השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפסו של יהדות מרוקו-הרב השואג
ספר נדיר זה, קיבלתי אותו כמתנה מידיד ורעי, מורי ורבי, שאול טנג'י, הי"ו
הפרסום בידיעתו ובאישורו של מר נהוראי מאיר שטרית, ששמח מאוד לשמוע שהנה, ספרו מפורסם לכל עבר….
השדה מן המדבר
נהוראי מאיר שטרית
סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו
בעריכת אילן שיינפלד
נהוראי מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.
קורא יקר….
חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.
כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.
זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.
הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..
הרב השואג
שולחן נמוך, עמוס ספרי לימוד, מחצלת ועליה מזרן, הצמוד לקיר קלוף־טיח, ועליו ארבע כריות מלאות צמר. שטיח קטן במרכז ושני פמוטי נחושת, האחד חצי נר תחוב בו,השני ריק. כזה היה חדר מגוריו של רבי יחיא בן טרפון, אשר בעיירה גוראמה.
אשתו, חניני ילו, לא הפריעה לו בחדרו. רוב זמנה היתה שוהה במטבחה הקטן ומצפה שיסיים את שיעורי הגמרא שלו ויאות לאכול ארוחתו. רוב הזמן היתה ישנה בחדר השינה הסמוך לדירה הקטנה.לבעלה לא היה פנאי לשוחח עימה או לשתפה בתורה בה הוא שקוע. גזר דין משמיים היה זה: הרב מלמד עשרות ילדים בבית המדרש שליד בית־הכנסת ומשמש כחזן הקהילה בזמני התפילה, ובזמן הנותר — בלימודי התורה הוא משקיע נשמתו.
בצד השולחן מונח היה ספר שחור. מופרד מן השאר. הרב יחיא לא פתחו. מדי פעם היה שם ידו בהיסח הדעת על ספר שחור זה, ומייד מושכה ממנו כעקוץ ושב אל התלמוד, שבקיאותו בו היתה מעמיקה כל־כך, עד שהיה מצטט ממנו על־פה באזני תלמידיו.
שלושה היו מנחים את הרב יחיא בן טרפון, ובלעדיהם לא היה יודע מה יעשה: שמש בית הכנסת, שמואל באלו, היה מזכיר לו את זמני התפילה, כדי שיחדל מלימודיו ויבוא להנהיג את ציבור המתפללים הממתין לו;אשתו, חניני, היתה מודיעה לו את זמני ארוחותיו ומפצירה בו שיחדל מלימודיו ויאכל כדי לאזור כוח; דודו ישועה, ראש הקהילה ומנהיגה, היה מדריך אותו בתפקידיו הרבים כמורה, כשוחט, כמוהל, כחזן, כמנהיג רוחני וכפוסק בדיני־אישות בקרב בני הקהילה.
בלי אלה לא היה מתמצא בענייניו. אמנם, הוא מילא תפקידיו הרבים על הצד הטוב ביותר, אך תמיד כלאחר־יד, כמי שיוצא לידי־חובתו, לפי שהיה מזדרז לשוב אל ספריו.
זר היה רבי יחיא בן טרפון לציבור היהודים בעיירה. זר ומוזר, לפי שלא מכאן בא, אלא מאלג׳יר, השכנה למרוקו, במסגרת סיור לאיסוף תרומות ונדבות לישיבות. הוא נתקבל בסבר פנים יפות, דרש בענייני דת ורוח, ולפי שהיטיב לדרוש נקשרה נפשו בנפשותיהם של בני הקהילה ואלה הציעו לו להיות להם למנהיג רוחני. הוא קיבל זאת בשמחה ושלח את התרומות לישיבתו שבאלג׳יר בצירוף ההודעה, כי לא ישוב עוד לשם.
הוצע לו, לרב הצעיר והרווק, לשאת בת מבנות העיירה, כדי שלא ימלא תפקידו בלא בת זוג כדת משה וישראל, ודודו ישועה, מנהיג הקהילה, בחר לו לאשה את חניני בת ילו.
״קום כבר לאכול!״, צעקה חניני לבעלה בפעם השביעית, בעודה נעמדת מעליו והוא שקוע כולו בלימודיו, גופו שם ורוחו מרחפת בעולם אחר.
פעם נוספת צעקה וכבר פרצה בבכי. רק אז הסיט עיניו מן הספר, הביט בה, הניח סיפרו פתוח על שולחנו, קם, הלך אחריה אל המטבח, התיישב והחל לאכול.
״מה קרה לך, יחיא ?״, שאלה חניני את בעלה בתימהון. הן לא נטל ידיו ולא בירך על הלחם.
הוא לא ענה לה, לפי שעדיין לא שבה נפשו ממקום שהיתה בו. בלא לברך ברכת המזון ובלא מים אחרונים סיים לאכול, קם ושב אל סיפרו.
״היהודים מחכים לך לתפילת מינחה!״, נשמעה צעקתו השבה ונשנית של השמש באלו, בפתח ביתו של הרב. מייד לאחר מכן נכנס השמש פנימה וצעק זאת מול פני הרב ממש. הרב הצעיר הסיט עיניו מסיפרו, בהה בבאלו כמי שאינו מכירו כלל וקם על רגליו כדי ללכת עימו אל בית־הכנסת.
באלו השמש רטן בפני הרב על השינוי שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה. ״אפילו הציבור מתאונן על כך״, אמר. הרב יחיא רק הביט בו ארוכות והמשיך ללכת.
את תפילתו עשה בחיפזון שהדהים את המתפללים, אשר התקשו להדביקו, ובגמר התפילה שב לביתו.
״אי אפשר כך!״, צעקו המתפללים לעבר דודו ישועה מייד לאחר צאת הרב מבית־הכנסת. ישועה שמע דבריהם בשתיקה והחליט לגשת, לשוחח עם הרב ולהעמידו על חומרת התנהגותו.
בפנים צוהלות קיבלה חניני ילו את פני דודו ישועה. מייד הובילה אותו אל החדר בו ישוב היה בעלה הרב, שקוע בלימודיו. ישועה בירך את הרב יחיא לשלום. זה לא ענה לו. הציץ ישועה בספר השחור, הפתוח לנגד עיני הרב. חשכו עיניו. משך את הספר תחת עיני הרב, סגרו והניחו על השולחן. הרב עצם עיניו לכמה רגעים ואחר־כך פקחן והתנצל בפני ישועה.
״אני שמח שאתה זוכר מי אני. אני שמח שאתה מרגיש בנוכחותי״, אמר דודו ישועה. ״אבל אני רוצה לומר לך שבתור רב אתה עובר עבירה חמורה בלומדך קבלה בגיל צעיר כל־כך. הלא טרם מלאו לך ארבעים שנה!״.
״אני אוהב ללמוד ואיני יכול אחרת״, ענה לו הרב. ״אם לא אקרא אשתגע, ואם אמשיך ללמוד הרבה, ודאי לי שאני עלול להשתגע״.
דודו ישועה התכבד בכוס תה מידי חניני. שתה ונאנח. נאנח ושתק. היטב הבין לליבו של הרב ולכן החליט שלא להתערב עוד בענייניו, כל עוד הוא מקיים חובותיו כרב הקהילה.
גם אשת הרב החליטה שלא להתערב עוד בענייני בעלה, והניחה לו להעמיק חדור ברזי התורה מדי לילה, כל הלילה כולו, עד בוקר.
חלף זמן. לילה אחד החרידה שאגה גדולה ומרה את אשת הרב המבוהלת, שאגת בעלה השקוע בלימודי הקבלה היתה זו. אשת הרב ניתרה ממיטתה כדי לרוץ אל בית הוריה ולהעירם. אולם, בעלה הרב יצא בעקבותיה, דיבר אליה רכות והחזירה הביתה. כלל לא זכר כי שאג.
״אני נראה לך כמו אריה ?״, שאל הרב את אשתו והלך איתה אל המיטה. האשה חיבקה את בעלה, אך הוא הדף אותה מעליו, לפי ששוב אסור לו כדבר הזה. לפי שכבר נשוי הוא ואינו צריך עוד אשה. ״אבל אני אשתך!״, אמרה האשה לבעלה. והוא ענה לה כי עם הקבלה הוא נשוי. ״משוגע״, הפטירה אשתו ונרדמה.
עם בוקר, שעה שיצא הרב יחיא לבית־הכנסת, הלכה חניני אל אימה, לשפוך ליבה בפניה. אימה הזהירה אותה שלא תנטוש את בעלה הרב, לפי שאסור להתערב בענייני חכמים.
באותו בוקר, תוך כדי תפילה, בעוד המתפללים שקועים בדממה בתפילת שמונה עשרה, פתח הרב בשאגה שהחרידה את בית־הכנסת כולו, אחר המשיך בתפילתו עד סופה ואז שאג שוב שאגה אדירה.
התפילה נסתיימה והרב עשה דרכו לביתו, בשאגות. בהיכנסו לביתו נעמד מול אשתו ושאג לה בפניה עד שנמלטה על נפשה. יצא אחריה בשאגות, רדף אחריה ברחובות העיירה בעודו שואג לכל עבר, תפסה, הביט בה בעיניו המפחידות, שאג לה שוב בתוך פניה והחל גורר אותה למאורתם.
נשות העיירה הציצו מפיתחי בתיהן לעבר הזוג המוזר — הרב השואג ואשתו הנגררת.
חזרו לביתם. היא הושיבה את בעלה ליד השולחן, הגישה לו ארוחתו ואמרה לו שיאכל, כדי שיהיה לו כוח לשאוג, שהלא הפך לאריה. רבי יחיא השואג חיסל מזונו, נכנס לחדרו, נטל את הספר השחור ושב ללימודיו. רגוע ומרוכז נראה בעת קוראו בו, ואשתו שמחה בראותה כן.
עד אמצע הלילה המשיך בלימודיו. ובאמצע הלילה, בעוד אשתו ישנה, קם כשנר דולק בידו ויצא מן הבית. רגליו הובילוהו אל האסם הגדול של משפחת דודו ישועה.
הוא נעמד מול האסם, שאג שאגה גדולה והשליך את הנר הדולק למחסן התבן. האש התלקחה במחסן ובאסם התבואות הסמוך לו, והרב המשוגע החל משתולל מול הלהבות והעשן, ושאג עד שכל תושבי העיירה נתעוררו משנתם ובאו כדי להיחלץ לכיבוי השריפה הגדולה.
השריפה אכן כבתה, לא בעזרת תושבי העיירה, אלא מעצמה, לאחר שכילתה את המחסן והאטם על תכולתם.
המנהיג, דודו ישועה, אשר שילם מחיר יקר על שגעון הרב, האשים עצמו על שלא עצר בעדו בראשית שגעונו, והורה לשני יהודים לתופסו ולכבול את ידיו ורגליו. הרב המשיך לשאוג. דודו הורה להכניסו לחדר צדדי בחצר בית־הכנסת, סגר עליו את הדלת ותחב את המפתח בכיסו.
רב העיירה, הרב יחיא בן טרפון, נטרפה דעתו עליו. לבדו, בחדר, היה שואג ובוכה, בוכה ושואג, וצוחק ובוכה ושואג. רב אחר מונה תחתיו.
מנהיג הקהילה לא ידע מה יעשה בו, ברב המשוגע. לבסוף החליט להיוועץ בגרבאנטה, הוא המושל הצבאי הצרפתי. זה הציע לו להעביר את המשוגע לבית־חולים למשוגעים, אך דודו ישועה נרתע, לפי שבבית־החולים למשוגעים, המרוחק מאות קילומטרים מן העיירה, מצויים היו עוד מטורפים רבים, שכולם ערביים וצרפתיים, ומקומו של רב לא יכירו בתוכם.
לפיכך שיגר מכתב להורי הרב שבאלג׳יר, ועד שתגיע תשובתם הזמין נפח יהודי, שהתאים שרשראות ברזל לידיו ולרגליו של המשוגע. כן הפקיד עליו שומר קבוע, בשכר, שהתחלף מדי לילה עם שומר אחר.
שנתיים תמימות נמשכה השמירה על הרב הצעיר, שנטרפה עליו דעתו. כל הפניות, בכתב ובעל־פה, להורי הרב שבאלג׳יר, לא זכו למענה. לבסוף, מקץ שנתיים, הזהירם דודו ישועה במכתב, כי אם לא יבואו לקחת את בנם המשוגע, יימסר לשלטונות ויועבר לבית־חולים למשוגעים. זמן קצר לאחר שיגור מכתב זה הגיע האב לעיירה. תחילה התעניין האב במצב בנו הרב אצל ראשי הקהילה ולאחר שנמסרו לו כל תלאות בנו, הקשור בשרשראות ברזל וסגור בחדרו מזה שנתיים שלמות, פרץ בבכי. יומיים שלמים ישב האב אברהם ובכה על בנו. רק ביום השלישי נלקח על־ידי ראשי הקהילה לחדר בו נשמר בנו.
דלתו של החדר החשוך, בו היה הרב יחיא כלוא,נפתחה, ואביו אברהם נכנס פנימה. בעודו מאמץ עיניו בתורו אחר בנו, זינק לפתע יצור כבול בשרשראות ברזל ממקומו ושאג לעברו שאגה גדולה. אברהם נרתע ויצא נפחד מן החדר.
״למה אתם מחזיקים אריה באותו חדר עם בני״, שאל בתדהמה. ראשי הקהילה השפילו מבטם. איש לא יכול היה לענות על שאלתו של האב. איש, מלבד שמש בית־הכנסת.
״זה לא אריה כלוא שם עם בנך, אלא בנך שהפך לאריה״, קרא לעברו. נדהם ובוכה ביקש האב להאיר את החדר, כך שיוכל לראות את האריה, את בנו.
הדלת נפתחה לרווחה והשמש נכנס פנימה ופתח בדחיפה חזקה את חלון החדר. אברהם התקרב אט אט לעבר בנו ורגליו רועדות. הוא נראה כאריה לכל דבר. שיער ראשו התערבב בשיער זקנו העבות, ומתוך הסבך ניתן היה להבחין בזוג עיניים אדומות מתרוצצות ובזוג שפתיים שותתות דם. ידיו ורגליו הכבולות היו פצועות וחבולות משרשראות הברזל. אברהם הביט ביצור המוזר שישב למולו, מסרב למראה עיניו, והחל מתקרב לעברו. רבי יחיא פתח פיו בשאגה, ואברהם, אביו, שב ונרתע לאחור. בוכה וצועק שב האב לבית מארחו, דודו ישועה.
למחרת בבוקר התייצבו מנהיג הקהילה והאב בפני המושל הצבאי של העיירה וביקשו את עזרתו בהעברת המשוגע לאלג׳יר. המושל היה נדיב עד מאוד והוציא אישור חתום על־ידו להעברת הרב המשוגע, נתן הוראה להעמיד את הג׳יפ שלו לצורך הסעתו עד לתחנת הרכבת בגבול ואף קרא לאח המרפאה שבעיירה, כדי שיזריק לרב המשוגע זריקות הרגעה, שתפעלנה פעולתן עליו עד תום הנסיעה הארוכה.
הרכבת המחברת את שתי המדינות בנקודת הגבול היתה מלאה וגדושה בנוסעים ובסחורות. אברהם החזיק בבנו שדמה לאריה והושיבו לידו על ספסל באחד הקרונות. הנוסעים הערביים הקיפו את היצור המוזר, צחקו .למראהו, שאלו את אביו שאלות מציקות על אודותיו ובמשך הנסיעה כולה התבדחו על אודות השניים.
בהגיעם לאלג׳יר העיר אברהם את בנו מתרדמתו העמוקה, בה שקע בהשפעת הסם שהוזרק לו, ושניהם ירדו מן הרכבת.
רבי יחיא נראה משועשע ממראות תחנת הרכבת: אנשים רבים התרוצצו מפה לשם, רכבות חלפו על פניהם, סבלים העמיסו סחורות רבות על עגלות ובהמות־משא. לפתע קפץ רבי יחיא מן הרציף אל מסילת הברזל והחל שואג לעבר רכבת הקרבה ודוהרת למולו, כשידיו פרושות וחצי גופו העליון מוטה קדימה במטרה לתפוס את הרכבת ולבלוע אותה.
הרכבת עברה בדהרה המלווה בצפירה ארוכה והותירה אחריה שקט נורא ועיניים בוהות.
השדה מן המדבר- נהוראי מאיר-ההריון
ההריון
שתי הנשים הזקנות שהיו מתלחשות ביניהן בפינת רחוב המאפיה שבעיירה קראנדו, עוררו סקרנותם של עוברים ושבים. תנועה רבה היתה ברחוב זה, ורכילות רבה רוחשת בו. לשווא ביקשו הולכי־הרכיל לנחש בדבר נושא שיחתן של שתי הזקנות. אף אחד מהם לא העלה על דעתו, שהן מדברות ביניהן על אודות אשה שלישית.
שתי הזקנות, פריחה בת מסעודה ולאלא בת סתי, התלחשו ביניהן ארוכות ולבסוף סיכמו, כי עזיזה הנאה, בת לאלא, תינשא לאברהם בן יגו, בנה של פריחה.
גבוהה ונאה מאוד היתה עזיזה ומעריצים רבים היו לה בעיירה. הנה, לא עברו שישה חודשים מאז התגרשה, לפי רצונה, מבעלה הראשון, יעקב בן־יוסף, וכבר מבקש אותה אחר, גבר נאה ובעל מעמד כלכלי איתן. אימו באה לוודא מהי מידת הנכונות אצל עזיזה ובני־משפחתה לקבל את בנה כחתן שני, ולפי שקיבלה תשובה מעודדת נצטרכה להפיג את הרכילות שסבבה סביב גירושי כלתה המיועדת מבעלה הקודם, לפי שהרכילות טענה כי גירושין אלה באו משום שעזיזה עקרה היא.
״חס וחלילה״, הכחישה בפניה אימה של עזיזה וגידפה את הרכלנים, לפי שהם מלאי קינאה בביתה היפה. ״עזיזה שלי התגרשה מיעקב בעלה כי לא אהבה אותו. את יודעת היטב שהיא בת יחידה ומפונקת״, הוסיפה האם הזקנה לשכנע את אם החתן, פריחה חברתה.
כעבור זמן לא רב התממש לעיני־כל ההסכם בין שתי האימהות — אברהם ועזיזה באו תחת חופתם, וחתמו טקס נישואיהם בסעודה רבת־משתתפים.
ציפיותיה של משפחת החתן מן הכלה הטריה, שתלד לו בן זכר, הלכו וגברו מיום ליום. במיוחד נתעצמו, לאחר שהרתה כלתה השניה של פריחה, עישה בת־יהודה, אשתו של שמעון, אחי אברהם.
משפחת הבעל לא נתנה לעזיזה מנוח, ודחקה בה להרות בכל מחיר. ועזיזה, שעז היה רצונה לזכות את בעלה בבן זכר, לשמח משפחתו ולהפריך את השמועות בדבר עקרותה, החליטה להידמות להרה.
החליטה ועשתה: בבוקרו של יום ראשון אחד, לאחר מנוחת השבת, קמה מעל מיטתה ורצה לחדר השירותים, בו שטפו אותה עת בני המשפחה את פניהם, והחלה מקיאה. חמותה נחלצה לעזרתה בהתלהבות רבה ואחזה בראשה.
:״זה מתחיל, בשעה טובה״, לחשה לה. עזיזה ענתה בחיוב וחיוך על שפתיה.
השמועה התפשטה בקרב בני המשפחה ומהם נפוצה בכל העיירה ודחקה מפניה את שמועות עקרותה של עזיזה. הכל בירכוה על הריונה. הכל, מלבד אשה אחת, ידידתה לשעבר של עזיזה, שהתריסה ואמרה כי אם נכנסה עזיזה להריון, אזי שיקראו נא לה עצמה גבר ולא אשה, וכי ביום בו תלד עזיזה, שיעלו אותה עצמה על המוקד. אולם, זו נותרה יחידה בדעתה, לפי שכולם האמינו, בירכו ואף שמחו על הריונה של עזיזה, אשר החלה להתנהג בבית ובחוץ כאשה הרה לכל דבר: היא החווירה בעזרת חומרים שמרחה על פניה, נחלשה על־ידי צום ממושך, שהוסווה כחוסר־תיאבון הנובע מן ההריון, והחלה להתפיח ביטנה בעזרת סמרטוטים שליפפה וקשרה סביבה.
מדי חודש הוסיפה תחת שמלתה עוד סמרטוטים, ולכן אפילו הליכתה ברחוב, בעודה עטופה שכבות של בד, כבדה ותאמה הליכתה של כל אשה הרה. איש לא היה שותף לסוד הריונה המדומה, והיא הצליחה להסתירו ללא קושי מכל סובביה. מבעלה, שיכול היה למשש ביטנה בלילות, ביקשה כי יניח לה לישון לבדה, במיטה נפרדת, מתוך שעליה להיזהר בעוברה. והוא, ששמח על ההריון, לא העלה כלל על דעתו כי זהו הריון מדומה.
החודשים חלפו מהר ועזיזה נכנסה לחודש השביעי להריונה. איש לא חשד ולא הטיל ספק בעובדה זו, שהיתה בולטת כל־כך לעין. איש, מלבד חמותה, פריחה הזקנה, שביקשה ממנה לבודקה, כדי לדעת באיזה חודש של ההריון היא נמצאת. עזיזה חמקה בעדינות מן הבדיקה, בתואנה לפיה כל נגיעה בביטנה עלולה לסכן את העובר, וחמותה הזקנה קיבלה תשובתה וכיבדה את רצונה. אולם, כאשר חלפו שבועיים — שלושה נוספים, ושוב ביקשה הזקנה לבדוק את ביטנה של עזיזה ונתקלה שוב בסירוב, ניצת חשד בלב החמות, והיא החלה לעקוב אחר התנהגות כלתה, הטוענת כי היא הרה. עזיזה חשה במעקב זה מצד חמותה, ושתיהן החלו מנהלות ביניהן דו־שיח של מבטים אילמים, שהסגירו את אשר בליבותיהן.
חשדה של הזקנה גבר מיום ליום. עזיזה רחקה מפניה כמפני אש. המתח בין שתיהן הלך וגבר עד שפסקו לדבר ביניהן. לבסוף החליטה הזקנה לשים לכך קץ, אפילו אם יעלה לה הדבר במריבה גדולה עם כלתה.
לילה אחד, ביודעה כי כלתה לא תעלה על משכבה עד שתראה אותה רדומה, העמידה הזקנה פני ישנה. היא חיכתה עד שנכנסה כלתה למיטתה ונרדמה. או־אז, באישון ליל ממש, קמה הזקנה ממיטתה וזחלה לעבר חדר כלתה ובנה, בו היו שניהם ישנים שנת ישרים. היא פתחה בזהירות את הדלת, קרבה למיטת כלתה ובקפיצה פתאומית הטילה עצמה על עזיזה, שפתחה בצווחות בהלה. אברהם הדליק את הפנס, הנמצא דרך־קבע לידו, ועיניו נפלו על אימו המתקוטטת עם עזיזה, אשתו, במיטתה. הזקנה הזריזה מיששה סביב ביטנה של עזיזה, ואז הדפה את כלתה מן המיטה וחשפה בידיה את תל הסמרטוטים שהחביאה עזיזה תחת הכרית. אברהם גער באימו, על שהיא מפריעה לשנתו ואינה מוצאת זמן מתאים מזה לריב עם כלתה.
״היא מרמה אותך ואת כולנו!״, קראה הזקנה לעבר בנה הנדהם. ״היא לא בהריון. סמרטוטים היא קושרת כל בוקר על הבטן שלה!״, הוסיפה הזקנה והשליכה על בנה את ערימת הסמרטוטים.
אברהם הנדהם לגמרי, וגם בוש, בהמשך הלילה הקציב לעזיזה זמן לארוז בו את חפציה ובגדיה, ועם עלות השחר גירשה לבית הוריה.
אימה של עזיזה, לאלא סתי, שקיבלה פניה בבוקר זה, השתוממה למראה בתה, החוזרת על חפציה לביתה. היא שאלה אותה מה אירע שגורשה כך, ועזיזה אמרה לה, כי אמש רבה עם חמותה, ובעקבות הריב הפילה את עוברה. ועוד אמרה, כי הבעל המאוכזב גירש אותה מביתו והודיע לה כי הוא מעוניין להתגרש ממנה. האם האמינה בכל ליבה לדברי בתה, והציעה לה מיטה, הכינה לה תה חם והתיישבה לצידה, כדי לעודד את רוחה ולנחמה. :״הוא עוד יבוא להתחנן שתחזרי אליו״, אמרה האם התמימה. ״לא. אני לא אחזור אליו לעולם, כי הסכים עם האמא שלו כשרבנו וגם היה מוכן לסלוח לה את איבוד הבן״, ענתה לה עזיזה.
היום האיר על העיירה ושמועת הריונה המדומה של עזיזה הגיעה לכל בית, אלא שבכל בית פגשה שמועה זו שמועה אחרת, אותה דאגה עזיזה להפיץ בעזרת ידידותיה: השמועה על הריב ועל הפלת העובר. ולפיכך נותרו דיעותיהן של הבריות חלוקות ביניהן.
