מאמרים ממקורות שונים


המקובל בלאראש……

כך קראו יושבי הגיטו בלאראש את רבי חיים אשריקי . והוא היה אחד מן הכוכבים הנוצצים בשמי הקבלה.המקובל מלאראש

ביום היה יושב כפוף בחדרו ועיין בספר הקבלה. אך בצאתו בערב מבית הכנסת. היה מהלך בקומה זקופה כפורץ את חומת הגיטו , יצא המקובל אל מרחב שדה שם ישב והעמיק את מבטו בשמי ליל. כחוזה בכוכבים לתת תקף לרזי רזים שהיו מתגלים לפניו. כשראה אותו ערבי, הרכין ראשו ביראת הכבוד. ידע שהיהודי יחיא נחשב בין " קדושי אללאה " . הרבה פעמים נאספו בשעה זו ערבים ברברים וביקשו ממנו סגולה לרפא חוליהם . הוא נענה להם בהביעו את הסגולה בחרוזים יפים בערבית. אף כתב להם את הקמיע לאור המדורה שהדליקו לפניו. והרבה פעמים הביאו לו אשכר מפרי אדמתם בפרט בימי החגים. 

רבי חיים אשריקי חי כל ימי חייו במעון צר ע'י בית המדרש שבו למד תורתו. מעולם לא היה קובל על דחקות פרנסתו. ומעולם לא רצה להיות נתמך מקופת תלמידי חכמים, להפך, אהבתו הייתה גדולה לבוא לעזרת יתומים עזובים. נדב וכן אסף נדבות, וכולם נתנו לו בעין יפה,  כי ידעו שהמקובל נאמן לתעודתו. כשהיה דורש בקבלה, רבו שומעיו. למודו היה מלא עיון ומושך את הלבבות. בשבת של חול המועד סוכות נאסף קהל גדול לשמוע דרשתו.

אשתו לא חסה על עמלה לדפק על פתחי נדיבים להענות לאלמנות גלמודות. וכן דאגה להשיא בתולות עניות.

בעזרת נשים עשירות מרבט וסאלה. שבאה בקשר אתן ע־י מכתביה מלארש, יסדה קרן סיוע לתכלית זאת. היא ידעה לכתב את מכתביה בערבית ובצרפתית,

חנה בת אמזלג היתה ידועה בקרב יהודי לאראש. הם אמרו, שהיא זכתה לכך כי אביה הרב יוסף אמזלג ברך אותה להיות אשת־חיל בקרב עמה.

וברכתו נתקימה. חנה אשריקי סבלה עם בעלה חיי עניות. ותמיד היתה שמחה בחלקה. ושמחה היתה בשני בניה שהאירו עיני חכמיס בתורתם ובחכמתם. היא התנחמה בהם כלפי מצבה הקשה. עיניה ראום מבוגרים בגופם ומי פותחים בשכלם.        

יושבי הגיטו היו אומרים לה תמיד: בניך עתידים להיות גדולי חכמי התורה. היא היתה בטוחה בזה: והתברכה בלבה שזכתה לבנים כאלה אשר יאירו עיני חכמים בתורתם,

ואין קץ לשמחתה. כשראתה אותם בראש־השנה עטופי טליתות ע״ אביהם מסיעים לו בהפלתו. ברגש השתפך לבו של המקובל בחזנותי. הפלתו היתה זכה וברורה. שהתרגש בה הקהל. בפרט חרד הקהל לקול שלשה השופרות שתקעו בהם האב והבנים.

ביום־כיפור עמדו ר' היים אשריקי ושני בניו ככהנים בעבודתם בתפלת סדר־העבודה. כל אחד שר מפיוטיה, כמקים אותם לתחיה. וכאילו הופיעו הכהנים בעצרה. כשהם כורעים ומשתחווים בשמעם אה השם יוצא מפי כהן גדול.

ועומד הקהל עטוף טלית ומכסה ראשו. ובשמעו את השם אל רחום וחנון ייצא מפי המקובל ומפי בניו בקדושה ובטהרה — מהר להשפיל ראשו בחרדת קדש וירעים בקולו אחריהם.

בנעילת־שער, עמדו האב ושני בניו להמליץ לפני החתימה על הקהל המתרגש. אין ערוך לתפלה לתאר אותה בשעה זו. איזה כח נשגב פועל להכות גלים כה סואנים בלבבות. בית־התפלה נראה ג״כ בשעה זז כפושט את צורתו הגשמית. כמקדש רוחני מרחף הוא לפני כל־נפש בצקון תפלתה, ופמליה של מעלה ושל ממה כעומדות יחד ומתחננות לנעילת שער לפני אל דר במ­רום, לבטל כל גזרה ולחתם אותה בחתימה טיבה.

לקול התקיעה שהתגבר משלשה שופרות. כסה הקהל את פניו בטלית. ומפיו התפרץ בקול רגש: ״לשנה הבאה בירושלים!״.

עיפים עזבו האב והבנים את בית־תפלתם ושמחים היו לראות את המתפללים עוזבים את בית־הכנסת בהוד קדושתו של יום כיפיר.

בליל הושענא רבה. חלם ר' חיים על אחד מגדולי משפחתו, הוא ראה לפניו את רבי אברהם אשריקי שנהרג על קדושת השם. בשעה זו החזיק בידו שלשה שופרות. אמר לו: קימת בני את המנהג הזה שהוא חשוב מאד בנעילת שער. שופרו של אברהם אבינו בעקדת יצחק, שופרו של משה במתן תורה ושופרו של אליהו לקבוץ גלויות — הם ממריאים בקולם בנעילת שער, להמליץ על ישראל. ובשלשת שופרות אלה בטלתי גזרת מלך בשר ודם. ואם זכיתי לבטל גזרה שבאה על אחי היהודים׳ אך גזרה היתה מן השמים לדינני למות מות קדושים. -רבי חיים גוזר אני עליך לא להטיח פלסתר כלפי יוצרך. אם יבוא אסון בביתך, התגבר בכח אמונתך והטה שכמך לסבל. עד יפקדך אלי הרוחות לחטותך בכנפי השכינה׳,

בבקר פעמה רוחו והרגיש מועקה איומה בלבו. אך לא הגיד את חלומו לאשתו. הוא לקח את לולבו וערבתו וימהר לבית הכנסת, גם אחרי הצהרים שב לבית־תפלתו, התיחד עם בוראו והתעמק בתורת רזי אל. הוא קרא בזהר כפושט את צורתו הגשמית נדמה א אז כפורח בעולם הנשמות. ונדמה לו כשומע רחש מפיהן המבשר רזים וסודות. וכל היום התבודד בביהמ״ד. פתאם הופיעה אשתו ופתחה את דלתי ארון־הקדש. לחישתה הגיעה לאוזניו, בשעה שה­יה שקוע בהרהורי־קדושה. הוא הרים את עיניי וירא את אשתו כורעת לפני ארון־הקדש ומת­מוגגת מדמעות באין הפוגות.

הוא לא זז ממקומו. לבו נבא לי ששעת הרת עולם נגעה קשה את ביתו.• ויתאמץ לא להפריע את צקון לבה, אף היא לא התקרבה אליו. כאילו שלא ראתה אותו. היא התאפקה ותצא מהר. ולא נשמעה עוד בכיתה.

אחדי מנחה חזר ר׳ חיים וישמע קול קורע לב עולה ממעונו. כאשר ראתה אוחו אשתו הבליגה על אסונה ונשתתקה.

״איה בני״ שאל ר׳ חיים את אשתו. .ה׳ פקד אותם וצוה להביאם אל עולם הנשמות. הן כך תמיד אמרה לי: במות בנים אחר יום הכפורים או לפני חג שמחת תורה מחויב כל אדם לקבל את הדין באהבה. ואם הדור לא ראוי בבנים כאלה. הם יהיו תמיד כמליצים טובים לעמם בכל דור ודור־ — כך דברה האם השכולה. ורבי חיים שאריקי עמד לפני אשתו כלפני קדוש עליון. ושניהם קראו: ה׳ נתן, ה׳ לקד, יהי שם ה׳ מבורך.

לא עברו ימיב רבים והמקובל נשאר גל­מוד במעונו הצר. על יד קברי שני בניו. מצאה אשתו הנאמנה ואמיצת־הלב את קברה.

הוא לא יכל להשאר בלאראש וישב בעיר סאלה. שם התבודד. -כי אמר: רעיה אהה נשארה לי בחיים והיא תלויני עד מותי. הקבלה וכחה הטמיר שיש בה יחזקו את רוחי ונפשי בגופי החלש מפגעי הזמן.

ספרו ״תורת־חיים״ חשוב בעמק ההגיון ביהדות הרוחנית ובמנהגיה המוסריים בחיי הא­דם, בספר הזה אסף הרבה מרעיונותיו בקבלה. ויש בו השקפות על חיי היהודי בגלותו הארוכה. בספרו «אש־דת " , דבריו חוצבים להבות אש. בקרב הקורא. הוא הואיל לבאר בו את תשיבות אמונה ישראל.

