מורשת יהדות מרוקו

כחיסון מפני הסכנות הללו מציעה האמנה השמדה, טיהורים ואיסורים. ״ביום שתהיה בידי האיסלאם [יכולת] הכוונת החיים [של המוסלמים]״, ממשיך סעיף 17, ״הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האיסלאם״. זאת ועוד: ״הכרח הוא להכניס שינויים מהותיים בתכניות הלימודים של בתי הספר, לטהר אותן מהשפעת הפלישה הרעיונית שפגעה בהן בעטיים של המזרחנים והמיסיונרים״. בסעיף 19 אף מופיע איסור על הצחוק: ״כל אלה דברים רציניים בתכלית ולא בדיחה, כי האומה הלוחמת אינה יודעת לצון״. דומה שכל מהותו של האיסלאמיזם נדחסה לפסוקית אחת זו, השוללת את הצחוק.

כמו עמדו כרכי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את ״הציונות העולמית״ בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים ״עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח׳ליפות האיסלאמית״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה״; ו״הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה״. בחתירתם לשליטה בעולם כולו, סיפוח פלסטין הוא צעד ראשון בדרך ״להתפשט מן הנילוס ועד הפרת״, שלאחריו הם ״ישאפו להתפשטות נוספת״. וכאן, סוף־סוף, בסעיף 32, נזכר המקור בשמו: ״תכניתם [משתקפת] ב׳פרוטוקולים של זקני ציון׳, ואין שהתנהגותם] בהווה כדי להעיד על דברינו״.

טבעית היא הנטייה להגיב לשיגעון הזה במשיכת כתף, כשם שנאומיו המטורפים של אדולף היטלר נענו תחילה בחיוך של רחמנות. אולם ההזיות הללו ממש הן הנוספות עוז באותם פלסטינים היוצאים להתאבד בפיגועי תופת רצחניים נגד אזרחים ישראלים, והן המספקות את הממד הפנטסמגורי לתשוקתו של חמאס להכרית את ישראל.

פנטסמגורי – תעתועי……

מדהים לגלות שמצע מפורש זה של חמאס, המקור הבסיסי ביותר להבנתו, נזכר רק לעתים נדירות בכל אותו מלל עיתונאי אינסופי האופף אה תופעת המחבלים המאבדים והמנסה לעמוד על מניעיהם. תופעה זו מעניקה נופך אקטואלי לאזהרה שהשמיע ההיסטוריון ליאון פוליאקוב בשנת 1969, כי ״מי שאינו מוקיע את האנטישמיות בצורתה הפרימיטיבית והבסיסית, ונמנע מכך דווקא משום שהיא פרימיטיבית ובסיסית, ייאלץ לשאול את עצמו אם אין הוא משדר בכך אות של הסכמה חשאית לאנטישמים בעולם כולו״.«

על כל פנים, כוונותיו של חמאס באשר לישראל נפרסות באמנה באופן חד־משמעי. לפי סעיף 6, התנועה ״פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין״, ולפי סעיף 13, ״אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג׳יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות רוח״. כלפי אש״ף, לעומת זאת, מפגינה האמנה טוב לב יחסי. ״האם יכול המוסלמי להתנכר לאביו, לאחיו, לשאר בשרו או לידידו [החברים באש״ף]?״, שואל סעיף 27. ״ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״.

מה פשר הטון המתון הזה? מאין התקווה שאש״ף יאמץ במוקדם או במאוחר את ״נתיב האיסלאם״?

אל־חוסייני וערפאת

הסמל החזותי המזוהה עד היום עם אש״ף התהווה בשנת 1974, כשמלחמת וייטנאם התקרבה לסופה. יאסר ערפאת עמד על דוכן העצרת הכללית של האו״ם עם אקדח בחגורתו, מדושן עונג ממעמדו כסמלו החדש של האנטי־אימפריאליזם. הפידאיון (מילולית: מקריבי עצמם) של אש״ף נישאו על כפותיהם של מכונת התעמולה הסובייטית, של הליגה הערבית, של ארגון המדינות האיסלאמיות ושל גוש המדינות הבלתי מזדהות, היישר אל כס הכבוד האידאולוגי ששימש עד אז את הווייטקונג.

כבר אז היה אפשר לעיין באמנת הארגון, שהתפרסמה עוד בשנת 1968, ולהתרשם מהפרוגרסיביות הזעומה למדי של הארגון – זו הניכרת, למשל, מדבקותו בעיקרון ה״פולק״ הגרמני.

יותר מכול הדאיגה את הארגון – ובכך קדם לו המופתי של ירושלים – האפשרות שהפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות ערב המארחות אותם. אמין אל־חוסייני פעל בלי לאות לסיכול אפשרות זו – בכתביו, בנאומיו ובוועידה שיזם. האמנה הלאומית הפלסטינית נחלצה למען אותה מטרה בסעיפיה הרביעי והחמישי, המחילים על הזהות הפלסטינית את דין הדםjus  sanguinis ״האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים״. ״מי שנולד לאחר תאריך זה [1947] לאב ערבי פלסטיני בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני״. הגדרה זו, שמטרתה להנציח את קיומם של מחנות הפליטים כאמצעי לחץ על ישראל, מבוססת על עיקרון הפולק, ודבר אין לה עם פרוגרסיביות.

ריאקציונריות לא פחות הן ההכרזה בסעיף 15 של האמנה, כי מטרת אש״ף היא ״לטהר את פלסטין מהקיום הציוני״ – כלומר להחריב את מדינת ישראל – והקביעה בסעיף 19 שתכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 והקמת מדינת ישראל ״בטלות מיסודן״. רעיון הקונספירציה היהודית העולמית עולה על פני השטח בסעיף 22, הקובע כי ״הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם״. גם הג׳יהאד מופיע באמנה, אם כי בלבוש חילוני. בסעיף 7 אנו קוראים כי יש להכשיר כל פלסטיני ״למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה״, וסעיף 9 מוסיף כי ״המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין״. האמנה אינה מבזבזת אף לא מילה אחת כדי לעמוד על אופיו החברתי והפוליטי של אותו ״שחרור״.

האמנה מכסה טפחיים מחשיבותו הממשית של האיסלאמיזם בהתפתחותו הפוליטית של יו״ר אש״ף, יאסר ערפאת. חשיבותו של ההיבט הזה רבה יותר מאז 1987, עת החלה האיסלאמיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי, משום כך, לבחון מקרוב את התפתחותו האינטלקטואלית של ערפאת.

שמו המלא של ערפאת, יאסר עבד א־רחמן א־ראוף ערפאת אל־קדווה אל־חוסייני, מרמז על היותו בן משפחה רחוק של המופתי. הוא נולד בשנת 1929. שנותיו הראשונות עברו עליו בירושלים, והמופתי היה גיבור ילדותו. כשפרץ המרד הערבי בהשראת המופתי תרם יאסר בן השבע את חלקו ויידה אבנים.

נעוריו של ערפאת, משנת 1942 ואילך, עברו עליו בקהיר, ושם הוא התוודע לחוגים מצרים פרו־גרמניים. לאחר בואו של המופתי לקהיר בשנת 1946 נהג ערפאת לבקרו לעתים קרובות. מפעם לפעם הגיע לעיר גם עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי ומנהיגן של כנופיות אנטי־ציוניות חמושות בארץ־ישראל, כדי לארגן מתנדבים צעירים. ׳״הוא היה המנהיג שלי.

הייתי אז בן 17, מהצעירים שבין הקצינים׳, סיפר ערפאת לימים. במטבחו של עבד אל־קאדר למדו פלסטינים צעירים כיצד להכין פצצות וכיצד לנטרלן. בכמה הזדמנויות זכו ערפאת וחבריו לאימוני קומנדו חשאיים מידי קצין גרמני שהגיע למצרים עם חאג׳ אמין [אל־חוסייני]״. במהלך התקופה ההיא סייע ערפאת בהעברת נשק לארגונו המחתרתי של אל־חוסייני בארץ־ישראל, ובמלחמת 1948 יצא לחזית במסגרת יחידה של האחים המוסלמים. הוא החל ללמוד בבית ספר להנדסה, אך בשנת 1950 עזב לתקופה את לימודיו כדי לפקד על כוח של האחים המוסלמים שתקף יחידות בריטיות באזור התעלה. בשנה 1952, בתמיכת האחים המוסלמים ובעידודו של המופתי, נבחר ליו״ר אגודת הסטודנטים הפלסטינים. היו לו אז יחסים מצוינים עם נאצר והקצינים החופשיים, אולם לאחר ניסיון ההתנקשות של האחים המוסלמים בנאצר בשנת 1954 הוא נכלא בשל היותו תומך ידוע של הארגון.

כמו רבים אחרים מאנשי האחים המוסלמים בימי נאצר, ערפאת נסע בשנת 1957 לסעודיה. בשנת 1959 חבר שם לח׳ליל אל־ווזיר, שנודע לימים כאבו־ג׳יהאד, והקים איתו את פת״ח. מפעלם הראשון היה העיתון ׳פלסטין שלנו׳, שהטיף לחידוש המתקפה הצבאית על ישראל. עיקר המימון לפעילויות הארגון הגיע בימים ההם מאוצרותיו של המופתי. אולם המופתי היה פטרון הארגון לא רק מבחינה חומרית. גם שנים אחר כך, בשנת 1967 ובשנת 1968 – סיפר מוחי א־דין אל־חוסייני, חתנו של המופתי – נהגו ערפאת והמופתי להיפגש בביתו של האחרון ברבת עמון. ״חאג׳ אמין הרגיש שערפאת הוא האיש הנכון לרשת ממנו את הנהגת האומה הפלסטינית. הוא האמין שערפאת יוכל לשאת בנטל הזה״.

הצלחותיו התעמולתיות של פת״ח הובילו את נאצר, שראה בו ארגון־חזית של האחים המוסלמים, להקים כמשקל נגד את אש״ף. המופתי התנגד לכך בחריפות, כי אש״ף היה מתון מדי לטעמו. ״גם חאג׳ אמין וגם פת״ח גרסו שיש לעודד פעילות חבלנית מעבר לקווי שביתת הנשק עם ישראל, לגרום לפעולות גמול מצדה וכך לגרור את מדינות ערב למלחמה כוללת נגד ישראל״. סעודיה צידדה אף היא בפת״ח, משום ששיתוף הפעולה שלו עם האחים המוסלמים מתנגדי נאצר תאם את מדיניותה באותם ימים.

מלחמת ששת הימים הייתה נקודת המפנה ביחסים בין אש״ף לפת״ח. פת״ח המשיך לאחר המלחמה לפרוט על אותו מיתר רטורי. ״מחקנו בדם קדושינו את חרפת התבוסה״, הצהיר הארגון בשנת 1968. ״הכרזנו גלויות באוזני צעירינו על ג׳יהאד, והקרבנו על מזבחו את הטובים שבהם״. אש״ף, לעומת זאת, השתנה לחלוטין: פת״ח הצטרף לשורותיו והיה לגורם הדומיננטי בתוכו. בתום חודשים ספורים התמנה ערפאת ליו״ר הארגון. בעידודו של אל־חוסייני, שהציג את ערפאת בפני פייסל מלך סעודיה, החל כסף סעודי לזרום אל קופת אש״ף.

היסטוריה מוקדמת זו מסבירה מדוע אמנת חמאס מגלה יחם חיובי כלפי אש״ף. אמנם התמורות האידאולוגיות הרבות שחלו עם השנים באש״ף לא הושפעו מהקוראן, אלא מזהותם של הגופים שמימנו את אש״ף ומרוחות הזמן, אולם ערפאת עצמו ואחמד יאסין היו מאז ומתמיד בעלי עמדה זהה בסוגיות הפוליטיות והדתיות המרכזיות:

ראשית, ערפאת לא זנח מעולם את שאיפתו להשמיד את ישראל. ״שלום, בעינינו, פירושו החרבת ישראל״, אמר ליומון הוונצואלי ׳אל־מונדו׳ בשנת 1980. ״אנו מתכוננים למלחמה כוללת, מלחמה שתימשך דורות״. גם הסכם אוסלו משנת 1993 היה בעיניו תמרון טקטי זמני, וכדי להעביר מסר זה למאזיניו הוא אזכר אירועים מההיסטוריה המוסלמית: ״אנו מכבדים הסכמים״, אמר, ״כפי שהנביא מוחמר וצלאח א־דין כיבדו את ההסכמים שחתמו עליהם״. שני מנהיגים מוסלמים אלו חתמו על הסכמי הפסקת אש כשהיו חלשים צבאית, והפרו אותם ברגע שצברו די כוח.

הסירוב להכיר בישראל מתבטא במיוחד בכך שגם בעידן אוסלו, כל ספרי הלימוד החדשים והמפות של הרשות הפלסטינית אינם מזכירים את שמה של ישראל ולא את ההיסטוריה היהודית. אפילו המפות המעודכנות ביותר המשמשות בבתי הספר של הרשות מאמינות שישראל תחוסל: כל השטח שבין הירדן ובין הים התיכון מסומן בהן בפלסטין ערבית מאוחדת.

