מורשת יהדות מרוקו

בקצת קהילות היו קיימות חברות מיוחדות שחבריהן תרמו תרומות קבועות לארץ ישראל. חברה ראשונה מעין זו, לטובת ישיבת טבריה נוסדה בקושטא בשליש האחרון למען של המאה השש־עשרה, כמסופר בתשובה אחת! ״אנשים מבני ישראל יראי ה׳ וחושבי שמו מק״ק בני רומאנים ובכללם קצת מק״ק ספרד יצ״ו, נדבה רוחם אותם להתעסק בעסק מצות קיום והעמדת ישיבת טבריא וסדרו ביניהם הסכמות באופני הנהגתם, ונכתבו בספר. ובכלל הסכמותיהם הסכמה אחת והיא זאת! הסכמנו שכל מי שהוא חתום בהסכמה הזאת לא יוכל לפרוק עול המצוה הזאת מעליו, כל עוד יש בו כח לשרת לשום סיבה ועילה, ולא יוכל לצאת מן החבורה, ואפילו יגזרו עליו בני קהילתו או כל מי שיהיה מכל מקום, בה יהוי ובה יסיב ויבלה לאורך ימים ושנות־חיים… ״ אחר־כך התקינו הקהילות הספרדיות בקושטא סידור מיוחד לטובת הישיבה בטבריה, ודרשו מהספרדים שבחברה הנ"ל לצאת מהחברה, ואז נשאלה שאלה בהלכה אם רשאים הם לעשות כן.» ברומא היתה קיימת בשנת שעי׳ז (1617) חברה כזו בשם ״חברת ארץ ישראל״.» בשנת תל״ג (1673) היתה קיימת שם חברה דומה בשם '״חברת ירושלים״.בהמבורג נוסדה ביום י״א תשרי ת״כ (1659) חברה מיוחדת לעזרת ירושלים בשםirmandade para soccoro de Jerusalym 

בזמנים של ירידת המצב הכלכלי בקהילות, נעשו נסיונות שונים מצד מנהיגי הקהילות  להשתמש במקצת מכספי א״י לצרכים מקומיים — כי אפילו בימים קשים, ולפעמים דוקא  בימים קשים, נתנו בני הקהילה יותר לעזרת א״י מאשר לצרכי הקהילה, ואת רגש־ההתנדבות הזה רצו מנהיגי הקהילה לנצל לצרכי הקהילה. אולם תמיד נתקלו בהתנגדות נמרצת לא רק מצד שלוחי א״י אלא גם מצד אגודי הקהילות ורבני הקהילות. ועד מדינת ליטא מתקין בשנת תש״ו(1655) ״שאין להממונים ליתן מעות א״י, אם מעט ואם רב, לשום צורך קהילה בעולם״.» באספת ועד ארבע ארצות בשנת תק״ב (1742) הוסכם! ״שמעות א״י שיש בעין מעָבָר, ואין צריך לומר להבא… אסור באיסור גמור… לשנותן לצדקה אחרת אף למצוה, כי'אם דווקא לפרנסת עניי א״י… ולא יועיל שום היתר, אפילו כבוד ה״ה הקהל עם כבוד הגבאי צדקה דמתא בצרוף הרב אב״ד וה״ה חב״ד…״״ בפאס שבמרוקו הותקן בשנת תל״ח (1678), ״מפני שרבו כמו רבו עניי עירנו״, שבבוא שליח א״י ותיערך מגבית מיוחדת לטובתו, יטול השליח רק סכום מסוים מתוך הנגבה, והשאר יוקדש לעניי המקום. אולם התקנה עוררה התנגדות, ובשנת תפ״ח (1728) ביטלו תקנה זו והחזירו את המנהג הקודם, והוסכם כי ״אין לנו לפסוק עם שום שליח שום פסקא בשום אופן בעולם״.»

ברבע הראשון של המאה התשע־עשרה נתעוררו רבני פולין ורוסיה להכריז ברבים על האיסור להשתמש במעות א״י (קופת ר׳ מאיר בעל הנס, שהיתה מוקדשת בארצות אלו לאשכנזים היושבים בכל ערי א״י) לאיזה צורך אחר בקהילה, או לאיזו צדקה אחרת. כרוזים ואיסורים אלה נדפסו בקונטרס מיוחד בורשה בשנת תקצ״ז(1837). בראש הקונטרס נדפס הכרוז ביהודית־אשכנזית, שהוכרז בבריסק דליטא בפקודת רבה ר׳ אריה ליב קאצינעלבויגין, שבו נאמר! ״על כן איז איין איסור גמור לשנות המעות של ר״מ בעל הנם לשום דבר אחר שבקדושה… אפילו ווען איינער זאגט בפירוש! המעות אני מתנדב לצורך הדלקת נרות, איז אויך איין איסור צו ברענין דער פון ליכט…״ אחרי הכרוז נדפסו שם איסורים והסכמות ברוח דומה מאת רבנים שונים, חסידים ומתנגדים, משנות תקפ״א—תקצ״ז. קונטרס זה חזר ונדפס ע״י ר׳ חיים נתן דעמביצער בשם ״מגיני ארץ ישראל״ בלבוב בשנת תרי״ב (1852) בצרוף הסכמות חדשות שניתנו בשנות תרי״א—תרי״ב ע״י רבני הדור.

ה.מרכזי תרומות ארץ־ישראל

התרומות לא״י שנאספו בקהילות, ובמדה רבה גם הכספים שנמסרו לשלוחים, הועברו לארץ־ישראל דרך מרכזים ארציים, על פי רוב ערי הנמל ומרכזים פיננסיים שהיו להם קשרים תדירים עם המזרח. מרכזים כאלה בזמנים שונים היו: ויניציאה, ליוורנו, קושטא, אמשטרדם, לבוב והחל מראשית המאה התשע־עשרה גם וילנא.

כשפנו רבני ויניציאה בראשית שנת שס״א (1600) אל קהילות אשכנז ופולין ודרשו מהן לבוא לעזרת א״י, הוסיפו וביקשו להעביר את הכסף דרך ויניציאה, ״כי היא לחוף ימים תשכון והאניות נוסעות ממנה״.! הממונים על כספי א״י בויניציאה אז היו ר׳ אביגדור ציודאל, ר׳ בן־ציון צרפתי, ור׳ ליב סרוואל. ממשפחת סרוואל היו ממונים על כספי א״י בויניציאה במשך שלשה דורות. בשנת תכ״ו(1666), שנת הופעתו של שבתי צבי כמשיח, היה ״פקיד ירושלים״ (כלומר, הממונה על התרומות למען ירושלים) בויניציאה ר׳ שלמה חי סרוואל. באותם הימים היה אחד הממונים על כספי א״י בויניציאה הרב ר׳ שמואל אבואב, ולידו העבירה קהילת המבורג את תרומותיה לא״י, וגם מה שנתנו באמצעות השלו­חים, לא מסרו לידי השלוחים אלא אישרו להם בפנקסם שהעבירו את התרומות לויניציאה, וציינו במפורש שהכספים יימסרו לא לשם א״י אלא לשם המטרה שלשמה בא השליח.

בסוף המאה השבע־עשרה שימשה גם ליוורנו אחד המרכזים החשובים לכספי א״י, ור׳ משה חאגיז מונה את ליוורנו, כאחד משלשת המרכזים באירופה למשלוח תרומות לא״י. (שני המרכזים האחרים הם ויניציאה ואמשטרדם). ליוורנו שימשה מרכז לא רק לאירופה אלא גם לארצות צפון אפריקה. כשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) ע״י ר׳ חיים אבואלעפיה, וחתנו ר׳ חיים וינטורה נשלח לאיטליה כדי לקבוע שם קופות מיוחדות לשם טבריה, קבע את מרכז הכספים בליוורנו ול״פקיד״ נתמנה ר׳ יעקב ב״ר ראובן זכותו, וקהילות איטליה נתבקשו להעביר את התרומות לידו. בשנת תקס״ט (1809) היה ר׳ משה חיים מנחם די מילו ״פקיד טבריה״ בליוורנו.

בפולין והגלילות הסמוכים לה נשלחו כספי א״י מהקהילות לאספת ועד ארבע ארצות לבוב בירידים הקבועים בלובלין ובירוסלב, ונמסרו ע״י הועד לגבאי א״י בלבוב, והוא העבירם לא״י דרך קושטא. בראשית המאה השמונה־עשרה נשלחו כספי התרומות מגלילות פולין וליטא לטובת עדת האשכנזים בירושלים משיירת ר׳ יהודה חסיד, דרך ברעסלא, והממונה על הכספים היה הגביר הנדיב ר׳ אליעזר, שהיה מוכתר בתואר ״גזבר בירושלים״.

הכספים מקהילות אשכנז לטובת עדת האשכנזים בירושלים נשלחו דרך פראנקפורט.