הוא כתב גם פיוטים על «מים חיים". כך קרא את ספר פיוטיו. והשם הזה הולם לו, כי בו נובעים מים חיים לשירת ישראל.

פיוט אחד מפיוטיו שר תמיד בחייו אחרי שהדליק את נר חנכה. ואותו שר הפעם האח­רונה בבית־הכנסת בסלסול קולו הנעים. כשהד­ליק שם את נר תנכה. את הפיוט הזה קרא בשם ספרו ״אש דתי.

האש יצאה מן הדה,

ושרפה אה אלילי יון.

 ממנה אחזו להבות

 במודיעין את הלבבות.

ב

לקדושת ה׳ את חרבו שת

 כהין חשמונאי כעומד עלי דוכן.

 בה דקר לב בליעל ובוגד.

שנגש להקריב חזיר עלי מוקד.

ג

 

אש דת פקדה נאמנים,

לצאת נגד אויב חלוצים,

כאשר תוקד עלי מזבח,

לקראה קרבן לריח ניחוח.

 ד

מתתיהו הכהן וחמשה בניו.

 כנוגה וחמשת כוכביו,

האירו ללוחמי דת דרכיהם.

להלחם ולנצח את אויביהם.

ה

 

אש דת תוקד תמיד עלי מזבח,

 במשכן ישורון ולהאמין במשיח.

אם בממשלתו קשים הימים.

 כחו עמו להשליט שלים בת עמים.

 ו

כחשמונאים לדת ולארץ.

כן ילחם הוא בעוז ומרץ.

מקדש־אל מגלותו יטהר,

 ושמונה ימי אורה לו ימהר.

את הפיוט הזה שר הפעם האחרונה בשנת תש"ט. אחד מקרוביו ר׳ שלמה קוינקה ספר לי, שבשנה הזאת היה המקובל שמח מאד. והוא אמר לו: חוזר אני אל העיר לאראש. הגיעה שעתי כמו בחיי לא להיות נפרד מהנאהבים והנעימים.

בלילה השמיני לחנכה מדליק שמונה אורות. ושר פיוטי בפנים מאירים בבית הכנסת. בפנים מאירים צנח לפני החנכיה, וקרא ברגש! שנה תש"ט, תביא שמועה טובה מארץ אבות.

יודעי ח״ן משתטחים בכל יום שני וחמישי על קברו של המקובל. ומרי נפש באים לשם לקבל קמיעות וסגולות.

האמונה התפשטה, בקרב ההמון. שבחיי המקובל הזה לא היו עקרות בלאראש. ובכל ימי חייו הארוכים לא קרו בקהלה מקרי גרושין. וכן מאמין הוא: שהברברים מוקירים אה זכרו של המקובל, וקוראים הם באהבה את פיוטיו שכתב בערבית על יחוד האל וחובת האדם.

סוף המאמר…..

דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב

דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב. אבל המצוקה זעקה מהשולחנות. משכורות רעב, חיילים שגרים בחדר מדרגות. הארץ הייתה בתנופת פיתוח של אחרי מבצע קדש, אבל ואדי סאליב נשאר מאחור. דווקא בוועידת מפא"י נולדה מנהיגותו של בן הרוש, בין כל הויצ'ים והברקוביצ'ים, נולד מנהיג מזן אחר.

אברהם אלקיים – היכן נולד שבתאי צבי ?

אברהם אלקיים – היכן נולד שבתאי צבי ?

פעמים 120קיץ תשס"טשבתאי צבי - הבית

 

דרכם של משיחים, נביאים וצדיקים בשעה שמסתלקים מהעולם, מסתלקים הם לפחות משני אתרים בעת ובעונה אחת; מה בהסתלקותם מהעולם כך, ביציאתם מרחם אמם על אחת כמה וכמה. וכך מצינו למשל ששני אתרים טוענים לכתר מקום הולדתו של הומרוס, משוררן העיוור האגדי של ה׳איליאדה׳ וה׳אודיסאה׳ – האי כיוס(Chios), וסמירנה, לימים איזמיר, שבאסיה הקטנה.

מחלוקת מעין זו עלתה בגורלו של משיח אלוהי יעקב וישראל, שבתי צבי (1676-1626), שכונה בפי המאמינים בו ׳האהוב׳, ובפי יהודי איזמיר דוברי הלדינו הוא מכונה עד היום ׳שבתי צבי מזל באשו׳(מזלו ביש) או באופן חריף יותר ׳קה אל גוארקו קה סה לו יבה׳(שהשטן ייקח אותו). שבתי צבי התבקש בישיבה דרקיעא בנעילת יום הכיפורים שנת תל״ז(17 בספטמבר 1676).

הערת המחבר : שלום העיר כי בשנים האחרונות נהגו לכנות את שבתי צבי בחוג המאמינים האינטימי ׳האהוב׳ סתם. הוא הוסיף וכתב כי הכינוי 'האהוב' היה מצוי מאוד בקרב הנוצרים הקדומים לישו הנוצרי. ראו: שלום, שבתי צבי, ב, עמי 760. אוסיף על דבריו ואומר כי בשירת האהבה המיסטית הצופית נהוג לכנות את האל בשם 'האהוב׳ ואת הנביא מחמד בשם ׳הנאהב׳. ואולי בכינוי זה יש רמז לאמננה באלוהותו של שבתי צבי. במאמר זה אייחד את הכינוי ׳האהוב׳ לשבתי צבי בלבד.

היכן הסתלק, או שמא מוטב לומר התעלם, שבתי צבי? נחלקו גדולי החוקרים בסוגיה זו: יצחק בן־צבי סבר כי המשיח התעלם לבית עולמו מהעיר ביראט  (Berat) אשר באלבניה; ואילו גרשם שלום, הביוגרף הדגול מרבבה של שבתי צבי, חלק עליו וסבר כי במונטנגרו (Montenegro) התעלם האהוב לבית עולמו, מהמבצר השוכן בדולצ׳יניו (Dulcigno)  בשם האיטלקי, או בשם התורכי אולכון(Ülgün)  ובפי המאמינים – אלקום. מאיר בניהו שקל בשנית על כפות המאזניים את כל הראיות בסוגיה זו אך לא הכריע בדבר, ועד עכשיו המאזניים מעוין; יוסף ינון-פנטון ערך מסע אישי אל קברו של משיח ישמעאל וסבר להביא ראיות מכריעות כדי לאשש סופית את קביעתו של שלום כי המשיח אכן קבור בדולצ׳יניו.

אמנם נחלקו החוקרים ביניהם, אך אני עצמי אין לי כל קושי לטעון ששבתי צבי הסתלק משני מקומות, גם מדולצ׳יניו וגם מביראט, בעת ובעונה אחת. אמנם יודע אני כי להולכים בתמים לפי חוק השלישי הנמנע מבית מדרשו של אריסטו – ׳כל דבר מן ההכרח שיהא או שלא יהא׳ – קשים דבריי, כי מצייתים הם בניתוחם, בלי משים או אולי במשים, לכללי הלוגוס האריסטוטלי, למה שמכונה בניסוחו של ברטרנד ראסל שלושת ׳חוקי המחשבה׳:

 (א) חוק הזהות: ׳כל שהוא – הוא׳;

(ב) חוק הסתירה: ׳שום דבר אינו יכול גם להיות וגם לא להיות׳;

 (ג) חוק השלישי הנמנע: ׳כל דבר מן ההכרח שיהא או שלא יהא׳.

ביסוד מחקריהם עומדת אפוא ההנחה כי רק ממקום אחד ויחיד הסתלק האהוב, וכל מחלוקתם היא מהיכן: זה אומר ככה, וזה אומר ככה.

אני עצמי הולך בעקבות חשיבתו הגרמטולוגית של הפילוסוף היהודי־הצרפתי זיק דרידה. לפי שיטת הדקונסטרוקצייה מבית מדרשו של דרידה, פרדוקסים, סתירות ואפוריזמים הם המנוע הפרשני המרכזי בהבנת החשיבה האנושית. על כן אין בדעתי לסלק את הסתירות או הפרדוקסים, או להסתפק באי הכרעה בסוגיה העומדת על הפרק, אלא גדולה מזו אני מבקש – לאמץ את הקביעה ששתי התזות הסותרות מתקיימות בעת ובעונה אחת. לשון אחר, החוק השלישי הנמנע אינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ומכאן מקובל עליי כי המשיח הסתלק משני המקומות גם יחד בעת ובעונה אחת.