עזיזה התגרשה מבעלה השני, אברהם, ושוב החלו הולכי־הרכיל לרכל על עקרותה, ודנו האם היה הריונה מדומה, או שאכן הופל כאן עובר. עזיזה, מכל מקום, נהנתה מן הספק, ועקרותה נותרה כפי שהיתה — אמת למחצה.
מכלוף בן־דוד, שהיה בין אלה שהאמינו לעזיזה כי אינה עקרה, החל לחזר אחריה כדי להשיגה ולשאתה לאשה שניה, בנוסף על אשתו. תחילה נרתעה עזיזה מפני הרעיון להינשא בשלישית, אך רק כדי להוכיח למרכלים עליה שעדיין היא מבוקשת ונחשקת החליטה להיעתר לו, למכלוף. בפיה היתה רק בקשה אחת ויחידה: שלא יבקש ממנה להיכנס להריון, לפי שייתכן כי ההפלה שעברה הזיקה לרחמה, והריון נוסף עלול לסכן את חייה.
״יש לך, תודה לאל, ילדים מאשתך. אין לך צורך בילדים ממני״, אמרה עזיזה למכלוף
ובכן, כעבור זמן קצר היתה עזיזה נשואה בשלישית, והפגינה את אושרה המדומה ממש כפי שהפגינה קודם את הריונה המדומה. היא הצליחה לסחוט מבעלה השלישי, מכלוף, שהיה ידוע כקמצן מושבע, שמלות חדשות, והירבתה לבקר עימן אצל חברותיה. כן פטרה את אשתו הראשונה של בעלה, אם הילדים, מעריכת קניות וכך זכתה בהזדמנויות רבות לטייל בעיירה.
מכלוף, שהיה קמצן למרות עשירותו, ראה את התנהגותה של אשתו כבלתי הולמת את מעמדו, וביקש ממנה לתקן את דרכיה. עזיזה לא היתה מוכנה לקבל הערות מעליבות כאלה מבעלה, וכך החל להצטבר ביניהם מתח, שהחל והפך לסכסוך, שבסיומו שוב ארזה עזיזה את בגדיה ועזבה בחמת־זעם את בעלה השלישי ושבה אל בית הוריה.
מכלוף, שלא רצה להתגרש ממנה משום אהבתו לה, שלח אליה משלחות של שתדלנות, אך כולן הושבו כלעומת שבאו. ״הוא קמצן״, טענה עזיזה לפני משדליה.
חלפו שנתיים. מכלוף עמד בסירובו להתגרש ממנה, והיא — בסירובה לחזור אליו. ובינתיים נהנתה העיירה כולה ממסכת זו של נישואין, סכסוכים, הריון וגירושין. ודאי היתה העיירה נכחדת מרוב שיעמום, לולא עזיזה.
יום אחד בא אל עזיזה עקו בן־שלום, הידוע בעיירה כאדם מבדח ומבדר, אך גם כלא רציני במיוחד. שהלא כבר הספיק להתגרש משש נשים — וגם השביעית אינה בטוחה בדבר הזמן שנותר לה לבלות בחברתו. ובכן, הוא בא להפיג את מתח־חייו דווקא אצל עזיזה, התלוצץ והצחיק אותה והצליח לרתקה אליו. לבסוף שאל אותה, כבדרך אגב, על מצב גירושיה ממכלוף, בעלה העיקש.
״הוא מתעקש לא להתגרש ממני ואני מתעקשת לא לחזור אליו לעולם״, אמרה עזיזה לעקו. עקו נראה מרוצה מן התשובה, לפי שהגה רעיון מחוצף בדעתו.
״אם תבטיחי לי שתתחתני אתי, אשיג לך גט ממנו״, אמר. עזיזה צחקה במלוא פיה, ואחר־כך השיבה מניה וביה.
״בסדר, בסדר. רק תשכנע אותו שייתן לי גט פיטורין ואני מבטיחה לך שאתחתן איתך״, ענתה, בחושבה כי בהלצה נוספת מדובר.
עקו קם ממקומו והלך לו לביתו שמח וטוב־לב. בו במקום שילח את אשתו השביעית לבית הוריה, בהודיעו לה כי הוא מתכוון להתגרש ממנה. כעבור יומיים שב עקו לעזיזה בלוויית שני חברים, כדי שישמשו כעדים להבטחתה, לפיה תינשא לו בתנאי שישיג לה גט מבעלה. ״השתגעת? הרי צחקתי איתך!״, הטיחה בו עזיזה. הוא נעלב עד עמקי נשמתו, חזר וביקש ממנה לקיים הבטחתה, לפי שהוא עומד להתגרש מאשתו ואף שילחה כבר לבית הוריה. עזיזה הצטערה על שהתייחס לדבריה הקודמים ברצינות יתרה והבטיחה, כי תשכנע את אשתו לחזור אליו, בעבור שהוא ישכנע את מכלוף לתת לה גט.
אולם, עקו התעקש כי תתחתן איתו ותקיים בכך את הבטחתה. אחרי דין ודברים קשה הגיעו השניים להסכם בלתי כתוב, בנוכחות שני עדים, לפיו ישכנע עקו את מכלוף לתת גט לעזיזה, והיא תתחתן איתו לתקופה של שלושה חודשים בלבד, בסיומה יתגרשו זה מזו. עקו רכן על עזיזה, אשתו לעתיד, נשק את ראשה, שהיה מכוסה במטפחת, והלך לו.
מכלוף סירב להאמין למשמע אוזניו, כאשר פנה אליו עקו וביקש ממנו לשחרר את עזיזה בגט פיטורין, לפי שהוא מתעתד לשאתה לאשה. תחילה צחק לו, אך לאחר שהביא לו שני חבריו שהעידו, כי אכן כך הם פני הדברים, השתכנע מכלוף והסכים לתת לה גט.
עזיזה קיבלה גט ממכלוף, בעלה השלישי, ועקו החל לפקוד אותה בבית מדי יום ביומו, בעודו סופר עד למנין תשעים ימים, בסופם תוכל להיכנס עימו תחת לחופה. ואכן, בתום תקופה זו קדים ההסכם — עזיזה הפכה לאשתו והוא היה לבעלה.
חלקו הראשון של ההסכם אכן קדים, אולם לא חלקו האחר. בתום שלושה חודשים לנישואיהם סירב עקו להתגרש מעזיזה. בתגובה התנפלה עליו במכות ושרטה את פניו עד להחריד.
לפיכך עמד והגיש נגדה תביעה משפטית אצל מושלה הצבאי של העיירה, שכיהן גם כשופט. המשפט היווה מערכה נוספת במסכת־חייה המרתקים של עזיזה. בסופו פסק השופט כי עקו חייב להתגרש מעזיזה, לפי העדות שנמסרה מפי שני העדים, ועוד פסק שעזיזה חייבת לו פיצויים על המכות שספג ממנה.
הפיצויים בם זכה עקו מעזיזה עמדו בגובה הנדוניה שהביאה איתה עם נישואיה. ובכך לא היה כל חדש, שהלא זו היתה דרכו של עקו עם כל נשותיו: לקחת את הנדוניה ״ולהתגרש מן האשה.
השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית ובאדיבותו-הנקמה
הנקמה
עמרם אינו יודע שלווה. כבר חודשים ארוכים הוא עוגב עליה והיא אינה נענית. אף לא ברמז. ביקוריו התכופים בביתה, בזכות היותו קרוב מצד משפחת בעלה, ביקורים של הפגנת תשוקה עזה, זכו ליחס של ביטול. גם כל שאר כרכורי האהבה שלו לפניה, בכל הזדמנות שנקרתה לפניו, לא הועילו לו ואף פעלו פעולתם ההפוכה: מזל החלה למאוס בנוכחותו.
בצהרי יום אחד, לאחר שהבחין מרחוק בצאת בעלה, רחמים בן-ארויה, מביתו שבעיירה בודניב, נכנס אליה מזיע מתשוקה והחל מפזם באוזניה שיר עגבים אותו שינן זמן רב קודם לכן. היא צחקה לו בפרצופו — והוא החל מתחנן לפניה, בעודו מתנשף, כעל סף בכי. אכזרית היתה תגובתה.
״הרי יש לך אשה צעירה ויפה, אותה נשאת רק לפני שנתיים!״, אמרה לו, לעוגב העומד מולה מאובן, כעמוד מעמודי ביתה. וכבר סבבה אל המטבח.
הביט בגופה עד שנסתחרר עליו ראשו. התיישב על הארץ, כמעולף. הגישה לו כוס מיים. נטל מידיה את הכוס ביד רועדת, בעוד הוא מביט בפניה העגולים כל־כך. נשמטה הכוס מידו ונשברה.
עמרם ישב בין שברי הכוס ושאל עצמו כיצד עליו להתמודד עם אהבתו לאשה הדוחה אותו מעליה, ועם צרתו הגדולה — תשוקתו אליה. להביט בה מלפנים אינו יכול, כי פניה היפים מהממים אותו. ולהביט בה מאחור גם כן אינו יכול, כי ירכיה רק מגדילים את תשוקתו. הביט בה, אם כן, בזעם.
״האם אני מכוער בעינייך יותר ממאהבייך האחרים״, שאל והחל מונה את שמות מאהביה הרבים.
מזל לא היתה יכולה להבליג עוד.
״צא מכאן, מכוער שכמותך! אם תעז להתקרב אלי עוד פעם, אספר לבעלי!״, צווחה.
עמרם המבוזה קם על רגליו והתחנן בפני מזל כי לא תספר דבר לרחמים בעלה, שהוא קרוב משפחתו ונותן בו את אמונו.
:״לא אטריד אותך עוד, אבל את עוד תזכרי אותי כל ימי חייך״, הוסיף — והסתלק.
חופשיה ומשוחררת מהטרדותיו המשיכה מזל היפה בניאופיה עם אחרים. הללו מוכרים היו לעמרם, אשר קבע לעצמו זמני משמרות על ביתה בימים בם שהה בעלה מחוץ לעיר, בימי השוק בם הוא עסוק מאוד בחנותו ואינו בא לצהריים, או בכל הזדמנות אחרת, בה עשוי היה אחד ממאהביה להגיע לביתה. ובמתכוון הפגין נוכחותו מול ביתה, בעודה צופה בו מן המרפסת או בעד החלון. זאת, כדי שתבין את רצינות כוונותיו ואולי תתרצה משום כך ותביא גם אותו אל מיטתה.
לזכות בחסדיה או לנקום בה ביקש, חרף השערוריה העלולה לפרוץ בעיירה ולהטיל רפש במשפחתו של רחמים, שהיא גם משפחתו שלו עצמו.
נחוש בהחלטתו התמיד עמרם במשמרתו עד שיבוא על גמולו ממנה. הוא ראה פלוני נכנס לביתה, שוהה בו ארוכות שעה שתריסי החלונות מוגפים, אך החליט שלא לבצע זממו לפי שהיה זה ידידו.
ראה אלמוני נוסף פוקד את ביתה בערבו של יום שני, כאשר התארח בעלה אצל ידידו באלו. אך שוב דחה את המעשה, לפי שאלמוני זה קרוב משפחתו הוא.
כך המשיך עמרם במשמרתו, נהנה מן המחשבה שנקמתו עוד תבוא על מזל, אשר דחתה אותו מעליה, אך גם בזוי ומושפל על כי לא זכה בחסדיה. רוב הזמן היתה חנותו של עמרם סגורה, משום משמרת הנקמה שלו, והכנסותיו ירדו פלאים. אולם הוא היה עיקש וביקש להתמיד במשמרתו עד שיוכל לקיים הבטחתו למזל, לפיה עוד תזכור אותו כל ימי חייה.
יום אחד הגיע אורח לעיירה. לבקר אצל משפחתו בא, שלא ראה אותה מזה שלוש שנים. אבנר בךיצחק היה זה, בעל ממון כבן שלושים שנה, יפה־תואר ולבוש בהידור. סקרנות רבה עורר בעיירה, ורבים מיהודי הקהילה באו לברכו לשלום בבית אביו, דודו מוסה. לא רק התעניינות עורר, אלא קינאה רבה בקרב בני־גילו מן העיירה, שנשארו בה ונותרו בנחשלותם, בעוד הוא, אבנר, הצליח בעסקיו אשר הקים בעיר מוגאדור, לחוף ימה של מרוקו. גם בנות העיירה לטשו עיניים לעברו. שהרי לא מכבר התגרש מאשתו הראשונה, שלח אותה חזרה לעיירה — ונותר רווק.
בעוברו בעיירה, אם לביקור אצל קרובים וידידים, אם לתפילה בבית־הכנסת, בלוויית אביו, ואם לטיול בשוק, היה אבנר זוכה לברכות רבות, וממילא גם להזמנות מפי נשים. נשים שיש להן בנות להשיאן. והוא נענה להזמנות אלה, אך איכזבן אחת לאחת. שהרי כלל לא התכוון להינשא בשנית. גם להזמנה אחרת, מוזרה ומיוחדת במינה, נעתר אבנר, בלא מעט תימהון בליבו: שליח מיוחד, ערבי צעיר, בא ולחש באוזנו כי מזל, היפהפיה של העיירה, מזמינה אותו אישית לארוחה בביתה מחר בשעת הצהריים. ואבנר נעתר והודיע להוריו, שביום המחרת לא יסעד עימם. כלל לא שיער בנפשו מה צופנת בחובה היענות להזמנה מפתה זו.
לפי שהקפיד על הופעה נאה גילח אבנר את פניו למשעי, רחץ גופו, לבש חליפה, ענב עניבה מהודרת ויצא לדרכו כשבידו שני בקבוקי־יין צרפתי יקר. בצעדים נמרצים הלך ברחובות העיירה, בלא להביט סביבו, עד שהגיע לביתה של מזל ונעמד למולו, סוקר את סביבתו. הוא לא הבחין בעמרם, שעמד, כברגיל, על משמרתו מאחורי הבית, אלא במזל, שציפתה לו על מרפסת בקומה השניה, מאירה פניה הזוהרות בחיוך מזמין ומעורר. יפה מאין כמוה עמדה שם, מנופפת בזרועה החשופה. שמחה גדולה התרגשה ובאה על עמרם.
אבנר נכנס פנימה, עלה אל הקומה השניה, הגיע אל מזל, בירכה לשלום והגיש לה את בקבוקי היין המובחר. מזל הזמינה אותו לארוחה והוא התיישב ליד השולחן, שהיה ערוך ומסודר להפליא. בטרם החלו בארוחה ביקשה את סליחתו, אצה לנעול את דלת הבית ואחר־כך הגיפה את החלונות והאירה את הבית בפנסים ובנרות. אחר כל אלה שבה והתיישבה למולו, וחיוכיה הולכים ותוכפים. כדי להמחיש כוונותיה כלפיו פתחה את בקבוקי־היין שהביא לה. ״אני רוצה להנעים לך את שהותך בעיירה שכוחת־אל ומשעממת זו! לא תמצא אחרת שתכבד אותך בצורה יפה כל־כך כמוני״, אמרה.
״תודה רבה״, ענה לה אבנר, מסמיק, והצית סיגריה. ״למה מגיע דווקא לי כבוד כזה ?״
מזל לא השיבה לו, רק חייכה והזמינה אותו לאכול. לכששאל על בעלה מיהרה להרגיעו כי הוא מחוץ לעיר וכי ישוב לעיירה רק בעוד שלושה ימים. כבר פג תאבונו למזון כלא־היה — וגבר צמאונו ליין. ברגעים אלה היה עמרם, העומד על משמרתו, מתוח כמיתר. הלא שעתיים הוא אצלה, והבית סגור ומסוגר.
הארוחה, שהיתה שופעת מאכלים ומשקאות, פירות וקפה ריחני, הסתיימה, והזוג המצחקק עבר לחדר השינה. חיש קל כבר היו מתגלגלים בעגביהם, עירומים על המיטה הרכה. ובאו בסערה כזו, עד ששכחו היכן הם נמצאים וכמה זמן הם יחד.
עמרם, בוער כדוד של קינאה, הלך הלוך ושוב במקום משמרתו, מתלבט מה יעשה לה, למזל. פתאום נפלה עינו על השומר בופאלחה, שהיה בדרכו מן המחנה הצבאי אל לשכת המושל. עמרם פתח בריצה לעברו, עצר מולו וביקש התערבותו במתרחש בבית דודו, רחמים.
בופאלחה שמע בקשב רב את סיפורו של עמרם, היסס קמעא, שקל בדברים, הביט בעיניו המתרוצצות של בן שיחו.
״מה זה עניינך״, שאל. ״הרי היא ידועה בניאופיה וכבר קרניים רבות הצמיחה לבעלה המסכן״.
עמרם לא ענה, רק המשיך לדחוק בו כי יתערב בנעשה בבית דודו. לבסוף נענה בופאלחה לבקשה, ושניהם ניגשו אל ביתה של מזל, בו מתרחש היה מעשה האהבה של הזוג המסוגר.
בופאלחה קרב אל הבית וחבט בקנה הרובה על הדלת. עירומה כולה, מכסה חמוקיה בשמלתה הצרורה בידה, פתחה מזל את תרים החלון והציצה החוצה.
:״חכי, זונה, חכי ותראי מה יקרה לך!״, נפלטה צווחתו של עמרם. מזל חזרה על עקבותיה מבוהלת והאיצה באבנר, מאהבה, שיתלבש וייצא מן הבית. לבושים בחופזה וברישול ירדו שניהם במדרגות כדי לפתוח את דלת הכניסה, אך דפיקותיו החזקות של בופאלחה קידמו את פניהם. לפיכך חזרו חרדים על עקבותיהם במעלה המדרגות.
״צא מכאן!״, האיצה מזל באבנר בלא היסוס — ופתחה לפניו את חלון הקומה השלישית.
אבנר היסס לרגע, עלה על אדן החלון, השקיף למטה ונרתע, חזר בו ונסוג לאחור.
שאגותיה האיומות של מזל המיואשת הקפיצו אותו בשנית אל אדן החלון. הוא התיישב עליו, עצם עיניו והטיל גופו החוצה.
אבנר צנח ארצה על רגליו ובעודו נאנח מכאבי תופת ניסה להתרומם ממקומו. אולם, הוא חש שרגליו נגררות אחריו ברגליים זרות. הוא פקח את עיניו — ונתקל בעמרם הקנאי, שעמד לידו והשקיף עליו מלמעלה למטה, סוקרו בצחוקו הלעגני, בעוד פניו, הכעורות בלאו־הכי, הולכות ומתעוותות עוד יותר מתוך שמחתו לאיד.
״ארבע שעות עם מזל היפה עלו לך ביוקר״, אמר לו עמרם. אבל אל תדאג. היא תשלם מחיר יקר עוד יותר!״.
בינתיים הגיע למקום בופאלחה, וכאשר ראה מי מוטל שם שבור־איברים ומושפל, נדהם. בפניו ניכרה חרטה. אולם, עתה, ידע, לא יועילו לו, לאבנר, שום חרטה או כוונה טובה.
״עלי לעצור אותך!״, הודיע בופאלחה לעמרם המוטל כמת.״אבל אני אודיע זאת להורים שלך וגם אדאג שתקבל טיפול ברגליך השבורות״.
בופאלחה הזעיק שומרים נוספים, אשר אספו את הפצוע בשמיכה והובילוהו למרפאה, שם קיבל זריקות הרגעה. משם הובל אבנר אל חדר המעצר שבבית השומרים, המופקדים על החוק.
בינתיים שקעה השמש, ומזל המושפלת, שהסתתרה בביתה עד הערב, נמלטה אל מחוץ לעיירה. היא מצאה מסתור בבנין הרוס ונטוש, ובעודה מתייפחת ורועדת מפחד ומקור החלה לדבר אל עצמה כמטורפת.
״מה אני יכולה לעשות עכשיו ? אני אתאבד! עוד מעט יתחילו החיפושים, ואם הם ימצאו אותי — ירגמו אותי באבנים. לאן אני אלך. מי יסכים לקבל אותי בבית שלו. אין לי כסף. חבל ששכחתי לקחת כסף. אם היה לי כסף הייתי נוסעת לעיר אחרת. לא. לא הייתי נוסעת. רציתי את אבנר ועכשיו אני צריכה לשלם על זה. אבל לאן ללכת, איפה להסתתר״.
״אני אלך לאבא שלי. הוא חייב לעזור לי. אל תוך הקבר אצעק. לאוזניים שלו שבאדמה אצעק עד שישמע אותי!״.
מזל הקיפה את העיירה בצעדים מהירים ואיש לא הבחין בה. הכל היה שומם, שליו ושקט עד להפחיד. כאשר הגיעה לבית הקברות מצאה את השער נעול. מרוב פחד ובושה טיפסה על הגדר הגבוהה המקיפה את המקום. טיפסה — וצנחה חזרה על האדמה, בעודה פורצת בבכי מר.
בפעם הראשונה בחייה טעמה טעם של מצוקה. היופי והעושר, הנאות החיים והגוף נפוגו עכשיו, בעוד היא מבקשת למות. מבקשת למות ובלבד שלא יביטו בה, שנתפסה בבגידה ובניאוף, הנחשבים מעשים חמורים וחריגים בקרב הקהילה היהודית בעיירה. והרי מלכתחילה ידעה כל זאת, אלא שלא היתה יכולה לעמוד בפיתויי מחזריה ומעריציה הרבים, בעוד בעלה נעדר מן הבית והתור משתרך לפני דלתה, לראות פניה היפים.
המחשבות טרפו את מוחה. בזרועותיה היפות ושותתות־הדם אימצה את גופה כדי להתרומם כלפי מעלה, טיפסה על הגדר בשנית ואחר מאמץ נוסף מצאה עצמה מוטלת מן העבר השני, על אדמת בית הקברות. ובלא פחד ורתיעה. שהלא רצונה האחד בשעה זו היה להיות ביניהם, בקירבם.
היא קמה ורצה לעבר קבר אביה, שהיה רב גדול וחכם בתורה, השתטחה על מצבתו וזעקה לו לעזרה.
״אתה עזבת אותי, אמא עזבה אותי — ונותרתי לבדי עם אחים ודודים שחשקו בי ולעגו לי״, בכתה. ״התחתנתי עם הגבר הראשון שמצאתי. אני לא אוהבת אותו. אבל באו גברים אחרים. יפים ומלאים באהבה. הם אהבו אותי. והם חשקו בי. והם פיתו אותי. והגעתי אליך. לכאן. כי אין לי לאן ללכת. אז תקבל אותי עם המתים״.
״אבא, אתה שומע אותי. אני רוצה למות. אני רוצה להישאר פה, לידך. אני רוצה לשכב איתך בקבר הזה. שתחבק אותי כמו בזמן שהייתי ילדה״.
״הוא לא אשם. הוא לא אשם, אבא. אני קראתי לו לאכול איתי ולחבק אותי. את כל הנשמה והגוף שלי נתתי לו, עד שבא העמרם שלך. תקלל אותו, אבא. תעניש אותו. הרי היית מרפא חולים ומקלל רשעים, ולרשע מגיעה קללה. כי הוא רצה לחבק אותי ואני רציתי חיבוק אחר, כי הוא מגעיל ומכוער. כי התנקם בי״.
המשיכה לזעוק, היכתה בכפות־ידיה על המצבה החלקה. בכתה וצעקה, צרחה וצווחה, עד שנרדמה על קבר אביה, בשמלתה הדקה וקרועה והאבק הדבוק לגופה הפצוע.
כאשר התעוררה היתה רגועה, אך מבוהלת. שאלה עצמה מה היא עושה בבית קברות ומה כבר יכול המת לעשות למענה.
בינתיים דאג עמרם להפיץ את השערוריה. תחילה הלך אל ראש הקהילה, אף הוא קרוב משפחה של הנבגד, סולטן בן־משה היה שמו, ומסר לו על הבגידה הנוראה, רחמנא ליצלן. אחר־כך מיהר לבית־הכנסת, שם התפללו אותה עת עשרות יהודים תפילת ערבית, והודיע ברבים את בושתה וחרפתה של מזל, אשת דודו רחמים הנמצא מחוץ לעיר. ודאי, הוא העלים משומעיו את חלקו בדבר, רק סיפר שהודות לבופאלחה נחשפה הנואפת.
כאשר בא בופאלחה לבית הוריו של אבנר מצא אותם נכלמים וחפויי־ראש מבושה. הוא ביקש מדודו מוסה להביא מישהו שיטפל ברגליו השבורות של בנו, אבנר, הכלוא בכלא העיירה.
ובינתיים הלכה הרכילות ומהלה עצמה בתדהמה ומילאה את העיירה. לבסוף נודעו הדברים גם לרב ישועה בן ברוך, רבה ומנהיגה הרוחני של הקהילה. הרב המכובד ספק כפיו בצער, צער כפול ומכופל. שהלא מזל היתה בת דודו.
היעדרותו של הבעל הנבגד עוררה גל ניחושים בקרב תושבי העיירה, שנסוב על הדרך בה יגיב לכשישוב מדרכו ויגלה את שאירע בביתו. בינתיים הודיע המושל הצרפתי, קריסטיאן, להורי אבנר הכלוא, כי החליט לשלחו לכלא האזורי שבעיר הסמוכה, עד אשר יועמד לדין פלילי בעוון הסגת גבול, חילול קדושת המשפחה והפרעה לסדר הציבורי. הודיע ועשה כן: אביו של אבנר, דודו מוסה, הוא שליווה אותו ברכב המשטרתי, שהסיעו, בעוד רגליו שבורות ומקובעות בחלקי קרשים אחוזים בבד, אל בית הכלא שבעיר הגדולה.