המרכז באמשטרדם שימש בעיקר את ארצות מערב אירופה, החל מהמאה השבע־עשרה, והיו בה ממונים מיוחדים גם לכסף המיועד לערים מסוימות בא״י, ובמיוחד חברון, שמצאה לה באמשטרדם אוהדים רבים. בסוף המאה השבע־עשרה ובמאה השמונה־עשרה היו הממונים על כספי חברון באמשטרדם הנדיבים ממשפחת פירירא, שיסדו גם ישיבה גדולה בחברון. בשנת תפ״ט (1729) היה ר׳ אברהם פירירא ״נאמן ופקיד של חברון״ באמשטרדם, ולידו העבירו, למשל, את התרומות לטובת חברון מברלין.

בשנת תקפ״ד (1824) נוסד באמשטרדם מרכז חדש לכספי כל תרומות א״י מכל ארצות מערב־אירופה. מרכז זה, שהיה ידוע בשם ״פקידים ואמרכלים״ של ערי־הקודש בא״י, נודעה לו השפעה עצומה אל התפתחות הישוב בא״י באמצע המאה התשע־עשרה, אולם מאחר שהקמתו וקיומו של מוסד זה היו כרוכים בביטול השליחות מא״י, ולא שימש מרכז לשלוחי א״י כשאר המרכזים, ידובר עליו להלן בפרק מיוחד.

המרכז החשוב ביותר לכספי א״י היתה קושטא, בהיותה קרובה לא״י ובירת השלטון המרכזי בא״י ובהיות חכמיה קרובים קרבת־רוח לחכמי א״י. היא שימשה מרכז לכל קהילות תורכיה האסיאטית והאירופית, ודרכה גם הועברו הכספים מאירופה המזרחית. קושטא היתה לא רק מרכז פסיבי, המשמש מתווך בין הקהילות ובין א״י, אלא מרכז של יזמה והתעוררות. משם העידו על השלוחים ועל שליחותם, בה אישרו את אגרות השלוחים והמליצו עליהם, משם פנו לקהילות, וברבע הראשון של המאה השמונה־עשרה, כשקיבל המרכז בקושטא על עצמו לפדות את יהודי ירושלים מחובותיהם, והטיל לשם כך מם מיוחד על הקהילות (עיין בפרק הקודם), השתלטו ״פקידי״ ירושלים שבקושטא למעשה גם על עצם השליחות ועל סדרי־הקהילה בירושלים ע״י נציג מיוחד משלה וע״י התקנת תקנות־צבור חשובות. ולא לירושלים בלבד, אלא גם לשאר ערי הקודש בא״י שימשה קושטא מרכז, והיו בה גם ״פקידי חברון״, ״פקידי צפת״ ו״פקידי טבריה״ (לאחר חידוש הישוב בה בשנת ת״ק), ששימשו משען לשלוחים בדרכם ואליהם הביאו השלוחים את פרי שליחותם. ה״פקידים״ הללו דאגו גם לאירגון העליה לא״י, והתפשרו עם עולים עשירים בשם א״י בענין תשלום מסיהם בא״י.

מלבד המרכזים הנזכרים ששימשו ארצות רבות היו גם מרכזים ארציים בקהילות ישראל הגדולות, כגון ווין, פראג או פראנקפורט־דמיין, והרבנים או הנדיבים שעמדו בראשן והתמסרו לפעולת־עזרה למען א״י ושימשו נאמנים לכספי־התרומות היו מכונים בתואד־כבוד ״נשיא ארץ ישראל״ או ״נשיא בארץ ישראל״. בתואר זה כינו את ר׳ ישעיה הורוויץ בעל השל״ה שעלה אח״כ בעצמו לא״י מפראג, ר׳ דוד אופנהיים אב״ד ניקולשבורג ואב״ד פראג, ר׳ יעקב יושע מקראקא, בעל ״פני יהושע״, אב״ד פראנקפורט־דמיין, הגביר ר׳ שמשון ורטהים. הרופא ר׳ שמחה מנחם ב״ר יוחנן ברוך מיונה נקרא ״גבאי צדקה ומרא דאתרא ירושלים״ ותואר זה נחרת על מצבת־קבורתו בלבוב. ר׳ אברהם שרענציל בעל ״איתן האזרחי״, שנפטר בלבוב בשנת תי״א(1651), נקרא במצבתו: ״נשיא וגבאי דארץ ישראל״.»

באמצע המאה השבע־ עשרה היו קהילות מורביה שולחות לווין את תרומותיהן למען ירושלים. בתקנות קהילות מורביה משנת תי״א(1651) נאמר! ״קבלנו על עצמנו ועל זרענו ועל זרע־זרענו עד ביאת הגואל, לשלם כל שנה 50 תאלר מורביים לעניי ירושלים, כל שנה בחודש אדר, ליד הממונים על קופת עניי ירושלים בווין״. הגבאי בווין היה ר׳ אהרן ב״ר יוסף יעקב הלוי בראד, שנפטר בווין ביום י״ד חשון ת״ך (1659) ועל מצבתו הוא נקרא ״גזבר ירושלים״.

אמצעי התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

א. פתיחה

בפרקים הקודמים כבר הזכרנו מקצת מאמצעי־התעמולה שהשתמשו בהם שלוחי ארץ־ישראל, והחשובים שבהם אגרות־השליחות, דרושי־השלוחים והקשרים האישיים. האגרת הכוללת שבידי השליח והאגרות שהביא מא״י לנדיבים,’ לרבנים ולקהילות, שימשו לו אמצעי־תעמולה עיקרי, כי מהן נשמעה השוועה לעזרה ותיאור המצוקה מפי הסובלים עצמם, ועליהן חתומים גדולי הישוב שבני הגולה רואים זכות לעצמם להביט בחתימת־ידם. ומה שהחסירה האגדת שבכתב השלים השליח בעל־פה בדרושים אל העם ובשיחות עם חשובי הקהילה, והללו היו לו אחר־כך לפה בפני העדה כולה. אולם השליח השתמש גם באמצעי­ תעמולה מיוחדים, ואותם נשתדל לסכם כאן ולתאר בפרוטרוט בפרקים הבאים.

השליח לא החמיץ שום שעת־כושר כדי להעלות את ארץ־ישראל בזכרונם של שומעיו בשיחות, בפגישות ובסעודות. דבר זה גם נדרש ממנו, שהרי הוא היה עדות חיה למציאות ישוב יהודי בא״י ומפיו רצו לשמוע לא רק על מצוקתם הכספית של היושבים בארץ, אלא גם על הארץ עצמה, טיבה וטבעה, קדושתה ופלאותיה, תושביה וישוביה, חכמיה וקדושיה, דרכיה והליכותיה, קברי צדיקיה ושרידי תפארתה מימי קדם. ואת התשוקה הזאת השתדל השליח לספק בשיחות שבעל־פה ובפרסומים שבכתב. ולא זה בלבד אלא שלכל שליח היה אוצר של ספורי־מעשיות על קדושת הארץ ומעלותיה ומנהגיה, על נסים שנתרחשו במקומות קדושים וקברי־צדיקים, על סימני־גאולה שנראו בהר הבית, על עשרת השבטים השוכנים במדבריות הסמוכים לא״י, על זכות היושבים בה והתומכים בהם, פיוטים ומזמורים מארץ־ישראל, וכיוצא בדברים האלה המלהיבים לב ׳השומע ומעוררים בו אהבה לארץ הנכספת.

השליח נדרש ע׳׳י העם לא רק להשמיע באזניו דברים על ארץ־ישראל, אלא גם להראות לעיניו משהו ממשי מארץ־ישראל, וגם את התשוקה הזאת למראה־עינים ולמישוש־ידים השתדל השליח למלא בהביאו אתו עפר ארץ־ישראל, ספרים וכתבי־יד מארץ־ישראל, קמיעות וסגולות מארץ־ישראל, תפלות מיוחדות שנתחברו בארץ־ישראל וציורי מקומות קדושים וקברי־צדיקים בארץ־ישראל.

ב. עפר ארץ־ישראל

אחד הדברים שבהם נתחבב שליח ארץ־ישראל על בני הגולה היה עפר א״י שהביא אתו, אף שלעולם לא היה יכול למלא לגמרי את תשוקתם לכך, כי לא יכול היה לסחוב אתו בנדודיו המרובים שקים מלאי עפר, וכל מה שהביא אתו לא הספיק לו. השליח לא מכר עפר א״י אלא כיבד בו את הנדיבים, וכמובן שבשכר זה זכה לקבל תרומות בעין יפה. עוד במאה השבע־עשרה היו שלוחי א״י נוהגים להביא אתם מעפרה של א״י. פרידריך אלברט כריסטיאני מספר בספרו על מנהגי היהודים, ששלוחי א״י מביאים ליהודי אירופה עפר א״י ומוכרים אותו במחיר רב, וביחוד רבו הקופצים על עפר מקברי הנביאים, התנאים והצדיקים, וכשהביא יהודי ירושלמי עפר מקבר ר׳ שמעון בן יוחאי, צבר כסף כעפר מידי יהודי אשכנז ופולין.

