מורשת יהדות מרוקו

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים_; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.² אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.⁷ ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים_; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.² אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.⁷ ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

דוגמה טובה תשמש השבתאות. בדרכים שונות הגיעה תנועה זו למגרב, אך לא זכתה לתקוע בה יתדות נאמנים. במשך כשני דורות התפשטה התנועה בערים ובכפרים רבים. אך לפי החומר שנותר בידינו נראה שהצד האידאולוגי של התנועה לא העמיק לחדור פנימה. פולמוסים התנהלו בעיקר סביב ביטויים חיצוניים, כגון ביטול צום תשעה באב או הדלקת נרות בבית־כנסת, וחלקם שרד במשך שנים רבות. המאבק החריף מצד כמה רבנים, בעיקר ר׳ יעקב ששפורטש ור׳ אהרן הסבעוני, שהתקיים בראשית התפשטותה של השבתאות הצליח לחסל את השפעתה במידה ניכרת בעודה באיבה. ובכל זאת, הפולמוס סביב  " חמדת " ימים כביכול חלף מעל ראשם, והספר לא נתפס כשבתאי כפי שלא נתפס כך אצל רבים משלומי אמוני ישראל באירופה, עד שגדולי החכמים מציינים את שמו ומסתמכים עליו באופן חופשי.

התשוקה הפנימית הטבועה בקרב יוצרים והוגים לפרסם את הגיגי לבם ורוחם באה לביטוי גם במגרב. לפעמים מנמקים זאת משום ״כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״(ירמ^׳ כ ט), לפעמים מטעם ״אל תמנע טוב מבעליו״(משלי ג כז), ולפעמים כחובת מילוי חלקו האישי של כל אדם בהבנת התורה, בהתאם לתפיסה הקבלית. ואכן, יצירות שונות נכתבו, ספרי תיקונים הועתקו ואף נערכו, ומקצת מן המחברים כתבו כבר בגיל צעיר למדי. סקירת היצירה הצפון אפריקאית בתחום הקבלה, לרבדיה ולסוגיה, היא אפוא נושאו של החלק השלישי.

ברם, בלא להיכנס לשאלה הנצחית – אם ההיסטוריה יוצרת את האדם והמנהיג או להיפך – אין להתעלם מן הנפשות הפועלות ומן התהליכים שהן נוטלות בהם חלק. משום כך שילבנו בראש הספר, בחלקו הראשון, את תהליכי התפתחותה של הקבלה בכל אחת מארצות המגרב, תוך ציון האישים הידועים כמקובלים, בין שנטלו חלק חשוב ובין שנטלו חלק מועט. מבחינה זו, ידיעותינו המפורטות יותר על מקובלים רבים שפעלו במארוקו באות לידי ביטוי בהיקף ״רשימת המקובלים״ האלפביתית שהצגנו במסגרת הפרק הראשון. אישים אלה הם שהובילו את התפתחות הקבלה ומעמדה בארצות המגרב, איש איש בדרכו, ברוחו ובהישגיו, והם שהניבו את הפירות המוצגים בחלקים השני והשלישי.

שתי עובדות צריכות לעמוד לנגד עינינו משום שהן מונעות סקירה מלאה יותר: ראשית, מיעוט בתי הדפוס בארצות המגרב גרם לכך שחיבורים רבים של חכמיהן לא נשתמרו, כפי שמלינים הם בהזדמנויות שונות. שנית, אובדן ספרים בשל גזירות ורדיפות. נסתפק כאן בעדות טראגית, אחת מני רבות, מראשית המאה הי״ז. מעתיק ספר הישר ומביאו הראשון לבית הדפוס (ונציה שפ״ה), הוא ר׳ יוסף בן שמואל, מספר בהקדמתו, כי מוצאו מ״עיר ואם בישראל, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר המהוללה פאס יע״א״. בשנת גע״ש (1613) ברח ממנה בגלל סכסוכים פנימיים בחצר המלוכה, שבעטיים נחתו צרות על היהודים, ובין שאר הפורענויות – ״כמה וכמה ספרים, מינים ממינים שונים, חדשים גם ישנים, מהם מדפוס מהם מכתיבת יד, חדשים מקרוב באו, רובא דרובא נשרפו נקרעו ונגנזו תחת המפולת״. אם כי היו, לצערנו, גם ״פגעי טבע״ כגון זה שארע לספרייתו העשירה של ר׳ יוסף סירירו שכלתה בשרפה (מ״ר, ס ע״ד).

סוף המבוא…..

הקבלה במארוקו

ג׳ שלום כותב כי הקבלה שימשה במארוקו ״גורם רוחני עצום ולימודי קבלה רגילים אצל רוב חכמיה״. אכן, בכ״י אוקספורד 1565, דפים 6ב-7א, מופיעה ״שאלת אדירי פאס״ אל גאוני בבל להסביר עניין הקשור במסכת חגיגה פרק שני, העוסק במעשה מרכבה ובמעשה בראשית. גם אם נסבור כי אין זו אלא מסורת פסבדואפיגרפית, הרי עצם העובדה שפאס נמצאת באופק ראייתם של המקובלים עשויה להצביע על מסורת קבלית הקיימת שם. אכן, הנטייה כיום היא לראות בר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה שחי במאה הי״ג, את המקובל שפתח בצפון אפריקה את שערי הקבלה. חכם זה כתב פירוש לספר יצירה, וגרשם שלום מאפיין אותו כ״מקובל על דעת עצמו״, היינו, בעל כיוון אישי מיוחד. ככל הנראה, גם המקובל רבי יצחק דמן עכו, שפעל בספרד בסוף המאה הי״ג וראשית המאה הי״ד, חי בסוף ימיו בצפון אפריקה. כמו כן, אפשר שגם רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הארוך, חי בסוף ימיו בתארודאנת שבמארוקו. אכן, פירושו לפרשת בראשית שבמדרש בראשית רבה, המצוי בכ״י פריס 842, הועתק, לפי הקולופון, בוהראן בשנת רכ״ד (1464) לכבוד רבי משה אבן לשקר [אלשקר]. מכאן קרובה היתה הדרך להימצאותו גם במצרים, כפי שניכר באופן ברור מכתבי הרדב״ז, שהשתמש לא אחת בספר זה. קרוב לוודאי שאף תלמידו־חברו של ר׳ יוסף אשכנזי, רבי דוד בן יהודה החסיד, היגר מספרד לצפון אפריקה, כפי שמעידה גם תפוצת כתביו באזור גאוגרפי זה. שרדו בידינו כתבי־יד של חיבורים קבליים קדומים שהועתקו במארוקו, ולמזלנו אף מקצת מהקולופונים שרדו, ואלה מעידים על תאריכי ההעתקה. למשל, נמצאת בידינו העתקה של ספר משכן העדות לר׳ משה די־ליאון (בכ״י קיימברידג׳ 24 .11 .Add), לפי הקולופון הועתק ״על ידי אני הצעיר יצחק כהן בן … יעקב הכהן, והיתה השלמתו ביום ראשון ארבעה ועשרים לחדש אדר שני שנת חמשת אלפים ומאתים ושמונים ושמונה [=1528] …

