מורשת יהדות מרוקו

היהודים בעולם האסלאם

ברנרד לואיס

תרגמה מאנגלית – מרים שקד

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – ירושלים

מבוא

מתוך סקירת תולדות היהודים בימי הביניים ובעת החדשה מסתבר שיהודי התפוצות יכולים לפרוח ואולי אף לשרוד באופן משמעותי רק בחסות אחת מבין הדתות יורשות היהדות – הנצרות והאסלאם. למעשה, יריעת תולדות היהודים, וליתר דיוק החלק החשוב שבהן, בין חורבן מרכזי היהדות העתיקים ובין הקמת מדינת היהודים החדשה, נפרשה כולה בארצות האסלאם או בארצות הנצרות. מדי פעם היו אומנם יישובים יהודיים באזורים שבשליטת תרבויות ודתות אחרות, כגון הודו וסין, אולם – למרות מידת הסובלנות הרבה שממנה נהנו – הם לא שגשגו. הם לא נטלו חלק בחייהן ובתרבותן של הארצות הללו וגם לא בחיים ובתרבות של העם היהודי, ונראה שלא תרמו להם תרומה חשובה כלשהי. רק עם בוא האסלאם זכו קהילות היהודים הקטנות בהודו למעט תשומת לב ולמעט פעילות. בממלכות ההינדואיזם, הבודהיזם והדתות האחרות שבמזרח הרחוק נותרו היהודים מעטים ולא פעילים, ולא משכו לעברם רדיפות או חסדים, ואפילו לא תשומת לב. בהודו ההינדואית ובסין התנוונה היהדות. השימוש שעשה ההיסטוריון ארנולד טוינבי במונח "מאובן", כדי לתאר את היהודים וקבוצות מיעוט אחרות ששרדו מן העולם העתיק, עורר ביקורת רבה. ואכן, "מאובן" כתואר לחיי היהודים התוססים במזרח התיכון, באירופה ובארצות אמריקה, נראה מגוחך. הוא פחות מגוחך כשמשתמשים בו לגבי קהילות היהודים המבודדות והמשותקות שבדרום אסיה ובמזרחה.

המרכזים העיקריים של חיים יהודיים ופעילות יהודית מאז ראשית ימי הביניים היו תמיד בארצות האסלאם והנצרות. מסתבר שבשתי הדתות הללו טמונה תכונה משותפת המסייעת לחיים יהודיים פעילים, תכונה הנעדרת בתרבויות הנשלטות על־ידי ההינדואיזם, הבודהיזם ואמונות אחרות, שעליהן ניתן אולי להוסיף בימינו את הקומוניזם. תחת שלטון נוצרי או מוסלמי, חיי היהודים לא היו תמיד נוחים. לעתים קרובות העליבו או שנאו אותם; בזו להם, דיכאו אותם וטבחו בהם, אבל לעולם לא התעלמו מהם. בעיני הנצרות והאסלאם, ופירושו של דבר בעיני הנוצרים והמוסלמים, יש ליהודים וליהדות שיעור קומה עולמי: הם ידועים; הם תופסים מקום, ומקום חשוב, במערך התאולוגי וההיסטורי של היקום. לטוב או לרע, יש להם משמעות. הנוצרים אימצו את כתבי הקודש היהודיים. המוסלמים אומנם לא הרחיקו לכת עד כדי כך, אך היו מוכנים להכיר בכתבי הקודש היהודיים כשריד משובש של התגלות אמיתית. לגבי הנוצרי והמוסלמי כאחד לא היתה הדת היהודית זרה ומגוחכת. היא הייתה אמונה הדומה לשלהם, גם אם בנוסח קדום שעבר זמנו. הם יכולים להעניש את היהודי על שאינו מכיר בגירסתם שלהם, בגירסה הסופית של דבר אלוהים, אבל הם לא יבטלו את היהודי כמשתייך לכת או לפולחן שולי, אחד מני רבים אחרים. באשר למאמין – לו קל יותר לשאת רדיפות מאשר התעלמות מקיומו.

מסתבר שמלכתחילה נדרשו תנאים מסוימים כדי לאפשר את קיומה של הסימביוזה התרבותית – ומעבר לכך את קיומן של ההשפעות התרבותיות ההדדיות – שהולידה את מה שמכונה עתה בשם המסורת הנוצרית יהודית בעולם המערבי ומקבילתה באסלאם. עד המאה העשרים, כאשר עמדותיהם של יהודים ומוסלמים כאחד עברו שינוי קיצוני, יש למונח ״אסלאמי־יהודי״ משמעות ותוכן אמיתי לפחות באותה המידה כמו"נוצרי־יהודי״, ככינוי למסורת תרבותית מקבילה, שהיא, בדרכים רבות, דומה.

ככל הידוע לי, רק חוקרים מערביים השתמשו במונח ״אסלאמי־יהודי״; הוא לא התקבל על־ידי יהודים או מוסלמים בארצות האסלאם, משום שאף אחד מבין הצדדים לא ראה את היחסים ביניהם באור הזה. בעת הנוכחית זהו מונח שמשמעותו היסטורית בלבד, משום שהמסורת האסלאמית־יהודית חדלה להתקיים כגורם בעל חיות. המסורת נהרסה, ונושאיה יצאו לגלות או למדינת ישראל, שם שני ענפי העם היהודי, יהודי האסלאם ויהודי הנצרות, נפגשים שוב לראשונה מזה מאות שנים רבות, ונאבקים על יצירת סינתיזה חדשה, מבוססת על יהדותם המשותפת. המפגש משקף בצורה מוקטנת את ההתנגשות בין שתי התרבויות שמהן צמחו; האחדות לא תושג בקלות. הניסיון יקבע באופן חלקי את המאמץ המקביל ליצירת קשר סימביוטי חדש ושונה בין מדינת ישראל והעולם המוסלמי המקיף אותה, ובחלקו ייקבע על־ידיו.

בפרקים שלהלן נסיתי לבחון את מקורותיה, פריחתה וסיומה של המסורת האסלאמית היהודית, ולהציב את התהליכים האלה על רקע ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה האסלאמית. במרבית הזמנים והמקומות היו יהודי הנצרות המיעוט הלא־נוצרי היחיד בארץ שכולה נוצרים. לעומת זאת היו היהודים תחת שלטון האסלאם ברגיל מיעוט אחד בין מיעוטים דתיים רבים, ועל־פי־רוב לא החשוב ביניהם. עמדת האסלאם כלפי היהדות, ושל המוסלמים כלפי היהודים, היא איפוא היבט אחד בבעיה רחבה ומסובכת יותר. הפרק הראשון מוקדש לפיכך לעיון כללי ביחסים שבין האסלאם ודתות אחרות – בתאולוגיה ובחוק, בהלכה ובמעשה. הפרק השני דן בראשיתה ובהתהוותה של המסורת האסלאמית־ היהודית, ועוסק בעיקר בתקופת ההיווצרות ובתקופה הקלטית באסלאם הביניימי. הפרק השלישי מתרכז באימפריה העות׳מאנית, האחרונה בין המדינות האסלאמיות העולמיות, ומולדתן של קהילות יהודים גדולות וחשובות; הוא נוגע גם בקצרה במדינות מוסלמיות אחרות בצפון אפריקה ובאסיה. נושאו העיקרי של הפרק הרביעי והאחרון, המקיף את המאות התשע־עשרה והעשרים, הוא עידן ההשפעה המערבית על עולם האסלאם והשלב האחרון במסורת האסלאמית היהודית.

הספר שלפנינו מבוסס על סדרת הרצאות – Gustave A. and Mamie w Efroymson Memorial Lectures – שנשאתי ב־,Hebrew Union College ,Cincinnati, Ohio בנובמבר 1981. הרחבתי במידה ניכרת את החומר שהצגתי בהרצאות האלה והוספתי הערות. ברצוני להביע את הוקרתי למארחי ולקהל שומעי הקשובים ובעלי הידע, אשר ממשאלותיהם ומהערותיהם הפקתי תועלת רבה. תודתי נתונה לאגודת ׳כל ישראל חברים׳ על הרשות להשתמש בארכיונים שלה ולסגל הארכיונים על סבלנותם ואדיבותם. אני חייב תודה לידידים ולעמיתים אחדים שקראו גירסאות קודמות של הספר והעירו את הערותיהם. לפרופסורים ש״ד גויטיין, חליל אינלצ׳יק ואיתמר רבינוביץ׳; ולפרופסורים יהודית גולדשטיין ואמנון כהן, שניהם חברים במכון ללימודים מתקדמים בשנה האקדמית 1983-1982, על שהקריבו בנדיבות חלק מזמנם העמום בכדי לקרוא את הטיוטות שלי. נעניתי בהכרת תודה להצעות אחדות, ואני מתנצל בפניהם על שדחיתי אחרות. אני מבקש להודות למר ניקולה סטברולקים מאתונה על עזרתו ועצתו הנדיבות והמועילות בבחירת האיורים ובהשגתם. לבסוף, תודה מיוחדת לדוד אייזנברג, תלמיד מוסמך במחלקה ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון, על מאמציו הבלתי נלאים כעוזר מחקר, ולגברת דורותי רותבארד שלא התלוננה על ההדפסות הרבות ללא ספור עם תיקונים ושינויים במסע הארוך שהוביל מן הטיוטה הראשונה של ההרצאות ועד הנוסח הסופי של הספר.