בינתיים היתה מזל מהלכת סביב לעיירה בזהירות, לבל תיתקל במי מבין תושביה. היא לא שלחה יד בנפשה לא משום שלא היה לה האומץ לכך, אלא פשוט משום שלא ידעה כיצד עושים כן. חשבה למי לפנות בלילה זה, שהלך ונמלא בחרפתה, אשר הביאה על עצמה בעצמה.
באישון לילה דפקה על דלת ביתה של האלמנה מרים בת פריחה. זו סירבה להאמין למשמע אוזניה, אולם לאחר שנישנו הנקישות שאלה מי זה. מזל ענתה בלחש. שמעה מרים ומייד פתחה את הדלת. מזל נכנסה פנימה, מתחננת שיותן לה ללון שם עד בוקר. היטב ידעה למי לפנות וממי לבקש רחמים על חרפתה בלילה זה. האלמנה, המגדלת את שלושת ילדיה בשכר עבודת פרך אצל משפחות העיירה, קיבלה אותה בחום. ואף כי ביקרה את המעשה הנבזה עודדה את רוחה. שום אדם אינו חסין בפני גזירות וגורלות אכזריים בעולם זה, אמרה. מזל הקשיבה ובעודה ממררת בבכי מלמלה באוזני המארחת הענייה, שדווקא בן למשפחת בעלה הוא שהמיט עליה אסון זה, וכי ביקורו של אבנר אצלה היה ביקור נימוסין, וכי מעולם לא בגדה בבעלה, לא עם אבנר ולא עם גבר אחר.
״יהיה לך קשה לשכנע בזה את רב העיירה, דודך״, אמרה לה האלמנה. ״אבל הוא אולי ימצא דרך לכסות על החרפה הזאת״״הוסיפה מרים בדבריה לנואפת, אשר רק כמה שעות קודם לכן עוד חגגה עם הגבר בו בחרה ועליו המיטה אסון מחריד, שכמעט גרם למותו.
עם שובו מנסיעתו קיבל את פני הבעל הנבגד סולטן בן־משה, ראש הקהילה ובן דודו. סולטן הוביל את רחמים לביתו שלו והסביר לו כי על פי ההלכה היהודית אסור לו לדרוך בבית בו נאפה אשתו בעודה אשת איש, וכי עליו להתארח אצלו עד שייתן לה גט פיטורין.עוד הוסיף וסיפר לו, כי הרב ישועה כבר קבע מועד למתן הגט לנואפת, המסתררת בשל חרפתה אצל האלמנה מרים.
רחמים, שהיה איש מכובד בקרב בני הקהילה, הרגיש מחנק בליבו וביקש להפיג מר נפשו במשקה חריף. הוא החל לשתות. בקבוק אחד משך אחריו שרשרת בקבוקים, שתפסה מאז את מקום אשתו בחייו.
שמש בית־הכנסת, יוסף בן שלמה, היה טרוד עד מאוד בבוקרו של יום ראשון שאחרי שבת קודש: הוא עשה את כל ההכנות הדרושות לטכס מתן הגט. אותו יום ליוותה האלמנה מרים לבדה את המושפלת לחצר בית־הכנסת. בנוכחות שני עדים והרב ישועה, שניהל את הטכס, קיבלה זו מבעלה, שהיה שיכור כלוט, את כתב הגט. קיבלה, ויצאה משם בחיפזון..
מאחורי בתי העיירה עברה מזל כגנבת, וכדרך כל גרושה הלכה לנהר, שם טבלה גופה מטומאתה ומזוהמתה. אחר שבה אל בית הוריה, אותו ירשו קרוביה. רחמים, שהפך לגרוש מאונס, עבר לגור בבית חדש, בו מצא עצמו בחברת המשקה שלו.
לחצים כבדים, שידולים ותחנונים בפני אנשי־ציבור ובפני ראש העיר האזורית, חמאד או מוחה, שהיה בעל השפעה גדולה על חיי היהודים והערבים כאחד, הופעלו על־ידי בני משפחתו וידידיו של אבנר לקראת משפטו. המושל קריסטיאן נענה לבקשתם והחליט לקיים את המשפט בעיירה, בעוד הוא עצמו משמש בו אב בית־דין.
עמרם שוב לא יכול היה להסתיר את עובדת היותו יוזם גילוי העריות של מזל, עת נקרא להעיד במשפט. מזימתו נחשפה לעין־כל, וסיפורי מזל לקרוביה וחברותיה רק חיזקו את הדברים.
מן המשפט יצא כשהוא עטור קללות וגידופים. בעוד המשפט מתנהל בין כתלי בית המושל נתקהלו אנשים רבים ברחבת הבית, סביב קרובי המשפחה של הנואפת וסביב משפחת הנואף. בראש משפחתו של אבנר עמד אביו, דודו מוסה, שהגן עליו בחירוף־נפש מפני הקהל. על מזל הגן ראש משפחתה, מכלוף בן־ברוך.
אדם גאה, עשיר וידוע בעיירה היה מכלוף זה, שגידף והשמיץ את אבנר ואת בני משפחתו בקולי־קולות. בכל כוחו ניסה בכך לגלגל את חרפת מזל על ראשו של אבנר. על כן זכה לתגובות נזעמות מצד אביו של אבנר, דודו מוסה. לבסוף התקרב מכלוף הנזעם אל האב הנזעם אף הוא, והניף ידו כדי להנחית אגרוף בפרצופו. אולם זה, יהודי ירא שמיים, הביט בו בזעם נורא וקיללו בעודו נושא עיניו לשמיים.
זרועו המאיימת של מכלוף נותרה תלויה באוויר. פיו נסתתם. כעבור דקות ספורות התמוטט ונפל ארצה מחוסר־הכרה. מכלוף נישא בבהילות לביתו, ואחרי שלושה ימים מת.
השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-אהבה אסורה
אהבה אסורה
ארבעה או חמישה דורות גדלו תחת משמרתה של שמחה הזקנה. זו, שאינה זקנה עוד, כי ניצחה את הזיקנה, את החולי ואת המוות.
היא היתה עשויה מברזל ולא ידעה חולי מהו. מתרוצצת היתה בלא לאות והיא שהיתה מקור הרכילות של העיירה. היא ורדיפת הכבוד היו קשורות זו לזו בחבל טבור. לשונה היתה חדה כתער, עיניה היו רואות כל, והיא ידעה להתאים עצמה לכל אדם ומעמד ולהתחבב על כולם. לא אשת ריב ומדון היתה, אך ידעה לעורר מדון בלבבות אחרים. היא כיבדה את הזולת, אך רבים שנאוה. היא היתה נמצאת בכל מקום בזמן הנכון והיתה נחשבת למקורה של עין הרע. היא היתה נוקמת היטב באויביה — ובוכה עליהם שבעתיים.
למרות כל אלה היו הכל זקוקים לה לשם קבלת עצה ועזרה, כדי להשתמש בהשפעתה ובקשריה עם ראשי הקהילה בעיירה, גולימין, לצורך השכנת שלום בין בני זוג, או לצורך הטלת יראה סביב. ויותר מכל היו זקוקים לה כדי שתקסום בשידוכיה בין בחורי העיירה לעלמותיה. והיא, שמחה, היתה נענית בחיוב כל איש, ובכל עת היתה מתפנית מעיסוקיה למען העני והעשיר כאחד. מעמדה של הזקנה נתבסס הרבה משהחל שאול בן־דוד, מנהיג העיירה, אדם עשיר ורב השפעה, להזדקק אף הוא לשירותיה הטובים. עד אז נמנע ממגע עם הזקנה, בשל תדמיתה הרווחת בעיירה. אולם, באותו זמן היה מצבו הרבה מעבר לכוחותיו הנפשיים : הוא נפל בקסמיה של אשה נשואה, יפה מאין כמוה, מינה בת עישה שמה.
עד עומק נשמתו התאהב בה, במינה בת עישה, והיא עצמה אף לא ידעה על כך, גלגלו הולכי־רכיל בלשונם.
מעמדו של שאול בן־דוד וחרדתו לתדמיתו מנעו ממנו לפעול בדבר אהבתו. לפיכך נדרש אף הוא לעזרתה של שמחה הזקנה.
כמעט מדי יום, בשעת צהריים, כשכל תושבי העיירה היו מסוגרים בבתיהם, פקד שאול בן־דוד את ביתה של הזקנה. לעיתים אף היה הולך לשם מיד לאחר תפילת ערבית.
ככל שתכפו ביקוריו של מנהיג העיירה המכובד והעשיר אצל שמחה, הלכו ותכפו גם הלחשושים. הלא שאול בן־דוד היה ידוע כנמנע מביקורי־פתע או מביקורי קרובים וידידים, וכן היה ידוע, שכל מי שרוצה בביקורו אצלו צריך להזמינו מבעוד מועד ולהפציר בו הרבה שיכבדו וייעתר להזמנתו. והנה, ביקוריו אצל הזקנה הזאת הולכים ומתרבים.
בחשאי ריכלו הכל, כברגיל, אך מפאת מעמדו הרם לא העז איש לפצות פה בגלוי. בביקוריו אלה אצל הזקנה ביקש ממנה שאול בן־דוד עצה והדרכה — מה יעשה באהבתו הנסתרת לאשת איש, ומה יפעל כך שלא יוודע הדבר בעיירה, ומה עוד יכול הוא לעשות והיא, האשה בה מדובר, אינה יודעת דבר וחצי דבר על אהבתו לה.
שמחה הזקנה הציעה לו לפגוש את הנאהבת ולשוחח איתה. עצה זו מילאה את שאול בן־דוד כלימה ומבוכה שהסמיקו פניו ובלבלו עליו את דעתו עד כדי כך, שביקש ממנה כוס עראק גדושה. שמחה, שהכירה רזי נפשם של אוהבים, מיהרה להרגיעו -והגישה לו, לסעור נפש זה, את המשקה, שישתה וישכח בישו. והוא גמע, ואחר השעין ראשו על ידיו ושקע בהרהורים שטרפו ממילא את דעתו ללא הרף. שמחה הציעה לו בלחש לנוח מעט על מיטת האורחים שבדירתה הצנועה, אך הוא התעשת, קם על רגליו והורה לזקנה לזמן את מינה בת עישה לשיחה בצהרי יום המחרת. עוד הוסיף והזהירה כי יערוף ראשה מעליה אם תסגיר דבר אהבתו האסורה. אולם, את שמחה לא היה כל צורך להזהיר. הלא היתה לה סיבה טובה לעשות כן ולהיות שמחה בחלקה. לא בכל יום נופלת בחלקה האפשרות לטפל במצוקות־ליבו של איש עשיר ומכובד כשאול בן־דוד.
מינה בת־עישה היפה, אם לשלוש בנות יפות כמותה, היתה נושאת בביטנה עובר רביעי, שיהיה אולי בן זכר, כפי שביקש בעלה, שאול בן-אברהם, שקצה נפשו בבנות הרבות שילדו לו שלוש הנשים הקודמות, אותן נשא וגירש בזו אחר זו משום כמיהתו לבן.
כשכרסה בין שיניה באה מינה בת־עישה לביתה של שמחה הזקנה, מבלי שתדע על שום מה ולמה זומנה לשם. בהיכנסה פנימה נבהלה מנוכחותו של שאול בן־דוד, בירכה אותו לשלום והתנצלה על התפרצותה פנימה בזמן שאורח כה נכבד ובעל־שם כמוהו נמצא בבית. היא כבר עמדה לצאת ולשוב לביתה, בחושבה שנפלה טעות בזימון, משעצרה בעדה הזקנה, נטלה ידה והושיבה אותה על שטיח, למול פניו הסמוקים של שאול בן־דוד, שליבו הלם בחזהו ולחץ אדיר העיק בראשו, כאילו עמד להתפוצץ לרסיסים.
שמחה, שעסקה בהגשת כיבוד לשני האורחים, ציפתה כי שאול בן־דוד יפתח בשיחו לפני האשה, שלא ידעה מה רוצים מחייה. אולם, משלא עשה כן פתחה שמחה עצמה בשיחת חולין, ששאול בן־דוד המשיכה בהציגו למינה בת־עישה שאלות בדבר בעלה, בנותיה, הריונה וקשיי־חייה.
זו ענתה על שאלותיו תוך שהיא מכבידה שבחים ותודות על האיש החשוב, המתעניין ודואג לחיי משפחתה וודאי גם לקהל עדתו בעיירה כולה. חילופי השאלות והתשובות נמשכו ונתמשכו, והזקנה, שציפתה משאול בן־דוד כי יתוודה על אהבתו בפני האשה, התאכזבה, אך שמרה על שתיקתה. כאשר יצאה לבסוף בת עישה מביתה לחשה באוזניה רק את דבר האזהרה, לפיו עליה לשמור זכר פגישה זו בסוד. ומינה הסכימה לכך, אף כי תהתה מה יש כאן להסתיר וממי יש להסתיר פגישה מקרית עם מנהיג הקהילה בביתה של שמחה טובת הלב, העושה במלאכתה למען הבריות.
כשבוע ימים עבר מאז ביקור זה. שאול לא שב אל הזקנה, שהחלה חרדה שמא נרפא המאוהב מחוליו. אולם, שאול לא נרפא מאהבתו, אלא ניצל זמן זה כדי לשקול היטב את צעדיו הבאים. ואכן, כעבור שבוע ימים, כאשר בא, לבסוף, בשנית לביתה של הזקנה, פקד עליה לשאול את מינה בת־עישה האם תהיה מוכנה לעשות את הבלתי־אפשרי, כביכול,־ להתגרש מבעלה, לפי שהוא, המאוהב, מוכן ומבטיח להתגרש בעבורה מרבקה, אשתו הרביעית, ולשלח אותה אל בית אביה. שמחה הזקנה תהתה מדוע לא ישאל את אהובתו בעצמו בדבר זה, אך הוא השיב כי הוא עושה כן על מנת שבמקרה בו תענה בשלילה יהיה כאבו קל ככל האפשר.
ובכן, שמחה הזקנה נחפזה לתכנן שיחה זו, אך מה שחסר לה היה אמתלה לביקור בביתה של מינה בת־עישה. שהלא ידוע בעיירה, שכל ביקור של זקנה זו בבית יהודי כוונה מסותרת מאחוריו. ועל אחת כמה וכמה יידעו זאת הבריות לגבי ביקור בביתו של שאול בן-אברהם, סוחר החיטים העשיר, ואשתו, מינה בת־עישה, שיופיה ידוע ברבים.
הזקנה אימצה את מוחה ולבסוף מצאה, כי ייטב אם תלך לבית שאול בן־אברהם בתואנה שבאה לבקש ממנו כי ידאג לה לחיטה שמורה לפסח. וכך עשתה.
בביקורו הבא קיבלה שמחה את פני שאול בן־דוד בצהלה ובישרה לו כי מינה בת עישה היא שלו, כי כל שנותר לו הוא רק לסדר את ענייני הגירושין וכי מייד לאחר מכן יתקיים טכס הנישואין המיוחל. המאוהב לא הסתיר את שמחתו והודה לזקנה מקרב־לב, בהבטיחו לה גמול. וזו החזירה לו בשבחים על נדיבות ליבו, לפי שבחר בה להשיג דרכה את אהובתו. אחר אמרה לו הזקנה, כי כל מבוקשה ממנו הוא, שעם מותה יכבד אותה בנוכחותו בהלווייתה ובהספד שיישא לזיכרה. כל זאת, כדי שלא תיזכר בקרב בני־העיירה רק בדברי־רכילות ובניבולי־פה. שאול בן-דוד הצטחק והבטיחה כי ודאי תספיק היא עצמה לקבור דור נוסף לפני מותה. ובכל זאת, הוסיף, ימלא אחר מבוקשה, אם יקרה ותלך במהרה בדרך כל האדם.
בכך לא תמה שיחה זו. הזקנה שמחה הבהירה לשאול בן־דוד כי מינה בת־עישה אמנם תשמח להיות אשתו שלו, המכובד מבין בני הקהילה, אלא שרצונה הוא לשמוע זאת מפיו. שאול התחייב לעשות כן בהקדם, וביקש משמחה ליזום עם אהובתו פגישה נוספת לצורך זה, ושוב — מתוך זהירות והקפדה יתירה על חשאיות.
בינתיים בלבל רעיון הנישואין למנהיג העיירה את דעתה של מינה בת עישה, והיא החלה מחפשת אצל נשים ערביות ויהודיות דרך להיפטר מפרי בטנה, עוברה בן שבעת החודשים. וכך עשתה, עוד לפני פגישתה השנייה עם בעלה לעתיד, בה הודיע לה, בפנים צוהלות, כי הוא אכן מעוניין בה כאשתו החוקית הבאה: היא ניצלה את שהות בעלה במסע עסקים בערים הסמוכות, המיתה את עוברה, נטשה את בנותיה הקטנות וחזרה לבית אביה בדרשה גט פיטורין.
לאחר כל אלה שלח שאול בן דוד את רבקה אשתו לבית אביה, על חפציה, פיצוייה וכליה הנאים, מתנתו לה, בידיה. כעבור שבועיים כבר הגיש לה, בפני עדים ובנוכחות רב הקהילה, שלמה בן יוסף, כתב גיטין כדת משה וישראל. כאשר שב שאול בן־אברהם ממסעו הוזמן על ידי הרב לבית הכנסת, לצורך מתן גט לאשתו. בפוגשו אותה הביט בה עמוקות, עד שנבהלה ממבטו החודר והמאיים, ושאל אותה בזעקה קורעת לב היכן בנו, ששכן ברחמה.
זו מלמלה מילים אחדות ולבקשת הרב ענתה, כי חלתה וכי מחלתה היא שגרמה להפלת העובר, שמת כבר בביטנה. אולם, את דבריה שיסע שאול בן אברהם בזעקו, כי פושעת זו המיתה את עוברה במו־ידיה, קברה אותו בהיחבא וברחה לבית־אביה בהיעדרו מביתו, וכל זאת בלא כל סיבה, מלבד רצונה להינשא למנהיג העיירה, אשר התגרש מאשתו לפני שבועיים, בעזרת אותו רב עצמו.
שאול בן אברהם עזב את המקום רותח מזעם ופניו מועדות לבית העלמין. שני העדים היהודים, שנכחו בעת הדיון על הגירושין, רדפו אחריו לעוצרו, אך הוא פרץ את דלת בית הקברות, נכנם פנימה והלך היישר אל חלקת הילדים הקבורים. קבר קטן וטרי מצא שם, ותוך שהוא מתייפח סילק את העפר שכיסה את הקבר, תחב שתי ידיו לתוכו והוציא ממנו צרור עטוף בשמלת אשתו, מינה בת־עישה. בנו לעתיד, מת.
שאול בן אברהם בכה וצעק, צעק וקילל, אחר נטל את הגופה הקטנה בשתי כפותיו ופתח בהליכה נמרצת לכיוון בית־הכנסת. שעת מנחה היתה אז, וקהל המתפללים המתין לפתיחת התפילה על־ידי הרב שלמה בן־יוםף, שהיה מסתודד בפינת החדר עם מינה בת עישה, שומע תחנוניה בבקשתה כי ידחה את האשמותיו של בלעה ויתן לה ממנו גט.
הקהל בבית־הכנסת קם על רגליו בתדהמה שעה שנכנס פנימה שאול בן אברהם וגופת תינוק בידיו. הוא הניח את גופת העובר במרכז הבמה.
״שלושים שנה אני מצפה בכליון עיניים לבן.״ זעק. ״משלוש נשים התגרשתי, על שלא הביאו לי בן. והנה לפניכם בן זכר, שלם, בריא ומת. בן, שנרצח בידי אימו. בן שהיה צריך לברית־מילה ולא לקבר. בן, שאימו רצחה אותו כי חששה שיעכב את נישואיה למנהיג הקהילה.״
״אני לא רק אשה איבדתי בגלל זימה ותועבה. גם את בני לקחה ממני.״ הקהל הזדעזע. איש לא פצה פיו. אימתו של שאול בן־דוד שרתה על פני כל הקהל הנדהם הזה, השומע את הזעקה. גם הרב לא פצה פה. רק עלה על הבמה וחיבק את שאול בן־אברהם, שפרץ בבכי.אז הורה הרב בתנועת יד לשני יהודים, העוסקים בענייני חברה קדישא, על גופת העובר, והם הלכו והחזירוהו לקברו.
כעבור שבועיים קיבלה מינה בת עישה גט פיטורין מבעלה, ותשעים הימים שבין גירושין לנישואין החלו להיספר. בינתיים נסובה שיחת העיירה על הטרגדיה של שאול בן אברהם ועל העובר אשר העיד על הירצחו בידי אימו. אולם ברחוב לא העז איש לומר דבר. חתיתו של שאול בן־דוד, שהיה רודה בם ואף העמיס עליהם מיסים כבדים, ניכרה על כל צעד ושעל. ממילא לא מסר לו איש ידיעה כלשהיא בדבר מה שאירע בבית־הכנסת עם גופת העובר. והוא, שאול בן דוד, לא שמע על כך דבר.
שתי בנות יפהפיות העניקה מינה בת עישה היפה לבעלה החדש, שאול בן דוד. בנות יפות אלה הכירו את אחיותיהן היפות אף הן, שנולדו מאב אחר, שאול בן־אברהם. למרות היריבות ששררה בין שאול בן דוד לבין שאול בן אברהם, נתהדק הקשר בין האחיות היפות, והביקורים אצל אימן, בבית בעלה, שאול בן דוד, הלכו ותכפו מיום ליום.
בביקורים אלה בבית אימן נתלוותה לבנותיו של שאול בן־אברהם אחות נוספת, אף היא בתו של שאול בן־אברהם, אך מאשה אחרת, ממנה התגרש בטרם נשא לאשה את מינה בת עישה. שמה היה מינה בת שאול. כבת שלושים היתה, גרושה, בלא ילדים, והיא יפה ומפותחת. שאול בן־דוד ראה היטב את מינה בת שאול. בכל ביקוריה עם אחיותיה בירך אותה בחיבה יתירה ושאלה לשלום אביה, שאול בן־אברהם, כסימן וכאות לרצונו להתפייס עימו. דרישות השלום הגיעו ליעדן ועשו את שלהן בלבו של שאול בן אברהם.
לפתע שב שאול בן־דוד לפקוד את ביתה של שמחה הזקנה, עשר שנים לאחר שסייעה לו, והיא עודה מתגרה בזקנה ואף במוות, שלא יכלו לה. שב אליה, ובקשת שידוכין שונה מקודמתה בפיו. הזקנה מילאה אחר מבוקשו של המאהב.
בשמחה יתירה קיבל שאול בן אברהם את הזמנתו של שאול בן־דוד לסעודת פיוס. אחריה בירכו שני השאולים איש את רעהו במזל טוב. שאול בן אברהם הוסיף באוזנו של שאול בן דוד, שבתו היפה, מינה בת שאול, תינתן לו לאשה מייד לאחר שיתגרש ממינה בת־עישה. נקמה מתוקה היתה זו לשאול בן אברהם.
מינה בת־עישה שולחה לבית־אביה על־ידי בעלה, שאול בן־דוד, וכעבור כמה ימים קיבלה ממנו גט פיטורין במעמד אותו רב שהיה עד גם לגירושיה הקודמים משאול בךאברהם. מינה בת שאול, בתו היפה והצעירה של שאול בן־אברהם, נישאה ברוב פאר והדר לבעלה החדש, שאול בן־דוד, תחת מינה בת־עישה, אשת אביה לשעבר ואימן של שלוש אחיותיה. בתוך שנה העניקה מינה בת שאול בת יפהפיה לבעלה, שאול בן־דוד, המבוגר ממנה בשלושים שנה. הבת היפהפיה נקראה אסתר, אך כונתה ׳הנסיכה׳. שכן, כנסיכה של ממש גודלה בבית־אביה ועלתה על כל אחיותיה ועל כל נשות אביה הקודמות ביופי ובחן וגם בחריצות ובחריפות שכל.
שני השאולים היו לגיסים, לרעים ולידידים. עוד מקרים רבים התרחשו בחייו של שאול בן־דוד, עד אשר הלך לבית הכנסת ביום שבת אחד, ובעומדו לתפילת שמונה,עשרה, התמוטט ומת.
סוף הסיפור…
הקבצן ואשת הרב – השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-הקבצן ואשת הרב
הקבצן ואשת הרב
מכל העיירות בהן גרו יהודים במרוקו הגדולה, רק באחת נתברכו בשפע רב. תאלסינט היה שמה של העיירה, שיושביה היהודים היו כולם אמידים, לפי שמאות אלפי ערבים, בעלי משקים מפותחים, פקדו את העיירה, שהיתה מצויה בצומת דרכים חשובה, לצורך עסקיהם.
