מורשת יהדות מרוקו

ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי

מתוך הספר " האנוסים " זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיבו יובל

ברוך(בנדיקטוס) דה שפינוזה נולד בשנת 1632 להורים יהודים, שהיו נוצרים חדשים באיבריה, כמו רוב חברי קהילת אמסטרדם בזמנו. שפינוזה כבר נולד יהודי, אבל רוב בני קהילתו היו אנוסים לשעבר. בזכות הצטיינותו בלימודים בישיבת ״כתר תורה״ – שם קנה לו, בין היתר, מומחיות יוצאת דופן בתנ״ך, ששירתה אותו לימים כשנעשה אחד האבות המייסדים של ביקורת המקרא המודרנית – יועד ברוך הצעיר בדרך הטבע לרבנות, כמו שקיווה בוודאי מורו העיקרי, הרב שאול לוי מורטירה; אבל בסופו של דבר ראה מורטירה לנכון לנדות את תלמידו המועדף ולקלל אותו במילים קשות ונוראות. רוחו הלא־אורתודוקסית, החקרנית, של שפינוזה הגיעה לידי חוסר סיפוק עמוק מן היהדות והנצרות כאחת. שפינוזה נקט צעד קיצוני הרבה יותר מאנוסים אחרים: הם עברו מדת פרטית אחת לאחרת, או ערבבו בין השתיים, ואילו שפינוזה יצא לגמרי מעולמן של כל הדתות המבוססות על התגלות היסטורית. במקומן פנה שפינוזה אל הפילוסופיה, וציפה ממנה שתעניק לו מערכת חלופית של אמיתות שאי אפשר להפריך והדרכה מוסרית איתנה, הכול מתוך הסתמכות על כוחו הטבעי של השכל ולא על האור העל־טבעי של הנבואה וההתגלות, שבהן ראה שפינוזה יצירי דמיון. יתר על כן, שפינוזה הצעיר ציפה שהפילוסופיה תספק לא רק ידיעה ותורת מוסר אלא גם דת של תבונה, שבאמצעותה אפשר להגיע לגאולת הנפש – או למשהו מקביל לכך – לא בעולם הבא אלא בעולם הזה, במצב אישי שלם ומתוקן שיושג בחיים האלה.

ואולם בתחילה הייתה כל הפילוסופיה ששפינוזה הצליח להניח עליה את ידו כלולה בספרים עבריים ישנים מאת פילוסופים יהודים כמו הרמב״ם וחסדאי קרשקש. היצירות האלה לא נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של הישיבה. ״מי שלומד פילוסופיה הוא רשע,״ אמר הרב מורטירה (אמירה פולמוסית חוזרת באנטי־רציונליות היהודית, גם בימינו). לכן נאלץ שפינוזה הצעיר לחפש את הכתבים האלה בכוחות עצמו. כשקרא את הטקסטים האלה – שפעמים רבות נשמעים נועזים לאוזניים מסורתיות – נראה ששפינוזה הדגיש רעיונות שבתוך הקשרם עדיין יכולים להיחשב לגיטימיים, אבל כשהם עומדים לעצמם הם עלולים לחתור תחת עולם הדת והמוסכמות שלו.

רק בראשית שנות העשרים לחייו למד שפינוזה לטינית (הוא עשה זאת באופן פרטי, מחוץ לקהילה), וקנה לעצמו גישה לכתבי דקארט ול״פילוסופיה החדשה״ של זמנו. הוא אימץ לו את המנגנון המושגי של דקארט וחלק מן המתודה שלו, אבל דחה את הדואליזם הקרטזיאני בין הגוף לנפש ובין אלוהים לעולם. אלוהים זהה עם העולם; הוא אינו בורא העולם אלא שוכן לנצח בתוך כוליוּתו האינסופית של העולם. התחום הגופני והתחום הנפשי(הרוחני) הם שני היבטים משלימים של אותו יש אלוהי כולל. אין רצון חופשי; חוקי אלוהים אינם חקוקים בתורה ולא בכתבי הנצרות אלא בחוקי הטבע הנצחיים, שאינם משתנים לעולם, שלא ייתכן בהם שום יוצא מן הכלל. מידתו הטובה של האדם – שלמותו האתית – נובעת מתוך תשוקתו הטבעית להתקיים בלי גבול, בהדרכתו של השכל; ושני אלה, התשוקה והשכל, הם כוחות טבעיים לגמרי. כך יצר שפינוזה את מה שאפשר לכנות ״פילוסופיה של אימננטיות״: ההשקפה שהעולם הזה הוא כל מה שנמצא, והתרבות האנושית בכל היבטיה – הידיעה, המוסר, המשפט, הלגיטימיות הפוליטית, רגשות היחיד ורגשות קיבוציים, החירות האמיתית, אהבת אלוהים, ואפילו גאולת הנפש – הכול נובע אך ורק מן העולם הזה וניתן להשגה רק בתוכו.

אין פלא שהשקפות כאלה, אפילו בשלבן העוברי, זעזעו את קהילת  היהודים החדשים באמסטרדם ועוררו בה שערורייה, מפני שהן סיכנו את לכידותה, שהייתה עדיין בשלבי התהוות. לפי עצת מורטירה החליטו פרנסי הקהילה להחרים את שפינוזה. כתב ההחרמה נוקט את המילים הקשות ביותר שנכתבו אי פעם ברשומות הקהילה. חברו של שפינוזה המבוגר ממנו, חואן (דניאל) דה פראדו, הוחרם כשנה לאחר מכן, והשניים דבקו זה בזה זמן מה וחיפשו את דרכם. מודיעים של האינקוויזיציה הספרדית (שעינה הייתה פקוחה גם על תפוצת האנוסים) דיווחו שהידידים המוחרמים האמינו שהנפש מתה כשהגוף מת, ו״אין אלוהים אלא במובן פילוסופי״. הדיווח הזה מדויק למדי, אם כי באופנים שונים. האל הפילוסופי של פראדו היה ישות נפרדת שמעבר לעולם, כמו בתפיסה המסורתית של הדאיזם (והתאיזם); ואילו אלוהי שפינוזה היה העולם עצמו באחדותו ואינסופיותו – אלוהים אימננטי בתכלית. אימננטי – פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים.

גם הממסד הקלוויניסטי גינה את שפינוזה בסינוד אחר סינוד: אבל הוא הצליח למצוא לו סביבה תומכת בקבוצות של פרוטסטנטים רדיקלים, ולאחר מכן גם בקרב ליברלים מחוגי הבורגנות ההולנדית. הוא חי בצניעות, התפרנס מקצבה שנתית שהעניק לו ידיד ומעיצוב וליטוש עדשות אופטיות: זו הייתה אז הטכנולוגיה העילית של התקופה, ושפינוזה פיתח בה שיטה משלו. כשהוצעה לו משרת פרופסור בהיידלברג דחה את ההצעה מחשש לפגיעה בעצמאותו. אויביו הרבים כינו אותו ״יהודי ואתאיסט״, צירוף פוגעני של שני שמות הגנאי הגרועים ביותר במילון האנטישמי של חלק מן הנוצרים. שמו היה לדיראון ברוב החוגים באירופה אפילו מאה שנה ויותר אחרי מותו בטרם עת, בשנת 1675, והוא בן ארבעים וחמש.

ז'אן קלווין, אבי הקלוויניזם

קלוויניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם מייסדו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".

העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפישה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.

רק בשלהי המאה השמונה־עשרה נעשו רעיונותיו המהפכניים של שפינוזה נושא לדיון פילוסופי רציני וחלק מסדר היום של ההגות האירופית (מעל לכול בגרמניה, בתקופתה הפורייה ביותר); ומאז השפיעו על פילוסופים, אנשי מדע, אמנים ואחרים, שסייעו לעצב את האקלים האינטלקטואלי המודרני – מקאנט וגתה ועד פיכטה, הגל, היינה, האסכולה הרומנטית, דרווין, ניטשה, פרויד, ברגסון, איינשטיין, סארטר, ברטרנד ראסל, דיווידסון ודלז, ועוד רבים אחרים.

אפשר להבחין אצל שפינוזה כמה דפוסי מחשבה ותבניות חיים שאפיינו את האנוסים, ובשל כך נוכל לכנות אותו בהשאלה ״האנוס של התבונה״:

(א) שפינתה מדגים במידה רבה את התסיסה הרוחנית והאינטלקטואלית שהולידה ספקות דתיים באנוסים רבים, ובכמה מהם עוררה גם אמון גובר וציפיות מפליגות בכוחה של התבונה.

ב) בדומה לאנוסים שהתייהדו בסתר התנהלו גם חייו של שפינוזה בשני מישורים, פנימי וחיצוני, נסתר וגלוי; האמת הפנימית שלו עמדה בניגוד לדת (או לדתות) ששלטו בחברה שבה חי; אבל האמת החבויה הזאת לא הייתה עוד היהדות בניגוד לנצרות, אלא הדת האוניברסלית של התבונה.  

(ג) שפינוזה נזקק לעתים קרובות ללשון כפולה ודו־משמעית – שהייתה לאנוסים רבים צורך קיומי ממש, והוא פיתח אותה לאמנות מיוחדת.

(ד הקריירה הכפולה: בדומה לאנוסים שחזרו ליהדות נחלקו גם חייו של שפינוזה לשתי תקופות שביניהן נפערה תהום; אבל הוא לא עבר מספרד או פורטוגל אל היהדות שמחוץ לאיבריה אלא מן הדת היהודית לחיים של תבונה מחוץ לכל הדתות ההיסטוריות.

(ה) חיפוש דרך חלופית לגאולה היה אופייני לאנוסים; אבל לעומת המתייהדים, שאמרו שהגאולה אינה בישו אלא ב״דת משה״, טען שפינוזה שהגאולה אינה לא במשה ולא בישו ולא בשום דת התגלות אחרת אלא רק ב״אהבת אלוהים שכלית״ המיוסדת על תבונה והבנה. (ו) האנוסים עמדו בניגוד קיומי לאינקוויזיציה: שפינוזה נתן לכך ביטוי פילוסופי כשדרש חופש ביטוי ומחשבה לכל אדם, וקבע – בניגוד לכוונה שביסוד האינקוויזיציה – שכל ניסיון לבקרה מוחלטת על מחשבתם הפנימית של בני אדם נידון לכישלון. בכך נעשה שפינוזה פילוסוף של סובלנות, ולמייסד הליברליזם הפוליטי.

לבסוף, בדומה לאנוסים המתייהדים שדבקו באמת שלהם, ניחן שפינוזה בכוח הרצון ובנחישות לדבוק באמת החדשה שגילה אפילו לאחר שהוחרם, הושמץ, הורחק ממשפחתו וחבריו והיה לתועבת הממסד הקלוויניסטי. לאחר שגורש מן הקהילה עמד גם בלחץ ידידיו הלא־יהודים וסירב להתנצר: הוא ראה בכך בוודאי מעשה בגידה – גם בהכרתו הפילוסופית הפנימית וגם בבני ״אומתו״ היהודים, שהוסיפו לעלות על המוקד למען אמונתם באיבריה ובאמריקה הספרדית.

שפינוזה קבל על הזיהוי שיצרה היהדות שלאחר החורבן בין האמונה בדת הרבנית ובין עצם השותפות בעם היהודי. לאחר שחרבה מדינתם העתיקה נעשתה הדת ליהודים מעין מולדת ניידת, שהם לוקחים עמם לכל מקום בגלותם. קיום מצוות הדת נעשה תנאי בל יעבור לשותפות בעם היהודי, ומי שחדל לקיים מצוות מאבד באופן אוטומטי את ״אזרחותו״ היהודית. שפינוזה ראה במצב הזה עיוות, פגם יסודי בחיי היהודים; אבל בזמנו לא היה לו פתרון לכך. המושג יהודיות חילונית, שמבחין בין אמונה דתית ובין שייכות לקהילייה ההיסטורית של היהודים, לא היה יכול לעלות על הדעת בזמנו ונחשב לסתירה פנימית, אף על פי ששפינוזה מבשר אותו – לא ביודעין אלא בפרשת חייו.

ואכן זה נהיה המאפיין הבולט ביותר של היהדות בעת החדשה. בכמה דרכים היה שפינוזה חלוץ המודרניות האירופית, ובתוך כך מבשר המצב היהודי החדש. הנושאים האלה יידונו בשני הפרקים האחרונים.

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה ?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם (המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוַויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול ?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן

מאז נתקלתי בעדויות רבות אחרות, ושרידיה של חוויית האנוסים עדיין צצים ומופיעים פה ושם. צייר אחד מקולומביה, למשל, סיפר לי שפעם אחת נשאר ללון בכפר בהרי האנדים, וראה על לוח האח פיסת קלף קרועה כתובה עברית. מארחו, כפרי קתולי, הסביר שזה קמע שעובר במשפחתו דורות רבים. סיפורים שכאלה שכיחים מאוד. עמית ידוע שלי, נתן ושטל, מצא עקבות רבים לאנוסים ביערות האמזונס, ואניטה נובינסקי מצאה אותם בתרבות העירונית של ברזיל. בשנים האחרונות התפשטה אופנה בספרד ובפורטוגל לגלות(ולפעמים לבדות) אבות קדמונים אנוסים, לאחר מאות שנים שמידע שכזה הודחק ועורר בושה חברתית(והיה כרוך בסכנה גדולה). וישנה קהילת האנוסים החיה, הממשית, בבלמונטה שבצפון פורטוגל, שאירחה בלבביות את אשתי ואותי בשנת 1986 (ראו פירוט באפילוג).

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

בילדותי, כמו רבים מבני דורי בישראל, נחשפתי גם אני לסיפורים מרגשים ולרומנים על האנוסים. גם אני האמנתי שכל האנוסים קיימו חיים יהודיים בסתר, מתחת לאפה של האינקוויזיציה, היו חברים באחוות חשאיות ולא פעם נתנו את נפשם על אמונתם; ונוצריותם לא הייתה אלא מסכה שטחית, בשעה שבלבם ובנפשם הוסיפו להיות יהודים טהורים וזכי לבב. סופרים פופולריים והיסטוריונים כבדי ראש גם יחד תרמו לתמונה הרומנטית הזאת. אולי ביקשו להעצים את רגשי הלאומיות היהודית ולחזק את הגאווה הציונית.

לאחר בדיקה ביקורתית הגעתי למסקנה שאין רגליים לסברה שהאנוסים, אפילו אלה שקיימו בסתר כמה מנהגים יהודיים, נשארו יהודים נאמנים לחלוטין בתוככי לבם, ונהגו כנוצרים רק מן השפה ולחוץ. כאילו זהותו של אדם, בייחוד זהותו הדתית, היא מין מטבע זהב טהור, נקי מסיגים, שאפשר להסתירו בכספת שבלב ובחיים הפנימיים; או כאילו חייו של אדם יכולים להתחלק חלוקה חדה לשני חלקים, והחלק החיצוני אינו משפיע כלל על החלק הפנימי ואינו מושפע ממנו. התפיסה התמימה הזאת מקומה בעולם של שאיפות רומנטיות, אבל אינה עולה בקנה אחד עם הדינמיקה הפילוסופית והפסיכולוגית של הזהות האנושית.

תופעת האנוסים בספרד באה לעולם בעקבות שני גלים של המרות דת המוניות (1414-1391 ו־1492). למרות הצלחה כלכלית ומידה של חירות פוליטית הוטבע על האנוסים אות קין חברתי, והם נרדפו בידי האינקוויזיציה. הם היו ״האחר שבפנים״, משתייכים ואינם משתייכים בעת אחת; רוב היהודים דחו אותם בתור בוגדים ועריקים, ורוב הנוצרים הוותיקים ראו בהם יהודים וטענו שדמם אינו טהור. בגלל הבידוד החברתי החלקי הזה, ובייחוד בשל עירוב רעיונות ואורחות חיים נוצריים ויהודיים, לקו רבים מן האנוסים בזהות חצויה, בחוסר מנוח, בתסיסה חברתית ומרדנות דתית – ואלה היו למאפייניהם המעניינים ביותר.