נוסח צרפתי של חלקים אחדים בפרק א׳ יצא לאור ב־(1981) Annates. ברצוני להודות לעורכי כתב העת הזה על הרשות להשתמש מחדש בחומר בכרך הזה.

נוסח עברי של פרק א׳ ראה אוד בספרי: עלי היסטוריה – קובץ מאמרים בהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ״ח.

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות

שני סטריאוטיפים שולטים במרבית הדברים שנכתבו על סובלנות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי. הראשון מתאר לוחם קנאי, פרש ערבי היוצא מן המדבר רכוב על סוסו, בידו האחת החרב ובשנייה ספר הקראן, ומציע לקורבנותיו את הבחירה בין השתיים. תמונה זאת, שנתפרסמה בזכותו של אדוארד גיבון(Gibbon) בספרו ׳ירידתה ונפילתה של הקיסרות הרומית׳, היא לא רק כוזבת, אלא אף בלתי אפשרית – אלא אם נשער כי מדובר בגזע של סייפים איטרים. בנוהג המוסלמי שמורה יד שמאל לצורכי טוהרה, ושום מוסלמי המכבד את עצמו, בעבר כן עתה, לא ישתמש בה כדי לשאת את הקראן. התיאור השני, שהוא לא פחות אווילי, הוא של אוטופיה בין-דתית ובינגזעית, שבה גברים ונשים בני גזעים שונים, הדבקים באמונות שונות, חיו זה לצד זה ב" תור זהב ", שבו שלטו שלום והסכמה בלתי מעורערים, נהנים משיוויון זכויות והזדמנויות, ועמלים יחדיו לקידום התרבות האנושית. במונחים יהודיים, לפי התיאור האחד, האסלאם הקלסי היה משהו בדומה לאמריקה בעת החדשה, ואולי אף טוב יותר; על־פי האחר, הוא היה משהו בדומה לגרמניה בימי היטלר, ואף גרוע יותר, אם בכלל הדבר אפשרי.

שני התיאורים הם כמובן מעוותים ביותר. ואולם בדומה למרבית הסטריאוטיפים, יש בהם גרעין של אמת. משותפת לשניהם העובדה, שהם חדשים יחסית ושמקורם במערב ולא באסלאם עצמו. לגבי נוצרים ומוסלמים כאחד הסובלנות היא מעלה חדשה, ואי־הסובלנות – פשע חדש. לאורך מרבית תולדותיהן של שתי העדות הסובלנות לא זכתה להערכה וכך גם אי־הסובלנות לא היתה מידה מגונה. כמעט עד לעת החדשה אירופה הנוצרית בעצמה לא נהגה בסובלנות ולא הוקירה אותה, ואף לא נפגעה ביותר בשל העדרה אצל אחרים. ההאשמה שהוטחה תמיד נגד האסלאם לא היתה שתורותיו נכפו בכוח – דבר שהיה מקובל וטבעי – אלא שתורותיו כוזבות. בדומה לכך מן הצד המוסלמי, הטענה לסובלנות, שעליה שומעים עתה רבות מפי אפולוגטים מוסלמיים, ובמיוחד מפי מליצי־יושר של האסלאם, גם היא חדשה ומקורה זר. רק בעת האחרונה ממש החלו אחדים מבין סנגורי האסלאם לטעון שחברתם העניקה בעבר שיוויון זכויות ללא־מוסלמים – ואולם טענה דומה אינה נשמעת מפי דוברי התחייה האסלאמית, ומבחינה היסטורית אין ספק שהצדק עמם. החברות המוסלמיות המסורתיות לא העניקו שיוויון זכויות כזה ואף לא התיימרו לעשות זאת. יתר־על־כן, בעיניהן הדבר לא היה נחשב כלל למעלה, אלא להזנחה במילוי חובה. שהרי כיצד ניתן להעניק יחס שווה לאלה הדוגלים באמונה הנכונה ולאלה הדוחים אותה בעקשנות? הדבר היה מופרך מבחינה תאולוגית והגיונית כאחד.

האמת, כתמיד, היא במקום כלשהו באמצע בין הסטריאוטיפים המנוגדים והסותרים, והיא מסובכת יותר, מורכבת ומגוונת יותר מכל אחד מביניהם. עד כמה היה האסלאם סובלני בעבר? התשובות לשאלה זאת תלויות בהגדרות שנקבעו למונחיה של השאלה. מה כוונתנו באומרנו ״אסלאם״? הדבר אינו כה קל או מובן מאליו, כפי שנראה ממבט ראשון. מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? גם לה הגדרות רבות ושונות והיא מעוררת שאלות, שאחת החשובות ביניהן היא אמתיהמידה שאנו קובעים להשוואה.

הגדרת האסלאם מעוררת שאלות שהן כבר מן הידועות. כפי שכבר צוין פעמים רבות, במילה ׳אסלאס׳ מקובל להשתמש במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות הסופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקוראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.

אולם המילה ׳אסלאם', בדומה למילה ׳נצרות׳, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת אחרי מות מייסדה. במובן זה המונח 'אסלאם׳ כולל בתוכו תאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן הזה עשוי להיות שונה מן האסלאם של הנביא כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.

ואולם, ככלל, ההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות, בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת; ישו מת על הצלב. מחמד לא זכה למות קדושים אלא לעוצמה. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח׳ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.

לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח ׳אסלאם׳ הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל־ פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח'אומנות מוסלמית׳, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי תרבותיים מסוימים ולא רק דתיים. המונח ׳אומנות נוצרית׳ מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא־נוצרים, החיים בתחום העולם הנוצרי. בדומה לכך, ׳מדע מוסלמי׳ פירושו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכל שאר המדעים, שנוצרו בתחום התרבות המוסלמית ושניתן להם ביטוי בדרך כלל בערבית ולפעמים באחת הלשונות האחרות של האסלאם. חלק גדול ממדע זה, וכך גם באומנות זאת, אינו פרי יצירתם של מוסלמים אלא של נוצרים ויהודים החיים בארצות האסלאם ומהווים חלק מהתרבות המוסלמית שבה עוצבו. לעומת זאת, אין משתמשים במונח ׳מדע נוצרי׳ כדי לציין את הישגיהם המדעיים של נוצרים ואחרים בתחום העולם הנוצרי. עד לעת האחרונה לא היה המונח ידוע כלל, וכאשר הופיע לראשונה, היה זה במובן שונה לגמרי.

בהתחשב במרכזיותה ובנוכחותה הכללית של הדת בחיים ובתרבות המוסלמיים, אפילו במובן שלישי זה של המילה, הגורם הדתי באסלאם הוא גדול יותר ומשמעותי יותר מאשר בעולם הנוצרי. ואולם במובן זה המונח ׳אסלאם׳ מציין לא הלכה אלא מעשה, לא את עיקרי האמונה והמצוות של האסלאם, אלא תיעוד מלא של ההיסטוריה המוסלמית – כלומר, תיעוד פעילותם של בני האדם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, חולשותיהם והישגיהם. המוסלמים, בדומה לשאר האנושות, אינם מצליחים לפעמים להגשים את האידיאלים שהציבו לעצמם, ומקלים לפעמים את התקנות החמורות שקבעו לעצמם. ולכן, אם אנו מבקשים לאתר סובלנות או אי־סובלנות בהלכה ובמעשה המוסלמיים כאחד, התשובות תשתנינה על־פי הגדרת האסלאם שנאמץ. הן עשויות להתשנות גם על־פי מידת הסובלנות שלנו.

ובאמת, מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? בדיון בנושאים מן הסוג הזה קיימת נטייה בלתי נמנעת לאמוד ולהעריך בדרך ההשוואה. אם נדבר על סובלנות באסלאם, נמצא עצמנו עד מהרה משווים את הסובלנות באסאלם עם הסובלנות בחברות אחרוה – בעולם הנוצרי, בהודו, במזרח הרחוק ואולי בעולם המערבי המודרני. זאת צורת השוואה שנפוצה מאוד בין מתפלמסים מזרמים שונים. המתפלמס יכול כמובן להקל מאוד על משימתו בכך שהוא בוחר לעצמו את תחומי ההשוואה הנוחים לו ביותר. קל תמיד, לדוגמה, להוכיח את עליונותה של דת אחת על פני האחרת, אם מעמתים את ההלכה של האחת עם המעשה של האחרת. זכורני שקראתי קונטרס קטן ומהנה, המוכיח שהח׳ליפות המוסלמית עדיפה על הנשיאות האמריקנית. הדבר נעשה בדרך הפשוטה של הגדרת הח׳ליפות על־פי מסות תאולוגיות ומשפטיות מלומדות, והגדרת הנשיאות על־פי השערוריות האחרונות שהתרחשו בוושינגטון. באותה מידה ייקל להוכיח גם את ההיפך – אם מישהו ירצה להשקיע בכך את המאמץ – על־ידי הגדרת הנשיאות על־פי חוקת ארצות הברית והגדרת הח׳ליפות על־פי הרכילות של בגדאד הביניימית, שידיעות עליה אינן חסרות במקורות העומדים לרשותנו

יחד עם זאת, אבו יוסף לא המליץ על־פינוק משלמי המסים: ״יש לאסור אותם עד שישלמו את חובם. אין לשחרר אותם ממעצר עד שמס הג'זיה יתקבל מהם במלואו. אסור למושל כלשהו לשחרר נוצרי, יהודי, זורואסטרי, צַאבִּאִי או שומרוני. אלא אם מם הג'זיה נגבה ממנו. אסור לו להפחית מן התשלום של איש, כך שחלק ממנו לא ישולם. אסור שאדם אחד ישוחרר מתשלום ואחר יהיה חייב בו. אי־אפשר לעשות זאת מפני שביטחון חייהם ונכסיהם מובטח רק עם תשלום הג'זיה, המשתווה למס עובד״.