וכתבתי אותו במדינת פאס״. מן הדור שלאחריו יש בידינו קובץ של דברי קבלה, והעיקרי שבהם הוא ספר הגבול לר׳ דוד בן יהודה החסיד, שנכתב אף הוא בפאס בשנת שי״ט (1559). כאמור, גם חיבוריו האחרים של ר׳ דוד נעתקו שם חזור והעתק. העתקות של כתבי ר׳ יוסף ג׳יקטילה, מקובל בן המאה הי״ג, מצויות בדרעא. כמו כן, בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1674, דפים 1א־ 65ב, שעניינו פירוש רחב על הספירות, נמצא בקולופון שלו את הודעת הקונה: ״אלעזר בר יעקב בר אברהם בר חמאני המכונה בן ותכטאנת. וקניתיו מעם ר׳ שלמה ביבי שנת הרצ״ו ליצירה [1535] בחדש מרחשון בכפר לגיל דעל נהר ג.״ות״. ההעתקות מעידות על הימצאותם של כתבי־ יד ועל החשיבות שראו בהפצתם, וממילא ניתן לראות את השפעתם על המקובלים ולבחון אותה. ולצד העתקת חיבורים שלמים יש לשים לב להפניות המרובות לחיבורי מקובלים קדומים (כמו, למשל, בכי״י ששון 919, 921). העולה מן הדברים הוא, שהיתה במארוקו מסורת ארוכת שנים של עיסוק בדברי קבלה.

עדות חשובה אחרת היא הספר אבני זכרון, מאת רבי אברהם ב׳׳ר שלמה אדרוטיאל, שנתחבר ברבע הראשון של המאה הט״ז. ספר זה, העוסק בשאלות עיקריות בקבלה, אוצר בתוכו מובאות מספרים קבליים רבים, ובוודאי הם כאלה שהיו מצויים בהישג ידו במקומו, בפאס. המחבר השתמש בחיבורים רבים שהיו מצויים בסביבתו, וביניהם ספרים שאבדו, והוא מזכיר אותם בשמותיהם. הוא רואה את עצמו במפורש כחוליה בשרשרת ולא כמי שפותח תקופה חדשה. מצד שני, הוא כותב על זמנו: ״שאלו נא וראו בכל גלילותינו הנמצא איש כזה … שיהיה השם הקדוש מסור בידו בקבלה״(כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1659, דף 127 ב), או שהוא מתאונן כי ״החכמה הזאת הולכת ומתמעטת בדורות אלו״ (דף 67א), והוא רואה עצמו ״שועל בין אריות״(דף 68ב). אך דומה שאין כאן יותר מאשר ביקורת מקובלת על התמעטות הדורות, שכמותה תמצא בכל חדרי הספרות ובכל העתים.

חשיבות רבה נודעת להימצאותו של ספר הזוהר במארוקו. כידוע, לא היה עותק מלא של הספר בידי המדפיסים הראשונים באיטליה, והמגיה במנטובה (שי״ח, חלק א) מעיד כי ״לא נחה דעתנו עד שמצאנו העתקה אחרת ישנה באה מצפת״, והעתקה זו הביאו עמהם, ככל הנראה, עולי המערב במאה הט״ז. כך נולד זוהר חדש משום שבידי מקובלי מארוקו שעלו לצפת היו קונטרסים שחסרו במהדורות הזוהר של דפוסי מנטובה וקרימונה, ועריכת זוהר חדש נעשתה אפוא לאור החומר שהובא מצפון אפריקה. אף ר׳ שמעון אבן לביא, בפירושו לזוהר, מעמת כמה פעמים את גיירסת הדפוס עם נוסחאותיו שלו שמכתב־יד. כלום היה בידיו כתב־יד שהגיע עמו מספרד או שמא מצאהו במארוקו? כך או כך, חשוב הדבר ששמור עמו נוסח שונה לפעמים, העשוי לסייע בביקורת הטקסט. אף נזכור את עדותו של ר׳ אברהם אדרוטיאל הנזכר לעיל, שהוא טרח למצוא קטע מן הזוהר בפרשת יתרו שלא היה בידיו, עד שהגיע לספרייתו של הרב כלף. ובוודאי יש לייחס חשיבות רבה לעדותו של רבי משה בסולה, באמצע המאה הט׳יז, כי ״אנשי עיר פיס שהם מזמן קדמון, נמצאו אצלם ס״ה [= ספר הזוהר] ושאר ספרי קבלה שאין להם מציאות בשאר ארצות׳׳.

 סיוע חשוב לכך אפשר למצוא בהודעתו של אחד מגדולי מקובלי צפת במאה הט״ז, ר׳ משה קורדוברו, הכותב בשנת ש״ח: ״והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות … ובעונותינו לא זכינו אליו, ואומרי׳ שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס יצ״ו״. סביר להניח כי ה״אומרים״ היו מן העולים אשר הגיעו ארצה ממארוקו במאה הט״ז ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם מקובל בשם רבי יהודה חליווה (חלאווה), שנשכח במרוצת הדורות ורק בדורנו העלוהו מתהום הנשייה. פירושו לתורה עומד לצאת לאור בידי פרופ׳ מ׳ אידל. בכ״י ירושלים 8°3731, דף 205 א-ב, נרשמו ״כללים נחמדים מהר״י חליווא תנצב״ה ע״ד הקבלה״. חליווה עלה לארץ ישראל.

בספרים שונים, בעיקר בכתבי־יד, ניתן למצוא איזכור של שמות של אישים שחיו במאות הט״ו־הט״ז או לפני כן. על חלקם מצוין שהם מקובלים, ויש שהם מוסרים דבר סוד בנושא כלשהו. פרטים מועטים נותרו על חייהם, ועל כל פנים ניתן לדלות רשימה לא־קטנה של שמות, כגון: אברהם בן־מוחא, דוד אלשקר, דוד בן שמואל הלוי, חיים ביבאס, יחיא בן חמו, יעקב הלוי, יצחק אבטאן, יצחק קורייאט, יצחק קלדרון, יצחק קצב, ישעיה בקיש, כלף, מרדכי הסבעוני, מרדכי זיתון, ראובן בן יבגי, שלום זיתון, שלום ממנות ושלמה בן אברהם במאה הי״ז.