ענייני הרציני באנוסים החל כשכתבתי על הפילוסופיה של ברוך(בנדיקטוס) שפינוזה. אין הוגה אחר בעת החדשה שהיה רדיקלי יותר משפינוזה בביקורתו על העולמות הרוחניים של היהדות והנצרות כאחד ובחריגה מן הדת ההיסטורית כולה. תהיתי איך הצליח הצעיר היהודי הזה לחולל מעלל אדיר שכזה. מה אפשר לו להתנתק באורח מוחלט כל כך מן המסורת התאיסטית שעמדה ביסוד העולם המערבי בימי הביניים ולהחליפה ב״פילוסופיה של אימננטיות״ רדיקלית (כמו שקראתי לה)[ אימננטיות- פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים ] , שהשפעתה ונוכחותה ניכרות בצמתים מכריעים של המחשבה המודרנית?

רמז מבטיח מצאתי בכתבי המלומד הגרמני קרל גבהארט, מראשי המהדירים של שפינוזה, ובעקבותיו בחנתי בתשומת לב את המאפיינים האנוסיים ברקעו ובשנותיו הראשונות של שפינוזה. בעזרת חומרים היסטוריים וטקסטואליים שחזרתי את ״הקשר האנוסי״ של שפינוזה – את הדפוסים האנוסיים החוזרים ונשנים בחייו ובמחשבתו. בעקבות המחקר הזה כיניתי את שפינוזה (בחלק א׳ של ספרי שפינוזה וכופרים אחרים) ״האנוס של התבונה״.

אבל למה לעצור בשפינוזה ? לא נדרש לי זמן רב לגלות שלסאגה המרתקת של האנוסים יש הסתעפויות אינטלקטואליות חשובות כשהן לעצמן, מעבר לאישיות כלשהי ולפרשה מסוימת. עם השנים צללתי אפוא לתוך נושא האנוסים בזכות עצמו. למזלי כבר נעשה בתחום הזה מחקר מסועף מאז מלחמת העולם השנייה(ראו פירוט בנספח), שרובו התמקד במחקרים פרטניים ומקומיים, ועכשיו עומדים לרשותנו מסמכים רבים גם בדפוס. עם השנים ייחדתי תקופות ממושכות לנושא המסעיר הזה, ונראה לי שתרומתי לו עשויה להיות מחקר אינטגרטיבי, שנועד לקהל רחב של אינטלקטואלים ומסופר מתוך זיקה לנושאים הפילוסופיים שהסיפור מעלה.

התוצאה היא חיבור היסטורי־פילוסופי ולא דווקא מחקר רגיל באחד מן התחומים המיוחדים. בחרתי בצורת הכתיבה הזאת (שכבר עשיתי בה שימוש בשפיכתה וכופרים אחרים, ואפשר למצוא אותה גם בכתביהם של רבים אחרים כגון ארנסט בלוך, הנס בלומנברג, חנה ארנדט, מישל פרקו, צ׳רלס טיילור, ז׳וליה קריסטבה ועוד), מפני שאני נמנה עם מי שסבורים שאין לנתק סוגיות פילוסופיות מן ההקשר הקיומי וההיסטורי שבתוכו נוצרו והבשילו. איני שותף לאמונתם האפלטונית של פילוסופים רבים מן האסכולה האנליטית, שרעיונות מתקיימים בתוך חלל לוגי טהור משלהם, ואפשר לעסוק בהם עיסוק פורה באמצעות ניתוח לוגי ולשוני בלבד בלי קשר להשפעות ולדיאלקטיקה של הזמן, ההיסטוריה והתשוקה.

בספר הזה העיון הפילוסופי רוכב אפוא על הנרטיב ההיסטורי האמפירי, והוא בא לידי ביטוי בעיקר באמצעותו. הסיפור המרכזי מתרכז באנוסים היהודים ועוסק בהתפתחות המאורעות ההיסטוריים על ציר הזמן: בה־בעת (ובמישור אחר) התיאור ההיסטורי מבקש להסביר את המאפיינים הפנומנולוגיים המיוחדים לאנוסים – שבהם, לטענתי, אפשר להבחין באפשרויות ובסממנים אוניברסליים נוספים של נפש האדם – ולעמוד על הזיקות שבינם ובין עליית צורות החיים המודרניות.

נושא שעובר כחוט השני בסיפור הוא השניות, או הזהות המפוצלת של האנוסים, והנרטיב בוחן אותו על צורותיו וביטוייו המגוונים, המנוגדים זה לזה ולפעמים אפילו סותרים זה את זה. בכך הספר מציג כבתמונת תבליט את אופיין הלא־אינטגרלי של זהויות האדם בתור תבנית יסוד של המצב האנושי, שתופעת האנוסים חושפת אותו מתוך הטרמה של המצב המודרני המאוחר. בימים רחוקים יותר נחשבה הזהות המפוצלת לדבר מה מגונה ואסור לפי חוק, חטא חברתי ומטפיזי חמור, שהעובר עליו צפוי לעונש מידי האינקוויזיציה (ולימים מידי הלאומנות ותנועות ״אינטגרטיביות״ דומות). הספר הזה מבקש לטעון שאדרבה, זהויות כאלה אינן בגדר סטייה שולית כלל, אלא הן צורה אמיתית ונחוצה של הקיום האנושי, שראוי לראות בה צורה בסיסית של חירות, ואפילו זכות יסוד של האדם. לעומת זה הרעיון הרומנטי בדבר ״האדם האינטגרלי״(ואפילו רעיון ה״אותנטיות״ בכמה ממובניו) הוא אידיאל מפוקפק וטמונה בו סכנה פוטנציאלית. בפרשנות מסוימת הוא עלול להביא לידי הונאה עצמית קיומית, ובגלגוליו הפוליטיים הוא עלול להיות גורם לחוסר סובלנות ורדיפות.

מעבר לסוגיה הזאת, הנושאים הפילוסופיים שעולים מתוך סיפורם של הקונברסוס מקיפים כמה קבוצות של מושגים ורעיונות:

זהות ואחֵרוּת

• צורות חדשות של אחרות: לדוגמה, האנוס בתור ״האחר שבפנים״ מחליף את היהודי בתור האחר המסורתי.
• ריבוי או פיצול זהויות, שבא לידי ביטוי בכל סוגי האנוסים.
• יצרי זהות: היצרים האלה ממלאים תפקיד חשוב בהסברת (א) העימותים בין עירונים נוצרים חדשים וישנים; (ב) פעולת האינקוויזיציה; (ג) מדיניות טוהר הדם; (ח ריבוי טיפוסי הקונברסוס, מן המתייהד האדוק (ואפילו מקדש השם) ועד המומר האנטי־יהודי הקנאי או הקונברסו מתקן הנצרות.
• אשליית הזהות ההומוגנית, שבאה לידי ביטוי באידיאולוגיה השלטת בספרד מן המאה החמש־עשרה עד המאה התשע־עשרה.

סובייקטיביות ועצמיות

• גילוי העולם הפנימי והפוטנציאל המיוחד והרחב הגלום בו.
• משמעות הסובייקטיביות כמרכז קיומו של האדם.
• עליית המצפון האינדיבידואלי וההתנגדות למסורות הקיימות.
• ראיית מקור הערך בהישג האישי ולא במעמד המולד או בדם; הופעתו של תחום הפרט; והדחף לעצמיות בתור אידיאל חדש.

ראשית החילוניות

• אדישות ליהדות ולנצרות גם יחד, חריגה מכל הדתות ההיסטוריות.
• הדגשת העולם הזה בתור אופקו העיקרי של האדם; הטלת ספק בעולם הבא או שלילתו.
• פנייה אל הדאיזם או אל דתיות ״אוניברסלית״; אימוץ מטפיזיקה מרומזת של אימננטיות.
• דֶאִיזְם הוא השקפה  פילוסופית נונתאיסטית, אודות  רעיון האלוהות , הדוגלת בקיומה של מציאות  מטאפיזית ראשונית-נצחית הקודמת

(4) מאפייני יסוד של עליית המודרניות. אלה באים לידי ביטוי מוקדם ברוב הקטגוריות האחרות שהובאו לעיל, ובדפוסים אחרים של חוויית האנוסים(ראו רשימה בפרק 19).

לבסוף, בתור מדיום שאפשר את התהליכים האלה ראוי עוד להזכיר את הצורך בשיח אירוני ובדפוסי תקשורת מחתרתית המבוססים על רמזים וכפל לשון.

הדיון בנושאים האלה בספר אינו מופשט. בדרך כלל הם מוצגים באמצעות ביטוייהם המוחשיים בניסיון ההיסטורי. לפיכך הממד העיוני של הספר שלוב ושזור בדרך שבה הסיפור מסופר והתמונה ההיסטורית מצוירת. ועם זה, כמה נושאים פילוסופיים נעקרים מתוך הנרטיב ונדונים בנפרד (כמו בפרקים 20-19, על המודרניות המערבית והמודרניות היהודית, ובמידת מה גם בפרק 14).

ספרד, ירושלים שבסוף מערב

כשגורשו היהודים מספרד בשנת 1492 והם שבורים וכנועים, כבר חיו בה הם ואבותיהם יותר מאלף שנה – הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והמתורבתת ביותר בעולם, ובוודאי הגאה מכולן. גירוש ספרד היה אסונם הלאומי הגדול ביותר של היהודים ב־14 מאות שנים, אסון שאפשר להשוותו בדמיון העממי רק לחורבן בית המקדש בירושלים. הדבר היה בקיץ 1492, בשנה שבה נחת קולומבוס במה שהיום נקרא אמריקה; ספינותיו התכוננו להפלגה מערבה, לעבר הודו, בזמן שהספינות האחרונות הנושאות גולים יהודים יצאו לים מאותו נמל עצמו, והפליגו אל יעדים לא ידועים באותה מידה. העת החדשה בתולדות אירופה נפתחה בחורבן מסיבי, מאורגן בידי מדינה, של החיים היהודיים בהיקף שכמוהו לא נודע בימי הביניים ה״אפלים״.

תאריכים מפורסמים כמו 1492 הם ציוני דרך לאירועים מורכבים יותר. הספרות היבשות עמוסות במטען אנושי נרגש, וכמעט תמיד מסתירות סיפור גדול יותר. כשהפליגו הגולים בים היו זיכרונותיהם כבדים לא פעם ממטענם: משפחות שנקרעו, בתים שננטשו, רכוש שנמכר בחיפזון ובמחיר כמעט אפסי, תוכניות, תקוות וחלומות שנגוזו, חיים שלמים שנופצו באחת. ומעבר לזיכרונות האישיים האלה ריחף מסך זיכרונות מרוחק יותר, אולי מיתולוגי במקצת, והוסיף עוד נדבך ליגונם. מה שהגולים האלה השאירו מאחוריהם לא היה ארץ זרה אלא ארץ אבות ממש, ארץ שבה נולדו אבות אבותיהם ובה חיו – כך הרגישו וזכרו – מימי קדם. יהודים רבים החלו לראות בספרד את ציון האחרת, ירושלים ארעית חדשה, שבה העניק להם האל מנוחה יחסית בעודם ממתינים לבוא המשיח. אבל במקום המשיח קם עליהם האינקוויזיטור הגדול טוֹרקֶמַדה(Torquemada)  לרסק את זהותם, ומלכי ספרד חגגו את סיום הו־קונקיסטהreconquista) , כיבוש ספרד המוסלמית בידי הנוצרים) בכפיית בררה נוראה על היהודים – לוותר על דתם או על ארצם.

ראשית התיישבות היהודים באיבריה

כמו רוב ההתחלות גם שחרה של הקהילה היהודית בספרד אפוף בערפילי אגדה. בימי הביניים, כשהייתה ספרד למרכז הראשי של הפזורה היהודית, העניקה לעצמה ייחוס אבות מיתולוגי בדמותו של אדונירם, גובה המסים של שלמה המלך ושליחו במערב, והיהודים היו מראים את קברו בספרד. מאוחר יותר נעזרו יהודים שהמירו את דתם לנצרות בספרד בטיעון דומה כדי להסיר מעליהם את האחריות למותו של ישו, והיו אומרים שאבותיהם כבר ישבו בספרד בזמן שישו נצלב.

אבל אגדה לחוד ומציאות לחוד; יהודים ישבו בספרד כנראה מראשית התקופה הנוצרית, ואולי אפילו לפני כן. אפשר שבספינות פיניקיות שהפליגו לספרד מקרתגו או מחופי לבנון באלף הראשון לפני הספירה היו גם יהודים; ותרשיש הרחוקה, שהציתה את דמיונם של סוחרים בימי המקרא, מזוהה לפעמים עם העיר טרטסוס שבדרום ספרד, בשולי העולם הידוע אז. אחר כך, בתקופה הרומית, השתרעה פזורה יהודית גדולה סביב חופי הים התיכון, מארם נהריים דרך אסיה הקטנה, יוון, סיציליה, איטליה, מצרים וצפון אפריקה, ומעט יהודים התיישבו בדרום צרפת ואולי גם בספרד. ובעקבות שני החורבנות הגדולים שהמיטו הרומאים על יהודה (בשנים 70 ו־135 לספירה) פנו גלים חדשים של גולים מערבה. מקצתם הרחיקו לנדוד ככל יכולתם.

ואולם רשומות של ממש על מגוריהם של יהודים בספרד קיימות (לפי שעה) משנת 300 בקירוב בלבד. זמן מה לפני המועד הזה מתה התינוקת אניה סלומונולה(Salomonula)  והיא בת שנה, ארבעה חודשים ויום אחד. במותה הייתה צעירה מכדי לדעת שהיא יהודייה, ובוודאי לא יכלה לשער שבזכות מצבת קברה תהיה היהודייה הרשומה הראשונה בספרד. ומתוך סמליות הצופה את העתיד, המסמך הראשון שמזכיר יהודים בספרד הוא צו נגד יהודים שחיברה מועצת בישופים בשנת 308. בין שאר דברים, הצו אוסר על כל הנוצרים לסעוד עם יהודים ולהינשא להם, ובייחוד אסור להזמין רב יהודי לחגיגת ראשית הקציר (חג יהודי במקורו) מפני שנוכחותו עלולה לשלול מן הכומר הקתולי את כוחו לברך. ברור שבאותם ימים עדיין נאבקה הכנסייה הקתולית הצעירה בספרד כנגד צללי מוצאה היהודי, וכדי להדגיש את זהותה הנפרדת נקטה עמדת התגוננות תוקפנית כלפי היהדות.

המיסיונרים הקתולים ידעו כמובן – גם אם במעורפל, ובחוסר נחת מודחק – שהבשורה שהם מביאים לעובדי האלילים מקורה ביהדות. אבל העובדה הזאת הביכה אותם ולא פעם עוררה את חמתם. עכשיו שבחירתם של היהודים ושליחותם האלוהית נמסרו לידי כנסיית ישו, איך יכולים היהודים להוסיף ולהחזיק בטענתם שרק הם עמו הנבחר של אלוהים ? בשל כך נחשבו היהודים גרועים מעובדי אלילים. עובדי האלילים הם לא פעם גסים ולא מהוקצעים, אבל כלפי הצלב הם סבילים, אפילו כנועים, במידה ראויה לציון. היהודים, לעומתם, כנועים מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רוחנית הם עומדים במריים.

כל דבר חסר הסבר שכרוך ברגשות עזים עלול להיתפס כשטני בעיני מתנגדיו, ובייחוד כשבסתר, בבלי דעת, הוא חותר לגדולה. רוב הנוצרים לא יכלו להבין את עמדתם קשת העורף של היהודים, שהייתה בעיניהם חסרת כל פשר והיגיון; ומאחר שלא הודו שיש בעקשנות הזאת יסוד רוחני או חסד אלוהי נטו לייחס אותה לשטן.

היהודים, לעומתם, ראו בקשי עורפם שלהם מידה טובה. הנאמנות בלי גבול לבשורה המקורית של אלוהיהם העידה, לדעתם, שהאל רצה את קורבנם ובריתו איתם שרירה וקיימת למרות חטאיהם וסבלם.

