הצרך פעם אחר פעם בצורכי הצבור… ונתרבו החובות עד למעלה עקרבים ונעשה סך גדול, והסכימו ביניהם להשכר בפני הבעלי חובות וליכנס יחד בבית האסורים כדי להמנע מלפרוע עוד רבית ומלתת עוד מנחות והפסדות והלעטות לשרים ולמשטינים עד ירחם ה׳ עליהם. ונכנסו כולם לבית הסוהר כמו שהסכימו. ובהיותם בבית הסוהר עלתה הסכמתם לשלוח את אחד מהם לסבב בעיירות אשר בני ישראל שמה באגרות בוכות ומבכות כדי שירחמו עליהם אחיהם וישלחו פדות לנפשותם עם שלוחם. והלך השליח על תנאי זה, שהם ישארו וישבו בבתי כלאים כדי שימנע הרבית וההפסדות לשרים מעליהם כנזכר, והשליח יסבב במדינות לדפוק על פתחי שערי נדיבי עם בני ישראל מבלתי קחת חלק השליח לעצמו, לא מעט ולא הרבה, כי אם פיזור אנשי ביתו בצמצום. והלך השליח ועשה שליחותו כראוי ביראת שמים עד מקום שנגעה ידו, והיה שולח להם ראשון ראשון כדי להקל מעל צוארם, והשארית הביאו בידו. ובא ומצאם שהפרו ברית וחק ולא ישבו בבית האסורים, כי אם מעט מזער, ולסיבה לא רצו להתעכב בבית האסורים גרמו [שינתנו] הפסדות רבות לשרים ולמשטינים, והכפילו הרבית, ולקחו ברבית מחדש. ועתה טוען השליח, שמאחר שהם לא עמדו בתנאם, שהוא גם כן אינו רוצה ליכנס בחובות החדשות אשר לקחו, ולא ברבית אשר פרעו והכפילו מיום צאתו ועד זמן בואו, או שיפרעו לו השליש או הרביע מכל מה שגבה, כמנהג השלוחים האחרים״. החכם המשיב פוסק לטובת השליח, והטעם, ״שהם יצאו לרווחה לעמוד בבית בהשקט ובשלוה, והעני סובב סובב מעיר לעיר וממדינה למדינה בים וביבשה, שם נפשו בכפו, אז אין ראוי לשום אוחו בשום מיני חסרונות חדשות מיום שגלה ממקומו עד חזרתו לשלום, ואם לא ירצו בזה שורת הדין מחייב שיתנו לו כמנהג השלוחים״.

לפעמים מתעוררת שאלה מה הן ההוצאות שרשאי השליח לנכותן מסכום ההכנסות, ומה הן ההוצאות החלות עליו. כך נשאלה שאלה מפי ר׳ חייא רופא, מחכמי צפת בסוף המאה השש־עשרה: ״ראש הישיבה הוצרך למעות לצורך הישיבה ולצורך המקום אשר הם חונים שם, ואמר לאחד מבני הישיבה אם היה רוצה ללכת לסבב בעיירות בכתבים אשר יתן לו יביא מעות לפקח צרכיהם, וגם יתן לו טורח הדרך חלק אחד [ולא נתפרש גודל החלק] מהמעות אשר יתנו לו, וההוצאה יקח מהאמצע. הלך ונתקל באמצע הדרך והוצרך להוציא הוצאות להתרפא ולעשות שליחות, ונטל אותן ההוצאות מאמצע כשאר ההוצאות, וכשבא והביא המעות טוען ראש הישיבה שאינו רוצה ליתן כלל מאותם ההוצאות, כי אינו חייב בהם ומזלו גרם… ״

שליח חברון בשנת ת״ן (1690) לערך, מקבל לפי שטר תנאי השליחות ״שליש מפרי שליחותו, והיינו בערים רחוקות, אכן בקצת ערים מה שיקבץ מהן התנו שיתנו לו עשרים למאה בלבד, ובקצת ערים שנדבתם מזומנת ומקובצת לא יתנו לו חלק כלל״. שליח חברון אחר, שנשלח סמוך לאותו זמן לתימן ולפרס, הותנה עמו שיקבל שליש מכל ההכנסות, והוגדר בפירוש שהכנסות משמען לא בלבד נדרים ונדבות לא״י אלא גם מתנות שיתנו לשליח לשם עצמו ״ואפילו מציאה בדרך״, שגם מהן מקבלים השולחים שני שלישים. גם שליח צפת, שהיה סמוך לאותו זמן, בשנת תס״ה (1705) בשליחות באירופה, קיבל שליש מפרי שליחותו ״כפי התנאי אשר בינינו ככתוב בשטר התנאים״. 