יאסין וערפאת החזיקו בעמדה זהה גם לגבי השואה, האירוע החשוב ביותר בכינונה של מדינת ישראל ובתודעתם של אזרחיה. שניהם ביקשו להותיר כטאבו אותה ואת פרשת קשריו של המופתי עם הנאציזם. שום ספר לימוד של הרשות הפלסטינית אינו טורח להזכיר את אושוויץ. פקיד ברשות הציע פעם לשנות זאת, אך נענה במחאה סוערת. ״אין לנו עניין בלימוד השואה״, הגיב יו״ר ועדת החינוך של המועצה המחוקקת הפלסטינית. עמיתו למועצה, איש הנהגת פת״ח חאתם עבד אל־קאדר, הוסיף כי לימוד השואה הוא ״סכנה חמורה״ לזהות הפלסטינית. ״אם ההחלטה [בדבר לימוד השואה] תתקיים, אין ספק שהיא תהרוס את החלום הפלסטיני ואת השאיפות הפלסטיניות. היא תשמיד את העבר, ההווה והעתיד הפלסטיניים בכללותם״.

לעומת זאת, נראה ששום ״סכנה חמורה״, ואפילו לא סכנה מזערית, אינה נשקפת לזהות הפלסטינית מהפצתה, באישור מזורז של הרשות הפלסטינית, של יצירתו הפרוגרמטית של היטלר ימיין קאמפף׳. זו הגיעה למקום השישי ברשימת רבי־המבר בשטחים הפלסטיניים בשנת 1999, מתרגם הספר לערבית העיר במבוא שכתב על הרלבנטיות המתמדת של המחבר: ״ארולף היטלר אינו שייך רק לעם הגרמני; הוא אחד מאותם אישים גדולים שכמעט עצרו את מהלך ההיסטוריה, ושינו את כיוון תנועתה […] הנאציונל־סוציאליזם לא מת עם מותו של נביאו. אדרבה, זרעיו מתרבים בכל אתר מתחת לשמים״.בעוד הרשות הפלסטינית זורעת כך את זרעי הנאציונל־סוציאליזם וקוצרת יבול של פיגועים רצחניים ביהודים, מדיניות ישראל מוצגת בכל כלי התקשורת שלה כהמשך של הנאציזם ואף בהתגברות שלו. ההשוואה התכופה בין המדיניות הישראלית לזו הנאציונל־סוציאליסטית – בביטויים כגון ״הנאציזם של היהודים״, ״האויב הכמו־נאצי״, ״מעשים נאצי־ציוניים״ – היא סוג מסוים של הכחשת השואה, כזה המצדיק מדיניות השמדה אנטי־יהודית אך מייחס אותה לקורבנותיה.

שלישית, כמוסלמי אדוק נותר ערפאת מחויב לג׳יהאד עד אחרית ימיו. כשעלה לרגל למכה בשנת 1978 נשא נאום יוצא דופן, שבו הגדיר את המאבק ל״שחרור״ ירושלים כחובתו של כל מוסלמי. ״מכאן״, קרא, ״ממולדתו של הנביא, מערש האיסלאם, אני מכריז על פתיחת השער למלחמת הקודש לשחרור פלסטין ולהשבתה של ירושלים״. בעת אינתיפאדת אל־אקצה הסלים ערפאת את הרטוריקה הדתית שלו. שוב ושוב הביע את משאלתו למות כשהיד, ובנאום טלוויזיוני תיאר את פלסטין כ״שטח הרבאט״ – מונח דתי המציין את קו החזית בג׳יהאד נגד הכופרים. אין לתמוה אפוא על כי בספרי לימוד לכיתות ז-ח ברשות הפלסטינית מהוללים הג׳יהאד והשהאדה, מות הקדושים, במשפטים נוסח ״לנפש האצילה שתי מטרות: המוות והתשוקה אליו״, ועל כי המלחמה על כל מטר מרובע של אדמה איסלאמית מתוארת בהם כחובה דתית.

״ביום שיקבל אש״ף את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״ – הכריז חמאס באמנתו משנת 1988. עשור שנים לאחר מכן היה אש״ף עתיד להשתרך מאחורי האיסלאמיסטים.

רצח המונים כאסטרטגיה

בין שתי האינתיפאדות, זו שפרצה בשלהי 1987 וזו שהחלה בסתיו 2000, רובצת תהום. ההתקוממות הראשונה התרחשה בתוך ההקשר של המלחמה הקרה. באמצע 1988 עוד אוזכרה בכרוז ההנהגה הלאומית המאוחדת שבשליטת אש״ף הידידות עם הסובייטים. למרות אובדן המומנטום שלו, הגוש הסובייטי סיפק עדיין חיזוקים לחילוניות של אש״ף. לאחר מכן הסתיימה האינתיפאדה בסגנון המדיני המקובל: שיחות שלום בחסות מעצמתית במדריד, ולאחר מכן, בתום שיחות חשאיות באוסלו, הסכם בין אש״ף לישראל. האינתיפאדה השנייה, לעומת זאת, החלה בהקשר אחר לחלוטין.

משנת 1990 ואילך הלך האיסלאמיזם וצבר כוח בקרב הפלסטינים, מכמה סיבות. ראשית, היעלמותו של גוש המדינות הסוציאליסטיות מהזירה שמטה את הקרקע מתחת ליסודות החילוניים והאנטי־אימפריאליסטיים של אש״ף. האיסלאמיזם מילא את הריק האידאולוגי. ״אחרי נפילת המרקסיזם, האיסלאם החליף אותו״, הצהיר בשנת 1991 אחמד ח׳ומייני, בנו של האיאתולה האיראני. ואכן, מאותה עת ואילך נותר האיסלאמיזם ככוח היחיד המציג אל מול הקפיטליזם חלופה אידאולוגית עקיבה, והנהנה ממשאבים כספיים בלתי נדלים ומפריסה גלובלית.

שנית, בשנת 1993 אימץ חמאם את הטקטיקה של רצח המונים בפיגועי ההתאבדות, ובכך כמו פלש לזירת המכרזים הפרטית של אש״ף והציע מחיר מנצח. פיגוע ההתאבדות הראשון של חמאס נגד אזרחים ישראלים אירע במפגש מחולה שבבקעת הירדן ב־16 באפריל 1993. כשנה לאחר מכן, ב־25 בפברואר 1994, חג הפורים התשנ״ד, נכנס איש הימין הרדיקלי ד״ר ברוך גולדשטיין למסגד במערת המכפלה בחברון וירה למוות ב־29 מתפללים מוסלמים. בתום פחות מחודשיים, ב־13 באפריל, אירע פיגוע ההתאבדות הקטלני השני של חמאס. בעוד מעשהו של גולדשטיין בחברון עורר בישראל פלצות וגרר תגובה חריפה של הממשלה ושל דעת הקהל, התגובות באוטונומיה הפלסטינית למעשי הטבח של חמאס היו הפוכות. חמאס לא נתקל בביקורת ציבורית של ממש כשהפיץ למטרות תעמולה קלטות וידאו ובהן דברי התפארות של רוצחי המונים בטרם צאתם למשימה.

מיישום הסכם עזה ויריחו ביולי 1994 ואילך, כוח השיטור היחיד בשטחי הפלסטינים היה בידי ערפאת. חמאס המשיך בלא רתע במעשי הטבח שלו, ובכך הפעיל לחץ דו־כיווני על אש״ף. מאמציו הראשוניים של אש״ף לסכל את הרציחות הוקעו בפי אנשי חמאם ותוארו כשיתוף פעולה עם ישראל. בנובמבר של אותה השנה, כאשר כוח של המשטרה הפלסטינית שזה מקרוב נוסדה פתח באש לעבר מפגיני חמאס והרג 16 איש, הפופולריות של ערפאת ירדה אל התחתית. במקביל, פיגועי חמאס שירתו מטרה אסטרטגית של הארגון, בהגדילן את כוחן הפוליטי של המפלגות הישראליות העוינות ביותר את אש״ף. פיגועים שתוזמנו היטב הובילו לבחירתם של בנימין נתניהו בשנת 1996 ואריאל שרון בראשית 2001 לראשות הממשלה.

פיגועי ההתאבדות היו לסימן ההיכר של האינתיפאדה השנייה. הם היו אמצעי מחושב בקפידה בשירות מדיניות שהגיונה הטקטי מפורש באמנת חמאס: לנתץ לרסיסים כל ניסיון, ולו הארעי ביותר, לדו־שיח ישראלי־ ערבי. אולם מעל ומעבר למטרתם הטקטית נשאו מעשי הטבח ביהודים משמעות רעיונית: הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים – בלא אבחנה בין דתיים לחילונים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע מוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבפצצה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע המוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי.

אסטרטגיית הרצח החדשה זכתה לתמיכתם הנלהבת של אישים בולטים נוספים מן האחים המוסלמים. אחד מהם, המצטיין בכך במיוחד, הוא אדם שקנה לו שם כמטיף טלוויזיוני בכל רחבי העולם הערבי: השיח׳ יוסוף אל־ קרדאווי, איש האחים המוסלמים ממצרים המתגורר בקטר משנת 1961. משם הוא משדר להמונים הערבים בערוץ אל־ג׳זירה, מאז 1996, את תכניתו ״החיים וההלכה האיסלאמית״. אף שהאיסלאם אוסר להתאבד, אל־קרדאווי פרסם פסק הלכה התומך במפורש בפיגועי ההתאבדות של חמאס, וכותרתו ״פעולות חמאס הן ג׳יהאד, ואלו הנהרגים בהן [כלומר, אלו המבצעים אותן] נחשבים שהידים״. בדצמבר 2001 נימק אל־קרדאווי אה עמדתו בכך שאין אזרחים ישראלים חפים מפשע: ״בישראל, כל הגברים והנשים הם חיילים. כולם כוח כיבוש".

אחמד יאסין הצליח לזקוף לזכותו הצלחות גם בזירת יחסי החוץ. בשנת 1998 הוא יצא לסיור מנצחים בעולם הערבי שבו קרא לביטולם של הסכמי אוסלו ושל ישראל גם יחד. הופעה מכניסה במיוחד הייתה לו בפני המלך הסעודי. יאסין שב לרצועת עזה כורע תחת כובד משקלם של 25 מיליון דולר שקיבל מהאוצר הסעודי, ושל תרומות נוספות.

באין לאש״ף הרצון והיכולת לנהל מאבק עקרוני באיסלאמיזם, הוא שקע עוד ועוד בבוץ האיסלאמיסטי. לאחר הנסיגה מרצון של צה״ל מדרום לבנון במאי 2000 (האיסלאמיסטים אמנם התעקשו לטעון ש״הצבא הציוני״ סולק בידי חיזבאללה), דחה ערפאת את ההצעה שהציעה לו ישראל בקמפ־ דייוויד לשליטה על 96 אחוזים משטחי יהודה, שומרון ועזה, הצית את האינתיפאדה החדשה בספטמבר 2000, וכאות פתיחה להתקוממות החדשה שחרר 120 מחבלי חמאם מהכלא. אולם שלא כמו באינתיפאדה של 1987, הפעם נטל חמאם את היוזמה למן ההתחלה. אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות שלו הועתקה בידי כל הארגונים הפלסטיניים ה״חילוניים״, והקו המפריד בין תנועת ״שחרור״ לתנועת השמדה היטשטש לחלוטין.

״אחרי נפילת המרקסיזם, האיסלאם החליף אותו״, ניבא כאמור בנו של ח׳ומייני בשנת 1991, ״כל עוד האיסלאם קיים, העוינות האמריקנית קיימת, וכל עוד העוינות האמריקנית קיימת, המאבק קיים״. ח׳ומייני הבן גם הזהיר לבל יוגבל המאבק למזרח התיכון בלבד, ״מפני שהמאבק נגד ישראל הוא מלחמה נגד ארצות הברית ואירופה, שסופה אינו קרוב״. המאבק נגד ישראל הוא מלחמה נגד ארצות הברית: קשה למצוא ניסוח קולע יותר למסר של מתקפת 11 בספטמבר. כיצד השפיעה מתקפה זו על האיסלאמיזם בארץ ישראל ועל העולם הערבי

פרק רביעי

11 בספטמבר

אילוצם של מאות נוסעים במטוס להצטרף להתאבדותו של אדם אחד, וכל זה כדי להעלות לקורבן אלפי אנשים נוספים במקומות עבודתם, הוא רעיון מפלצתי ומקומם. אולם האמרה המפורסמת של קלאוזביץ תקפה גם לצורה זו של לוחמה: 11 בספטמבר הוא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים.

אוסאמה בן־לאדן הסביר פעמים רבות את מטרתה של מדיניות זו. שלא כמו סייד קוטב, שקרא לתת קדימות למאבק נגד מוסלמים כופרים, בן־לאדן רואה בארצות הברית ובישראל את האויב מספר אחת. הוא רוצה גם, כמובן, לגרום לנפילתם של המשטרים ה״כופרים״ בעולם הערבי. אולם לדעתו אין הדבר אפשרי כל עוד לא גורשו האמריקנים מחצי האי ערב, וכל עוד לא גורשו היהודים מפלסטין.