כדי להוכיח ליהודים את טעותם עמדו לפני הכנסייה שתי אפשרויות. היא יכלה להפריך את עדותם של היהודים בחרב ולאלץ אותם להמיר את דתם, או לנסות להפוך את המשמעות של עדותם ולהרשות להם לשמור על זהותם מתוך השפלה. ביזוי היהודים יציג את קשי עורפם בתור קללה ויוכיח שאלוהים נטש אותם מפני שהתנכרו לבנו.

אחד התומכים המפורסמים בהמרה בכפייה היה הבישוף סֶוֶורוּס  (Severus) ממינוֹרקה. בשנת 418 לספירה יזם הבישוף ויכוח פומבי בין יהודים לנוצרים, שבעקבותיו העלה ההמון באש את בית הכנסת ו־540 יהודים אולצו באיומים לקבל עליהם את הנצרות. סוורוס פרסם את מעשיו בחדוות ניצחון במכתב אל כלל העולם הנוצרי, וקרא לנוצרים בכל מקום לנצר את היהודים בכוח. חיבורו של סוורוס זכה להיכלל בכתבי אבות הכנסייה, אבל לא התקבל בתור דוקטרינה של הכנסייה הקתולית. בסופו של דבר החליטה הכנסייה שעל היהודים להמיר את דתם מתוך שכנוע ולא מאונם, ועד שיראו את האור יש לבזותם ולהשפילם, אבל לסבול את קיומם.

הגישה הזאת הייתה לדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, אבל לשם כך נדרשו כמה מאות שנים של חילוקי דעות וחוסר החלטה. בשנים הראשונות של הקתוליות באירופה עדיין לא הייתה המדיניות כלפי היהודים חד־משמעית ומוחלטת. שוב ושוב נאנסו היהודים לקבל עליהם את הנצרות לפי הוראת חוק או בכוח הזרוע, ולא בספרד בלבד אלא גם בבורגונדיה, בפריס, בלאנגדוֹק ובחבלים אחרים בצרפת של ימינו. אבל צרפת הייתה עתידה לשנות את גישתה, ואילו בספרד חזרו ונשנו מעשי ניצור בכפייה על פני פרקי זמן ארוכים, וכמעט נעשו לתו ההיכר של תולדות ספרד.

מטוטלת הוויזיגותים

הקלה ארעית – אם שמונה עשורים יכולים להיחשב לפרק זמן ״ארעי״ – באה על יהודי איבריה מידי מי שלימים היו לאויביהם הגרועים ביותר.

בשנת 416 נפלה ספרד בידי הוויזיגותים, עם גרמאני לוחם שאימץ לו את הנצרות האריאנית. האריאנים(על שם התאולוג אריוס איש אלכסנדריה, מייסד התנועה) דחו את דוקטרינת השילוש של הקתולים, ולכן הוקיעה רומא את האריאניות בתור מינות. בארצות שאליהן פלשו שמרו הוויזיגותים על ייחודם. בספרד שמרו הכובשים במשך שלושה דורות על חוקיהם הגרמאניים, על לבושם ועל מנהגיהם, וכדי לאזן במקצת את השפעת האוכלוסייה המקומית הקתולית הגנו על מעמדם המשפטי של היהודים. בקובץ החוקים של המלך אלאריך (Alaric)  השני משנת 506 עדיין היו היהודים מוגבלים, אבל זכו ליחס של ״ליברליות מפליאה״, לדברי היסטוריון אחד של ספרד הוויזיגותית.

ואולם בשנת 589 אירע שינוי קיצוני: המלך רֶקארֶד(Recared) ביטל את האריאניות והעלה את ספרד הוויזיגותית על הדרך שהפכה אותה למדינה קתולית לוחמנית, שמבקשת להשיג את לכידותה באמצעות אחידות דתית. המעבר לנצרות קתולית ציין את קץ נדודיהם של הוויזיגותים, את סופו של מסע המלחמה והשוד שלהם ברחבי אירופה, מסקנדינביה ועד איבריה. ספרד הייתה סוף המסע, לא רק קצה אירופה אלא גם קצה העולם. מכאן לא היה עוד לאן ללכת אלא פנימה.

משהבשילה ההכרה הזאת בדעתם (ב־589) היו הוויזיגותים מוכנים להיטמע בתרבות ובדת הרומית המקומית. עם ביטול הדת האריאנית בטלה גם המערכת המשפטית הכפולה והנפרדת לגותים ולרומים. בסופו של דבר ויתרו הכובשים גם על לבושם הגותי, על לשונם, מנהגי הקבורה שלהם, צורות האמנות שלהם, ואפילו על העיטורים האופייניים שעל חגורותיהם.

הייתה בכך הקרבה גדולה מצד הגותים. קשייה יכולים להסביר את הלהט שבו החלו לרדוף את היהודים. הם תבעו מכל האחרים, ובכלל זה היהודים, אותה מידה של שינוי והקרבה, וספרד הוויזיגותית הייתה למדינה קתולית לוחמנית שיצרה תערובת משונה של פוליטיקה ודת שלא נודעה עד אז במערב הנוצרי. מועצת הבישופים והסינודים המחוזיים היו למוסד של המדינה, בניסיון לגבש אומה מלוכדת. האחדות הפוליטית, כך גרסו עתה השליטים הוויזיגותים, תושג בעזרת האחידות הקתולית ותיכפה באמצעות כוח מרכזי של המדינה.

היהודים היו הקורבנות הזמינים ביותר למרצם הקתולי המחודש של הוויזיגותים. רֶקארֶד, סיזֶבּוּט (Sisebut), סיזֶנאנט (Sisenant), כינטילה Chintila), רֶקֶסווינְת((RECCESWINTH        ומבה(Wamba), אֶגיקה (Egika ) ורודֶריך

(RODERIC) – כל אלה היו מלכים ויזיגותים שהכריזו, זה אחר זה, מלחמה על קיומם של היהודים בארצם. הפרטים הקודרים חוזרים עד זרא; הם מופיעים ברשומות בכמה צווים, חוקים, הצהרות והחלטות נגד היהודים, המשתרעים על פני יותר ממאה שנה(694-589). במסמכים מלכותיים רשמיים כונו עתה היהודים ״מגפה״ ו״צרעת״. האמצעים שננקטו נגדם מקצתם חמורים יותר ומקצתם חמורים פחות, אבל כולם היו קשים על הנייר יותר מבמציאות. שוחד, ממשל לא יעיל, אינטרסים מסחריים מורכבים, כל אלה – כרגיל בימי הביניים – היו בעלי בריתם הטבעיים של היהודים. מפעם לפעם הייתה המטוטלת נעה לאחור ולזמן מה הייתה משתררת הפוגה, כששליט בעל גישה חילונית יותר היה עולה על כס המלוכה-כגון סווינתילה(SWINTHILA)בשנות העשרים של המאה השביעית או כינדַסווינת(CHINDASWINTH) בשנות הארבעים – אבל המגמה הכללית בישרה רעות.

הקונבֶרסום הראשונים

קבוצת חוקים אחת סיכנה את מעמדם הכלכלי של היהודים: נאסר עליהם להחזיק בעבדים נוצרים או לשכור עובדים נוצרים. אם שכנע אדון יהודי את עבדו להתגייר או להימול, כדי לשמור על מצבת עובדיו, היה צפוי לעונש מוות ולהפקעת רכושו: אבל אם המיר בנו של היהודי המת את דתו לקתוליות (ובכך, יש להוסיף, ביטל את קורבן אביו) הותר לו לשוב ולקבל חלק מירושתו ומעבדיו. זה היה צו גס שחיבר יחד את המקל ואת הגזר המר, ובכל זאת הניב תוצאות דלות בלבד. בשנת 613 החליט אפוא המלך סיזבוט לפתור אחת ולתמיד את שאלת היהודים בארצו והורה לכולם להיעשות קתולים או לעזוב את תחום מלכותו.

המלך סיזבוט לא ידע שהוא מציב בכך תקדים היסטורי, ואף לא היו לו האמצעים הדרושים לאכוף את הצו הגורף. וכך אירע שבמקום לפתור את הבעיה יצר המלך בעיה חדשה. בתקופת מלכותו עולים הקונברסום conversos), מומרים בכפייה) היהודים על בימת ההיסטוריה של ספרד בפעם הראשונה בתור קבוצה.

עשרים שנה לאחר מכן בוטל הצו של סיזבוט, אבל עכשיו כבר התקיימה לצד היהודים הגלויים קבוצה חדשה – נוצרים שהלכו למיסה, אבל הוסיפו לקיים את מצוות היהדות בבתיהם, למדו תלמוד ונמנעו מאכילת בשר חזיר ומאכלים לא כשרים אחרים.

איך ראוי לנהוג בהם? חלף זמן מה ונדרשו כמה כינוסים של מועצות בישופים עד שהתגבשה דוקטרינה. ביסודה עומדת הפרדה חדה בין יהודים רגילים ובין יהודים שהוטבלו לנצרות. היהודים הרגילים הם אמנם אויביו של ישו, אבל אינם חייבים לשמור לו אמונים ומותר להם לקיים את פולחנם בדלת אמותיהם, ובלבד שלא יתבלטו. יהודים מוטבלים, לעומת זה, הם נוצרים לכל דבר, וכשהם מקיימים את יהדותם בסתר הם נעשים מורדים ועריקים, מחללים את סקרמנט הטבילה, ומרמים לא את מלכם בלבד אלא אף את ישו בכבודו ובעצמו.

ההתנצרות היא אפוא מלכודת טרגית, דרך חד־סטרית שאין ממנה חזרה. ברקעה עמדה הפרשנות המחמירה של הקתוליות, שראתה בסקרמנטים כוחות מטפיזיים אובייקטיביים שאינם תלויים ברגשותיו ובכוונותיו של היחיד. מכאן שהטבילה מחייבת ואין להשיבה, גם אם נעשתה בניגוד לרצונו של המוטבל.

בפנייה פתטית אל המלך רֶקֶסווינת הודו היהודים הנוצרים שאכן זמן רב לא הצליחו להאמין בישו ובשילוש הקדוש, אבל מעתה ואילך הם מבטיחים לקבל את המושיע בטוהר וביושר לבב. הם נשבעים לנתק את כל קשריהם עם ״היהודים הלא־מוטבלים״, לחגוג את החגים הקתוליים בלב שלם ולא לקיים עוד לעולם את מצוות השבת וחג הפסח. הם אף מתחייבים לאכול מאכלים לא כשרים, אבל מבקשים מן המלך להבין לנפשם אם בגלל רתיעה טבעית אין ביכולתם לאכול דבר אחד – בשר חזיר. כדי להוכיח את כנותם הם מבטיחים בהכנעה לאכול כל דבר אחר שבושל באותו הסיר עם החזיר.

המסמך המאלף הזה, מלאכת מחשבת של השפלה עצמית, זורע אור על הצביעות וכפל הפנים שנכפו על המומרים היהודים. בשל הסתירות והתחפושות שבמכתב הזה הוא נשמע בריטואל פוליטי, משחק של מחוות ריקות. איך יכול אדם להבטיח בכנות לשנות את אמונתו הפנימית?(ועד כמה טבעית היא הרתיעה שכל היהודים סובלים ממנה, אבל הנוצרים אינם מכירים אותה כלל?) דומה שהמומרים לא התכוונו באמת ובתמים ששבועתם תתקבל ברצינות, אלא רק, אולי, בתור הצהרה של כניעות פוליטית.

יהודים אתניים ויהודים דתיים

בנוסחה ״יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים״ הבחינו חוקי המלך רקסווינת הבחנה חשובה בין דתם של הקונברסוס ובין הגדרתם האתנית. המומרים עצמם השתמשו בהבחנה הזאת כשדיברו על קבוצתם. בהבטחה להתרחק מן ״היהודים הלא־מוטבלים״ טמון רמז שיש גם ״יהודים מוטבלים״ – הם עצמם. ובהכרזתם הנרגשת על מסירותם לנצרות הם מכנים את עצמם ״יהודי טולדו וספרד״.

כך קיימה ואישרה ספרד הוויזיגותית את הרעיון בדבר עם יהודי או עברי, קבוצה אתנית נבדלת מן הדת היהודית. אין להבין את המונחים האלה בדיוק כמו שהם נתפסים בהקשר האידיאולוגי היום. תפיסתם של הוויזיגותים הסתמכה על תפיסת עולמו של פאולוס, ודומה שהיא ערבבה בין רעיון השבט הטבעי ובין המושג העל־טבעי עם נבחר. הנוצרים אמנם האמינו שהאל נטש את היהודים, אבל העובדה שהיו בעבר בחירי האל עדיין דבקה בהם במובן השלילי, במובן של לא עוד, של מי שהוחלפו ושוב אינם אלא פגר מטפיזי, קליפה דתית ריקה, ובתור שכזאת עדיין נודעת לה חשיבות על־טבעית שלבשה אופי שטני במידת מה.

זה זמן רב ראו בעצמם העברים או היהודים עם, קבוצה אתנית נפרדת, וכך נתפסו בעיני אחרים. הדת שניתנה להם (או שקיבלו עליהם) באמצעות משה הייתה מהפכנית כל כך עד שנדרשו מאות שנים של מאבק פנימי לפני שעלה בידם לקבל אותה במלואה. וכשעשו זאת לבסוף הטמיעו את הרגשת השליחות הדתית, הברית והבחירה, בתוך מה שעשה אותם לעם נפרד, וכך נשזרו לאומיותם ודתם לבלי הפרד.

הזיקה הזאת בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה. משנכשל ישו בניסיונו להמיר את דתם של היהודים מבפנים הפיץ פאולוס את בשורתו מחוץ לעם היהודי. הוא ייסד דת אוניברסלית (קתולית) פתוחה לכול וקרא לבני עמו העברים להצטרף אליה. רוב היהודים לא נענו לקריאה; לאמיתו של דבר מיזגו יהודי התפוצות את הדת והלאום יחד מתוך עימות עם האתגר שהציבה לפניהם הנצרות של פאולוס ומתוך הגנה על היותם בחיריו הבלעדיים של אלוהים.

שליטיה הוויזיגותים של ספרד ראו בקריאתו של פאולוס לעם היהודי הצעה שתוקפה לא פג, וכשהטילו מאחוריה את כל עוצמת הכפייה שבידם הביאו לידי כניעתם של יהודים רבים לצלב. האם חדלו המומרים האלה להיות יהודים או עברים? בוודאי שלא, השיבו הוויזיגותים; אילו טענו אחרת היו מודים בצדקתם של הרבנים. היהודים יכולים לחזור בהם מטעותם הדתית, ועדיין להישאר מה שהיו מן הבחינה האתנית“ – עברים, או יהודים.

הרדיפות מחריפות

העשורים האחרונים של שלטון הוויזיגותים (711-681 בקירוב) היו תקופה אכזרית ביותר ליהודים המוטבלים והלא־מוטבלים כאחד. בשנת 681 אסר המלך החדש, ארוויג (Erwig), על הפולחן היהודי בקרב שתי הקבוצות. קיום מצוות חג יהודי נענש במלקות, בתלישת שיער, בהחרמת רכוש ובהגליה. אישה שמלה את בנה הסתכנה בכריתת אפה, בבחינת עין תחת עין. המלך הבא, אגיקה, אסר על קשרי מסחר כלשהם בין יהודים לנוצרים, ובכך פגע פגיעה אנושה בסחר הבינלאומי של היהודים. בינתיים הלך והתעצם בצפון אפריקה כוחם של המוסלמים והמלך חשד שהיהודים תומכים בהם. באוזני מועצת הבישופים טען אגיקה שיש לו הוכחות לבוגדנותם של היהודים, והציע להעמיד לפניהם בררה – להשתחרר ״מן השגיאה שעשו אבותיהם״ או ״להיקצר בחרמש הצדק״, נוסחה שנודף ממנה ריח של רצח המוני. המועצה דחתה את הצעתו המרחיקה לכת, אבל קבעה שהיהודים יהיו עבדי הכתר. מעתה נאסר עליהם לקיים את יהדותם מכול וכול. נגזר שכל הילדים היהודים יילקחו מהוריהם בגיל שבע ויימסרו לחינוך במשפחות נוצריות – צו פרעוני ביומרתו, על כל פנים על הנייר.