כריסטיאני, שלא היה בקי בטיב שליחות א״י, לא דייק כאן בדבריו, כי לא היה עפר א״י ענין למיקח וממכר בידי השלוחים, אלא ניתן כמזכרת וסגולת לנדיבים. ויותר דייק בזה בן־דורו יוהאן יעקב שוּדט, המספר שהיהודים התורמים מקבלים בשכר זה עפר א״י למתנה, וביחוד הם מחשיבים עפרות צפת.»

ר׳ עובדיה ב״ר ישכר בער, שליח עדת האשכנזים שבירושלים בארצות אירופה, בשנת ת״ס (1700) חילק לנדיבים עפר א״י, ואחד מהם, ר׳ יוסף לייפניק בהונגרן, שמר על קומץ העפר ובצוואתו כתב! ״גם מונח בתוך הפאפיר [נייר] אצל התכריכים, וכתוב עליו! אדמה מארץ הקדושה, מה שהביא לי הרב מוהר״ר עובדיה והבטיח לי שהוא מהר הזיתים מירושלם, ואותו ארץ יפזר עלי בקברי בקדקדי ובכל גופי ועד רגלי ועד בכלל, בכדי לקיים וכפר אדמתו עמו״.» כשבא ר׳ חיים ברוך מאיסטרו בשליחות חברון לקהילות אשכנז בשנות תקע״ד—תקע״ו(1814—1816), סירבו גבאי חברא קדישא בווירמיישא ובדרקהיים ליתן לו תרומה, משום שלא הביא אתו עפר א״י, כפי שהתנו בשעתו עם השליח הקודם מחברון. בכמה קהילות אחרות נתנו לו תרומה אבל התנו אתו תנאי שהשליח מחברון שיבוא אחריו יביא להם עפר א״י.»

על ר׳ מנחם ב״ר אברהם ממדינת זאמוט, שליח עדת הפרושים בא״י לרוסיה לפני שנת ת״ר (1840) ספרו, כי ״בבואו לארץ רוסיא והביא עמו עפר מאה״ק שקלו זהב כנגדו״.

את התשוקה העזה הזאת לעפר א״י מצד קהילות הגולה ניצלו לפעמים אנשים רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י ומכרו כיסי עפר א״י. ד״ר דוד הוניגמן, יועץ משפטי של קהילת ברסלוי(חי בשנות 1821—1885), שתיאר בסיפורו ״ברל גרנדיר״ את חיי היהודים בברסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, שם בפי גבאי־צדקה את הדברים האלה שאמר בשעה שנתגלה שליח ספרדי מדומה כזה: ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמיים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה, אשר מעולם לא דרכה כף רגלם על אדמת הקודש, שבעפרה הם עושים עסק טוב, במכרם בכסף תועפות כיסי־עפר קטנים מארץ־הקודש, כביכול, לשלומי אמוני ישראל, המשתוקקים לשים את עפר הקודש בקברם״. ובין אם הדברים מתאימים למאה השמונה־עשרה המתוארת ובין אם הם מכוונים לזמנו של הכותב באמצע המאה התשע־עשרה, על כל פנים יש כאן עדות נוספת לגוף המנהג.

במאה התשע־עשרה התחילו שלוחי א״י מביאים אתם גם חפצי־מזכרת מא״י וגם מתנובת הארץ. כך הביא אתו ר׳ משה סוזי, שליח טבריה באמריקה בשנת תר״ח (1848), ארבעים ושתים חביות יין א״י למכירה, והודיע שההכנסה מיועדת למטרת השליחות. נסיונו נכשל, כנראה משום שהשליח עצמו לא עורר אמון מיוחד.

ג. סגולות וקמיעות מארץ־ישראל

רבים משלוחי ארץ־ישראל הביאו אתם סגולות וקמיעות מארץ־ישראל והפיצו אותם בדרך שליחותם בין מיטיבים ונדיבים. והיו ביניהם אנשים שעסקו בעצמם בענינים אלה, ובדרכם נעתרו לבקשת הנצרכים וכתבו סגולות וקמיעות. והנה קמיעות ובעלי קמיעות, סגולות ובעלי־סגולות לא חסרו גם בארצות הגולה, אלא שלאותן הסגולות והקמיעות שבאו מארץ־ישראל היה קסם מיוחד על שום מקום מוצאם. קדושת הארץ נלותה אליהם. לא הסגולה עצמה היתה העיקר אלא מוצאה מארץ־הקודש, ולפיכך רבו הקופצים על סגולות וקמיעות שמקורם בארץ־ישראל, ואת השלוחים שהביאו אותם עיטרו בזהובים. תכונה של ״בעל סגולות״ הועילה לו לשליח בשליחותו, ויש ששולחיו בחרו בו בעיקר בגלל תכונה זו.

במרוקו קמיעות שהובאו מארץ־ישדאל עברו מיד ליד כחפץ יקר, וסגולות שהובאו מארץ־ישראל נעתקו וחזרו ונעתקו. כך אנו מוצאים את ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי פאס במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, מעתיק לו סגולה שהביא ר׳ חייא דיין שליח חברון וירושלים, והסגולה חזרה ונעתקה אח״כ ע״י סופר אחר בתוך כ״י של קובץ פיוטים.! אותו ר׳ יעקב ן׳ צור העתיק לו בתוך קובץ־סגולות שליקט גם ״קונדריס שהביא רבי יעקב ד,לוי מירושלים״.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-אמצעי תעמולה של שלוחי ארץ ישראל-1997 –עמ'71-68

ג. סגולות וקמיעות מארץ־ישראל

רבים משלוחי ארץ־ישראל הביאו אתם סגולות וקמיעות מארץ־ישראל והפיצו אותם בדרך שליחותם בין מיטיבים ונדיבים. והיו ביניהם אנשים שעסקו בעצמם בענינים אלה, ובדרכם נעתרו לבקשת הנצרכים וכתבו סגולות וקמיעות. והנה קמיעות ובעלי קמיעות, סגולות ובעלי־סגולות לא חסרו גם בארצות הגולה, אלא שלאותן הסגולות והקמיעות שבאו מארץ־ישראל היה קסם מיוחד על שום מקום מוצאם. קדושת הארץ נלותה אליהם. לא הסגולה עצמה היתה העיקר אלא מוצאה מארץ־הקודש, ולפיכך רבו הקופצים על סגולות וקמיעות שמקורם בארץ־ישראל, ואת השלוחים שהביאו אותם עיטרו בזהובים. תכונה של ״בעל סגולות״ הועילה לו לשליח בשליחותו, ויש ששולחיו בחרו בו בעיקר בגלל תכונה זו.

במרוקו קמיעות שהובאו מארץ־ישדאל עברו מיד ליד כחפץ יקר, וסגולות שהובאו מארץ־ישראל נעתקו וחזרו ונעתקו. כך אנו מוצאים את ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי פאס במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, מעתיק לו סגולה שהביא ר׳ חייא דיין שליח חברון וירושלים, והסגולה חזרה ונעתקה אח״כ ע״י סופר אחר בתוך כ״י של קובץ פיוטים.! אותו ר׳ יעקב ן׳ צור העתיק לו בתוך קובץ־סגולות שליקט גם ״קונדריס שהביא רבי יעקב ד,לוי מירושלים״.

 ר׳ שלמה ב״ר חיים הלוי, משיירת העולים שבאו עם ר׳ יהודה חסיד, שליח עדת האשכנזים בפולין בירושלים בפולין ובאשכנז בראשית המאה השמונה־עשרה, הביא אתו מירושלים קונטרס שלם של סגולות שונות, ונתן העתק ממנו במתנה לר׳ יעקב ב״ר משה הכהן מיאנוב, איש שהיטיב עמו בדרך שליחותו והציל אותו מידי שודדים, ואף מסר בידו מכתב־אישור על הדבר הזה ובו גם התיר לו להדפיס את הקונטרס, וכה יאמר במכתבו: ״ומעיד אנכי בעצמי שהציל אותי ואת מאודי מן האורבים ורוצחים שהיו אורבים לנפשי ימים כמה… כי שלח אותי ואחזת מרעי… בעגלה ונתן לי עבד לרוץ לפני ואף בעצמו הלך עמנו עד כי באנו לכלל ישוב הארץ מקום הליכות הבי־דואר לתת מרגוע לנפשינו שלום מן האורבים אשר לקחת נפשנו זממו, והננו מחזיקים לו טובה וה׳ ישלם לו, ואף גם זאת הנני נותן לו במתנת בריא מהני מילין דמטמרין ואינם גלויים לכל והמה מסורין בידי מאבות הקדושים אשר בחברון, והמה מלוקטים מקבלה מעשיות, צירוף לזאת שמר סגולות מובחרים ונפלאים מאד. וכבר עלתה הי׳ בדעתי בשעת הכינוס לפזר אותם בבל תפוצות ישראל… כי ת״ל המה מופ­לאים לעשות כידוע לי, ומעתה לו המה נתונים במתנה חלף עבודתו עם אלקים ואנשים… כ״ד הקטון שלמה במוהר״ר חיים מקרתא ירושלים״. ומקבל המתנה, לאחר שירד מנכסיו, הדפים את הקונטרס ביחד עם המכתב, בידעו שיש קופצים על קונטרס כזה הבא מירושלים.