שבתי צבי נולד בק״ק איזמיר יע״א

והיכן נולד שבתי צבי ? לכאורה קלים הדברים ופשוטים. שלום קבע כי שבתי צבי נולד, כמוהו כהומרוס, בעיר איזמיר.״ הוא הסתמך בין היתר על הכומר הקלוויניסטי ההולנדי תומס קונן, שהגיע לאיזמיר בשנת 1662 כומר זה כתב בכרוניקה שלו על פרשת שבתי צבי, שהיא לדעת ההיסטוריון יוסף קפלן ׳מהימנה הרבה יותר מכל הכרוניקות שנכתבו בידי מחברים נוצרים ששהו בלבאנט באותם ימים,  כי שבתי צבי הוא ׳בנו של יהודי ממוריאה (Morea) אשר ישב בשעתו באיזמיר… ונוסף על ילדים אחרים הוליד גם את גיבור ישראל זה וקרא שמו שבתי צבי׳.

גם ר׳ ליב בן עוזר, שמש הקהילה האשכנזית של אמסטרדם, בן דורו של שבתי צבי, כתב, בשנים תע״א-תע״ח (1718-1711), את סיפור מעשה שבתי צבי, ׳בשרייבונג פון שבתי צבי׳. וכך כתב: ׳תחילה נכתוב מהיכן בא שבתי צבי ואיך התרחש כל זה: שבתי צבי זה נולד בשנת שפ״ד לאלף הששי בטוריקה בק״ק איזמיר הקרויה גם בשם שמירנא. אביו מרדכי צבי ממדינת מוריאה היה סוחר בתרנגולות וביצים ולאחר זמן נעשה סרסור לסוחרים בכל מיני סחורות׳.

אך לא נחה דעתי עד שערכתי מסע אישי לביתו של שבתי צבי באיזמיר, המכונה בלדינו בפי המאמינים קורטיג׳ו דה שבתי צבי. ביוני שנת 1996 התפרסמה במגזין התורכי ׳אטלס׳ כתבה ובה נאמר כי בביתו של שבתי צבי באיזמיר פועל בית חרושת לנעליים. רעד אחזני וצער גדול מילא את לבי למקרא הכתבה על שפלות מצבו של בית המשיח ועוררני לפעילות נמרצת למען הצל את ביתו של שבתי צבי.

ובכן היכן נמצא ביתו של שבתי צבי? בית זה נמצא, לפי עדויות שאספתי באותה נסיעה מפי מאמינים שבתאים באסתאנבול ומפי זקני איזמיר, בג׳ודריה (שכונת היהודים) שבמרכז העיר, סמוך לאגורה (Agora)  היוונית־הרומית, שהייתה בשימוש עד התקופה הביזנטית, ברחוב מסרליק באשי  Mesarlik Basi מול בית הכנסת ׳ביקור חולים׳. עמיתי ההיסטוריון ג׳נגיז שישמן ציין במאמר שכתב לאחרונה, בסיוע המאמין הנאמן ב׳ קפאנג׳י, כי בית זה היה מקום הולדתו של המשיח ועמד על הפעילות השבתאית שהתקיימה בו עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים. מן הראוי לציין כי רק לאחרונה נשאו מאמצינו פרי, ובין היתר בסיוע השגריר התורכי בארץ סרה אימת הבולדוזרים מהריסת בית הולדתו של שבתי צבי, וזכינו לכך שעיריית איזמיר גמרה אומר בשנת 2009 לשמר את בית הולדתו המשיח.

כללו של דבר, על סמך כל העדויות הקיימות העומדות לעיני החוקרים, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ניתן לומר במידה רבה של ודאות כי מרדכי צבי, אביו של שבתי, הגיע לאיזמיר ממוריאה, כלומר מחצי האי הפלופונסי, כנראה מהעיר פטרס (Patras) כפי ששיער שלום, ששם הייתה הגדולה שבקהילות היהודים בפלופונסוס. מעיר זו היגר לעיר איזמיר, בירת הים האגאי, ובה נולד, כנראה בשנת 1626, משיח אלוהי יעקב וישראל שבתי צבי.

שבתי צבי נולד בק"ק תירֶה יע״א – אברהם אלקיים

שבתי צבי נולד בק"ק תירֶה יע״א

אברהם אלקיים – פעמים 120

שבתאי צבי - הבית

ואולם האומנם כה פשוטים הדברים? האומנם נולד שבתי צבי רק בעיר איזמיר? תוך כדי עיסוקי בהצלת ביתו הולדתו של שבתי צבי התעורר בלבי ספק האם באמת נולד בבית זה המשיח.

וזאת לדעת כי השבתאות הפכה לאחר המרתו של שבתי צבי לאסלאם מתנועה שהקיפה בשיאה את עם ישראל רובו ככולו לכת דתית־מיסטית־ משיחית שמאמיניה נפוצו לשלוש דתות.

א. השבתאים שנשארו ביהדותם, ושהלכו בדרכו של הנביא השבתאי ר׳ אברהם נתן בנימין אשכנזי (1680-1644), המכונה נתן העזתי, הנביא, האידאולוג והתאולוג של התנועה השבתאית. הנביא דרש ממאמיניו שלא להמיר את דתם בעקבות האהוב, וכך הניח את היסודות לזרם שבתאי משיחי ככת בתוך היהדות. בזרם זה של המאמינים שלא המירו ניתן למנות אף את האידאולוג, המיסטיקן־הפילוםוף והמאמין מהאנוסים אברהם מיכאל קרדוזו (1706-1627). אף כי כוותיה ולא מטעמי – הנמקתו שלא להמיר את הדת בעקבות האהוב הייתה שונה מזו של נתן הנביא.

ב. השבתאים שהמירו לאסלאם, והמכונים בפי עצמם מאמינים, או ביתר דיוק לוס מאמיניקוס בלדינו. בפי שונאיהם, ובעקבותיהם אף בפי מקצת החוקרים, מכונים הם בתורכית בשם הגנאי דונמֶה. הללו נחלקים לשלושה קהלים:

  1. קהל היעקוביים (יָאקוּבִּילָר), שנקרא כך על שם מייסדו יעקב קירידו (׳האהוב׳); קהל זה נודע גם בכינוי התורכי תַרְבּוּשְלָר (בעלי התרבוש), ובתקופה מאוחרת נקרא חַמְדִי־בֵּיילָר, על שם אחד ממנהיגיו.
  2. קהל הקָרָהָקַשְלָר, שכונה גם חוֹניוֹסוֹס או אוֹנְיוֹלְלוָּלר(כלומר בעלי עשר הדרכים, ובפי יריביהם: בעלי עשר התחבולות). הללו פרשו בשנת 1700 מקהל היעקוביים והם מאמינים במשיחיותו של ברוכיה רוּסו, שהנהיג את הפורשים.
  3. קהל הקַפָּנְגִ׳ילָר (בן־צבי שיער כי נקראו כך על שם השכונה הסמוכה קַפָּאן). כינוי אחר היה איזמירליס, על שם איזמיר, עיר הולדתו של שבתי צבי, או אברהים אַעָ׳אלָאלָר, על שם אחד ממנהיגיהם, או פָּאפּוּלָאר (הזקנים) – כינוי לוותיקים שחזרו אל תורת שבתי צבי המקורית. קהל זה התפלג מקהל הקרהקשלר בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה.

ג. השבתאים שהמירו דתם לנצרות, והמכונים פרנקיסטים, על שם מייסדם יעקב פרנק (1790-1726).

בשנים האחרונות חוקר אני את עולמם ההגותי והתרבותי של השבתאים שהמירו דתם לאסלאם. עד עתה זכיתי להיפגש רק עם מאמינים שהמירו דתם לאסלאם, מקהל הקפנג׳ילר או מקהל הקרהקשלר או מקהל היאקובילר. ואולם רק לאחרונה זיכני האל ברחמיו הרבים להיפגש, בסיוע המאמינים הנאמנים א׳ יאקובילר מקהל היעקוביים וב׳ קפאנג׳י מקהל הקפנג׳ילר, עם צאצא לאחת ממשפחות המאמינים שלא המירו דתם לאסלאם.

ובכן שמחתי שמחה גדולה לפגוש פנים אל פנים נצר למשפחת מאמינים שלא המירה דתה לאסלאם. פגשתיו באחד מבתי הקפה של העיר רבת היופי אסתאנבול. הלכתי לפגישה חשובה זו מלווה בחברי ב׳ קפאנג׳י. והנה נתגלה לפניי בחור צעיר ויפה עיניים בשנות העשרים לחייו אשר ביקש ממני להישאר בעילום שמו התורכי, ולכן אכנהו רק בשמו העברי, ובקיצור יהא שמו חיים ק׳. חיים הוא בן למשפחה אשכנזית, אמו מסקסוניה, ואילו אביו ממוצא מעורב, אשכנזי וספרדי. הם משתייכים למשפחות המאמינים שנותרו ממש עד הדור האחרון ב׳מגדל עוז׳, הלא היא גליפולי. קורותיה של הקהילה השבתאית בגליפולי אחר ההמרה כמעט לא נחקרו, ועל דבר קיומה של קהילת מאמינים שבתאים שלא המירו בגליפולי עד ימינו אלה נודע לי לראשונה מפיו.