 נקודות אחדות ראויות לציון שעה שאנו דנים בקטעים הללו ובדומיהם. ראשית, המשפטנים, בעלי העמדה האנושית יותר, אך גם המעשית יותר, משתייכים לראשית תקופת האסלאם, כאשר היה בוטח ומתפשט; המפרשים שציטטנו כתבו בתקופה של התכווצות ומבוכה, כאשר האסלאם היה נתון לאיום מבית ומחוץ. שנית, לא יכול להיות ספק בכך, שעמדתם של המשפטנים, ולא זאת של המפרשים והתאולוגים האחרים, היא שמשקפת נכונה את הנוהג של השליטים והפקידות המוסלמית. מרביתם, ביחסם אל הד'מי כמו גם בעניינים רבים אחרים, לא עמדו בתביעות המחמירות של יועציהם ומבקריהם הדתיים. הכללים שקבעו אחדים מבין העֻלַמָא לצורך גביית הג'זיה ועניינים דומים, שייכים יותר לתולדות הלוך הדעות מאשר לאלה של מוסדות. יש בהם חשיבות משלהם, הגוברת בעתות של מצוקה ותבוסה.

ככלל, כללי ההתנהגות הללו מדגימים שוב את הצורך להזכיר לכופר את הנחיתות, שאותה הוא היה עשוי להתפתות (ואולי אף רשאי) לשכוח. תזכורת כזאת לא היתה כמובן נחוצה לאישה ולעבד.

אחרי מות הנביא התרחבה שליטת האסלאם על־פני שטח עצום, שהשתרע מן האוקיאנוס האטלנטי במערב עד גבולות הודו וסין, ולעתים אף מעבר לגבולות הללו, במזרח. בשטחים החדשים הללו חיו עדות דתיות גדולות, חשובות ומבוססות, ונמצאו בהן מערכות חוק ומימשל עתיקות ימים, שהסדירו את הדרך שיש בה לנהוג בעדות הללו. החשובות ביותר מבין המערכות הללו – ולמעשה המערכות היחידות שנתקלו בהן במשך מאות השנים הראשונות לעיצוב המדינה המוסלמית – היו מורשתן של האימפריות העתיקות של פרס ורומא. הרוב המכריע של נתיניה החדשים של המדינה המוסלמית היו נוצרים שהשתייכו לכנסיות שונות. עיראק, אף־על־פי שהיתה חלק מהאימפריה הפרסית, היתה בעיקר נוצרית-נֶסטוריאנית. סוריה, ארץ ישראל, צפון אפריקה כולה ושטחי הכיבוש המוסלמי באירופה, היו כולם חלק מהאימפריה הרומית הנוצרית. בכל הארצות הללו היה גם מיעוט יהודי בעל ממדים ניכרים. גם באיראן היו אוכלוסיות נוצריות ויהודיות, אולם מרבית האיראנים היו ממאמיני דת זרתוסטרא לגירסותיה.

במאות השנים הראשונות לשלטון המוסלמי לא היה כמעט כל ניסיון לכפות את האסלאם בכוח, והאמונה התפשטה בדרכי שכנוע ופיתוי. מתוך העדויות שברשותנו קשה לאמוד את שיעור ההתאסלמות, ולדעת חוקרים אחדים, בתקופת מסעי הצלב עדיין היוו הלא־מוסלמים את רוב האוכלוסייה. ואולם ברור שמספר רב של נוצרים, יהודים וזורואסטרים אימצו את דת האסלאם והיו לחלק מהחברה המוסלמית. קיימים הבדלים משמעותיים בגורלן של שלוש הדתות אחרי הכיבוש המוסלמי. זה של הזורואסטרים היה המר ביותר. המדינה הפרסית הקדם־ אסלאמית, שלא כמדינה הנוצרית, נוצחה ונחרבה כליל, והח׳ליפות המוסלמית חבקה את כל שטחיה ועמיה. הכמורה הזורואסטרית היתה קשורה קשר הדוק למבנה השלטון באיראן העתיקה. משנשלל מהם קשר זה, ובהעדר תמיכתם של נאמנים בעלי עוצמה מחוץ לארץ, כפי שהיתה לנוצרים, או כישרון ההישרדות של היהודים למודי הניסיון המר, שקעו הזורואסטרים בייאוש ובגיוון. מספרם הידלדל במהירות, ומפליא הדבר, שהם כמעט שלא נטלו כל חלק בתחייה התרבותית והמדינית האיראנית, שהתרחשה בחסות האסלאם כמאה העשירית ולאחריה.

הנצרות נוצחה, אך לא נהרסה עקב עליית האסלאם וכינון המדינה המוסלמית. אולם תהליכי ההתיישבות הערבית, ההתאסלמות וההתבוללות בתרבות השלטת צמצמו בהדרגה את שורות הנוצרים – מתי ובאיזה שלב, קשה לומר – מרוב למיעוט באוכלוסייה. במקומות אחדים, בעיקר באסיה התיכונה, בדרום ערב ובצפון אפריקה, שבהן היה לנצרות לפנים מעמד חשוב – ובצפון אפריקה אף מעמד שליט – היא נעלמה כליל. המעבר ממעמד שליט למעמד כנוע, על כל החסרונות שבו, היה לגבי רבים קשה מנשוא, והם ביקשו מקלט מפני השיעבוד בהצטרפות לעדה ולאמונה השליטות. היהדות, לעומת זאת, שרדה. היהודים היו מורגלים יותר לאסונות. לגביהם הכיבוש המוסלמי היווה רק שינוי של אדונים, ובמרבית המקומות השינוי הזה היה לטובה, והם כבר ידעו כיצד להסתגל ולהתקיים בתנאים של מצוקה. בארצות המרכזיות של המזרח התיכון – במצרים, בסוריה, בלבנון, בארץ ישראל ובמידה פחותה בעיראק – הוכיחה הנצרות כוח עמידה גדול יותר מאשר בצפון אפריקה, ומיעוטים נוצריים נשתמרו במספרים משמעותיים. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך, שבארצות הללו נהנו הנוצרים מאותו היתרון, אם אפשר לכנותו כך, שהיה ליהודים: ניסיון בהישרדות. בעיראק הם היו כפופים לדת הזורואסטרית השלטת; במצרים ובארצות מזרח הים התיכון, אף־על־פי שהיו שותפים לדת הנוצרית של שליטי האימפריה הביזנטית, הם השתייכו לכיתות מיעוט שונות וסבלו מהפליה ולעתים אף מרדיפות. לגבי רבים ממאמיני הכנסיות המזרחיות, הכיבוש המוסלמי והעברת השלטון מידיים נוצריות למוסלמיות היווה שיפור ניכר במצבם, והם נהנו מדרגה גדולה יותר של חרות דתית מאשר קודם לכן.

המשך התפשטות האסלאם הרחיב את שלטונה של המדינה המוסלמית מעבר לארצות הליבה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, ארצות שהיו גם מכורתן של הנצרות והיהדות, אל שטחים חדשים, שבהם לא נודעה כמעט כל השפעה לדתות הללו. בודהיסטים והינדים באסיה, אנימיסטים באפריקה שמדרום לסהרה ובאתיופיה היו עתה בטווח העוצמה המוסלמית. לגבי המוסלמים היו כל אלה עובדי אלילים ועל כן לא זכאים לסובלנות. לגביהם הברירה היתה בין אמלאם לגזר דין מוות, שאותו אפשר היה להמיר מאוחר יותר בעבדות על־פי ראות עיני שוביהם.

באימפריה העצומה, שנוצרה על־ידי כיבוש, היו המוסלמים תחילה מיעוט שליט. דתם נתנה בידיהם כמה עקרונות בסיסיים בכדי למשול באוכלוסיות הכבושות; המשטרים הישנים, שאת מקומם נטלו, הורישו להם מסורות, נהלים ואף מנגנון, שבעזרתם יכלו ליישם את העקרונות הללו הלכה למעשה או לשנותם. מאפיינים אחדים של המצב בשטחיהן של פרס וביזנטיון לשעבר, שעתה היוו את הח׳ליפות המוסלמית החדשה, חשובים מאוד להבנת המדיניות המוסלמית כלפי דתות אחרות.

אולי העובדה החשובה ביותר היא, שאזור המזרח התיכון היה לאורך זמן רב בעל פלורליזם אתני ודתי. נכון אומנם ששליטיה הנוצרים של האימפריה הביזנטית, שהיו יוונים־אורתודוקסים, ושליטיה הזורואסטרים האדוקים של האימפריה הפרסית עשו בעבר הלא כל־כך רחוק מאמצים להשליט את אמונתם וזהותם על קבוצות דתיות ואתניות אחרות. אבל המאמצים הללו נכשלו, והמתחים והטינות שהותירו הקלו על הכיבוש המוסלמי ועשו את נוכחותם של המוסלמים אחרי הכיבוש למקובלת יותר. להוציא מקרה אחד, שהיה קצר ובעל משמעות לא רבה, לא חזרו שליטיה הערבים המוסלמים של האימפריה החדשה על שגיאות קודמיהם, אלא כיבדו את דגם הפלורליזם, שהתקיים מאז העת העתיקה. הדגם הזה לא היה דגם של שיוויון, אלא עליונות של קבוצה אחת ולאחריה בדרך כלל הקבוצות האחרות בסדר היררכי. אף־על־פי שהסדר זה לא איפשר שיוויון, היה בו כדי לאפשר דו־קיום בשלום. וגם אם קבוצה אחת היתה השלטת, היא לא התעקשה בדרך כלל לדכא את האחרות או לבוללן. הקבוצה השלטת החדשה הוגדרה בצורות שונות – תחילה כמוסלמים ערבים ולאחר מכן רק כמוסלמים. עם החלפתה של ההגדרה האתנית־דתית בהגדרה דתית בלבד נתאפשרה ההצטרפות לקבוצה השלטת בפני כל, ובכך הפך במרוצת הדורות המיעוט השליט לרוב מכריע.