באיטליה

ר׳ שמואל ב״ר עובדיה הלוי, שליח צפת באיטליה בשנות תע״ד—תע״ה (1714—1715), מחלק בדרכו קמיעות, ור׳ יצחק לאמפרונטי בעל ״פחד יצחק״ שהעריץ את השליח הערצה רבה, פנה אליו במכתב ומבקש הימנו קמיע לזוג צעיר שאין ביניהם שלום־בית, והשליח נענה לו מיד ושלח את הקמיע.

גם ר׳ יצחק זאבי, שליח חברון באירופה בשנות תקכ״ג—תקל״א (1763—1771) הפיץ בדרכו סגולות, ובכתב־יד שנכתב באיטליה אנו מוצאים סגולה למחלות אבעבועות, ״נמסר מהחכם השלם וכו' כמה״ר יצחק זאבי שלוחא דרחמנא מעה״ק חברון, שנמסר לו מהרב הגדול בעל מעשה חייא [ר׳ חייא רופא] זצוק״ל״.

 שמעון די גילדיר, דודו זקנו של הינריך הינה, שלא היה שליח א״י, אלא ״שליח לעצמו״, ולאחר שעזב את צפת מחמת דחק בשנת תקי״ב (1752) הסתובב במשך שמונה שנים בארצות אירופה,וידע לנצל את שמה של א״י ולעורר רושם של שליח־א״י ממש, ידע להשתמש גם בתשוקתם זו של בני הגולה לקמיעות מא״י, ובהיותו באמשטרדם בשנת תק״ך (1760) הדפים שם קמיע של ר׳ שמשון מאוסטרופולי, ובראשו הדגיש: ״הובא מארץ הקדושה על ידי החכם המרומם כמהר״ר שמעון די גילדיר שי׳ חד מתושבי עיר הקדושה צפת תוב״ב״.

בתוניס

ר׳ אפרים ב״ר משה מאנשי בית־המדרש של המקובלים ״בית אל״ בירושלים, שהיה שליח ירושלים בארצות אפריקה הצפונית באמצע המאה התשע־עשרה, הפיץ בדרך־שליחותו סגולות למחלות שונות, ושתים מהן הדפיס באחד הספרים שהביא לבית־הדפום בירושלים, ובהקדמתו הוא אומר שהכליל בספר ״גם סגולות… שעל ידן נתרפאו כמה בני אדם… בהיותי שד״ר מעה״ק ירושת״ו… בעיר טוניס… ואגפיה״.

 ומאחר שהסגולות והקמיעות שהובאו בידי שלוחי א״י שימשו להם אמצעי תעמולה מובהק לשליחותם, עמדו השולחים על כך, שהם לא רק ייהנו מריבוי השפעתו של השליח הבא לו מכח הקמיעות, אלא שיהא להם גם חלק בשכר שמקבל השליח במחיר הקמיעות והסגולות, כלומר, שהכנסה זו תיחשב כהכנסה לשליחות, כנדרים ונדבות ממש, ושגם ממנה יקבלו השול­חים את הרוב, והשליח יקבל רק את האחוזים הנהוגים. ר׳ יונה שושנה אשכנזי, שליח צפת בארצות ערב בסוף המאה השמונה־עשרה, שנפטר בדרך־שליחותו בארם־צובה, סיפר לפני מותו לנדיב שבביתו התאכסן וכה אמר: ״יוודע לאדוני כי כשהייתי רוצה ללכת בשליחות צפת תו״ב עבר ביני ובין הפקידים [ממוני צפת] דין ודברים, והוא, שהפקידים המה ראו לשלוח אותי בשליחות הנז׳ על מנת שכל שיתנו לי מתנות לי לשמי בדרך אשר אנכי בשלי­חות, הן מענין מתנות שנותנין בפרטות לי לשמי שאין לציבור חלק בו, הן לענין מה שאני עוסק בדבר הרפואות והקמיעין והלחישות וכיוצא, הכל יכנס לאמצע השותפות, השני הלקים לכולל וחלק אחד לעצמי״. השליח לא נתרצה לזה, ודרש שההכנסה מקמיעות תהיה לו לבדו, ואף שהשולחים ויתרו במקרה זה, לא הסכימו לכתוב את הדבר בפירוש בשטר תנאי־השליחות, כדי שלא ישמש הדבר תקדים כלפי שלוחים אחרים. שליח א״י באמצע המאה התשע־עשרה ששולחיו התנו אתו, שכל הכנסותיו לרבות מתנות פרטיות ייכללו בסכום הכספים שקיבץ, פנה אח״כ לחכם בשאלה אם בכלל זה הוא גם השכר שקיבל בעד ״איזה קמיעין, ותהלה לאל יתברך אתמחי גברא ואתמחי קמיעא והועילו מעשיו, ותרויח איזה דבר בשביל זה״.»

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-סגולות וקמעות מארץ ישראל-1997 עמ'73

ד. הדפסת ספרים ומכירת־ספרים על־ידי שלוחי א״י

כבר אמרנו בפרקים הקודמים, שבני הגולה שנתנו לשלוחים תרומות ביד נדיבה, קיוו גם לקבל מידם משהו שיעלה על זכרונם תמיד את ארץ־ישראל ואת השליח הבא מכוחה, משהו מוחשי שיקשר אותם לארץ־ישראל. שלוחי ארץ־ישראל לא זה בלבד שראו הכרח לעצמם לספק תשוקה זו, אלא אף הם מצדם היו מעונינים ליצור קשר זה בין בני־הגולה וארץ־ישראל. קומץ עפר מא״י, או ציור מקום קדוש בא״י, או תפלה מא״י, או ספר מארץ־ישראל — עשויים היו להכריז על קיומה של הארץ וצרכי תושביה ולחבב את א״י על בני הגולה יותר ממאה דרושים. לפיכך הרבו שלוחי א״י להשאיר אחריהם זכר לשליחותם. ואחד האמצעים לכך היתד. הדפסת ספרים והפצתם.

זאת ועוד אחרת: רוב שלוחי ארץ־ישראל חכמים היו ומחברי־ספרים, וככל מחבר השתו­קקו להפיץ את מעינותיהם חוצה, בארץ־ישראל לא יכלו למלא תשוקתם זו, כי עד אמצע המאה התשע־עשרה לא היה קיים בית־דפוס בא״י(מלבד בית־דפוס קטן שהיה קיים בצפת במשך עשר שנים, שנות של״ז—שמ״ז [1677—1687]). הם השתמשו איפוא בשעת־הכושר של יציאתם לארצות שבהן היו מצויים בתי־דפוס גדולים כדי להדפיס את חיבוריהם. ויש שעצם התרצותם לצאת בשליחות ולקבל על עצמם עול נדודים, היתה מפני שעל־ידי כך ניתנה להם האפשרות להדפיס את חיבוריהם. ואין צורך לומר, שהשליחות שימשה גם אפשרות עצומה להפצת הספרים על פני שטחים נרחבים, ללא הוצאה יתירה אלא אגב מסעי הש­ליחות. אגב שליחותם מצאו גם נדיבים שקיבלו על עצמם את הוצאות ההדפסה. וכן שימשו הספרים אגרת־המלצה שאין נאה הימנה למחבריהם. הפצת הספרים שימשה לשלוחים גם מקור הכנסה צדדי, בלי לגרום נזק לשליחות, כי כבוד המחבר הגדיל גם את כבוד שליחותו.

לפיכך אנו מוצאים שלוחי ארץ־ישראל מדפיסים ספרים הרבה בדרך־שליחותם, עד שניתן לומר, שרוב ספרי חכמי ארץ־ישראל נדפסו בדרך שליחות מחבריהם או אגב שלי­חותם של זולתם.

הספרים שהדפיסו שלוחי ארץ־ישראל היו חיבורי עצמם — בין חיבורים שכתבו בשבתם בארץ ובין חיבורים שכתבו בדרך־שליחותם — חיבורי אבותיהם׳ ספרי חכמי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שנמצאו בגנזי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שמצאו בדרך- שליחותם וספרים שיש בהם לחבב את א״י, כגון ספרים על מעלות א״י, מנהגי א״י וספרים שבהם מתוארים קברי צדיקים ומקומות קדושים בא״י.

הכנות להדפסה

הכנות השליח התכונן להדפסת הספר עוד לפני צאתו לדרך, והשתדל לקבל הסכמות מידי חכמי א״י. עתים מקבל השליח הסכמות גם מרבני הגולה החשובים בעברו דרך קהילו­תיהם. הסכמות אלה משמשות לו, כמובן, גם המלצה לעצמו ולשליחותו. בבואו להדפיס את הספר, אין הוא שוכח את שליחותו, אלא אדרבה, משתמש בו כדי להזכיר את שולחיו ואת שליהותו. בהקדמתו הוא מתאר את תולדותיו ומאורעותיו, את הישוב ומצוקתו והרפתקאותיו, ומביע תודתו לקהילות ולנדיבים שקיבלוהו בסבר־פנים במקומות שבהם כבר עבר, ומזכיר במיוחד את הנדיבים שסייעו לו להדפיס את הספר.