בימי שלטונו של אגיקה נקבע לראשונה עקרון ״עבדות היהודים״((servitus iudaeorum – היהודים הם עבדי המלך. אגיקה התכוון לכך במשמעות המילולית, כלומר שהיהודים יהיו עבדים ממש; אבל למרבה האירוניה, כשנעשה הכלל הזה לעקרון יסוד באירופה הנוצרית נודעו לו תוצאות חיוביות על היהודים, מפני שבתור רכוש המלך היו נתונים להגנתו. איש מלבדו לא היה רשאי לשעבדם ולהיות בעליהם, ונאסר על אצילים עוינים ומועצות עירוניות להרוג אותם ולבזוז את רכושם. מצד אחר, שלא כמו הצמיתים האחרים, נהנו היהודים מחופש תנועה, הותר להם לעקור ממקום למקום, לעסוק במסחר ואף להשיג כל מיני זכויות והקלות. המשמעות המעשית של ה״צמיתות״ שלהם הייתה כלכלית: הכתר שמר לעצמו את הזכות לנצל ולסחוט אותם מבחינה כספית. כך אירע שהצמיתות הייתה ליהודים לנכס, הגדרת מעמד שאפשרה את עצם קיומם באירופה הנוצרית לעתיד לבוא.

המוסלמים באים

בשלהי אפריל 711 חצו לוחמים ערבים וברברים, ובראשם טאריק בן זיאד, את המצר הצר שמפריד את אירופה מאפריקה ונחתו על הצוק שנקרא בימינו גיברלטר(ג׳בּל טאריק, או הר טאריק). זה היה רגע מכריע בתולדות המערב, תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. כך החלו 700 שנה של שלטון מוסלמי בספרד.

טאריק ניצח והרג את רודריך, המלך הוויזיגותי האחרון, ופתח בהתקדמות מהירה לעבר טולדו, הפרס הזוהר של פלישתו. אבל מלחמת הבזק שלו הייתה נועזת מכדי להצליח בלי סיוע מקומי. צבאו מנה 12 אלף איש בלבד והוא נזקק לבעלי ברית שיחפו על עורפו ויחזיקו בערים הכבושות. בעל הברית הזה נמצא לו בסיעה של איכרים איברו־רומים שקצו בשלטון הגותים – וביהודים.

כמעט בכל מקום קיבלו היהודים את טאריק כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים, ובכך אפשרו ללוחמיו של טאריק להמשיך במערכה הפעילה. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על התפקיד שמילאו בעת הפלישה, ואילו מקורות נוצריים גינו, כמובן, את פעילותם. היהודים עצמם בחרו להגדיר את ידידיהם ואויביהם לפי יחסם כלפיהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שזה מאה שנה מנסה להכחידם? אבל ״בגידת היהודים״ קנתה לה שביתה בזיכרון הנוצרים, ו־800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, הפיחו בה חיים והשתמשו בה כאמתלה לרדוף לא את היהודים דווקא, אלא בייחוד את האנוסים.

בעשרים השנים שלאחר מכן נמשכה הסתערותם של המוסלמים על אירופה. מפעם לפעם היה צבא מוסלמי עובר את הפירנאים ועולה בעמק הרון, עד אותה פשיטה עמוקה לדרום־מזרח צרפת שנבלמה בידי קרל מרטל בשערי פואטייה בשנת 732. בכך קטע מרטל, ״הפטיש הגדול״, את רצף כיבושי הערבים שהחל כמאה שנה לפני כן במדבריות ערב, וקנה לו תהילת עולם בזיכרונה של אירופה בתור מושיע הנצרות.

היהודים – לא מתוך תוכנית כוללת ומרחיקת ראות דווקא – סייעו אפוא למוסלמים בימים שאלה הציבו בפני אירופה הנוצרית את האתגר החמור ביותר. ובאותה שנה, גם זה בבלי דעת, החלו היהודים במסע שעתיד להעלותם לאחת הפסגות החברתיות והתרבותיות הגבוהות ביותר בתולדותיהם.

בעקבות החרב באו ההגירות. תחילה מצפון אפריקה ואחר כך מכל רחבי האימפריה המוסלמית זרמו ובאו אל תוך ספרד ערבים, ברברים, סורים, תימנים, סלאבים ויהודים. ספרד קרצה להם כעולם חדש ומפתה – חלק מהם נמשכו אחר השלל וההרפתקה, אחרים ביקשו להם התחלה חדשה. בעיני אנשי הסהרה והרי האטלס נודע לספרד כוח המשיכה האגדי שיש לתרבות עירונית על עמי נוודים. מוסלמים עניים מאזורים אחרים שאפו להצטרף אל הכת השלטת רבת־הזכויות. וכמו מהגרים בכל מקום ביקשו רבים מהם להניח מאחור יריבים, נושים, אבות עריצים, זיכרונות מכאיבים או את המזל הרע שרדף אותם עד כה.

גם יהודים נסחפו עם הזרמים האלה. עכשיו שהאימפריה המוסלמית נמשכת ברציפות ממערב הודו ועד חופי האוקיינוס האטלנטי חיו רוב היהודים, זו הפעם הראשונה, באימפריה אחת ובתרבות שלטת יחידה. (יהודים אשכנזים, או אבותיהם, כמעט לא היו קיימים עדיין.)¹⁴ ספרד היהודית, שהשתחררה מרדיפות הוויזיגותים, הייתה חלק מאותה ארץ מפתה; ועכשיו, באמצעות מערכת המסחר, התקשורת והמשפט של האימפריה, חודשו הקשרים בין יהודי ספרד ובין הקהילות היהודיות שבמזרח, ובהן מרכזי התורה הגדולים בבבל. לכן לא זו בלבד שספרד היהודית זכתה לתחייה דמוגרפית, אלא שבפרק זמן של מאות שנים אחדות הייתה הארץ יעד מבוקש ליהודים שעל סף הנדודים, מצב שיהודים מצויים בו לעתים קרובות.

התמורות הדמוגרפיות האלה הגיעו לשיאן בתקופת שלטונם של בני אומיה, ששלטו בספרד כ־250 שנה, כמעט עד סוף האלף הראשון. כל אותו הזמן לא סבלו היהודים משום רדיפה רשמית, תופעה נדירה בתולדות העם היהודי בתפוצות. התנכלויות חברתיות אמנם היו קיימות, אבל חסדי הממשל פיצו עליהן. השליטים מבית אומיה הסתמכו על לא־ערבים בתור עוזריהם הנאמנים ביותר. הערבים התקוממו לא פעם נגד נסיכיהם ועמדו במאבק מתמיד אלה באלה, ואילו הנוצרים, ובייחוד היהודים, היו חלשים מכדי לשאוף לשלטון; ההסתמכות על לא־ערבים בתור יועצים, אנשי כספים וכדומה הייתה חלק ממדיניות כוללת שהנהיג עבד א־רחמן הראשון, מייסד השושלת, שמילא את צבאו בברברים, ייבא לוחמים סלאבים מן הבלקן וגייס אפריקאים שחורים בתור שומרי ראשו.

חשוב לא פחות מזה היה השינוי בתרמיתם של היהודים, שהיה מעוגן גם במיתולוגיה של בית אומיה. אחת מאגדות היסוד של השושלת מספרת על חוזה עתידות יהודי שהציל את חייו של עבד א־רחמן הראשון הצעיר, ניבא את עליית השושלת לגדולה וסיפק את הצידוק לשלטונה – שינוי של ממש לעומת הדימוי השטני של היהודים בימי הוויזיגותים!

ואף על פי כן לא היה הכול ורוד. בימי בית אומיה התגבש מעמדם המשפטי הנחות של היהודים והנוצרים בחברה המוסלמית, כמו שהורה הנביא מוחמד ותיקנו צאצאיו הסונים. בקוראן נקט מוחמד לשון גסה ואלימה כלפי היהודים (מפני ששבטי היהודים של ערב סירבו להכיר בו בתור ״רַסול אללה״, שליח האל), אבל הוא הכיר במשה ובישו בתור נביאי אמת והכין את הקרקע לדוקטרינת ה״ד׳מי״. לפי התפיסה הסובלנית־המתנשאת הזאת הנוצרים והיהודים, אף על פי שהם כופרים, הם ״עמי הספר״, ולכן הם ראויים להגנת המוסלמים כל עוד הם כנועים מבחינה פוליטית ומשלמים מם גולגולת.

בזכות ״מס הכופרים״ השתלמה הסובלנות לממסד המוסלמי. המדינה נזקקה לכסף, ותומכי הגישה הסובלנית טענו שמדיניותם נכונה מבחינה דתית וגם רווחית מבחינה כספית, מעין מצווה ששכרה בצדה. אחרים, טהרנים או קנאים יותר לדתם, קראו לאסלם את כל העמים הכבושים, אבל הם היו במיעוט. הממשל המוסלמי היה זקוק לכופרים: ״יותר מאמינים – פחות משלמי מסים״, גרסה התפיסה הריאליסטית. על כל פנים הדוקטרינה הרשמית התנגדה לאסלום בכפייה: על החרב לשמש להרחבת שלטון המוסלמים, אבל האמונה באללה ובמוחמד נביאו חייבת לבוא מרצון.

התוצאה הייתה מעורבת. במאות השנים שלאחר מכן אכן אירעה התאסלמות המונית של תושבי איבריה, אם מתוך פחד, תאוות בצע, לחצים חברתיים וחששות כלכליים, ואם בשל הרצון ללכת בתלם, להצטרף אל הקבוצה השלטת או להימנע ממס הכופרים. קצב ההתאסלמות היה אטי בתחילה, אבל הוא גבר והלך ובשלהי האלף כבר היה לזרם סוחף. בשיא שלטונה של שושלת בית אומיה נאמד מספרם של המוסלמים החדשים בחמישה מיליון לפחות, רובם קתולים לשעבר ומיעוטם יהודים לשעבר.

כאן יש לנקוט לשון זהירה. למילה ״התאסלמות״ יש שני מובנים בסיפורנו, האחד דתי והאחד תרבותי כללי. נוצרים ויהודים רבים שהתנגדו לאסלאם בתור דת קיבלו והטמיעו את תרבותה, לשונה וטעמיה של העילית המוסלמית. גם את ה״הסתערבות״ – מונח כפול־משמעות אחר – יש להבין במשמעות התרבותית הרחבה ולא במובן האתני הטהור. הערבים האתניים היו מיעוט בספרד, אבל רוב בני הקבוצות האחרות נטמעו בתרבות הערבית השלטת וסיגלו לעצמם את מנהגיהם, לשונם, לבושם, מאכליהם, עיצוביהם האמנותיים ואפילו את שפת הגוף של הערבים, כמו שהובאו מבגדאד, דמשק וצפון אפריקה. המעמדות המשכילים, ובהם נוצרים ויהודים, שלטו היטב בשירה ובהרמזים הספרותיים הערביים.

השתלבותם של נוצרים ויהודים בערביות התאפשרה בזכות הצדדים החילוניים הרבים של התרבות הערבית. האסלאם אמנם רואה זיקה בין דת למדינה, אבל הוא יכול להרשות לתחום רחב של נושאים תרבותיים להיות חופשיים מהשפעת הדת, וכך אמנם אירע בתור הזהב של התרבות הערבית. אמנות, שירה, מדע, בלשנות, מוזיקה, מנהגים ואומנות עמדו בראש מעייניהם של בני המעמד הערבי המשכיל, ויהודים וקתולים יכלו להשתלב בו בלי לוותר על ייחודם הדתי. החילון היחסי בתחומים רחבים של החיים, שהאסלאם הפונדמנטליסטי של ימינו דוחה בשאט נפש, היה קיים בתור הזהב של האסלאם ובוודאי היה אחד מסיבותיו.

התבוללותם של הנוצרים בערביות הולידה בספרד את תופעת ה״מסתערבים״(mozarabs) נוצרים דוברי ערבית, לבושים ונראים כערבים לכל דבר, הולכים לכנסייה להתוודות או להשתתף במיסה, ואחר כך, בשווקים ובבתים ובגנים ובנסיבות חילוניות אחרות הם נוהגים כמו שאר האוכלוסייה, מזמרים ומדקלמים שירים בערבית או מתווכחים על סוגיות בדקדוק הערבי.

* הכוונה ללא־מוסלמים שנטמעו בתרבות הערבית. אין לשמוע בכך הסוואה או העמדת

פנים, כמו שמשתמע מן השימוש הצבאי הנפוץ במילה בעברית של ימינו.

תופעה דומה התקיימה גם בקרב יהודים, אם כי לא יוחד לה מונח נפרד. בסופו של דבר התבוללו יהודי ספרד בתרבות הערבית עד כדי כך שיש מידה של צדק בגישתם של היסטוריונים ערבים בני ימינו כשהם מונים את אבו עמראן מוסא – הידוע יותר בשם רבי משה בן מימון או רמב״ם – בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית.

ח׳ליפות קורדובה

במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי.

״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל כך, והמדינה מנצחת כל כך,״ כתב היסטוריון ערבי מודרני בהתלהבות. הוא אף קשר לקורדובה כתרים בתור ״העיר התרבותית ביותר באירופה״ – לא שבח מופרז כל כך, שכן אירופה הנוצרית פיגרה באותו הזמן אחרי העולם הערבי בתרבותה ובדרגת עיורה. בני אומיה היו פטרונים מושבעים של אמנות ולמדנות. הם קיבצו סביבם משוררים, בלשנים, מוזיקאים, אדריכלים, קליגרפים ומלומדים, ועודדו את העילית השלטונית והחברתית ללכת בדרכם. הם ייסדו אוניברסיטה ועשרות בתי ספר, נתנו את חסותם לכתיבת ספרים והקימו ספרייה מלכותית מפוארת.

העיסוק בלשון על כל צורותיה היה תחום התרבות הנפוץ ביותר באל־אנדלוס. השירה הייתה חלק לא נפרד משגרת יומה של העילית השלטת. מן הגס ועד המעודן, מדימויים מנופחים ועד צירופים דקי הבעה של מילים ורגשות, המשוררים הערבים (ועד מהרה גם העברים) כתבו על כל דבר בשמים ממעל ובארץ מתחת – על ידידות, שאפתנות ואהבה, על מצוקות הגורל האישי ועל תענוגות המין והנאות השולחן, וגם על מטפיזיקה והמצבים הנעלים של האמונה הדתית. השירה – על כל פנים החריזה – הייתה גם אמצעי תקשורת יומיומי ושימשה בכתיבת מכתבים, בהעברת מסרים סמויים, בדברי שבח והלל, ברמיזות ובכפל לשון, ולפעמים גם בתככים ובהפצת דיבות. זה היה כלי של חיים ומוות. השירה הייתה החיים, והחיים עצמם נהיו באמצעות דימויים, מטפורות, מקצבים ומשקלים.

אין פלא אפוא שהמאה העשירית הייתה גם תור הזהב של יהודי ספרד. לא זו בלבד שיהודים־ערבים ונוצרים מסתערבים התקבלו בסובלנות, אלא הם אף מונו למשרות רמות בניהול המדינה. הח׳ליפים היו סובלניים בטבעם ובחינוכם ולא נתנו אמון בסיעות ערביות רבות עוצמה, והעדיפו להסתמך על ד׳מי חסרי כוח פוליטי. מיתוס ״ספרד של שלוש הדתות״ היה קרוב ביותר להתממש לא תחת הצלב אלא תחת הסהר של בית אומיה (ויורשיהם במאה השתים־עשרה). היהודים היו נחותים מבחינה משפטית וחברתית וכרעו תחת נטל המסים, אבל היו מוגנים בחסות מדיניותו של הח׳ליף לנהוג בהגינות במיעוטים, והורשו לקיים את דתם ולהישמע לחוקיהם האוטונומיים. הותר להם להיות בעלי קרקע, לעבוד ברוב המקצועות, להתערב בחוגי לא־יהודים ולהגר כרצונם – אם כי מעטים בלבד רצו בכך; אדרבה, המוני יהודים נהרו לתוך אל־אנדלוס כל שנות המאה העשירית. המעטים שעזבו עברו בדרך כלל לארצות הנוצריות שבצפון – לאון, קסטיליה הישנה ונווארה – שבהן היו עתה היהודים נסבלים מתוך איבה. בעקבות הסוחרים הנוצרים המסתערבים החלו היהודים להקים בארצות האלה בסיסי מסחר משלהם, שמהם צמחו לימים הקהילות היהודיות של ספרד הנוצרית. ככל שגדל עושרם ומספרם של יהודי אנדלוסיה גבר גם ביטחונם וזהותם התרבותית נעשתה מודגשת יותר, הן ביחס ללא־יהודים והן ביחס למרכזים היהודיים הוותיקים מחוץ לספרד.