פעמים אפשר למצוא חוגים שהתרכזו בערים מסוימות, ובהם נטלו חלק מקובלים חשובים. למשל, במאה הט״ז וראשית הי׳׳ז פעל המרכז בדרעא, וכן חוגו של ר׳ משה אלבז. במאות הי׳׳ח והי׳׳ט פעלו מרכזים בתיטואן, תאפילאלת, מראכש, סאלי, פאס, מכנאס, מוגדור וכו'. אישים מרכזיים שסביבם פעלו חוגים, ופעמים אף יצרו רצף של כמה דורות, הם ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב פינטו, ר׳ יעקב גדליה, משפחת (א)בן צור, משפחת קורייאט, משפחת אביחצירא וכדומה. פעמים מתלווה תחושה של קבלת מסורת והמשכיות, ופעמים ידובר על יצירתיות. ויש ששתי אלה תלכנה שלובות זרוע. ואני רוצה להדגים זאת מדבריו של אחד המקובלים. ר׳ יצחק הכהן כותב, ״כי לא כתבתי ולא דברתי כי אם אחר עמל וטורח וקבלת חכמים״(גנות ביתן, עמי 98). או: ״והבן אם יש לך עינים לראות. והעירותיך בזה המקום. זהו סוד כפי מה שנתעורר לבי מן השמים לזה הפי׳ אע״פ שלא ראיתיו ולא שמעתי, והשם יכפר כי למענו אני עושה״(שם, עמי 112). אך גם שילוב: ״הרי לך ששה כוונות, שנים שקבלתי וארבעה כפי מה שנראה לי. והשי״ת יכפר כי למענו אני עושה, ליחדו אני רוצה״(שם, עמי 116).

כאמור, מרכז חשוב של מקובלים פעל בדרום מארוקו, בחבל דרעא. מחוז זה, שבו מצויים היו מיסטיקנים מוסלמים, המורביטון, שימש כר גם לפעילותם של מקובלים. י״מ טולידאנו וג׳ שלום כותבים אפוא על ״קן מקובלים״ שהיה בדרעא. לפי הפרטים הידועים כיום על המתרחש בחבל ארץ זה במאה הט״ז, יש להניח שהיה זה חוג בעל מסורת ארוכה. לא חסר עניין הוא סיפורו של ר׳ משה קורדובירו, והוא המקור ההיסטורי הראשון הקושר את התגלות ספר הזוהר לדרעא. חלק ממקובלי דרעא עלה לצפת במרוצת המאה הט״ז, ואף זכה לתפוס מקום חשוב בחייה הרוחניים המתחדשים של צפת. כך, למשל, מספר ר׳ שלומיל מדרעזניץ באגרתו:

ואח׳׳כ עולים הראשי ישיבות בית חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה. שם האחד הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור, והוא מורי ורבי [ י], ידוע לכל ישראל רוב קדושתו ורוב בקיאותו. ושם הב׳, מהור׳׳ר שלמון מערבי יצ״ו, מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה וכו׳.

שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל.

במהלך המאה השש־עשרה יונקת הקבלה במארוקו משני מקורות עיקריים: מקורות פנימיים ומקורות של מגורשי ספרד. לקראת סופה של המאה הט״ז הלכה וגברה ההשפעה של מקובלי צפת, וקשרים אלה הלכו והתהדקו אף יותר באמצעות שלוחי ארץ ישראל.

המגורשים מספרד שהגיעו למארוקו היו גורם בעל משקל בקרב יהדות זו. היו בהם מקובלים גדולים וידועי שם (אמנם ר״ש לביא ור״י אלאשקר היו צעירים בזמן הגירוש), שהיו עשויים להזרים דם חדש, ואולי גם להנחיל מסורת חדשה. מאלה ייזכרו שמותיהם של: ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ אברהם סבע, ר׳ יהודה חייט, ר׳ יוסף אלאשקר ור׳ משה בן צור ״ממגורשי קשטיליא״. אמנם, לבד משני האחרונים, ובמיוחד האחרון שהיה אבי משפחת בן צור הנודעת, שהיכתה שורשים עמוקים במארוקו, הרי שלושת הראשונים לא תקעו בה יתדות אהליהם, ויצאו הימנה בשלב מסוים. אף על פי כן הם הצליחו להטביע בה חותמם, במידה זו או אחרת.

רשימת מקובלי מארוקו

אברהם בן אהרן. דברי קבלה בשמו הובאו אצל ר״י איפרגאן, מנחה חדשה, דף 154 א.

אברהם אביחצירא. תאפילאלת (?). (ראה מ״ר, יז ע״ד).

 אברהם אדרוטיאל בן שלמה. ישב בפאס, חיבורו אבני זכרון (כי״י בית״ המדרש לרבנים בניו־יורק 1746, 1659, 2089 ועוד), נכתב ברבע הראשון של המאה ה־16. המחבר מספר על ״החכמים השלמים מרביצי תורה ראשי הישיבות״, שהוא יושב בקרבם. ״ואני הצעיר תלמידיהם המתאבק בעפר רגליהם שותה בצמא את דבריהם כל ימי גדלתי ביניהם ולמדתי בתלמידיהם … ומרוב התשוקה בינותי בספרים דברי הראשונים והאחרונים להבין דבר תורה וסודותיה״. תוך כדי כך ספרים שונים ״באו לידינו מהחכמים הקדמונים מלבד מה שנתעלמו ממנו לרבבות ולאלפים. וגם מספרי האחרונים יקרים ונכבדים סודות כמוסים באלף מסגר סגורים״. ממקורות שונים אוסף המחבר חומר על שאלות עיקריות בקבלה. אוסף זה הוא ממש אוצר בלום, ונזכרים בו גם ספרים שאבדו בינתים. לא לשווא מרבים לצטט אותו כשני דורות מאוחר יותר בחוג תלמידי ר׳ משה אלבז בדרעא, שם מזכירים שמו בהערצה רבה, כגון: ״המקובל האלוהי נר ישראל״, וכיוצא באלה.