בשער הספר ובהקדמה הוא מדגיש שהספר נדפס בדרך־שליחותו, ויש שמדגיש שהספר גם נתחבר בדרך־שליחותו. כך, למשל, מעיר שליח אחד על ספר, שנכתב ״בהיותי נע ונד בחו״ל בשליחותייהו דרבנן תקיפי מעה״ק ירושלם ת״ו מעיר לעיר וממדינה למדינה ועם כל זה לא נמנעתי מלעסוק בתורה״.

ר׳ יצחק דוד ן׳ רבי, שליח ירושלים בפולין, שהביא לדפוס שני ספרים מאת חכמי א״י, במעזירוב ובקארעץ, בשנות תקס״ג—תקס״ד (1803—1804), מדגיש את שליחותו בהקד­מותיו שבהן הוא חותם: ״אנא זעירא דמן חברייא מקרתא קדישא דירושלים תוב״ב, ואזיל נע ונד כאשר ינוד הקנה לדפוק על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם למען יכמרו רחמיהם על עם ה׳ השוכן בציון, החותם בדמעה משתוקק ומצפה לחזור על מכון הר ציון ועל מקראיה להגות בתורת ה׳ ולעבדו בלב תמים כל עוד נפשי בי״.[ ארבע מאות שקל כסף לר׳ חיים ויטאל, קארעץ תקס״ד, בהקדמת המביא לדפוס].

הגהת הספרים

מאחר שלא יכול היה השליח לשהות במקום הדפום במשך כל ימי ההדפסה, כי אין לו הדרך לשליחותו, מינה אחד מחכמי המקום למגיה ולמשגיח על ההדפסה, והוא עצמו חוזר למקום הדפוס עם סיום פרק בשליחותו. ר׳ שבתי באר, שליח ירושלים, שהדפיס בויניציאה בשנת תל״ד (1674) את קובץ־תשובותיו בשם ״באר עשק״ מתנצל בסוף הספר על ההדפסה הגרועה, בנימוק שהמחבר ״מטפל בשליחותו וזה גרמה לו שלא יכול להמצא על המלאכה ליפותה כפי כוונתו״. — ר^, רפאל יוסף ן׳ רבי, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקמ״ב—תקמ״ו (1782—1786), שהדפיס בליוורנו בשנת תקמ״ו את ספרו ״דרך המלך״ על הרמב״ם, מוסר מודעה זו: ״אנכי בדרך נחני ה׳ בשליחותייהו דרבנן תקיפי ארעא… ירושלים…

מגיד…צרת הבת ירושלם… ומדי עוברי פה… ליוורנו…הציקתני רוח בטני למען דפוס מעט אשר היה לפני… ויען כי לא יכול יוסף להתאפק להתעכב פה העירה לעמוד על מלאכת הדפום… מסרתי זה כתב ידי ביד אחד מאוהבי הנמצא בזה… ״ — ר׳ יהושע מק״ק סמאטריץ, שליח החסידים שבגליל, שהדפים בלבוב בשנת תקנ״ו (1796) את הספר ״דרכי צדק״ הנהגות בחסידות לר׳ זכריה מענדל מיערסלב, מודה בהקדמתו למגיה על ״שטרח ויגע להדפיס הספר הזה, כי לא היה לי פנאי שלא למעול בשליחותי״. — ר׳ יצחק פרחי, שליח ירושלים בתורכיה, שהדפים בקושטא בשנת תקפ״ט (1829) את ספר־דרושיו ״זכות הרבים״, מצטדק בסוף הספר על טעויות הדפום ״כי מלאכתי נעשית ע״י אחרים יען הייתי מסובב נתיבות בשליחותייהו דרבנן קדישי״.

בהפצת הספרים הלכו השלוחים בדרכים שונות. היו שלוחים שאספו חותמים על הספר לפני ההדפסה, ויש שמכרו את הספר בדרך שליחותם, ויש שחילקו את הספר בתורת מתנה לנדיבים. ר׳ חזקיה די סילוא, שליה ירושלים באירופה בשנות תמ״ח—תנ״ב (1688—1692) הדפיס את ספרו המפורסם ״פרי חדש״ בסוף ימי שליחותו באמשטרדם על יסוד חתימה. בהקדמתו לספר הוא כותב: ״וכמה הרפתקי דעדו על האי גברא שעברתי, צרות צרורות הקיפו להבת ירושלם… ולילך בשליחותם נקרא נקראתי, ולהשתדל בעדם נשאול נשאלתי, ולדרישתם ולבקשתם נדרוש נדרשתי, ומכל עסקי וטרדותי מיד פניתי, ולעשות רצונם חפצתי, ובזריזות גדול גזדרזתי, ודרך מצוותם רצתי, אצתי ולא התמה­מהתי, ולשליחות פראנקיאה על מנת לחזור יצאתי, וביכורי כל מראשית כל פרי האדמה לקטתי, משבעה מינים שנשתבחה בהן א״י בידי לקחתי [כלומר, חידושי־תורתו]… ויהי כי ארכו לי הימים אשר בשליחותי…עד אשר פה אמשטרדם… הגעתי, ומק״ק ספרדיים המפואר אשר פה דורונות וכבוד גדול נתכבדתי, וכשעלה בדעתי להדפיס קונטרס זה אשר בארתי…ביד כל אדם יחתום קצת ספרים על שמו מספרי זה שחברתי…וגם עלינו לשבח… לאחינו שבליגורני ופלורינציאה שגם הם סייעוני בנדרים ונדבות… וגם… לרבות… אחינו שבלונדריש…״

ר׳ שמעון בכר יעקב, שליח צפת באירופה בשנות תנ״ד—תנ״ח (1694—1698) הביא לדפוס בדרך־שליחותו בפראנקפורט־דאדרה בשנת תג״ו את הספר ״יפה ענף״ על מדרש חמש מגילות לר׳ שמואל יפה אשכנזי על־פי כתב־יד שמצא בדרכו, ובהקדמתו, שבה הוא מרצה בפרוטרוט על שליחותו, הוא מספר שבקהילות ביהם ״מלבד נדבתם שעשו לשם עה״ק צפת ת״׳ו חייבו עצמם ליקח ממני כמה ספרים״.

ספרים מתנה לנדיבים-ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת באיטליה, הדפים בליוורנו בשנת תקפ״ז (1827) את הדרושים שדרש בדרך־שליחותו, וקרא לספרו בשם ״ריוח והצלה״ על שם שהצליח להינצל מידי שודדים שלקחוהו בשבי ליד שאלוניקי, ובהקדמת הספר הספר סיפר את דבר קאותיו והודה לנדיבי ערי איטליה שהטיבו עמו. על השער הוא כותב: ״זאת נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומהתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״. את הספר חילק בין הנדיבים, ור׳ מרדכי שמואל גירונדי אב״ד פדובה כותב עליו: ״זכיתי לקבל פניו היקרות ולהתבסס מתורתו ימים רבים, והניח לי לזכרון ספרו הנחמד ריוח והצלה,..״

ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה בתורכיה ובאיטליה באמצע המאה התשע־עשרה הדפיס בליוורנו בשנת תר״ג (1843) את ספרו ״אמת ליעקב״, מפתח לספרי ר׳ חיים ויטאל, ובשער הספר הוא מכנה את עצמו ״זעירא מאנשי ירושלם עה״ק תובב״א וצעיר המשתלח בשליחותייהו דרבנן… טבריא״. בהקדמה הוא מתאר את תולדותיו והרפתקאותיו, ומודה לכל ״הרבנים ופקידי ארץ ישראל וגבירים ובעלי אכסניא נאה שבכל ערי טורקיאה וערי פראנקיאה שעברתי מהם… אשר גמלוני כל טוב״. ואף הוא חילק את הספר בין הנדיבים, ומצאתי טפסים רבים של ספר זה עם הקדשות מיוחדות לנדיבים בכתב־ידו.

אף שלוחים שלא היו מחברי־ספרים ולא הדפיסו ספריהם של אחרים, רגילים היו ליתן למזכרת בידי נדיבים ספרים חדשים שקנו בדרך־שליחותם. כך אנו מוצאים את ר׳ עובדיה ב״ר ישכר בער, שליח עדת האשכנזים בירושלים, מוסר בשנת ת״ס (1700) בידי נדיב אחד את הספר ״דרכי נועם״ שאלות־ותשובות לר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים, שנדפס ארבע שנים לפני כן, בויניציאה בשנת תנ״ו (1694), וכותב על הספר בכתב־ידו הקדשה בלשון זו: ״אני ח״מ [חתום מטה] שלוחא דרחמנא מירושלים ת״ו באתי לכאן לבית הגביר הנכבד האלוף המרומם הקצין הר״ר שמעון בן הקצין מהר״ר יקותיאל מ״ץ, ועשה אתי עמי טובות

ועם ק״ק אשכנזים אשר בירושלים להנאתם בסיועה מתנה יפה, ונתתי לו זה הספר למתנה לזכרון ולחיבה יתירה. חתמתי היום יום ד׳ וח״י למב״י אחרי קדושים ית״ן לפ״ק, עובדי׳ בלאאמ״ו הרב המאור הגדול מהר״ר ישכר בער שליט״א, אשר אני שלוחא דרחמנא ומהולכי גולה מירושלים תוב״ב״.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים

ר׳ יום טוב קריספי, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718), זכר את מיטיבו ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי מכנאס, ובחזרו משליחותו ובעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, קנה שם את ספר ״שיירי כנסת הגדולה״ שנדפס באותן השנים בקושטא, ושלח אותו לידי מיטיבו הנכבד, וכתב עליו הקדשה זו: ״קניתי אותו לשם הרב המובהק הדו״מ בנן של קדושים כמוהר״ר יעקב בן צור גר״ו בסך א״ם ד״ת פה נא אמון היום כ״ה תמוז התפ״ב, יה״ר שיראה בניו יושבים על כסא ההוראה…כה דברי צעיר המשתלח מעה״ק ירושלים ת״ו יום טוב קריספי ס״ט״.