״בךלאדן טען שהג׳יהאד האיסלאמי, כמו גם יתר ארגוני הטרור האיסלאמיסטיים, חייב להפנות את נשקו אל עבר ישראל וארצות הברית, במקום למצרים, לסעודיה או לשאר מדינות ערב״ – כך דיווח איש הג׳יהאד האלבני אחמד איבראהים א־נג׳אר על שיחתו עם בן־לאדן בראשית 1998. ״בלי סילוקה של ארצות הברית מהמזרח התיכון והחרבת ישראל, אין לכוחות האיסלאם סיכויים ממשיים להביס את משטרי הבובות שאמריקה מטפחת״.

למרות טירופן של המטרות, אפשר להבחין כאן באסטרטגיה הגיונית שמתקפות התאבדות כמו זו של 11 בספטמבר הן חלק ממנה. בחודש מרס 2001, חצי שנה לפני המתקפה, הציג סגנו של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי, את ההיגיון שמאחוריה בספרו ״פרשים תחת דגל הנביא״. פיגועי טרור, כתב, ״מעוררים בקרב האויב את הפחד הגדול ביותר האפשרי, תמורת אבדות מעטות יחסית לתנועה האיסלאמיסטית״. הפיגועים הטובים ביותר הם אלו שהורגים אזרחים רבים, מכיוון ש״הם זורים בהלה מקסימלית בקרב עמי המערב. זו השפה שהם מבינים״.

אלא שרבים במערב מעדיפים להתעלם ממטרתו המדינית של 11 בספטמבר, ואוחזים בעקשנות בדעה שרצח אזרחים אמריקנים בידי בן־לאדן ורצח אזרחים ישראלים בידי חמאס הם שני דברים שונים לחלוטין.

באירופה ההתעלמות הזאת מהרקע האנטישמי של 11 בספטמבר מספקת נוחיות פוליטית. היא מתיישבת היטב עם ההתמרמרות האירופית כלפי ארצות הברית, ומאפשרת לדבריה של האנטי־אמריקניות להציג אפילו את רצח 3,000 האזרחים כאקט של התנגדות. קרל לאמת שימש עד 2002 הדובר לענייני מדיניות חוץ של גוש המפלגות השמרניות בבונדסטג הגרמני (המפלגה הנוצרית דמוקרטית והמפלגה הנוצרית סוציאלית), אך בפרשו את אירועי 11 בספטמבר ביטא את רגשותיהם של אנטי־גלובליסטים ואנטי־ אימפריאליסטים רבים. בריאיון לעיתון ׳טגסצייטונג׳(taz), המקורב למפלגת הירוקים, אמר לאמרז: ״אני טוען ש־ 11 בספטמבר הוא רק הביטוי הרדיקלי ביותר למרד נגד העליונות המערבית, עליונות שארצות הברית מגלמת יותר מכל מדינה אחרת״. אולם כפי שנראה בעמודים הבאים, המתקפה על מרכז הסחר העולמי בניו יורק אינה ניתנת להפרדה מהשאיפה למחוק את ישראל. כדי להוכיח זאת נפנה תחילה להיסטוריה של האחים המוסלמים, שכן מתברר שאל־קאעידה קשורה קשר הדוק, רעיוני ואישי כאחד, לארגון זה ולנגזרותיו.

בן לאדן והאחים המוסלמים

שנת 1979 הייתה שנת מפתח בתולדות האיסלאמיזם, בזכות התרחשויות בשתי מדינות שונות. ניצחונו הגדול של ח׳ומייני באיראן התקבל בתנועה האיסלאמיסטית כמהפכה של תקווה, בסדר הגודל ההיסטורי של המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית. אולם את האופוריה הזאת קלקל באותה שנה ההלם הכבד שגרמה השתלטותו של הצבא האדום על אפגניסטן המוסלמית. מוקד חדש נוצר למלחמת הקודש. אחד הערבים הראשונים שנחלצו לג׳יהאד נגד ברית המועצות הוא קרוב לוודאי האיש שהשפיע על אוסאמה בן־לאדן יותר מכל אדם אחר: איש האחים המוסלמים עבדאללה עזאם.

עזאם, שנולד בשנת 1941 בג׳נין, גילם להפליא את הקשר שבין חזיתות הג׳יהאד האיסלאמיסטי באפגניסטן ובארץ־ישראל. ״עזאם היה ממייסדי ארגון הטרור הפלסטיני־איסלאמיסטי חמאס״, מספר היליד דוראן במגזין ׳טרנס־ איסלאם׳. ״כל חייו נאלץ להתגונן מפני ההאשמה שהתעסקותו באפגניסטן הסיחה את הדעת מפלסטין, שכן פלסטין היא בחשבון אחרון ׳דאגתו העיקרית של האיסלאם׳. למעשה, עזאם ביקש להילחם למען אפגניסטן כדי ליצור בכך את הבסיס למאבק הבא נגד ישראל״.

בשנת 1960 התמנה עזאם לדובר האחים המוסלמים באוניברסיטת דמשק. בשנים 1973-1971 למד לתואר שלישי באוניברסיטת אל־אזהר במצרים, ושם יצר קשר עם איסלאמיסטים לוחמניים מצרים. עם תואר הדוקטור יצא ללמד קורסי חובה באיסלאם באוניברסיטת המלך עבד אל־עזיז בעיר ג׳דה שבסעודיה. בגידה הייתה השפעתם של האחים המוסלמים המצרים חזקה במיוחד. העיר הייתה שער הכניסה של חומר מודפס ממצרים, וכתבי סייד קוטב הופצו בה בידי אחיו מוחמר קוטב, ששימש מרצה בקורסי חובה באיסלאם באוניברסיטה לצד עזאם.

אוסאמה בן-לאדן למד כסטודנט בקורסים של מוחמר קוטב בגידה בשנים 1978-1974, והתוודע לכתבי אחיו. הללו היו עתידים להפוך חלק מתכנית הלימודים במחנות האימונים שבן-לאדן הקים לימים באפגניסטן. אולם את מערכת היחסים הקרובה ביותר שלו יצר בן־לאדן עם מורהו האחר לאיסלאם באוניברסיטה, מוחמר עזאם. הרצאותיו של הפלסטיני עזאם נסבו כולן סביב ציר אחד קבוע: ג׳יהאד במקום משא ומתן עם ישראל, ג׳יהאד במקום ועידות בסוגיית אפגניסטן, ג׳יהאד במקום דיאלוג עם הכופרים. בלהט שאינו בר כיבוש האדיר עזאם את פולחן השהאדה. בכתביו הרבה להלל את השגת הקדושה, או, ליתר דיוק, את ההתעלות השמיימית באמצעות הרם עצמי ג׳יהאדיסטי, הראויה להיות מטרת חייו של כל מוסלמי אדוק.

עזאם ותלמידו בן-לאדן ייסדו בשנת 1982 את ״לשכת שירותי המוג׳אהידין״ בעיר פשוואר שבפקיסטן ואת כתב העת ׳אל־ג׳יהאד׳. בכל כתביו זכר עזאם להדגיש שהמאבק בפלסטין הוא חובתו של כל מוסלמי לא פחות מהמאבק באפגניסטן. בשנת 1984 הקים בן-לאדן גם את ״בית מְלַוֵוי הנביא״, פונדק ל״אפגנים ערבים״. כבעל תואר במינהל ציבורי, הוא השכיל להכין מסד נתונים של כל הג׳יהאדיסטים שעברו בו. עד מהרה נודע מרכז תיאום זה בכינויו המקוצר ״אל־קאעידה״ – הבסיס.

באותה שנה שבה נוסד בית המלווים השתחרר מהכלא המצרי מקורב נוסף של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי. גלגוליו של זוואהירי ממחישים היטב את תהליך הרדיקליזציה שחל בתנועה האיסלאמיסטית. הוא נולד בשנת 1951 והצטרף לאחים המוסלמים בגיל צעיר. בשנת 1974 הוסמך בקהיר כרופא ילדים. עוד באותו עשור נטש את המקצוע כדי להתמסר למאבק המזוין להקמת דיקטטורה איסלאמית. בראשית שנות השמונים, כחבר בארגון הג׳יהאד, היה מעורב בהכנות להתנקשות בחיי סאדאת. הוא נכלא בשנת 1981, אך שוחרר כאמור כבר בשנת 1984. בשנת 1985 הוא הצטרף למוג׳אהידין באפגניסטן, ושם, בתום עשור, התמנה לסגנו של בן־לאדן.

זוואהירי הוא שהשפיע על בן־לאדן לאמץ את ההשקפה שהמאבק המזוין והטרוריסטי קודם לחינוך ולתעמולה. זאת ועוד. זוואהירי הוא גם מי ששכנע את בן־לאדן בצורך לשנות את סדר העדיפות באסטרטגיה הג׳יהאדית: יש להמשיך אמנם בניסיונות להפיל את הממשלים הכופרים בארצות ערב, אך האמריקנים והישראלים צריכים להיות מעתה המטרות העיקריות.

כמהפכן מקצועי, זוואהירי הקדיש תמיד תשומת לב מיוחדת לאינדוקטרינציה של אנשיו. אפשר לראות זאת בפרטים על ההכשרה הצבאית באל־קאעידה, שנחשפו במהלך משפטים שנערכו בקהיר. לאימונים המעשיים בייצור פצצות, בזיוף דרכונים וכיוצא בזאת קודמים תמיד קורסים תאורטיים אינטנסיביים בנושאים כגון ״הלכה איסלאמית״, ״אידאולוגיה של הג׳יהאד האיסלאמי״ ו״ההיסטוריה הפוליטית של תנועות איסלאמיות לוחמות״. בדרך זו נשמר הקשר הרעיוני בין הדורות החדשים של הלוחמים ובין המקורות, האחים המוסלמים. גם אוסאמה בן־לאדן הוא תוצר של האידאולוגיה וההיסטוריה הללו. ההשפעה הנודעת לאיסלאמיזם המצרי על פעולותיו מומחשת בקלטת וידאו מאוקטובר 2001 שבה הגיב למתקפת ארצות הברית נגד הטליבאן: בן־לאדן ניצב שם בין שני מנהיגי ג׳יהאד מצרים. משמאלו המצרי מוחמד עאטף, שהיה אז המפקד הצבאי של אל־קאעידה, ומימינו איימן א־זוואהירי. זוואהירי נואם בקלטת אחרי בן־לאדן, ומשמיע הצהרה פרוגרמטית: ״אמריקה היא הבכירה שבפושעים, כי היא יצרה את ישראל, אותו פשע בן חמישים שנה״.

שנאת אמריקה

אל־קאעידה בנתה את תמונת ארצות הברית שלה מבליל של פנטזיות אנטישמיות. הראשונה, והגסה שבכולן, היא תפיסתה המעוותת של ניו יורק ככרך יהודי; ככזה, שום פצצה שתוטל עליו לא תחטיא את המטרה.

הרעיון הזה מילא תפקיד כבר בפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי, בשנת 1993. מתכנן הפיגוע היה רמזי אחמד יוסוף, שנכלא לאחר מכן בארצות הברית. באותה תקופה, בשנים 1995-1992, התגורר יוסוף במרכז המוג׳אהירין של עזאם ובן־לאדן בפשוואר. בשנת 1995 הסביר יוסוף בריאיון כי בחר במרכז הסחר העולמי מפני שחישב שאם מגדל אחד מן התאומים ייפול על חברו, ייהרגו רבע מיליון איש.

פרטים נוספים על ההכנות לפיגוע סיפק עבד אל־רחמן יאסין, שהשתתף בתכנונו. בריאיון בן שעה לרשת סי־בי־אס סיפר שרמזי יוסוף פנה אליו ואמר: ״אני רוצה לפוצץ את השכונה היהודית בברוקלין״ – אולם לאחר שסייר בקראון הייטס ובוויליאמסבורג שינה את התכנית. ״מוטב לעשות פיצוץ אחד גדול מכמה פיצוצים קטנים בשכונות היהודיות״, אמר, והציע את מרכז הסחר העולמי, שכן לדבריו, ״רוב האנשים שעובדים שם הם יהודים״.

אותו רעיון עוועים הניע גם את מבצעי המתקפה ב־11 בספטמבר 2001. מבט יוצא דופן אל תודעתם סיפקו העדויות במשפט הראשון של חבר מרכזי בתא אל־קאעידה בהמבורג, שנערך בעיר זו בין אוקטובר 2002 לפברואר 2003, אם כי התקשורת הגרמנית והעולמית התעלמה ממשפט זה לחלוטין.