על שינוי זה הקלה גם תופעה אחרת, האופיינית למזרח התיכון לאורך מרבית ההיסטוריה המתועדת שלו – מצב של תנודות, שינוי ואף מיזוג בין זהויות שונות, עדתיות, לאומיות, טריטוריאליות, תרבותיות וחוקיות. בעצם טבעה של ההתנהגות האנושית קיימת הנטייה לחלק את העולם לאנחנו ולכל השאר. המזרח התיכון הקדום ידע התפלגויות רבות מסוג זה – שארים וזרים, יהודים וגויים, יוונים וברברים, אזרחים, גרים ונוכרים, ועוד רבים אחרים. חלוקה, שהיתה ידועה משכבר ליהודים ולנוצרים, היתה זו שבין מאמינים ללא־מאמינים. בתקופה המוסלמית חלוקה אחרונה זו היתה לקו המפריד החשוב ביותר, והוא העיב על כל האחרות.

שתי הקבוצות הללו נתחלקו כמובן לחלוקות מישנה בדרכים שונות. אלה של המאמינים אינן מענייננו כאן. הלא־מאמינים נחלקים במרבית הדיונים ההלכיים על הנושא על־פי שני סיווגים רחבים: האחד תאולוגי והאחר מדיני. הסיווג התאולוגי הוא בין המאמינים בדת מונותאיסטית, המבוססת על התגלות, לבין אלה שאינם מאמינים בדת כזאת. בעלי דת של התגלות מן הסוג הזה ידועים בשם אהל אל־כתאב, אנשי הספר, מונח שציין על־פי־רוב את היהודים, אך מתאים גם לעדות אחרות שלהן בכתבי־קודש מוכרים.

הקֻראן מכיר ביהדות, בנצרות ובדת הצאבאית, הבעייתית במקצת, כצורות לא שלמות ופגומות של האסלאם עצמו, שטמונה בהן התגלות אמיתית, גם אם מעוותת. הכללתם של הצאבאים, שאותם לא ניתן לזהות בדיוק, איפשרה את הרחבתה של הסובלנות, שהוענקה ליהודים ולנוצרים, באמצעות פרשנות משפטית, תחילה כך שתחול גם על הזורואסטרים בפרס ולאחר מכן על ההינדים בהודו ועל קבוצות אחרות במקומות שונים. לעדות, שאמונתן היתה אחת הדתות המוכרות, הוענקה סובלנותה של המדינה המוסלמית. הן הורשו לקיים את הדתות שלהן, בתנאים מסוימים, ואף נהנו ממידה של אוטונומיה קהילתית. הדתות שלא זכו להכרה כזאת, כלומר הדתות שסווגו כפוליתאיזם ועבודת אלילים, לא היו זכאיות לסובלנותה של המדינה המוסלמית; עבורן, על־פי החוק, הבחירה היתה בין הקֻראן, החרב או העבדות.

בעיה קשה עוררו הדתות המונותאיסטיות שקמו אחרי הופעת האסלאם, ובמיוחד אלה שצמחו מתוך העדה המוסלמית עצמה, כגון הבהאים באיראן והאחמדיה בהודו. את חסידיהן של הדתות הללו לא ניתן לפטור כעובדי אלילים נבערים, בדומה לפוליתאיסטים שבאסיה ולאנימיסטים שבאפריקה, ואף לא כמבשרים שאבד עליהם הכלח, בדומה לנוצרים וליהודים; עצם קיומם מהווה התרסה כנגד התורה המוסלמית על שלמותה וסופיותה של ההתגלות שניתנה למחמד. האדיקות המוסלמית והשלטון האסלאמי כאחד התקשו תמיד לעשות חסד עם דתות מונותאיסטיות בתר־אסלאמיות מסוג זה.

הסיווג המדיני היה בין אלה שנכבשו או שנכנעו מרצונם לעוצמת האסלאם לבין אלה שלא עשו כן. בחוק ובנוהג המוסלמי, היחסים בין המדינה המוסלמית לבין העדות הלא מוסלמיות שבשליטתה, ושלהן היא העניקה סובלנות וחסות, הוסדרו על־פי חוזה בשם ד'מה; הנהנים מן החוזה הזה נקראו אהל אל־ד׳מה או בקיצור ד׳מים. על־פי הד'מה נהנו הקהילות הללו ממעמד מסוים, בתנאי שיכירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בעליונות האסלאם ובבכורה של המוסלמים. הכרה זאת מצאה ביטוי בתשלום מם הגולגולת ובציות לשורה של הגבלות שהוגדרו בפירוט בהלכה המוסלמית.

הקטגוריה השנייה של כופרים לפי סיווג מדיני זה מורכבת מאלה שעדיין לא נכבשו ואינם כפופים לעוצמה המוסלמית. הארצות שמושלים בהן מוסלמים ובהן החוק המוסלמי הוא השליט נודעות בשם הכולל דאר אל־אסלאם, בית האסלאם; העולם החיצוני, שבו יושבים ומושלים כופרים, הוא דאר אל־חַרְבּ, בית המלחמה. הוא ידוע בשם זה, משום שבין ממלכת האסלאם וממלכות הכפירה שורר מצב של מלחמה מתמדת, שאותו מחייב החוק הדתי, ומלחמה זאת תימשך עד אשר העולם כולו יקבל את בשורת האסלאם או ייכנע לשלטונם של אלה המביאים אותה. שמה של המלחמה הזאת הוא ג׳האד, שתרגומו המקובל הוא ׳מלחמת קודשי, אף כי המובן הראשוני של המילה הוא ׳מאמץ׳ או ׳מאבק', ומכאן, מאבק למען אלוהים. יש הקבלות מסוימות בין התורה המוסלמית של ג׳האד לבין התורה היהודית של ׳מלחמת מצווה׳ או ׳מלחמת חובה, אולם בהבדל החשוב, שהמושג היהודי מוגבל לארץ אחת בעוד הג׳האד המוסלמי הוא עולמי.

לא־מוסלמי מארצות דאר אל־חרב יכול לקבל רשות לבקר בארצות האסלאם ואף להתיישב בהן לתקופת זמן מסוימת, ולשם כך הוא מקבל מה שידוע בחוק המוסלמי בשם אַמַאן, מעין רשיון מעבר. מי שבידיו אמאן נקרא מֻסְתַאְמִן. המונח מציין את מעמדו החוקי של לא־מוסלמי מבחוץ, שבא כסוחר או כשליח ושוהה למשך זמן מה בתחום השלטון המוסלמי: אין הוא דמי ומס־הגולגלות וכן מגבלות אחרות אינם חלים עליו.

ספרי החוק המוסלמיים דנים בפירוט מסוים באמאן – מתי, על־ידי מי, למי ובאילו תנאים אפשר להעניק אותו. האמאן ניתן בעיקרון לתקופת זמן מוגבלת, ומבקר מן החוץ שהיה לתושב קבע שינה את מעמדו ממסתאמן לדמי. אולם למעשה ניתן היה לחדש את האמאן על בסיס שנתי, ומושבות של סוחרים זרים הורשו להישאר במעמד הזה. אזרחי מדינה זרה יכלו ליהנות מאמאן קיבוצי שהוענק לממשלתם. מעניין לציין שמעמד המסתאמן היה, על־ פי פירושים מסוימים, מוגבל לאזרחים נוצרים של מדינות נוצריות. ביהודים אירופים, שהיו נוסעים באימפריה העות׳מאנית, נהגו לעתים, בעיקר בתקופה המאוחרת יותר, כבאזרחים או נתינים של מדינותיהם, הנהנים מן האמאן הקיבוצי שהוענק להם; פעמים אחדות נהגו בהם כמו ביהודים העות׳מאנים, על כל היתרונות והחסרונות של מעמד שונה זה. בתעודות עות׳מאניות אחדות משמש המונח כַּאפִר יַהוּדִיסִי (היהודי של הכופר) כדי לציין יהודים נתיני מדינות נוצריות. באופן דומה לא הורשו בפרס נתינים מוסלמיים סונים של הצארים הרוסים ליהנות מזכויות היתר האקסטרה טריטוריאליות, שהוענקו לנתינים רוסים, אלא נהגו בהם כבמוסלמים סונים – דבר שלא היה תמיד יתרון במדינה מוסלמית שיעית.