יהודים רבים, בני עיירות קרובות ורחוקות נהרו לתאלסינט, פלשו לתוכה ואף כי לא נתקבלו בעין יפה על־ידי יהודיה, הקימו בה עסקי מסחר ואף הם התעשרו ונשארו בה. רק מצוקה אחת טרדה את יהודי העיירה — דלות הרוח. זו, בשלה נזדקקו כל כמה שנים להביא מן החוץ רב, שישמש להם כשוחט וכמוהל, ידרוש להם דרשות, ילמד את ילדיהם תורה ויערוך להם תפילות שבת וחג, ידריך אותם בענייני יהדות, ובכלל ישרה עליהם רוחניות.
וביד נדיבה היו מוכנים לשלם תמורת כל אלה.
לאחר מלחמת העולם השניה נפלה בחלקו של הרב אליהו זהבי שמן העיר סטאט ההזדמנות לשמש בקרב יהודי תאלסינט: משלחת גדולה של ראשי הקהילה מתאלסינט כיבדה את הרב בבואה לעירו והצליחה לשדלו לקיים מצוות שירות רוחני דתי ליהודי העיירה. התגמול שהציעו, שהיה כה גדול וטוב, שיכנעו עוד יותר. הוא ניאות לבוא לעיירה, וביום בו היתה דירתו המיועדת מוכנה,־ אצו לשם כבוד הרב ואשתו מרים על מיטלטליהם.
בכבוד וביראה התייחסו תושבי תאלסינט לרב אליהו חשוך הבנים ולאשתו מרים, שכונתה מאמא קותא. הם נהגו להזמין את הרב לסעודות רבות־משתתפים בבתיהם, והוא הפליא לשמחם בפיוטי־קודש, בשירי שבת ובשירי געגועים לירושלים. אחד מפיוטיו המרגשים של הרב, היה מעביר צמרמורת בגוו שומעיו כל אימת ששר אותו, עוד זכור לרבים מהם. ״אני בניב שפתי אשירה, לכבוד האור הנורא. אור גדול מארצי ממנה יצא, זרחה שמש זרה״.
הרבה רבנים היו פוקדים את העיירה העשירה ומנדבים מיהודיה נדבות לקיום ישיבות חכמת ישראל ובתי מדרש לילדים ומוסדות צדקה. ואחד מהם אף אמר לו, לרב זהבי, שאינו מקנא בו על שמשו יהודים אלה, לפי שהוא דומה לרואה בין עוורים.
כך או כך, הרב הנכבד היה זוכה להרבה מידם של יהודי העיירה. לעת שמחה או חג היו שכיבדוהו בכבש שלם על כרעיו, וגם בתרנגולות ובביצים, בדבש ובחמאה, בירקות וכפירות, ששטפו אל ביתו בסלים, אף מבלי שיבקש זאת. אשתו, מאמא קותא, היתה מתקשה לנצל את כל השפע הטוב, ולא חלפו שנתיים לישיבתם בעיירה ושני בני הזוג שמנו וכבדו במשקלם עד מאוד מרוב מאכלים.
מאמא קותא היתה מבשלת כמויות גדולות מאוד של תבשילים עשירי־טעם מן המנחות האלה. כמויות כה רבות, עד שלא מצאה למי לתת משיפעת מאכליה, שהלוא העיירה מחוסרת עניים היתה, והעניים המעטים שבה היו מתקיימים בכבוד מקופת הצדקה התפוחה של הקהילה. ולפיכך היתה מאמא קותא יוצאת מדי בוקר עם סיריה וקערותיה, מלאי המאכלים, ושופכת אותם בפחי־אשפה ליד ביתה.
עם שחר היתה עושה כן, כדי להסתיר זאת מעיני כל, שלא לצער את היהודים אשר הביאו לה כל אלה.
בוקר אחד, בעודה עומדת לזרוק את מאכליה הרבים לתוך פחי האשפה, הפתיע אותה גבר ערבי מוזנח במראהו. היא נבהלה מקריאתו לעברה, ולבקשתו שפכה לתוך שק גדול שהיה ברשותו את תוכן סיריה. הוא הלך לו לדרכו והיא חזרה לביתה. אולם, למחרת, באותה שעה, שוב המתין לה הערבי ליד פחי האשפה, ולאחר שקיבל מידיה את המאכלים הטעימים, מבשר ודגים ועד ביצים, לחם ופירות, אף בירך אותה הרבה על נדיבותה.
מאז המשיכו השניים להיפגש מדי בוקר, מבלי שהאשה תדע אף את שמו של הערבי לבוש הבלויים ויפה־התואר, מוחמד שעבאן.
כבן ארבעים וחמש היה אז מוחמר, שזמן רב קודם לכן לקה בנפשו בשל אהבה נכזבת, ולפיכך החליט לענות עצמו בירידה אל קרקע השאול: הוא היה אוסף פגרי נבלות בחוצות, וביניהם גוויות כלבים, חתולים ועכברים, והיה צולה אותם עד שידיפו ריחות זוהמה בחורבתו.
לפיכך ציווה מושל העיירה לחטא מדי כמה שבועות את חורבתו של שעבאן באש, למניעת מגיפות.
יום אחד באו נוטרי המושל לחטא באש את החורבה ומצאו את שעבאן יושב וסועד ליבו במאכלים, שהם עצמם אינן זוכים להם. מיד חשדו בו, כי פרץ למאפיה היהודית וגזל משם את מאכלי השבת של היהודים. אולם, לשווא היה חשדם, לפי ששעבאן מעולם לא גנב ולא פרץ, וכל מזונו בא לו מבשר נבלות. זאת, כמובן, עד שהחל לקבל מזון מידי אשת הרב.
החוקרים מסרו סיפורו של שעבאן למושל הצבאי, וזה הורה להם לאמת את הדברים. לפיכך ארבו בבוקר שלמחרת ליד ביתו של הרב אליהו והשקיפו מרחוק על אשתו, מאמא קותא, בשופכה תוכן סיריה לשקו של שעבאן. הלכו הנוטרים ואישרו את הדברים באוזני המושל הצבאי. כך הוסר החשד מעל שעבאן. אולם, מושל זה היה מושל נוקשה, השת ליבו לכל פרט ופרט במחוזו, וגם על מעשיה של אשת הרב לא היה מוכן לפסוח: הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, חזן בן־שלמה, וגער בו על מעשיה של אשת הרב. גער חזן ברב והרב גער באשתו, וכך קץ הקץ על סעודותיו של שעבאן.
אולם, שעבאן המשיך לפקוד את פתח ביתו של הרב מדי בוקר ולהמתין לאשה טובת הלב. לשווא המתין. היא לא יצאה אליו עוד. אולם, שכנים רבים שראוהו רובץ בפתח ביתו של הרב, החלו שואלים עצמם מה לו ולרב, והיו גם כאלה שהחלו לנחש ניחושים, כמו, למשל, שהרב מנסה לחלץ את שעבאן מר־הנפש מיסוריו בעזרת קמע.
כך או כך, כאשר ראה שעבאן את מאמא קותא יוצאת מביתה וסל קניות בידה, לכיוון שוק העיירה, אף לא העז לפנות אליה.אולם, הוא היה בא, רובץ כמו חיה תשושה וזקנה על האדמה, ואחרי כמה שעות מסתלק וחוזר לחורבתו.
שכנתה של מאמא קותא, שחזתה מדי יום בביקוריו התכופים של שעבאן ליד בית הרב, העירה על כך לבעלה. זה ביטל הערתה בתנועת יד תקיפה. אולם, השכנה העקשנית הלכה אל מאמא קותא, ולאחר דברי ברכה רבים ודרישות שלום שאלה אותה, האם היא ערה לנוכחותו היומיומית של שעבאן המזוהם, כפי שכונה בפי כל, ליד פתח ביתה. מאמא קותא סיפרה לה שלפני שבועות אחדים היה נוהג לבוא ולקחת את זבל הבית על שיירי המזון שהכיל, וכי כאשר העיר לה הרב על כך חדלה ממעשיה. השכנה הזהירה מאמא קותא מפני שעבאן המזוהם, על שום שהוא מופרע בנפשו, והיתרתה בה שיש לסלקו כל אימת שהיא רואה אותו רובץ כחיה בפתח.
מאמא קותא עשתה כדברי השכנה הטובה. בו ביום יצאה לפתח ביתה, ראתה את שעבאן יושב לו מכונס בעצמו ושאלה אותו לפשר מעשיו. הוא ביקש ממנה מעט ממאכליה הטעימים שלא יכול היה לשכוח טעמם הטוב, והאשה התמימה חזרה על עקבותיה לביתה, מילאה קערת חרס במזון, שמה עליה כיכר לחם שלימה והגישה אותה לרעב, אשר טרפה בתוך כמה דקות. אחר שם את הקערה הריקה בפתח הבית ובירכה. ״אללה ייקתר כירק יא יהודיה״, אלוהים ירבה כל־טוב בביתך, יהודיה.
מכל העיירות בהן גרו יהודים במרוקו הגדולה, רק באחת נתברכו בשפע רב. תאלסינט היה שמה של העיירה, שיושביה היהודים היו כולם אמידים, לפי שמאות אלפי ערבים, בעלי משקים מפותחים, פקדו את העיירה, שהיתה מצויה בצומת דרכים חשובה, לצורך עסקיהם.
יהודים רבים, בני עיירות קרובות ורחוקות נהרו לתאלסינט, פלשו לתוכה ואף כי לא נתקבלו בעין יפה על־ידי יהודיה, הקימו בה עסקי מסחר ואף הם התעשרו ונשארו בה. רק מצוקה אחת טרדה את יהודי העיירה — דלות הרוח. זו, בשלה נזדקקו כל כמה שנים להביא מן החוץ רב, שישמש להם כשוחט וכמוהל, ידרוש להם דרשות, ילמד את ילדיהם תורה ויערוך להם תפילות שבת וחג, ידריך אותם בענייני יהדות, ובכלל ישרה עליהם רוחניות.
וביד נדיבה היו מוכנים לשלם תמורת כל אלה.
לאחר מלחמת העולם השניה נפלה בחלקו של הרב אליהו זהבי שמן העיר סטאט ההזדמנות לשמש בקרב יהודי תאלסינט: משלחת גדולה של ראשי הקהילה מתאלסינט כיבדה את הרב בבואה לעירו והצליחה לשדלו לקיים מצוות שירות רוחני דתי ליהודי העיירה. התגמול שהציעו, שהיה כה גדול וטוב, שיכנעו עוד יותר. הוא ניאות לבוא לעיירה, וביום בו היתה דירתו המיועדת מוכנה,־ אצו לשם כבוד הרב ואשתו מרים על מיטלטליהם.
בכבוד וביראה התייחסו תושבי תאלסינט לרב אליהו חשוך הבנים ולאשתו מרים, שכונתה מאמא קותא. הם נהגו להזמין את הרב לסעודות רבות־משתתפים בבתיהם, והוא הפליא לשמחם בפיוטי־קודש, בשירי שבת ובשירי געגועים לירושלים. אחד מפיוטיו המרגשים של הרב, היה מעביר צמרמורת בגוו שומעיו כל אימת ששר אותו, עוד זכור לרבים מהם. ״אני בניב שפתי אשירה, לכבוד האור הנורא. אור גדול מארצי ממנה יצא, זרחה שמש זרה״.
הרבה רבנים היו פוקדים את העיירה העשירה ומנדבים מיהודיה נדבות לקיום ישיבות חכמת ישראל ובתי מדרש לילדים ומוסדות צדקה. ואחד מהם אף אמר לו, לרב זהבי, שאינו מקנא בו על שמשו יהודים אלה, לפי שהוא דומה לרואה בין עוורים.
כך או כך, הרב הנכבד היה זוכה להרבה מידם של יהודי העיירה. לעת שמחה או חג היו שכיבדוהו בכבש שלם על כרעיו, וגם בתרנגולות ובביצים, בדבש ובחמאה, בירקות וכפירות, ששטפו אל ביתו בסלים, אף מבלי שיבקש זאת. אשתו, מאמא קותא, היתה מתקשה לנצל את כל השפע הטוב, ולא חלפו שנתיים לישיבתם בעיירה ושני בני הזוג שמנו וכבדו במשקלם עד מאוד מרוב מאכלים.
מאמא קותא היתה מבשלת כמויות גדולות מאוד של תבשילים עשירי־טעם מן המנחות האלה. כמויות כה רבות, עד שלא מצאה למי לתת משיפעת מאכליה, שהלוא העיירה מחוסרת עניים היתה, והעניים המעטים שבה היו מתקיימים בכבוד מקופת הצדקה התפוחה של הקהילה. ולפיכך היתה מאמא קותא יוצאת מדי בוקר עם סיריה וקערותיה, מלאי המאכלים, ושופכת אותם בפחי־אשפה ליד ביתה.
עם שחר היתה עושה כן, כדי להסתיר זאת מעיני כל, שלא לצער את היהודים אשר הביאו לה כל אלה.
בוקר אחד, בעודה עומדת לזרוק את מאכליה הרבים לתוך פחי האשפה, הפתיע אותה גבר ערבי מוזנח במראהו. היא נבהלה מקריאתו לעברה, ולבקשתו שפכה לתוך שק גדול שהיה ברשותו את תוכן סיריה. הוא הלך לו לדרכו והיא חזרה לביתה. אולם, למחרת, באותה שעה, שוב המתין לה הערבי ליד פחי האשפה, ולאחר שקיבל מידיה את המאכלים הטעימים, מבשר ודגים ועד ביצים, לחם ופירות, אף בירך אותה הרבה על נדיבותה.
מאז המשיכו השניים להיפגש מדי בוקר, מבלי שהאשה תדע אף את שמו של הערבי לבוש הבלויים ויפה־התואר, מוחמד שעבאן.
כבן ארבעים וחמש היה אז מוחמר, שזמן רב קודם לכן לקה בנפשו בשל אהבה נכזבת, ולפיכך החליט לענות עצמו בירידה אל קרקע השאול: הוא היה אוסף פגרי נבלות בחוצות, וביניהם גוויות כלבים, חתולים ועכברים, והיה צולה אותם עד שידיפו ריחות זוהמה בחורבתו.
לפיכך ציווה מושל העיירה לחטא מדי כמה שבועות את חורבתו של שעבאן באש, למניעת מגיפות.
יום אחד באו נוטרי המושל לחטא באש את החורבה ומצאו את שעבאן יושב וסועד ליבו במאכלים, שהם עצמם אינן זוכים להם. מיד חשדו בו, כי פרץ למאפיה היהודית וגזל משם את מאכלי השבת של היהודים. אולם, לשווא היה חשדם, לפי ששעבאן מעולם לא גנב ולא פרץ, וכל מזונו בא לו מבשר נבלות. זאת, כמובן, עד שהחל לקבל מזון מידי אשת הרב.
החוקרים מסרו סיפורו של שעבאן למושל הצבאי, וזה הורה להם לאמת את הדברים. לפיכך ארבו בבוקר שלמחרת ליד ביתו של הרב אליהו והשקיפו מרחוק על אשתו, מאמא קותא, בשופכה תוכן סיריה לשקו של שעבאן. הלכו הנוטרים ואישרו את הדברים באוזני המושל הצבאי. כך הוסר החשד מעל שעבאן. אולם, מושל זה היה מושל נוקשה, השת ליבו לכל פרט ופרט במחוזו, וגם על מעשיה של אשת הרב לא היה מוכן לפסוח: הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, חזן בן־שלמה, וגער בו על מעשיה של אשת הרב. גער חזן ברב והרב גער באשתו, וכך קץ הקץ על סעודותיו של שעבאן.
אולם, שעבאן המשיך לפקוד את פתח ביתו של הרב מדי בוקר ולהמתין לאשה טובת הלב. לשווא המתין. היא לא יצאה אליו עוד. אולם, שכנים רבים שראוהו רובץ בפתח ביתו של הרב, החלו שואלים עצמם מה לו ולרב, והיו גם כאלה שהחלו לנחש ניחושים, כמו, למשל, שהרב מנסה לחלץ את שעבאן מר־הנפש מיסוריו בעזרת קמע.
כך או כך, כאשר ראה שעבאן את מאמא קותא יוצאת מביתה וסל קניות בידה, לכיוון שוק העיירה, אף לא העז לפנות אליה.אולם, הוא היה בא, רובץ כמו חיה תשושה וזקנה על האדמה, ואחרי כמה שעות מסתלק וחוזר לחורבתו.
שכנתה של מאמא קותא, שחזתה מדי יום בביקוריו התכופים של שעבאן ליד בית הרב, העירה על כך לבעלה. זה ביטל הערתה בתנועת יד תקיפה. אולם, השכנה העקשנית הלכה אל מאמא קותא, ולאחר דברי ברכה רבים ודרישות שלום שאלה אותה, האם היא ערה לנוכחותו היומיומית של שעבאן המזוהם, כפי שכונה בפי כל, ליד פתח ביתה. מאמא קותא סיפרה לה שלפני שבועות אחדים היה נוהג לבוא ולקחת את זבל הבית על שיירי המזון שהכיל, וכי כאשר העיר לה הרב על כך חדלה ממעשיה. השכנה הזהירה מאמא קותא מפני שעבאן המזוהם, על שום שהוא מופרע בנפשו, והיתרתה בה שיש לסלקו כל אימת שהיא רואה אותו רובץ כחיה בפתח.
מאמא קותא עשתה כדברי השכנה הטובה. בו ביום יצאה לפתח ביתה, ראתה את שעבאן יושב לו מכונס בעצמו ושאלה אותו לפשר מעשיו. הוא ביקש ממנה מעט ממאכליה הטעימים שלא יכול היה לשכוח טעמם הטוב, והאשה התמימה חזרה על עקבותיה לביתה, מילאה קערת חרס במזון, שמה עליה כיכר לחם שלימה והגישה אותה לרעב, אשר טרפה בתוך כמה דקות. אחר שם את הקערה הריקה בפתח הבית ובירכה. ״אללה ייקתר כירק יא יהודיה״, אלוהים ירבה כל־טוב בביתך, יהודיה.
וכיוון שגילה כי עקשנותו משתלמת לו, המשיך שעבאן המזוהם לפקוד את פיתחה של מאמא קותא, ולא נע ולא זע משם עד שנתנה לו מזונו — כך הפך לחלק מנוף הרחוב בו התגוררו הרב ואשתו, ודיירי השכונה החלו מתרגלים לנוכחותו וחדלו מהערותיהם, שהלוא אם אשת הרב מרחמת על קבצן עלוב ומזוהם זה, מי הם שיתנגדו לכך. לבסוף החלו לברך את שעבאן לשלום בעוברם על פניו.
יום אחד לא התאפקה עוד מאמא קותא ושאלה את שעבאן למה נודף ממנו ריח רע.
שעבאן הפליג בסיפורו באוזני היהודיה הרחמניה, ובין השאר סיפר כי היה אדם מכובד, שוטר בכיר עם סוס ומדים ירוקים, רובה וחגורת לוחם במתניו. וכי ביום בו איבד את אהובתו ביקש את נפשו למות, וכיוון שאללה לא רצה לקחת ממנו את נשמתו, החליט לענות עצמו בבטלה, בזוהמה ובקבצנות עד יום מותו.
מאמא קותא הוסיפה להקשות על שעבאן בשאלותיה, לפי שהוא צעיר וגם יפה ולמה לו הלכלוך הזה. והוא הבטיח לה, שלהבא ישתדל להסיר מעליו את זוהמתו בטרם יבוא לקבל מידיה אוכל.
הבטיח — וקיים. למחרת הפתיע את היהודיה בניקיון פניו, שנחשפו על יופיים, ובלבושו הבהיר והנקי שהתנוסס על גופו התמיר פתאום.
מאז החלו השניים משוחחים ביניהם בזמן הארוחות, ולעיתים אף נשמעו ציחקוקיה מבדיחותיו. יהודים תושבי הרחוב ראו, שמעו ושתקו, אך גם התלחשו ביניהם ותמהו לאן יובילו יחסי שעבאן המזוהם עם אשת הרב שלהם. וכאשר נשאל אחד השכנים, יעקב, מה דעתו בענין זה, שם ידו על פיו, לפי שביקש לשים מחסום ללשונו, פן תבטא, חלילה, דברי הבל, שאין זה מן הראוי לאומרם על אשת הרב.
המבוכה בקרב דיירי השכונה הלכה וגברה. שעבאן המזוהם נראה נקי מבעבר והפך לאורח קבוע ורצוי אצל מאמא קותא, אשת הרב. היא אגב, החלה להיראות מטופחת ולבושה בהידור, ברחוב ובבית כאחד, וממילא גם בזמן שהגישה מאכליה למי שהגישה.
שעבאן היה הולך לו לחורבתו אחר כל ארוחה שקיבל מידי מאמא קותא, אך פניה הנאים היו מלווים אותו בדרכו וגם בשיבתו לבדו בחורבתו. דבר זה נודע מפי נערים, שהיו משחקים בסביבת חורבתו של שעבאן בזמנם הפנוי, ושבים בספרם כי המזוהם אינו מפסיק לשיר על אשת הרב. הילדים סיפרו להוריהם ואלה גערו בהם להשתיקם. אלא שהילדים לא פסקו מסיפוריהם ואף ביקוריהם ליד חורבתו של שעבאן המזוהם הפכו לתכופים מיום ליום. יום אחד אף נאלץ שעבאן לרדוף אחריהם ולהניסם באבנים. אולם, גם ידוי אבנים לא ירתיע ילדים, וגם ילדים אלה המשיכו לבוא בשקט ולהטות אוזן לשירי המזוהם על אשת הרב, שמילותיהם היו, בקירוב: ״מאמא קותא היפה, השקיני מכדך, חבקיני בזרועך, זכיני בחסדייך!״.
וזאת ידוע, לפי שהילדים הסקרנים היו שבים לבתיהם ומזמרים כל שיר חדש שלמדו מפי שעבאן המזוהם. מזמרים, מזמזמים, מדקלמים ושרים, לתדהמת הוריהם הנזעמים.
וכל השומע נדהם וכל הנדהם שם מחסום לפיו. ובינתיים פסק להסתובב ברחובות ולא נראה עוד אוסף פגרים. עד שדיירי השכונות הרחוקות התעניינו לדעת האם הוא חי או מת. ודיירי שכונת הרב שאלו את שעבאן, למה לא יילך לטייל גם בשכונות אחרות, כפי שהיה עושה בעבר.
שעבאן שמע כל זאת, ענה בתימהון ובצחוק רם ושאל למה רוצים להעלים ממנו את מאמא קותא ולמנוע ממנו את חסדיה.
כך אישר, למעשה, במו־פיו, את דיווחי הילדים, והיהודים הנדהמים התאמצו להחריש עוד יותר מקודם, מפאת כבוד הרב. אלה שתקו, ושתיקם עודדה את שעבאן להגביר ביקוריו בשכונה ולשהות זמן רב יותר בפתח הבית. לפיכך היה מגיע הרבה לפני הארוחה, משתהה אחריה ומדי פעם אף קורא למאמא קותא, שהיתה יוצאת ומחייכת אליו. יום אחד בא שעבאן לשכונה מוקדם עם בוקר, התיישב כהרגלו ליד בית הרב ונראה רציני וסגור בתוכו. יהודים שחלפו על פניו שאלו אותו למה הוא משכים קום, שהלא אין לו מה לעשות, והוא לא ענה לאיש ורק הביט בשואלים בעיניו השחורות והגדולות.
מאמא קותא יצאה מביתה כהרגלה עם סל בידה ועשתה דרכה לעבר השוק. שעבאן קם והחל ללכת אחריה. היא החלה לערוך קניות אצל בעלי הדוכנים, המקדימים, בדרך כלל לסדר מרכולתם. והוא — אחריה. לפתע ראתה אותו עומד לידה. בירכה אותו לשלום בחיוך רחב ועברה לסוחרים אחרים. המשיך לעקוב אחריה מדוכן לדוכן. הביטה לעברו בדאגה. הוא נראה רציני ומכונס בעצמו, ועם זאת ניכר היה כי הוא מצמצם את המרחק הקטן שבינו לבינה. כשסבבה לאחור כדי להמשיך בדרכה נתקלה לפתע בגופו המתחכך בגופה. היא מיהרה לכיוון אחר. הביטה לאחור והבחינה שהוא מזדרז אחריה.
שניהם זריזים היו בבוקר זה. היא בניסיונה לחמוק ממנו, והוא בניסיון להתקרב אליה. כמו משחק היה ביניהם, ואיש מבאי השוק ההומה לא הבחין במתרחש.
כאשר הבינה מאמא קותא כי רציניות הן כוונותיו של שעבאן מיהרה להיכנס לחנות הקרובה ביותר. מצאה עצמה בתוך חנותו של שמעון בן־חמו החייט. בטרם הספיקה לפצות פיה השיג אותה שעבאן ונצמד אל חזה בכל גופו. צעקה לעזרת שמעון החייט, וצעקותיה נתערבבו בגעיותיו של שעבאן, שדעתו נתערפלה עליו ולפיכך הפשיל בזריזות את מכנסיו, הרים את שמלתה והחל להיאבק ברגליה.
בעולם אחר היה נתון ולא חש כיצד נתמלאה החנות בבני־אדם, אלא כאשר ניתקו נוטר שנזדמן למקום מעם אשת הרב. לבסוף קיבל חבטות הגונות בראשו והושלך לכלא.