הנאשם, מוניר אל־מותצאדק, היה חברו הקרוב של מוחמר עטא, מנהיגה של כנופיית חוטפי המטוסים. אחד העדים, שהיד ניקלז, שהיה חבר בתא של מוחמד עטא בשנים 2000-1998, סיפר כך: ״השקפת העולם של עטא התבססה על דרך החשיבה הנאציונל־סוציאליסטית. הוא היה משוכנע ש׳היהודים׳ נחושים בדעתם לשלוט בעולם. הוא החשיב את ניו יורק למרכז היהדות העולמית, שהיא לדעתו האויב מספר אחת״.

המשפט בהמבורג האיר גם על ההזיה השנייה שביסוד ההשקפה של אל־קאעידה על אמריקה: שיהודים שולטים בכל מנופי הכוח האמריקני. ״הם היו משוכנעים שיהודים שולטים בממשל האמריקני, וכך גם בתקשורת ובכלכלה. […] מותצאדק היה שותף לאמונתו של עטא שיש קונספירציה יהודית עולמית. הוא טען שהאמריקנים רוצים לשלוט בעולם כדי שהיהודים יוכלו לצבור הון״.

זו, לאמיתו של דבר, גם עמדתו הרשמית של אל־קאעידה, ובן־לאדן עצמו ביטא אותה לא פעם. היא ניכרת למשל כשקוראים בעיון את ה״איגרת לעם האמריקני״ שלו מאוקטובר 2002, שבה הסביר מדוע ארצות הברית היא לדעתו ״הגרועה בציוויליזציות שידעה האנושות״.

הסיבה הראשונה שהוא מונה היא ש״במקום לקבל על עצמכם את שלטון השריעה של אללה, חוקתה והלכותיה, בחרתם להמציא את חוקיכם בעצמכם, לפי רצונכם ותאוותכם״. הרי לנו תמציתו של המצע האיסלאמיסטי: הלאה ההגדרה העצמית הדמוקרטית: צייתו לאללה ולחוקיו הקדושים.

״קריאתנו הראשונה לכם״, המשיך, ״היא אל האיסלאם […] אנו קוראים לכם […] להתנער מתועבות הניאוף, ההומוסקסואליות, הסמים, ההימורים ונשך הריבית״.

אולם כשהוא מגיע לסיבה השנייה ואומר שהוא סבור שאמריקה היא ״הגרועה בציוויליזציות״, מתמקד בךלאדן בקבוצה שלטעמו היא האחראית לכל הרעות המנויות לעיל.

היהודים, בכל צורותיהם ומסוויהם, השתלטו על הכלכלה שלכם, ודרכה השתלטו על התקשורת שלכם. עתה הם שולטים בכל תחומי חייכם, משתמשים בכם כמשרתים ומשיגים את מטרותיהם על חשבונכם; […] החוק שלכם הוא חוק העשירים… מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם.

האנטישמיות הזאת של בן־לאדן, דבר אין לה עם מדיניותו של ממשל בוש. אפשר להיווכח בזאת, בין השאר, מריאיון שהעניק בן־לאדן לאתר ״פרונטליין במאי 1998. בהתייחסו לממשל האמריקני של אותו זמן, ממשל קלינטון, אמר:

אנו מאמינים שהממשל הזה מייצג את ישראל בתוך אמריקה. בדקו את משרדי הממשלה הרגישים, כמו משרד החוץ ומשרד ההגנה והסי־איי־אי, ותמצאו שהם בשליטה יהודית. הם משתמשים באמריקה כדי לקדם את תכניותיהם לגבי העולם, בפרט העולם האיסלאמי. הנוכחות האמריקנית במפרץ מספקת ליהודים תמיכה ומגינה על העורף שלהם.

בהמשך הוסיף וטען: ״לעוינות בינינו לבין היהודים יש שורשים קדומים ועמוקים. אין שום ספק שמלחמה בינינו לבינם תהיה בלתי נמנעת״.

מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר. אפילו לדוח הרשמי של ״הוועדה הלאומית האמריקנית לחקר התקפות הטרור על ארצות הברית״ מיולי 2004 היה בנושא זה כתם עיוור. האזכור היחיד בו לאנטישמיות נקשר למשפט התא ההמבורגי של מוחמד עטא. בניתוח שמציע דוח זה לאידאולוגיה של אל־קאעידה אין כל התייחסות לאנטישמיות. בפרק שכותרתו ״השקפת העולם של בן-לאדן מציין הדוח נכונה כי ״בן־לאדן מסתמך במידה רבה על המחבר המצרי סייד קוטב״, ומצטט מתוך ה״איגרת לעם האמריקני״ שהזכרנו פה, אולם אינו רומז במילה אחה לא לאנטישמיות של קוטב ולא לתכנים האנטישמיים שב״איגרת״.

היהודים, בכל צורותיהם ומסוויהם, השתלטו על הכלכלה שלכם, ודרכה השתלטו על התקשורת שלכם. עתה הם שולטים בכל תחומי חייכם, משתמשים בכם כמשרתים ומשיגים את מטרותיהם על חשבונכם; […] החוק שלכם הוא חוק העשירים… מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם.

האנטישמיות הזאת של בן־לאדן, דבר אין לה עם מדיניותו של ממשל בוש. אפשר להיווכח בזאת, בין השאר, מריאיון שהעניק בן־לאדן לאתר ״פרונטליין במאי 1998. בהתייחסו לממשל האמריקני של אותו זמן, ממשל קלינטון, אמר:

אנו מאמינים שהממשל הזה מייצג את ישראל בתוך אמריקה. בדקו את משרדי הממשלה הרגישים, כמו משרד החוץ ומשרד ההגנה והסי־איי־אי, ותמצאו שהם בשליטה יהודית. הם משתמשים באמריקה כדי לקדם את תכניותיהם לגבי העולם, בפרט העולם האיסלאמי. הנוכחות האמריקנית במפרץ מספקת ליהודים תמיכה ומגינה על העורף שלהם.

בהמשך הוסיף וטען: ״לעוינות בינינו לבין היהודים יש שורשים קדומים ועמוקים. אין שום ספק שמלחמה בינינו לבינם תהיה בלתי נמנעת״.

מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר. אפילו לדוח הרשמי של ״הוועדה הלאומית האמריקנית לחקר התקפות הטרור על ארצות הברית״ מיולי 2004 היה בנושא זה כתם עיוור. האזכור היחיד בו לאנטישמיות נקשר למשפט התא ההמבורגי של מוחמד עטא. בניתוח שמציע דוח זה לאידאולוגיה של אל־קאעידה אין כל התייחסות לאנטישמיות. בפרק שכותרתו ״השקפת העולם של בן-לאדן מציין הדוח נכונה כי ״בן־לאדן מסתמך במידה רבה על המחבר המצרי סייד קוטב״, ומצטט מתוך ה״איגרת לעם האמריקני״ שהזכרנו פה, אולם אינו רומז במילה אחה לא לאנטישמיות של קוטב ולא לתכנים האנטישמיים שב״איגרת״.

הפן השלישי של שנאת אמריקה בג׳יהאדיזם מתבסס על דפוס חשיבה השכיח גם בין פעילי התנועה נגד הגלובליזציה: חלוקה אובססיבית של העולם בין אשמים לקורבנות. בהקנותם לעצמם מעמד מיתולוגי של קורבנות נצחיים, ובסרבם לקבל אחריות כלשהי לגורלם שלהם, מוסלמים אלה הופכים את ארצות הברית לאחראית הבלעדית לכל פגע הפוקד את בני אמונתם. אומר סולימאן אבו־ע׳ית, מדוברי אל־קאעידה: ״אמריקה היא הסיבה לכל הדיכוי, העוול וההפקרות שנפלו בחלקם של המוסלמים. היא העומדת מאחורי כל האסונות שנגרמו ושמוסיפים להיגרם להם״ החליפו בדברי הפלסתר הללו את המילה ״מוסלמים״ במילה ״אנשים״, ופעילי האנטי־גלובליזציה יחתמו עליהם בשתי ידיים.

גם כאשר ארגונם של בן-לאדן וא־זוואהירי, ״החזית האיסלאמית העולמית לג׳יהאד נגר היהודים והצלבנים״ (להלן: החזית האיסלאמית העולמית), מוקיע את ניצולו של חצי האי ערב בידי חברות הנפט האמריקניות ואת הצבתם של כוחות אמריקניים בסעודיה, זהו אנטי־אימפריאליזם שדבר אין לו עם הביקורת האמנציפטורית על האימפריאליזם – ממש כפי שלנאומיהם של מנהיגי איראן נגד ארצות הברית אין דבר וחצי דבר עם ביקורת זו. מלחמת הדת של האיסלאמיסטים אין מטרתה חירות הפרט והגדרה עצמית של עמים, אלא הקמתו של משטר טוטליטרי על טהרת הכניעות לאללה ולשגריריו הח׳ליפים. מאבקם מכוון אך ורק נגד אותם היבטים של האימפריאליזם והמודרנה המאיימים על יסודות המשטרים העריצים והפטריארכליים שהם מקיימים או שואפים לקיים.

ההיבט הרביעי בביקורת של אל־קאעידה על ארצות הברית נוגע לתמיכתה בישראל. נקודה זו עולה, למשל, בהצהרת היסוד של החזית האיסלאמית העולמית משנת 1998. המלחמה נגד ארצות הברית מוצדקת שם באמצעות הטענה שוושינגטון נוטה דרך קבע ״לשרת את מדינתם הקטנה של היהודים ולהסיט את תשומת הלב מכיבוש ירושלים ומרצח המוסלמים שם״. משום כך, הריגת אמריקנים היא ״חובתו האישית של כל מוסלמי […] כדי לשחרר את מסגד אל־אקצה ואת המסגד הקדוש [במכה] מלפיתתם״. באוגוסט של אותה שנה, כאשר פוצץ הארגון את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה, הוא נימק זאת ב״חלקה של ישראל באסונות שנפלו על המוסלמים […] שיתוף פעולה עם הישראלים בשעה שהם מחזיקים במסגד אל־אקצה כמוהו כהצהרת מלחמה נגד כל המוסלמים בעולם״.

המוטיב האנטי־ישראלי בלט גם במסריה של אל־קאעידה לאחר 11 בספטמבר. נאום הווידאו הראשון של בן־לאדן לאחר המתקפה נחתם במילים: ״אני נשבע באללה שאמריקה לא תחיה בשלום עד ששלום ישרור בפלסטין, וכל צבאות הכופרים יעזבו את ארצו של מוחמר״. בקלטת הבאה ששיגר חזר על המסר. הטרור נגד אמריקה, הצהיר, ״ראוי לתהילה, מפני שהוא תשובה לעוול ומטרתו להכריח את אמריקה לחדול מתמיכתה בישראל״. מה הייתה, אם כך, המטרה העיקרית של ההתקפות נגד הפנטגון ומרכז הסחר העולמי ב־ 11 בספטמבר? תשובתו של בן־לאדן ברורה מעבר לכל ספק: ״להכריח את אמריקה לחדול מתמיכתה בישראל״. הייפלא אפוא ש־11 בספטמבר היה יום חג לאיסלאמיסטים ולחבריהם־לדרך בעולם כולו?

האות האנטישמי

עוד לפני 11 בספטמבר נחשב בן-לאדן בעולם האיסלאמי לגיבור. בשנת 1989, לאחר נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, הוא יצא לסיור ניצחון בסעודיה. יותר מרבע מיליון קלטות של נאומיו נמכרו אז באורח חוקי, ואינספור עותקים פירטיים הופצו בדרכים לא חוקיות. גל האהדה השני הגיע בשנת 1998. לאחר הפיגועים הקשים שביצעה אל־קאעידה בשגרירויות ארצות הברית בניירובי, בירת קניה, ובדאר־א־סלאם, בירת טנזניה, שבהם נהרגו יותר מ־250 איש, הגיבה ארצות הברית בירי 66 טילי שיוט אל מחנות אימונים של אל־קאעידה באפגניסטן. בן־לאדן, שיצא בלא פגע, היה עתה למושאו של פולחן אישיות. השם ״אוסאמה״ פירושו אריה, והמפגינים בארצות האיסלאם קראו לפיכך: ״אוסאמה האריה יצא מהכלוב לטרוף את אויבי האיסלאם״. מנהיג האיסלאמיסטים בסודאן, חסן אל־טוראבי, הצהיר אז שבן־לאדן הוא הדגם לחיקוי של הנוער המוסלמי. השנאה לארצות הברית, אמר, ״מולידה רבבת בן־לאדנים״.

הפולחן הגיע לשיאים חדשים לאחר 11 בספטמבר. אם בן־לאדן היה אכן אדריכל המתקפה, התמוגג הפובליציסט המצרי סלים עזוז ביומון האיסלאמיסטי ׳אל־אחראר׳: ״אצור פסל בן דמותו ואציב אותו בביתי, ובמשרדי אתלה את תמונתו. הוא הוכיח שארצות הברית […] יכולה להיות מושפלת״. בשבועון האחים המוסלמים במצרים, ׳אאפאק ערבייה׳, התפייט אחד, ד״ר אחמד אל־מגדוב: ״הו, אוסאמה […] אתה גיבור במלוא מובן המילה. לך כל מעלותיו של הגבר, אלו החסרות אצל חצאי־הגברים השולטים במשאבי הערבים והמוסלמים״.