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

אף בירושלים נהוג היה במאה השמונה־עשרה ליתן לשליח בשכרו שליש מפרי שליחותו וגם לפרנס את בני ביתו בירושלים במשך כל ימי היותו בדרך, כפי שאנו למדים מתוך שאלה שהובאה בפני ר׳ יונה ב״ר חנון נבון: ״מעשה שהיה כך היה, שראובן נתחייב לילך בשליחות מצוה מעה״ק לערי אורומילי דמוריאה [תורכיה האירופית ויון] ע״פ התנאים הנהוגים, שהק״ק יוציאו כל הוצאות המצטרכות ומזונות ביתו סך כו״כ [כך וכך] בשבוע, ואחר כך מההכנסה שתבא לידו, בין רב ובין מעט, ינכו כל ההוצאות, והנשאר יתחלק לגי חלקים, ב׳ חלקים לק״ק וחלק אחד לשליח בעד שכר טרחו. ויהי כצאתו מהעיר קרה לו מקרה בלתי טהור, שנחלה ראובן חולי גדול מסוכן, שהוצרך לחזור לביתו ע״פ רופא מומחה של העיר שנחלה בה, ובחזרתו לביתו נתרפא מחוליו…

אכן נשאר גופו חלש עד מאד, באופן שאינו יכול לילך בדרכים ולרכוב אניות, ולסיבה זאת חזר בו מהשליחות הנז' הן עתה ראובן תבע לפקיד הק״ק, שיפרע לו סך מה שהוציא ברפואות והוצאות דרכים, שהוצרך להוציא עד חזרתו לביתו… ופקיד הק״ק טוען, שאדרבה ראובן חייב לפרוע לק״ק כל ההוצאות שהוציאו עליו בהליכתו מן העיר, לפי שהאונס אהנייא ליה לפוטרו מהשבועה והקנס שנתחייב אם יחזור בו״. החכם המשיב פוסק : ״אין השליח חייב בהוצאה שעשו הק״ק בהליכתו, ולא הק״ק בהוצאת החזרה״.״

שליח ירושלים אחר, ר׳ חיים אברהם סורנאגה, שיצא בשליחות לצפון־אפריקה בשנת תק״ח (1748), הותנה עמו בשטר התנאים, שיקבל בשכרו שליש ״מה שנשאר נקי מכל מה שיכנס לידו מפרי שליחותו״, ובהגיעו לאלגייר לא יכול היה להמשיך ולילך לערים אחרות מחמת שיבוש גייסות, ולפיכך .פנה אליהן באגרות, ועל יסוד אגרותיו שלחו את תרומתם ישר לליוורנו, ששימש מרכז לקיבוץ כספי א״י. אז נתעורר ספק בלב השליח, אם מגיע לו חלק גם בתרומות המקומות הללו, מאחר שלא הלך לשם ולא קיבל את הכסף לידיו, ופנה בשאלה זו לר׳ יהודה עייאש אב״ד אלג׳יר שפסק לזכותו.

שליח צפת לארצות ערב בסוף המאה השמונה־עשרה, ר׳ יונה שושנה אשכנזי, הותנה עמו בשטר תנאי השליחות, שיקבל שליש מכל ההכנסות, ובתנאי שבכלל ההכנסות ייחשבו לא רק התרומות למען צפת אלא גם ״מתנות לי לשמי בדרך אשר אנכי בשליחות, הן מענין מתנות שנותנין בפרטות לי לשמי שאין לצבור חלק בו, הן לענין מה שאני עוסק בדבר הרפואות והקמיעין והלחישות וכיוצא״. השליח לא הסכים לתנאי זה, בסברו ששכר הסגולות וגם המתנות הפרטיות מגיע כולו לו לעצמו, בהיותו בעל סגולות.

השולחים הסכימו לדבריו, אבל לא רצו לשנות את שטר התנאים כי חששו שהדבר עשוי לשמש תקדים לגבי שלוחים אחרים, אבל הבטיחו לו שבחזרו לא ינהגו אתו לפי שטר תנאי השליחות, אלא יתנו לו את הכנסות הסגולות בשלמות. השליח מת בדרכו, ואז נתעוררה שאלה מה עיקר, שטר התנאים שבכתב או ההבטחה שבעל פה.