המומר-נהוראי מאיר שטרית-המומר
המומר- הסיפור המלא
לפני חמש שנים, מיד לאחר חג הפסח, באה מפי עדים רבים הבשורה המרה: שלמה, בנה של משפחת בן־חיים, המיר את דתו, שינה שמו למוסא ותחת שם משפחתו הוא נושא כעת את השם עבד־אלחק. כל בני הקהילה, עד האחרון שבהם, התגייסו למאמץ הגדול למנוע את מעשה הטומאה. כל הדרכים מוצו עד תום, אך לשווא. שלמה התאהב באיסלאם. הוא חבש מצנפת בד לבן, לבש בגדי משי לבנים כשלג והחל עובר מדי יום שישי מול עיניהם הבוכיות של יהודי העיירה בדרכו למסגד, כדי להשתתף בתפילה השבועית.
רכוב על סוס לבן, כנסיך, היה שלמה־מוסא מובל בתהלוכת שמחה, בעוד הגברים הערביים קוראים סביבו בקול גדול ״אללה אול אכבר״ וידיהם מונפות כלפי שמיים ובעוד נשותיהם שורקות לעברו שריקות שמחה ומפזרות עליו ועל סוסו פרחים ומתיזות עליהם מי־בושם.
תהלוכתו של שלמה־מוסא היתה לבושתם ולחרפתם של יהודי העיירה. בעת התהלוכה הסתגרו בבתיהם. רק הסקרנים מביניהם הציצו בעד לחלונות או מעבר למעקות הגגות, וכך גם הילדים, שלא ניתן היה למנוע מהם את היציאה החוצה וההתבוננות במומר, המחייך אליהם ומנופף בידו לשלום מעל סוסו.
״אתה נראה כמו מרדכי ממגילת אסתר״, קרא לעברו פעם שמעון, הגדול בחבורת הילדים, בקולו החזק.
או־אז החלו הילדים האחרים להתווכח עימו, לפי שמרדכי הציל את היהודים מידי המן הרשע ואילו שלמה משפיל אותם בעוזבו את משפחתו.
״רק נזכרתי במה שלמדנו על מגילת אסתר״, התנצל שמעון. ״אבל שלמה נראה שמח במה שעושים לו הערבים, ולא חושב בכלל על השפלת הוריו ושאר היהודים בעיירה״.
״אללה אול אכבר!״, זעק שלמה המומר לעבר הילדים, שפרצו בצחוק ואחר־כך בבכי, על שלמה ששוב אינו חברם ואינו משתייך ליהודים.
מדי יום שישי שב ונתחדש אבלם של בני משפחת בן־חיים וכלימה שבה וכיסתה את פניהם. כליפא, האב, היה מהלך שבועות רבים וכובע הגלביה השחורה על ראשו, משתדל להימנע מכל מגע עם הסובב אותו. גם את חנותו סגר, לפי שלקוחותיו היו ערבים, והם שגזלו ממנו את בנו, את שלמה. ללא נשוא היתה כלימתו, אך למרות רחמיהם עליו לא חסכו ממנו יהודי העיירה את לשונם החדה, העסיסית, החותכת־רכיל. ״לי מנהום ימשי ליהום״, היו מלהגים על משפחת בן־חיים: מי שנוטה אליהם, לערבים, שיילך אליהם. ועם זאת הלכו כמה נשים אצילות־נפש וגאות ביהדותן לבית המשפחה וקיימו שם את חובת האבל על המומר, ה׳לוקאף׳, המעמד.
משך שעתייים תמימות, בקול צער, בנהי ובשריטת הפנים התקיים מעמד זה. הן עמדו זועקות, מקוננות ומבכות מרה את אבדן הנפש היהודית מחיק העם הנבחר. בסוף הטכס הלבישו הנשים את אימו של שלמה בשחורים, הושיבוה על הארץ ופיזרו על ראשה אפר. בצאתן שטפו הנשים ידיהן, ובלא לנגבן העבירון אחת לאחת על הסף ומרחו את האבק שדבק בידיהן הרטובות על מצחן.
בזעקה ״מוות לשלמה המומר״ הסתיים המעמד. ואחר מיהרו, נחפזות, לדרכן.
אולם בכך לא הסתיים המעשה. שמואל הצולע, שרק משום היותו שמש בית־הכנסת לא דחקו מומו לשולי החברה, אזר אומץ ופנה ביום שישי אחד לראש הקהילה היהודית בעיירה, מסעוד וולד סולטנה, בבקשה כי יעשה משהו כדי למנוע את החרפה. כלומר, שידאג כי ירחיקו את המומר למקום אחר.
ברגלו הימנית, הקצרה מרגלו השמאלית, פירכס שמואל בתחנוניו בפני ראש הקהילה. וזה הביט בו ברוך משך תפילת מינחה ולבסוף יצא מבית הכנסת לערבו של עוד יום הממלא את בני הקהילה בושה וכלימה.
כבר בשבת הודיע ראש הקהילה על כוונתו לדרוש מן האחראים הערביים לסלק את המומר מן העיירה, וביום ראשון שלמחרת אכן צעד נמרצות לעבר ביתו של מוכתר הערבים, מוחמד אוחמו, ושטח בפניו את בקשתם של בני קהילתו. אמנם, ראש הקהילה היהודית ומוכתר הערבים היו מקיימים ביניהם יחסי ידידות וריעות משך שנים רבות, אך לבקשה זו לא יכול היה המוכתר להיענות, ויעץ לראש הקהילה לפנות אל המושל הצבאי.זאת, משום שאם תבוא פקודת הסילוק מפיו, לא יוכלו בני העיירה הערביים להתנגד לה. אולם, ראש הקהילה, אשר הכיר את המושל הצרפתי, הנוקשה בדיעותיו ונמנע מכל צעד שירגיז את הערבים האהודים עליו, נרתע מפני עצה זו.
למרבה הפלא קיבל הקפיטן ג׳ורג׳ מארסו את פני ראש הקהילה בחמימות, וכאשר התברר לו, כי בקשת היהודים היא להעביר את שלמה המומר מן העיירה, וזאת בלבד, נענה לה בחיוב, ובו במקום ציווה על מזכירו להוציא פקודה בנושא זה.
״תהיתי מתי תבואו לבקש זאת ממני״, הוסיף המושל ואמר. שלמה המומר נעלם מן העיירה ויודעי־סוד טענו, כי נאסר עליו לחזור אליה עוד.
חמש שנים עברו מאז. שלמה נשכח מלב היהודים וגם משפחתו התנערה ממנו. רק אימו, שרה, נותרה בקדרותה, תוגת אם על בנה הכסיל, אותו ילדה וגידלה באהבה והכניסה למצוות ולו ייעדה כלה יהודית מבנות העיירה. האם לא יכולה היתה לשכחו. צחוק לא ניכר עוד על שפתיה ושמחה לא חדרה שוב לליבה. היא הדירה רגליה מן הרחוב והסתגרה בביתה.
יום אחד חלפה בקרב יהודי העיירה השמועה, כי שלמה חזר לעיירה ושב ליהדותו. נשים רבות, מתמוגגות משמחה, נחפזו אז לבית אימו כדי לברכה. ״מי הרשע שרוצה לשרוף את לבי״, הטיחה האם הכואבת בחברותיה ורדפה אחריהן עד הבאר המרכזית של העיירה, בצווחה כי את שלמה קברה מזמן, ובדרשה כי את הלעג יקבור כל לועג בביתו שלו. למרבה המזל עבר במקום, באותו רגע, מסעוד, ראש הקהילה, שכיבד את האם והבין לליבה. הוא בירכה לשלום והפיג בכך את כעסה.
״את לא מאמינה לשמועה, אבל גם אלי באו ערבים רבים, להודיע לי שהוא מבקש לחזור למשפחתו וליהדותו״, אמר.
״סירבתי לראותו עד שאשוחח איתכם על אודותיו״, הוסיף ואמר לשרה, שלא הגיבה על דבריו ורק האיצה את קצב הליכתה, עד שהגיעו לפתח ביתה. שרה נכנסה לביתה. מסעוד לא הירפה ונכנס אחריה. בבית היו כבר בני המשפחה כולם, ובראשם כליפא, האב, מתדיינים ומתווכחים ביניהם בדבר שמועה זו.
לאחר דין ודברים ביקש כליפא מראש הקהילה, מסעוד, כי יעשה בדבר זה כטוב בעיניו, ומסעוד הודיע לו כי למחרת היום יביא את שלמה לבית־הכנסת.
שמועה רודפת שמועה בעיירה. כולם שומעים ומתלחשים, מסתקרנים ומתווכחים, מופתעים ומצפים לבאות. מחר בבוקר יובא שלמה המומר לבית־הכנסת. אולם, אין זה יאה להכניס יהודי מומר, טמא, לבית האלוהים. אך הלא רק שם, בבית־הכנסת, יכולים לבדוק אותו. אם כך לפחות תוגבל כניסתו לחצר בית־הכנסת, שלא יבוא בתוכו, רחמנא ליצלן. האם יבדוק הרב רחמים את איבר מינו של המומר. והלא גם הערבים נימולים הם.
למחרת המה רחובו של בית־הכנסת מאדם. הכל הסתופפו והתגודדו, מצפים לבואו של המומר החוזר הביתה. ובתווך, בחצר, משפחתו, ובקרב בני המשפחה בולט היעדר האם, שרה, המסרבת להאמין לשיבה זו של מי שקברה בנבכי נפשה, ורק צער וכאב על אובדנו נותרו בה.
״אני שלמה, אני שלמה!״, קרא המומר להמון היהודים שקיבלו פניו בצהלה וקרבו אליו כדי לבחון פרצופו, תמהים איך נשתנה ונתכער, מתריסים כי טומאת הגויים ניכרת בפניו, בעוד השמש, שמואל הצולע, מנסה בכל כוחו לחסום לו את דרכו אל בית־הכנסת, וכוחו בוגד בו.
ההמון פרץ פנימה אחר המומר. איש לא שעה לקריאותיו של ראש הקהילה. כליפא קפץ על בנו בחיבוקים ובנשיקות, מתייפח. שלמה צחק במלוא גרונו.
״למה אתה בוכה, אבא, הרי חזרתי״, קרא שלמה לאביו, החונק אותו בחיבוקו, בעוד הוא עצמו משועשע מן המתרחש סביבו ונהנה מתשומת הלב המופנית כלפיו.
״לך נשק את אימך ואת בני משפחתך״, הורה ראש הקהילה לשלמה המומר, בבקשו לבחון את זכרונו של השב הביתה.
שלמה קם על רגליו, תר בהמון אחר דמות אימו. לשווא. רק באחותו, רבקה, הבחין, וקרא לעברה: ״רבקה, איפה אמא!?״
רבקה פרצה בבכי וקראה קריאה חנוקה מגרונה הצרוד:״עלא סלאמתק יאכוייא!״, ברוך בואך אחי. או אז שטף גל אהדה את בני הקהילה המסתופפים סביב, והיה מי מביניהם שרץ אל שרה, האם.
כאשר הגיעה שרה לבית־הכנסת, והיא מעולפת למחצה, כדי לפגוש את בנה עליו התאבלה חמש שנים, קם שלמה ממקומו. הוא חיבקה, נישקה, החזיק פניה בין כפות ידיו, הביט בה ארוכות בעודה בוכה ולבסוף פרץ בצחוק רם.
״תסלחי לי, אמא, על מה שעשיתי לך״, אמר ונשק שוב על ראשה, המכוסה עדיין במטפחת שחורה, לאות אבל ותוגה.
״תלחמד עלייק שרה!״, ברוך שהביאך עד הלום, נשמעו קריאות מפי נשים רבות לעבר שרה הבוכיה, שתפסה מקומה ליד בנה האובד. הרב רחמים, שישב עד כה בפינתו, קרא לשלמה להיכנס עימו לחדר צדדי שבחצר בית הכנסת. איתם נכנסו פנימה גם ראש הקהילה, מסעוד, השמש שמואל ועוד שניים מאנשי הקהילה. הדלת נסגרה מאחריהם והמון הממתינים החל רוחש חיוכים אלמים ולחישות. הרב בודק את שלמה.
בפנים פתח שלמה את מכנסיו והציג את איבר מינו לפני הרב, המבקש לבדוק את זכר הברית. שלמה עמד וצחק משך כך. אחר סיפר לרב כי טרם נישא והוסיף כי ברצונו לחזור ליהדותו ולחיק משפחתו.
כעבור זמן נפתחה הדלת והרב יצא והכריז קבל עם ועדה: ״שלמה בן חיים הוא יהודי לכל דבר״.
שאגת שמחה החרידה את חלל בית־הכנסת והדהדה בעיירה כולה. עד בתי הערבים הגיעה, אפילו עד לשכתו של המושל החדש, אשר שלח שומר חמוש כדי שיבדוק מה קול ההמון השואג בעיירה.
העיירה ליוותה בחגיגה גדולה את שובו של שלמה בן־חיים, שיום אחד לפני כן עוד היה מוסא עבד־אלחק, לביתו. בבית הוריו שררה מהומה רבה. המשפחה לא התכוננה לחגיגה שכזו, ולפיכך קיבצה אצל השכנים משקאות, חמוצים ופיצוחים, לקבל בם פני החוגגים הרבים. בינתיים קבע הרב את סדר החזרתו של שלמה לחיק היהדות: גזירת ציפורניים, גילוח ראש, רחיצה בנהר וטבילה במקווה — ולקראת שבת, הבאתו כחתן לבית־הכנסת והעלאתו לדוכן לקרוא בתורה.
אולם, שלמה התנהג באופן מוזר. רוב הזמן צחק והתבדח, סיפר על מה שעבר עליו במשך חמש שנים כערבי ונראה משועשע מתשומת הלב הרבה שיהודי העיירה מפגינים כלפיו. אחיו, סעדון, רכן על אוזנו ולחש לו, כי עליו להרצין ולא להיראות משועשע כפי שנראה בעת רוכבו על סוס לבן, כערבי. צחק לו שלמה במלוא קולו. ״אתה זוכר את הסוס? אהההה!״, בהזכירו את הסוס פגה שמחת הסובבבים, שכמו שבו וחזו מחדש בתהלוכת ההתאסלמות, שהתרחשה חמש שנים קודם לכן.
שלושים ימים נמשכו הסעודות וההילולות, החגיגות והמסיבות סביב שלמה, שנהנה מכל רגע ורגע. כל שביקש לדעת היה איפה תתקיים, ביום המחרת, עוד חגיגה. הוא אכל בכל סעודה כמויות גדולות של מזון ומאכלים ומטעמים שהכיר בילדותו, ולא הסתיר געגועיו למאכלים אלה, שחסרו לו בחייו כערבי. היה מי שהעיר על כך, כי הוא מקווה שלא זוהי סיבת שובו, אותם מאכלים שחסרו לו.
ודאי, ההילולה הגדולה מכולן התרחשה ביום השבת בו עלה שלמה לתורה ובירך את הברכות על־פה. ״נכון שאני זוכר הכל?״, שאל שלמה לקול צחוקם של המתפללים.
ובכן, תמו ההילולות, והמשפחה החלה מתכננת לו, לשלמה, חתונה מפוארת עם בתו היפהפיה של באלו בן משה. לא קל היה לבאלו הקשיש לשכנע את בתו שתסכים לנישואיה עם שלמה, בשל רתיעתה מהיותו מוסלמי בעבר. ואף על פי כן נעתרה לבסוף להפצרות אביה והסכימה להינשא לו. והנה, כאשר כלו ההכנות לחתונה נעלם החתן כלא היה. מוסא עבד־אלחק חזר לאיסלאם, ממנו הגיח.
שרה, אימו, מתה ביום היעלמו.
השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-גורל השאולים
גורל השאולים
עם שחר נפגשו בשער העיירה ריסאני, על גב פירדותיהם, אהרון חמו ובנו הצעיר, שאול, ואברהם כלפון ובנו הצעיר, שאול. אהרון ושאול חזרו ממסע ארוך ומייגע בכפרי המזרח, במהלכו פירזלו את בהמות הכפריים. אברהם ושאול חזרו אף הם מסיור ארוך ומייגע — בין מחנותיהם של נוודי האזור, במהלכו מכרו את מרכולתם. שני האבות החליפו ביניהם ברכות וסיפרו זה לזה מקשיי־חייהם, ואילו שני הבנים החליפו ביניהם מבטים חמים וחיוכים. שאול בן־אהרון הסיר מעל ראשו את כובעו והחל לנער את בלוריתו היפה, ואילו שאול בן־אברהם הסיר מעל ראשו את כובעו והחל לגרד את הגזזת שלו, ההולכת ומחריפה.
עם היכנסם לעיירה, רוכבים בין משכימי קום שעשו דרכם לעבר בית־הכנסת, לתפילת שחרית, נפרדו דרכיהם ואיש איש מהם פנה לעבר ביתו — אהרון ושאול לכיוון מערב ואברהם ושאול לכיוון מזרח. אמא סולטנה, אשתו של אהרון חמו, קפצה משמחה בראותה את בנה מנתר מעל גבה של הפירדה ונישקה וחיבקה אותו, בעודו מנער את בלוריתו. אמא סולטנה, אשתו של אברהם כלפון, קפצה על בנה בגערה, על שום מחלת הגזזת שלו. הלכו לבית הכנסת. גבאי הקהילה, רחמים בן־ישועה, בירך את אברהם ובנו שאול. רב הקהילה, הרב שלום בן־ישעיה, בירך את אהרון ואת שאול בנו. כן היתרה הרב הנכבד באהרון לבל ייקח איתו עוד לכפרים את בנו הצעיר, שאול, לפי שיש בהם מגיפות ומחלות, ולפי שמקומו בבית, ליד אימו. גם הגבאי העיר לאברהם, כי הוא מסתכן בנוטלו עימו את בנו למרחקים, בעודו חולה בגזזת.
מן תפילת מינחה היה זה. שעה בה באים היהודים לבית־הכנסת. בשעה זו הפגין שאול, בנו של אהרון, את בלוריתו המטופחת למשעי לעיני צעירים ומבוגרים, ועורר עליו את קינאת בני־גילו. הוא בא לבוש בהידור, רענן וחסון, ולא היסס להתפאר בפני־כל ביופיו. עני מרוד היה, אבל גאוותן, כי אהב את יפי עצמו ואת חן בלוריתו.
שאול ובלוריתו עמדו, אם כן, בפתח בית־הכנסת, וכל הבא להיכנס נתקל בם וביופים. גם מי שלא יכול היה לשאתו בשל גאוותו לא יכול היה לחלוף על פניו מבלי להביט בו ולברכו לשלום.
שאול בעל הגזזת ידע מתי והיכן יוכל למצוא את ידידו, שאול בעל הבלורית, ובא לקראתו כשהוא קורא לעברו בקול רם: ״איזה בחור יפה! איזו בלורית יפה! מניין לך הבגדים היפים האלה י ?״.
שאול בעל הבלורית לא שמח לראות לידו את חברו, שאול בעל הגזזת, וניסה לחמוק ממנו.
״לא החלפת איתי ולו מילה אחת וכבר אתה רוצה להתחמק ממני!״, טען כנגדו. ״הרי כולם שונאים אותך בגלל הבלורית שלך!״, הוסיף. ״אתה מוכרח לשמוע מה אומרים עליך. הרי כולם מוכנים לטרוף אותך בגלל שאתה מתגאה בבלורית שלך!״
״אז אותך שונאים בגלל הגזזת שלך!״, ענה לו בעל הבלורית.״הרי כאן כולם שונאים זה את זה, ובכלל, כדאי שנפסיק את הידידות שלנו״.
״מה עשיתי לך ? אתה מרגיש שלא בנוח עם הגזזת שלי ?״ ענה לו שאול בעל הגזזת. ״הרי שנינו באותה צרה, טיפש אחד: אותך שונאים בגלל הבלורית, ואותי — בגלל הגזזת.״
״לא נכון ואנחנו נפסיק להתראות וזהו!״, טען בתקיפות שאול בעל הבלורית.
שאול בעל הגזזת השליך סביבתו, משך במומחיות את החוט וצחק מרוב הנאה ממשחקו. תוך כדי כך הביט בחברו העצוב. ״חבל שאין לך הראש שלי!״,אמר.
בעל הבלורית, שנעלב מקללה זו, ניסה לשלוח בעיטה בישבנו של חברו וזה חמק ממנו.״טיפש! לא התכוונתי שתהיה לך גזזת כמו לי, אלא שהמוח שלי יהיה בתוך הראש שלך, כי אתה יפה, אבל עם קש בראש!״
״תודה רבה!״, השיב לו חברו היפה. ״תשמור לך את הראש שלך ואני אשמור לי את הראש שלי״. אחר כך השתתק והוסיף, כי ימשיכו להיות חברים טובים וכי חברו הוא באמת ידיד של אמת. וזה משמח.
״אנחנו נישאר ידידים עד העולם הבא״, אמר. ״ואם אמות ־ אקח אותך איתי!״.
״אם תמות — לך לשם לבד!״, רגז ידידו, שאול בעל הבלורית, שהיה אוהב חיים. הוא ביקש מחברו שיפסיק לדבר על המוות, והלך לו לדרכו.
אביב חייהם של שני הידידים, שאול בעל הבלורית ושאול בעל הגזזת, עבר עליהם בעיירה שכוחת־אל זו בבטלה מוחלטת, לפי שאת לימודיהם בבית־המדרש שליד בית־הכנסת כבר סיימו. מדי פעם היו יוצאים עם אבותיהם לסידורים מחוץ לעיירה, ופעמים אחרות היו יושבים ומפטפטים על כל נושא שבעולם, מלבד על אודות היריבות רבת השנים ששררה בין אימהותיהם. אולם לפעמים, כשרצו ללגלג זה על זה, היו מתחילים דווקא בזה, שאימו של זה, סולטנה, יפה יותר מאמא של ההוא, אף היא סולטנה, או כי אמא של ההוא, סולטנה, חכמה יותר מאימו של זה, סולטנה. ובכלל, למה קראו לשניהם בשם שאול ולמה קראו לשתי אימהותיהם סולטנה.
יום אחד נפגשו בפינת ביתה של משפחת טובאלי, משפחתו של סיטונאי עתיר נכסים. שאול, כהרגלו, סבב עם סביבונו הניצחי בידו, והיה מתלוצץ וצוחק ומדי פעם שולח ידו לגזזת שלו ומגרד בה עד זוב־דם. ואילו שאול בעל הבלורית היה, כמנהגו, מחזיק את מסרקו' הנצחי בכיסו, שולפו מעת לעת מכיסו ומסרק את בלוריתו המבריקה. אך הפעם, כשגמר לסרק שערו, שהיה צונח על מיצחו בקביעות, השמיע קול אנחה ותפס בעורפו. חברו שאל אותו מה כואב לו, וזה ענה לו שאינו יודע מה צמח לו מאחורי אוזנו. הביט שאול בעל הגזזת מקרוב על עורפו של חברו ושלח אותו מייד לאימו שתטפל בו. שאול היפה הלך לביתו ומשראתה אותו אימו וידו על עורפו, קרבה אליו מלאת חרדה. בראותה מה כואב לו חשכו עיניה. מיד יצאה לנפחייתו של בעלה, הסמוכה לביתה, והזעיקה אותו בבהילות. לחשה על אוזנו דבר שגרם לו להחוויר. שני ההורים המודאגים נכנסו לביתם, ניגשו לבנם היפה ובעצה אחת השכיבו אותו על מיטה בפינת החדר. האח המבוגר משאול בכמה שנים נשלח להזעיק את עסו הערבי, המומחה לריפוי מחלות. חלפו מספר שעות ועסו המרפא הגיע לביתו של שאול החולה. עסו בא, בדקו ויצא מן החדר.
ההורים המודאגים יצאו בעקבותיו. אמר להם, שמצבו של בנם חמור עד מאוד. ספקו כפיהם והחלו חוששים להיכנס הביתה בשנית, שמא ידאיגו את בנם החולה. הציע לעשות לו טיפול בשומן רותח, תרופה יחידה למחלה זו,
בעזרתה יוכל, כעבור שלושה ימים, להבריא ממנה ולקום על רגליו. התכופפו ההורים ונישקו את ידיו.
אחר נכנסו עם המרפא הערבי לביתם, הגישו לו שיפוד שחור, כירה מלאה בגחלים וחתיכת שומן טרי. עסו פתח בברכת תפילה בשם אללה והחל לצלות את חתיכת השומן הנעוצה בשיפוד על הגחלים. אחר קרב לעורפו של החולה, בעוד אימו מחזיקה בידה את בלוריתו השחורה והיפה, והניח את השומן הרותח על הפצע.
שאול לא הגיב על החום הרב.
המרפא גנח ארוכות. כמרפא מנוסה ידע, שאם אין החולה חש בחום הכבד, הנוגע בבשרו, סימן הוא שכבר היכתה המחלה בגוף כולו ואף הרעילה את הדם. סימן רע הוא, שהריפוי נידחה ואינו מועיל וכי כוחה של המחלה חזק מן הריפוי.