כמו ברוב ארצות המוסלמים הייתה גם אל־אנדלוס חברה עירונית מאוד. בימים שבהם בערים פרנקיות מרכזיות כמו אקס לה שאפל (Aix la Chapelle), בירתו של קרל הגדול, ישבו כמה אלפי תושבים בלבד, מנו אוכלוסיהן של כרכים מוסלמיים גדולים כגון בגדאד, סמרקאנד ודמשק מאות אלפי תושבים, ובקורדובה התקרבה האוכלוסייה לחצי מיליון נפש. היו גם מרכזים עירוניים קטנים יותר, ובהם סוויליה, גרנדה, מלגה, סרגוסה וטולדו. גודלו העצום של העולם המוסלמי(״דאר אל אסלאם״) – מהודו ועד ספרד ומסמרקאנד ועד מוזמביק – העמיד לרשות המוסלמים מערכת אחידה למחצה של שפה, משפט ומטבע ואפשר מסחר בינלאומי מסועף. דינר הזהב היה מטבע מקובל בכל מקום, ולפעמים הסכימו סוחרים לקבל גם הוראות תשלום (שנקראו (Suftadja. בחסות עוצמתו של הח׳ליף הקימו המוסלמים צי סוחר שהפליג ברחבי הים התיכון (בדרך כלל לאורך החופים, מאחר שאפילו הח׳ליף לא יכול להגן עליהן מפני סערות). המוסלמים נעזרו ביהודים ובמסתערבים כדי לסחור עם הארצות הנוצריות, ובסוחרים יזמים – פעמים רבות גם הם יהודים – כדי לסחור עם הודו, סין, מרכז אסיה והמקומות המרוחקים שבפאתי דאר אל אסלאם. הסוחרים העדיפו בדרך כלל את נתיבי הים המוכרים והשלווים על פני השיירות המסורבלות ההולכות ביבשה – והיהודים העדיפו אותן עוד יותר, מפני שספינות, בניגוד לגמלים, אינן חייבות לעצור עם כניסת השבת.

זרם איתן של כסף נכנם אל אוצר הח׳ליף בזכות השגשוג הכלכלי. ההכנסה המלכותית, רובה מהיטלים ומכסים על מסחר, עמדה על מאה אלף מטילי זהב בממוצע לשנה. חסדאי אבן שפרוט, רופאו של הח׳ליף ואיש סודו הפוליטי, הוא שמביא את המספר הזה. יש לשער שחסדאי ידע על מה הוא מדבר, מפני ששימש גם בתפקיד הממונה על המכסים, שליחו ויועצו הראשי של הח׳ליף.

ראה: האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל-הוצ' כתר-2009-עמ'39-37

ה״ח׳ליף״ היהודי

היהודי הבכיר ביותר בח׳ליפות, חסדאי אבן שפרוט, עלה לגדולה בסולם היעיל היחיד, שגם הוא שברירי וחלקלק תמיד, שקיים במשטר של שלטון אישי – אמונו וחסדו של הח׳ליף. הרופא הצעיר, המבריק והשאפתן היה לחצרן, דיפלומט ומדינאי מהוקצע, שהקפיד לשמור על שני הנכסים היקרים ביותר ללבו של אדונו – גופו ואוצרו. עבד א־רחמן השלישי היה זהיר מכדי למנות יהודי באורח רשמי לשר האוצר שלו, ונבון מכדי שלא להיעזר בכישוריו ובשירותיו של חסדאי, ולכן מינה אותו לנציב המכס – מקור ההכנסה העיקרי של השלטון – ולא מינה איש מעליו. חסדאי היה מעורב גם במשימות עדינות בחוץ לארץ. היה עליו לעמוד על המשמר בלי הרף, לדאוג למלא את כל רצונותיו וגחמותיו של אדונו(אם כי עבד א־רחמן השלישי לא היה שליט גחמני ביותר), ולהיזהר כל העת מן הקנאה והתככים של נכבדים יריבים, שלא פעם ניצלו את יהדותו של חסדאי כדי לנגח אותו. ״הנביא, שאינך מכובד אלא למענו,/ אומר זה [היהודי] עליו ששקרן הוא״, גער פעם איש דת זועם בח׳ליף בפומבי.

ואכן חסדאי לא הסתיר את יהדותו. הח׳ליף מינה אותו לעמוד בראש כל הקהילות היהודיות באל־אנדלוס. היהודים קראו לו ״נשיא״, ובכמה מובנים שימש להם בן דמותו של הח׳ליף עצמו; הוא סיפק ליהודים הגנה, גישה לשלטון, עסקים ומינויים, ובתמורה קיבל מהם שפע של כבוד וחנופה, מקצתם, כמובן, בחרוזים. כשם שח׳ליפות אומיה קראה תיגר על עליונותה של בגדאד כך חתר חסדאי לשחרר את אל־אנדלוס היהודית מסמכותם של חכמי בבל. הוא היה חצרן עד עמקי נשמתו, הכיר על בוריים את מנהגי הערבים, ולפי דוגמת הח׳ליף השתדל גם הוא למשוך אל קורדובה משוררים, בלשנים ומדענים יהודים כדי שישתמשו בעברית, ובכך יחיו אותה ויכשירו אותה לשימושים חילוניים. ביתו המהודר היה בית ועד לאנשי רוח ומדע בתחומים כגון אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה, והוא מימן את עבודתם וסייע להוציא לאור את ספריהם. שליחיו נסעו ברחבי הפזורה היהודית ואספו ספרים והזמינו רבנים ואינטלקטואלים יהודים לבוא לקורדובה.

עד הזמן ההוא סבלה התרבות היהודית בספרד ממגבלה כפולה: היא עסקה בענייני הלכה בלבד, וגם בהם לא הייתה סמכותה שלמה. כל הסוגיות החשובות נידונו ונפסקו בבבל, שם נכתבה הגרסה העיקרית של התלמוד, ומשם הוסיפו חכמי ההלכה בני הזמן – הגאונים – להקרין את סמכותם על העולם היהודי כולו עוד כמה מאות שנים. בספרד לא היו חכמי תלמוד שכאלה, אבל דומה שהסיבה העיקרית לתלותה של יהדות ספרד בבבל הייתה היעדר מעמד והכרה, ולא מחסור בתלמידי חכמים דווקא. חסדאי נחלץ לשנות את המצב הזה. הוא ידע שקרנה של בבל כבר שוקעת, ואילו יהדות ספרד הצעירה, החיונית, צומחת במהירות בעושרה וביוקרתה.

כמו למוסדות שלטון חדשים אחרים – או להצהרות עצמאות – יש גם למוסד הרבני הזה מיתוס מכונן. יום אחד, כך מסופר, הפליג רבי משה בן חנוך, חכם תלמוד ידוע מאיטליה, עם אשתו ובנו בים, כשפתאום תקפו אוניות אנדלוסיות את ספינתם. אשתו של רבי משה הטביעה את עצמה כדי שלא תיאנס, ואילו הוא ובנו נפלו בשבי והובאו לקורדובה, ושם נפדו בידי הקהילה המקומית. בתחילה חי רבי משה באלמוניות, עד שיום אחד שמע את הרב המקומי, רבי נתן, מתקשה בפתרון סוגיה הלכתית. רבי משה הציע את התשובה בצניעות, ורבי נתן הכיר מיד שהזר גדול ממנו בתורה. הוא מונה (כנראה בידי חסדאי) לדיין ומורה ראשי של אל־אנדלוס כולה – לשמחתו הגדולה של הח׳ליף ״על שהיהודים בארצו שוב אינם זקוקים לחכמי בבל.״ המובאה הזאת נשמעת מהימנה למדי, אבל לשאר מרכיבי הסיפור יש סממנים של אגדה משיחית בזעיר אנפין: הופעתו הפתאומית של המושיע, סבלו ובדידותו בתחילה, ואחר כך התגלותו וההכרה המיידית בו. סביר יותר(ומעשי יותר) לשער שרבי משה הנודע בא לקורדובה מרצונו(ואולי היה בדרכו אליה כשקרה מה שקרה), מפני שידע שלימוד הגמרא בספרד כבר מפותח למדי וקרנה של הקהילה היהודית בספרד עולה. אבל האמת אינה טובה די הצורך בתור מיתוס מכונן; מעשה הצלה פלאי מרתק את הדמיון הרבה יותר מסיפור נדוש על צמיחה טבעית.

שני תהליכים התרחשו אפוא בתקופת כהונתו של חסדאי: ספרד היהודית זכתה למעמד מוכר של מעצמה תלמודית עצמאית, ובה־בעת קשרה קשרים עם התרבות החילונית(הערבית והיוונית המתורגמת לערבית) של התקופה. התרבות היהודית הרחיקה לכת מעבר ללימודי דת והקיפה את השירה, האמנות והמדע – והיא עשתה זאת ביצירתיות, לא מתוך חיקוי פשוט אלא על ידי עִברוּת התרבות, כלומר מתוך העשרתה בתכנים לשוניים ובהרמזים לשוניים ותרבותיים משלה.

יהודי ספרד לא זנחו את הברית עם אלוהי אבותיהם הנשגב, ועם זה למדו להכיר את התענוגות הארציים המזומנים לגברים ולנשים שמתעניינים בבריאה, ודעתם פתוחה לקלוט את הנאות השכל, הלשון, הדמיון, ואפילו – אם גם במשורה – החושים. זה ייחודו של ״תור הזהב״ של יהדות ספרד, שהחל בימי שושלת אומיה ונמשך זמן רב אחריה. אם נוסיף לכך את העובדה שיהודים באזורי הכפר חיו על האדמה, קרוב יותר אל תוצרתה, נקבל חוויית חיים שונה תכלית שינוי מזו של יהודי אשכנז ורחוקה למדי מן התדמית המקובלת של היהודי בגולה, שבחייו הגשמיים הוא שקוע בעיקר במסחר ובכספים, וחייו הרוחניים מוקדשים כמעט לחלוטין לקיום מצוות ולימוד תורה.

שבריריות וחלומות גדולה

חייו המלאים ומעמדו הרם של חסדאי, מעמד רב כוח ועם זה שברירי, מבשרים ומסמלים את תור הזהב של יהדות ספרד: חיים ארוכים, משופעים בהצלחות והישגים, לפעמים אף עטורי תהילה, ובה־בעת, ביסודו של דבר, תלויים על בלימה, בנויים על חולות נודדים ולא על סלע איתן, ואף על פי כן צולחים את הגלים בהפלגה חלקה למדי.

חסדאי ידע היטב את מגבלות הכוח של היהודים בפזורה. אין יהודי בעל השפעה אחר בימי הביניים שמילא תפקיד חשוב כל כך כמעצמה עולמית, ועם זה היטיב לדעת כמה הכול מעורער ואקראי. הנוצרים המסתערבים תלו את תקוותיהם במדינות הנוצריות החזקות שמסביבם, אבל ליהודים לא היה על מי להסתמך אלא על יהודים אחרים, שגם הם היו נטולי כוח ממשי. חסדאי התערב למען הקהילות היהודיות המדוכאות מחוץ לספרד, ניהל קשרי מכתבים, עשה חקירות והתעדכן כל העת במצב היהודים בארצות רבות. אבל מה שהצית את דמיונו יותר מכול היו הידיעות על ממלכה יהודית רחוקה, מעבר להרי אררט וקווקז – ממלכת הכוזרים, עם טורקי לוחם שחוגי העילית שלו קיבלו עליהם צורה מתונה של יהדות ושמרו עליה עד המאה העשירית.

במכתב מרתק בעברית ששלח באמצעות כמה מתווכים אל יוסף מלך הכוזרים תיאר חסדאי את תהילת ח׳ליפות קורדובה, את כלכלתה ומדיניותה ואת מעמדו הרם שלו, ושאל שאלות רבות על הממלכה היהודית האגדתית: איך פועלת ממשלתה? מיהם נתיניה? האם הכוזרים נלחמים בשבת? היש להם חישוב מתי יבוא המשיח ותתחיל אחרית הימים? חסדאי מבטיח למלך – בכנות? לתפארת המליצה? – ש״הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי״ ועובר ארצות וימים כדי לחזות במלך יהודי עצמאי, ב״גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל״. מילים שכאלה אינן יכולות לבוא אלא מפיו של יהודי שיודע שגדולתו ארעית, ומרגיש שכל כמה שהיהודים משולבים בחברה שבה הם חיים – והוא עצמו דוגמה מובהקת – עדיין הם אורחים לא רצויים תמיד, וכיסופיהם מלמדים שחסר להם דבר מה חיוני הן בארצם והן מעבר לאופק.

תשובתו של מלך הכוזרים, אם הייתה תשובה כל עיקר, לא נשמרה. התשובה כביכול שנפוצה באלף האחרון היא כנראה מעשה זיוף. וגם אם הזמין המלך יוסף את חסדאי לבוא ולבקר בארצו, לא נותר עוד זמן רב למימוש החלום: בשנת 965, זמן קצר אחרי מות חסדאי, כבשו הרוסים והחריבו את ממלכת הכוזרים. ענייני האדם הפכפכים וחולפים, וגם ח׳ליפות קורדובה עצמה החזיקה מעמד עוד שני ח׳ליפים בלבד ונפלה לבלי קום בשנת 1009, בראשית האלף החדש.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

פיצול ושגשוג: הממלכות הזעירות

שני הח׳ליפים האחרונים היו שונים זה מזה תכלית שינוי. חכם השני, כמו אביו, היה פוליטיקאי מנוסה ושליט שחונך לשלטון, משכיל אמיתי ואוהב ספר. עם מותו בשנת 976 עברה הממלכה החזקה ביותר באירופה לידי הישאם השני, נער בן שתים־עשרה שגדל להיות מנהיג צללים בלבד. כוח השלטון האמיתי היה נתון בידיו של הווזיר הראשי, אל־מנסור הידוע, שהנוצרים זוכרים אותו בתור אלמנסור המטיל אימה, שיצא למסעי שוד על ממלכות הנוצרים והיה בוזז את פעמוני כנסיותיהם בתור סמל להשפלתם. אל־מנסור היה מביא דוגמאות עפר ממערכותיו הצבאיות הרבות וציווה לטמון אותן בקברו אחרי מותו. כשמולאה צוואתו בשנת 1002 נקברה איתו גם הח׳ליפות כולה, אף על פי שהוא עצמו לא היה יכול לדעת זאת.

שבע שנים לאחר מכן מת בנו ויורשו של אל־מנסור בנסיבות מסתוריות, ובכך החלה תקופה ארוכה של תוהו ובוהו ומלחמות אזרחים. התברר שהח׳ליפות אינה מוסד יציב שכל נתיניו נאמנים לו, אלא פסיפס של קבוצות מרוכזות בעצמן ומעמדות עילית של גורמים אתניים, שהדבק שחיבר ביניהם היה עוצמתו האישית וכישרון שלטונו של הח׳ליף. ערבים, ברברים ו״סלאבים״ (מוסלמים בני אירופה) פתחו בעימות קטלני על ירושת הממלכה, שכולם יחד חברו להרוס. בתוך עשרים ושתיים שנה הוכתרו והודחו תשעה ח׳ליפים, ושלושה מהם שלטו יותר מפעם אחת. בינתיים נבזזה קורדובה, אזורי הכפר הידלדלו, בני אדם איבדו את פרנסתם ואת ביטחונם ובכל מקום נעשו מעשי זוועה: סיפור עצוב, שמזכיר לנו שהפוליטיקה וההיסטוריה הפוליטית חשובות יותר בקביעת היבטים אחרים של חיי האדם ממה שההיסטוריוגרפיה כיום מוכנה להודות.