מהמאה התשע־עשרה הגיעו לידינו שטרי־תנאי־שליחות מפורטים מאד, כגון השטר שנח­תם בשנת תר״ח (1848) בין כולל הפרושים בירושלים ובין שלוחם לליטא ולפולין ר׳ שמואל סלאנט. השטר כולל סעיפים מפורטים על התנהגותו של השליח, זמן השליחות, הוצאות הדרך, הולכת הכספים, שכר השליח וכו'. התעודה נקראת בשם ״שטר התקשרות״. שטר תנאים דומה נחתם בשנת תר״ט (1849) בין כולל הספרדים בירושלים ובין שלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן. בניגוד למקובל, מקבל שליח זה חצי מכל ההכנסה הנקיה ״יען היא שליחות יש מאין״, כלומר, לפי שהשליח הולך למקומות שבהם אין עדיין קופות קבועות וסידורים תדיריים לא״י, מקומות ששלוחי א״י לא היו רגילים לילך אליהם.

 וכן מקבל השליח, כנהוג, כל הוצאותיו, שהן מוגדרות כאן לפרטיהן וכוללות ״כלי גולה ושכירות הדרך בים וביבשה, ומשרת לשרתו, ולאזאריטו ולוקאנדוס [בית הסגר ובתי־מלון], שכר לינה ואכילה ושתיה, ושכר כתבים ואגרות והעתקות, וכתבי שליחות, ושכר בי דואר וכיוצא, וכל מין הוצאות ופיזורים וצדקות״. וכן מוגדרות כאן בפרוטרוט ההכנסות הכוללות ״זהב וכסף וכאמביאלם [המחאות] ואבנים טובות ומרגליות ותכשיטים ומתנות שיתנו לו, בין סתם ובין מפורש לו לשמו ולשם בני ביתו, ואפילו מציאה בדרך״. וכן מתחייב השליח לנהל פנקס מדויק של ההוצאה וההכנסה ולהשבע שבועת השותפין בשובו.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

על תנאי שליחותו של שליח שהלך לארצות המזרח באמצע המאה השמונה־עשרה יש ללמוד מתוך שאלה שנשאלה מפי ר׳ משה פארדו, דיין בירושלים שיצא אף הוא בשליחות ובדרך שליחותו נתקבל לרב באלכסנדריה: ״ראובן הלך בשליחות מצוה מערי הק׳ תוב״ב, ואנשי חו״ל רגילים להתנדב נדרים ונדבות להחזיק ביד עמנו וערי אלקינו הע״י [ה׳ עליהם יחיו], והתנו עמו חכמי הקהל, כי כל הריוח אשר יזמין השי״ת לידו, כגון נדרים ונדבות ועזבונות והקדשות וכיוצא, הכל יתחלק לשני חלקים לאותה העיר, וחלק אחד לו לעצמו, ואפילו יתנו לו לעצמו מתנה תכשיט או מלבוש, בין תפורין בין שאינם תפורין, ויפרש בעל המתנה שיהיה לו לבדו דוקא, עם כל זה יתחלק על זה הדרך, ואפילו מציאה בשוק כנהוג. וראובן הנזכר הלך לדרכו, ועשה והצליח כיד ה׳ הטובה עליו וקבל מתנות מאיזה יחידים לו לעצמו דוקא, ועם כל זה הכניסם בחשבון. אמנם מאת ה׳ היתה לו ויחכם מאד במלאכת הציור, וכדי להוציא מעות יתרים מנות ומתנות מאת המתנדבים בעם, אף הוא ראה והתקין במלאכת הציור דמות צורות מנורות  בכל מיני צבעונים. וכך היה מתנהג, שאחר שכבר גמר נדבתו וכבר קבל מתנות כדרך שאר שלוחים, היה שולח מאלו המנורות לאיזה יחידים שרידים אשר ה׳ קורא, והיו נותנים לו לעצמו מתנות בעבור זה. וכמו כן היה כותב איזה קמעין, ותלי״ת [ותהלה לאל יתברך] אתמחי גברא ואתמחי קמיעא והועילו מעשיו, והרויח איזה דבר בשביל זה. ועכ״פ לעולם היה נזהר שלא להתעכב אפילו שעה אחת בשביל זה משליחותו, כי אם כשהיה בעל כרחו מתבטל, בין קודם הנדבה עד אשר יאספו כנהוג, בין לאחר הנדבה עד אשר יגבנה כנהוג, וכן בלילות, כי לילה לאו זמן שליחות היא, זולת כי באלו השעות שאר השלוחים יושבים ועוסקים בתורה וכיוצא, והוא לא עשה כן באומרו, כי שעת עסק התורה לחוד ושעת ריוח לחוד, והיה מתעסק בעניינים כאלו על הרוב, באופן כי ידע איניש בנפשה, כי לא נתבטל משליחותו בזמן הצריך כמעט רגע, ועתה נפשו איוותה לדעת אם יזכה בזה הריוח לעצמו, או צריך להכניסו בחשבון ולתת שני חלקים למי ששלחו. ואת האלקים הוא ירא לדעת שורת הדין לבל יכשל בעון גזל רבים ח"ו… ״