גם בשטחי הרשות הפלסטינית התקבלו פיגועי 11 בספטמבר בתשואות סוערות. שיא האופוריה נרשם בקרב האיסלאמיסטים ברצועת עזה. לפחות תריסר צוותים של חמאס התאמנו במחנות של בן־לאדן באפגניסטן, ואחמד יאסין שילם להם ישירות את הוצאות הנסיעה. הרשות הפלסטינית נאלצה שוב ושוב לפזר כינוסים והפגנות של תמיכה בבן־לאדן. ביהודה ושומרון לא היו פני הדברים שונים במיוחד. בשכם, למשל, 3,000 איש נאספו יחדיו להפגנת שמחה ולקריאות ״אללה אכבד״ בהגיע הידיעות הראשונות על המתקפה.

וכיצד הגיבו לרצח ההמונים בניו יורק, שנומק במונחים דתיים, אנשי הדת המוסלמים? השיח׳ מוחמר סייד טנטאווי, אימאם מסגד אל־אזהר בקהיר ובעל הסמכות הגבוהה ביותר באיסלאם הסוני, גינה את המעשה והכריז כי הוא נוגד את רוח האיסלאם. אולם משמעות רבה יותר יש לעובדה ששום חכם דת מוסלמי, בשום מקום בעולם, לא הכריז על בן לאדן כופר בשל עמידתו בראש ארגון טרור. לא נשמעה גם עמדה השוללת שלילה מוחלטת את נוסח האיסלאם שבן לאדן מציג בקלטותיו. רק במקרים יוצאי דופן נשמעה בעולם האיסלאמי הקריאה המתבקשת לאסור פיגועי התאבדות. בחודש אפריל 2002, כאשר נאספו במלזיה נציגי 54 החברות בארגון מדינות האיסלאם, נדחתה הצעת המדינה המארחת לראות מעתה בכל התקפה על אזרחים פעולת טרור. התמיכה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בכינוס זה הייתה כמעט פה אחד, כאילו השתלט כבר הג׳יהאדיזם של אל־בנא על העולם המוסלמי כולו.

שערורייתית לא פחות הייתה תגובתו של האיחוד האירופי. שלושה ימים לאחר 11 בספטמבר נתן את האות שגריר צרפת בישראל, ז׳אק הונצינגר, בהזהירו כי יהיה זה ״חוסר אחריות משווע להשוות את התקפת הטרור על ארצות הברית לפיגועי ההתאבדות נגד ישראלים, כיוון שההקשר שונה לחלוטין״. השגריר הונצינגר ילמד אחר כך לדעת שאל־קאעידה וחמאם ממשיכות שתיהן מסורת אחת, את מסורת קוטב, וכי חבריה של התנועה האחת מעורבים גם בחברתה. האם יש בכל זאת נסיבות מקלות לרצח ההמונים מבית חמאס? האם אירופה מגלה מעט יותר הבנה למעשי טבח כאשר הם מכוונים כלפי יהודים מישראל ולא כלפי המעצמה האמריקנית?

בכל מקרה, גישתם של האירופים מקלה על עסקיהם עם העולם הערבי:

רק כשאתה מפריד לחלוטין בין אל־קאעידה לחמאם, אתה יכול לפרש את הטרור הפלסטיני נגד אזרחים ישראלים כחלק, מוגזם אמנם, מ״מאבק שחרור״, ולהמשיך לנהל במצפון שקט עסקים עם מממניו האיראנים של טרור זה. העובדה שהרשות הפלסטינית ביקשה מהאיחוד האירופי שיקצה 20.6 מיליון אירו לתגמול משפחות של מחבלים מתאבדים, נודעה רק עקב הדלפה. סעיף זה, ״מזון וסיוע כספי למשפחות של מרטירים״, נכלל ברשימת בקשות שהגיש לאיחוד בחודש אפריל 2002 שר התכנון של הרשות, נביל שעתי.״ בקשה מסוימת זו נדחתה, אך השתיקה סביבה והמשך הסיוע האירופי העבירו היטב את המסר: ערפאת יכול לתמוך בפיגועי ההתאבדות ואף לממנם בכספי האיחוד בלי להסתכן בהפסקת התמיכה האירופית. בריסל דחתה את כל הידיעות והאזהרות שהגיעו מישראל, וכך ״לפחות מאה, אולי מאות, לוחמי מיליציה של פת״ח״, שהשתתפו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים, ״קיבלו באותה תקופה כסף אירופי כעובדים בשירותי הביטחון של הרשות״.

במקום שיובן הקשר שבין פיגועי ההתאבדות בתל אביב לאלו שנעשו בוושינגטון ובניו יורק, פיתחו הפרשנים באירופה קשר סיבתי בין פיגועי 11 בספטמבר למדיניות ישראל, ש״יצרה קרקע פורייה לטרור״ והחלה את הסלמת ״ספירלת האלימות״ שהובילה לפיצוץ בניו יורק. בחודש פברואר 2002, בעוד לשכתו של ערפאת מקבלת מאירופה עוד 60 מיליון אירו בלי תנאים או ציפיות, תקפו האירופים את ישראל על שהיא מנהלת ״מלחמה נגד הטרור״ שבה היא ניצבת, לפחות מילולית, לצד הממשל האמריקני.

התשואות שהשמיעו מדינות האיסלאם לפיגועי ההתאבדות בישראל, והעמדה האירופית שגילתה כלפיהם הבנה טובת לב, יצרו אפוא מצב פרדוקסלי: מתקפת 11 בספטמבר חזרה כבומרנג דווקא אל ישראל, כאילו עמד במאי מטעם אל־קאעידה מאחורי הקלעים של תיאטרון פסיכולוגיית ההמונים העולמית.

המדינה היהודית אף הוצגה לעתים כאחראית הישירה לאירועי 11 בספטמבר. האגדה שהמציאה והפיצה תחנת הטלוויזיה אל־מנאר של חיזבאללה, בדבר 4,000 יהודים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודתם במרכז הסחר העולמי לאחר שקיבלו אזהרה סודית מהמוסד, קנתה במהירות הבזק את לבם של מיליונים רבים ברחבי העולם. המשפט ״היי, אמריקה, איך 4,000 יהודים ברחו מהפיצוץ?״ היה לססמה מקובלת בעולם האיסלאמי.

איזו תמונה של ״היהודים״ מצייר הסיפור הזה? ראשית, הוא מקבל כאמת את האגדה שלפיה דבר אינו עוצר בעד המוסד בניסיונותיו לחבל בעניין הערבי. שנית, הוא מניח שכל יהודי העולם מצייתים ברגע המכריע, במשמעת צבאית מלאה, להוראות המגיעות מתל אביב. שלישית, הוא בטוח שהיהודים מבקשים להרוג את שכניהם הגויים, שכן, כמסופר, יהודי ניו יורק הפקירו את עמיתיהם בדם קר. החוק שניסח גבלס, שכדי שיאמינו בשקר עליו להיות מפלצתי די הצורך, מתקיים כאן בדייקנות. וירום זה של שנאת יהודים הופץ באינטרנט למספר בל ישוער של מיליונים.

עצם התפוצה הגלובלית של המסר הזה והנכונות הגלובלית לאמץ אותו מותחות קו פרשת מים: פברוק של קונספירציה יהודית עולמית מתקבל בעולם בן לילה כמסגרת הפרשנית הבסיסית לאירוע חדשותי בינלאומי מהמעלה הראשונה. 11 בספטמבר הכניס את ישראל, ולא פחות ממנה – קהילות יהודיות רבות באירופה, לבידוד מדיני בלתי צפוי. לדידם של האנטישמים באירופה והעולם הערבי, ביום זה נשמע הקול המבשר את תחייתה של האנטישמיות, הפעם בצורתה הגלובלית החדשה.

נביט תחילה אל העולם הערבי, שבו נסק הג׳יהאד באביב 2002 לגבהים שלא שוערו לפני 11 בספטמבר. במוקד עמדה הרשות הפלסטינית, שמעמדו של חמאם התחזק בה בשל האינתיפאדה והפיגועים. לפי סקרי דעת קהל בשטחי הרשות, באוקטובר 2000 תמכו באש״ף 33 אחוז מהתושבים, ואילו כעבור שנתיים היה שיעור התמיכה בו 20 אחוז. התמיכה בחמאס, לעומת זאת, עלתה מ־23 אחוז ל־31 אחוז. בבחירות הסטודנטיאליות הראשונות שהתקיימו לאחר 11 בספטמבר – באוניברסיטת א־נג׳אח בשכם – זכה חמאס ב־60 אחוז, בעוד פת״ח השתרך אחריו עם 34 אחוז.

בינתיים גבה והלך באין מפריע גל התרועות למחבלים המתאבדים. בדצמבר 2001 הביע המופתי של ירושלים שערפאת מינה, השיח׳ עכרמה צברי, תמיכה ב״פיגועי ההתאבדות בבהירות רבה מאי־פעם״. באותו זמן עוד גינה השיח׳ טנטאווי מאל־אזהר פיגועים מסוג זה ואסר עליהם בפתווה, אך חודשים אחדים לאחר מכן הוסרה גם המשוכה הזאת. בחודש אפריל 2002 הודיע טנטאווי כי ״כל פעולת מסירות נפש נגד כל ישראלי, כולל ילדים, נשים וצעירים, היא מעשה לגיטימי מבחינה הלכתית ומצווה איסלאמית, עד שישיבו אנשי פלסטין את אדמתם ויסיגו את התוקפנות הישראלית האכזרית״. בכירי הרשות הפלסטינית נטשו את קודי הדיבור שערפאת נהג קודם לכן, והחלו להטיף בגלוי לפיגועי התאבדות, והחזית העממית החלה להאדיר את ״אהבת השהאדה״ כ״נשק אלוהי״. ולבסוף, ב״איגרת מאל־קאעידה למוסלמים ולעם הפלסטיני הגיבור״, אוסאמה בן לאדן השמיע את קולו שלו. הוא קשר בין ההתקפות על ישראל ועל ניו יורק והילל אותן כ״הישגים גדולים״ וכ״מלחמת קודש מבורכת״.

״תעשיית המוות״, חלומו של חסן אל־בנא משנת 1937, מצאה לה אפוא באביב 2002 מגשימים בדמות החברה הפלסטינית. רצח המוני של אזרחים יהודים נתפס עתה אצל הפלסטיני הממוצע כאידאל מובן מאליו. תכניתו האנטישמית של חמאם הגיעה לשלב מעשי.

עולם מקברי, הזוי. ברצועת עזה הצהירו 700 צעירים, מתוך 1,000 שהשתתפו בסקר, שהם שואפים לפוצץ את עצמם בפעולת ג׳יהאד. חמאס מכר קלטות וידאו המסבירות כיצד לייצר חגורות נפץ בשיטת עשה זאת בעצמך. ילדי הגנים התוודעו לג׳יהאד בעזרת סרטים מצוירים שגיבוריהם מבצעים פיגועי התאבדות. בסרטוני הפרדה של הרוצחים הצעירים היוצאים לדרכם הופיעו עתה לעתים תכופות גם אימהותיהם; לא נואשות ובוכיות, כי אם גאות ומאושרות, מהללות האימהות אה קורבן הנפש של בניהן, אלה היוצאים לחרף נפשם לא כדי להציל את זולתם כי אם להורגם.

כשצה״ל הגיב בצעדי נגד הוכח החישוב האיסלאמיסטי כצודק: זעם אנטישמי שטף את העולם הערבי. תמונות מג׳נין וממקומות נוספים, מוצלחות מבחינה טכנית אך תלושות לחלוטין מכל הקשר, שודרו שבועות ארוכים בלא הפסקה בערוץ החדשות הערבי ANN ובטלוויזיה של חיזבאללה – כקריאה חיה לכל בית ערבי לצאת לפעולה. בלי מילים; רק המונות, מלוות מוזיקה מלחמתית. פעולותיה הצבאית של ישראל הופרדו בזדון מהקשרן – הטירוף הרצחני של המחבלים המתאבדים – כדי להשליך את שיטותיו החסלניות של חמאס על קורבנותיהן, היהודים.

ובינתיים, ממשלות אחרות הוסיפו שמן למדורה של מלחמת ההתאבדויות. עיראק, למשל, הגדילה בחודש ההוא, אפריל 2002, את מענקיה למשפחות מחבלים מתאבדים מ־10,000 דולר ל־25,000 דולר, והבטיחה לפלסטינים סיוע מיוחד בגובה 8.7 מיליון דולר. סדאם חוסיין שלח את איחוליו למחבלים המתאבדים, ובמיוחד ל״נשים האמיצות הנותנות ברכת הדרך לבניהן, מלאות סיפוק על מסירות הנפש שלהם שנועדה להפחיד ולייאש את הציונים ואת הכוחות האמריקניים״.