אברהם אזולאי בן ישראל. ת״ך – ח באב תק״א. מגדולי הקבלה במארוקו. ישב במראכש, זמן מה גם בתטואן ובמכנאס. נודע כבעל מופת ומלומד בנסים. היה מתלמידיו של ר׳ יצחק די לויה ממראכש, מחשובי רבני זמנו. חברם של ר׳ אברהם ן׳ מוסה ור׳ יעקב בן מראג׳י. מבין תלמידיו: ר׳ יעקב פינטו ור׳ ישעיה הכהן. ליקוטים מפירושו לספר הזוהר נכנסו לתוך מקדש מלך של תלמידו, ר׳ שלום בוזאגלו. בספר אוצרות חיים, ליוורנו תר״ד, נדפסו גם הגהותיו, ובשער שם כתוב: ״… הגהות … הני אשלי רברבי רבני גאוני המערב חסידי קדושי עליון ה״ה כמוהר״ר אברהם אזולאי זצ״ל וכמהר״ר אברהם בן מוסה זצ״ל מתושבי עוב״י [ = עיר ואם בישראל] מראקיס יע״א עלויי עליה״. לפי הקולופון שבסוף הספר נעתק ״מספר אוצ״ח כ״י דהועתק שנת והיה שכרי [= תק״ל] על ידי הרב … משה מאימראן זצ״ל מעיר מקנאסא״.

הערת המחבר :  ברשימה מובאים אישים שהידיעות עליהם כמקובלים ברורות לצד          אישים

שהידיעות עליהם מועטות (ולפיכך רשמנו את מקור הידיעה). כמו כן     נרשמו

חכמים בעלי זיקה לקבלה הגם שאין לראותם כמקובלים יוצרים (כגון     ר׳ דוד חסין)

 אברהם אזולאי בן מרדכי. פאס, ש״ל – חברון, ת׳׳ד(י). בפאס הגיע לידיו פרדס רימונים של רמ״ק, התרשם ממנו עמוקות ונדר לעלות לארץ ישראל. עלה בשע״ה. תולדותיו מסופרות בהקדמות ספריו, וכן אצל החיד״א. מחיבוריו הקבליים ייזכרו: זהרי חמה, קיצור מספר ירח יקר, הוא פירושו של ר׳ אברהם גלאנטי לזוהר (ונציה תט״ו): אור החמה, הפירוש החשוב ביותר, המקיף את כל הזוהר על התורה. מהדורה שלמה נדפסה בפרעמישלא תרנ״ו-תרנ״ח (וד״צ בני־ברק תשל״ג); חסד לאברהם, רובו בנוי על שיטת הרמ״ק, ממנה הושפע מאוד בראשית דרכו. חובר בעזה. נדפס ראשונה באמשטרדם תמ״ה: בעלי ברית אברם (ווילנא תרל״ד), פירושים על התנ״ך. אף הוא חובר בעזה.

 אברהם אלנקאר בן יוסף. יליד פאס. המחצית השנייה של המאה הי״ח וראשית הי״ט. ידוע במחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק״ק ספרדים, שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו תקס״ג. המחזור, הנקרא זכור לאברהם, בנוי על פי כתבי האר״י וחמדת ימים. תפוצתו היתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל, פעם נדפס המחזור כמנהג ״אלגיר ובנותיה״ (ליוורנו תרמ״ו), אך בעיקר ״כמנהג ק״ק ספרדים שבקוסטאנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטאליא״ (ליוורנו תר״ז, תרכ״ה, תרנ״ד, תש״ז, תשי״ז, תשכ״ב, תשכ״ח, תשכ״ט, תשל״ז ואף יותר מאלה). ר׳ יעקב רקח (שערי תפלה, ליוורנו תר״ל, כב ע״ב) מספר: ״ראיתי ציור מנורה נאה מהרב מהר״א אלנקר ז״ל בכת״י וכתוב בה כל המעלות״. ר׳ אברהם כלפון (חיי אברהם, טעמים נפרדים, אות נד) מביא טעם (קבלי) משמו, מדוע יש להתנועע בעת הלימוד, וכן מזכירו לעתים נוספות בתואר ידי״ן [ידיד נפשי].

אברהם אלקלי. בכ״י ירושלים, דף 238ב,

 נעתק סוד נפלא לקדושת הקולמוס, מסיים: ״קבלתי פא״פ נ= פה אל פה] בשם חכמי מערב בשם החכם השלם כמהר״ר אברהם אלקלי ז״ל״.

אברהם אנקאווא בן מרדכי. המאה ה־19. יליד סאלי.

רב ומקובל. נצר למשפחת מגורשים, שחלקם נתיישב במארוקו. חיבוריו עוסקים בענפים שונים. זמן מסוים היה בליוורנו לשם הוצאת ספריו. לפי בן־נאיים (מ״ר, יז ע״ג) עבר לאלג׳יר. חיבוריו הקבליים הם: חמר חדת ועתיק (ליוורנו תר״ט), והוא קיצור שפע טל, בהוספת הערות משלו (בדף יז ע״ב הוא מספר על מה שאירע לו ״בעיר גיבאלטאר אור כ״ב לאלול ש״ש [= של שנת] תג״ר לפ״ק״): בשנת תרכ״ב הוא נושא תפילה שיזכה להדפיס את ״ספר אוצר החכמה, והוא קיצור ספר אוצ״ח לרבינו מוהרח״ו זיע״א, כללים תתר״פ כנגד נשימות השעה״ (הקדמה לכרם חמר); תפילות וכוונות לתקיעת שופר, נדפסו בסוף ספרו זכור לאברהם (דיני טריפות וכוי), ליוורנו נתקצ״ט]; מהדורות שונות של סידורי תפילה עם דינים וכוונות, והם: א. חסד לאברהם (ובראשי הדפים נקרא: שער השמים), סידור לכל ימות השנה (ליוורנו תר״ה, תרל״ח); ב. למודי ה׳ – מתחלקים לשניים: חלק התפילות נקרא ׳תפלת כל פה׳ (ליוורנו תר״ח): וחלק הדינים נקרא ׳כלבו׳. והוא בעצם לקט של דינים הבנוי בעיקרו על החיד״א (ליוורנו חש״ד [תר״ח]): ג. ״ספר קול תחנה … כלול מחמש עינויים לסדר השנה, ראשון ראשון מעביר, גם לרבות כוונות בתוך התפלה … ואלה מוסיף דינים השייכי׳ לתענית דט״ב לקוחים מספרי הרב חיד״א וצ׳׳ל ומסודרי׳ מיד הדר הוא החכם השלם והכולל כמה״ר אברהם אנקאווא נר״ו״ (ליוורנו תר״ד [ובתרנ״ג נדפס בשם: ״קול ה׳ תחנה״]). חיבור זה נפוץ יותר בשם חמש תעניות (ליוורנו תר״ך, ועוד [בסופו באו קינות מפרי עטו, אך בלא משמעות קבלית]): ד. חקת הפסח (ליוורנו תקצ״ט, תר״ג ועוד) – תיקונים לחודש ניסן, ונוסף ״פירוש בלשון ערבי לכל סדרי החג שסידר החכם השלם והוותיק כהה״ר אברהם אנקאווא הי״ו״(אף פה יצוין כי הפיוטים שחיבר אינם קבליים, אך בהלכות שולבו דברי קבלה). תיקון זה כלל גם את סדר ההגדה של פסח, ה. בשנים תרי״ב ותרט״ו (ועוד) נדפס בליוורנו ספר שכיות החמדה, והוא פסח מעובין, אף הוא בעריכת אנקאווא, וכפי שמתאשר משער תפלת כל פה, ליוורנו תר״ח. עוד ייזכר ספר הדרושים מלל לאברהם (ליוורנו תרל״ה. ח״א – דרושים על התורה, ח״ב – דרושים בתחומים שונים, ח״ג – לא ראיתי), מכיל ציטוטים לא מעטים מן הזוהר, מכתבי האר״י ומחמדת ימים. כן ערך את אוצרות חיים מהד׳ ליוורנו תר״ד.