בשטר־תנאי־השליחות, או בשטר כוח־הרשאה, מנויים התפקידים העיקריים המוטלים על השליח, והם: לגבות בכל מקום בואו נדרים ונדבות מידי יחידים, חברות, מוסדות וקהילות, להריק את הקופות המיוחדות לטובת העיר השולחת, לקבל את חלקה של העיר השולחת בקופות א״י הכלליות ובתרומות או הקדשות שניתנו לשם א״י סתם (לפי מפתח קבוע שעליו הסכימו ביניהן ערי־הקודש באי׳י), לגבות הכנסות מהקדשות קבועים, לקבל לרשותו עזבונות לטובת העיר השולחת, להשתדל לקבל קצבות שנתיות קבועות מידי הקהילות, ובמקום שיש קצבות קבועות להשתדל בדבר קצבות חדשות, בשם ״נדבה חדשה״, לשם צורך מיוחד, לגבות חובות והתחייבויות וקנסות לטובת א״י, לקבוע קופות חדשות במקום שאינן, למנות גזברים, להעביר את הכספים הנאספים בדרך הבטוחה והקצרה ביותר לא״י— בקיצור, כל מה שעשוי להביא תועלת כספית לעיר ששלחה אותו. על האמצעים שהשתמש בהם השליח למילוי תפקידיו אלה ידובר בפרקים הבאים.

וכן מתחייב השליח בשטר תנאי השליחות למסור בשובו משליחותו דין וחשבון מפורט לפני שולחיו על ההוצאות וההכנסות ולהישבע שבועת־השותפין שהודעותיו נאמנות ומדוי­קות. יש אשר פיטרו השולחים את השליח בשובו משליחותו משבועתו והאמינו לו בלא שבועה, ויש אשר נשבע השליח בהתאם לתנאי. בשני המקרים קיבל השליח מידי שולחיו שטר־פיטורין, לעדות בידו שמילא את תפקידו באמונה ולהסיר ממנו לזות־שפתים. 

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

שטר־פיטורין:

זה כבר ידוע היה נוסח שטר־פיטורין כזה בקויו הכלליים, כי הנוסח מצא חן כל־כך בעיני יהודי תונס עד שהעתיקו להם בפנקסם לזכרון נוסח שטר כזה, בהשמטת הפרטים המיוחדים, כגון שמות האנשים, המקום והתאריך. ולפי תכנו יש לשער שהוא מהמאה השמונה-עשרה. וזהו נוסחו: ״הן עתה מודים אנחנו הבאים על החתום חכמי ומנהיגי ופקידי פעה״ק ת״ו בכח המסור בידינו משרי וטפסרי ורבני קושטא יע״א העומדים על הפקודים ובכח המסור בידינו מחכמי ורבני תקיפי ארעא, איך אנחנו פוטרין את פלוני השד״ר הי״ו מכל טענה ותביעה ותלונה ותואנה, לא כסף ולא שוה כסף, לא שבועה ולא ג״ש [גלגול שבועה] ולא דו״ד [דין ודברים- ולא שום תרעומת כלל ועיקר, יען את הכל עשה יפה בעתו, ולפעלא טבא אמרין ישר, ומעתה ומעכשיו אנו מוחלים לו מחילה גו״ש [גמורה ושלמה] וחלוטה מלב ומנפש מחילת שמים, מחילת בריות, מחילת עלמין, דלא להשנאה ודלא למיהדר מינה לעלמין, ואנחנו פוטרין אותו משבועה קלה וחמורה וחרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ובכן הוא פטיר ועטיר מכל דבר כלל ועיקר וחומר וחוזק שטר פיטורין דא כחוו״ח [כחומר וחוזק] כל השטרות הכשרים דנהיגי בישראל העשויים כהוגן ותקוני חז״ל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכר ובפיסול וכוי ע״ד הרשב״א זלה״ה ולא יודע וכו', אלא הכל יהיה נידון לזכות ויפוי כח השד״ר ע״ז, וידו על העליונה ויד המערערים כנגדו על התחתונה, ועל דבר אמת וצדק ולראיה ביד השד״ר הנז׳ חתמנו שמינו פה… ״״