בשיחה עמו שאלתיו בענייני אמונות ודעות ככל אשר שמע מפי הוריו וחבריהם המאמינים. בין היתר שאלתיו אם לפי המסורת שיש בידו שבתי צבי נולד בעיר איזמיר. לשמע הדברים אמר לי חיים ק׳ כי לפי המסורת של משפחתו שבתי צבי לא נולד באיזמיר כלל ועיקר. שאלתיו היכן נולד, אישתיק ולא אמר לי ולא מידי. שאלתיו אם נולד סמוך לאיזמיר או שמא עוד קודם לכן בחצי האי הפלופונסי. ענה באי רצון: סמוך לאיזמיר. לא הרפיתי ממנו ושאלתיו: האם נולד בעיירה תירה (Tire) ? ואז אורו עיניו וחייך מלוא פניו. לבסוף נתרצה לי ואישר כי לפי המסורת שקיבל ממשפחתו אכן נולד האהוב בעיירה תירה. עוד הוסיף ואמר כי משפחה שבתאית שומרת על ביתו של שבתי צבי בתירה עד היום. ולעניין גילוי מיקומו המדויק של בית הולדתו של האהוב בתירה עוד חזון למועד.

אברהם אלקיים – היכן נולד שבתאי צבי ?

שבתאי צבי - הבית

פעמים 120

קודם עלייתה של איזמיר, באמצע המאה השבע עשרה, והפיכתה לעיר נמל חשובה ולעיר מסחר בין לאומית, התיישבו גולי ספרד בעיירות נידחות ומרוחקות בתוככי אנטוליה, שהיו על דרך המשי, בנתיבי שיירות ובדרכי מסחר. בין אותן עיירות שכוחות אל ניתן למנות את אמסיה, מניסה, קושדסי ותירה. עם התנוונות דרך המשי ועלייתה של איזמיר חלו בקהילות היהודיות הללו תמורות דמוגרפיות והן איבדו חלק גדול מחבריהן, ובעקבות מלחמת יוון-תורכיה (1922-1919) התחסלו הקהילות הקטנות כליל, וביניהן העיירה תירה. מן הראוי לציין כי יהודי העיירה תירה(Tiryah) נודעו בחוזק אמונתם עד הדור האחרון. יהודי איזמיר, כפי ששח לי המשורר והסופר שלמה אביו, ראו בהם מי שמקפידים במצווה קלה כבחמורה. הם כינו אותם בשם צופו(Siifii), הנגזר מהשם צופי(Sufi), אבל לא במשמעות של מי שהצטרף לאחד המסדרים המיסטיים הצופיים, אלא כמטפורה למי שמחמיר בקיום תורה ומצוות.

למסורת כי מרדכי צבי בא בראשונה לתירה, ושבה נולד שבתי צבי, יש השלכות חשובות על הבנת את ראשיתו של שבתי צבי ועל הבנת מאורעות חשובים בעיר איזמיר בעת גאות התנועה השבתאית, במחצית השנייה של המאה השבע עשרה. אברר להלן שלוש סוגיות הנעוצות בהבנת ראשיתו של שבתי צבי.

סוגיה ראשונה היא היכן התפלל שבתי צבי בילדותו. שלום אמר כי ׳לצערנו אין אנו יודעים לאיזה ״קהל״ הצטרף מרדכי צבי׳ באיזמיר. ההיסטוריון יעקב ברנאי חקר בדקדקנות את קהלי איזמיר במאה השבע עשרה ומנה את הקהלים הבאים: ק״ק באקיש, ק״ק נווה שלום, ק״ק פורטוגל, ק״ק פינטו, ק״ק אלגאזי, ק״ק גברת וק״ק אורחים. הוא אף בירר את ייחודו של ק״ק פינטו ועמד על כך שחלק מבני משפחת פינטו היו קשורים לתנועה השבתאית, ושגם לאחר המרתו של המשיח המשיך קהל זה להיות מוקד לפעילות השבתאים שבעיר. אחד מראשי המשפחה, ר׳ אפרים פינטו, בא לאיזמיר מן העיירה תירה, וברנאי שיער כי מקורה של משפחת פינטו בתירה. האם ק״ק פינטו הייתה מקום התפילה של משפחות שהיגרו מתירה לאיזמיר? האם ניתן לשער כי מרדכי צבי, שגם הוא בא מתירה, הצטרף לק״ק פינטו? האם שבתי צבי עצמו, לאחר עקירת משפחתו לאיזמיר, התפלל בילדותו בק״ק פינטו? אין זה בלתי אפשרי.

סוגיה שנייה נוגעת למעמדה הכלכלי של משפחת צבי. ניתן עתה לשער כי התבססותה הכלכלית של משפחת צבי באיזמיר הייתה מודרגת. אולי התיאורים של מעמדה הנחות של המשפחה, כי ׳בעד נעלים היה מסתפק ואמו יצאנית היתה לבקש טרפה׳, רומזים לקשייה הכלכלים בראשית דרכה בעיירה תירה, אם כי אין לפסול אותם לאלתר כבדותות של מתנגדי השבתאית. בינתיים הפך מרדכי צבי לסוחר עופות וביצים, ומשהיגר לאיזמיר היה לסוכן של כמה סוחרים אנגלים.

סוגיה שלישית נוגעת למאבק בין ר׳ חיים בנבנשתי ובין ר׳ אהרן לפפא. דומה כי למסורת בדבר תירה משמעות גם להבנת הקשר שבין שבתי צבי לר׳ חיים בנבנשתי, בעל החיבור ׳הכנסת הגדולה׳. ברנאי דן במאבק החריף שהתנהל בין הרבנים הגדולים של איזמיר, בין ר׳ אהרן לפפא ובין ר׳ חיים בנבנשתי, באותם ימים סוערים שבהם חזר שבתי צבי כמשיח לאיזמיר בשנת 5 6.16 ר׳ חיים בנבנשתי נתמנה לרבה של תירה בשנת 1643 ושימש בתפקיד עד שנת 1655, ורק בשנת 1658 השתקע באיזמיר, ובשנת 1662 מונה לאחד משני הרבנים הראשיים של העיר. ר׳ חיים בנבנשתי הצטרף למחנה המאמינים בעיר, ושבתי צבי גמל לו בכך שמינה אותו לרב יחיד בקהילה והדיח את ר׳ אהרן לפפא, שותפו לרבנות העיר. ניתן עתה לחזק את השערתו של ברנאי שר׳ חיים בנבנשתי הכיר את משפחתו של שבתי צבי ולומר כי ייתכן שלמשפחות צבי ובנבנשתי היה קשר עמוק עוד קודם עקירתן לאיזמיר, עוד בימי שבתן בעיירה תירה.

סיכום

פעמים אין תחליף למסורת ההיסטוריה שבעל־פה (Oral history). חשובה היא עבודת השדה וקשה היא, אבל אין אתה בן חורין להיבטל ממנה, להציל עדויות יקרות מפז מפי המאמינים. ושוברה בצדה, שזכינו לשמוע עדות מאלפת מפי בן לאחת ממשפחות המאמינים שלא המירו דתם לאסלאם, על מקום הולדתו של שבתי צבי הלא הוא בקהילה יהודית הקטנה ונידחת בעיירה שכוחת אל בשם תירה הסמוכה לאיזמיר.

אכלול הדברים ואומר כי אם דרכם של משיחים להיוולד בשני אתרים בעת ובעונה אחת, הרי דרך כוכבו של האהוב שנולד פעמיים: פעם בעיר ואם בישראל, הלוא היא איזמיר, בירת הים האגאי, ופעם בתירה, עיירה קטנה ונידחת באנטוליה

Les Juifs du Touats … et … C’était au Mali Par Bernard CH

Les Juifs du Touats … et … C’était au Mali
Par Bernard CHTOUAT
Après le massacre de 400 000 juifs par les romains en Cyrénaïque, les rescapés traversent le Sahara et s'installent dans les oasis … leur empire va durer près de 1 300 ans … aujourd'hui on peut retracer leur histoire
Dans le sud Saharien a existé pendant des centaines d'années un Empire juif, l'Empire Juif du Touat, un Empire sans empereur, ni vie civique, un Empire confectionné par plusieurs villes confédérées établies dans les grandes palmeraies.
Ces juifs, en quête de paix et de repos, après les massacres perpétués par les troupes romaines en Cyrénaïque se sont installés dans des Oasis, lieux de rencontre des caravaniers qui traversent le désert du Nord au sud, de l’est à l’Ouest, lieux privilégiés pour les Marchés, lieux où l’on échange, on vend, on achète, des lieux devenus prospères.
Ces hommes construisent des systèmes d’irrigation sophistiqués les Foggaras, ils creusent des puits. Des le second siècle, les juifs introduisent et domestiquent le dromadaire venu d’Orient, c’est une révolution.
L'ancien empire du GHANA, a été fondé par des hommes blancs (Tarikh es Soudane) vers l'an 300. Or, selon M. Delafosse, ces rois blancs auraient été des Juifs chassés par les persécutions romaines de Cyrénaïque, vers 118. et qui auraient transité par l’Empire du Touat.
Ils venaient en effet de l’Empire du Touat situé au sud du Sahara à la lisère du Mali, du Niger et du Sud de l’Algérie.
La Reine des [Touaregs] Tin-Hinan issue de tribus juives du sud marocain était très proche de cet Empire.
Petit à petit ils se sont mélangé aux autochtones, aux esclaves venus du Sud, Ils ont accueilli les voyageurs, les ont abrité, ont aussi accueilli les premiers musulmans au VIIIème siècle, surpris eux aussi de rencontrer dans un milieu si lointain, entre les fleuves Sénégal et Niger le peuple du Livre et la Torah. Deux géographes arabes en témoignent, il s’agit d’El Bakri et d’Al Idrissi.