אברהם אסקירא בן מסעוד. המאה הט״ז. רי״מ טולידאנו מספר שראה כתב־יד של ספר המלכות עם פירוש גנזי המלך מאת ר׳ אברהם. גם ברשות הרב מ׳ עמאר נמצא כתב־יד.

אברהם אצבאן. מאה י״ח. מכנאס. בתוספת למכתב שכתב על ״הדיין כהה׳׳ר יהושע״, הוא מבקש לקבל בהשאלה את הספרים: עשרה מאמרות של הרמ״ע מפאנו, וספר רזיאל. הגהה משלו נכתבה בשולי העתקה של אוצרות חיים שעמודים מועטים ממנה שרדו בכ״י ק־צבי 804, רף 3א. אברהם בלולו. מחכמי דמנאת. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״ (מ״ר, יז ע״ב).

ר״א הכהן. מוזכר כמה וכמה פעמים בסוף מאור ושמש. בדף קכא, שם, נזכרים ״ליקוטיו״.

אברהם ברוכים הלוי. בערך 1593-1515. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממהקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא על שום מוצאו. בספר חזיונות לרח״ו כתוב: ״זקן אחד בדמות הר׳ אברהם הלוי מוגרבי״ וכר. ובספר הגלגולים נאמר עליו: ״ר׳ אברהם הלוי המוגרבי הוא משרש יעקב אבינו״. רח״ו אף מצטט מפיו דברים בשם האר״י.

אברהם חליוואה. המאה ה־18. מחכמי מכנאס. נכדו מעיד שהיה חכם ״בנגלה ובנסתר״ (מ״ר, טז ע״ג: נה״מ, עמי 189).

אברהם טנזי. מאה י״ט. בספר בגדי שש, לר׳ יוסף בן שלום גבאי, דאר אלביצ׳א תרפ״ט (וד״צ ירושלים תשמ״ח), ג ע״א, נאמר: ״שמעתי מפי הרב המקובל כמוהר״ר אברהם טנזי זצוק״ל שפירש עפ״י מ״ש רבינו האר״י ז״ל״ וכו'. וכן נזכר עוד כמה פעמים, שם.

אברהם מאנסאנו בן יהונתן בן עמנואל. נפטר בשנת תקמ״א. מרבני פאס. תלמידו של ר׳ שמואל אלבאז. כתב חיבורים רבים, ובחלקם שזורים דברי קבלה. ״היה חכם מקובל ומליץ״. בקינת חתנו, ר׳ חיים דוד סירירו, הוא מכונה ״חכם הרזים״ וכדומה. ר׳ ישראל אבנר מעיד כי ״הניח קובצים גדולים דרושים מסודרים … ומתוך ספרו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול״.

אברהם בן מוחא. המאה ה־16. בקובץ ליקוטים קבליים (כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1805) שנכתב בצפון אפריקה במאה ה־18 כתוב: ״כתב בס׳ קדמון כ״י משם מקובלי דרעא ז״ל, וז״ל: שאל ר׳ יוסי הגלילי את ר׳ אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט״ב כי אם התפלה של יד, ואין מניחין תפלה של ראש. והשיב לו, איכה ישבה בדד, איך ה״א ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק. עכ״ל״ (דף 46ב). יחם הפוך מתבטא בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכך שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל מה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לענין תפילת ליל שבת. ושמא היו חברים ובעלי מסורות שונות. מכל מקום, בכ״י ביה״ד בלונדון 121, עד ע״ב, נמצא: ״קבלת ר׳ אברהם בן מוחא שקבל מר׳ יצחק קצב ז״ל״. וכן נמצא במנחה חדשה, כ״י ליברפול M12044, דף 507א: ״עוד מצאתי כתוב משם המקובל הה״ר אברהם בר מוחא זלה״ה בסוד ענין השמטות״.

אברהם ן׳ מוסה בן שלמה. נולד סמוך לשנת ת״ב, כנראה בתטואן. נפטר בכ״א באדר תצ״ג בתוניס. החיד״א בשם הגדולים כותב עליו: ״רב מובהק, מקובל גדול א׳ מרבני מערב הפנימי״. תחילה חי במארוקו (סאלי, מראכש ופאס) ואחר־כך עבר לתוניסיה. לדעת בניהו, ״בשנת ת״פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו״. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן שישים אלא מעט. הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של ר׳ מנחם עטיא. היה חברם של ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב בן מראג׳י. מפי האחרון זכה גם לשבחים. הגהותיו לספר אוצרות חיים נדפסו בליוורנו בשנת תר״ד יחד עם אלה של ר״א אזולאי. כתב גם פירוש קבלי להגדה של פסח. ן׳ מוסה התייחס בהערכה מופלגת לקבלת האר״י. כמה דברים בגמרא פורשו בחלום על דרך הקבלה. וראה לעיל: אברהם אזולאי בן ישראל. אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל. ממגורשי ספרד, בה חיבר חלק מחיבוריו. מזכיר בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, את דרשותיו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. בחיבורים שונים הוא מזכיר את ספרו צרור הכסף, הכולל דיון קבלי במצוות. כן חיבר פי׳ התפלות על דרך הסוד, שלא הגיע לידינו אלא דף אחד בלבד. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא פירוש עשר ספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״. הרב י״מ טולידנו מצטט את הערתו של א׳ מארכס, כי ר״א סבע ״העתיק בז׳ כסליו רס״ח את הס׳ לבנת הספיר״. וראה ע׳ אברהם צבח.

אברהם בן עטר בן יעקב. בהקדמת שיר מכתם של ר׳ יהודה בן עטר, משרטט בנו, עובד, שושלת יוחסין, ובה מציין את סבו יעקב כ״בן לאותו צדיק החכם השלם בחכמת האלהות … ר׳ אברהם״.