הח׳ליפות, שהייתה מתה זה כבר, בוטלה רשמית ב־1031. אל־אנדלוס התפצלה לממלכות זעירות ששלטו בהן סיעות אתניות יריבות (ערבים אנדלוסים בסוויליה, ברברים בגרנדה, סלאבים בוולנסיה ואלמריה וכיוצא בזה). המדינות המוסלמיות הנפרדות איבדו את ההגמוניה האסטרטגית שלהן בחצי האי ועכשיו נאלצו להעלות מס לאחת הממלכות הנוצריות – היפוך תפקידים שציין את ראשית הרקונקיסטה, התהליך האטי של התפשטות שלטון הנצרות כלפי דרום, שהיה עתיד להימשך עוד כמאתיים שנה.

עם התפוררות הח׳ליפות התגבש סטטוס קוו חדש. הסדר החדש שקם בחצי האי אפשר לתרבות האנדלוסית, שעדיין לא נס לחה, להביא לידי ביטוי את כוחות היצירה שלה בתנאים החדשים שנוצרו. התברר שפיצול פוליטי ומידה של אלימות מורגלת, אקראית אבל מרוסנת – כמו באיטליה במאה החמש־עשרה – עולים בקנה אחד עם התאוששות הכלכלה ותסיסה מחודשת ופריחה בתחומי התרבות.

נושא התואר ח׳ליף נחשב לשליחו של הנביא, ולח׳ליפות הישנה אכן נודעה משמעות דתית, ששכנה תמיד מתחת לתרבותה הארצית. לשליטי המדינות הקיקיוניות לא הייתה שום יומרה דתית שכזאת וכל שאיפותיהם התמצו בעושר ובתהילה. רובם היו אנשי העולם הזה, ״שזיקתם הדתית לאסלאם שטחית… ועיקר עניינם נתון לשירה, לספרות ולאמנות בכללותה.״ התפוררות השלטון המרכזי עודדה את שגשוג האמנויות, מפני שהשליטים הקיקיוניים הרבים ניסו לחקות את פאר בית אומיה בחצרותיהם שלהם, וגם הגבירים היהודים הלכו בדרכם.

פסגה מתונה

המאה האחת־עשרה נחשבת בעיני רבים לשיאו הראשון של תור הזהב היהודי, אבל הדבר הזה נכון רק בתחום התרבות. התמונה בתחום הכלכלה אחידה פחות. קרקעותיהם ומסחרם של יהודים רבים נפגעו קשה בגלל המלחמות, ולראשונה הסתמנה הגירה ניכרת של יהודים אל ארצות הנוצרים שבצפון. מצד אחר היו השליטים הקיקיוניים נוחים יותר מח׳ליפי בית אומיה לקבל יהודים במשרות בכירות. שבעים שנה לפני כן לא יכול חסדאי אבן שפרוט להתמנות רשמית לשר האוצר בח׳ליפות קורדובה, ועתה היה היהודי אסמעיל אבן נע׳רילה – שהיהודים קראו לו שמואל הנגיד – הווזיר הגדול בממלכת גרנדה, ועוד יהודים שימשו במשרות רמות במקומות אחרים. יותר מבבל מקום אחר לפני העת החדשה נשפטו בני אדם בספרד של הימים ההם לפי תועלתם, לפעמים אפילו לפי כישוריהם, ולא לפי מוצאם ודתם דווקא. הסובלנות, אף על פי שלא נחשבה צו מוסרי, הייתה הנחת יסוד תועלתנית והלך רוח נפוץ וטבעי, ואולי זו הסיבה שהיא פעלה(פחות או יותר).

הממלכות הקיקיוניות תרמו רבות לתרבות הערבית, ועוד יותר מזה לתרבות היהודית. העברית הייתה לשפה השלטת בשירה היהודית; עלתה קרנם של לימודי התלמוד, ובה־בעת ניכרה התפתחות של ממש בפילוסופיה בקרב יהודי ספרד. שירים בעברית נכתבו בכל מקום, ובתוך כך הומצאו ביטויים, ניבים, נגזרות והטיות חדשים ורבים מספור, מקצתם מבריקים וגאוניים ומקצתם עציים במקצת (מפני שהיו חיקוי מכני של צורות ערביות). נושא מפתיע שעורר רגשות עזים היה הדקדוק העברי. דומה שהתחום היובשני הזה הועמד על בסיס שיטתי(בידי יהודה חַיוּג׳ ובייחוד יונה אִבּן גִ׳נאח); ויחד עם ההתקדמות בחקר הסמנטיקה העברית סייע הדבר למפרשי המקרא לבחון מחדש את הטקסטים המקראיים ולהתפלמס על נושא מכריע בחשיבותו – פירוש דברי האל. בשל כך גדלה חשיבותו של חקר הלשון בקרב היהודים כמו בקרב הערבים, ובכמה מובנים הטרימה את עבודתם של ההומניסטים האירופים במאה השש־עשרה. כשפרסם אבן ג׳נאח את ספריו עבי הכרס על הדקדוק העברי(הוא התבסס על חיוג׳, אבל גם מתח עליו ביקורת חריפה) הייתה המחלוקת עזה כל כך עד ששמואל הנגיד עצמו, היהודי הבכיר ביותר באותה מאה, ראה צורך להתערב בה. על הכף היו מוטלות סוגיות כבדות משקל כגון שורשים שילשיים יוצאים מן הכלל – לא סוגיה מסעירה כשהיא לעצמה, אבל חשובה לפירוש המקרא – וגם עתידם ושמם הטוב של המלומדים.

שמואל הנגיד החזיק במשרה הרמה ביותר מכל יהודי ספרד לדורותיהם, אבל היה גם מלומד בעל שם בדורו ואחד המשוררים העבריים החשובים ביותר בכל הדורות. בתור הווזיר הראשי של גרנדה היה מעמדו גבוה משל חסדאי אבן שפרוט, על כל פנים מבחינה רשמית, אבל בפועל הייתה סמכותו מוגבלת ומקומית הרבה יותר, מפני ששירת רק את מדינת גרנדה הקטנה, השקועה בתככים ובפוליטיקה מקומית. איש בעל יכולות מפליאות היה, אבל כישרונו החשוב ביותר היה יכולתו לעשות שימוש פוליטי הולם בכישוריו האחרים, כלומר לנצל אותם בתור מנופי כוח.

רשימת הקשרים, התככים והמלחמות האינסופיות שבהם היה שמואל הנגיד מעורב ארוכה מכדי לפרטה. פורה לא פחות היה מפעלו הספרותי: שלושה ספרי שירים, שרבים מהם עדיין מרתקים את הקורא בן ימינו, מילון מונחים מקראיים, חיבורים על דקדוק עברי וסוגיות תלמודיות (הוא היה גם הרב הראשי של יהודי גרנדה ותלמידו של רבי חנוך בן משה). יצירתו הנועזת ביותר היא ניתוח פולמוסי של הסתירות בקוראן, שעליו הגיב המלומד המוסלמי אבן חזם בחשיפת הסתירות בתנ״ך. ביסודו של דבר צדקו שניהם, ושניהם גם יחד – בלי כוונה תחילה – העמידו את הבסיס לביקורת הקנונית של המקרא והקוראן. מה שמייחד את הפולמוס הזה הוא עצם קיומו: לא זו בלבד שיהודי עומד בראש מדינה מוסלמית, אלא הוא אף מותח ביקורת גלויה על דתה – תופעה יוצאת דופן בסובלנותה אפילו לאותה תקופה. (השוו, לדוגמה, את התגובות החריפות של האסלאמיסטים בימינו על כל ביקורת קלה שבקלות על הקוראן.) לגל האסלאמי שעתיד היה לשטוף את ספרד במהרה היו כמה קובלנות ממשיות להזין בהן את קנאותו.

היסטוריונים יהודים הוקסמו מאישיותו המרתקת של שמואל הנגיד וראו בו את התגלמות תור הזהב של יהודי ספרד. אבל רום מעלתו הפוליטי היה בסופו של דבר מקרה יוצא דופן שהתבסס על אישיותו שלו ושל אחרים, והוא הסתיים בכי רע. אחרי מותו מונה בנו יהוסף לווזיר ולרב, אבל מאחר שלא ניחן בכישורי אביו נפל יהוסף קורבן לאויביו. הוא ניסה להימלט מן הארמון בבושת פנים, מחופש לאפריקאי שחור, אבל התגלה ונטבח במקום. אחרי מותו פרצו בשכונות היהודיות של גרנדה פרעות רצחניות, שניזונו גם מן השנאה כלפי שמואל הנגיד ובנו. האסון שבו מסתיימת הפרשה מאלף לא פחות מגדולתו לשעבר של שמואל הנגיד. רק אם נתבונן בשני הקצוות גם יחד, ובאופיים האישי, נוכל להבין את חשיבותה של פרשת שמואל הנגיד בימים ההפכפכים ההם, כל כמה שהיו תור זהב.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 46-42

אבן גבירול או אַוויסֶבּרוֹן?

מעל לכל הסופרים האחרים בספרד של תור הזהב מתנשאת דמותו של שלמה אבן גבירול, איש עגמומי, לפעמים מר נפש, משורר גאוני שחש בנוח גם בענייני העולם הזה וגם במחוזות הנשגבים של ההגות העילאית. לא היו לו מתחרים בכתיבת שירה עברית צחה, וכל אדם בספרד ידע זאת, ובכלל זה הוא עצמו. הרגשת האפסות המטפיזית שלו ועליונותו הפיוטית – ההכרה שאין לו שום חשיבות ביקום, ועם זה הוא ראוי להיות ראש וראשון לבני האדם – העמידה ניגוד מרתק. הוא התייתם בילדותו והיה חולה, לא מצודד בעיני נשים ולמעשה ערירי כמעט לחלוטין, ואף על פי כן נהג לא פעם מתוך התנשאות, כדרכו של גאון המודע לגאוניותו בקרב הנעלים ממנו במעמדם החברתי, שנחשבים בעיניו לנחותים ביכולתם הרוחנית. הוא ניחן בשפע של כישרונות. בשנות חיים מעטות משל מוצרט עלה בידו להפיק חיבורים מכל הסוגים: מדברי חנופה מחורזים לימי הולדת שנכתבו תמורת כסף, שירים ליריים עמוקים, התגלויות אישיות, שירה מטפיזית, מזמורים, תפילות, חידות, דברי מוסר, שירים המתארים נופי ארץ ורגשות ושאיפות אנושיות מורכבות, ומחאות כנגד ״ריקנות העולם״(ענייני העולם הזה). פאר יצירתו הוא הספר כתר מלכות, עיון פילוסופי־פיוטי במסתרי האל ומעשה הבריאה. רבנים ראו בספר הזה יצירה יהודית כל כך במהותה עד ששילבו חלקים ממנה במחזור התפילה; ועם זה הגותו הפילוסופית הטהורה של אבן גבירול על נושאים דומים, חיבורו הניאו־אפלטוני מקור החיים (שנודע בשמו fons vitae לדורות של קוראי לטינית), נכתב בערבית והיה נטול תוכן יהודי עד כדי כך שיוחס למחבר מוסלמי עלום ששמו אוויסברון (Avicebron), ורק במאה התשע־עשרה הוכר כיצירתו של אבן גבירול. השניות הזאת בין זהותו הפילוסופית והיהודית של אבן גבירול חוזרת ונשנית גם אצל אנשי רוח יהודים ספרדים אחרים (ובהם גם הרמב״ם); ובמובנים רבים נשוב וניתקל בה בקרב אינטלקטואלים בני אנוסים במאה השש־עשרה והשבע־עשרה (ובאורח שונה במקצת גם בקרב יהודים בימינו).

אור הסהר מקדיר

משטר המדינות הקיקיוניות בא אל קצו בעשור האחרון של המאה האחת־ עשרה. הוא קרס בגלל חולשתו הפנימית ותחת מהלומותיהן של שתי תנועות צלבניות. משני עברי הקו המפריד בין מוסלמים לנוצרים נשמע צחצוח החרבות של מלחמת קודש. צבא של נושאי צלב נוצרים נערך לצאת אל ארץ הקודש ולחלץ את ירושלים מידי המוסלמים, ובאיבריה, חמש־עשרה שנים לפני כן, כבר יצא הצפון הנוצרי למתקפה בראשות אלפונסו השישי מלך קסטיליה. עכשיו לא היה ספק עוד שהנוצרים הם הכוח החיוני בספרד, כוח רענן, חזק ונחוש יותר, נטול ספקות וחופשי מן הפינוק והרדיפה אחרי מנעמי החיים שאפיינו את יריבו המוסלמי.

כשנפלה טולדו, בירתה של איבריה העתיקה, בידי אלפונסו השישי ב־1085 השיגה הרקונקיסטה שיא חדש. הנוצרים המנצחים הרגישו שהגיעו למחצית הדרך אל ירושלים שלהם. השליטים המוסלמים עמדו לפני דילמה קשה: להיכנע לפני הסתערות הנוצרים או לבקש את עזרתם של הלוחמים הברברים, הקשוחים והקנאים יותר שבמדבריות מרוקו, שאולי יצילו את אנדלוסיה אבל יסתמו את הגולל על אורח חייהם. בין כך ובין כך לא יהיו עוד החיים כמו שהיו, זאת ידע אל־מוּתאמיד, הנסיך המשורר ששלט בסוויליה, כשהחליט החלטה גורלית להזעיק לעזרה את צבאות הברברים.

הוא צדק. הצבאות הברבריים היו מונעים בשאיפה צלבנית משלהם – רוח הג׳יהאד – שכוונה (כמו אצל קנאי הג׳יהאד בימינו) לא נגד הכופרים בלבד אלא גם נגד האסלאם המתון. הם בלמו את הסתערות הנוצרים מקסטיליה, אבל בה־בעת פירקו את המדינות המוסלמיות הזעירות (אל־מותאמיד נשלח למרוקו בשלשלאות), וכפו על הארץ כולה שלטון אסלאמי מחמיר ונטול סובלנות כמעט לחלוטין.

הברברים האלה נמנו עם המוראביטון (Almorávides) הסגפנים, אחווה צבאית שדתה הייתה טהרנית ולא למדנית. בימינו בוודאי היו נחשבים לפונדמנטליסטים בשל השילוב שבין קנאות ובין היעדר תחכום דתי. לאחר בואם נעשתה ספרד המוסלמית כביכול מודעת יותר לשליחותה הדתית. ועם זה, בששת העשורים שבהם שלטו באנדלוסיה קרה למוראביטון מה שקרה למתקנים אחרים: הם למדו להעריך את מעלותיה ויתרונותיה של התרבות שביקשו לדכא, משירה ועד מרתפי יין.

המגמה הזאת עוררה את זעמה של תנועה ברברית קנאית עוד יותר, אל־מוואחידון, או ״מייחד־ האל״ (Almohades), ואלה גירשו את המוראביטון ב־1149 והקימו משטר אסלאמי נוקשה עוד יותר. דתם הייתה אינטלקטואלית יותר(וגם דוגמטית יותר) משל המוראביטון; הם דחו, בין השאר, את האנתרופומורפיזם וראו בו חילול אחדותו המופשטת של האל באמצעות צלם בדמות אדם. לכן התנגדו בתוקף לא רק לנצרות, דת האל־האדם, אלא לרוב ביטוייה של הדתיות העממית ביהדות ובאסלאם עצמו. אין פלא אפוא שעד מהרה נותקו המוואחידון מן העם ונעשו מדכאים ומתנשאים – כדרכם של ממסדים קנאיים.