*
השמועה על מותו של שאול היפה היכתה בתדהמה את תושבי העיירה, שרק לפני ימים אחדים ראו אותו יפה ונקי כתמיד. האם, סולטנה, לא ידעה ניחומים על מות בנה הצעיר והיפה, אשר נגזל ממנה בידי מחלה קצרה, שקצרה אותו בעודו באביב ימיו. יומם ולילה בכתה על אובדנו, ולא הועילו כל הפצרותיהם של בני־המשפחה ושכניה, שתחוס על בריאותה. היא הרעיבה עצמה, שרטה פניה, ישבה, שכבה וישנה על הארץ וסירבה לכל.
בעוד משפחת המת הצעיר יושבת ׳שבעה׳ בביתה נשמעה קריאה ברחוב, למול הבית ממש. קריאתה של סולטנה אשת אברהם, אימו של שאול בעל הגזזת, היתה זו. לבנה שאול קראה. האם האבלה על בנה המת קפצה ממקומה וזינקה החוצה, כאילו לבנה שלה קוראים, ונתקלה בסולטנה הקוראת לבנה שאול.
״למה את מעוללת לי כזאת, כלבה שכמותך״, צעקה האם האבלה. האם המודאגת נענתה בגסות־רוח. ״אם השאול שלך מת, עוד יש לאימהות כמוני בנים ששמם שאול והם בריאים ושלמים, ולא נלך להחליף את השמות שלהם בגללך!״
סולטנה האבלה פרצה בבכי מר וקיללה את סולטנה הקוראת, שאלהים יגמול לה על גסותה ויטעים אותה ממה שעוברת היא, האבלה, כעת.
סולטנה הקוראת לא נשארה חייבת.״אלוהים הרי יודע למה נתן לך מה שנתן לך!״, השיבה לה בגסות.
שתי הנשים נפרדו זו מזו בקללות, וחזרו כל אחת לביתה עם מטען מר וכבד על העוול שחשבה, כל אחת מהן, כי נגרם לה על־ידי האחרת.
כשנכנסה סולטנה הקוראת לביתה מצאה את בנה, שאול בעל הגזזת, שרוע חולה על הארץ. היא רכנה על גופו ונבהלה מחומו הכבד. הובילה אותו אל מיטתו והביאה לו תה חם ותרופת עשבים. אולם ללא הועיל. מצבו הלך והחמיר, וכעבור כמה ימים נפח נשמתו.
באותו יום בו נקבר שאול בן־אברהם שהתה גם משפחת שאול בן־אהרון בבית העלמין, לפי שתמו שבעת ימי האבל על בנה. שתי הנשים האבלות, סולטנה אם שאול בן אהרון וסולטנה אם שאול בן אברהם, החליפו ביניהן מבטים אלמים. ומאז המשיכו להיפגש, כמעט מדי שבוע, בוכיות ואבלות, זו מול זו, בבית הקברות.
השדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס שח יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית- אוצר של כלב.
אוצרו של כלב
בעיירה מיסור היה היחס אל העשיר יחס משונה. כמעט הכל סגדו לו, ומבטיהם של פשוטי־ העם היו נשואים אליו, אל בעל המזל, מכל פינה מפינות העיירה. ואם גם אדיב היה עשיר זה ולא מתנשא, לפי שידע כי מעמדו נובע בעיקר משום עושרו, על אחת כמה וכמה היו מביטים בו.
כזה היה שמעון העשיר. מצב עגום הוא זה, בו, מרוב עוני, דלות ואביונות, שוב אי־אפשר להבחין למי ולמה שייך כל אדם ואדם, מלבד אל הדלות. הכל נדמים כבנים לאותם הורים — לדוחק ולבטלה, לניוון ולרדידות.
כזו היתה חנינא העניה.
זו היתה, ובכל זאת אחרת: לפני חמש עשרה שנה עזבה את בית אביה, שמעון העשיר, והלכה לקשור גורלה בגורלו של בחיר־ליבה, יעקב, בן למשפחת עניים פשוטה. יעקב עשה הכל כדי להצדיק נישואיו לחנינא בת שמעון, אך כל נסיונותיו ומאמציו היו לשווא ורק מפח־נפש ובושת־פנים גמלו לו.
יעקב לא הסתיר מאשתו דבר, והיה קושר כשלונותיו הרבים בחוסר מזלו, לפי שהאמין במזל, באמונתם של הדלים. לבסוף החלה לכרסם בליבו ההשלמה עם גורלו, עד כי האמין, שכהוריו העניים נועד אף הוא לחיי־עוני.
זכרון אחד היה שמור לו, ליעקב, בליבו, זכרון היום בו העז לבקש את יד חנינא מעם אביה, שמעון, ככה, ברחוב, בכל העזתו של העני כלפי אל העשיר ממנו. שמעון נחרד, וכאשר אישרה בתו דבר אהבתה לבן עניים זה נחרד עוד יותר. אולם אדיב היה, ולפיכך אמר לה כי לא ימנע ממנה לאהוב עני אם זהו גורלה. אחר בירכה בברכת מזל טוב, נשק לה על מיצתה והציע לה לקנות את צרכי החתונה.
הוריו של יעקב כלל לא העזו לדבר עם שמעון העשיר בדבר נישואי בנם לבתו חנינא, וגם רבקה, אשת שמעון, לא התערבה בנעשה כלל, לפי שהכל מידי שמיים והכל מצויים תחת כנפי הבורא.
ובכן, השניים נישאו, ובמשך חמש עשרה שנה חיה חנינא עם בעלה ושלושת ילדיה בדוחק רב. אצילותה מנעה ממנה להתאונן, לבקש רחמים או להביע צער על נישואיה. ובעוד השפע ניגר בבית אביה אף לא העזה לספר לו על חיי־הדוחק שבביתה ולא כל שכן לבקש ממנו עזרה או רחמים. כל זאת, לפי שהיא זו שהחליטה על גורלה ולפיכך לא תבקש חמלה מאף אדם, אף לא מאימה, הרואה בצערה וליבה נחמץ בקירבה.
כל זאת, עד בוקרו של אותו יום שישי, בו אזרה חנינא את כל כוחות הנפש שבקירבה ועשתה דרכה לבית אביה.
בפנים מאירות ותמהות קיבל אותה אביה בביתו. לשאלתו ענתה, מבויישת, כי יעקב נסע לשווקי הסביבה לנסות ולמכור בם סחורה, אותה קיבל באשראי מידידו הסיטונאי, אברהם, כי טרם חזר וכי אין לה כסף לקנות מצרכים לשבת.
האב הנדהם חיבק את בתו הבוכיה וביקש ממנה להביא את שלושת ילדיה, נכדיו, לביתו, ולעבור את השבת בחיק המשפחה. חנינא דחתה הצעה זו בעדינות, ואביה הבין שבשל בנה יחיא היא עושה כן.
שהלא יחיא, בנה בכורה של חנינא, משונה הוא. אין הוא מפגר ואף נכה או משוגע אינו. אומרים עליו שאפילו טיפש אינו. אלא מה, הוא פתי עד להדהים. תמימותו גובלת בטיפשות. וגם זוהי צרה צרורה. שהלוא בר־מצווה הינו, ועודו משחק עם ילדים קטנים ממנו בהרבה, מה שמעיד על אי־התפתחותו.
אימו היתה רוגזת על כך, אך אוהבת אותו. ממילא גם היתה בושה בו. ולפיכך היתה ממעטת להביאו עימה לבית אביה.
האב, שידע כל אלה, זכר זאת גם הפעם. הוא נשק לבתו ואמר לה ללכת לביתה ולהמתין עד שיביאו לה את כל הנדרש לקיום השבת. ואכן, עובדיו הזריזים מיהרו, ועימם ארגזים מלאי כל־טוב, אל ביתה של חנינא, שהחלה מיד בהכנות לקראת שבת, מתוך ציפיה לכך שבעלה, יעקב, עוד יגיע לפני כניסת השבת.
לא יעקב הגיע, כי אם מכתב ומעט כסף ששלח עם ידיד ערבי אותו פגש בדרך. במכתבו הודיע לה כי ימשיך בסיוריו בסביבה, במאמץ למצוא קונים לסחורתו. זאת, גם אם יצטרך לעשות כן עוד ימים ארוכים.
האב נעדר, ויחיא השובב קיבל על עצמו אחריות כבן בכור, והפליא בכך את אימו. הוא עזר לה בקניותיה בשוק, בשמירה על אחותו ואחיו הקטנים ובכל דבר אחר שנתבקש לעשותו.
ביום השני שלאחר השבת, כאשר אזלו המצרכים הרבים שקיבלה חנינא מעם אביה, שלחה את בנה לקנות מעט בשר לו ולאחיו, לפי שחשוב היה לה כי יאכלו בשר טרי. היא שמה מעט מטבעות בידי יחיא, סגרה עליהן את אצבעותיו, כך שלא תיפולנה ארצה, וציוותה עליו ללכת למשה בעל האיטליז ולבקש ממנו קילו אחד של בשר טרי, בלא עצמות ובלא שומן.
יחיא עשה כמצוות אימו. הוא קיבל את הבשר ממשה, החזיקו בידו ויצא מן החנות חזרה הביתה. בדרך שמע טפיפת צעדים קטנים אחריו. סבב ראשו וראה כלב רעב, עייף וזקן הולך אחריו. מחנות הבשר עקב אחריו הכלב.
יחיא התעלם מן הכלב העלוב והמשיך בדרכו. לפתע עצר באמצע הדרך, סבב לאחור, הביט בכלב, שנראה עייף מאוד והרהר כי אם יעקוב אחריו עד הבית תתרגז אימו על שהוא מוסיף לה פה רעב על אלה אותם היא צריכה כבר לכלכל.
לפיכך שינה כיוון במטרה להטעות את הכלב. אולם, הכלב הלך אחריו צעד אחר צעד ולא הירפה ממנו ולו לרגע. יחיא הקטן נתקף פחד.
״מה אתה רוצה ממני?״, צעק. ״אתה עני וגם אני! אם אתן לך בשר אמא שלי תהרוג אותי, כי היא מחכה לי בשביל לבשל את הבשר!״
הכלב שמע ושתק. יחיא נתרכך.
״אתה רוצה בשר?״, שאל.
הכלב ניענע בזנבו.
״אתה יכול לשלם ?״
הכלב נבח לאות הסכמה.
״אני אתן לך את הבשר כי אתה רעב — אבל אלך איתך כדי שתשלם לי, ובכסף שלך אקנה עוד בשר לאמא שלי.״
הכלב הביט ביחיא המדבר, עצם עיניו בעדנה, התיישב על אחוריו ונבח נביחות שימחה.
״אתן לך לאכול. אתן לך את הבשר הזה. אני יודע מה זה להיות רעב״, אמר יחיא בהתרגשות. ״פעם היינו מאוד רעבים ואמא בכתה ואחר־כך יצאה וחזרה עם סל מלא מזון וממתקים ודבש וגם הכינה לנו לביבות עם סוכר ואכלנו הרבה מאוד ושכחנו את הרעב שהיה לנו, עד שבא לנו רעב חדש. אתה לא תהיה רעב, אבל תשלם לי עבור הבשר, כי לאמא שלי אין כסף בשביל לקנות לנו בשר אחר.״
ובכן, יחיא הוציא את כל הבשר מן הסל והניחו למול הכלב, שבלעו ברעבתנות גדולה. התיישב יחיא מול הכלב, הגונח ונובח מהנאה ומשימחה. מדי פעם הפסיק הכלב הרעב את זלילתו, נבח נביחה אמיצה לאות תודה ליחיא המביט עליו בתמיהה ובהנאה ושב לטרוף את הבשר. כך, עד לעצם האחרונה, אותה טחן בניביו הגדולים בלא להותיר ממנה זכר.
הכלב שבע כעת, הביט ארוכות ביחיא, היושב מהורהר ותוהה, פנה אנה ואנה והחל ללכת לו לאיטו.
יחיא קפץ ממקומו בצעקה והחל לצרוח אחריו.
״תן לי את הכסף בעד הבשר שאכלת!״, צווח. ״אמא שלי תהרוג אותי אם לא אביא לה בשר הביתה! היא מחכה בבית לבשר שאכלת, אז תשלם!״.
הכלב שתק והמשיך ללכת, ויחיא עקב אחריו ממש כפי שעקב אחריו קודם לכן הכלב עצמו. מדי פעם נעצר הכלב. גם יחיא נעצר. המשיך הכלב בדרכו ואחריו גם יחיא. הכלב לא רץ וגם יחיא הלך אחריו צעד אחר צעד. פתאום עצר הכלב, הסתובב לעבר יחיא בנביחות איומות והפחידו עד מוות. יחיא נבהל מן הכלב, אך אימת אימו הרתיעה אותו עוד יותר.
פתח הכלב במנוסה, ויחיא נתקף אימה וזעם והחל לרוץ אחריו, בעודו בוכה וצועק לבל יעזבו. הכלב רץ — ויחיא אחריו, מועד ונופל, קם וממשיך לרוץ, בוכה ומתייפח, צורח, מקלל ומגדף.
לבסוף הגיע הכלב לעץ זקן וגדול מחוץ לעיירה, אשר בתיה נראו ממרחק זעירים, עלובים ומלאי עצב. הכלב העייף נשכב תחת העץ בעודו מתנשף, מביט ביחיא הקרב אליו בריצה, בעודו צועק ובוכה.
יחיא הגיע רצוץ אל הכלב ותפסו לראשונה בידיו, ממלמל כי יחנוק אותו אם לא ישלם לו בעד הבשר. הכלב העייף אך שבע החל ללקק את יחיא, התהפך על גבו, פירכס במקומו, ספק משחק ספק נאבק. או־אז נשמעה לפתע נקישה מתכתית תחת גופו של הכלב. יחיא עצר נשימתו לרגע, אך הכלב המשיך במשחקו תחת ידיו והתהפך במקומו.
לעיני יחיא נגלתה ידית מתכת גדולה ומבריקה. יחיא סילק את הכלב מן המקום בשתי ידיו, אך הכלב לא הירפה ממנו והמשיך לנבוח ולכרכר סביבו. יחיא החל לסלק את העפר הרב שהיה מהודק היטב סביב הידית ואט־אט חשף מיכסה נחושת גדול ועגול. הוא התרומם ממקומו, מושך בידיו את הידית, ואז נפל לאחור והמיכסה בידיו. אז קם על רגליו, שיפשף פניו וניגש למקום ממנו הוסר המיכסה.
בטבעיות גמורה ובלא שמץ תדהמה התבונן בכד הנחושת הענקי, שניגלה לעיניו שקוע באדמה — ומלא במטבעות מבריקות ונוצצות. גודש המטבעות המבהיקות בילבל את יחיא. הוא נטל מהן מלוא החופן, הסתובב אל הכלב, הבטיח לו כי לקח רק כדי קניית בשר תחת זה שאכל, וכי אם יישאר לו עודף יבוא וישיבו לכלב.
יחיא החזיר את המיכסה למקומו, נפרד לשלום מן הכלב ופתח בריצה מהירה לעבר ביתו. אימו המודאגת קיבלה אותו בחיבוקים, בנשיקות ובשאלות איפה התעכב ומדוע לא הביא בשר. יחיא הסביר לאימו חנינא שאמנם קנה את הבשר, אך בדרך מכר אותו לכלב עזוב וכי הנה לה המטבעות שנתן לו הכלב בעד הבשר וכי יש להשיב לו כל עודף שייוותר מהן. חנינא נדהמה מסיפורו של בנה, אך מייד התעשתה וביקשה ממנו שיוביל אותה אל הכלב, כדי שתיקח אותו ותטפל בו, כך שלא ירעב עוד. יחיא נענה ברצון, ומאז אותו יום נגאלה משפחתו מן העוני ומן המחסור.
השדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-אנקת תוגה
אנקת תוגה
כמדי יום שני היתה חצר הבהמות בעיירה מיסור מלאה עד אפס מקום. הערבי שהחזיק בשני חמוריו התקשה למצוא פינה בחצר לקושרם אליה. הוא פרק מעליהם את מטען הירקות, הצמר והשיער שהביא למכירה בשוק, שם בסל נצרים קטן מעט ירקות וקרא לרבקה היהודיה. כיוון שרבקה לא היתה אותה שעה בחדר העלוב בו התגוררה עם משפחתה, נענתה אחותה רוחמה לקריאה. הערבי הגיש לה את סל הירקות וביקש ממנה כי תשגיח על חמוריו. אלה היו עומדים, קשורים ברגליהם, ממש למול פתח חדרן של רוחמה ורבקה, המתגוררות בו עם בעליהן ושני ילדיהן, ואשר למולו, בחדר עלוב עוד יותר, מתגוררת אחותן השלישית, זוהרה, עם בעלה יעקב ועם בנם.
״מה אני יכולה לעשות עם הירקות שלך, יא סירי חמאד, כאשר אין לנו אפילו חתיכת שומן, שלא לדבר על בשר, לשים אותה בסיר״, שאלה רוחמה הענייה את הערבי.
״אני מבין אותך״, ענה לה. ״הוסיפי את הירקות לסיר הסולת שלך. זה יותר טוב מכלום.״
חמאד הפקיד את חמוריו בידי רוחמה והלך לו עם סחורתו אל השוק. הוא ידע היטב כי סחורה זו הינה מבוקשת מאוד וכי יקבל עליה כסף טוב מלקוחות רבים ביום זה, יום השוק הגדול. בינתיים בישרה רוחמה לאחותה רבקה, שאין היא צריכה להתרוצץ כדי להשיג פרוטות לקניית ירקות וכי נותר להן להתאמץ רק בעבור חתיכת בשר לתבשיל, אותו הן מתכוננות לבשל לערב חג השבועות הקרב ובא.
בעליהן, יצחק ואברהם, היו נודדים בין הכפרים הערביים מיום ראשון של השבוע, ואמורים היו לחזור רק ביום חמישי, לקראת החג. יצחק ואברהם היו מציעים לכפריים הערביים מחטים וגפרורים תמורת ביצים, תיקוני קדירות וקערות שבורות תמורת קמח ושעורה ואפילו תיקוני קומקומים ופחים בפטיש ובבדיל הציעו. כך היו מנסים לגבור על קשיי הקיום. אולם, הכפריים אותם היו פוקדים היו עניים לא פחות מהם.
מצוקת הקיום איחדה אותם: יחד לקחו להם לנשים את האחיות, יחד הולידו להן בנים, יחד היו משאירים אותן עם ילדיהן בחדריהם העלובים שבחצר הבהמות משך כל ימות השבוע ויחד היו מכתתים רגליהם מכפר לכפר, כדי לחזור למשפחותיהם בסוף השבוע ומעט מזון באמתחתם.
תושבי העיירה מיסור היו מכנים אותם ׳עניים גאים׳ — ושוכחים דבר קיומם. וכי איך אפשר היה שלא לשכוח, אם הם היו מצויים רוב הזמן בכפרים הערביים ורק נשותיהם האומללות נותרו ספונות על ילדיהן בחדריהן האפלים. והן, הלוא אף לא התלוננו על עשרות הבהמות, שהיו פוקדות את חצרן מדי יום וחונות בחצר זו, בה נמצאו חדרי המגורים העלובים שלהן. כל מאבקן היה למציאת מעט מזון לילדיהן ולהן. והלא גם כאשר היו הבעלים חוזרים מסיוריהם בכפרים, והם סחוטים, רעבים וחלשים, היו מתעניינים רק בגורל הילדים.
או־אז השתדלו הנשים להעלים מהם סיבת רזונם והיו מתרצות חולשתם בהטרדות שמטרידות אותם הבהמות, ואילו הבעלים היו מעלימים מנשותיהם את קשייהם בהשגת מזון למחיה ואת רגליהם הפצועות מן ההליכה המתמדת והמייגעת, הסוחטת מהם את שארית כוחם. כל שעשו היה להטיל לפני נשותיהם את מעט גרגרי החיטים ומעט הביצים שהשיגו, כדי שתבשלנה אותם בדרך חסכונית, שתספק מעט אוכל לפיות משך ימי שישי ושבת, בם היו המשפחות מתאחדות.
באותו סוף שבוע הודיעה רבקה לבעלה כי אסור לו לצאת לכפרים, לפי שהילד הולך ונחלש.
״הבטן שלו כבר נפוחה״, אמרה לבעלה.
״ואם אשאר לידו יתחזק בגופו!?״, ענה לה יצחק במרי ליבו, בעודו מחזיק בילדו, שאצבעותיו דקות היו ועיניו פעורות להחריד.
אף על פי כן נשאר יצחק עם בנו החולה, שסירב להכניס לתוך קיבתו המצומקת גם את מעט המזון שהצליחו הוריו להכין לו, ובידיו מת.
מות שמואל, בנו של יצחק, פתח בין בני שלושת המשפחות שיח על גורלן. חרישי ומריר היה הוויכוח בין בני המשפחות. לבסוף הודיעה רוחמה לבעלה, אברהם, שגם הוא צריך להישאר עם בנו, שמעון, ההולך וגווע לנגד עיניה ממש, וכי היא אינה יכולה לשאת עוד את מותו ברעב.
שלושה ימים בלבד עברו מאז מותו של שמואל בן השתים עשרה, שלא זכה למצוות, ושמעון, הצעיר ממנו בשנה, מת אף הוא.
שוב עשו שלושת הזוגות את דרכם בבכי שקט וצורב, ומבלי שאיש מבין תושבי העיירה ידע על כך, אל בית הקברות, וקברו בו גם את שמעון הקטן. רק שכנתם שמעבר לרחוב פקדה אותם במקרה, להביא להם קערה מלאה בקוסקוס המכוסה חלקי ירקות, ובשאלה על שמואל נתגלה לה האסון.
״הוא בקבר כבר שלושה ימים, והיום הצטרף אליו שמעון״, ענתה לה רבקה.
השכנה, אסתר שמה, הזדעזעה ופתחה בצעקה. מצער זעקה, על גורלן של משפחות אלה, שהעוני דבק בן במלוא רעתו והביא עליהן חרפת רעב המכלה בבניהן הקטנים. אחר נתעשתה ומיהרה משם היישר אל גבאי בית־הכנסת, שהיה מופקד על קופת הצדקה של העיירה, כליפא דהן. היא התפרצה לעברו בצעקות על התאכזרות הקהילה למשפחות העניים, שילדיהן גוועים ברעב.
כליפא לא ענה לה על טענותיה, רק פתח בפניה את פנקסו והחל למנות את הכספים שחולקו בשנה האחרונה בקרב עניי העיירה.
״הם קיבלו יותר מכל משפחה אחרת״, טען. ״ולמה הגיעו לחרפת רעב ולא הודיעו לנו? הרי אלה החליטו, בגאוותם, שמוטב להם למות בשקט מרעב, מאשר שמישהו יידע על עוניים!״
אסתר בכתה בפני כליפא והתחננה על גורל המשפחות, אך הוא קטע אותה בצעקה: ״ ומי יבכה על שאר המשפחות העניות בעיירה!? הלא העוני התפשט בכל הארץ בגלל הבצורת, ובעלי העסקים המעטים שבעיירה נותנים כבר הרבה מעבר ליכולתם לקופת הצדקה. והקופה שוב ריקה, כי מחצית מתושבי העיירה הם עניים שלא עושים כלום כדי לשנות את מצבם!״
אולם, כאשר בא כליפא דהן לבקר את שלוש המשפחות בחדריהן העלובים והחשוכים הזדעזע עמוקות. כדי לנחם אותם סיפר להם על העניים ההולכים ומתרבים בעיירה מחמת המצב החמור השורר באיזור כולו, אשר מאלץ סוחרים רבים לסגור עסקיהם ולטפל במשפחותיהם, לבל תגענה אף הן לחרפת רעב. אולם, הוא לא הסתיר את זעזועו ממראה עיניו והציע לבני המשפחות למסור את הבן הקטן, ברוך, למשפחה אחרת, כך שלא יילך בעקבות בני־דודיו.
אסתר השכנה קיבלה על עצמה לטפל בילד הקטן, כך שיוותר בקירבת הוריו, וכליפא הבטיח למצוא לו מקום קבוע וטוב יותר.
הילד נלקח מהוריו. כעבור זמן הועבר באמצעות כליפא לבית־יתומים בעיר פאס, שהסכים לקלוט את הילד למרות שאינו יתום.
אולם, רק זמן מועט נשאר ברוך הקטן בלא יתמות. אביו החולה, יעקב, נפח את נשמתו וצירף בכך את בנו הקטן לרשימת היתומים.
בזה אחר זה מתו גם שני הבעלים האחרים, יצחק ואברהם, מרוב צער על עוניים ועל מות בניהם, ושלוש הנשים התאלמנו ונותרו לבדן. המוות צימצם את המשפחות, אשר מנו תשע נפשות, לשלוש נפשות בלבד, פרט לילד ברוך, שחי בבית־היתומים.
בינתיים המשיכו העוני והשכול מה שהחל בו המוות וכילו כוחן של שלוש האימהות עד תום.
מדי יום היו שלוש הנשים יושבות על קברי יקיריהן בבית הקברות ובוכות עד עילפון. לבסוף איבדו, מרוב בכי, את מאור עיניהן, והפכו עיוורות.
רק אז קמה בעיירה זעקה גדולה, והוחלט להעבירן לחדר גדול יותר במרכז הישוב.
״רק עכשיו נזכרו לתת מעט אור בחיי העיוורות״, הפטיר מישהו במרירות.