שלוחים לעצמם מדפיסים ספרים וכן אנו מוצאים ״שלוחים לעצמם״, כלומר תושבי א״י שלא נשלחו על־ידי שום איש, לעצמם אלא יצאו מחמת דחק לחוץ־לארץ כדי להתפרנס, מדפיסים ספרים בדרכם כדי להבנות מהם, ומפיצים אותם בין נדיביהם. כך עשה, למשל, מוכר־הספרים מצפת ר׳ מנחם יעקב ב״ר אלעזר יהודה, שהדפיס בשאלוניקי בשנת ש״ם (1600) את הספר ״שיר השירים״ עם תרגום לאדינו, ובהקדמתו הוא מתאר בפרוטרוט את הרפתקאותיו בדרכו. אחר־כך הדפים בויניציאה בשנת שס״ג(1603) את הספר ״אורים ותומים״, פירוש על ישעיה וירמיה לר׳ מאיר עראמה, ובהקדמתו הוא מספר: ״הפעם אודה את ה׳ אשר הנחני באורח מישור אחרי אשר עברו עלי מקרי הזמן וטרדותיו… זאת נחמתי בעניי ובא לידי ספר הלז…ותכף קמתי… ואמרתי עת לעשות לה׳…ואולי בזה אחזור לאיתני הראשון בביתי…בעיר גדולה…צפת…שכל ימי שמשתי תלמידי חכמים בין בגופי בין בממוני והייתי נהנה מיגיע כפי במכירת ספרי קדש ובסבת הרעב יצאתי ממחיצתי והייתי הולך נע וגד בארצות הנכריות… עד שמצאתי עיר גדולה של חכמים [ויניציאה]… שלח ידיו בשלומיו איש אמונים והוא פלאי ונתן לי הנייר ומעות…

  היו גם אנשים מתושבי ארץ־ישראל שיצאו במיוחד לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר, ומשהגיעו לשם כינו את עצמם בתואר ״שליח״ מתוך אמתלא שנשלחו במיוחד ע״י חכמי א״י לשם הדפסת הספר, כי בתואר ״שליח״ היתה משום סגולה להצלחה. כך, למשל, עשה ר׳ דוד ב״ר מרדכי אשכנזי, שיצא בשנת תק״ה (1745) מירושלים לאיטליה כדי להדפיס שם את שאלות־ותשובות הרדב״ז [רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט 1479 [לפי כתב־יד שנמצא בגנזי ירושלים. הספר נדפס על־ידו בויניציאה בשנת תק״ט (1749), ובמכתב לאחד מרבני איטליה שאת עזרתו ביקש, כתב: ״באתי להודיע לכ״ת שבאתי מימשלם תוב״ב וששלחו אותי רבני ירושלם להדפיס את ספר…״ ועל סמך זה הוא חותם: ״שליח ירושלים תוב״ב״.» וכן עשה ר׳ אברהם עייאש, שיצא מירושלים לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר־דרושיו של אביו ר׳ יהודה עייאש בשם ״וזאת ליהודה״, ובהקדמה לספר, שנדפס בזולצבאך בשנת תקל״ו (1776), הוא קורא לעצמו ״שלוחה דרחמנא מעיר הקודש ירושלם תוב״ב להדפסת ספר וזאת ליהודה״.

שלוחי א״י העבירו גם שלא מדעת ספרים ממקום למקום, כי בדרכם רכשו ספרים, ישנים וגם חדשים, לצורך עצמם, ובהגיעם למקום אחר הראו את הספרים לחכמי המקום והללו השתמשו בהם. כך מספר ר׳ יעקב ן׳ צור, מחכמי מרוקו, על ספר שראה בידי ר׳ חיים יעקב ב״ר יעקב דוד שליח צפת בצפון־אפריקה בשנות תפ״א—תפ״ח (1721—1728) : ״ובבוא לכאן החכם השלם כמה״ר חיים יעקב שליח א״י, הביא עמו ספר בני יעקב [שו״ת לר׳ יעקב שלטון, נדפס בקושטא בשנת תע״ד] וראיתי שפסק כך. י גם ר׳ יעקב ב״ר יוסף כלפון, מחכמי מרוקו, כותב בשנת תק״ף (1820) לערך, ששליח א״י ר׳ חיים שלמה פראנקו, בעברו דרך עירו, השאיל לו ללילה אחד ספר שהביא אתו. היו גם שלוחי א״י שבצאתם לשליחותם לקחו אתם ספרים שונים למכירה, ומכירת הספרים היתה כלולה בתוך עצם עבודתם. עתים עשו כך לשם ריוח צדדי, כי חלקם בכספי השליהות לא הספיק להם. ועתים דרשו השולחים שגם הריוח ממכירת־הספרים יחולק בין השולחים והשליח, ממש ככספי התרומות, והתנו שכל ריוח שמרויח השליח בדרכו יהא מוקדש למטרת השליחות, והשליח לא יקבל אלא את חלקו הקבוע בלבד.

ר׳ אברהם ב״ר יצחק אשכנזי, שיסד בית־דפום עברי בצפת. בשנת של״ז (1577), לקח אתו בשעה שיצא בשליחות הישיבה בטבריה לתימן בשנת של״ט (1579) ספרים שונים למכירה, בין ספרים שנדפסו בבית־דפוסו ובין ספרים אחרים. המשורר התימני ר׳ זכריה המכונה יחיא אלצ׳אהרי מהלל את השליח על אשר ״הביא ספרי הקדש…שלא ביקש אלא דמיהם… שכוונתו להתרחק מהנאת כבוד תורה… ותכלית בקשתו היתה להרביץ תורה, וליהודים היתה שמחה ואורה, ויפשטו בכל ארץ התימן, לכל משכיל ומבין מזומן, ויגיע מהם למגדלות״, הם בתי־הסוהר, שבתוכם היו רבים מיהודי תימן כלואים בימים ההם.

שליח חברון שיצא לתימן בשנת ת״ן (1690) לערך, לקח אתו אף הוא ספרים למכירה ״ומכרם בדמים יקרים״ והרויח ריוח הגון, מה שהביא לידי סכסוך בינו ובין שולחיו, כי השולחים טענו שהתנו אתו בפירוש, ״שכל מה שיזמין לו הי״ת, בין נדרים בין נדבות בין מתנות… ואפילו מציאה בדרך… שיתחלק לשלשה חלקים, ב׳ חלקים לק״ק [השולח] וחלק אחד לראובן [השליח]״ ודרשו לכלול בכלל זה גם את הריוח ממכירת הספרים, והשליח טען, שאין זה דומה למציאה ״שהיא באה בלי קרן ובהיסח הדעת, וזה הנידון אם לא היה מוליך הספרים מהיכן היה בא לו הריוח״, ולכן דרש את כל הריוח ממכירת הספרים לעצמו. הדבר הובא לפני ר׳ יוסף הלוי נזיר, מחכמי חברון ואח״כ אב״ד מצרים, שפסק לטובת השולחים.

שני שלוחי א״י שעמדו לצאת ממצרים לתימן בשנת תצ״ד. (1735), ר׳ יעקב בונשיניור שליח חברון ור׳ רחמים נוח שליח ירושלים, לקחו אף הם אתם ספרים למכירה בתימן, ואיש אחד ממצרים הלוה להם כסף לשם כך, על מנת שהריוח יהא בשותפות לשלשתם, ובין התנאים שהתנו ביניהם, קבעו גם תנאי למקרה שהשליח ״יתן מהספרים הנזכרים לשום בעל־הבית הדר שם בערים ההנה ויתנו לו מתנות רבות בעבורם״, מה שמראה באיזו שמחה קיבלו יהודי תימן את הספרים.״ ואם אנו מוצאים עתה בתימן ספרים מהדפוסים הראשונים שבאיטליה ושבתורכיה, וביניהם טפסים יחידים בעולם, ומשתו­ממים מאין הגיעו ספרים אלו לתימן, בהעדר כמעט כל קשר בין יהודי תימן ויהודי אירופה, עלינו לזכור את התפקיד שמילאו שלוחי ארץ־ישראל בהפצת הספרים בתימן.