בסעודיה, העיתון הנתון לפיקוח ממשלתי ׳אל־ווטן׳ פרסם מאמר בשני חלקים על ״תכנית שטנית של היהודים להשתלט על העולם״. רוחה של האנטישמיות החסלנית הושרתה ביתר שאת בדרשות ממכה וממדינה המשודרות בטלוויזיה הממלכתית הסעודית. ביום 19 באפריל 2002 נישאה במדינה תפילה מיוחדת לאללה, ש״יהרוס את היהודים, יפזר אותם, ישמידם מהרה וירחם על אחינו ואחיותינו בפלסטין, וישלח עזרה לאחינו המדוכאים בצ׳צ׳ניה, בקשמיר ובכל מקום״. במסגד במכה לימד הדרשן כי ״יהודי האתמול היה אבות רעים, ויהודי היום הם בנים גרועים אף יותר. הם חלאת הארץ. אללה הטיל עליהם את קללותיו והפכם לקופים ולחזירים ולמעריצי עריצים. זוהי מהותם של היהודים: מקור קבוע לרשע, למחלוקת, לערמומיות, לעריצות, לזדון ולשחיתות״.

ולבסוף, איראן: הסמכות הדתית העליונה במדינה, האייתולה עלי ח׳אמנאי, זימן ״ועידה בינלאומית לתמיכה באינתיפאדה״. דמותו של הרוצח המתאבד, ״הביטוי הנאצל ביותר לאומץ, לכבוד ולערך האומה״, הונגדה בה ל״סרטן״ של העולם, ישראל, שחייבת להימחק מהמפה. הוועידה הזהירה גם מפני ״המלכודת הישראלית־אמריקנית״ המבקשת ״לדחוף את הפלסטינים לשיחות חדשות״.

בצרפת, האיסלאמיזציה השקטה של שכונות העוני בידי אימאמים שסעודיה מממנת, תהליך שכונה שם ״הבֶנְלָאדֵניזציה של הפרברים״, פינתה את מקומה לגל של תקיפות אנטישמיות. בתי ספר יהודיים ובתי כנסת הועלו באש, ובתי עלמין יהודיים חוללו. דוח שכותרתו ׳האנטי־יהודים׳ מתעד יותר מ־400 עברות אלימות. בבריסל הוצתו בתי עסק של יהודים, ובקבוקי מולוטוב הושלכו על בתי כנסת. באיטליה גדל מספר ההתקפות נגד מטרות יהודיות. בגרמניה נעשתה האנטישמיות לקלף בחירות, וכך, לראשונה מאז המלחמה, הייתה לכוח של ממש בזרם המרכזי של הפוליטיקה. סקר אופייני מחודש אפריל 2002 מצא ש־20 אחוז מהגרמנים רואים ביהודים אחראים לסכסוכים המרכזיים בעולם. סקר שנערך בשנת 2003 בהזמנת הנציבות האירופית העלה תמונה מחרידה אף יותר. בפני הנסקרים הוצגה רשימת מדינות, ולגבי כל אחת מהן היה עליהם לענות ב״כן״ או ״לא״ לשאלה אם היא מסכנת את שלום העולם. 59 אחוז מהנסקרים האירופים ענו בחיוב לגבי ישראל – ובכך הציבו אותה בראש רשימת המדינות המסוכנות, מעל מדינות כמו אפגניסטן, עיראק, סוריה, איראן ופקיסטן.

עד איזה עומק השתרשה הפנטזיה ההופכת את היהודים לשעיר רב־שימושי לעזאזל, אפשר לשער בעזרתו של ג׳וזה בווה, פעיל האנטי־גלובליזציה הצרפתי הבכיר. בווה, שהתפרסם כשהרס מסעדה של מק־ דונלד׳ס, נהנה כיום ממעמד המנהיג הבלתי רשמי לא רק בדור הצעיר של השמאל הצרפתי, אלא בתנועה האנטי־גלובליסטית הבינלאומית כולה. האינטואיציה שלו אינה כושלת כשהוא מנסה להצביע על מארגניו של גל ההתקפות האנטישמיות. ״ההתקפות על בתי הכנסת בצרפת״, הכריז בערוץ הטלוויזיה הצרפתי ״קאנאל פלוס״, ״הן פרי תכנון, או אפילו ביצוע, של המוסר״.

אל־קאעירה, שמלכתחילה קיוותה לאפטר־שוק, רשאית הייתה לחוש שביעות רצון מתגובה זו ל־11 בספטמבר. בהערכות המצב שלה לאחר המתקפה הדגישה את הצלחתה כזרז לתהליכי המשך. הפעולה בניו יורק ״שברה שיא בכל הנוגע לתפוצה תעמולתית״, כתב אבו־עובייד אל־קוראשי מאל־קאעידה. ״כל כדור הארץ שמע עליה, חוץ מכמה יוצאי דופן״. המתקפה ״צלצלה בפעמוני השבת הפאר הערבי והאיסלאמי״.

אין זו הגזמה, אלא אמת לאמיתה: פעמוני המוות של האיסלאמיזם צלצלו, והם ימשיכו לצלצל. נכון, האמריקנים הצליחו להרוס את תשתית הג׳יהאד באפגניסטן והבריחו את אנשי אל־קאעידה למערות מסתור, אולם עדיין לא נרשם כל הישג פוליטי ארוך טווח במאבק לעצירת הסחף הג׳יהאדיסטי בעולם המוסלמי. בעולם שלאחר 11 בספטמבר האנטישמיות אינה מוקעת ומוקאת כראוי לה, אלא ממצבת את עצמה ככוח גלובלי. מי שאינו רוצה להיאבק באנטישמיות, אין לו שמץ של סיכוי להביס את האיסלאמיזם.

בעיוננו זה בנסיבות ההיסטוריות שהצמיחו את הג׳יהאדיזם המודרני, ראינו שהוא היה מתחילתו קשור בעבותות לשנאת היהודים. השלכותיהם של המדיניות הקולוניאליסטית הבריטית ומשבר הקפיטליזם בסוף שנות העשרים האיצו את הופעת האיסלאמיזם כתנועה התנגדות ל״מודרנה״, והולידו את הפיתוי להקים מחדש את שלטון השריעה – אולם קריאתם של האחים המוסלמים לג׳יהאד הופנתה כמעט אך ורק ליהודים ולציונות. לא האנטי־קולוניאליזם של התנועה משך אליה את ההמונים, אלא האנטי־יהודיות שלה. הג׳יהאדיזם דרבן את האנטישמיות, אך לא פחות מכך היה יציר כפיה.

שנאת היהודים של האחים המוסלמים, שהתפרצה כהפגנות ופוגרומים בשנים 1945,1939-1936 ו־1948-1947, ניזונה מהקטעים האנטי־יהודיים בקוראן, מהאנטישמיות הנאצית ומהאנטי־ציונות. מיזוגם של מקורות עצמאיים אלה יחדיו היה מקור כוחם של מסעות התעמולה האנטי־יהודיים במצרים.

כל יתר התנועות המעין־פשיסטיות של שנות השלושים ירדו מבמת ההיסטוריה עם תבוסתם של הנאצים. כיצד קרה אפוא שדין הג׳יהאדיזם היה שונה? כיצד, למרות היוודע דבר שואת היהודים, שרדה שנאת היהודים של האחים המוסלמים גם לאחר נקודת המפנה של שנת 1945, ואף קיבלה  גוון ארסי יותר באמצה את המסכת האנטישמית של סייד קוטב? התשובה נעוצה באופורטוניזם הפרו־ערבי של המעצמות הגדולות לאחר המלחמה. כל המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה תרמו בדרך זו או אחרת לטיהור שמו של אמין אל־חוסייני.

נתחיל במערביות שבהן. בצרפת הותר לפושע המלחמה הזה לחיות כאורח רשמי. בריטניה נסוגה בהכנעה מבקשת ההסגרה שהגישה, נוכח התנגדותה של הליגה הערבית. לאחר בריחתו של המופתי למצרים, גם ארצות הברית, שקודם לכן התעקשה שהאיש יבוא על עונשו, הניחה לפרשה להישכח. היטיב לתאר זאת שמעון ויזנטל כשהשווה בשנת 1947 את המופתי ל״פצצה שטרם התפוצצה, שאנשים משתמטים ממנה כי לא מצאו עדיין את המומחה שיודע לנטרל אותה״. אשר לבנות הברית, הוסיף וכתב, ״אף לא אחת מממשלות אלו אזרה עד כה עוז לקרוא לילד בשמו״.

זריקת המרץ החשובה ביותר לאיסלאמיזם ניתנה אפוא בשנים 1948-1945. המעצמות המנצחות ראו את יחסיהן הטובים עם העולם הערבי כחשובים יותר מההתנגדות לתבשיל האידאולוגי שרקח המופתי במטבחו, אותה תערובת של אנטישמיות, הערצת היטלר, הכחשת השואה ותשוקה בלתי מסותרת להשמדת ישראל. קשה להגזים בחומרת התוצאות של בחירה זו. החנינה שהעניקה הקהילה הבינלאומית למופתי נתפסה בחלק גדול מהעולם הערבי כרהביליטציה לנאציזם ולאנטישמיות. אפילו כאשר נמלאה מצרים, בעקבות הגעתו של המופתי, בפושעים נאצים נמלטים שמצאו בה מחסה ובעותקי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ שהופצו באורח רשמי־למחצה, סירבו בנות הברית ״לקרוא לילד בשמו״. גרמניה הנאצית הובסה אמנם בשדה הקרב ונעלמה ככוח מדיני, אולם האידאולוגיה האנטישמית שלה עברה את מלחמת העולם השנייה כמעט בלא פגע.

גם המעצמה המנצחת ממזרח, ברית המועצות, תרמה את חלקה. באמצע שנות החמישים כבר לא נותר דבר מנאומו של שר החוץ גרומיקו בעצרת האו״ם בשנת 1947, שבו דחה את האנטי־ציונות הערבית. הקרמלין העדיף להתאים את עצמו לבן טיפוחיו נאצר, על הכחשת השואה והלהט האנטישמי שלו.

כשנאצר כשל בניסיונו להשמיד את ישראל בשנת 1967, והרנסנס האיסלאמיסטי החל, כבר לא היה לתנועה זו צורך בעזרה מאח מדיני בוגר, כפי שנזקקה בזמנו לגרמניה הנאצית. האנטי־ציונות המבוססת על ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ מצאה לה זה מכבר בית חדש בעולם הערבי בכלל, ובמצרים בפרט.

ובכל זאת, רק בשנות התשעים היה האיסלאמיזם לראשונה לכוח גלובלי. בשנות השישים, למשל, כשההתעוררות הלאומית באפריקה הגיעה לשיאה ומדינות היבשת זכו לעצמאות, לא מילא האיסלאם תפקיד של ממש בתהליך, אפילו לא במדינות במערב אפריקה שרוב אוכלוסייתן מוסלמית. עתה, לעומת זאת, רכש האיסלאמיזם השפעה ניכרת בסודאן, בניגריה ובסומליה. עד לשנות התשעים היה המחנה הסובייטי יריבו העיקרי של הקפיטליזם – ועתה החל האיסלאמיזם למלא תפקיד זה, ולתרגם את ״ביקורת״ הקפיטליזם למונחים אנטישמיים.

כך בשלו התנאים לתחילתה של המלחמה האנטי־יהודית החדשה. בארץ־ישראל, קו החזית של המאבק ב״יהדות העולמית״, הוכרזה מלחמה זו בשלהי שנות השמונים, עם הקמת חמאס והשקתה המוצלחת של אמנתו בשנת 1988. בשנת 1993 החלה שרשרת פיגועי ההתאבדות הרצחניים, שהקנתה לאחים המוסלמים הפלסטינים מוניטין כחיל החלוץ של הג׳יהאד להחרבת ישראל. בתאריך 11 בספטמבר 2001 מיצב האיסלאמיזם את עצמו גם ככוח המוביל בין תומכי האנטי־אמריקניות היודופובית.

כשהאיסלאמיסטים מתייגים את ישראל כ״אמריקנית למעשה״ ואת ארצות הברית כמעצמה ״יהודית למעשה״, הם יכולים לבטוח בתמיכתם של אנטי־גלובליסטים מהימין ומהשמאל, ובסובלנותן רחבת הלב של מדינות החברות באיחוד האירופי. באופן זה נוסכים האנטי־אמריקניות והאנטי־ ישראליות של היום חיים חדשים ב״ביקורת הקפיטליזם״ האנטישמית הריאקציונרית של האידאולוגיות הפשיסטית והנאצית.

להסכמה־שבשתיקה של המדינות החשובות באירופה לאנטישמיות הערבית נוסף בינתיים מאפיין חדש. בתחרות על עיצוב הסדר העולמי העתידי נראה שמעצמות אירופיות מסוימות, כמו גרמניה וצרפת, נחושות בדעתן לשמור בכל מחיר על תמיכתם של מרכזי האיסלאמיזם. כשממשלת איראן סירבה בחודש פברואר 2002 לקבל שגריר בריטי חדש מהטעם היחיד שהוא יהודי, ממשלת גרמניה לא השמיעה ולו מילה אחת של ביקורת פומבית.⁵⁷ וכך ממשיכה רכבת האיסלאמיזם לדהור באין מפריע.