אולם בזמן האחרון הגיעו לידינו בכתב־יד כמה שטרי־פיטורין כאלה, וביניהם שטר־פיטורין שניתן בירושלים לר׳ חזקיה יוסף קובו, שליח ירושלים למרוקו בשנת תקס״ה (1805), ובו גם קצת פרטים על השליח ותנאי שליחותו. וזו תמצית נוסחו: ״בהיות שאנחנו הח״מ חכמי ומנהיגי ופקידי עי״ק ירוש׳ ת״ו זה שנים אשר מנינו שליח מצוה בעד כר עה״ק ירוש׳ ת״ו למעי הרב… כמהר״ר חזקיה יוסף המכונה בכור קובו הי׳׳ו… לכל ערי מערב החיצון… ובפרט עיר אושדא ודיבדו ועיר מאלטה יע״א לאסוף ולגבות ולקבץ… לכו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… עפ״י התנאים… אשר עשינו עם מע׳ הרב שד׳׳ר הנז' ככתוב ומפורש בשטר התנאים, הן עתה מכאן מודעא רבא היות אמו״ץ [אמת וצדק] איך מע׳ הרב שד״ר הנז׳ נתכשר במלאכתו… זריז ונשכר עשה והצליח את הכל יפה בעתו וברך על המוגמר וחזר לחיים ולש׳… והן הבאנו את כל הבא לידו משליחותו מהערים הנז׳… חשבון נקי ובר מהכנסה והוצאה וראה ראינו הכל הולך בדרך הישרה… והגדיל לעשות בשליחותו ביראת ה׳ טהורה ונאמנות גמורה. גם בעד סך מה שנטלנו מיד מע' השד״ר… פטרנו אותו משבועתו שבועת השותפין… הן עתה מודים אנחנו… איך לא נשאר לכו׳ עי״ק ירוש׳ ת״ו על מעלת הרב שד״ר הנז׳ שום טענה ותביעה ותואנה ושום דררא דממונא כלל וכלל, יען כל הנעשה בדמי״ם מפרי שליחותו… בין מקצבות ונדבות ומתנות וקופות ונדבות… וצידה לדרך הכל במשלם עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה] עלה ובא לכיס כו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… גם מבארים אנחנו…איך קבלנו…חלק הנוגע מפרי שליחותו לכו׳ הת״ח הי״ו כמנהג… באנו על החתום… ״

אולם מלבד התפקידים שמטילים השולחים על השליח, עליו למלא כמה וכמה תפקידים אחרים, והם לעתים קשים מהראשונים, תפקידים הנובעים מעצם שליחותו וסמכותו או מוטלים עליו ע״י קהילות ישראל שאליהן הוא בא — ועל התפקידים הללו יחבר בפרקים הבאים.

שטרות אחרים:

בצאת השליח לנסיעתו הארוכה, משתמשים השולחים ואנשי־העיר בשעת הכושר כדי להטיל עליו גם שליחויות פרטיות שונות, כגון להעביר מכתבים ומתנות לקרובים, לגבוה חובות בחו״ל, או לקבל לרשותו בחו״ל ירושות שנפלו בחלקם של בני א״י. כמובן, שבמקרים כאלה מקבל השליח שטרי־כוח־הרשאה המייפים את ידו לכל אלה. כשיצא ר׳ אברהם קאריגאל לאיטליה בשליחות ירושלים בשנת תלייה (1675) לערך, ייפתה אלמנת ר׳ שבתי באר (אף הוא שליח ירושלים שנפטר בדרכו באיטליה) לגבות שם חוב ע״פ המחאה ממצרים. כשיצא ר׳ יוסף דוד עייאש בשליחות ירושלים לצפון־אפריקה בשנת תקפ״ה (1825), הוטל עליו לקבל לידיו-בעיר תלמסאן את עזבונו של ר׳ ברוך ב״ר יוסף קובו, שליח ירושלים שנפטר שם בדרך־שליחותו, וניתן לו שטר כוח־הרשאה על כך. היו שלוחים שלפני צאתם לדרך מינו אפוטרופוס על נכסיהם למשך כל ימי היותם בדרך, וכתבו שטר־אפוטרופסות מתאים. כך עשה ר׳ מאיר יום טוב נסים פרחי, בצאתו בשליחות ירושלים בשנת תר״ט (1849). ומפי השליח הישיש ר׳ יוסף חיים שרים ז״ל שמעתי, שבאמצע המאה התשע־עשרה נהוג היה בירושלים, שכל שליח היוצא לדרך, ביחוד לארצות המזרח שדרכיהן משובשות, נותן גט לאשתו, שלא תישאר עגונה אם ימות בדרך, וחוזר ונושאה בשובו. לפיכך לא התרצו תמיד כהנים לצאת בשליחות, כי הכהן לא יוכל להחזיר גרושתו.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ג.פנקס השליחות