אנתרופומורפיזם-מיוונית: anthropos אדם morphe + צורה] אִנּוּשׁ, יִחוּס תְּכוּנוֹת וְצוּרוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת לְשֶׁאֵינוֹ אָדָם – לְכוֹחוֹת הַטֶּבַע, לְדוֹמֵם אוֹ לֵאלוֹהִים.

עם בואם של המוואחידון קדר אור הסהר על ספרד למאה שנים. הם אמנם בנו מסגד מרהיב בסוויליה, בירתם מאז 1170: מגדל המסגר הנהדר, החירלדה (Giralda), עדיין עומד על תלו. אבל לפני כן הרסו את בתי הכנסת בעיר והרגו, הגלו ואסלמו בכפייה אלפי יהודים ונוצרים, מקורדובה ואלמריה ועד האי מיורקה (וגם בצפון אפריקה).

״אֲהָה ירד / עֲלֵי ספרד / רע מן השמים״, קונן המשורר והמלומד היהודי אברהם אבן עזרא. קורדובה חרבה, יהודי גרנדה גורשו, במלגה ובמיורקה גוועים ברעב ובחאן ואלמריה ״אין יהודי / וגם יחידי״, ״והתלמוד / כמו גלמוד / כי כל הודו פנה״, בתי תפילה היו ל״מקום תפלה״(מסגדים) וילדי היהודים ״נמסרו לדת נוכרייה״.

נדודי המשוררים: יהודה הלוי אבן עזרא

מצבם של היהודים בימים הסוערים ההם בא לידי ביטוי בנדודיהם – הגאוגרפיים והנפשיים – של כמה אנשי רוח בולטים. יהודה הלוי(אבוּ אל־חַסן) הוא המשורר המפורסם ביותר של יהודי ספרד. חייו משתקפים כחידה מתוך שיריו המרובים (יותר מ־700). הוא נולד ב־1075 בקירוב והיה בן עשר כשכבשו הנוצרים של קסטיליה את טולדו, ובן 16 כשסיפחו המוראביטון את ספרד המוסלמית לממלכתם. עשרות שנים מחייו עברו עליו בנדודים מעיר לעיר, בארצות המוסלמים והנוצרים כאחד – לא כפליט אלא ברווחה ובנוחות, כראוי לאיש אמיד שכמותו, רופא, סופר וסוחר למחצה; ומכאן שהדחף לנדודיו בא מתוכו. ספרד, כך הרגיש יהודה הלוי, היא מולדתם של היהודים, אף על פי שבשום מקום בספרד לא הרגיש כבביתו ממש. הוא נדד גם בין השירה לפילוסופיה, בין שטחיות לעומק אישי, בין היומיום למשיחיות, ובין אהבתו לנשים ונערים לאהבתו לאלוהים.

חמש מאות שנה לפני פַסקל שלל יהודה הלוי את ״אלוהי הפילוסופים״ (אריסטו) ודיבר בזכות ״אלוהי אברהם״, שאינו נתפס כעיקרון קוסמי המוכר לשכל בלבד, אלא בתור יהוה, אל ההיסטוריה ואלוהי ישראל, שמוכר ליהודים מן החוויה הישירה, אפילו החושנית, של מעמד הר סיני. התאולוגיה של יהודה הלוי, שלא כמו של אבן גבירול, הייתה אפוא יהודית מובהקת.

אחת מתחנותיו העיקריות של יהודה הלוי הייתה טולדו שבידי הנוצרים, שם חיה קהילה יהודית מבוססת, שעדיין הייתה ערבית במנהגיה, אבל כבר החלה להסתגל לשלטון הנוצרים. היטמעות תרבותית חוזרת שכזאת הייתה נפוצה למדי ברחבי חצי האי בימים שיהודים ומסתערבים היו מהגרים אל הצפון כדי להיבנות מהצלחתו וכדי להימלט מלחצם הגובר של המוראביטון. לפי שעה פעלו היהודים כמתווכי תרבות והעבירו אל העילית הנוצרית מונחים וביטויים מוסלמיים, טכניקות ואורחות חיים. אבל יהודה הלוי היה שקוע עמוק בתרבות הערבית מכדי למלא תפקיד שכזה. בקסטיליה הרגיש גולה כפליים: עצמיותו התרבותית נותרה בדרום המוסלמי, ואילו לבו הדתי פעם במזרח (בירושלים) – והוא חזר לנדוד בין הערים המוסלמיות.

ואז התחולל בו שינוי פנימי. ״התרדוף נערוּת אחר חמישים / וימיך להתעופף חמושים?״ גער בעצמו.

הֲתִרְדֹּף נַעֲרוּת אַחַר חֲמִשִּׁים – 
וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִּׁים? 
וְתִבְרַח מֵעֲבֹדַת הָאֱלֹהִים 
וְתִכְסֹף אֶל עָבַדְתָּ הָאֲנָשִׁים, 
וְתִדְרֹשׁ אֶת-פְּנֵי רַבִּים – וְתִטֹּשׁ 
פְּנֵי אֶחָד לְכָל-חָפֵץ דְּרוּשִׁים, 
וְתֵעָצֵל לְהִצְטַיֵּד לְדַרְכְּךָ 
וְתִמְּכֹּר חֶלְקְךָ בִּנְזִיד עֲדָשִׁים? 
הֲלֹא אָמְרָה לְךָ עוֹד נַפְשְׁךָ הוֹן! 
וְתַאְוָתָה תְּבַכֵּר לַחֳדָשִׁים? 
נְטֵה מֵעַל עֲצָתָהּ אֶל עֲצַת אֵל 
וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים, 
וְהִתְרַצֵּה לְיוֹצֶרְךָ בְּיֶתֶר 
יְמוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָצִים וְחָשִׁים.

בהיותו בן יותר מחמישים שנה, כמעט גיל זקנה באותם ימים, יצא יהודה הלוי למסע אל יעדו המרוחק והבודד ביותר – לירושלים, אז בידי הצלבנים הנוצרים. ירושלים היא נושא לכיסופים משיחיים עצומים בשיריו(״לבי במזרח ואנכי בסוף מערב״; ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״), וכשפנה יהודה הלוי ללכת לירושלים דומה שיצא למסע צלב נגדי משלו, וקרא תיגר על הנוצרים והמוסלמים כאחד. לפי האגדה הרומנטית נהרג בעילום שם לרגלי הכותל המערבי, אבל האגדה נדיבה לא פעם יותר מן החיים. דומה שיהודה הלוי לא הגיע מעולם לירושלים ומת בקרב הקהילה היהודית במצרים.

רוח מסע הצלב הנגדי באה לידי ביטוי גם בכתיבת הכוזרי, חיבורו העיוני המרכזי של הלוי. הספר מתאר ויכוח שנערך בחסות מלך הכוזרים בין יהודי, נוצרי, מוסלמי ופילוסוף רציונליסט, כדי לעזור למלך לבחור לו דת. עצם הדבר שהיהודי לא רק מנצח בפולמוס אלא גם זוכה בממלכה לא היה עניין תאולוגי בלבד בעיני יהודה הלוי: הוא מרמז, אולי כהגשמת משאלה, על העימות הכוחני האלים שניטש בימים ההם בין מוסלמים לצלבנים נוצרים. היהודים היו חסרי אונים אפילו מכדי להיחשב למשתתפים בפולמוס הכוחני הזה – הם רק שילמו את מחירו בסבלם – ועם זה היהודים לבדם, כך טען הכוזרי, הם נושאיה האמיתיים של ההתגלות האלוהית. לפיכך היהודים יכולים רק לחלום על כוח וגדולה, בין בצורה סמלית של שיבה לציון ובין בצורה הארצית יותר, של ממלכת הכוזרים, שעדיין הציתה את דמיונו של יהודה הלוי כמו את דמיונו של חסדאי אבן שפרוט בשעתו.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 50

שני אבן עזרא

עוד משורר נודד המסמל את התקופה הוא משה אבן עזרא, ידידו של יהודה הלוי, שהיה קשיש ממנו. גם חייו שלו התחלקו לשניים, אבל במובן אחר. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה בגרנדה המשגשגת ושורר על גנים פורחים באביב ועל אהבה לנשים ולגברים(״דַדֵי יפת תואר לַיל חֲבוֹק״ ו״בוא, הצבי [נער מאהב]… מצוף שפתיך השביעני״), אבל גם על חוכמה וקוצר החיים. ואולם אז ניפצו המוראביטון את גרנדה היהודית ושילחו אותו למסע נדודים עד סוף ימיו. הוא נע ונד בספרד הנוצרית, מר נפש, מלא תרעומת, אינו יכול (מסיבה לא ידועה) לחזור לגרנדה אבל מסרב להיטמע בצפון, שם הרגיש ״כגבר בין פראים / ושחל עם עדת קופים ותוכים״. בחיי היהודים הוא רואה סמל לכאבה של ספרד המוסלמית הנסוגה מפני הצפון הנוצרי – כמין העתק יהודי של הרקונקיסטה.

נע ונד עוד יותר היה קרוב משפחתו הצעיר ממנו, אברהם אבן עזרא, היהודי רב־הפנים ביותר בדורו – משורר, מתמטיקאי, אסטרונום, פרשן ומבקר מעמיק של המקרא (הנועז ביותר לפני שפינוזה). כל חייו היה עני מרוד ולמעשה חי בדרכים. ב־1140, כשהפליג יהודה הלוי למצרים, שבע שנים לפני שואת המוואחידון, יצא אברהם אבן עזרא מספרד לצמיתות ופנה אל העבר האחר. הוא ביקר ברומא, פיזה, מנטובה, נרבון, בורדו, אנדה, רואן, לונדון וערים אחרות באירופה הנוצרית, כתב מאמרים ושירים, הפיץ את תרבות ספרד בקרב היהודים ורדף אחרי מזלו, אבל כמעט מעולם לא השיגו. ועם זה כמעט לא ניכרה בו מרירות והוא שמר על אירוניה עצמית נפלאה והתנחם במחשבה שאינו זקוק לכבוד חיצוני, ל״מקום״ במובן המילולי והחברתי, מפני ש״אני הוא המקום והמקום אתי״. בביטחון שלא הוכתם בהתנשאות הוא מבטיח לעצמו, ״כבודי במקומי, ואם אשפיל שבתי לא אבחר מקום כנקלים בגאונם.״ אין הוגה אחר לפני הרנסאנס המאוחר באירופה שהיטיב להביע ממנו את הרגשת ערכו הפנימי של האדם, ההרגשה שמעלותיו וסגולותיו האישיות באות במקום תוארי הכבוד החיצוניים.

מאלף להתבונן בשיאי היצירתיות שהשיגו אנשי הרוח הנודדים האלה, ובאמצעותם יהודי ספרד שנטמעו בתרבות הערבית, בתקופת שקיעתם הפוליטית והדמוגרפית הגדולה. במאה השתים־עשרה כבר עברה התרבות המוסלמית (ובייחוד השירה) את שיאה, והיא הלכה ושקעה בשגרה וקפאה על שמריה. אבל התרבות היהודית־הערבית ידעה אז תקופת בשלות וצמיחה, כמין פרץ אחרון של לבלוב על שפת התהום.

אנוסי האסלאם

הימים אכן היו קודרים. משהתרסק מעמדם הפוליטי של היהודים עם בוא השושלות הבֶּרבֶּריות החל גם מספרם לקטון במהירות בשל הגירה המונית אל הצפון הנוצרי וגלי המרה כפויה לאסלאם. כבר המוראביטון ניסו לאסלם את היהודים, והצלחתם היחסית ניכרת מתוך שורותיו העצובות של יהודה הלוי על ה״יונה״ (העם היהודי), ש״יסיתוה זרים באלוהים אחרים והיא במסתרים תבכה לבעל נעורים״. יש סיפור על כובש ספרד המוראביטוני, שאמר לרבנים שהנביא מוחמר התיר ליהודים להמתין עוד 500 שנה למשיח, ואחר כך יהיה עליהם לקבל את האסלאם. מאחר ששנותיהם של המוסלמים קצרות משל היהודים (בשבעה חודשים מדי 19 שנה) הודיע הסולטאן שהארכה שנתן להם מוחמר עומדת לפוג בקרוב. בסופו של דבר קנו היהודים את הצלתם בכסף – פתרון קלסי אבל ארעי בלבד, שיעילותו פחתה מאוד בימי המוואחידון. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם דיכוי היהודים בידי המוואחידון היה מתוכנן או אקראי, רצוף או קטוע, אבל אין חולק שבימיהם השפילה ספרד את היהודים והמסתערבים יותר מבבל תקופה לפני כן. מפעם לפעם אוסלמו יהודים ונוצרים בכפייה, בכוח הזרוע, לפעמים במספרים גדולים. כך אירע שבימי הסהר האפל חזרו והופיעו בספרד מומרים בכפייה – אנוסים – בפעם הראשונה מאז ימי הוויזיגותים. לא כל האנוסים הם יצירת ספרד הנוצרית ויש מהם שהמירו את דתם בספרד המוסלמית, ומדובר אפוא בתופעה חוזרת ונשנית בתולדות ספרד.

המרות דת רבות היו שטחיות בלבד. חובתו של המומר הייתה לקבל ולדקלם בקביעות את האני מאמין המוסלמי (״אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו״) ועוד כמה תפילות יסוד. מומרים רבים היו מבטלים בלבם את מה שהגו בשפתיהם. מקצתם היו מקיימים את מצוות היהדות בבתיהם, עברה שעונש חמור בצדה – לפעמים אפילו עונש מיתה – אם התגלתה, אם כי החוק לא נאכף בקפידה. ואף על פי כן היה עליהם לנקוט זהירות רבה. בתוניסיה היו משפחות יהודיות שנמנעו מלקבל אורחים בימי חג עד המאה העשרים – בניגוד למסורת היהודית, אבל לפי כללי הזהירות שהשתרשו 800 שנה לפני כן, בתוניסיה ובאנדלוסיה כאחד.

חלק מהמרות הדת נעשו מרצון. דברי התנצלות נוגעים ללב של מומר כזה נשמעים בשיר מאת יצחק אבן עזרא, בנו של אברהם. כן, הוא אומר בהתרסה, חטאתי, אבל האם לא חטאו כל גדולינו? האם לא ניפץ משה את לוחות הברית שעשה אלוהים? האם לא נאף יהודה עם כלתו תמר, שמשון עם דלילה, המלך דוד עם בת־שבע? אני עצמי נמנעתי תמיד מלאכול בשר טרפה בהיותי מוסלמי, וכשהצהירו שפתי שה ״משוגע״ (מוחמר) הוא נביאו של האל השבתי בלבי תמיד במילים, ״מכזב אתה!״ עכשיו ״כבר שבתי לצל כנפי שכינה,/ אבקש ממך, האל, מחילה.״

[המשורר מודה שהמיר את דתו] השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן שיר מספר 287

יצחק בן אברהם אבן-עזרא

יְרִיבוּנִי עֲלֵי עִזְבִי בְּרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה.
הַלֹּא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה,
וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָּא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה,
וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֶל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה.
טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַׁבְתִּיהָ בָּשָׂר פִּגּוּל נְבֵלָה,
וְאִם אֹמַר "מְשֻׁגָּע הוּא נָבִיא אֵל" / וְאוֹדֶנּוֹ בְּרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה
בְּפִי אֹמַר–וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה!
כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה.

תשובה לאנשים המאשימים אותו בהמרת הדת. — משקל השיר: המרובה.

2—4. דוגמות מן המקרא המראות, בי גם גדולי האומה פשעו וחטאו. 5. בעודי — כל זמן חיי. 6. משוגע — מוחמד; ואותו — בזה מודה המחבר שהתפלל לפי דת האסלאם.