שלוש העיוורות המשיכו לחיות בחשכת חייהן, ובשל המחסור הגובר הלכה העיירה ונתרוקנה מתושביה. הנשים זעקו לרחמים, לבל תוזנחנה לבדן בעיירה המתרוקנת, אך היהודים ברחו ממנה, נמלטו על נפשם לערים הגדולות.
בימים הרעים ההם היה שלמה בן־משה, הבדרן, משעשע עצמו בצער הזולת, וקורא אחריהן ׳רכבת העיוורות' זאת, לפי שהיו עוברות ברחוב, האחת מחזיקה בשימלת רעותה, מתפתלות בהליכתן העיוורת.
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-מסגד אהרן
מסגד אהרן
האחים אידור וחמו ישבו הרחק מן היהודים, שלא לספוג את ריח המשקה שלהם. שהרי לא רק דתם אסרה עליהם לשתות, אלא הם עצמם שללו את המשקה בהיותו מזיק בגוף ובנפש, שהפליאו כל הבא עימם במגע: גבוהים וחסונים היו, עורם בהיר ועיניהם הכחולות־ירוקות צלולות וחזקות רואי כל כך, עד שהיו יכולים להצביע על כוכבי רקיע בעיצומו של יום מלא אור.
מוזרים היו, נודדים על מיטלטליהם וצאנם בכל ארבע עונות השנה בין ההרים. משונה היה מזונם — חלב עיזים, תמרים, תירס וגבינה, המשומרת בכדי חרס משך שנים רבות. מתמיה היה לבושם, העשוי צמר טהור, ונעליהם — סנדלים קלים. אף ראשם היה מגולח תמיד למשעי ולרובם היתה גולשת צמה עבה, משיער זהוב, ממרכז הקדקד אל הגוו. אך הולכי רגל מעולים ומטפסי הרים מושבעים היו הנוודים, וידעו סביבתם היטב.
יותר מכל היו עשירים בסיפורי פלאים ובאגדות, וביניהן זו המספרת, כי על הר גבוה, שקצהו נוגע בהרי מדבר אלג׳יר, התפלל אהרן הכהן. בשם ׳מסגד אהרן׳ כונה הר זה.
כאשר הביע הרב יהודה את רצונו ללכת שמה, הדהים רבים מתלמידיו ועמיתיו לתורה. ואיפה נכתב בתורת ישראל, כי אהרן נעלם, הגיע להררי דרום־מזרח מרוקו, התפלל שם וחזר. והלא אפילו בקוראן אין לכך זכר. והרי רק בפי הנוודים חי סיפור זה, לפיו קידשו את מערת אהרן. אולם, אם מלומד גדול בתורה כרב יהודה מאמין בזה, מי יעז לחלוק על דעתו.
שישה הלכו בדרך: הרב יהודה, שני יהודים שהיו מעורים בחיי הנוודים שבאיזור ההר ושני הנוודים, שהכירו את ההר ואת הדרך אליו. תוך כדי רכיבה על הפרדות התווכחו ביניהם הנוסעים התמהוניים, כך שלא ישתעממו בדרכם ולא יירדם, חלילה, מי מביניהם על פירדתו, ואז יפול על זיז סלע. מתי היה זמן לאהרן הכהן לבוא להתפלל כאן ולחזור, והאם לא הסתפק בהר סיני, הנבחר מכל ההרים, והצטרך לבוא הנה.
״איש לא העז עד כה להתקרב אל המקום הזה״, הזהיר אידור הנודד את הרוכבים.
״וכי למה״, היקשה הרב יהודה.
״כי המקום הזה הוא מערה שרויה בעלטה ומתוכה יוצאת רוח קרה״, אמר הנווד.
״אך אם לא נוכל להיכנס פנימה, בעבור מה באנו בכלל״, שאל ישועה היהודי, אשר שנים רבות היה עובר ליד המקום אך מעולם לא קרב אליו.
״אנסה להוביל אתכם אל הפתח, אך זיכרו כי המקום מסוכן הוא״, היתרה הנווד.
בינתיים הגיעה שעת ערב, והם חנו ליד מעיין, פתחו שקיהם והכינו אוכל ושתייה. התאוו אף לכוס עראק, אך מחשש שמא ישפיע עליהם המשקה החריף ולא יוכלו להמשיך בדרכם, לגמו כוסית יין אחת בלבד.
את הלילה עשו למרגלות ההר המתנשא לגובה רב, ואשר מאחוריו נמצאה המערה. ליל בלהות היה זה: זאבים, שועלים וכלבים ייללו ונבחו סביבם עד אור בוקר. עד תפילת שחרית ותה של נוודים.
אחר החלו לעלות על ההר. עמדו הפירדות בלב הדרך וסירבו להמשיך. אף המכות שהנחיתו הנוודים על גבן לא הועילו. לפיכך נאלצו לשרך דרכם בפיתולי שביליו של ההר הגבוה, כשהם גוררים את הפירדות אחריהם. מתנשפים ועייפים הגיעו לפיסגתו, השתרעו על האדמה ונחו שעה ארוכה מאוד. בזמן שנחו היהודים עסקו הנוודים בהכנת השטח לקראת הירידה לאותו פלא, מערה הממוקמת דווקא באמצע ההר.
לבסוף קמו היהודים על רגליהם והשקיפו על המערה מפיסגת ההר. ראו מה שראו, נסוגו לאחור והביטו זה בזה בחרדה. קרב אליהם אידור הנווד והסביר להם כי יירד מטה בעזרת חבל, אותו קשר סביב סלע גדול בהר, וכי לאחר שיגיע לפתח המערה יוכלו הם, היהודים, להשתלשל אחריו.
וכך עשה. הוא ירד בקלילות ובזריזות אל פתח המערה, הסיר את החבל מביטנו וקרא לאחיו למושכו חזרה מעלה.
בעודו מביט מעלה לא נזהר — והחליק אל מעמקי המערה.
"קר כאן, עמוק, מחליק". נשמע קולו המתעמעם מהדהד מפי התהום.
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-מסגד אהרן-עמ' 89-87
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים
כישופים
כאשר היתה חנה מחליטה דבר, לא היה איש יכול לשנות דעתה. אשה חכמה היתה ואם מסורה לעשרת ילדיה. יותר מכולם היה קשור אליה בנה הקטן, דוד, אשר חגג כבר את בר המצוה שלו, ואף היא היתה מקדישה לו תשומת לב רבה. צמוד לשימלתה היה, בשוק כבבית.
יום אחד חלה בנה במחלת הצהבת, וכיוון שכל הרופאים לא הועילו לו, גמרה חנה אומר בליבה לקחתו לרופא אליל.
ידוע ברבים היה רופא ערבי זה, מולאי עלי שמו. הוא התגורר בכפר שמאדאי אשר על שפת הנהר גיר, המחבר את חבל תאפילאת לאיזור בשארא שבאלג׳יר. כדי להגיע למקומו היו חנה ובנה צריכים ללכת ברגל מרחק של שבעה קילומטרים. אולם, חנה לא נרתעה מכך. היא אספה בצרור כמה דברי־מזון כמתנה למולאי עלי, בנוסף על שטרות הכסף שתחבה בבגדיה, ויצאה עם בנה לדרך.
בהגיעם לכפר שמאדאי נתאכזבו השניים: מולאי עלי לא היה בביתו, ואשתו סיפרה כי הובהל עם בוקר לכפר שכן, כדי לגרש שד שקנה לו אחיזה בגופה של אשה צעירה.
כל היום המתינו חנה ובנה תחת עץ התאנה הזקן בחצרו של הרופא, ורק בשעת ערב מאוחרת שב.
מיוזע ועייף נכנס מולאי עלי לביתו, ובטרם התיישב על השטיח האדום, שהיה פרוש דרך־קבע בחדר עבודתו, קרא לחנה ובנה.
״דווקא היום באתם?״, שאל מולאי עלי, ובלא להמתין לתשובה החל לגולל בשטף את סיפור האשה האומללה בה טיפל כל היום.
״נאבקתי הרבה עם השד שחדר לתוך נשמתה וסירב לצאת״, אמר ועיניו אדומות ממאמץ.
״בני אדם אינם נזהרים וחושבים שהעולם שייך רק להם״, המשיך מולאי עלי. ״אמנם, כפי שכתוב בקוראן הקדוש שלנו ובתורת משה שלכם, העולם שייך רק לבני־האדם, שהרי כתוב:׳השמיים שמיים לאדוני והארץ נתן לבני אדם' ״אבל בעולם קיימים עוד כוחות, כשדים ורוחות המשוטטים בכל מקום״.
מולאי עלי סיים דבריו והחל לחקור את חנה בדבר בריאות בנה.
״אני רואה שבנך חולה בצהבת קשה. אינשאללה יהיה בריא תוך שלושה ימים מהיום״, הבטיח.
חנה הגישה למולאי עלי את המתנות — כיכר סוכר גדולה, חבילת תה משובח, חבילת סבון טאזא מטיב מעולה — ואת צרור הכסף. אחר נישקה את ידו.
״אין לך מה לדאוג, יא יהודיית,״, חזר והבטיח מולאי עלי לחנה,אשר חיבקה בלא משים את בנה בחיקה.
חנה ליטפה את ראשו של דוד, תוך שהיא מספרת על תלאותיה עם בנה, שכל תרופות הרופא לא ריפאוהו עד כה. פאטמה, אשתו הצנומה של מולאי עלי, הגישה לבעלה מגש מוכסף ועליו קנקן תה וכוסות. הכלים הנאים הבריקו בניקיונם, וחנה, שהתפעלה מכך, השפיעה מחמאות וברכות על בעלת הבית. פאטמה ידעה היטב להעריך אורחים מסוגה של חנה, והיתה מארחת אותם עם כל הכבוד לו הם ראויים. ודאי ידעה, כי הפרנסה טמונה באירוח שלה לא פחות מאשר בתרופות שמציע בעלה לבאים.
מולאי עלי הגיש לאורחים את התה הצהוב, המתוק והחריף, ואחר החל ללגום ממנו בעצמו, בלגימות מצלצלות המלוות נשיפות הנאה ארוכות. תוך כדי כך היפנה מבטו לעבר הספרים שהיו פרושים לפניו. הוא בחן אותם בקפידה ואחר שלח ידו אל ספר ישן שרוב דפיו היו חסרים. על פיסת נייר קטנה רשם מולאי עלי את פרטי זיהויו של דוד החולה, אותם מסרה לו חנה. אחר חזר וטבל עטו בדיו, ועילעל שוב בספר.
״בנך לקה בכבדו כתוצאה מהקאה, שנגרמה מאוכל מקולקל שהביא חיידקים רעילים בדמו. ואינשאללה יבריא מהר״, אמר.
חנה אישרה בהתרגשות רבה את אבחנתו, שהיתה תואמת להפליא לאבחנת רופאיו הקודמים של הילד. אלא שאלה הגיעו לאבחנתם לאחר בדיקות מדוקדקות, ואילו מולאי עלי — מתוך חישוביו העלומים.
״הילד צריך לשתות תה עם הרבה נענע, ואסור לו לאכול שמנים ובשרים כלשהם״, פירט מולאי עלי את הטיפול לו זקוק דוד. ״אבל, אם אפשר יהיה לגרום לו להיבהל, יבריא ממחלתו מיד!״
חנה נבהלה מדברים אלה, ומיהרה להשיב כי הילד כבר מבוהל ממילא.
״אינך מבינה את הכוונה. הנה, אני כותב לו קמע, אותו עליך להניח תחת הכרית שלו, מדי ערב, כך שיוכל לישון שינה עמוקה, הדרושה לו מאוד. והנה, אני נותן לך גם עלי זעתר, מהם את צריכה להכין לו תה בלא סוכר. ואינשאללה הילד יבריא מהר.״
בצאתם מביתו של מולאי עלי היתה השעה שעת ערב מאוחרת, והם היו צריכים לעשות שוב את הדרך הארוכה עד לעיירתם הקטנה. אמנם, חנה היתה ידועה כאשה אמיצה, אולם הדרך הארוכה, העוברת בין פרדסים ושדות חשוכים, מרובי תעלות ומכשולים, הפחידה אותה. היא נעצרה, הרהרה קצת ואחר שבה עם בנה אל ביתו של מולאי עלי, לבקש ממנו עצה בדבר הדרך בה עליהם ללכת. זה יעץ לה בלא היסוס לעבור דרך הגרנות ובית הקברות, ובכך לעקוף את דרך המכשולים הארוכה יותר.
ירח מלא שט ברקיע בלילה זה, וחנה בירכה את בוראה על כך. היא אחזה ביד בנה ושניהם החלו לפסוע בצעדים נמרצים לעבר הגרנות שמאחורי הכפר. גורן אחר גורן נפרשו לפניהם שטחי התבואה של הפלאחים. דממת הלילה הוסיפה למראה נופך מאיים. פה ושם בלטו הררי תבואה שטרם עובדו. הכל היה גלוי וחשוף לעיין.
לפתע נשמעו טפיפות גפיה של בהמה קרבה. חנה נעמדה על מקומה ובעצבנות היפנתה מבטה אנה ואנה, תוך שהיא מצמידה את בנה לחיקה. לפניה ראתה פירדה בודדה. חנה בחנה אותה מקרוב ותהתה בליבה מדוע נוטשים הפלאחים את בהמותיהם בלילה. פתאום החלה הפירדה לרוץ ריצת אמוק סביב חנה ובנה, בעוד שניהם עוקבים אחריה בחרדה. הבהמה, הידועה לכל כחיית־עבודה ממושמעת ונוחה, נראתה שונה בלילה זה. היא נעמדה מול חנה ובנה, פרצה בגעייה ארוכה ומאיימת ולפתע־פתאום לבשה צורת אשה שמנה, העטופה בבגדים מסורבלים ורחבים, ומראהה מוזר. לא קיים דוגמתו בעולם.
האשה הביטה בשניים, שהיו מאובנים מפאת האימה, פרצה בצחוק אדיר והחלה לרקד במקומה תוך שהיא משתוללת, מייללת וגועה בלא הרף. לרגע אחד היתה חנה אובדת עצות, ובמישנהו אזרה אומץ והתפרצה בקללות ובגידופים לעבר היצור המוזר. האימה והאומץ פעלו בה בערבוביה. ביד אחת אימצה את דוד המבוהל אל גופה ובידה השניה נופפה לעבר אותו יצור, ספק בהמה ספק אדם.
״לכי מכאן חיה מוזרה, רווקה זקנה ונטושה, אשה מכושפת ומקוללת. לכי להזיק למי שעיוות את דמותך! הזיקי לקרובייך והרגי את מכשפייך! ״, צעקה חנה, וגידופיה נתערבבו ביללותיה ובגעיותיה של האשה בדמות בהמה.
שעה ארוכה נמשך הדבר. חנה צעקה והאשה געתה, עד שלפתע פתאום השתנתה שוב צורתה של האשה לצורת בהמה, והיא פתחה בריצה מטורפת ונמלטה מן המקום בגעיות מסמרות־שיער.
חנה עקבה אחר היצור המוזר, המתרחק מהם בריצה, ונשמה לרווחה. חזרה הדממה והתנפלה על חנה ובנה. התחננה חנה בפני בנה שיוציא ראשו מתחת שימלתה, כך שיוכל לראות את הדרך. המשיכו ללכת.
חנה ובנה הלכו בדרך עד שהגיעו לקירבת העיירה, אך היה עליהם לעבור עוד דרך בית העלמין הערבי. הילד פיגר אחר אימו ההחלטית, אך היא אחזה בידו בחוזקה ולמרות בריאותו הרופפת, מילמוליו הקנטרניים ורצונו להישאר תחת שימלתה, גררה אותו אחריה. נכנסו השניים לבית הקברות, ועברו בין הקברים הרבים שהיו מסומנים, ברובם, בערימות אבנים שאבן גדולה בראש כל אחת מהן, בלא תוספת שם וזכר. סביב הקברים נראו שיחי־בר ועשבים שוטים שצמחו משך השנים, בלא שאיש יטרח לשרשם. שבמקום של המתים הלא הכל מת, גם העשבים. ובו הקברים מעידים על השיחים המתים והשיחים המתים מעידים על העשבים השוטים וכולם מעידים על כולם ודרים יחדיו בשלום ובדממת מוות.
בלא כל סדר היו פזורים הקברים סביב, וחנה ובנה דילגו מעליהם ולעיתים אף דרכו פה ושם. בלא כוונה לפגוע בכבודם של המתים עשו כן, אלא מפאת החשיכה. והנה נעמדו למול מת עדוי בתכריכיו החדשים, שאור הירח הבליט את לובנם. ליד גופת המת ישבה אשה חיה, החזיקה ביד המת והיתה מעבדת בעזרתה מזון בתוך מגש נצרים.
המומים ניצבו חנה ובנה למול מחזה אימים זה. אחר התעשתה חנה ופתחה בצווחות־אימים על האשה העובדת בסיוע מת. זו נטשה את מתה ואת מזונה ונמלטה על נפשה.
מימים ימימה סופר לה, לחנה, על רוחות ושדים, וזה מה שעזר לה, כפי הנראה, להתגבר על האימה ועל הפחד. עם זה התגנב, לרגע, החשד לליבה, שמא שלח אותה מולאי עלי בדרך איומה זו כדי שתינזק אף היא ותיזדקק לשירותיו. אולם, היא סילקה מחשבה זו מליבה בהזכירה לעצמה שהיא היא זו שחזרה לביתו, כדי לבקש ממנו עצה בדבר קיצור הדרך.
בצעדים מהירים ובשארית כוחותיהם הגיעו חנה ודוד אל העיירה. כאחוזה בנשף שדים נדמתה העיירה בלילה ההוא: כל תושביה, קטנים כגדולים, היו סובבים ומנורות ונרות דולקים בידיהם, עוברים רחוב אחר רחוב, בחיפושים אחרי חנה ובנה. כאשר הבחינו בה פתחו בצעקות שמחה, שהידהדו אל תוך הלילה.
חנה הודתה לכולם על דאגתם ובקול חלוש ביקשה שיתנו לה ללכת לישון. שאלותיהם ותהיותיהם של התושבים ליוו אותה עד פתח ביתה. היא הגיפה את הדלת והתעלמה מכולם.
״למען השם ! תכין לי ולילד תה חם כדי שנוכל לישון, אם נצליח להירדם בכלל״, ביקשה חנה מבעלה. זה מילא אחר מבוקשה, אך עד שהביא את מגש התה כבר מצא אותם, את האם ובנה, ישנים.
בבוקר שלמחרת היה דוד הראשון שהשכים. הוא החל לצעוק ולדרוש אוכל, והמשיך לעשות כן עד שהתעוררו הוריו. אימו רצה אליו כדי לשכנעו שלא יאכל דבר, כפי שציווה מולאי עלי, אלא פירות ותה עם נענע בלבד. אולם, כאשר קרבה אל בנה ובהחזיקה את פניו העדינים בין שתי כפות ידיה, החלה לצהול משימחה ומאושר.
״הוא הבריא! הוא הבריא! הצהבת נעלמה! הוא נבהל, כפי שאמר מולאי עלי!״.
בני המשפחה תהו על דבריה. חנה לא הבהירה דבר, רק חזרה שוב ושוב על המילים. הוא נבהל. הוא נבהל והבריא.
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים -עמ' 97
השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית- מעשה באיילה בדמות אשה
השדה מן המדבר- מעשה באיילה בדמות אשה
האביב קרב ובא, ובעיירה בוענאן החלו ההכנות לקראת חג הפסח. הנשים הכשירו את תנורי האפיה והחלו לאפות את המצות נטולות השמרים והמלח, כדת וכדין. הגברים סיידו ושיפצו את הדירות, ואף הקניות בשוק המקומי הלכו וגברו. כל משפחה ממשפחות הקהילה הקטנה כבר הכינה לה כבשים לקורבן הפסח. כולן, מלבד משפחתו של משה בן־ישראל, המכונה באגו, שעדיין לא חזר ממסעותיו.
נוודי האיזור, שהכירו את מנהגי החג ואהבו את המצות נטולות המלח, הטרידו את היהודים בבקשות לקבל מהם מעט מצות. כשהגיעו לביתה של האלמנה עזו יחיא, כדי לבקש גם ממנה מצות, ענתה להם כי השנה המליחה אותן וכי לפיכך אינן טעימות עוד, ואז טרקה את הדלת וחצצה בינם לבין מצותיה, אותן החביאה בעזרת שלושת ילדיה בדירתה הקטנה.
אסתר אסרף, אשתו של רחימו, כרעה אז ללדת. ציריה היו קשים מנשוא, וכל זעקותיה למיילדות שתצלנה אותה לא הועילו. זעקה אסתר לבעלה ולחשה משהו באוזנו. הבעל היסס, אך המיילדות הפצירו בו למלא אחר מבוקשה. לפיכך הלך אל זכאי אזולאי, הפייטן היפהפה, האהוב על נשות העיירה, וביקש ממנו לבוא לשיר באוזני אשתו הכורעת ללדת.
מנהג ידוע הוא בעיירה, שיולדות המתקשות ללדת נעזרות בשיריו ובפיוטיו של רב או של פייטן כדי להסיח דעתן מציריהן ולהקל בכך על הלידה. אלא שפייטן זה יפהפה היה, וגם רווק. ולא שירו היה מקל על הנשים הכורעות ללדת, אלא אהבתן הנסתרת אליו. היטב הבין זאת זכאי, אך לא ניצל מעמדו לרעה ולא הביא למשכבו שום אשה מבין היולדות. היטב הבין זאת גם רחימו, שהיה מוכן בכל ליבו למלא אחר כל מבוקשה של אשתו, ובלבד שתלד בשלום ותזכה אותו בבן זכר או אפילו בבת, תחת בתו היפהפיה שנעלמה בהיותה בת חמש. שאז עלו כל החיפושים אחריה בתוהו, ונתבדו עזרת המושל וכישופי וקמיעי הרב מסעוד בן דוד. עקבותיה לא נודעו עוד.
תועה בין הרים ורכסים, מיוזע ועייף הגיע באגו, סוחר העורות הידוע בכל כפרי הסביבה, למעיין מים, רכן עליו וגמע מלוא גרון. כיצד תעה בדרך, אותה הוא מכיר זה עשרות בשנים, תהה. והלא עשה דרכו כברגיל, על גבי פירדתו העמוסה לעייפה בעורות עיזים וכבשים שקנה בכפרים. והלוא מיהר להגיע לביתו, כדי שיוותר לו די זמן להכין את חג הפסח הקרב ובא. והנה הוא שכוב על גבו ליד מעיין המים.
באגו הירהר בכך עד שנרדם.
שוב ושוב געתה פירדתו, עד שהתעורר בבהלה וניתר על רגליו. הוא הביט בבהמתו שעמדה לידו וטפח על צווארה בחיבה. כאתון בלעם היית לי, אמר. לפתע שמע רחש גדול מאחורי גבו. הסב את ראשו: איילות וצבאים היו מטפסים בקלילות על הרכס המצל על המעיין, כמרחפים על פני האדמה.
באגו קפץ ממקומו, טיפס אחריהם על הרכס וצפה בעדר הממשיך להתרחק. לרגע חשב שהשתגע, ועמד ופיו פעור בתדהמה. אחר שוב אימץ רגליו בריצה אחר העדר. לשווא. האיילות היפהפיות נעלמו מעיניו.
הוא עלה על גבעה, הצל על עיניו בכף ידו ואימץ אותן כדי לצפות באיילות. ממרחק נראה העדר, ובתוכו דמותה של איילה מוזרה.
באגו סקר את סביבתו והבחין באוהל גדול החבוי בצל גבעה. הוא חזר אל פירדתו, שחיכתה לו בנאמנות ליד המעיין, ורכב עליה במעלה הגבעה לכיוון האוהל.
חרד מפני האפשרות שדעתו נשתבשה עליו, בשל מה שראו עיניו, הגיע אל אוהל הנוודים. את פניו קידמו כלבים עצבניים, שנבחו וצווחו סביב פירדתו.
אב המשפחה, בעל האוהל, יצא לקראתו ובירכו לשלום. באגו החזיר לו ברכה וסיפר לו כי תעה בדרך אל עיירתו. מה שמדהים אותו יותר מכל, הוסיף ואמר, הוא שכאשר התעורר ליד המעיין ראה עדר איילות, ובו איילה בדמות אדם.
״זוהי שדה״, אמר הנווד הקשיש. ״וכבר שנים רבות היא שומרת על האיילות שלה, ההולכות ומתרבות מדי שנה.״
באגו ירד מעל גב בהמתו לארץ וכיבד את הנווד בסיגריה. הנווד הזמינו להיכנס לאוהל כדי לנוח מעט, ושניהם החלו מחליפים ביניהם דברים על אודות האיזור ועל העסקים, בעוד אשת הנווד מגישה להם תה חזק וחם.
השמש השוקעת על הנוף ההררי החלה לזרוק צלליה סביב. המראה הרהיב עיין והטיל על באגו אימה. הוא פנה אל הנווד הקשיש וביקשו ללון אצלו בלילה, כך שלא יצטרך להעמיק תעייתו בהרי המדבר החשוכים. כן אמר, כי בדעתו להישאר באיזור עד שיבוא שוב עדר האיילות כדי להרוות צמאונו במימי המעיין. אכן, כך הוא מנהג האיילות והשדה שלהן, אמר לו הזקן. ובאגו התחזק בדעתו להישאר שם, לראות מקרוב את האיילה המוזרה ולעמוד על טיבה.