הדיונים על הד׳מה והאמאן מתייחסים למעמד התושב או המבקר הלא־מוסלמי בארצות מוסלמיות. מעמדו של המוסלמי, בין אם תושב או מבקר בארץ לא־מוסלמית, הוא עניין אחר לגמרי. הנושא נדון מעט מאוד במקורות המוסלמיים הקלסיים מן הסיבה הפשוטה, שהשאלה התעוררה רק לעתים רחוקות ביותר. במאות השנים הראשונות לאסלאם, כאשר נוסחו העקרונות הבסיסיים של החוק ושל התאולוגיה המוסלמיים, היה האסלאם בתהליך של התפשטות מתמדת. גם אם אבדו לו שטחים לזמן קצר במהלך המערכות הצבאיות, הם תמיד נכבשו בחזרה במהירות. לא היתה שום סיבה להטיל ספק בהמשך התקדמותו של האסלאם, עד אשר בעתיד הלא רחוק ביותר מלחמת הקודש תשיג את מטרתה הסופית, והעולם כולו ייכלל ב׳בית האסלאמי. האפשרות של נסיגה, של נפילת טריטוריה ואוכלוסיות בידי שלטון הכופרים, פשוט לא עלתה בדעתם של בני תקופת העוצמה המוסלמית.

עם אמצע המאה השמינית כבר החל להסתבר, שהתקדמות האסלאם נעצרה, והרעיון של גבול ושל משא־ומתן עם משטרים פחות או יותר קבועים בעברו השני של המתרס נתקבל בהדרגה. אף־על־פי שמעת לעת היתה תחייה של הג׳האד והיא התבטאה גם בגל חדש של כיבושים, נדחה הניצחון הסופי בדרך זו של ג׳האד מזמנים היסטוריים לאחרית הימים.

ואולם, הגרוע ביותר היה עדיין צפון בעתיד. מה שהחל כהפוגה הפך לעצירה, ועם הזמן פינתה העצירה את מקומה לנסיגה. עם כיבושן מחדש של פורטוגל, ספרד וסיציליה בידי הנוצרים, ועם בואם של הצלבנים לסוריה ולארץ ישראל, נכבשו שטחים מוסלמיים על־ידי צבאות נוצריים, ואוכלוסיות מוסלמיות נפלו תחת שלטונם של מלכים נוצריים. הבעיה שנוצרה כתוצאה מכך נדונה רבות על־ידי משפטנים מוסלמיים, בעיקר אלה שמן האסכולה המאלכית, שהיתה השלטת בקרב המוסלמים בסיציליה ובחצי האי האיברי. הדעות נחלקו באשר לחובותיהם של מוסלמים שמצאו עצמם תחת שלטון לא־מוסלמי. משפטנים אחדים היו בדעה מקלה. אם ממשלה לא״מוסלמית מפגינה סובלנות, כלומר, אם היא מאפשרת למוסלמים לקיים את דתם ואת מצוותיה ולחיות חיים מוסלמיים טובים, אזי מותר להם להישאר במקומם ולהיות נתינים שומרי חוק של אותו שליט. דעות אחדות מרחיקות לכת עוד יותר ומרשות למוסלמים להישאר אף תחת שלטון לא־סובלני, ובעת הצורך אף להתנצר למראית עין, אך לשמור על האסלאם בסתר.

הדעה המנוגדת, המחמירה יותר, מנוסחת בטקסט קלסי, פתוא, או פסק הלכה, שחיבר משפטן מרוקני בשם אחמד אל־וַנְשַׁרִיסִי ושפורסמה זמן קצר אחרי הכיבוש הסופי של ספרד בידי הנוצרים. הפתוא עוסקת בשאלה: האם מותר למוסלמים להישאר תחת שלטון נוצרי או שעליהם לעזוב? תשובתו החד־משמעית היא שעליהם לעזוב – גברים, נשים וילדים כאחד. אם הממשלה הנוצרית שאותה הם נוטשים היא סובלנית, חשוב פי כמה שהם יעזבו במהירות, משום שתחת שלטון נוצרי סובלני סכנת השמד היא גדולה יותר. אל־ונשריסי מנסח את פסיקתו בצורה דרמטית: "עדיפה עריצות מוסלמית על פני צדק נוצרי״.

ניסוח זה היה יותר בבחינת מליצה שלא תאמה את העובדות, משום שבמרבית המקרים צדק נוצרי לא הוצע להם. לתושבים מוסלמים באירופה לא ניתנה דימה, ״למבקרים המוסלמים לא הוענק אמאן. למשך זמן קצר התייחסו השליטים הנוצרים בספרד ובאיטליה, בהשראת המוסלמים או מחשש לפעולת תגמול מצד המדינות המוסלמיות הנותרות, במידה מסוימת של סובלנות לנתיניהם המוסלמים (וגם היהודים). אולם גירושם הסופי של המורים סילק את ההשראה ואת התמריץ גם יחד, ולמוסלמים, כמו גם ליהודים, ניתנה הברירה – אם רצו להישאר בחיים – בין גלות לשמד.

המאבקים הגדולים בין העולם הנוצרי לאסלאם בעת כיבושה מחדש של ספרד לנצרות ובעת מסעי הצלב הביאו בהכרח לחידודן של הנאמנויות ושל השנאות הדתיות, ולהרעת מצבם של המיעוטים – יהודים כנוצרים – תחת השלטון המוסלמי. אולם גם כך, בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים, מסתבר שהנוהג המוסלמי ככלל היה מתון יותר מאשר ההלכה המוסלמית, כלומר, היפוכו של המצב ששרר בעולם הנוצרי.

התחלותיה של הד'מה, ובמובן רחב יותר של ההגבלות שהוטלו על נתיניה הנסבלים הלא־מוסלמים של המדינה המוסלמית, אינן ברורות כלל ועיקר. המסורת ההיסטוריו­גרפית המוסלמית מייחסת את ניסוחן הראשון של התקנות הללו לח׳ליף עמר הראשון (644-634) ושומרת על מה שאמור להיות נוסח של מכתב, שהופנה אליו עיל־ידי נוצרים בסוריה ובו התנאים שיהיו מוכנים להיכנע לפיהם – המגבלות שאותן הם מוכנים לשאת והעונשים שיחולו עליהם אם יפרו התחייבויות אלה. לפי תיאור זה, כשהראו לח׳ליף את המכתב הנזכר, הוא הסכים לתנאי בתוספת של שני סעיפים.

אף־על־פי ש׳חוזה עמר׳ צוטט לעתים קרובות על־ידי מוסלמים ודמים כאחד כבסיס החוקר ליחסים שבין שני הצדדים, אין כמעט ספק שהמדובר בזיוף. כפי שציין א״ס כריטון(Triton), לא מקובל שהמוכסים יציעו את תנאי הכניעה למנצחים, וגם לא nתקבל על הדעת שנוצרים־סורים במאה השביעית, שלא ידעו ערבית והתחייבו שלא ללמוד את הקראן, יחקו את לשונו ואת הוראותיו בצורה כה נאמנה. באחדים מן הסעיפים משתקפות בבירור התפתחויות מאוחרות במקצת, ולא מן הנמנע שכאן, כמו בתחומים אחרים של ראשית תולדות המימשל המוסלמי, צעדים שננקטו או נכפו על־ידי הח׳ליף האֻמַיִ עֻמַר השני (720-717), מיוחסים במסורת לעֻמַר הראשון, שהיה דמות פחות שנויה במחלוקת ונערצת יותר.

ואולם, גם אם תעודה זאת ודומות לה עשויות להיות מזויפות בחלקן או בשלמותן, אין ספק שהן משקפות את התפתחותה במרוצת מאות השנים הראשונות של מדיניות השמירה על ההיבדלות בין הקבוצה השלטת לבין הקבוצות הכפופות השונות. רבות מבין ההגבלות הללו מקורן כנראה בתקופה המוקדמת ביותר של הכיבושים הערביים, והן היו צבאיות באופין. שעה שהמוסלמים כבשו לראשונה שטחים נרחבים, שבהם הם היו מיעוט קטן של כובשים בתוך רוב עצום של מנוצחים, הם נזקקו לאמצעי ביטחון להגנתם של גורמי הכיבוש והמימשל. בדומה לנהלים רבים מן התקופה הקדומה, שנקבעו על־פי צורכי השעה, הם נתקדשו במרוצת הזמן ונכללו בחוק, כך שמה שהחלו בהגבלות מטעמי ביטחון הפכו למגבלות חברתיות וחוקיות. בין המגבלות הללו היו כאלה שהתייחסו לבגדים שמותר לד׳מים ללבוש ולבהמות שעליהן מותר להם לרכוב, וכן איסור נשיאת נשק. הגבלות היו גם על בניית מקומות פולחן ועל השימוש בהם: לאלה אסור היה לעלות מעל לגובה המסגדים; כמו כן חל איסור על בניית בתי תפילה חדשים, ורק שיקומם של ישנים היה מותר. נוצרים ויהודים חויבו לשאת סימני היכר מיוחדים על בגדיהם. כאן, דרך אגב, מקור הטלאי הצהוב, שהונהג על־ידי אחד הח׳ליפים בבגדאד במאה התשיעית והתפשט לארצות המערב בימי הביניים המאוחרים. גם בשעה שביקרו בבתי מרחץ ציבוריים היה על לא־מוסלמים לשאת סימני היכר תלויים על שרוכים, שהיו כרוכים סביב הצוואר, לבל יטעו הבריות לחשוב שהם מוסלמים בהיותם חשופים בבית המרחץ (החוקים השיעיים אף אסרו עליהם להשתמש באותם בתי מרחץ). הצורך בסימנים מבדילים התעורר במיוחד ביחס ליהודים, שכמו המוסלמים היו נימולים. לא־מוסלמים נדרשו להימנע מרעש ומראוותנות בטקסיהם, ובכל עת היה עליהם להפגין כבוד לאסלאם והכנעה למוסלמים.