רשומות הקהילות בפנקס.

שליח א״י היוצא לדרכו נוטל אתו גם פנקס־שליחות. בפנקס השליחות רשמו ראשי הקהילות, וגם יחידים, את הסכומים שנתנו לשליח, אבל לא הסתפקו בזה אלא היו מעוררים בדבריהם גם את שאר הקהילות לעשות כמותם. הפנקס משמש איפוא, מצד אחד, עדות ביד השליחכלפי שולחיו, כמה קיבץ בכל מקום, ומאידך־גיםא הוא משמש לו חומר־תעמולה במקומות שהוא עתיד לילך אליהם. על פי רוב חוזרים מנהיגי הקהילות ברשימתם על תוכן אגרת השליחות בקיצור, מספרים על הרושם הרב שעשו דברי האגרת בקהילתם, ועתים הם מדגישים שנתנו מה שנתנו מתוך מאמץ מיוחד ומתוך אהבת הארץ למרות המצוקה שבה היו נתונים בימי בוא השליח. בקהילה שבה נתנו אך מעט, הם מצטדקים על כך במיוחד ומסבירים את הדבר בהתמעטות מספר התושבים, בעול המסים הרובץ עליהם, ובצרה מיוחדת שנתרגשה ובאה עליהם. בקהילות רבות מפרטים את סוג התרומות שנתנו לשליח: קופות, תרומת הצבור, תרומות יחידים, כספי מחצית השקל וכוי, במזומנים, בבגדים וכוי. וכן מפרטים את המטרות שלשמן נתנו: לשליחות, לשליח עצמו, למשרתו, להוצאות הדרך וכוי. ויש שמסיימים בתפלה, כגון! ״יהי רצון שיעלו לרצון לפני בעל הרצון כזבח וכקרבן״. (השליח מצדו אישר את קבלת הכספים בפנקס הקהילה, ועל כך ידובר בפרקים הבאים). עתים אנו מוצאים בפנקס גם סיכום שסיכם השליח את הכנסותיו והוצאותיו עד בואו למקום מסוים, או ידיעה שבמקום פלוני נשדד ממנו סך מסוים בידי לסטים. בקצת פנקסים רושם השליח במדור מיוחד גם רשימות מפורטות של ההוצאות שהוציא.

הגיעו לידינו כתריסר פנקסי־שליחות כאלה מדורות שונים, החל מהמאה השבע־עשרה, והם עשויים לשמש חומר רב־ענין לא רק לתולדות השליחות ולדרכי השלוחים, אלא גם לתולדות הקהילות בישראל בארצות שונות.

בשוב השליח משליחותו מסר ביד שולחיו את פנקס שליחותו, לא רק כדי שיווכחו באמתות חשבונותיו, אלא גם כדי שישמש מורה־דרך לשלוחים הבאים אחריו, שידעו למי לפנות בקהילות, מי הם המנהיגים הנדיבים, מי ומי בקהילות מסייע לשליח בפעולתו ומאכסנו בתוך ביתו. כמה שילמו הקהילות וכמה נשארו חייבות, או להיפך, בעד איזו תקופה שילמו מראש ״בתורת מוקדם״, כמה יש לגבות מיחידים שהתחייבו לשלם תרומות שנתיות למשך מספר שנים, וכוי.