אור הבוקר פגע בפניו של באגו הישן באוהל הנוודים, והוא התמתח במקומו. אחר קם, רחץ פניו ונטל ידיו, בירך על טלית ותפילין, התכבד בכוס תה ובפרוסת לחם יבש, נתן מלוא החופן שעורה לבהמתו והכין עצמו לצאת אל המעיין.
את שעת הצהריים בילה כבר על שפת המעיין, באכילת לחם בחמאה ותמרים ובתפילת מינחה. אחר הרחיק את פירדתו מן המקום, קשר את טלפיה בקשר חזק, תלה בצווארה שק מלא שעורה ואף קשר לה את עיניה, שלא תבריח את האיילות בגעייתה.
אחרי כל אלה שב אל המעיין וחיפש נקודת תצפית נוחה, ממנה יוכל לרוץ אחר האיילות עם שובן. לבסוף התיישב מאחורי גבעה קטנה, הסמוכה למעיין. משהבחין בעדר האיילות מתקרב, השתטח על האדמה ונצמד אליה בגופו. האיילות, ועימן צבאים ועופרים יפהפיים, הגיעו אל המעיין, וביניהן היצור המוזר, אשר נשכב על האדמה, מול עיני באגו ממש, והחל לגמוע מים כבן־אדם.
בחורה יפהפיה ועירומה כביום היוולדה היתה זו, ושערה השחור גולש עד לעקביה. עורה שחום היה, חמוקיה מגולפים רעננים ושיער ערוותה עבות כשיער ראשה. פניה, ראה באגו, היו עגולים וזוהרים, ועיניה שחורות כעיני האיילות. רגליה היו חטובות כרגלי עופר וגווה שטוח ומלוטש.
האיילה היפהפיה שטפה פניה בידיה במימי המעיין, ומחתה את שפתיה בזרועה הימנית, כדרך כל האדם. ברוב התרגשותו פלט באגו שיעול מגרונו ומיד תחב ראשו באדמה, שמא יבחין בו היצור ויברח לו. ואכן, היצור המוזר החל לסקור את סביבותיו ובאגו נחבא עוד יותר.
משהרים את ראשו בשנית הבחין במחזה מדהים: כל האיילות, הצבאים והעופרים הקיפו את היצור האנושי שעדיין שכב על ביטנו והיו מלקקים אותו בכל חלקי גופו. והוא, היצור, ציחקק בהנאה ושלח ידיו ללטף את ראשי החיות היפות והמרתקות כל־כך במראיהן. אחר התרומם יצור זה כאיילה וכל גופו נזקף כתמר, משתק את באגו מעוצמת יופיו, המיתמר מעל קו האופק של רכס הגבעות. באגו חשש שמא יבחין היצור היפהפה בנוכחותו, אך היצור, ואולי מוטב היפהפיה, סבבה בין חיותיה, בעוד שערה הגולש מתנוסס ברוח הקלה מאחורי גבה, והוא שחור וחלק ועבות ויפה להדהים.
באגו הביט בה והחל מהרהר שמא קמה חווה, אם כל הנשים בעולם, לתחיה, והנה היא לפניו, משתעשעת עם היפות שבחיות אשר על פני האדמה. שהלוא הן כה אוהבות אותה. ואיך ייתכן שחיות יפות אלה, הנחרדות מפני כל, רועות בכפיפה אחת עם יצור בדמות אדם.
ומה עלי לעשות, שאל באגו את עצמו, אחרי שהזין עיניו ביצור המוזר. והוא גמר אומר לרוץ אחר האיילות ולא להרפות עד שיתפוס את היפהפיה, אף אם צדק הנווד, והיא אכן שד משחת אשר יביא עליו אסון.
כעבור רגע קם על רגליו והחל לרדוף אחר עדר האיילות והעופרים. העופרים קיפצו ודילגו בחופזה והאיילות התפזרו לכל עבר. באגו דלק בכל כוחו אחר היפהפיה, ששיערה היפה ריפרף על פניו כל אימת שהצליח להדביקה. זרועותיה היפות נעו לפנים ולאחור, כאילו היו כנפיים, ובאגו הצטרך להגביר עוד ועוד את קצב ריצתו כדי להשיגה. אלא שהיפהפיה היחפה קלת רגליים היתה, ודהרה נפתלות לעבר הר גבוה, אותו גמעה באחת, בעוד באגו נעצר באמצע המעלה וחזהו מחשב להיקרע מפאת הלמות הלב.
האיילה היפהפיה בדמות אשה עלתה לפיסגת ההר, הסתובבה אל מול עיניו של באגו ותקעה בו את מבטה, כתוהה על מבוקשו, ואז החלה פתאום לשרוק לכל עבר, והאיילות, הצבאים והעופרים זינקו בבת־אחת ממקומות מסתור שמאחורי סלעים ושיחים ורצו לעברה אל פיסגת ההר.
באגו הנפעם החל מהרהר שמא אכן שדה היא זו ולא אדם, שהלוא היא שולטת בחיות הנמלטות מפני כל. והוא חזר על עקבותיו, אל פירדתו, ושב אל אוהל הנוודים.
הנווד הקשיש, אשר הבחין בבאגו מרחוק, יצא לקראתו בשאלה האם גם היום תעה במדבר. באגו סיפר לו בלהט את אשר עבר עליו.
״היא לא שדה״, פסק בסיימו לדבר.
״אם כך, למה לא הצלחת לתפוס אותה״, היקשה הנווד.
״באתי אליך כדי שתעזור לי ללכוד אותה. רק שני אנשים יכולים לתפוס אותה, וגם זאת — רק אם יסגרו עליה מכל עבר״, ענה לו באגו.
״לא, לא!״, השיב הזקן בתקיפות. ״אילו רציתי ללכוד אותה הייתי עושה זאת מזמן, בעזרת בני ואשתי. לפי אמונתנו אסור לנו לגעת בה, כי היא שדה ועלולה להזיק לנו.״
באגו הביט בנווד בחוסר אונים, אך בטרם פצה פיו, הפתיע אותו הזקן בספרו לו על עובר אורח, אשר ניסה ללכוד את השדה לפני כמה שנים ונכשל.
״שבועיים רץ אחריה עד שהתייאש והסתלק מכאן״, אמר הנווד. אחר הוסיף, כי יאמר לו, לבאגו, איך יוכל ללכוד אותה בקלות, מבלי שיצטרך אף לרוץ אחריה, וזאת בתנאי שיבטיח לו שני דברים: כי לא יגע בה לרעה וכי לעולם לא יביא אותה לאוהלו שלו.
באגו הבטיח בו במקום והנווד הזמינו שוב אל האוהל. באגו השתטח במקומו, וחיש קל נרדם. בשנתו חלם על האשה היפה, וראה כי היא הרודפת אותו. נדהם התעורר מחלומו המוזר, ואחר שב ונרדם עד בוקר.
עם הקיצו צייד אותו הנווד הקשיש בקערה מלאה דייסת תירס בלולה בחמאה ובלבן.
״קח מזון זה איתך ושים אותו ליד המעיין״, אמר לו הזקן. ״האיילות לא תאכלנה זאת, אלא השדה הנמצאת עימן. ואם היא בן אדם, כדבריך, הלוא תהא ביטנה מלאה ותכביד על ריצתה. ואתה, אל לך לאכול הרבה או לשתות מים, כדי שתהא ריצתך קלה משל השדה!״
באגו החזיק בקערת הסולת בעודו עולה על בהמתו ורכב אל המעיין. הוא הכין את הדרוש, כמיצוות הזקן, ואחר הסתתר. כעבור זמן ראה את העדר שב אל המעיין, ובתוכו היפהפיה, שירדה אל שפת המים בזהירות רבה, בעודה סוקרת את סביבתה. לפתע נעצרה ליד קערת הדייסה, הביטה בה, סקרה שוב את סביבתה והשיבה את מבטה הרעבתני אל הקערה. או־אז התיישבה על הארץ, שמה את הקערה בין רגליה והחלה לבלוע את תוכנה בשתי ידיה, בזריזות שהעידה על רעב ועל תאווה לאוכל הערב לחיכה.
בזהירות ובשימחה צפה באגו במתרחש ממקום תצפיתו. היפהפיה גמרה את האוכל והחלה לגרד באצבעותיה את גרגרי הדייסה שנותרו על דפנות הקערה. היא הטביעה את הקערה הריקה במימי המעיין, ומשנתמלאת הניפה אותה אל פיה והחלה לגמוע ממנה לרווייה.
ימים ספורים בלבד לפני ערב חג הפסח שב באגו לעיירתו, לבוענאן, כשהוא רכוב על פירדתו ולפניו הוא מחזיק אשה מגודלת שיער, יפה מאין כמוה, המכורבלת בתוך שמיכה וקשורה בידיה וברגליה.
בהיכנסו לביתו סיפרה לו אשתו הנדהמת, חנה, על האסון שאירע בעיירה: בהיעדרו כרעה אסתר אסרף ללדת ומתה בעת לידתה, וגם העובר שילדה ללא רוח חיים נולד.
באגו וחנה הסבו סביב האשה המוזרה, הקשורה בידיה וברגליה, והביטו בשיערה היפה, הנפרש סביבה כסדין משי מרהיב־עין. הם תחבו לפיה אוכל, בעיקר פרוסות לחם ובשר, והיא בלעה ברעבתנות, עד שנתקע האוכל בגרונה והחלה נחנקת. כופף באגו את היפהפיה על פניה והיכה באגרופו על גבה, עד שנפלט האוכל מפיה, ועימו גם פקעות־פקעות של עשב וקיא מעורב בדם.
אז החלה פתאום לצעוק ולגמגם, למלמל ולבכות.
באגו פרץ בקריאות שימחה, לפי שהבין כי היפהפיה, אותה לכד בעמל רב במדבר, אינה חירשת או אילמת, וכי פשוט איבדה את כושר דיבורה מחמת העשבים ומאכלי הבר שאכלה עם החיות כל חייה.
היפהפיה הצביעה על החבלים שקשרו את ידיה ורגליה וביקשה מבאגו בתנועת ראש שיתירם. באגו שיחררה והיא קמה על רגליה, החזיקה בידו וגררה אותו החוצה, מחווה בידה על העיירה.
למראה האשה היפה בפתח ביתו של באגו התאספו יהודים רבים סביב והיא החלה לצחוק, לגמגם ואף לנשק אותם. הרב מסעוד בן־דוד, שבא לראות את היצור המוזר, שדמותו דמות אשה ושערו גולש עד לקרסוליו, ביקש להיוודע מבאגו על פשר הדבר.
באגו סיפר לרב את תולדות תעייתו במדבר והתעכבותו ליד המעיין ואת סיפור לכידתה של היפהפיה. הרב קרב אליה והחל לדובבה בתנועות ידיים, כדי שתספר מי היא ומניין באה.
היא הצביעה בידה על ילדה קטנה שעמדה מולה, ואחר הסבירה, באותו אופן, כי בגיל צעיר הלכה לאיבוד, ומפחד שמא ימצא אותה מישהו ויפגע בה, נקשרה אל האיילות ונשארה עימן שנים רבות.
לפתע החל מישהו לצעוק מתוך ההמון: הלא זוהי בתם של רחימו ואסתר אסרף, שאבדה לפני למעלה מעשרים שנה! וההמון חיזקו בקריאות: זאת היא! זאת היא בתו של אסרף, שאשתו מתה השבוע בעת לידתה! זוהי שרה, אין ספק, זוהי שרה הקטנה והיפה!
היפהפיה הובלה לעבר ביתו של רחימו אסרף, שהיה יושב שבעה על המנוחה, אשתו, וכבר בגישתה אל הבית הצביעה עליו בידה והחלה לצחוק בקול. בדמעות נתקבלה שרה על־ידי אביה וכבר הושבה לידו, להתאבל על אימה, אותה לא זכתה עוד לראות.
השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית– מעשה באיילה בדמות אשה
השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית – חצר אחת בעיר פאס
ספורי המלאח במרוקו, בעיקר אלה הנסובים על המלאח של העיר פאם, רבים ומשונים הם. הרבה אהבות נרקמו בחצרות המלאח בין בני המשפחות שדרו בו לבין עצמם, אך גם בין מכובדים ערביים, שפקדו את בתי היהודים במלאח לשם קניית שיכר שבושל במקום, לבין בנות יהודיות.
כן היו במלאח בתי־הארחה יהודיים רבים, בם בילו ולנו אורחים מחוץ לעיר, שלא היו יכולים להרשות לעצמם שהייה בבתי מלון. חילופי אורחים אלה מילאו את המלאח שימחה רבה שהיתה משכיחה את המצוקות.
יתרונו של המלאח היה נעוץ בצורת בניינו: רחובות וסמטאות צרים מאוד, המקילים על ההתארגנות הקהילתית. מכאן נבע גם חסרונו: צפיפות ההמון בסמטאות היתה גורמת להרבה קטטות ומריבות ואפילו למעשי־פשע, והשוטרים היו דולקים אחר הפושעים עד שערי המלאח, וחורקים שיניים כשהיו אלה נעלמים להם בהמון הדחוס בסמטאות המתפתלות.
במשך דורות רבים סירבו היהודים בעקשנות לעזוב את המלאח ולעבור לגור בפרברי העיר. זאת, לפי שחששו שמא יביא פיזורם בחלקי העיר השונים גם להתבוללות ולאובדן ציביון החיים היהודי. גם על החיים יחד, אף כי היו כרוכים במצוקה רבה, סירבו היהודים לוותר.
ליהודים במלאח פאס היה שייך, אליהו בן־שמחון, וקשריו עם השלטונות, שהכירו במנהיגותו, איפשרו לו להושיט להם עזרה רבה. השייך בן־שמחון היה רוכב על סוסו מדי יום שישי בסמטאות המלאח, וזוכה לשבחים ולברכות על פעילותו הטובה למען היהודים, שאפילו כדי לקבל תעודת־זהות במירשם האוכלוסין היו זקוקים לאישורו ולחתימתו.
כן היו מאורגנות במלאח אגודות צדקה, סעד והתנדבות, בצד בתי־מדרש רבים, ובכל אלה זכו העניים לעזרה, והילדים — לחינוך תורני. גם ״בית לבנים״, אחד מבתי׳־מדרש הגדולים של שכונות המלאח במרוקו כולה, היה ממוקם במלאח פאס, ומשך אליו תלמידים רבים מן העיר ומחוצה לה ורבנים גדולים בתורה, שהיו מנהלים בו פעילות עניפה.
כאמור, סיפורים רבים נרקמו במלאח זה, ורסיסים מחצר אחת ממלאח פאס מובאים כאן, בגדר הקדמה בלבד לסיפורים שעוד יבואו.
חצר אחת בעיר פאס
ובבית אחד במלאח פאס התגוררו שבע משפחות יהודיות. הרוס לגמרי היה בית זה. הביוב היה מציף את החצר מדי ליל שבת, החולדות היו מתרוצצות בין הרגליים, הרטיבות שבתיקרות החדרים היתה גוברת מדי יום ומסכנת את הבריאות וצינורות המים היו שבים ומתפוצצים מרוב יושן. כשהיה יורד גשם על גגו של בית זה, היה גורם לקצר בחשמל ולעלטה מוחלטת. ואם בליל שבת היה זה, היתה השבת נדמית כתשעה באב.
עבד אלקרים, בעל הבית, שהיה מגיע מדי חודש כדי לקבל את שכר־הדירה מידי הנשים, היה מקבל מהן גם זעקות על תנאי המגורים בביתו. נוח היה עבד אלקרים לדייריו, והיה נוהג בם בסבלנות שאין למעלה ממנה. תמיד היה נמנע מלהתייחס לטענות הרבות שהוטחו בו. זאת, לא מפני שלא היו לו תשובות, אלא משום שביקש לתמצתן בתשובה אחת ויחידה.
יכול היה לענות להן שהבית נהרס על־ידיהן, כי הביוב עולה על גדותיו דווקא בליל שבת, משום שמדי יום חמישי ושישי מהרמות כמויות עצומות של מים אל תוך הביוב, עקב ההכנות של אוכל רב כל־כך, לפיות רבים כל־כך. אבל תחת זאת היה עונה, כי הבית הזה נועד למשפחה אחת, בת חמש או שש נפשות, ואילו הם שבע משפחות, המונות למעלה משבעים נפש.
ואכן, צדק. אלא שלדיירים אלה לא היה לאן ללכת.
משפחת אהרן אלפסי, הסנדלר, מנתה אחת עשרה נפשות, מתוכן תשעה ילדים. אחד מהם מפגר בהתפתחותו היה, ולפיכך היה צמוד יומם ולילה לאימו, ששהתה כל העת בחדר האחד ויחיד של משפחתה, והיתה משמשת אף כוועד הבית: מארגנת את התיקונים הקלים בחצר המשותפת ודואגת לתשלום החשמל והמים ולהוצאות אחרות.
כדי להקל על הצפיפות האיומה בחדר מגוריה דאגה משפחת אלפסי
להתקין יציע מצד ימין של החדר. יציע זה שימש כחדר שינה לזוג ההורים, אליו היו עולים לישון רק לאחר שכל ילדיהם היו כבר ישנים במיטותיהם המשותפות. מאוחר יותר התקינה משפחת אלפסי יציע נוסף, מצירו השני של החדר, אשר שימש כמחסן. הבן המפגר בשיכלו, ראובן, היה ישן בלית ברירה עם כל הילדים, ששנתם היתה מוטרדת מבעיטותיו וצרחותיו מדי לילה.
משפחת שלמה בן־יתאח, בעל המכולת, אף היא בנתה לה יציעים בתוך חדרה, עבור ארבעת ילדיה ועבור הילד הנוסף לו ציפו ההורים. אולם בכך לא נפתרה מצוקתה החריפה: למשפחה זו היה ילד בעל גזזת חריפה ומדבקת, שראשו דומה היה לפטריה ענקית, מדממת ומוגלתית. אם היו מכסים לו את ראשו, היה משתגע מן הצורך לגרדו. ואם היה מסיר את הכיסוי, היה מסתער בציפורניו הארוכות על פטרייתו עד זוב־דם. הרופאים הזהירו את המשפחה שהבן, אליהו, עלול להדביק במחלתו את כל אחיו ואף את שאר דיירי החצר. ולפיכך נמרחו כל המשחות והשמנים ואפילו זפת על ראשו של האומלל. לשווא. הפטריה היתה גדלה ותופחת מיום ליום, בעוד האם, רבקה, מכתתת רגליה מרופא לרופא, ולבסוף נותרה מצפה להגעתה של מכונה מיוחדת מצרפת, הקודחת את נקודות התורפה בגזזת ומייבשת את הפטריה לגמרי.
מגיפת גזזת היתה אז במרוקו, שלא פסחה על שום אדם, אף לא על בני עשירים, שנדבקו בה בבתי־הספר וברחובות.
הילדה שהיתה נצמדת לקיר כל אימת שלא הבחינו בה, קולפת ממנו סיד ומכרסמת, היתה סוזאן. הוריה, סוליקה ובנימין אלקריף, היכו בה הרבה כדי להניאה מכך. אולם, בדמה של סוזאן הקטנה היה מחסור בברזל ובסיד ומגיל צעיר מצאה סיפוק למחסורה בקירות הבית, בעוד אימה דואגת לסייד מחדש כל חור וקרחת שהיא יוצרת.
שישה ילדים היו למשפחת אלקריף, שהאב, בנימין, פירנסה במכירת ממתקים.
למשפחת עמרם ופרחה הכהן, לעומת זאת, היו אחד עשר ילדים. עמרם, חייט במקצועו, היה מרוויח לחמו בעמל רב, ובנו בכורו, יוסף, היה עוזר לו. אלא שיוסף הצעיר מופרע בנפשו היה, והתקשה להתרכז בעבודת החייטות. למעשה החזיקו אביו אצלו רק כדי שלא יתנכלו לו, ואף שיכנו משום כך בצריף קטן שהקים לו בחצר.
חיים המורה היה גאוותה הגדולה של משפחתו, משפחת ברוך לוי, אשר מנתה עשרה ילדים. גם השכנים היו מלאי גאווה על הישגו הגדול של חיים, אשר התמסר ללימודיו, עבר קורס למורים והתקבל בהצלחה רבה לעבודת
ההוראה בבית־הספר העירוני ״אליאנס״, אלא שחיים עזב את בית־הוריו מייד עם תחילת עבודתו, ונפטר ממצוקת הצפיפות והרעש של חצר שבע המשפחות, אשר המתה מילדים בימות חול, בשבתות ובחגים, עד שכל החולף על פניה היה מדמה בנפשו כי ליד חצרו של בית־ספר הוא עובר.
בין שבע המשפחות שבחצר היתה גם משפחת סודרי, על תשע נפשותיה, ובתוכן גם הבת ז'ולייט, פקידה שהיתה מתלבטת זמן רב האם ראוי לה להתחתן עם אחד ממחזריה הרבים ולו כדי להימלט ממצוקת החצר, והיתה גם משפחת זגורי, על חמש נפשותיה, שבנה הבכור, יצחק, היה פייטן בחסד, אלא שפיוטיו היו מתערבבים תמיד בשאון הילדים.
כירות פחם, פתיליות נפט, כלי מטבח, ארגזי ירקות ודליי זבל היו מאפיינים את חצר שבע המשפחות. מיום רביעי היו הנשים מובילות סלים ושקים מלאי מזון אל החצר, וביומיים הבאים היתה החצר הופכת לבית־חרושת של מטעמי שבת, בעוד הנשים שומרות על הילדים, המנסים לטרוף את המאכלים הגמורים, שהושמו בקערות תחת המיטות.
כאשר היו באים אורחים לאחת המשפחות, לשבת או לביקור קצר, היתה המהומה גוברת, לפי שכולם היו רוצים לראות את האורחים ולשתפם בחוויותיהם. לכן היו אורחים רבים נמנעים מביקור בחצר זו. כך, למשל, קרה לבני הזוג סלומון, שבאו מן העיר מקנאס לעבור שבת אצל משפחת אלפסי, וכבר באמצע הלילה יצאו מן החצר בהיחבא, כשהם מותירים אחריהם פתק התנצלות על שנאלצו לנסוע חזרה לעירם, משום שהגברת סלומון לא חשה בטוב. אותם בני הזוג סלומון שבו לעירם סעורים מאוד מחיי המלאח של פאס. בין השאר סיפרו, כי משפחת אלמקייס שמחצר שבע המשפחות הופתעה למצוא, באחד הבקרים, כי חולדה מכרסמת בביטנו של בנם הבכור, בלולו. היה זה מחזה מחריד להורים המסכנים, שהתעלפו מרוב זעזוע ונלקחו לטיפול בבית־החולים. עוד סיפרו על ילדה מן החצר הסמוכה, שנבהלה באמצע הלילה כשנכנס אחיה לחדר החשוך, ובראותה אותו נאלמה דום והפכה אילמת. כל מאמצי הרופאים להחזיר לה את יכולת־הדיבור עלו בתוהו, עד שיום אחד באה יהודיה זקנה מן העיר מידלת, הפתיעה את הילדה מאחור בשוברה לידה כד גדול מלא מים, ואז נבהלה הילדה שוב, אלא שהפעם צרחה — ודיבורה חזר אליה בו במקום.
בחצר שבע המשפחות לא הצטרכו הגברים לכתת רגליהם בלילות שבת עד לבית־הכנסת, ואת תפילת הבקשות היו מקיימים בחצרם. שהלוא למעלה ממניין גברים היה שם, ופייטן היה שם, ואהבה לדת היתה מושרשת בם. רבים
היו מקנאים בהם ומזמנים עצמם להשתתף בתפילת הבקשות, המלווה בנעימות מפיוטי הקודש ונמשכת מאמצע הלילה עד בוקר.
כך קרה שבאחד מלילות שבת הצטרף משה אפללו למתפללים והפליא בקולו הערב עד כדי כך, שכל דיירי הבית התעוררו ובאו ליהנות ממנו. פיוט רדף פיוט בפיו ונראה היה כי הכיר היטב ובעל־פה את כל הבקשות שבתפילה. כל הלילה צפו בו הנשים והילדים, והקשיבו לו בסלסלו בקולו החזק, עד שאחת הנשים, שהיתה חולה, באה לבקש ממנו להנמיך קולו כדי שתוכל לנוח. אולם, משה אפללו המשיך בסילסוליו במלוא גרונו בעוד האשה מחרפת ומגדפת אותו, לפי שחשב כי היא מחמיאה לו.
כל משך סילסולו המשיך להביט באשה הצורחת כנגדו, ופניו הפכו סמוקים כל־כך, עד שנדמה היה כי עיניו יוצאות מחוריהן. לפתע פרץ קילוח דם מעורפו של משה אפללו ושטף את הסובבים אותו. קמה צעקה גדולה ומשה נפל ומת.
השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית – חצר אחת בעיר פאס
24/02/20
תם ונשלם "השדה מן המדבר"—נהוראי מאיר שטרית