הם הם שהביאו לידי התפשטות השלחן ערוך והקבלה הצפתית בתימן. וכאן ראוי להזכיר' גם את הקשר בכיוון ההפוך בין יהודי תימן ויהודי ארצות אירופה בתיווך שליח א״י. כתבי־היד הראשונים מגנזי תימן וחיבוריהם של חכמי תימן הובאו לארץ־ישראל, ודרכה לבתי־העקד באירופה, ע״י שליח ירושלים ר׳ יעקב ספיר, האיש הראשון שקשר קשר של קיימא בין יהודי תימן ויהודי שאר הארצות.»

בין שלוחי א״י שעסקו בדרכם במכירת ספרים, יש להזכיר לבסוף את ר׳ רפאל ישעיה אזולאי בן הרב חיד״א, שהיה שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785). וכאן המקום לציין, שאביו החיד״א, אף שלא עסק במכירת־ספרים, הרי ניצל את שני מסעותיו בשליחות חברון כדי לראות בעיניו בקהילות ישראל, בגנזי צבור ובבתי יחידים, ספרים עתיקים וכתבי־יד, ואסף מהם מה שניתן לאסוף, וספרו הביבליוגרפי הקלסי ״שם הגדו­לים״ הוא במדה רבה פרי מסעותיו בשליחות ארץ־ישראל.»

ולא החיד״א בלבד, שעיקר עיסוקו והתענינותו בספרים ובמחברים, אלא גם שלוחי ארץ־ישראל אחרים השתמשו בשעת־הכושר של נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי מצויים ולהביאם אתם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. חיד״א ביקר בספרית האקדמיה בפאריז. ואפילו קנאי כר׳ משה חאגיז לא נמנע מלבקר את הביבליוגרף הנוצרי י. כ. וולף, כדי לראות את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שברשותו, והפליג בדברי שבח למלומד הנוצרי ולאוספו. ר׳ יעקב אריה שליח ירושלים בארצות ערב בשנת תל״ט (1679) הביא אתו העתק כתב־יד ספר הפרכוס המיוחס לרב האי גאון. ר׳ יום טוב אלגאזי מצא בדרך־ שליחותו באירופה בשנות תק״ל—תקל״ה (1770—1775) את כתב־היד של הלכות בכורות ונדרים להרמב״ן, ונתעורר להדפיסו בצרוף פירושו המפורסם. ר׳ חיים שמואל הכהן, שליח טבריה באיטליה באמצע המאה התשע־עשרה, הביא משם כתבי־יד מרובים הנמצאים עד היום בטבריה. 18 ר׳ נתן עמרם, שליח חברון באירופה בשנות תקצ״ד—תר״ג (1834— 1843) הביא מנסיעותיו כתבי־יד מרובים. בשביל ר׳ חיים ן׳ ואליד, שליח ירושלים בארצות צפון־אפריקה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, העתיקו שם מתוך כתב־יד שאלות־ותשובות של חכמי המדינות ההן.19 ר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, שליח עדת המערביים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז(1887) יסד בפאס חברת ״דובבי שפתי ישנים״ לשם הדפסת כתבי־יד של חבורי חכמי מרוקו.

 כללו של דבר, לשלוחי א״י היו הזדמנויות יותר מאשר לרב סתם בקהילתו לראות ספרים יקרי־מציאות וכתבי־יד בלתי ידועים, ועל־ידיהם נתגלו ונשתמרו כתבי־יד אלה, או גם נודעו ברבים ויצאו לאור הדפוס.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים-עמ' 79

ה.ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

אחד האמצעים החשובים שהשתמשו בהם שלוחי ארץ־ישראל לשם תעמולה לשליחותם היתה הדפסת ספרים שונים על ארץ־ ישראל, בין חיבורי עצמם ובין חיבורי זולתם, כדי לעורר אהבת א״י והתענינות בה ובמאורעותיה. הספרים הללו כוללים סוגים שונים, כגון תיאורים וציורים של מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י, תיאורי מסעות בא״י, תיאורים גיאוגרפיים של הארץ או מקומות מיוחדים בה, תיאורי הליכות א״י, מורי־דרך לעולי־רגל, תיאורי מאורעות שנתרחשו בה, ספרים בשבח א״י וקדושתה, מפות א״י, תפלות שנתחברו בא״י, ספרים להסברת השליחות והצורך בה והשימוש בכספיה, ויכוחים עם המתנגדים לשליחות.

סוג הספרים הנפוץ ביותר היו ספרים על מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י וציורי תיאורי מקומות כאלה, כי רבה היתה התשוקה בקהילות הגולה לקרוא תיאור או לראות ציור של המקומות שאליהם נכספו. את התשוקה הזאת ניסו לספק שלוחי א״י וגם ״שלוחים לעצמם״ צריקים מא״י, כלומר תושבי א״י שיצאו מהארץ מחמת דוחק כדי לבקש עזרה לעצמם. עוד במאה השלש־עשרה השתמש באמצעי זה השליח ר׳ יעקב שנשלח לאירופה ע״י ישיבת ר׳ יחיאל מפאריס בעכו, ובצאתו לקח אתו את ״סימני כתבי הקברות״, כלומר רשימת קברי־הצדיקים בא״י, והמעתיק שהעתיק לו את הרשימה מציין בראשה: ״אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם ר׳ יעקב שליח נאמן מהרב רבינו יחיאל מפרישי אשר יש לו בישיבתו שלש מאות תלמידים והלך ובא בכל גלילי ארץ־ישראל ובעכו ובכל שאר גלויות להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפרישי״.

בראשית המאה הארבע־עשרה נשלח מעכו, קרוב לודאי בידי שליח אחר של אותה ישיבה, תיאור מפורט של מסע בא״י שנכתב בידי אחד מתלמידי הרמב״ן. אין כאן תיאור סתם של עולה־רגל אלא חיבור מיועד לתעמולה, כפי שיוצא בפירוש מדברי־הסיום שבהם מפליג הכותב בשבח א״י וקדושתה וקורא לעליה. מהחיבור הזה עשו אחר־כך קיצורים שונים, שבהם השמיטו את הפרטים האישיים והשאירו את הידיעות הכלליות על המקומות הקדושים. אחד מהם שנעשה עוד בזמן קדום נקרא בשם ״אלה המסעות״.׳ קיצור אחר בשם ״תוצאות ארץ־ישראל״ נדפס באמשטרדם בשנת ת״ט (1649), בודאי ע״י שליח ירושלים, בצירוף אגרת ר׳ מרדכי ב״ר ישעיה מרוסטיץ איש ירושלים.

הרשימה הראשונה של קברי צדיקים בא״י שראתה את אור־הדפוס, נדפס בשם ״קברות צדיקים״ בשאלוניקי, בדפוס משה שונצינו, בשנת רפ״ז (1527).  ואפשר שגם כאן היה שליח א״י המעורר להדפסה.

בשנת שכ״א (1561) הדפיס ר׳ גרשם ב״ר אשר, איש שקרמילא שבא מא״י, בויניציאה, את ספר ״יחוס הצדיקים הנקברים בארץ־ישראל״, הכולל תיאור מפורט של המקומות הקדושים בא״י, בצירוף תפלות ולימודים לאומרם על המקומות הקדושים. בהקדמת הספר נאמר: ״זה הספר הוא רב התועלת לכל בני עמינו המפוזרים והמפורדים בין האומות לעורר לב כל בר ישראל״. על המביא לבית הדפום נאמר שם: ״העיר ה׳ רוחו ועבר על כמה מקומות הנזכרים בארץ הצבי וראה בחוש עינו על כן נדב לבו להדפיסו״. הספר נדפס שנית בויניציאה בשנת שנ״ט (1599) ע״י ר׳ יוסף ב״ר שמעון ממשפחת ממרק מק״ק קראקא ״אשר נכספה נפשו להלוך לארץ הצבי״, בודאי עפ״י עצתו של ר׳ יהודה אריה די מודינא, שצירף למהדורה זו שתי תפילות לאמרן על קברי הצדיקים. על פי המהדורה הראשונה חזר ונדפס הספר ע״י א. מ. לונץ בירושלים בשנת תרג״ו.

בשנת של״ה (1575) הדפים בויניציאה ר׳ אורי ב״ר שמעון מביאלא שבפולין, שליח צפת, על דף בודד רשימה קצרה של קברי צדיקים בא״י בשם ״יחוס אבות״, עפ״י כ״י משגת רצ״ז (1537). טפסים של דף זה הביא אתו לפרנקפורט, ושם חזר ונדפס בצרוף תמונות ותרגום לטיני ע״י יוהאן היינריך הוטינגר (Hottinger) בשם Cippi Hebraici בהיידלברג בשנת 1659, ושנית שם בשנת 1662.

רשימה דומה של קברי צדיקים בא״י בשם ״אגרת מספרת יחוסותא דצדיקי דארעא דישראל״. נדפסה על דף אחד ע״י שלוחי ירושלים בויניציאה בשנת שפ״ו (1626). בדף זה נאמר מפורש שנדפס ע״י ״שלוחי דלי ציון ועניי ירושלים״, והם מודיעים את מטרתם בהדפסה זו בדברים אלה: ״בראותנו אנחנו עמוסי התלאות עניי ירושלם ע״ה [עיר הקודש] איך בעוונותינו באורך הגלות ותוקף הצרות כמעט כבר נשכחה עיר קודשינו מלב אחינו אנשי גאולתנו הנפוצים בכל הגלילות אשר היו עולים כפעם בפעם לראות ולהשתחוות את פני האדון.ה׳ צבאות וקברי האבות והצדיקים ע״כ ראינו להעלות על לוח שם המקו­מות שבהם קבורת הצדיקים מקום אשר דרכנו בהם ולפרט ולברר יותר ממה שהוא בדפוס יחוס הצדיקים כפי סדר ההקפות גדולה וקטנה שמצפ״ת תוב״ב הקפת ירושלם עיר הקדש… ועשינו בקצרה בכדי שתהיה בידי כל אדם לזכרון, להעלות את ירושלם על ראש שמחתנו״. דף זה חזר ונדפס אחר־כך ע״י שלוחי א״י לפחות שש פעמים; בויניציאה בשנת ת׳ (1640) ע״י ר׳ יחיאל תשובה מירושלים; בוירונה בשנת ת״ו (1646) ! בויגיציאה בשנת ת״ו(1646); בוירונה בשנת ת״ז(1647); בויניציאה בשנת ת״ט (1649); במנטובה בשנת תל״ו (1676) ע״י שליח צפת ר׳ יוסף שליט ריקיטי; בפרנקפורט־דמיין בשנת ת״ס (1700) לערך. לפי ידיעה ביבליוגרפית אחת נדפס דף כזה עוד בפיזארו, בודאי ע״י גרשם שונצינו בשנת רע״ט (1519) לערך, אבל מאחר שהדף לא נשתמר, קשה לדעת בבירור את מהותו.

ר׳ שמואל לוי מפראנקפורט, שליח הנשים האשכנזיות שבירושלים לאשכנז באמצע המאה השבע־עשרה, הדפיס בפראנקפורט־דמיין קונטרס הכולל אגרת־שליחותו וצירף אליו תיאור המצוקה בירושלים, תפלות מא״י ורשימת קברי הצדיקים בא״י. ומאחר שהקונטרס היה מיועד לנשים נכתבה הרשימה ביהודית־אשכנזית.

בשנת תק״ג (1743) נדפס בקושטא ספר קטן בשם ״זכרון בירושלים״, הכולל ״יחוסתא דצדיקייא הטמונים בארץ חיים״, עפ״י המקורות שנזכרו לעיל, בצירוף ציורים של המקומות הקדושים עפ״י כ״י שהובא מא״י. הספר הובא לדפוס ע״י ר׳ יהודה פוליאשטרו, שלא היה כנראה איש א״י, אבל אין ספק שמטרת הדפסת הספר היתה תעמולה לעזרת א״י ע״י ״פקידי א״י״ שבקושטא, שנתעוררו אז במיוחד לחלץ את ירושלים מחובותיה.» הספר נדפס שנית באמשטרדם בשנת תקי״ט (1759) ע״י ר׳ יעקב בבאני, שליח לעצמו מצפת, כדי ש״יקבע בלב כל אחד חמדת ארץ־ישראל״. בפעם השלישית נדפס הספר בירושלים גופא, לצרכי השלוחים היוצאים, בשנת תר״מ (1880).

ר׳ משה ירושלמי, שליח או שליח־לעצמו מצפת (״ירושלמי״ היה תואר לשלוחי א״י בארצות אשכנז), הדפיס באמשטרדם בשנת תקכ״ט (1769) ספר ביהודית־אשכנזית בשם ״ידי משה״, ובו תיאור קברי הצדיקים בא״י, לפי המקורות הקודמים, בצירוף תיאור מאורעות א״י בימיו ואגדות א״י. הוא מודיע בפירוש, שמטרתו בספר זה לעורר את העם ״לפקוד את עניי א״י העטופים ברעב ונתונים במצוקה ומסתפקים בפת חריבה״.  

ר׳ אהרן צבי ב״ר משה יהודה אשכנזי, כנראה שליח לעצמו מא״י, הדפים בשאלוניקי בשנת תקצ״ט (1839) ספר קטן בשם ״יד אהרן״ ובו תיאור קברי־הצדיקים והמקומות הקדושים בא״י בשני שירים, האחד מוקדש לסביבת צפת והשני לירושלים וסביבותיה.

היו גם שלוחי א״י שפרסמו בדפוס ציורי מקומות קדושים בארץ־ישראל, או ציירו בידיהם ציורים כאלה ונתנום במתנה לנדיבים ומיטיבים. בציורים אלה הלכו בעקבות ציירים עממיים בא׳׳י שציירו דפי-ציורים או מגילות־ציורים כאלה בשביל עולי־הרגל שלקחו אתם לזכרון ציורי המקומות שראו בארץ. ציורים כאלה הם הציורים שצורפו ע״י הוֹטינגר לייחוס אבות" שבודאי הובאו ע״י שליח או עולה־רגל מא״י. ציורים כאלה הם גם הציורים בספר ״זכרון בירושלים״ שנדפס בקושטאנדינא בשנת תק״ג (שנזכר לעיל) ושלגביהם מודיע המו״ל במפורש שהועתקו מתוך כתב־יד שהובא מארץ־ישראל.

ר׳ יוסף שליט ריקיטי, שהיה בשליחות צפת באיטליה יחד עם ר׳ חייא גבריאל בשנות תל״ד—תל״ו (1674—1676), והיה אומן־יד במלאכת מחשבת, הדפיס במנטובה בשנת תל׳ו מהדורה חדשה של ״אגרת מספרת יחוסתא דצדיקי דארעא בישראל״ שנזכר לעיל וגם ספר ״חכמת המשכן״ על צורת המשכן, ובהקדמה לספר הראשון הוא מספר שגם צייר מפת א״י באמשטרדם. ואלה דבריו: ״מאז השיגוני עונותי ולא יכלתי לרעות עוד בגן ה׳ בארץ הצבי, כי הסיגוני אחור התלאות, והציגוני לחוף עניות, אז הציקוני מכאו­בות, והשיקוני להבות, הארץ חמדה לולי אל נחמות, הופיע שמש הנחה לאנחה ויהי לי למושיע בהסיע מנפשי…רוח סועד,… בהשתעשעה בכל דברים שהן להם ציור במלאכת מחשבת שמץ דבר מעניני ארץ הקדושה, כאשר כבר קדמתי בראשונה לצייר צורת הבית ותכונתו בחבורה קדמאה וקדישא שהיתה בק״ק וירונה יע״א, נודע בשערים שמה, שנית נתעסקתי שם בהדפסת ספר יחוס הצדיקים, ועוד בה שלישיה, נטפלתי לצור צורה בתוך צורת ארץ ישראל, אשר נתכנה זה כמה שנים בק״ק אמסטרדם יע״א, ואני ישרתיו אף עשיתיו מהודר ונאה בכמה ציורים ששש בגוונים שלו״.

ר׳ חיים זאב אשכנזי, שליח ירושלים בצפון אפריקה באמצע המאה התשע־עשרה, הדפיס באלג׳יר דף של ציורי מקומות קדושים וקברי־צדיקים בפיתוחי־עץ יפים.

 ר׳ שניאור זלמן ב״ר מנחם מנדל, שליח עדת חב״ד בחברון בארצות המזרח פעמים רבות באמצע המאה התשע־עשרה, צייר בהיותו בהודו ציור מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י והקדישו לנדיב סלימאן בן דוד ששון בבומבי. בראש הציור כתב: ״ואלה שמות הצדיקים הטמונים באה״ק אשר אחינו בני ישראל באים מחו״ל כל שו״ש [שעה ושעה] להתפלל בעדם״. לציור כזה היו יהודי המזרח קוראים ״מנורה״, ושימש כציור ״שויתי״ בארצות מזרח־אירופה.

מאותו זמן בערך הגיעה אלינו ידיעה על שליח א״י אשר ״הלך לדרכו ועשה והצליח…

ויחכם מאד במלאכת הציור, וכדי להוציא מעות יתרים מנות ומתנות מאת המתנדבים בעם, אף הוא ראה והתקין במלאכת הציור דמות צורות מנורות בכל מיני צבעונים, וכך היה מתנהג, שאחר שכבר גמר נדבתו וכבר קבל מתנות כדרך שאר שלוחים, היה שולח מאלו המגורות לאיזה יחידים שרידים אשר ה׳ קורא, והיו נותנים לו לעצמו מתנות בעבור זה.״

ר׳ יחיאל ב״ר יוסף, שליח לעצמו מירושלים, הדפיס בניו־יורק בשנת ת״ר (1840) בליתוגרפיה מפה היסטורית של א״י בעברית בצרוף תמונתו ותמונות מטבעות יהודיות דמיוניות.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

עמוד 84