אברהם עלון. בן־נאיים (מ״ר, ז ע״ב) מונה אותו כאחד ממקובלי דרעא, במאה השש־עשרה.

אברהם פינטו בן יעקב. מו״ץ במראכש. לפי בן־נאיים (מ״ר, ט ע״ג), נפטר אחרי תקצ״ג. אך נ׳ בן־מנחם הוכיח שנפטר בתקס״ג-ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם הדרת קדש, וכתב־יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק מס׳ 1314 (בסופו שירים וקינות). בחיבורו זה נזכר ר׳ שלום בוזאגלו (שהיה תלמיד של אביו – ע״ע) לעתים קרובות. הגהותיו לספר אוצרות חיים נרשמו, למשל, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162, וביתר הרחבה נדפסו בספר מקום בינה, שאלוניקי תקע׳׳ג, מד ע״ב-נב ע״ב. הגהות לכוונת המועדים נדפסו בספר שערי בינה, כנ״ל, לא ע״ב-לו ע״א.

אברהם צבח. ״סוד הקדושה של כתר לחכם ר׳ אברהם צבה ז״ל״, הועתק בכ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 2א, והוא מן המאה הי״ז. השאלה, האם המחבר הוא אמנם ר׳׳א צבח, או שמא לפנינו קטע נוסף מפירוש התפילות של ר״א סבע?

אברהם רפאל קורייאט בן יהודה. יליד תטואן, נפטר ביא בחשון תקס״ו. בתקמ״ז עבר למוגאדור והיה שם מו״ץ, ואף משם המשיך בנדודיו(נה׳׳מ, עמי 201-200). בהקדמת ספר מעשה רק״ם (פיסא תקס״ו), מאת אחיו יצחק, הוא מכונה ״צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר כמהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל״. בהקדמות לשו״ת זכות אבות (פיסא תקע״ב) שחיבר, הוא מכונה ״החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלוהי״. בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. ר׳ יוסף כנאפו מביא מתוך ספר של אליהו בן אמוזג אשר סיפר על זקנו, ר׳ אברהם קורייאט, ״שבכל לילה היה מתוודה וודוי גדול בבכייה עצומה כמו וודוי של יום הכפורים שחרית״.

 אברהם קורייאט בן יהודה. נינו של ר׳ אברהם רפאל הנ״ל. בדרושיו על התורה ברית אבות (ליוורנו תרכ״ב) יש לא מעט דברי קבלה.

אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ראה עליו: נה״מ, עמי 109; מ״ר, יב ע״א! ספר החזיונות לרח״ו, ירושלים תשי״ד, עמ' ה.

אהרן אלחדאד הכהן. מחוז מראכש. רבני מוגאדור תיארוהו כ״הרב המובהק המקובל האלוהי חסידא קדישא ופרישא״(מ״ר, כ ע״ג).

 אהרן בן יוסף ן יבגי.

המאה הט״ז או הי״ז. כתב שיר על עשר ספירות עם פירוש ארוך, מובא בספר מאור ושמש, שבסופו כתוב: ״עכ״מ [= עד כאן מצאתי] מהרב אהרן ן׳ יוסף ן׳ יבגי ז״ל שקבל מרבותיו ומסר לחביריו״ וכו'. וראה גם ר׳ רפאל אלבאז, עדן מקדם (פאס ת״ש, קטז ע״ב), ממנו אתה למד שר׳ אהרן מוצאו מדרעא: ״כן מ״כ [= מצאתי כתוב] במוסתגאב שחיבר על דרך האמת הרב המקובל כמוה״ר אהרן בן יבגי מעיר דרעא זלה״ה״. החיבור מצוי גם בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1650, דפים 108א-135ב, משנת תנ״ג, על שם: ״המקובל האלהי הה״ר אהרן ברכ״ה בר יוסף בן יבגי״, וכותרתו ״שיר על דרך האמת כולל דרכי הקבלה״. אך כתב־היד מטושטש, וברובו נשרף הנייר מחמת הדיו. בכתב־היד ישנה הקדמה בת 7 שורות, שכאמור, רובה נאכלה, אך בשוליים מבצבצים השמות: מסעוד, ביטון, אליעזר. הקדמה זו לא נדפסה במאור ושמש, אך השמות שם מקבילים בחלקם לנדפס, בסוף דף יב ע״א. כתב־היד קטוע בסופו, ונפסק במקביל לנדפס, יב ע״א שו' 15. פיסקה מן הפירוש הוכנסה כאינטרפולציה לגנת ביתן, כ״י ביה״ד בלונדון 121, משנת תנ״ז, דף סו ע״א.

אהרן הסבעוני בן ישועה. נפטר לפני תל״ג.

 מחכמי סאלי. ״עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו״ (מ״ר, כ ע״ב. וראה עוד להלן: משה אלבז בר מימון). נראה לי, ש״הענו והחסיד המקובל האלוהי מהר״ר אהרן ישועה אשר מברביריאה״, אשר לפי עדותו של ר׳ מנשה בן ישראל ״בא למחננו קדוש השנה הזאת״, הוא הוא ר׳ אהרן הסבעוני. אך לא מצאתי במקורות אחרים המספרים על יציאתו של מקובל זה לאמשטרדם. שמא קשורה יציאתו בהדפסת ספר היכל הקדש של ר״מ אלבז, שהגהות שלו(על דרך קבלת האר״י) משולבות בתוכן. אהרן מאיר מויאל. בספר מבוא שערים, שנעתק בידי המעתיק הידוע, דוד בן ישועה נטף, בח בכסלו תצ״ט, והוא בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1684, נמצא בשולי כמה עמודים (כגון: 8ב, 109ב) הגהות, ועליהן חתם שמו.

אליהו אלעג׳מי. תרל״א-כ באייר תרפ״ז.

״מרבני המערב שהתישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת ׳בית אל׳ ומראשי עדת המערבים בירושלים׳׳."

אלעזר אלחדאד הכהן. מחוז מראכש.

מקובל חסיד וקדוש (מ״ר, כג ע״א). אפרים מונסוניגו בן אברהם. המאה ה־18. תחילה בפאס ואחר־כך בתטואן. בהקדמת תלמידו, ר׳ יעקב בן־נאיים, לשו״ת זרע יעקב (ליוורנו תקמ״ד), הוא מכונה ״הרב הגדול המקובל האלוהי עיר וקדיש״. ברוך אסבאג. נפטר ג באדר ב׳ תש״ו. ספר הדינים שלו מנחת משה (קזבלנקה חש״ד [תש״ו]), מכיל דברי קבלה. ספרו האחר, מנחה בלולה (כאזאבלאנכא תרצ״ז, ודפוס־צילום חמוש״ד), מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות ׳מקור ברוך׳, ושם נזכרים מקובלים הרבה. יצוין כי רוב הדינים לקוחים מתוך כף החיים.