למרבית המגבלות הללו היה אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי. העונש הכלכלי הממשי היחיד שהוטל על הדמים היה כספי. הם שילמו מסים גבוהים יותר כחלק ממערכת הפליה, מורשת האימפריות הקודמות, איראן וביזנטיון. דעות החוקרים נחלקות באשר לכובד העול שבתשלום המסים המיוחדים הללו. במקרים שבהם יש בידינו עדות מתועדת, כמו בתעודות הגניזה הקאהירית שמן המאה האחת־עשרה, נראה  שלפחות לגבי המעמדות העניים העול היה כבד. ואולם, מאחר ששיעור מס הגִ'זיַה ;קבע בחוק הקדוש בזהב, הרי שבמרוצת הדורות ירד ערכו בהדרגה ובהתמדה עם עליית המחירים ושיעורי ההכנסות. נוסף למס הגולגולת נדרשו הדִ'מים לשלם גם שיעור גבוה יותר של מסים אחרים מאשר המוסלמים – בתקופות מסוימות גם מסי מעבר ומכסים.

מלבד מסים היתה עוד מגבלה כלכלית, שלעתים קרובות הכבידה מאוד על הנתינים הלא־מוסלמים, ומקורה בחוקי הירושה. הכלל המקובל בחוק המוסלמי היה, שהשוני בדת מהווה מחסום בפני ירושה. מוסלמים לא יכלו לרשת מד'מים, ולימים לא יכלו לרשת ממוסלמים. מומר לאלסלאם אינו יכול איפוא לרשת את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו רק יורשיו המוסלמים יכלו לרשת אותו. אם הוא חזר לפני מותו לדתו הקודמת, הוא נחשב לכופר בעיקר ונכסיו הוחרמו. הכלל שמוסלמי אינו יכול לרשת ד'מי, אף־על־פי שנתקבל על־ידי ארבע האסכולות המוסמכות של המשפט המוסלמי, לא היה מקובל על כל חכמי המשפט הדתי.

אחדים מביניהם טענו שבירושה, כמו בנישואים, מן ההכרח שיהיה אי־שיוויון, ובעוד ד'מי אינו יכול לרשת מוסלמי, יכול מוסלמי לרשת ד'מי. משפטנים שיעים אחדים אף הרחיקו לכת וטענו, שיורש מוסלמי הוא תמיד בעל זכות קדימה על־פני יורשים ד'מים, ובמותו של ד'מי המשאיר אחריו יורשים ד׳מים אחדים ויורש מוסלמי אחד בלבד, רק זה האחרון זכאי לירושה כולה. אכיפת כלל זה, בעיקר בעתות של התאסלמות מתוך כפייה, יכלה להסב סבל רב. היא היתה נושא שכיח להתמרמרות בין יהודי איראן.

בניהול ענייניהם הפנימיים נהנו בדרך כלל הד׳מים ממידה של אוטונומיה, בהיותם כפופים למרותם של נגידים ושופטים משלהם, ולפחות בענייני משפחה, אישות ודת התנהלו חייהם על־פי תורתם. ביחסים שבין ד'מים למוסלמים לא היה שיוויון. מוסלמי יכול לשאת אישה דימית חופשייה, אולם גבר ד׳מי אינו יכול לשאת אישה מוסלמית. מוסלמי יכול להיות בעליו של עבד ד׳מי, אולם לד׳מי אסור להחזיק עבד מוסלמי. בעוד שמן האיסור השני התעלמו לעתים קרובות, האיסור הראשון, שנגע בנקודה הרבה יותר רגישה, נשמר בהקפדה יתרה וכל עבירה עליו נענשה בחומרה, ואף היו רשויות שפסקו בגינה גזר־דין מוות. מצב דומה היה קיים בחוק של האימפריה הביזנטית, ולפיו נוצרי יכול היה לשאת אישה יהודייה, אולם יהודי לא יכול היה לשאת אישה נוצרייה, והעונש על כך היה הוצאה להורג. כמו־כן נאסר על היהודים בביזנטיון להחזיק עבדים נוצרים בכל נסיבות שהן. חוקי המדינה המוסלמית סיגלו את מעמד נתיניה הנוצרים והיהודי, למעמדם של הנתינים היהודים בביזנטיון, אולם בהקלות מסוימות לשתי העדות. עדות של דמי לא היתה קבילה בבית דין מוסלמי, ומרבית האסכולות – אך לא החנפית  קובעות ערך נמוך יותר לדמים מאשר למוסלמים בתשלום פיצויים או דמי כופר ע׳ פגיעה.

מצד שני, למעט העול הכספי ולפעמים מגבלות הירושה, לא הוטלו על הד׳מים כי מגבלות כלכליות. לא היו עיסוקים סגורים בפניהם ולא נכפו עליהם עיסוקים אחרים לא היו מקצועות מוגבלים ומלבד חִגַ׳אז, ארץ הקודש המוסלמית, ואזורי קדושה מעטים במקומות אחרים, לא היו מקומות שהיה אסור להם להתיישב בהם. חוץ ממרוקו ולפעמים גם איראן, לא הוגבלו הדמים לגטאות במובן הגיאוגרפי והמקצועי כאחד אף־על־פי שנוצרים ויהודים נטו ככלל להקים לעצמם שכונות נפרדות בערים המוסלמיות, היתה זאת התפתחות חברתית טבעית ולא מגבלה חוקית כמו בגטאות של אירופה הנוצרית.

יוצא מן הכלל יחיד חשוב בתקופה הקדומה היה החלטתו של הח׳ליף עמר הראשון לגרש את היהודים ואת הנוצרים מחצי־האי ערב, כך שהאסלאם יהיה האמונה היחידה והבלעדית בארץ מכורתו הקדושה. נראה שהחלטה זאת נגעה רק לחג׳אז, משום שקהילות של יהודים, ולמשך זמן מה גם של נוצרים, נשארו בדרונ חצי־האי ערב ובמזרחו.

ואולם, בדומה לדרך שבה נטו המיעוטים להתיישב במקומות מסוימים, כך הם גב התרכזו במקצועות מסוימים ובמיוחד באותם מקצועות שחייבו כישורים שהמוסלמים נזקקו להם, אך חסרו אותם או שלא היו מעוניינים לרוכשם. בתקופה מסוימת היו הד'מים שקועים בעסקי מסחר וכספים, עיסוקים שחברות צבאיות בעלות תודעה של גבורה בזו להם; בתקופות אחרות, בעיקר במאות השנים המאוחרות יותר, הם היו מיוצגים היטב במה שניתן לכנות המקצועות המלוכלכים. בין אלה היו עיסוקים כגון ניקוי בורות השפכים וייבוש תכולתם להסקה – עיסוק יהודי נפוץ במרוקו, בתימן, בעיראק, באיראן ובאסיה התיכונה. היהודים היו גם בורסקאים, קצבים, תליינים ובעלי עיסוקים בזויים ובלתי נעימים אחרים.

ברנרד נוסף לעבודות השחורות המקובלות כללו עיסוקי הד'מים גם עיסוקים שעבור מוסלמי אדוק היו בבחינת עיסוקים שרצוי להימנע מהם, כלומר, כאלה שחייבו מגע עם כופרים. בשל כך נמצא לעתים אחוז גבוה של לא־מוסלמים במקצועות כגון דיפלומטיה, מסחר, בנקאות, תיווך וריגול. אפילו המקצועות הקשורים בעיבוד זהב וכסף והמסחר בהם, מקצועות הנחשבים יוקרתיים במקומות רבים בעולם, היו בעיני מוסלמים אדוקים פגומים ונתפסו כמסכנים את נשמתם בת־האלמוות של העוסקים בהם.

בעיה רגישה היתה העסקתם של לא״מוסלמים במשרות ממשלתיות בכירות, והיא אולי הנושא הנפוץ ביותר לתלונות. ד'מים מעטים, גם בתקופה הקדומה וגם בתקופות מאוחרות יותר, הצליחו להגיע לעמדות רבות כוח והשפעה תחת שליטים מוסלמים. רבים יותר שירתו בדרגות הבינוניות והנמוכות של הפקידות הממשלתית. הדבר היה בעל חשיבות מיוחדת בחברה אשר בה הגישה אל הפעילות הכלכלית של המדינה היתה הדרך הבטוחה ביותר, ולעתים אף היחידה, אל העושר. מימרה המיוחסת לח׳ליף עֻמַר הראשון נוגעת לעניין: ״אל תמנה יהודים ונוצרים למשרות ציבור, מפני שעל־פי דתם הם עמים של שוחד. אבל [באסלאם] השוחד אינו חוקי״. עמדתם של חכמי המשפט לגבי העסקת הד'מי היא חד־משמעית, כמו לדוגמה בתשובה הזאת, מאת משפטן בן חמאה השלוש־ עשרה:

שאלה: יהודי נתמנה להיות מפקח על המטבעות באוצר המוסלמים, לשקול את הדִרהַמִים הנכנסים והיוצאים ולבחון אותם, ועל דיברתו סומכים בעניין זה. האם מינויו מותר על־פי החוק הקדוש או לא? האם אלוהים יגמול לשליט אם יפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים? האם כל מי שמסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול מאלוהים?