Tin Hinan est le nom donné à l'ancêtre originelle des Touaregs nobles du Hoggar. Il s'agit d'une femme que l'on connait aujourd'hui à travers la tradition orale touarègue qui la décrit comme « une femme irrésistiblement belle, grande, au visage sans défaut, au teint lumineux, aux yeux immenses et ardents, au nez fin, l’ensemble évoquant à la fois la beauté et l’autorité ». Son nom veut dire en tamachek, « elle qui se déplace » ou « ou celle qui vient de loin »
Le récit de Eldad le Danite, fait état de leur présence, il rentre à Kairouan en 892 et évoque la présence de l’Empire Juif du Touat.
Les invités et réfugiés deviennent nombreux dans l’Empire et leur présence pressante fait que les juifs devenus minoritaires perdent le pouvoir au profit des musulmans, puis, des communautés entières de juifs sont massacrées, on parle de la destruction et de l’écrasement des juifs de Tamentit et de Gourara.
« Les Indigènes racontent encore aujourd'hui que les ksours de Tamentit furent créés par les Juifs l’année de l’éléphant. C’est ainsi que les Arabes désignent l’année au cours de laquelle eut lieu l’expédition qu’Abraha, prince éthiopien, entreprit contre la Mecque pour renverser la Kaaba ; Abraha montait un éléphant blanc.»
Puis ce fut la découverte de la pierre tombale gravée en hébreu en 1329, en hommage à Mona, fille de Amran par E.F. Gautier en 1903 à Ghormali
Une lettre datée de 1235, trouvée dans la Guenizah du Caire (Lettre d’Is’haq ben Ibrahim al Touaty) fait état de l'intense commerce caravanier qui transite par le Touat, entre Marrakech (safran, lingots d’argent et l’or africain …) et Fustat (Le Caire : perles, des foulards et des tapis d’Orient …
La Stèle de Mimoun ben Shmouel, ben Braham, ben Kouby gravée en hébreu en 1390, a été découverte à Tamentit, elle confirme l’existence, au XIV° siècle, de rabbins érudits et de spécialistes en lithographie.
On assiste à la fin de cet Empire en 1492 incroyable coïncidence avec le sort des juifs d’Espagne. Sous la menace, les juifs se convertissent en masse à l’Islam triomphant, d’autres juifs s’exilent vers le sud, jusqu’au Ghana.
Vers 1496, Mahmoud Kati signale la présence des "Banou Israël" près du lac Fati, dans la région de la boucle du Niger, et précisément à Tendirma, là, vivaient à la fin du XV° siècle des Juifs, qui s'étaient rendus célèbres par leurs techniques d’irrigation qui permettait la culture de fruits et de légumes en milieu hostile.
En 1500, à Gao, l'Askia Mohamed Touré, à la demande du Cheikh Abd el Krim El Meghili, appelé le bourreau des Juifs du Touat, fit arrêter tous les Juifs qui vivaient sur ce territoire; El Meghili voulait venger sur eux la mort de son fils " Comme toujours, on désigne les juifs comme comploteurs. Depuis les juifs de Gao se sont réfugiés dans la clandestinité.
– Valentim Fernandes, raconte à son retour au Portugal sa rencontre avec ces Juifs au XVI° siècle à Oualata,
– L’anglais Mungo Park, se rend vers 1795 à Tombouctou, puis à Sansanding ; il se trouve en présence de quelques juifs qui étaient vêtus et priaient " comme des Musulmans.
Vers 1865, le rabbin Mardochée Aby Serour longe le cours du fleuve Niger, et rencontre des personnes qui lui avouent " Nous sommes des Juifs et nos ancêtres étaient originaires de Tamentit." C'étaient les fameux Daggatoun. Or, ces gens vivaient parmi les Touaregs aouillimidens qui occupent tout le territoire situé au nord du fleuve, de Tombouctou entre l'Adrar et l'Aïr.
Henri Lhôte confirme certains renseignements donnés par Mardochée quand il a affirmé que les Touareg avaient razzié des Juifs du Touat, et en particulier des forgerons; ce qui peut expliquer, d'après lui, l'existence de patronymes tels les Ida Houssaq les fils d'Isaac, les Enaden…
Enfin,Théodore Monod a remarqué dans ses nombreux périples l’existence concordants du symbole de la Magen David (ou Sceau de Salomon) placé au-dessus d'une porte à Ouadane, celle d’une pierre gravée en hébreu à Ghormali.
Des ethnologues font état de la présence de Banou Israël littéralement, les Fils d'Israël à Tendirma, ces derniers ont visité les restes d’un cimetière juif., ils rencontrent des "Al Ihudi", des "Al Kuhin" probablement des Cohen
Seules les vieilles grand mères font état de la présence de juifs dans leurs ascendances, Cinq siècles ont passé, mais cette Mémoire est difficile à effacer.
Il est intéressant d’observer le retour qu’effectuent depuis quarante ans les ingénieurs et les coopérants israéliens dans ces pays, Israël est présent dans l’aide contre la désertification la recherche agronomique, le traitement de l’eau et l’optimisation des ressources. Ce retour n’est probablement pas du au hasard.
Des noms comme Touati, Touitou, Abani, Gourari, Tamesti, Ettouati, Chaouat, Zenati rappellent au sein de la communauté juive l’existence de cet Empire aujourd’hui disparu. On retrouve d'autres patronymes d'origine berbère : Aboukrat – Aflalo (de la tribu des Aït AFELLA) – Auday, Aouday (en berbère: « Juif ») – Azaguri, Zagouri (de Zagora, ville du Dra’) – Azancot (en berbère: « gazelle ») – Bahloul, de la tribu des BAHLOULA – Branes – Médioni (de la tribu des MEDIOUNA, Kahinou, Amran, Ichou, Mimoun etc..…
Et ce que la mémoire ne peut aussi effacer, un chant populaire d’Ahellil (hallelouia)en usage chez les Berbères zénètes du Gourara, qui évoque la destruction (en 587 av. JC ) du Temple de Salomon : il chante la gloire de Salamo (Salomon).
Bibliographie :
Eldad le Danite « Juifs en Afrique » 880 Kairouan El Bakri « Le Royame du Ghana et les Juifs en Afrique occidentale »Al Idrissi évoque, sur le «Territoire des Lamlam deux villes.. Mallal etDaw » 1160Mahmoud Kati Empire du GhanaValentim Fernandes Imprimeur à Lisbonne publie « Description de l’Afrique Occidentale ».Mungo Park « Voyage à l’intérieur de l’Afrique » 1795André Chouraqui « Les Juifs d’Afrique du Nord » PUF 1952Théodore Monod « Voyage dans le Désert » 1980Jacob Oliel « Géophysique au Sahara » « Les Juifs du Sahara » CNRS 1994Maurice Delafosse : Les civilisations négro-africaines Stock – Paris 1924
Discographie communiquée par M. Jacob Oliel: Ahellil vient de l’hébreu "hallélouïa" (glorification) Mouloud Mammeri, L’Ahellil du Gourara, 1985 et disque 3 C 064 – 18079 M (EMI-UNESCO collection)
Remerciements à Monsieur Jacob Oliel qui a fait un travail de recherche sans précédant sur l'histoire de cet Empire.
Pour ne pas effacer l’Histoire
Car comme pour la Tunisie … Rien de tout ce qui est écrit ci-dessus ne figure dans les livres d’Histoire ni dans les musées, aucune trace à l 'Unesco qui pourtant a fourni un très gros travail sur le Sud Sahara … Luttons contre tous les négationnismes !

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייהאלגיריה

מיכאל אביטבול

פעמים – מספר 2 – 1979

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

  1. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה

הציונות המדינית חדרה לצפון־אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד׳׳ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין (אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן..

באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד׳׳ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בן־סימון־דונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפון־אפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp

הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש׳׳בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוערמקומית:

" יוזמתך להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו ".

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת.

בניגוד (         ) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (  ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש״ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אבל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון״ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) וכבדה (״בני ציון״).

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

פעמים 2

המאמר מבוא מתוך חוברת " פעמים " מספר 2 

קיץ תשל"ט – 1979

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״.

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד(——-     )דורש בחזקה (——  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״.

הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון־אפריקה. במוגארור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סידרו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״.

אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו״יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה ׳בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״."

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים(א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.,

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

פעמים 2

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון־אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות: בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציון״. כמארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (—————–                                    ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.

בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (           ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:

            מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים( ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה      .

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל.

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפון־אפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…

שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.(   ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.

מר ולנסי והחברים האחרים שיחתם והטפתם לציונות יום יום לה נודעים המה למדי.

לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים בצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״. או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורוח על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו"ר ״אהבת ציון״ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני     

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה מיכאל אביטבול

פעמים 2

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי״ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי־ הספר של האליאנס בתוניס:

כי׳׳ח, את חייבת למות. (     ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

  1. המצב בין שתי מלחמות־העולם

הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן־רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון־אפריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית־משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.

במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית — כחברת עץ החיים, במכנאס — קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג׳דה וקאזאבלאנקה. לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד״ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג׳יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל־עראיש(Larache)  הוקמה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן־רמו. במכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור, ד״ר מאקס נורדאו״ היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו — אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.

בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לאיץ־ישראל. ב־1920 אף מבקש יו״ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח־עלייה למארוקו. ״חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם״.

במוגאדור, הצליח יו״ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות־כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ־ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על־ידי המוסדות הציוניים. אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: ״הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ־ישראל] מזיקים לנו מאד״ — דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.

באלג׳יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.

משנת 1920 פעלה באלג׳יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste  Algérienne, שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג׳ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה :

          העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי אלג׳יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת — אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (       ) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה

מיכאל אביטבול

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קק־היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.

בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.

ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה  1 La Voix Juive״Le Réveil Juif.

לינק לעיתון La voix juive  – http://archive.diarna.org/site/detail/public/556/

Le Réveil Juif. –
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI/?action=tab&tab=browse&pub=LRVJUF&_ga=2.187175080.125034442.1536998471-42838518.1486320182#panel=browse

 

ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס., לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.

בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.

בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:

על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי״ח        .

מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:

כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.

כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.

יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1) הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.

חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.

2) ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב־1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.

3) ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.

4) לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו (בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית (או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

מרוקו רודפת את יהודיה-יצחק בצלאל-למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961

מאמרו של יצחק בצלאל, לימים ד"ר יצחק בצלאל, מייסד רבעון "פעמים" , עורך מוסף ספרות של עיתון דבר.מאמרים רבים בנושא "חקר יהדות המזרח, כאשר ספרו " נולדתם כציונים, מהווה מסמך רב חשיבות, שם הספר לקוח מדבריו של נחום סוקולוב : "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים".  המאמר מה-20 בינואר 1961 סוקר את מצבם של יהודי מרוקו הנתונים בין התושבים המתונים לקיצונים שביניהם היו שקראו להשמיד את ישראל. מרוקו עצמה כמדינה, מצבה עדין ביותר כאשר מצד אחד רצונה העז להשתייך לעולם הערבי תחת חסותה של מצרים, אז בשיא תפארתה וגדולתה לבין הרצון, להצטייר כמדינה ערבית מתונה שנוהגת בנתיניה היהודים בצורה נאותה ושווה….
מרוקו רודפת את יהודיה

יצחק בצלאל

למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961

טביעת הספינה"פיסצס" ליד חופי מורו-נואבו, כשעליה 43 מעפילים יהודיים, חשפה לעיני העולם שני צדדים של הטרגדיה היהודית במרוקו: את גבורת הטובעים, אשר גזירות השלטונות של ראבאט לא עצרו בעדם מלחתור בדרך לא דרך לחוף מבטחים, ואת מצוקת הנשארים-קיבוץ יהודי של כ-200 אלף נפש, השרויים באפילה, משוללי זכויות ומחוסרי הגנה מפני הגל האנטי יהודי העובר על ארץ זו.

עתונות העולם, ובעקבותיה כמה פרשנים בישראל, הסמיכו את הרדיפות נגד היהודים במארוקו לביקורו של נאצר בארץ זו ורצונה של ממשלת ראבאט לזכות בתמיכה מדינית של "האח הגדול" ממצריים בתביעותיה המדיניות, כגון סיפוח מאוריטניה למארוקו.

ביקורו של נאצר הביא אמנם להגברת הרדיפות על יהודי מארוקו, אולם קולר זה אין לתלות ברודן המצרי בלבד.

הרדיפות האחרונות, אף כי מוסיפות הן גון מיוחד, לפעמים אבסורדי בקנאותו, אין בהן משום חידוש מהותי במדיניות השלטונות של מארוקו או באיבת ההמון כלפי היהודים. העתונים הצרפתיים והבריטיים מספרים, כי יהודים שלבשו בגדים בצבעי כחול לבן נעצרו ותלמידי בי"ס דתי, שחבשו כיפות תכלת לבן – מורם הושלך לכלא. במקרה אח, כך מסופר, בעת ביקורו של נאצר בקאזאבלנקה, נעצרו יהודים לובשי שחורים, אשר לדעת חוקרי כליות ולב במשטרת מארוקו, התכוונו להפגין בלבושם נגד האורח שהסולטאן חפץ ביקרו. בראבאט הופצו שמועות, כי היהודים ניסו להתנקש בחיי נאצר, והמון של 100 אלף איש, שציפה לו ליד ארמון הסולטאן, כמעט שעשה כלה ביהודים.

הנה, אלה הם ה"חידושים" במסע האנטי־יהודי במארוקו עקב ביקורו של נאצר. שאר הפורענויות שאירעו לאחרונה, מהוות המשך למעשים הנ־ עשים מזה שנים. אין חדש באונס ילדה בת 4 ואי־תגובת השלטונות, בחטיפת צעירות יהודיות ואינוםן הכפול לדת האיסלאם ולהרמונות של מוסלמים עשירים. עוד בספטמבר 1960 הגישו היהודים תזכיר ליורש־ העצר מולאי חסן, על חטיפת צעירות יהודיות ועל התעלמות המשטרה ממעשים אלה.

גזירות אחרות על יהודי מארוקו לאחרונה היו: הגבלת ההינוך היהודי והכרזות על הלאמת רשת בתי הספר של כל ישראל חברים", המהווים  80 אחוז מכלל בתי־הספר היהודיים במארוקו; איסור על היהודים, שהוטל ע"י ראש משטרת קאזאבלנקה, לשאת שמות פרטיים שאינם מופיעים בתנ"ך"; ומעצרים רבים של יהודים באשמת עלייה, גם כאשר שבו מבילוי חופשה מעבר לים.

גזירות אלו הן המשך למדיניותה האנטי יהודית של מארוקו מאז קיבלה את עצמאותה.

גזירות, גזירות

 ערב קבלת עצמאותה במאי  ,1956  הבטיחה מארוקו למנהיגים של ארגונים יהודיים עולמיים לא להגביל את יציאת היהודים מארצה. אולם אחד הצעדים הראשונים של מארוקו העצמאית היה — גזירה על העלייה לישראל. ביוני  1956 נסגרו לשכות העלייה בקאזאבלנקה ונאסרה העלייה  לפי דרכון קולקטיבי. בדצמבר  1957  הבטיח מוהמד החמישי סולטן מארוקו, למנהיגי הקונגרס היהודי העולמי —זה היה בעת ביקורו בארה"ב — כי ארצו תאפשר הגירת יהודים כבודדים. ראשי הקונגרס אף נקבו  במספר של  5000 יהודים לחודש שיורשו לצאת את המדינה. אולם הבטחה זו לא קויימה. מצבם של היהודים במארוקו בשנת  1958 הוחמר שנה לאחר מכן הובאו לראשונה לדין יהודים שהואשמו בארגון עלייה לישראל, והמשטרה המארוקנית נשלחה לבתי יהודים בראבאט ובערים אחרות לחקור על קשריהם עם המדינה היהודית.