הג׳יהאד ושנאת היהודים מחוברים יחדיו. כל קבלה של האנטישמיות מחזקת את הברבריות הג׳יהאדיסטית. כל נוסח של אנטי־קפיטליזם השואב במתכוון או שלא במתכוון מצורות החשיבה האנטישמיות, מחזק גם את הג׳יהאדיזם. המאבק בג׳יהאדיזם תובע, לפיכך, אפס סובלנות כלפי אנטישמיות. לו היו שונאי יהודים מוקעים, מבודדים, מועמדים לדין ונענשים בקנה מידה גלובלי, היה הג׳יהאדיזם נותר בגדר זיכרון עמום מן העבר הרחוק.

טחנות האיסלאמיזם טוחנות אולי לאט, אך מטרתן נראית לעין: המטרה העיקרית של ההתקפות העכשוויות היא ישראל. מנהיג חמאם לשעבר, אחמד יאסין, הכריז ששנת 2027 תהיה שנת חורבנה של ישראל. לדידו, ארץ המקלט של העם היהודי נידונה להתנדף מן המפה כתום 40 שנה מראשית האינתיפאדה והקמת חמאם. כמה ממדינות הנפט, ובראשן איראן, שותפות להשקפתו. מיליוני מוסלמים, משולהבים מתעמולת האחים המוסלמים, מריעים למשמע הרעיון. כל זה מעניק ממשות ודחיפות לדאגה שדבר מה בסדר הגודל של אושוויץ עלול להתרחש שנית.

אך לא רק ישראל מאוימת. ישראל היא היום סמל של אחרות ושוני. מול רעיון זה ניצב רעיון האחידות הכפויה. כל חברה הרואה את עצמה מחויבת לחירותו של היחיד, בשיטה הקפיטליסטית או בכל שיטה אחרת, מחויבת, מיניה וביה, לדחות את אידאל האחידות האיסלאמיסטי. ישראל אינה טובה ממדינות אחרות, אבל תוצאות הקרב על קיומה הבטוח יקבעו את עתיד העולם.

״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״, הכריז המדינאי המצרי אחמד זכי לפני יותר מ־80 שנה, ביום השנה החמישי להצהרת בלפור. תקוותיו של זכי התנפצו, ומשום כך יש היום לדבריו משמעות חדשה: הכרה במדינה היהודית והגנה עליה, או ברבריות איסלאמיסטית – זו ״נקודת המפנה״, הצומת שהאנושות עומדת בו ברגע זה של תולדותיה.

אחרית דבר

"… ראשיתה של ל דבר עבֵרה"

הרס מגדלי התאומים יצר גל בלתי צפוי של טירוף אנטי־יהודי. מאז 11 בספטמבר יש בעולם יותר אנטישמים ויותר אנטישמיות מכפי שהיו בו אי־פעם. הנה כמה מהבולטים בגילוייה של התופעה.

׳הפרוטוקולים של זקני ציון, היצירה שהיטלר ראה בה את המדריך שלו לענייני יהודים, עובדה במצרים לסדרת טלוויזיה בת 41 פרקים. היא שודרה במהלך חודש הרמדאן ונמכרה ל־17 ערוצי טלוויזיה איסלאמיים או אף יותר מכך. לדעתו של חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך, הדמוניזציה של היהודים בסדרת טלוויזיה זו, שזכתה לפופולריות רבה, עולה בעוצמתה אפילו על זו שבסרטים האנטישמיים הנאציים.

סדרת טלוויזיה נוספת המבוססת על ׳הפרוטוקולים׳, הפעם בת 29 פרקים, הופקה בידי סוריה וחיזבאללה. באחד הפרקים נראה בתצלום תקריב רצח פולחני של ילד נוצרי בידי שני יהודים. כל מי שצפה בסצנת השחיטה הזו יושפע ממנה עד סוף ימיו. דורות יעברו עד שהרעל הרוחני הזה יפוג.

באותה שנה התקיימה במלזיה ועידה של ארגוני האיסלאם, וראש הממשלה המארח, דאטו סרי מהאטיר, תקף בנאום הפתיחה את ״היהודים״ וצייר אותם בשליטיו הנכלוליים של העולם. נציגיהן של 57 מדינות הריעו לו בעמידה. אף לא מנהיג אחד מהעולם האיסלאמי הביע הסתייגות. מהאטיר ידוע כיריבם של האיסלאמיסטים. אירוע זה מלמד לא רק שהאנטישמיות האיסלאמיסטית מתקבלת ב״אומה״ האיסלאמית בלא התנגדות, אלא גם ששנאת היהודים הופכת בהדרגה למכנה המשותף החשוב ביותר של המוסלמים.

בראשית שנת 2006, בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, הצביעו רוב האזרחים למען חמאס, וכך העניקו את השלטון לקבוצה שהשקפת עולמה מבוססת על ׳הפרוטוקולים׳.

במצרים, בירדן ובסוריה האחים המוסלמים הם הכוח בעל מרב הסיכויים לנצח בבחירות דמוקרטיות, אם תהיינה כאלה. מנהיגי האחים המוסלמים שותפים לנשיא איראן מחמוד אחמדינג׳אד בעמדתו המכחישה את השואה ובקריאתו להחרבת ישראל.

ממהפכת 1979 ואילך, איראן היא אחד המקורות החשובים בעולם לספרים ולסרטים אנטישמיים. הדבר החריף מאז בחירתו של אחמדינג׳אד לנשיא. הכחשת השואה הייתה לציר המרכזי במדיניות החוץ של איראן – לא כדי לשכתב את העבר אלא כדי לעצב את העתיד: בהכחשת השואה ובקריאות פומביות להרס ישראל, מכין המשטר האיראני את העולם לשואה חדשה.

צונמי זה של טירוף קשור רק בעקיפין לאמירות אנטי־יהודיות בספרות הקודש האיסלאמית. מטרתה של שנאת היהודים (והנוצרים) בעולם האיסלאמי של ימי הביניים הייתה לשמור על מעמדם הנמוך של הד׳ימים, או לשדל אותם להתאסלם. העוינות כלפי היהודים נקשרה בהשפלתם. ״האנטישמיות החסלנית״ (כביטויו של דניאל גולדהגן) השכיחה כיום אינה מפחיתה בהערכתם של היהודים, אלא מפריזה בה. הם מתוארים כשליטי העולם, ולפיכך כאשמים בכל אסונותיו. מכאן יש רק מוצא אחד: הצלת העולם באמצעות הכחדת היהודים. ״השמדת היהדות בעולם כולו״, הצהיר צו נאצי משנת 1943, ״היא תנאי מוקדם לשלום בר־קיימא״. משימה דומה נטל האיסלאמיזם על עצמו, ומטרתה הראשונה היא ישראל. כדבריו של מחמוד אחמדינג׳אד: ״המשטר הציוני יימחק והאנושות תשוחרר״.הזדון המחריד של המילים הללו גורם לשומעים אותן להרחיקן או לסלקן מהתודעה. ״באופן אינסטינקטיבי אנו מסיטים את מבטנו, כפי שאנו עושים כשאנו נתקלים באדם בעל עיוות צורה מפלצתי״, כותב דייוויד גלרנטר. ״אין דבר שקשה ומפחיד לחזות בו יותר מאדם שמראהו אינו אנושי״.

אפשר, במידת־מה, לתרץ כך את התנהגותם של אזרחים מן השורה, אך בשום אופן לא את זו של התקשורת והפוליטיקאים. הללו מכירים את התוצאות ההיסטוריות של ״אנטישמיות גואלת״ (כביטויו של שאול פרידלנדר), אך במקום להיות דרוכים למשמע גילוייה העכשוויים הם עוצמים את עיניהם. העובדה שמאז 11 בספטמבר הגיעה שנאת היהודים בעולם המוסלמי לממדי מגפה מתקבלת בזלזול או בהתעלמות.

מתוך צירוף זמנים מקרי, התכנסו ראשי מדינות אירופה לוועידת פסגה יום לאחר נאומו האנטישמי של מהאטיר במלזיה בשנת 2003. בעת הכנת הצהרת הנעילה הוכלל בה גינוי למהאטיר, אך נשיא צרפת, ז׳אק שיראק, וראש ממשלת יוון, קוסטס סימיטיס, הטילו וטו. הגינוי הועבר להצהרה צדדית. לאחר זמן הודה מהאטיר לשיראק בפומבי.

בשנה שלאחר מכן ערך בברלין הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ועידה למאבק באנטישמיות. הציר הצרפתי פייר ללוש הציע דרך מעשית לקידום מטרת הוועידה: לקיים בעתיד ועידה דומה בקהיר או ברבת עמון. אלא שהדובר הבא, שר החוץ הגרמני יושקה פישר, הסיר מיד את ההצעה מסדר היום, באומרו שהאנטישמיות היא בעיה אירופית ״ואינה עניין למדינות אחרות ולתרבויות אחרות״. ואכן, בלחצן של מדינות ערביות אך גם של מדינות אירופיות, במסמך הסיכום של הוועידה אין מוזכרת אנטישמיות איסלאמית.

כשהסתמן, בשנת 2005, שחמאס ישתתף בבחירות ברשות הפלסטינית, קידמו זאת בברכה לא רק האיחוד האירופי, אלא גם ארצות הברית. העובדה שאמנת הארגון, המצע שלו, ״נראית כאילו הועתקה מדפי ׳דר־שטירמר׳ – כפי שהעיר נכונה סרי נוסייבה, נציג אש״ף בירושלים לשעבר – לא הובאה בחשבון. מדינות המערב התעלמו גם מהעובדה שמפלגה בעלת מצע אנטישמי כמו זה של חמאס לא הייתה מורשית להשתתף בבחירות בשום מדינה אירופית.

נדירות גם ההתייחסויות לסכנה הברורה שמציבה תכנית הגרעין האיראנית. הסכנה שבתכנית זו נובעת מהיותה אחד הרכיבים בתבשיל איראני ייחודי, המכיל אנטישמיות ואורניום מועשר, הכחשת שואה והיי־טק, פולחן מוות ופיתוח טילים, משיחיות שיעית ופלוטוניום. כאן, התרחיש הגרוע אינו התגברות פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים ישראלים, כי אם הפצצת־התאבדות אטומית של ישראל כולה. אלא שהחלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ועמדותיהן של חמש החברות הקבועות, מנתקות את הממד הטכני של תכנית הגרעין האיראנית מהרקע האידאולוגי שלה.

האנטישמיות האיסלאמית היא טאבו גם בחלקים מסוימים של האקדמיה. פרופ׳ פיטר ואן־דר־הורסט מאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד למד זאת כאשר, בתום 37 שנות הוראה, הציע שנושא הרצאת הפרדה שלו יהיה עלילות הדם נגד היהודים. נשיא האוניברסיטה ביקש ממנו להשמיט מההרצאה את החלק העוסק באנטישמיות איסלאמית. משסירב ואךדר־הורסט לעשות זאת הוזמן להופיע בפני ועדה בת ארבעה פרופסורים. הללו עמדו על דעתם שעליו להשמיט את הפסקאות המדוברות. הרצאה על אנטישמיות איסלאמית, הסבירו, עלולה לעורר תגובות אלימות מצד תאי הסטודנטים המוסלמים ולהקשות על השיח הבין-דתי. ואן-דר־הורסט נאלץ לקצץ את הרצאתו, אך הגרסה השלמה שלה הגיעה לקהל רחב בהולנד ומחוצה לה.

גם לי אירע מקרה דומה. כשהוזמנתי באפריל 2003 לאוניברסיטת ייל, לשאת הרצאת אורח על ״טרור איסלאמי ואנטישמיות: השליחות נגד המודרנה״, קמה סערה גדולה כל־כך עד שהמארגנים נאלצו לשנות את התכנית. הכותרת המקורית של אחד הסימפוזיונים, ״ג׳יהאד איסלאמי כמקרה של טרור גלובלי לא־מדינתי״, הוחלפה ל״טרור גלובלי לא־מדינתי״. לחבר המידַיינים צורף דובר נוסף, שמומחיותו היחידה הייתה היותו נשיא ״הקואליציה לזכות השיבה הפלסטינית״ באוניברסיטת ייל. עם זאת, לכל הפחות יכולתי להשמיע את דבריי. לא כך היה ארבע שנים לאחר מכן, באוניברסיטת לידס שבבריטניה. גם פה היה צירוף המילים ״אנטישמיות איסלאמית״ סדין אדום. כותרת הרצאתי, ״מורשת היטלר: אנטישמיות איסלאמית במזרח התיכון״, שונתה בעקבות מחאת דוא״ל של שני סטודנטים מוסלמים ל״המורשת הנאצית: ייצוא אנטישמיות למזרח התיכון״. לשווא היה התיקון. ביום הגיעי ללידס הודיעה הנהלת האוניברסיטה על ביטול הרצאתי ״מסיבות ביטחוניות״. איש, גם לא הסטודנטים המוסלמים, לא איים באלימות – ובכל זאת, כמו באוטרכט, חירות הדיבור הושעתה באקט מקדים של צנזורה עצמית.