הערת המחבר : רק בראשית שנת תרל״א (1870) התחילו מנהיגי הכוללים לפרסם ברבים חשבון הכנסות שלוחיהם. השליח הראשון שנהגו בו כך היה ר׳ רחמים יוסף פראנקו, שליח כוללות הספרדים בירושלים, שמנהיגי הכוללות פרסמו חשבון הכספים שאסף, ב״החבצלת״ שנה אי, גליון 2 (י״ב תשרי תרל״א). ובעקבותיו פרסם מנהיג עדת המערביים בירושלים שנה לאחר כך את חשבון שלוחם ר׳ משה מלכא ב״ד,חבצלת״ שנד, בי, גליון א׳—ו׳ (ז׳ תשרי—כ״ו חשון תרל״ב), ועל כך קיבל דברי־שבח מפי עורך העתון ומפי הסופר א. ב. גוסלובר, שראה בכך ״סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל בני ישראל״ (שם, שנה בי, גליון כ״ה). ר׳ בנימין ב״ר יוחנן הכהן, שליח ירושלים לבוכארה, פרסם את חשבון שליחותו בדפוס בקונטרס מיוחד בשם ״זכרון לפני הי״ (ירושלם תרנ״ג).

הפנקס כמדריך

אין לשליח מדריך נאמן בדרכו ובפעולותיו בפנקסו של השליח שקדם לו באותו מקום. לפיכך משתדל כל שליח לקחת אתו לדרכו את פנקס השליח שקדם לו, ואם אין הוא מוצא פנקסו של שליח מאותה העיר השולחת, כגון שהפנקס אבד או שהשליח מת בדרכו, או שנתישן מפני שעבר זמן רב מאז הלך השליח הקודם, הרי הוא משתדל ליטול אתו פנקסו של שליח מעיר אחרת בא״י, וכך נוטל אתו, למשל, שליח צפת גם את פנקסו של שליח חברון שקדם לו באותן הארצות בחו״ל.

בפנקסו של ר׳ משה הלוי נזיר, שליח חברון בסוריה ובתורכיה בשנות תכ״ח—תל״א (1668—1671) רשומות 56 קהילות שבהן עבר ושנתנו לו תרומות שונות. ר׳ יוסף הכהן, שהלך באותה שליחות לאותן הארצות בשנת תל״ה (1675) העתיק לעצמו את פנקס־השליחות של ר׳ משה הלוי נזיר, והלך בעקבותיו, וגבה את התרומות שעליהן התחייבו בפגי השליח הקודם, והמשך העתקת הפנקס הקודם שימש לו לפנקס שליחותו הוא. וכן השתמש באותו פנקס כשיצא אחר־כך בשליחות צפת לאותן הארצות בשנת תמ״ד (1684). בראש אותו פנקס־שליחות בא העתק האגרת הכוללת, המשמשת יסוד לתרומות. שליח זה רשם בפנקס השליחות גם את הימים שבהם יצא ממקום ובא למקום, נוסח פסק־דין שפסק נגד סרבנים בקהילה אחת, העתק אגרת חשובה שמצא בדרכו וכוי.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישראל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

פנקסי שלוחים שונים

וכן הגיע לידינו פנקס־שליחותם של ר׳ אברהם הכהן ור׳ הלל מזרחי, שלוחי ירושלים, בשנות תקמ״ב—תקמ״ח (1782—1788) ובו רשימות של 57 קהילות ברומיניה, אוקריינה, שלוחים ליטא ופולין שבהן עברו השלוחים(פנקס־שליחותם של ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון, שלוחי ירושלים במרוקו בשנות תקס״ב—תקס״ה (1802—1805), כולל רשימות 18 קהילות. בפנקס זה אנו מוצאים רשימות מעין זה! ״הגם שהזמן בלתי נאמן אינו מסייע… עם כל זה החלש אמר גבור אני ויבאו כל איש אשר נדבו לבו ונקרב את קרבן ה׳ לכבוד שכינת עוזינו שלא זזה מכותל מערבי ולכבוד העיר עז לנו לכבוד רבנן… משלחי שלוחי מצוה ולכבוד ציר אמונים סך…״! פנקס־שליחותו של ר׳ חיים ישראל רפאל סגרי, שליח טבריה באירופה בשנות תקס״ז—תקס״ט (1807—1809) כולל רשימות של 260 קהילות ^.