משה בן מימון והאנוסים

עוד איש רוח נודד מגלם את רוח התקופה. הרמב״ם (משה בן מימון, אבו עִמראן מוסא) היה עילוי צעיר בקורדובה שהתקרב לגיל בר מצווה כשאירע אסון המוואחידון ושילח אותו לנדוד ברחבי אנדלוסיה עם אחיו ואביו הדיין. למרות חיי הנדודים המשיך בלימודיו וקנה לו השכלה מעולה, מן התנ״ך והתלמוד וספרות חז״ל ועד כל דבר שהצליח להניח עליו את ידו בפילוסופיה היוונית־הערבית, בבלשנות, במדעים (ובכלל זה רפואה, מקצועו לעתיד), וגם בשירה. זה היה שילוב אופייני לספרד – לימודי קודש וחול, אבל בעיני הרמב״ם, על כל פנים בבגרותו, לבשו גם לימודי החול ממד מקודש; הפילוסופיה ומדעי הטבע, טען, אינם חורגים מן התחום הדתי; נודעת להם חשיבות דתית עמוקה כשהם לעצמם, חשיבות יסודית כל כך עד שהצדדים האחרים של הדת – הנבואה, ההתגלות, המשל העממי, האגדה ומערך המצוות – כל אלה מושתתים בסופו של דבר על היסודות הרציונליים־הפילוסופיים האלה.

סמוך לשנת 1160 עברה משפחתו של הרמב״ם את הים התיכון למרוקו – היישר אל לוע הארי, אל לבה של הממלכה הרודפת. לא ברור למה עשו זאת. ייתכן שעיר הבירה הייתה מתונה יותר מן המחוזות, או שבאותו הזמן כבר המירה המשפחה את דתה לאסלאם, גם אם למראית עין בלבד(הראיות לכך ממשיות אבל אינן מכריעות). על כל פנים, זמן מה לאחר מכן כתב הרמב״ם את איגרתו הידועה בזכות האנוסים, שבה יצא בחריפות נגד דבריו של אחד הרבנים, שגינה את המומרים מכול וכול, יהיו מה שיהיו נסיבותיהם ומניעיהם. הרמב״ם גייס את מחשבתו ההגיונית לניתוח הסוגיה הבוערת (ואולי האישית) הזאת, הבדיל בין כמה צורות ודרגות של המרה, ופסק שעל האנוס לצאת מארצו ולהשתדל להגיע למקום מבטחים: ״אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו.״ ובינתיים עליו לקיים את מרב מצוות היהדות בסתר.

הרמב״ם פעל לפי עצתו שלו, וב־1165 חצתה משפחתו את גבולות ממלכת המוואחידון אל מצרים והשתקעה בפוסטאט (Fustat, קהיר העתיקה). הוא שימש רופא בחצרו של צלאח א־דין, ולאחר זמן היה לרב ראשי(נגיד) לכל הקהילות היהודיות במצרים. אף על פי שזמנו החופשי היה מועט, עלה בידו, בזכות כושר מחשבה וריכוז נדיר וזיכרון יוצא דופן, לחבר שני ספרים שונים בתכלית ולא תלויים זה בזה, שעשו אותו לסמכות הרבנית והמשפטית העליונה של יהודי התפוצות, ולפילוסוף היהודי החשוב ביותר לפני שפינוזה.

עליו נאמר הפתגם ״ממשה [הנביא] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה״. בספרו משנה תורה(1180) הרמב״ם מציג בארבעה־עשר פרקים את ההלכה היהודית בניסוחה המקיף, השיטתי והמאורגן ביותר. הספר נועד לשים קץ לרוח התלמוד, לפלפולים ולפרשנות האינסופית על כל מצווה והלכה, ולהחזיר את ההלכה למה שנועדה להיות ביסודו של דבר – שורת הנחיות לפעולה. בכך התכוון הרמב״ם לשחרר את מרצם האינטלקטואלי של היהודים ולכוון אותו אל המקום שבו ראוי להשקיעו: חקר האל ובריאתו, כלומר המטפיזיקה הרציונלית ומדעי הטבע, שהנביאים עצמם, לטענתו, חקרו וביטאו בדרכים אלגוריות ברובד הלשוני הנסתר של המקרא. על המהפכה הזאת הצהיר הרמב״ם בלשון חשאית למחצה ביצירתו הפילוסופית הגדולה מורה נבוכים (1190). הספר אמנם הורה את הדרך למביני דבר אבל בה־במידה הטיל במתכוון מבוכה בלבותיהם של אחרים, מפני שהוא מכוון למיעוט משכיל ונאור, ולא פעם נוקט ביטויים כפולי משמעות וסתירות שנועדו להסתיר את כוונתו ממי שכונו בפי הרמב״ם ״המון הרבנים תופסי התורה״.

מפעלו של הרמב״ם היה נועז ככל שיכול אליטיסט יהודי ספרדי־מסתערב להעלות על דעתו, אבל מן הבחינה ההיסטורית נחל כישלון. ״המון הרבנים״ הם שגברו בסופו של דבר. אמנם משנה תורה זכה למעמד רב יוקרה וסמכות ביהדות, אבל מורה נבוכים, משלימו הלא־נפרד, נתקל ביחס חשדני מראשיתו. בשיא הפולמוס הוא אף הוחרם ונשרף, ולבסוף נדחק לקרן זווית של חיי הדת היהודיים, שבה הפילוסופיה והרציונליזם נאבקים על מקומם הלגיטימי נגד העליונות המוחלטת והתקיפה של לימודי הגמרא ונגד התפרצותה המחזורית של המיסטיקה. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהתלמוד שמר על עליונותו בלימודי היהדות, אלא – אירוניה כפולה ומכופלת – גם משנה תורה עצמו היה לנושא לפלפולים בנוסח התלמוד ולתלים של פרשנות.

כך נותק הקשר הקרוב ביותר ללבו של הרמב״ם – בין יצירתו הרבנית ליצירתו הפילוסופית. זה היה כישלונו האישי, אבל גם עוד ניסיון כושל של יהודי אנדלוסיה להקנות לשאר העולם היהודי את השילוב המיוחד של קודש וחול שאפיין בכל צירוף שהוא את תרבותם הייחודית ורבת־הפנים.

ואולם בתוך חצי האי האיברי עדיין היה השילוב הזה תקף ופעיל, ועכשיו עשה את דרכו אל צפונה של הארץ, שם התכוננו הספרדים הנוצרים לשלב המכריע של הרקונקיסטה, ולשם הועתק עתה מרכז החיים היהודיים. הכוכב היהודי פנה עורף לסהר המקדיר ונע לעבר הצלב.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ'- 54

כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

מעגל שלם נסגר מאז נדחפו היהודים למחנהו של טאריק בגלל רדיפות הוויזיגותים. עכשיו, בתום מאה שנה של קנאות ברברית, נהו היהודים אל מחנה הנוצרים, לא רק מן הבחינה הפוליטית אלא גם מבחינה גאוגרפית, והיגרו בהמוניהם אל ממלכות הצפון. השליטים הנוצרים קידמו את שובם בברכה בתור בעלי ברית רצויים בבניין האימפריה הנוצרית החדשה בספרד – שכן זה, לא פחות, היה חזונם ויעדם של מנהיגי הרקונקיסטה.

כוחם של המוסלמים בספרד נשבר לבלי תקנה בקרב לס נאווס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa) בשנת 1212; וכשנפלה סוויליה בשנת 1248 כמעט הושלמה מלאכת הרקונקיסטה. מעוזם האחרון של המוסלמים בחצי האי האיברי, גרנדה והחוף הדרומי, נותר בידם למרבה הפלא עד 1492, השנה שבה תמו למעשה גם החיים היהודיים בספרד.

מאות שנות הכיבוש מחדש הטביעו את חותמן על רוח מסע הצלב הדתי, שהוסיפה לנשב בספרד גם אחרי שזו נעשתה אימפריה, ועל פולחן המוצא וערכי ההידלגו(hidalgo)- בן האצולה הנמוכה בספרד-. הערכים האלה העלו על נס את טוהר הדם האצילי, ההקרבה האישית ואומץ הלב, ובזו לעולם העבודה, הייצור והמסחר – אם כי לא לפירותיהם, שההידלגו הספרדי ראה זכות טבעית לעצמו לקטוף אותם.

בשל הגישה הזאת יועדו ליהודים תפקידים חדשים בספרד הנוצרית, הן בתור ספקי העושר והן בתור מי שסייעו למעמד השליט, באמצעות ניהול מערכות המסים, לקטוף את פירות העושר הזה. אבל תחילה נועד להם תפקיד של מיישבים ומתנחלים.

אחד החסרונות של הכיבוש מחדש היה הפער המתרחב והולך בין הגאוגרפיה לדמוגרפיה. ככל שנכבשו עוד שטחים גבר זרם הפליטים המוסלמים שפנו דרומה, והשטחים הכבושים נותרו ריקים למחצה מאדם ושרויים בחורבן כלכלי. התוצאה הייתה מחסור חמור בכוח־אדם אזרחי שיחזיק ויפתח את השטחים שנכבשו מידי המוסלמים. המוסלמים הנמלטים השאירו אחריהם רכוש רב, שהשליטים החדשים חילקו בין אבירים זוטרים, חיילים ואיכרים חופשיים ותיקי מלחמה – וגם בין יהודים, שנשאו את הבטחת הפיתוח הכלכלי.

היהודים (ובייחוד המהגרים החדשים) אכן היו מצרך מבוקש באזורי הספר המשתנים תדיר. רוב היהודים התנגדו עתה למוואחידון, ולכן נחשבו נאמנים; שליטתם בשפה הערבית והיכרותם עם מנהגי המוסלמים הועילו רבות בטיפול באוכלוסייה המוסלמית; והם ניחנו בכישורי המסחר והמלאכה שנדרשו לשיקום הכלכלה באזורים הנטושים. בסך הכול נהנו היהודים מיחס טוב בתקופת הרקונקיסטה – למעשה נהגו בהם יפה כל כך עד שלמרות ייסורי ההסתגלות שאין מנוס מהם עבר עליהם מין תור זהב שני, ועל כל פנים הזדמנו להם הזדמנויות רבות לעשות חיל.

הכיבוש מחדש עורר מאמץ אדיר של עיור בספרד הנוצרית, אחד המרשימים ביותר בימי הביניים. עשרות ערים, עתיקות וחדשות, גדולות וקטנות, קמו בסוף התקופה בקסטיליה לבדה. הערים הושתתו על צו מלכותי וזכו לחירויות רבות, שמרו בקנאות על עצמאותן וביקשו כל העת להרחיב את תחומיהן.

היהודים והמנגנון הכלכלי

הסיבה שהיהודים היו מבוקשים כל כך לא הייתה כישוריהם המסחריים והכספיים בלבד אלא מומחיותם רבת־השנים באומנויות שהעיר זקוקה להן – ייצור בגדים, נעליים, רהיטים, כלים, נשק וכדומה. בכל התחומים האלה נהנו היהודים מיתרון על העירונים הנוצרים החדשים, שרובם באו מחוגי הצבא ולא היה להם ניסיון רב בחיי עיר. היהודים גם שירתו את המלכים – הם סיפקו ציוד לצבא, סייעו בגביית מסים, חכרו וניהלו ענפי מונופולין מלכותיים(כגון מכרות מלח) והלוו כסף לאצילים, לאדונים הכפריים ולעירונים החדשים. הוגן אפוא לומר שהיהודים עזרו להתניע את מנועי הכלכלה בספרד הנוצרית בדורות המכריעים שאחרי הרקונקיסטה, והם שעיצבו את הכלכלה והקנו לה תנופה. ואולם במאה הארבע־עשרה החלו העירונים הנוצרים לשוב ולהשתלט על תפקודים עירוניים רבים שהיו עד אז בשליטת היהודים (חוץ מענייני הכספים של המלכים); והתהליך הזה הוליד יריבות מרה וארוכת שנים בינם ובין מדריכיהם היהודים לשעבר.

הערים ושלטונם העצמי של היהודים

מעמדם של היהודים בספרד הנוצרית היה מעוגן בחוק. הם התגוררו בשכונות נפרדות קטנות, שנקראו חודדיה (judería), ונחשבו לעירונים ממעמד נחות. בשל כך היה קיומם בספרד הנוצרית אקראי פחות, אם כי לא שברירי פחות בעתות משבר. היהודים היו גוף מאוגד בעל שלטון עצמי שנקרא אלחמה (aljama, ״קהילה״ בערבית). כל חבר באלחמה היה רשאי – ובעצם חייב – לחיות לפי ההלכה היהודית ולציית ברוב העניינים לבתי הדין הרבניים. היהודים הודרו מתחום שלם של כיבודים והזדמנויות, אבל השירות שנתנו לחצרות המלוכה הקנה להם יתרונות שעוררו טינה בלב תושבי הערים, ואלה התלוננו בקביעות שהיהודים נאמנים לכתר יותר משהם נאמנים לעיר. הקובלנה הזאת, ככל שהייתה חד־צדדית, לא הייתה חסרת בסיס. בזכות זיקתם אל הכתר נהנו היהודים מאוטונומיה כפולה – בתור קורפורציה עירונית לעומת האצילים, ובתור קהילה שכפופה במישרין למלך בתוך העיר. הכפילות הזאת הייתה גורם עיקרי לטינה ולחיכוכים בין הערים ובין תושביהן היהודים. המאבק המר הזה העיב על תולדות המאה הארבע־עשרה, וסופו שפצע פצעי מוות את כלל הקיום היהודי בספרד.

שניות תרבותית ותלות הדדית

חוץ מתפקידם בכלכלה הוסיפו היהודים עוד דורות רבים להעביר את התרבות והידע של הערבים אל ספרד הנוצרית, והם עצמם החזיקו בזהות תרבותית מעורבת. מאלף להיווכח כמה זמן שימרו היהודים בספרד הנוצרית את שמותיהם הערביים, את שפתם וטעמיהם הערביים. ב־1305 היו כמעט כל נכבדי היהודים בטודלה, עיר בנווארה שבצפון, בעלי שמות ערביים (עבאסי, פלקירה, שעיב, דאוד וכדומה). המבקרים בטולדו כיום עדיין מתפעלים מן היופי המורכב, המוסלמי, של אל טרנסיטו (El Tránsito), בית כנסת פרטי שנבנה ב־1360, מאה שנה אחרי הכיבוש מחדש, בידי שמואל הלוי אבולעפיה, חצרן יהודי בעל שם ערבי ששירת את המלך הקתולי וקישט את ההיכל הזה בכתובות עבריות וערביות. אבל בחיבוריהם המלומדים של היהודים התמעט והלך השימוש בערבית. עברית, ולפעמים ארמית, החלו לשמש לכתיבת מסות, דרשות ודברי מוסר, שהיו עיקר מניינה ובניינה של הפרוזה היהודית בספרד הנוצרית. השירה אמנם באה איתם אל ארצות הנוצרים, אבל ימי תפארתה כבר חלפו. יצירתם המקורית של היהודים בספרד הנוצרית היא הקבלה, תנועה מיסטית ומשיחית שצורתה התעצבה בתור תנועה מחתרתית למחצה סביב יצירתה הקנונית, ספר הזוהר. במקום להתעמק בתלמוד עסקו המקובלים באלגוריות מיסטיות משוכללות ובצירופים עתירי דימויים של מילים ומספרים, שבאמצעותם ביקשו לפענח את סודות הבריאה ואת המשמעות הסמויה החבויה מתחת לטקסט הגלוי של התורה. תפיסת הגאולה שלהם הייתה כרוכה בפעולה מיסטית שבה המקובל מסוגל להשפיע על הספרה האלוהית עצמה ולתקן את מצב היקום כולו, תיקון זעיר שהשפעתו מצטברת.

הפילוסופיה, לעומת זה, נלחמה על חייה. מאבק עז ניטש על מורה נבוכים מאת הרמב״ם, ובייחוד על תפקידה של הפילוסופיה הרציונלית, שרבנים רבים ראו בה סכנה לישירות הטבעית והרגילה של האמונה העממית – ולמיסטיציזם היהודי בראשית דרכו. בסופו של דבר איבדה הפילוסופיה במידה רבה את הלגיטימיות שלה ונדחתה מן החיים היהודיים; היא נותרה נחלתו של מיעוט קטן ואליטיסטי בלבד ונדחקה לשוליים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמ' 58