הנהלותיהן של שתי האוניברסיטאות האמינו שבהשעותן את חופש הדיבור, ובאוסרן להזכיר בעיה אמיתית באולמות ההרצאה, הן ממלאות את רצונם של הסטודנטים המוסלמים הרבים שלהן. האבסורד שבהתנהגות זו בולט על רקע העובדה שגם מפי מוסלמים נשמעת ביקורת על האנטישמיות האיסלאמית. לאחר נפילתו של סדאם חוסיין צצו כפטריות אחר הגשם התבטאויות של מוסלמים בזכות רפורמה באיסלאם. בין אלו מעטות עדיין ההתבטאויות נגד האנטישמיות, אך דווקא משום כך ראוי שנאזין להן.

״מדוע אנו שונאים את היהודים?״ שאל הפובליציסט הסעודי חוסיין שובכשי בחודש מאי 2005 ביומון הערבי ׳א־שרק אל־אווסט׳, המתפרסם בלונדון. ״מידת השנאה העצומה כלפי היהודים היא מביכה״, כתב. אם נבין ״כיצד הדבר התפשט עד כדי כך שהם הפכו להיות הסיבה לכל אסון, נוכל להבין את רעיון החלוקה [של בני האדם] לקבוצות ולתת־קבוצות״.

בחודש ינואר 2006 התאונן הפילוסוף חתוניסי מזרי חדאד על כי דעת הקהל הערבית ״מצאה באנטישמיות את המזור לכל פצעיה הנרקיסיסטיים ולכל תסכוליה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים״. הפונדמנטליסטים ״צמצמו את הקוראן לכדי כתב פלסתר אנטישמי מבחיל״, ובכל זאת יש להודות כי ״כמה מפסוקי הקוראן, כשהם מבודדים במכוון מהקשרם ההיסטורי, תרמו אף יותר לעיגונם של סטראוטיפים אנטישמיים במנטליות הערבית ובזו המוסלמית״. אפשר להיחלץ מ״התאבנות״ מנטלית זו, אך הדבר ידרוש ״תעוזה אינטלקטואלית״ מצדם של חכמי הדת. ״כיוון שהם אינם יכולים לטהר את הקוראן מסיגיו בעלי הפוטנציאל האנטישמי, עליהם להיעזר ביכולת הפרשנות שלהם״.

הסופר המצרי הישאם א־טוחי הזכיר במאמרו מאפריל 2007 את התפקיד שהיהודים מילאו ״ברנסנס(נֵהדה) המצרי״ של שנות העשרים: הם ״ייסדו את חברת המלח והסודה […] את חברת הנפט המצרית […] את החברה לקילוף אורז […] את הבנק המצרי למשכנתאות […] את בנק המשפחה 1…] בתחום האמנות הם היו היוצרים והמבצעים שהשתתפו בתחיית המוזיקה והזמרה, ובייסודם של הקולנוע והתאטרון המצרים״. הוא מזכיר את גירוש ״היהודים הערבים״ משנות החמישים ואילך, ואת העובדה שהיהודים מוכפשים ״באופן מכוער ביותר בתפילות המוסלמים, ובכל המסגדים הערביים״, ומתוארים ככופרים, כנפשות מקוללות וכבוגרים ״בכל הספרים, העיתונים ותחנות הטלוויזיה, ממשלתיות ופרטיות״. משום כך הוא מבקש לאחל לקומץ היהודים שנותרו לגור במצרים ״חג פסח שמח״.

הנה כי כן, שעה שיש מוסלמים התומכים במאבק אוניברסלי נגד האנטישמיות, ובכך תורמים תרומה שלא תסולא בפז להשגת פתרון של שלום במזרח התיכון, מוסלמים אחרים מבקשים למנוע כל אזכור של האנטישמיות האיסלאמית, שלא לומר דיון ציבורי עליה. אלה האחרונים הם שהרוויחו מדרך הפעולה שבחרו אוניברסיטאות אוטרכט ולידס.

לא ייפלא אפוא שמספר גדל והולך של מוסלמים אנטי־איסלאמיסטים מתלוננים על התנהגותם רצופת הכוונות הטובות של אקדמאים במערב. ״כשאנשי המערב מוותרים לאיסלאמיזם בשם התקינות הפוליטית, הם למעשה מסכנים את חייהם של רפורמיסטים, ובמקרים רבים גורמים להשתקתם״, טוען תאופיק חמיד, לשעבר חבר בארגון המצרי האיסלאמיסטי ״אל־גמאעה אל־איסלאמייה״. ״כך נמנעת ביקורת צלולה על חוקי השריעה, שלמשל קוראים למוסלמים נאמנים להשמיד את היהודים לפני ׳קץ הימים׳״. חמיד מסכם באומרו כי ״בלי להתעמת עם השורשים האידאולוגיים של האיסלאמיזם לא יהיה אפשר להיאבק בו״ – מציאות נכוחה שעל הפוליטיקאים משני עברי האוקיינוס האטלנטי להכיר בה.

בהקדמה לספר זה ציינתי את העובדה שאפילו הדוח של ועדת החקירה האמריקנית לאירועי 11 בספטמבר ממעט להתייחם לתשתית האידאולוגית של אל־קאעידה. מהדוח עולה הרושם שהאיסלאמיזם צמח כתגובה למדיניות המערבית. זה מתחיל בהערה על ראשית ימי האיסלאמיזם. בעת ההיא, מספר לנו הדוח, ״הפונדמנטליסטים סייעו בניסוחן של טענות אנטי־קולוניאליות״ – כאילו בראש סדר העדיפויות של האחים המוסלמים בשנות השלושים עמדה הקמתה של תנועת מחאה לגיטימית. המסר בדבר אשמתו של המערב חוזר כאשר הדוח פונה לנתח את מניעיו של בן־לאדן: ״התמרמרותו של בן־לאדן על ארצות הברית החלה כנראה בתגובה למדיניות ספציפית של ארצות הברית, אך עד מהרה העמיקה מאוד״. האמת היא שהכרתו הפוליטית של בן לאדן לא התעוררה בשל ״מדיניות ספציפית של ארצות הברית״, אלא בשל הרצאותיהם הג׳יהאדיסטיות של מוחמד קוטב ועבדאללה עזאם.

כך נוצר בדוח הסבר חד־ממדי להצלחתה של אל־קאעידה: ״כיוון שהבעיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות יצרו חברות נוחות להתלקח, המסורות הפונדמנטליסטיות הקיצוניות ביותר היו כגפרור בידיו של בן־ לאדן״. נכון, כמובן, שהאיסלאמיסטים מבקשים לנצל לצורכיהם בעיות חברתיות אמיתיות, אולם האיסלאמיזם בדרך כלל אינו הגפרור שמתלקח בלהבות מחאה כשהוא מתחכך באי־צדק חברתי – אלא ספק חומרי הנפץ, המכלה בזדון כל מה שעשוי לקדם התפתחות חיובית באישיות המוסלמית: קולנוע ותאטרון, חושניות ושוויון האישה, מחקר מדעי והגדרה עצמית. הרדיקליזציה של האיסלאם, יותר משהיא תוצר העוני והיעדר ההזדמנויות, היא הגורם להם. מי שמסרב לראות זאת, מי שממאן לזהות את תוכנה של האידאולוגיה האיסלאמיסטית – פולחן המוות, האנטישמיות ושנאת החירות – נידון ״לגלות״ שוב ושוב ש״גורם העומק״ היחיד לטרור הוא המדיניות האמריקנית.

איש מדע המדינה אנדריי ס׳ מרקוביץ ניתח כיצד התרחש תהליך זה באירופה:

בסוף אוקטובר 2001, שישה עד שמונה שבועות לאחר 11 בספטמבר וזמן קצר לפני המתקפה האמריקנית הצפויה נגד משטר הטליבאן באפגניסטן, נפוצה באירופה המערבית טינה כלפי אמריקה. הטינה לא התמקדה רק במדיניות האמריקנית, בפוליטיקה האמריקנית או בממשל האמריקני, והיא שגשגה כמעט בכל מגזר של חיי הציבור […] לראשונה נכנסה האנטי־אמריקניות לזרם המרכזי האירופי.

הסירוב להכיר במניעיה האמיתיים של אל־קאעידה מוביל להיפוך פרדוקסלי של האחריות: ככל שיש יותר טרור, כך גדלה האשמה האמריקנית. ככל שעולה מספר ההרוגים באמריקה, כך מתחזקת האנטי־אמריקניות בעולם.

כוח המשיכה של צורת החשיבה הזאת טמון בתקווה שהיא מולידה: אם התופעה המפחידה של טרור ההתאבדות נובעת מהמדיניות של ארצות הברית, שינויה של מדיניות זו יסלק את הפחד. ככל שהמצב מאיים יותר, גדל הצורך בנחמה זו. הנהנית מכך היא, כרגיל, אל־קאעידה, שכן ככל שמתרבים קורבנות התקפותיה באירופה, כך גדל הכעס על… ארצות הברית.

דגם זהה אנחנו מוצאים בתגובה הבינלאומית המשונה לסכסוך במזרח התיכון. הצופה הממוצע, שאינו יודע על תוכנה האנטישמי של אמנת חמאם, מנסה למצוא הסבר אחר לטרור האנטי־יהודי – ונותר לו הסבר קל אחד: ישראל!

טרור ההתאבדות, שנראה לבני המערב תמוה וחידתי, זוכה כך לרציונליזציה ומתפרש כמעשה של ייאוש. גם כאן, על פי העיקרון ש״ככל שהטרור האנטי־יהודי ברברי יותר כך גדולה אשמתה של ישראל״, קורבנות הפיגועים הופכים למקור הטרור העולמי ולשעיר לעזאזל הנושא את חטאי העולם כולו. הסטראוטיפ הישן נוסח ״היהודי הוא אשם״ זוכה כך, בשוגג או במזיד, לגלגול עכשווי מועצם – התפתחות שרק מחזקת את נחישותם של הטרוריסטים. ״היעדר הבהירות הוא ראשיתה של שותפות לדבר עברה״.

יש מקום לחשש ש״המאבק העיוור״ נגד האיסלאמיזם – כלומר מאבק המתעלם מהאידאולוגיה של היריב – ייגמר בתבוסתו של המערב. ייחוס האשמה לישראל ולארצות הברית מוסיף שמן למדורת התעמולה האיסלאמית ותוקע טריז בתוך המחנה המערבי במקום לעשות זאת במקום הראוי לכך – בעולם המוסלמי.

האיסלאמיסטים אינם מסתירים את מה שהם. גערתו העיקרית של אוסאמה בךלאדן באמריקנים ב״איגרת״ שכתב להם נסבה על כך שהם מדברים ופועלים כאזרחים חופשיים הקובעים בעצמם את חוקיהם, במקום לקבל את השריעה. אותה שנאה לחירות ולליברליזם מצויה גם באיגרתו  של מחמוד אחמדינג׳אד לנשיא ארצות הברית מחודש מאי 2006. ״בעלי התבונה״, כתב, ״יכולים כבר עתה לשמוע את קולות הנפילה וההתנפצות של החשיבה הליברל־דמוקרטית״.

באיגרת יש גם גרסה מרוככת מעט לססמה האיסלאמיסטית המצמררת ״אתם אוהבים את החיים, אנחנו אוהבים את המוות״. סוף רע ומר מחכה למי שמעדיף את חיי העולם הזה; העונג הנצחי של גן העדן מזומן למי שירא את האלוהים ואינו הולך אחר תאוותו. שוב אנחנו רואים שביקורתם העיקרית של האיסלאמיסטים על האמריקנים אינה בשל מה שהם עושים, אלא בשל מה שהם: ציוויליזציה שוחרת חירות שפניה אל החיים.

כיצד יוכל המערב להילחם בהצלחה באויביו, שעה שהוא חש מחויב לתלות את הטרוריזם שלהם בהתנהגותו שלו? ל״מאבק העיוור״ יש אפקט הרסני כפול: הוא משחק לידיהם של האיסלאמיסטים, המבקשים לפצל את המערב, ומסכל כל אפשרות למתקפה מערבית למען הנאורות וההגדרה העצמית, שהיא הדרך היחידה להרחיק את הרוב המוסלמי מהשפעת האיסלאמיסטים. אם לא נקרא תיגר על שורשיו הרעיוניים של האיסלאמיזם, לא נוכל להציב בפני העולם המוסלמי את הברירה האמיתית: בין אהבת החיים לאהבת המוות; בין שמירה על זכותם של כל אדם ושל כל חברה להגדרה עצמית, ובין התמסרות לאחידות שתכפה עליו קליקה של מדלות ושיח׳ים אחוזי אובססיית מוות, אובססיה ששנאת יהודים כרוכה בה לבלי הפרד.

הספר הובא בשלמותו