דוד אביחצירא בן מסעוד בן יעקב. תרכ״ו – יד בכסלו תר״ף, תאפילאלת.

נרצח בידי ערבים. חיבוריו: שכל טוב, פירושים לפסוקים, מזמורי תהלים ודרושים לנפטרים (ירושלים תרפ״ג); פתח האהל, פירוש רחב על התורה (ירושלים תרפ״ג); רישא וסיפא (ירושלים תרפ״ח), ״על ס׳ בראשית ושמות מחבר ראש הפרשה עם סופה, רמזים ע״פ הקבלה והפשט״. פיוטיו לרשב״י נדפסו בספר יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב, עמי קג־קז. וראה הקונטרס ״כבור מלכים״ שבסוף מלכי רבנן, יט ע״ג. בספר אני לדודי (כאזאבלאנכא תש״ר, וד״צ ירושלים תשכ״ח) מאת יחייא אדהאן, נדפסו פיוטים לכבודו, וכן קינות לזכרו. ספריו נסקרים בשני פיוטים, שם, כא ע״ב-כב ע״א. פיוט לכבודו מאת יוסף נחמיאס, נדפס ביגל יעקב, עמי קי-קיא; ופיוט אחר בכתם פז, מאת מכלוף פד׳יד׳א, עמי קג-קד.

דוד אלקאיים. מאות 19-18. אצווירא.

הסכמה ממנו נמצאת בספר מאזר ושמש, דף ה. ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על ר׳ יהודה ן׳ עטר, בעל מנחת יהודה. שירו על רשב״י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד אלשקר. לפני המאה הי״ז.

בלקוטי סודות שהוסיף מעתיק גנת ביתן (כ״י ביה״ד בלונדון 121, טו ע״א), נמצא: ״וכתב הה״ר משה [בן אברהם] ז״ל, וקבלתי מר׳ דוד אלשקר שבכל שמטה ושמטה״ וכו'. כתב־היד הועתק בשנת תנ״ז, אך באותו עמוד שציטטנו ממנו, מובאים גם דברי ר׳ שלמה בן אברהם שהעתיק מר׳ משה. לפי זה קבענו שחי לפני המאה הי״ז. יש לציין כי גם ר׳ יעקב איפרגאן מזכיר(מנחה חדשה, דף 507א) את ר׳ דוד בעניין השמיטות (אם כי מייחס לו את ספר צפנת פענח).

דוד אלשקר. נפטר בשנת תע״ז

 לפי הכתוב על מצבתו(כך הודיעני הרב ד״ר מ׳ עמאר). הילולות רבות־משתתפים נערכות ליד קברו, והוא מכונה מולאי אגגי.

דוד אסבאג. המאה הי״ט-כ.

ערך ספר תקונים משגב לעתות (כאזאבלאנכא תש״ח), והוא ״תקונים לעתות הצריכים״ בהזדמנויות שונות. משתמש גם בספרי חסידים.

דוד גיגי בן אברהם בן דוד בן אברהם. מאה י״ח.

 בכ״י ירושלים 113 4°, שהוא פירושו של ר׳ יהודה בן עטר, מנחת יהודה, נשתלבו ליקוטים מספרים רבים בסוף כל פרשה, בשם אוצר נחמד, מאת דוד גיגי, משנת תקכ״ז. כמו כן, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1541, הוא קיצור חמדת ימים בשם משבצות זהב, שנכתב אמנם בשפרעם בתקל״ג, אך לפי המסופר בהקדמה עלה עם משפחתו ״מח״ל [= מחוץ לארץ]״, ו״נתיישבנו זה ימים בארץ הזאת שפרעם תבנה״. לפי חשבון השנים האמור, קרוב לוודאי שהורתו של הספר במארוקו.

דוד דאנדא. 1800 בערך. מכפר קאקאווי באזור סוס. ״מקובל חסיד ובעל מעשים״ (מ״ר, כו ע״ד).

דוד זאגורי. המאה הי״ט. בהקדמה (נכתבה בערך תרי״ז) לספרו לדוד להזכיר (חמ״ד תרנ״א), הוא כותב כי גדל ״בין ברכי רבני גדולי המערב בעיר מוגאדור אצוירא … סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו וכמהר״ר המקובל האלקי רבי דוד חזן וכמוהר״ר מורי הרב אברהם קורייאט זכרם ׳'חיי העולם הבא. ואח׳׳כ קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים״ וכו'. בספר, בחלק הדרושים, מובלעים דברי קבלה. אף יש בו בסופו (אין ספרור), בקונטרס לדוד מזמור, פיוט לל״ג לעומר, המתייחס ׳'רשב׳׳י ואף ל״עשרה חברים״. י׳ דודזוןמשער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוץ תוין, תחת השם רני ושמחי. דוד חזן. צדיק סגפן. ראה לעיל: דוד זאגורי.

דוד חסין. תפ״ו-תקנ״ב. גדול משוררי מארוקו. בשיריו ניכרת השפעה קבלית.

דוד כאלפון (!) בן אברהם. מחצית ראשונה של המאה הי״ח. פירושו לאידרות, קדש הלולים, נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1780. היה תלמיד ר׳ יעקב מראג׳י בבחרותו. כתב בגיבאלטאר וסיים בסיון תצ״א (דף 67א). בסוף הוא מציין כי נשען על מורו, ר״י מראג׳י, ועל פירושו של ר׳ מנחם די לונזאנו. על אישיותו ההלכתית עמד טולידנו, נה״מ, עמי 162 הע׳ רצב. דוד הכהן. נפטר יט בתמוז תס״ח. אב״ד תטואן. ר׳ יעקב בן צור מכנהו בקינתו: ״החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא קדישא״ (עת לכל חפץ, צב ע״ב: מ״ר, כה ע״א; נה״מ, עמי 158).