תשובה: אסור למנות יהודי למשרה כזאת, אסור להשאיר אותו בה ואסור לסמוך על דיברתו בכל עניין הקשור לכך. השליט, אלוהים יתן לו הצלחה, יזכה לגמול כשיפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים, וכל מי שיסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול. אלוהים אמר: ״המאמינים אל תקחו לכם מתי־סוד מזולתכם. לא ירפו מחבל בכם. יבקשו אשר תבוא עליכם רעה גדולה. כבר נגלתה המשטמה מפיהם. אך אשר יסתיר קרבם רב מזה. אכן ביארנו לכם האותות אם משכילים אתם״(קראן, ג 114 – תרגום ריבלין). פירושו של דבר הוא, שאל לך לאמץ נוכרים, כלומר, כופרים, ולהרשות להם לחדור אל ענייניך הקרובים ביותר. ״לא ירפו מחבל בכם״: פירושו של דבר, שהם לא יירתעו מכל דבר שבכוחם כדי להסב לכם נזק, חבלה או פגיעה. ״כבר נגלתה המשטמה מפיהם״, כי הם אומרים ״אויביכם אנו״.

ואולם, למרות הפסיקות והוויכוחים הללו, הנוהג של העסקת לא־מוסלמים היה ונשאר כמעט כללי – מסיבות מעשיות ולאו־דווקא עיוניות. הם היו מועילים, ובכך היה די. במסורת הסופרים נשתמר סיפור מעניין, המיוחם לימי הח׳ליף עמר הראשון. הח׳ליף, ששהה במסגד, ביקש את אבו מוסא, מושל כופה, שישלח את מזכירו למסגד כדי שיקרא לו מכתבים אחדים שהגיעו מסוריה. אבו מוסא השיב שהמזכיר אינו יכול להיכנס למסגד. עמר שאל: ״מדוע, האם הוא נמצא במצב של טומאה?״ ״לא״, השיב אבו מוסא, ״אבל הוא נוצרי״. הח׳ליף היה המום, היכה על שוקו בזעם ואמר לאבו מוסא: ״מה אתך! יכה אותך האל! אינך יודע את דברי אלוהים הכל־יכול: ׳המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית׳ [קראן, ה 56]? לא יכולת לקחת לך מוסלמי אמיתי?״ לכך השיב אבו מוסא: ״אמונתו היא שלו; [עבודת] המזכירות שלו היא שלי״. כוונתו של אבו מוסא ברורה – אמונתו של אדם היא עניינו; על מעסיקו להתעניין רק בכישוריו המקצועיים. אולם המספר משאיר לח׳ליף אל המילה האחרונה: ״לא אכבד אותם, שעה שאלוהים השפיל אותם; לא ארומם אותם, שעה שאלוהים הכניע אותם; לא אקרב אותם, שעה שאלוהים הרחיק אותם״. הבחנה זאת בין השתייכותו הדתית של אדם, שאפשר להסתייג ממנה, לבין כישוריו המקצועיים, שעשויים להיות מועילים, זכתה לניסוח מילולי רק לעתים רחוקות, אך לעומת זאת יושמה בפועל לעתים קרובות.

הענישה הכספית של הכופר היא מהותית לתפיסת היחסים בין שני הצדדים ומרכזית לד'מה ככלל. שלא כמרבית ההגבלות האחרות על הד׳מים היא נשענת על פיסקה ברורה בקראן והיא מעוגנת היטב במסורות ובסיפורים ההיסטוריים הקדומים ביותר. בתקופה הקדומה ביותר, כאשר, בהתאם לנוהג המקובל באותם הימים, המוסלמים היו זכאים להתייחם אל העמים הכבושים כאל שלל מלחמה ולמכור אותם לעבדות, הדרך שהם הלכו בה, זו של הטלת מס גולגולת, היתה מעשה של תבונה ושל חסד כאחד. הדבר מודגש בבירור בחיבור קדום על מיסוי, המצטט איגרת, שמיוחסת לח׳ליף עֻמר הראשון והמופנית לאחד המושלים שלו:

לא אתה ולא המוסלמים הנמצאים עמך תתייחסו אל הכופרים כאל שלל ותחלקו אותם ביניכם [לעבדים]… אם תקחו מם גולגולת, אין לכם תביעה או זכות עליהם. האם הרהרת בדבר, שאם נקח אותם ונחלקם בינינו, מה ייוותר למוסלמים שיבואו אחרינו? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. המוסלמים בימינו יאכלו [מעמלם של] האנשים הללו כל זמן שהם בחיים, וכאשר אנו והם נמות, בנינו יאכלו מבניהם לעד, כל עוד הם נותרים, משום שהם עבדים לעם שדתו האסלאם, כל עוד דת האסלאם תגבר.

לכן, הטל עליהם מם גולגולת ואל תעשה אותם לעבדים ואל תניח למוסלמים לדכא אותם, או לפגוע בהם, או לצרוך את רכושם, אלא במידה המותרת, ותשמור בנאמנות על התנאים שהענקת להם ועל כל מה שהקצבת להם.

ההבחנה הכספית בין מאמין לכופר נשארה בתוקף בכל העולם המוסלמי עד המאה חתשע־עשרה ומעולם ובשום זמן לא נתבטלה. לעומת זאת, באשר למגבלות האחרות, נראה שהיה קיים שוני רב ביישומן בפועל. ככלל, מתקבל הרושם שהתעלמו מהן לעתים קרובות יותר משאכפון בקפדנות. אין ספק שאפשר לייחס את ההתרשלות הזאת, בחלקה לפחות, לכוחן המוגבל של רשויות המדינה הביניימית על המוני נתיניה, אך בחלקה גם לרתיעה אמיתית של השליטים מפני אכיפת המגבלות המוגיעות והמשפילות יותר.

מכל מקום, גם אם הוקל לפעמים, הדגם הזה של הגבלה היה לחלק מדרך החיים המוסלמית. בדומה לחברות ולמצבים אחרים, מטרתו הסמלית היתה להוכיח ברבים מי השתייך, ולו גם מרחוק, לקבוצה השלטת, ומי לא, ולשמור על ההבחנה בין שתי הקבוצות.

המידה שבה הקלו או החמירו במגבלות הללו היתה תלויה בגורמים רבים, ואחד החשובים שביניהם היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. קל יותר להיות סובלני כשחזקים, מאשר שעה שחשים חולשה וסכנה. היחסים בין מוסלמים לד'מים הושפעו מן היחסים בין האסלאם לעולם החיצון. לא ייפלא איפוא שהחל בתקופת מסעי הצלב ואילך, ככל שהעולם המוסלמי נעשה חלש ועני יותר בהשוואה לעולם הנוצרי, מצבם של הנתינים הלא־מוסלמים במדינות המוסלמיות הלך והורע. הם סבלו מאכיפה חמורה יותר של ההגבלות וגם ממידה של הפרדה חברתית – דבר שלא קרה לעתים קרובות בעבר.

מעמדם היה בדרך כלל נסבל, אך חסר ביטחון. ההשפלה היתה חלק מן הדגם. המילים הקֻראניות דֻ׳לּ ו־דִ'לָּה, שפירושן שפלות, ביזוי, נדכאות, משמשות לעתים קרובות את הסופרים המוסלמים לתיאור ההשפלה שחשו כי היא ראויה לנתיניה הלא־מוסלמים, ובמיוחד היהודים, של המדינה. על דבר זה מעידים בהרחבה מקורות ביניימים וכן שורה שלמה של נוסעים מערביים בארצות האסלאם.

בדיון במסורת הממושכת של שלטון מוסלמי על לא־מוסלמים, שאלת מפתח היא זו של תפיסה וגישה. כיצד ראו המוסלמים את נתיניהם הדִ׳מִים? כיצד נתפסו בעיניהם יחסים תקינים בינם לבין הנתינים הללו? כלפי אלו סטיות מן הכללים הללו נדרשה לדעתם תגובה, ואיזו תגובה?

נקודה חשובה אחת מן הראוי להדגיש כבר מלכתחילה: לא ניכרים כמעט כל אותות לעוינות רגשית עמוקה נגד יהודים – או נגד כל קבוצה אחרת – בדומה לאנטישמיות בעולם הנוצרי. אולם עמדות שליליות היו ברורות לחלוטין. אלה היו בחלקן הרגשות המקובלים של קבוצה שלטת כלפי קבוצות נשלטות, שמקבילותיהם קיימות בכל חברה וחברה שנבדוק לצורך זה; בחלקן, ובפרט, הבוז של המוסלמי כלפי אלה שניתנה להם ההזדמנות לקבל את האמת ואשר התעקשו לדבוק בכפירתם; בחלקן, דעות קדומות מסוימות, מכוונות כלפי קבוצה זו או אחרת, אך לא כלפי האחרות.

ככלל, בניגוד לאנטישמיות הנוצרית, עמדתם של המוסלמים כלפי לא־מוסלמים אינה של שנאה, פחד או קנאה, אלא פשוט של בוז. הדבר מתבטא בדרכים שונות. ספרות פולמוסית, התוקפת את הנוצרים ולפעמים גם את היהודים, קיימת למכביר. התכונות השליליות המיוחסות לדתות הנשלטות ולמאמיניהן מתבטאות בדרך כלל במונחים דתיים וחברתיים, ורק לעתים רחוקות במונחים אתניים או גזעניים, אם כי לפעמים גם זה קורה. הכינויים המקובלים הם קופים עבור יהודים וחזירים עבור נוצרים. נוסחאות ברכה נבדלות משמשות עבור פנייה ליהודים ונוצרים ואחרות עבור פנייה אל מוסלמים, בין אם בשיחה ובין אם בהתכתבות. על יהודים ונוצרים נאסר לקרוא לילדיהם בשמות מוסלמיים מובהקים, ובתקופה העות׳מאנית אף אותם השמות שהיו משותפים לשלוש הדתות, כגון יוסף או דוד, נכתבו בכתיב שונה על־ידי שלושתן. לא־מוסלמים למדו לחיות עם כמה הבדלים מן הסוג הזה; בדומה לחוקי הלבוש הם היו סמלים של נחיתות.