אף כי העלייה לישראל היא הבעייה המרכזית של יהודי מארוקו , הרי התנכלות השלטונות ליהודים לא הצטמצמו לתהום זה בלבד, אלא היא כללה גם תחומים הנוגעים לחיים הפנימיים של היהודים בארץ זאת. ליהודי מארוקו אין כיום מועצת קהילות מרכזית פעילה. הבחירות האחרונות למועצה זאת נערכו ב־1933 ומאז שבקו חיים רבים מהבריה. בתהילת 1957 הוגש תזכיר לשר־הפנים בדבר ארגון מחדש של המועצה, הטעון אישור השלטונות. אך חודשים ושנים נשאר התזכיר ללא מענה. טענת יהודים מקורבי־השלטון היתה, כי המפלגה השלטת אינה מעוניינת בהקמת גופים ייצוגיים, מהשש תקדים…  

בתהום החינוך נגזר בשנת  ,1956  כי תוך 4 שנים חייבים בתי־הספר היהודיים לעבור להוראת ערבית כשפת־לימוד עיקרית, דבר המשבש את מערכת החינוך היהודית בשל חוסר מורים יודעי ערבית. הגזירה האחרונה של הלאמת החינוך היהודי היא, איפוא, השלמה למגמות שהסתמנו  עוד ב־.1956  

גם על הסעד המוגש ליהודי מארוקו ע"י גופים יהודיים בעולם, לטשו המארוקנים עיניהם. בפרלמנט ה־ מארוקני טען בסוף שנת 1957 ציר  האיסתיקלאל, חמד לאלו. כי הסיוע  המוגש ע"י הג'ויגט מפריע ל"אינטגרציה" של יהודי מארוקו והציע, שכספים אלה יועברו לקופת הממשלה אשר תחלקם בין הנזקקים לסעדלפי הבנתה ולפי הצורך". ואמנם לשלטונות המארוקניים היתה הזדמנות נאותה להוכיח את מידת האובייקטיביות שלהם בהגשת סעד לכל הלקי האוכלוסיה בעת אסון הרעש  באגאדיר, אשתקד. לפי ידיעות שהגיעו לארץ לחוגי התאהחדות עולי צפון אפריקה, קופחו היהודים קשות בשיקום ובסיוע כספי לעומת שאר נפגעי הרעש באגאדיר.

הדוגמה של תוניסיה

המדיניות האנטי־יהודית של שלטונות מארוקו אינה פועל יוצא מיחסה לישראל, ולכן גם אינה נובעת מהצטרפות מארוקו למחנה הנאצרי, אף לא מהצטרפותה לליגה הערבית  באוגוסט  .1958 מדיניות ארסית זו  הינה תשלובת גורמים: יחס משפיל מסורתי ליהודים הרווח בקרב ההמון המוסלמי במארוקו, קשיים פנימיים וחוסר איזון במשטר הפוליטי של המדינה, המחייבה לחפש שעירים־לעזאל נוחים, קנאות מוסלמית עיוורת ורק לאהרונה — ההצטרפות המדינית למחנה נאצר.

להבנת יחסה של מארוקו ליהודים, כדאי להשוותו לזה של תוניסיה. מדינה זאת קיבלה עצמאותה קצת  לפני מארוקו, במארס  ,1956 ואף היא כמארוקו חברה בליגה הערבית  ואינה מכירה, כמובן, בישראל. אולם ממשלת תוניס לא גזרה על העלייה. יותר מזה, שר־המשפטים התוניסי מתח בנאומו ביולי 1958 בי־ קורת על היהודים הנשארים בתוניסיה ונושאים עיניהם לישראל וטען, כי לטובתם ולטובת תוניסיה — עליהם לעזוב את הארץ. ממשלת תוניס הגישה עזרה באירגון הקהילות היהודיות במדינה והקלה בכמה  תחומים, כגון בהסמכה למשפטים, אף כי החמירה לגבי קיום קשרים  עם ישראל, כגון איסוף כספים וכד', ככל מדינה ערבית אחרת.

ואמנם שונה היה מעמדם של היהודים במארוקו מזה שבתוניסיה גם לפני ששתי המדינות קיבלו עצמאות  בתחום המשפטי, הכלכלי והסוציאלי. יהודי מארוקו לא נהנו מזכויות אזרחיות. רובם ככולם היו נתיני  חסולטאן. מבחינה כלכלית, התרכזו יהודי מארוקו ברוכלות ובמסחר  זעיר. הלקם באינטליגנציה, במשק הכספים ובפיתוח הארץ היה קטן  מזה שבתוניסיה ואלג'יריה. מארוקו יכולה על נקלה לוותר על תרומת יהודיה לכלכלתה. ואין להתפלא על כן, כי אחד הביטויים האחרונים של הגזירות שחל בזמן התכנסות הוועידה האפריקנית בקאזאבלנקה, הוא חרם בלתי־רשמי על הסוהרים היהודיים. מבחינה הברתית וקהילתית, לא זכו יהודי מארוקו לאחדות ולאירגון קהילתי מרכזי ונמרץ, ולכן גם לא היו אף פעם גורם מדיני  חשוב, שיש לחתחשב בו.

שיווי־משקל רופף של השלטון

בתקופה שקדמה לעצמאות, נזקקו יהודי מארוקו לחסות פאשות וראשי שבטים כדי לזכות בבטחון אישי מינימאלי , והם המשיכו לשמור על מעמד של הסויים גם לאחר העצמאות. דברי הימים של יהודי מארוקו גדושים מזה שנים מעשי  שוד, ביזה, אונס והטיפת נשים. גם חוסר־האונים של השלטונות הוא  מסורתי. אין להתפלא, איפוא, כי ראשי יהדות זו ביקשו את חסותו האישית של הסולטאן מוחמד, כפתרון "מקובל" לקשיים שפוקדים אותם לאחרונה.

המאיים במצבם הוא צירוף זה של  איבת ההמון ומדיניות אנטי־יהודית  מפורשת, ולא רק אנטי ישראלית,  של השלטונות. מאז ייסודה לא ידעה מארוקו שקט ואיזון פוליטי, בשל התמרדויות של ראשי שבטים, בשל בעיית המיעוט הברברי שנאמנותו לסולטאן מפוקפקת מתמיד, בשל התגודדות המפלגות בינן לבין עצמן והניגודים בין מפלגות אלו ובין הסולטאן, המונעים ממארוקו קיום של מרכז פוליטי יציב. מעולם לא נהנו היהודים במשטרים מסוערים ובלתי־יציבים שם הפכו על נקלה לשעירים לעזאזל. מה גם במדינה כמארוקו, שמצבם בה הוא בשפל המדרגה. יהודי מארוקו הם איפוא שעיר זול, שנועד להסיח את הדעת מקשיי השלטון.

תובעים השמדת ישראל

עם עליית מפלגת האיסתיקלאל  לשלטון בלעדי באמצע  ,1958 עלייה שסימנה החיצוני היה אי־הכללת  שר־הדואר היהודי, ד"ר בן-זקן, שהשתתף בשתי הממשלות הראשונות  של מארוקו, בממשלה החדשה — לבשה איבה זו גם ביטוי אידיאולוגי. אלאל אל־פאסי, החשוב במנהיגי  מפלגה זו, הכריז עוד בסוף  1957  כי גיגוייה של ישראל רק כ"בסיס  קולוניאלי" ע"י הקונגרס של האומות הנייטראליות, שהתכנס באותה  עת בקאהיר — אינו מספיק. צורר זה הגיש תביעת מינימום לקונגרס זה: לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל, שהיא קוץ הנטוע בלב האומה הערבית. בטאונה של מפלגת  האיסתיקלאל. "אל עאלם", תבע לא פעם חיסולה של מדינת ישראל. ולאחר טביעת "פיסצס" פירסם את האשמתו של אלאל אל־פאסי נגד ספרד, אשר לא זו בלבד שאינה מפנה כוחותיה ובסיסיה משטחי מארוקו הכפופים לה, אלא עוד מאפשרת ליהודים ממארוקו להגר דרכה לישראל. קריאה המרמזת אגב על השימוש הנעשה ע"י מארוקו במדיניותה האנטי־ישראלית לצרכים מדיניים חיצוניים. במקרה זה תביעה מספרד לפנות את השטחים המארוקניים המוחזקים על ידיה. היש להתפלא כי עתון זה עצמו יצא לאחר  טביעת 43 המעפילים. בקריאה לא להטות אוזן לתלונות "האנשים האלה'  (המנהיגים היהודיים במארוקו) להקל  במשהו מסבלם. להיפך. יש להביאם בפני בתי־דין מתאימים ולדונם על הסתה בפשעים נגד המדינה. לא  "אל עאלם" ולא העתון "אל פאג'ר",  הרשמי למחצה, שיצא במסע אנטישמי ואנטי־ציוני חריף, לא מצאו מילת ניחומים אחת, ולו מטעמי נימוס  אנושי אלמנטארי ל43 הקורבנות של מדיניות ממשלתם.

העובר על דברי ימיהם של יהודי מארוקו בשנתיים האחרונות, ימצא מקבץ של גזירות ופורענויות, שמיטב צוררינו לא היו מתביישים בהן.