 דוד הלוי. ספר ששימש נושא לדיון בספרות המחקר הוא זה המכונה ספר המלכות. החיד״א מזכירו ומייחסו לר׳ דוד. הרב י״מ טולידנו מצא כתר־יד, ושיער שמחברו הוא ר״ד הלוי, וכי שמו הוא ספר המלכות. על יסוד השערתו זו נדפס הספר בקזבלנקא תר״ץ, בצירוף מבוא משלו. ברם, כעבור עשרים שנה נוכח בטעותו וחזר בו. בעיה נוספת היא, שחיבור בשם ספר המלכות נדפס כולו או בחלקו עם פירוש רחב, בתוך מאור ושמש של ר׳ יהודה קורייאט, אך בשער הספר הזה הוא מיוחס לר׳ אברהם הלוי. זאת ועוד, מרגליות בקטלוג של הספרייה הבריטית, 27B, שיער כי ר׳ אברהם בן אליעזר הלוי הוא מחבר הפירוש. ברם, ג׳ שלום דחה הן את ייחוס הספר עצמו והן את פירושו לר׳ אברהם הלוי. תחת זאת קבע, כי ספר זה, הדן בחכמת הצירוף, חיברו ב־1400 בערך המקובל דוד הלוי מסווילה: ואילו זה שהדפיס הרי״מ טולידנו הוא חלק מספר תולדות אדם. ר׳ אליאור הסתייגה מקביעה זו, והציגה את ר׳ דוד ר אחד ממקובלי דרעא במאה הט״ז. ייתכן שאל ר׳ דוד זה מכוון המובא בכ״י ששון 921, עמי 398: ״מצאתי במכתב יד ה״ר דוד הלוי ז״ל הקבור בארץ תאמגרות גר מארץ דבדו. הערה. בעלי הטבע אומרים כי ישתנו אישי המציאות לפי שינוי צורותיהם … ולדעת בעלי הקבלה ולדעתי אני כי החמרים משתנים והצורה אחת״ וכו'. אליאור (בהע׳ 35) גם כן נזקקה למובאה זו, אך העירה על העדר איזכורו של ספר המלכות. בהקשר זה אביא מסורת מעניינת, אם כי די מאוחרת, והיא בפיוטו של אברהם עלון לכבוד ״דוד הלוי זיע״א הנקרא מול אדרע… יצא מגירוש סיביליא… רב הגיע לעיר דברו… המחבר ספר המלכות״ וכרו'. כן ייזכר קטע מכ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1855, הפותח: ״הלכה ראשונה שחבר הה״ר דוד הלוי זצ״ל על סדר ד׳ חיות״, ומסיים: ״מכאן והלאה הכל בקבלה ומתבאר באריכות בספר המלכות״(דפים 1ב-3א). לאחרונה (תשנ״ח) הוהדר מחדש ספר זה בידי גד עמאר, בתוספת מבוא, ועדיין הנושא כולו טעון בירור.

דוד הסבעוני בן אהרן. סביב 1700, סאלי. בשער חיבורו נאם דוד, והוא אוסף דרשות הנמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 159 . RAB(אוטוגרף), כתוב: ״חברו החכם השלם כה״ר דוד הסבעוני זלה״ה שהיה דר במתא סלא יע״א, בן לאותו צדיק החכם השלם דיין ומצוין כהה״ר אהרן הסבעוני זלה״ה אשר הגיה הגהות על ספר היכל הקדש, בנו של כהה״ר ישועה הסבעוני ז״ל״. מכיל גם דברי קבלה.

דוד פרץ. מן הכפר יוונילאן באזור מראכש. נפטר יט בטבת תרפ״ו. פירושו הקבלי על התורה מגן דוד נדפס בכאזאבלאנכא תש״ט (ד״צ ירושלים תשמ״ה, ועם הוספות ירושלים תשנ״ט).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמות לספרו(ראה להלן) הוא מכונה ״המלך דוד״, ״מאור הגולה״, ״ידיו רב לו בנסתר ובנגלה״ ועוד (כינויי הערכה כמלך ישראל ועוד נמצאים גם אצל ר׳ יעיש קריספין, בפירושו לאסתר אורה ושמחה, עמ׳ מח). ספרו משכיל לדוד הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח, בתוניס תרע״ט. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ״ך, זוהר ועוד. לדעתי, יש בו מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת (פט ע״ב – קא ע״א), שכותרתה: הגהות על ע״ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא־ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית־מדרשם של ר״א אזולאי ור״א ן׳ מוסה, על ידי תלמידם ר׳ יעקב פינטו. פעמים הרבה הוא מזכיר דרך כבוד את ״מורנו הרי״ף״, והכוונה, לדעתי, לר׳ יעקב פינטו הנ״ל. כן אתה מוצא: ״עיין בההגהות דברי הראב״ם והרא״א והרי״ף [= החכמים הנ״ל] ז״ל, והן אמת שלדברי הר״א בן מוסא ז״ל יקשו״ וכד (צא ע״א). ובהמשך שם: ״שהרב הראב״ם פי׳ שיחותיו להר״א אזולאי ז״ל״. כן הוא מזכיר פעמים אחדות את ״הרב מוסא י״ץ״. נראה כי הוא ר׳ מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים ״החכם הר״מ אוחיון נר״ו״, או ״הר״מ ן׳ דוד אוחיון נר״ו״. מבני דורו נזכרים ר׳ אברהם פינטו ור׳ שלמה אסולין.

דוד שושנה. נפטר כב בשבט תרנ״ח. מחכמי מראכש. תואר כ״הרב הכולל החסיד העניו המקובל האלוהי״. לפי בן־נאיים, חיבר פירוש על התורה שמן זית זך, שעודנו בכתב־יד (מ״ר, כה ע״ג).

ואעיש בר יחייא בר סבעון. בקולופון של כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1650, דף 87א, מיום כז בסיון תנ״ג, כתוב: ״פירושי מאמרי הזוהר אלו מכתיבת הה״ר יד מארי הה״ר ואעיש בר יחייא בר סבעון מקובל מעיר אופראן יע״א״. חתימה זו נכתבה בכתב ובדיו שונים מאלה של החיבור עצמו.

זכרי משאש. נפטר בער״ה תקמ״ב בהיותו בן 42 בפאס. ר׳ דוד חסין(בשם אביו) תיאר אותו בקינה כמי ש״בחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי״. חיים. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ״כתב בספר חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו זצ״ל ומחזק לבו״ (חיד״א, שה״ג, אות ח, סי׳ לח). אכן, בספר חזיונות, עמ׳ סו, מספר רח״ו על ״חכם הר׳ חיים המוגרבי״, כמי שנגלה אליו בחלומו.

חיים אשריקי. נפטר בתש״ט. י׳ קנטרוביץ (הד המזרח, שנה ח, טז בחשון תשי״א, עמ׳ 14) כותב כי חי בלאראש, וכי הציבור רחש לו כבוד רב. ספריו תורת חיים ואש דת כנראה לא נדפסו עדיין, ואינני יודע עד כמה נודע כמקובל.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש-2001- עמ' 31-28