המוסלמים השיעים טרודים בנוסף לכך בבעיית הטוהרה הפולחנית. טוהרה (טַהַארַה) וטומאה (נַגַ׳אסַה) הם עניינים בעלי חשיבות עצומה למוסלמים שומרי מצוות. זיהום, על־פי המשפטנים המוסלמים, גורם מצב של טומאה פולחנית, והוא יכול להיות תוצאה של מגע מיני, וסת או לידה; של השתנה או הפרשת צואה; או של מגע עם עצמים או עזרים טמאים כגון יין, חזירים, נבלות והפרשות מסוימות של הגוף. אצל השיעים האדוקים גם לא־מוסלמים נכללים בקטגוריה זאת, ומגע עימם או עם בגדים, אוכל או כלים שנגעו בהם גורם טומאה פולחנית, הדורשת היטהרות לפני שמותר להתחיל במילוי המצוות הפולחניות או הדתיות. בני סמכא אחדים באיראן החמירו אף יותר :שאלת הטוהרה הפולחנית. וכך, הראשונה בסדרה של הוראות מן המאה התשע־עשרה באיראן אוסרת על יהודים לצאת החוצה שעה שיורד גשם או שלג, כנראה מחשש שהגשם או השלג ישאו את טומאת היהודים אל המוסלמים. העיסוק הכפייתי בסכנות הזיהום מצד אנשים טמאים, המשתייכים לקבוצה אחרת, מוגבל למעשה לאיראן השיעית וייתכן שהושפע מן הנוהג הזורואסטרי. הוא אינו ידוע לזרם העיקרי, האסלאם הסוני.

עם ראשית המאה העשרים אמונות מעין אלה והמעשים שנלוו להן נשכחו בהדרגה, ואולם לאחרונה הם עלו שוב. האַיַתֹללַה חֹמֵיְנִי, בספר נפוץ ברבים שנכתב להדרכה המוסלמים בנושאים הקשורים לפולחן ועניינים דומים, מעיר: ״11 דברים מטמאים: 1. שתן; 2. צואה. 3. זרע; 4. נבלה; 5. דם; 6. כלב; 7. חזיר; 8. כופר; 9. יין; 10. בירה; 11. זיעת גמל שאכל דברים טמאים״. בהערה למספר 8 הוא מוסיף: ״כל גופו של הכופר הוא טמא; אף שערו וציפורניו ולחלוחית גופו הם טמאים״. אך ישנה גם הקלה מסוימת: ״כאשר גבר או אישה לא־מוסלמים מתאסלמים, גופם, הרוק שלהם, הפרשות האף והזיעה שלהם הם טהורים מבחינה פולחנית. אבל אם בגדיהם היו במגע עם גופותיהם המזיעים לפני ההתאסלמות, אלה נשארים טמאים״.

במידה מסוימת, הלבוש וכיסוי הראש, האופייניים לתת־הקבוצות השונות בחברה המוסלמית, שימשו, לפחות באותה מידה, כסימני היכר פנימיים וחיצוניים כאחד, ובמצבים רבים ייתכן שלא העבירו שום מסר של עוינות. מימי קדם ועד ימינו אנו, היו במחוזות מסוימים קבוצות כיתתיות, אזוריות, אתניות ושבטיות שונות, ששמרו ואף התגאו בגיזרה, בצבע, בסגנון לבושם או בכיסוי ראשם, שהצביעו על־כך שהם שונים, ולפיכך בעיני עצמם, עליונים. הגאווה בזהות היא מקובלת בקבוצות חברתיות אנושיות, גם בין אלה הנתונים להפליה או לרדיפות. לבוש אופייני גם משמש מטרה מועילה, באשר הוא מקל על זיהוי הדדי ועל הדרישות לסולידריות או לתמיכה. כבר במאה השביעית לפסה״נ אמר הנביא צפניה: ״והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי … על כל־הלבשים מלבוש נכרי״(א ח). בדומה לכך, התלמוד תובע מן היהודים שלא יתלבשו כמו פרסים, כלומר כמו אדוניה של האימפריה שבה חיו.

למן ראשיה האסלאם כל בעלי הסמכא המוסלמים תמימי דעים בהוראתם למאמינים: ״חַ׳אלִפוּהֻם״ – היבדלו מהם, כלומר, מהכופרים – בלבוש כמו בנימוסים ובמנהגים. ומאחר שלמוסלמים אסור להתלבש כמו כופרים, פירושו של דבר, שאל להם לכופרים לאמץ את הלבוש המוסלמי או לחקותו. עיקרון זה לא תמיד נשמר בהקפדה, אך ההתעלמות ממנו היתה נושא נפוץ לתלונות מצד העֻלַמַא. אפילו אבו סֻעוּד אֶפֶנְדִי, המֻפתי הראשי של האימפריה העות׳מאנית בימי הסלטאן סלימאן המפואר, אדם שליו וסובלני ברגיל, נדחף להפגנת כעס נדירה על־ידי הפגיעה בחוק הזה בימיו, כפי שמלמדת תשובתו המצטטת את המקורות המשפטיים המקובלים:

שאלה: אם שליט מונע בעד הדִ'מִים החיים בין המוסלמים לבנות בתים גבוהים ומקושטים, לרכוב על סוסים בעיר, להתלבש בבגדים מפוארים ויקרים, ללבוש קפטאנים עם צווארונים ובדים יקרים ופרוות וצניפים, ובסיכום, מלעשות מעשים המקניטים את המוסלמים ומרוממים את עצמם, האם אותו שליט יזכה לשכר ולגמול מאלוהים?

תשובה: כן. הדִ'מִים חייבים להיבדל מן המסולמים בלבושם, ברכבם, באוכפיהם ובכיסוי ראשם.

ההגבלות על הלבוש שהוטלו על הד׳מים נשאבו ממקורות שונים, ויותר ממניע אחד עורר אותן. ללא ספק הן שימרו ואישרו במידת מה סגנונות מסוימים של לבוש, שהיו קודם לכן – או הפכו בדיעבד – לצורה המקובלת של ביטוי עצמי בביגוד של אותן קבוצות עצמן. בראשית תקופת האסלאם היה לצד המוסלמי שיקול בטחוני הכרחי – זה של זיהוי הדדי והגנה בין מוסלמים לבין עצמם, כאשר היו עדיין מיעוט שליט קטן. בימי הביניים נעלם כבר צורך זה, אך ההתפשטות העות׳מאנית לאסיה הקטנה הנוצרית ולאחר מכן לדרום מזרחה של אירופה הנוצרית החזירה אותו שוב.

לבסוף, היה גם שיקול שלישי, שהפך חשוב יותר ואולי אף עליון במאות השנים המאוחרות יותר: הרצון להשפיל, להזכיר לד'מי את נחיתותו ולהעניש אותו במקרה שינסה לשכוח את מעמדו ואת מקומו.

כתם הנחיתות מתבטא בכמה דרכים. הדרישה, שכסותם וכיסוי ראשם של יהודים ונוצרים, בני משפחותיהם ועבדיהם, יהיו בצבעים מיוחדים, אינה עוינת כשלעצמה. אולם החובה לשאת טלאי בצבע שונה על בגדיהם החיצוניים מטרתה בפירוש להשפיל ולא רק להבדיל. הדבר נכון גם לגבי התקנות במרוקו, שחייבו יהודים ללכת יחפים או בסנדלי קש מחוץ לגטו.

בעלות משמעות גדולה יותר הן התקנות שמטרתן להפגין, ואף להדגיש, שהד'מים אינם משתייכים למעמדות נושאי נשק. הד'מי חייב לרכוב על חמור ולא על סוס, אסור לו לרכוב בפיסוק רגליים, אלא מן הצד, כמו הנשים. חשוב מכל, אסור לו לשאת כלי נשק, והוא נתון איפוא תמיד לרחמיו של כל מי שבוחר להתקיף אותו. גם אם התקפות מזוינות על הד'מים נדירות יחסית, קיימת תמיד תחושה של סכנה, וגם של נחיתות, אצל אלה שאינם יכולים לשאת נשק בחברה שבה מקובל לעשות זאת. הד׳מי לא היה יחיד במגבלה זאת, שנגעה גם לכמה קבוצות חברתיות אחרות, בעיקר בחצי־האי ערב. ואולם הוא היה הפגיע ביותר. הד׳מי אינו יכול, ואף אסור לו, להתגונן אפילו מפני התקפות חסרות חשיבות אך כואבות, כמו זריקת אבנים, בעיקר על־ידי ילדים – צורת שעשוע המוכרת במקומות רבים מימי קדם ועד ימינו. הד׳מי חייב לסמוך על הרשויות, שיגנו עליו מתקיפה או מחבלה אחרת, ובעוד הגנה זאת ניתנה לו לעתים קרובות, ואפילו על־פי־רוב, הרי שבעתות של זעזועים וחוסר סדר היא היתה כושלת. תחושת הסכנה המתמדת וחוסר הביטחון, שהיו תוצאה מכך, עולה לעתים קרובות מכתבי הדמים.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ' 40-35