פנקס שליחותו של ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנות תקע״ד— תקע״ו (1814—1816). פנקס זה כולל רשימות מתוך 86 קהלות, וידיעות על 65 מקומות נוספים שהשליח לא הגיע אליהם אלא שלח להם מכתבים. ברשימות שבפנקס זה אנו רואים שרבות מהקהילות מתנות, שהשליח הבא מחברון יביא להם עפר א״י, ורבים מהתורמים מבקשים את יהודי חברון להתפלל עליהם! מהדורות האחרונים נשתמר פנקס שליחותו של ר׳ נתן נטע נטקין, שליח האשכנזים בירושלים לאמריקה בשנת תרכ״ו (1866), ושליח לאמריקה מטעם כל ערי א״י וכל העדות בשנת תרל״ו(1876). פנקס זה כולל בראשו דברי־פתיחה מיוחדים מאת השולחים, הכותבים! ״ונתננו הפנקס הלז בידו, כי כל מרים תרומה… בתוך זה ספר יכתוב ידו את שמו והי׳ לזכרון לפגי ה׳ תמיד״. ⁷

אולם מלבד פנקסי־השליחות שנשתמרו בשלמותם, הגיעו אלינו ידיעות על פנקסי־שליחות אחרים. כך אנו שומעים שר׳ נתן ב״ר רפאל ור׳ מרדכי אשכנזי, שלוחי האשכנזים בירושלים בהמבורג בשנת תכ״ו (1666) לקחו אתם פנקס־שליחות שבו רשמו המנדבים את תרומותיהם ואת התחייבויותיהם על מכאן ולהבא. ר׳ חייא זאבי, שליח חברון לאירופה בשנת תפ״ט (1729) לקח אתו את פנקס־שליחותו של ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון שקדם לו שם, ועל פיו גבה התחייבויות שונות. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי לקח אתו בצאתו בשליחות חברון לארצות אירופה הדרומית והמערבית בשנת תקי׳׳ג (1753), מלבד פנקס־השליחות שלו, גם את פנקס־שליחותו של השליח הקודם ר׳ אברהם גדילייא, שנשלח מחברון לארצות ההן בשנת תק״ד (1744). כשבא הרחיד׳׳א לעיר אחת בגרמניה הדרומית הטילו מנהיגי הקהילה ספק באמתות אגרות שליחותו, ואז הראה להם את פנקס השליח הקודם אשר אתו, שבו היו חתומים ראשי הקהילה ההיא, ומיד האמינו לו.

 ר׳ שמואל שלם, שליח טבריה בשנות תקי״ח—תקי״ט (1758—1759) לקח אתו פנקס־שליחות ובבואו לפיזארו, שבה היה לו סכסוך עם מנהיגי הקהילה, הוציאו הללו מידו בערמה את פנקס־השליחות, ואז נאלץ השליח להכנע להם.״ כשבא ר׳ אליהו גדילייא, שליח חברון, לעיר טיקטין בליטא בשנת תקמ״ה (1785) רשמו בפנקס הקהילה מה שנתנו לו ומה שהתחייבו ליתן מכאן ולהבא, והדגישו! ״ויישלח דוקא ע״י הנהו כהנא שלוחי דרחמנא שיביאו לכאן הפנקס פתוח… וכן כתוב בהפנקס הנמצא אתו עמו ביד החכם השלם הנ״ל״.  ר׳ רפאל ישעיה אזולאי, בן הרב חיד״א, שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785) שלא חזר לא״י משום שנתמנה לרב באנקונא, מתבקש ע׳יי אביו לשלוח את פנקס־שליחותו כדי שיוכל להשתמש בו שליח טבריה שבא אחריו׳ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה. בשטר־פשר שנעשה בין הספרדים והאשכנזים בירושלים בשנת תקפ״ט (1829) בדבר שליחותו של ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף לאיטליה, הותנה! ״גם יזהר השד״ר… להביא בידו פנקס משמש הכנסה והוצאה…עם חתימות מעלת המתנדבים״. ובשטר־הסכם דומה שבין כולל הספרדים ושלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן משנת תר״ט (1849), מתחייב השליח לקחת אתו פנקס דומה. כשיצא ר׳ נתן עמרם בשנת תקצ״ה (1835) בשליחות חברון לאירופה, לקח אתו את פנקסי השליחות של השלוחים שקדמו לו באיטליה, ר׳ אברהם שלמה זלמן שליח ירושלים ור׳ משה סמחון שליח צפת, והללו שימשו לו מורה־דרך בפעולתו, והוא מעיד שמצא את כל ידיעותיהם נאמנות ומדויקות.

מלבד פנקס־השליחות הרשמי אנו מוצאים שלוחי א״י שלקחו אתם פנקסי־זכרון פרטיים. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו בשנת תרמ״א (1881) בפנקס מיוחד רשימת שמותיהם של כל האנשים שבביתם התאכסן בדרך־שליחותו כדי שיזכור בשובו לטבריה לברך אותם על קבר ר׳ מאיר בעל הנם.