פורענויות אלו מקיפות את שלושת המישורים: קשרים עם ישראל, התארגנות עצמית של יהודי מארוקו ובטחונו האישי והפיסי של היהודי. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת  שרצים זו, הכוללת בין היתר ניתוק קשרי הדואר בין שתי המדינות והרחבת המצוד על המנסים לעזוב  את מארוקו, גזירה על העברית. כולל סחורות שעליהן תוויות בעברית, ולאחרונה — גזירה על צבעי תכלת־לבן, איסור הפצתו של כתב־עת צרפתי־יהודי , המספר פרטים על  ישראל, מעצרים. חטיפות ואיומים על  בטחון היהודים. אין פלא, שגם אותם חוגים יהודיים. שראו עתידם במארוקו עם קבלתה את העצמאות. רואים עתה פתרון אחר לבעייתם — עלייה לישראל.

חובת ישראל ליהודי מארוקו

 ממשלת ישראל אינה יכולה להישאר אדישה למצב זה. מדינתנו, בה חיים אלפי יהודים, שארי־בשרם של הנשארים באפילה המארוקנית, זכאית וחייבת לתבוע באמצעות או"ם. המעצמות הגדולות ודעת הקהל בעולם — פתיחת שערי מארוקו לכל היהודים הרוצים לעזבה. מדיניותה די. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת את הרצון לעלייה, היא הדוחפת יהודים לנסות ולעלות בדרכים עקלקלות ולא בטוחות — בספינות־אגוז, בדרכים של הרי האטלס המושלגים ובמדבריות החול. קריאתה של ישראל לא תישאר ללא הד. לא עתון אחד בעולם מכיר ומכריז על אחריותה של ממשלת ראבאט למצב שנוצר. מארוקו אינה יכולה עדיין לוותר כליל על דעת הקהל בעולם. הכרזות ההרגעה שניתנו בפגישת יורש־העצר המארוקני. מולאי חסן. עם  נציגי היהודים, כי "האחראים למאורעות האנטי־יהודיים ייענשו. וכי יינקטו צעדים להחזרת המצב לקדמותו" — אינן מספיקות.

המצב שקדם לביקורו של נאצר אינו מאפשר חיים תקינים של היהודים בארץ זו. הידיעות על פחד היהודים להתאבל על קורבנותיהם ולזהות את גופותיהם, על פתקים המופצים בנוסח  ,שמור צעדך לעצמך. בטחוננו דורש זאת". על נדיבות" השלטונות, " שהתירו לערוך הלווייה לקורבנות. למרות שרב־החובל שנעצר נאשם רק בעבירה על חוקי ההגירה, אך לא בשל גרימת מוות לטבועים — רודפות אחרינו כסיוט ומעידות על תהום המצוקה בה נתונים היהודים במארוקו. גורל זה חייב להחריד גם כל בעל מצפון בעולם.

איני יכול לסיים רשימה זו ללא הזכרת המדיניות המוטעית שלנו לגבי העלייה מצפון אפריקה בשנים שקדמו לעצמאות המדינית בה, עת מדיניות הסלקציה בעלייה משלה בכיפה. גם אז נשמעו אזהרות על העתיד המר הצפוי ליהודים בארצות המגרב העצמאיות. ואילו נעשה מאמץ גדול יותר, היינו ללא ספק גואלים עשרות אלפי יהודים מסבל ימי שיעבוד. אלה שטענו אז נגד עלייה המונית בלתי־סלקטיבית מטעמים  כלכליים. אולי יודו היום בכך. שמדיניותם עולה בדמים, תרתי משמע. הדברים אינם נאמרים כדי להזכיר חטאים על הפרק עומדת גם שאלת  יהודי אלג'יריה. אלה יכולים לעלות עתה באין מפריע. ישראל חייבת להיחלץ להעלאתם. ולאלה שטרם הבינו שם את הגורל הצפוי להם — עלינו החובה לפקוח את עיניהם.

La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936

La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite

L'œuvre d'apprentissage de l'Alliance au Maroc

Les métiers dans l'ancien Maroc

Les professions manuelles out de tout temps ete en faveur au Maroc. L'on peut affirmer que presque la totalité des habitants du mellah tirait sa subsistance de l'exercice d'un travail productif. Le commerce, dans l'ancienne, époque, etait pour ainsi dire inexistant. Les difficultés et. les dangers des communications, l'insécurité des routes lui étaient peu propices. Chaque ville, chaque village, la moindre agglomération vivait généralement de ses propres ressources, n'avait recours au voisin ou à l'étrangcr que dans les rares occasions et pour satisfaire des besoins exceptionnels.

Dans ces conditions l'intermédiaire avait peu de raison d'être. Les transactions se faisaient souvent par troc et presque toujours le fellah, apportant ses produits au souk, les livrait directement au consommateur qui s'approvisionnait pour un certain laps de temps, de tout ce qui était nécessaire à sa vie : blé, miel, légumes, olives, raisins fruits, laines etc.. Point de boucherie; quand on voulait manger de la viande, plusieurs familles s'associaient pour_acheter un mouton ou un bœuf qu'elles faisaient abattre, se partageant ensuite les différents morceaux. Le blé était nettoyé à la  maison; on le faisait moudre au petit moulin à main, à eau ou à traction animale qui se trouvait en face. Chacun pétrissait son pain et les apprentis fourniers venaient chercher la pâle pour la faire cuire. Toutes les ménagères se préoccupaient de préparer  les conserves de viande, de légumes et de fruits, aux  époques propices. Elles savaient fabriquer le vin et faire distiller le mare de raisins, des figues ou des dattes pour, obtenir les eaux de vie qu'on consommait en abondance tous les jours et particulièrement les samedis et jours de fêtes. Dans toutes les familles, on avait également des alambics .pour fabriquer l'eau  de rosé, l'eau de fleurs d'oranger. Comme on le voit, peu de place était laissée à l'activité des négociants, boutiquiers et marchands de toutes sortes. D'ailleurs boutiquiers et colporteurs vendaient souvent des produits de leur fabrication.

 La Chronique de Fès  de Ribbi Abner Hassarfati, nou sapprend que les juifs de celte ville exerçaient toutes espèces de métiers ; trois cents familles, nous dit-il, vivaient seulement du travail de passementeries.- Il y avaiit ensuite lesbijoutiers- orfèvres, brodeurs en fils d'or et d'argent-pour les manteaux et tous vêtements de gala, ceintures et pantoufles et les riches- harnachements  des bestiaux ; puis venaient les tailleurs, les  cordonniers, les tisserands, les chaudronniers, les menuisiers, les forgerons, les  maçons, etc., etc.

Les femmes, en dehors de leurs occupations m'énagères, travaillaient aussi pour contribuer aux frais de la famille; elles avaient leurs spécialités en la passementerie ; elles brodaient et confectionnaient des vêtements pour les gens de la campagne, dont les femmes, prises par les soins des bêtes, ignoraient le maniement de l'aiguille. Aujourd'hui encore, on voit dans les souks des groupes de couturières juives, leurs machines à coudre devant elles, raccommodant et vendant linge et vêtements en plein marché.

La pénétration pacifique de la France et le reclassement des Israélites .

Lorsque  l'Alliance fonda ses écoles, elle connut aussitôt ce penchant des juifs pour l'artisanat, elle l'encouragea de son mieux et chercha surtout à introduire dans les communautés des méitiers nouveaux et le goût du travail fini. C'était nécessaire ; le Maroc allait bientôt ouvrir ses portes à  la piénétration européenne ; la vie allait rapidement changer de physionomie et il fallait pouvoir satisfaire à la demande nouvelle qui se produirait. Des troupes nombreuses vinrent pacifier le pays ; les étrangers accoururent en masse à leur suite ; ils avaient tous de grands besoins et le commerce prit immédiatement un développement prodigieux ; de grandes maisons se fondèrent pour l'importation et l'exportation, des banques des administrations diverses ouvrirent leurs portes. Il leur fallait du personnel ; ils le trouvèrent sur place parmi les israéliles parmi ces anciens élèves de  l'Alliance qui savaient lire et écrire le français, qui connaissaient le pays, qui en parlaient la langue et possédaient la confiance des indigènes. Ils furent, pour les nouveaux venus, des auxiliaires précieux par leur savoir, leur habileté, leur dévouement et leur honnêteté.

Le juif déserta alors l'atelier pour le commerce ; il ne pouvait en être autrement, il suffisait pour , lui de savoir lire et écrire le français pour trouver aussitôt un emploi facile et bien rétribué. Pourquoi irait-il entreprendre l'apprentissage d'un métier qui lui procurerait, au bout de plusieurs ann'ées d'un travail difficile, un gagne-pain mesquin ? Pendant vingt ans, de 1900 à 1920, la prospérité de nos communautés fut grande. Mais ce temps de vaches grasses ne dura point et les difficultés de toutes sortes vinrent entraver les transactions commerciales.

La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר