מורשת יהדות מרוקו

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

בשנת 2004 , במסגרת " אתר קוסקוס" חלוץ הפצת מורשת מרוקו במדיה האלקטרורנית, התארגנה קבוצה לא קטנה ביוזמתו של מורי ורבי, ידיד נפש, איש אשכולות, רב פעלים, בקיא בכל מה שזז, לערוך סיור בגליל לפי תוכנית שהוא קבע…
תחילה ארוחת בוקר אצלו בבית במעלות, מין גיבוש מבורך לקראת יום מתיש, מעייף מחד, ומאידך מלא הפתעות, ובעיקר מעשיר. 

בסוף היום, הביא אותנו מר בצלאל דהן לעיר מיוחדת במינה, אחת מארבעת ערי הקודש שיהודי מרוקו התיישבו בה עוד בעת הקדומה, שממנה יצאו שד"רים למרוקו לאיסוף כספים למען הקהילה שדרה בה. 

בסוף הטיול התיישבה הקבוצה במדרגות המפורסמות של העיר, קצת מתחת למרפסת שבה בגין ז"ל נאם את נאומו לקראת ה "מהפך " בשנת 1977. הקבוצה ישבה לשני צידי מעלה המדרגות, ובשירה חרישית, מצמררת, מעלה אותך אל עולמות בלתי ידועים, שירה אשר כולה אנרגיות טהורות שאין לבר אנוש שליטה עליהן..שירה אשר נותנת לך הרגשה שאתה חלק מהיסטוריית העיר, יחד עם כל צדיקיה וחכמיה הרבים שקבורים בה…אווירה של קדושה שאין דומה לה באף מקום אחר…שירה חרישית של לכה דודי, כאשר פנים מופתעות מביטות מכל עבר, אך אינן רוגזות לנוכח ההפרעה, ואף מחייכות למשמע המילים הקדושות של הפיוט " לכה דודוי " שכתב המקובל האלוקי, רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16..
כהרגלי בכל מקום, מחפש אני ספר….מורי ורבי בצלאל דהן, הובילני בשקט לביתו של מר עמנואל שבבו, מחבר ספר הסיפורים הזה. האיש ישב מחוץ לחדרו ועיין בספר קדוש.
האיש שהכיר מלפנים, את מר בצלאל דהן שהיה תושב העיר זמן רב, קיבלו בסבר פנים יפות ואף הציע לנו תה חם ותרכובות למיניהן, מפאת קוצר הזמן סירבנו בנימוס רב להצעתו הנדיבה, אך מר בצלאל ביקש ממנו את ספר הסיפורים שהוא כתב מזמן, למזלי הרב, היה לו עוד עותק, הוציא אותו מיד, יען כי, לסרב לבצלאל דהן, זו אינה אפשרות מצידו של מר עמנואל שבבו שכתב לי הקדשה בכתב ידו  ומודה אני שלא התעמקתי בספר הזה למרות שהוא ברשותי 13 שנה..

לאחרונה הפייס בוק ואתר מורשת מרוקו,הפגישו אותו עם אישה מדהימה ויקרה , שזקוקה הייתה למידע כלשהו אודות יהדות מרוקו, כמוה פונים אלי כל יום  עשרות. מצניעת הפרט, לא אפרסם פרטים עליה, כמו כן, הספר מוקדש לכל דרי צפת שאליה שאפו להגיע חכמי ורבני יהדות מרוקו …
אזכיר חלק קטן מהם…
רבי יעקב בירב )מהר"י בירב)

נולד בשנת ה'רל"ד (1474) בעיר מקדה שבספרד לאביו ר' משה , למד בצעירותו מפי רבי יצחק אבוהב עד גרוש ספרד בהיותו בן 18 משם נדד למרוקו, אלג'יריה, ומצרים בערך בשנת ה'רע"ה עוד לפני הכיבוש העותומני עלה לירושלים ולאחר כמה שנים חזר למצרים ,בשנת ה'רפ"ד עלה שוב לא"י והתיישב בצפת היה רבם של כל רבני צפת בדורו, בשנת ה'רח"צ חידש הסמיכה והדבר עורר פולמוס גדול שבעקבותיו…

רבי יוסף סרגוסי )הצדיק הלבן)

נולד בשנת ה'ר"כ (1460) בעיר סרגוסה שבספרד היהממגורשי ספרד והתיישב בסיציליה לאחרמכן עלהלא"י דרך ביירות ומצרים שם גר 3 שנים באותם שנים רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז) למד אצלו תורה לאחמ"כ עלה לא"י והתיישב בצפת בה התקבל כאחד ממנהיגי הקהילה ואף רבי יוסף קארו נהג בו כבוד גדול , ציון קבורתו סמוך לציוןרבי יהודה בר אילעאי שע"פ האגדה בדרכו לתפילה על קבר רבי יהודה בר…

רבי דוד בן זמרא )הרדב"ז)

נולד בשנת ה'רל"ט (1479) בספרד בשנת ה'רע"ג נתמנה למנהיג יהודי מצרים וכיהן כאב"ד ,ראש הישיבה ,גבאי הצדקה ואחראי על ההקדשות וכן הצליח מאוד בעסקיו בתבואה ובעורות, בשנת ה'שי"ג עזב ועלה לירושלים ומשם עקר לצפת וחי בה עד יום פטירתו בשיבה טובהלמעלה מ20 שנה . ספרו שו"ת הרדב"ז. נפטר כ"א חשון ה'של"ד (1573)

רבי יוסף קארו )השולחן ערוך)

נולד בשנת ה'רמ"ח (1488) בספרד לאביו ר' אפרים בעקבות גרוש ספרד נדדלפורטוגל ואחמ"כ לקושטא שם התייתם מאביו וגדל בבית דודו רבי יצחק קארו בהיותו כבן 34 החל בכתיבת ה"בית יוסף" על הטור , בשנת ה'רפ"ג עבר לבולגריה , בשנת ה'רצ"ו עלה לצפת ונעשה תלמיד מהר"י בירב ונסמך על ידו עם חידוש הסמיכה. ספריו בית יוסף, שולחן ערוך, כסף משנה, בדק הדבית, אבקת רוכל, נודע גם…

רבי שלמה אלקבץ

נולד בשנת ה'רס"ה (1505) למשפחה ממגורשי ספרד ככל הנראה בסלוניקי ומשם נסע לאדריאנופול מקום מושבו באותו עת של רבי יוסף קארו ובה החל להתעסק בתורת הסוד וחיבר כמה ספרים ,בגיל 30 בערך עלה לא"י והתיישב בצפת ,הוא ראה את התגלות המגיד ל"בית יוסף" שככל הנראה היה באדריאנופול נודע בשל פיוטו "לכה דודי" שנתקבל בכל תפוצות ישראל והוכנס לכל סידורי התפילה. נפטר ה'שד"מ ) 1584)

 רבי משה קורדובירו )הרמ"ק)

נולד בשנת ה'רפ"ב (1522) מוצאו מהעיר קורדובה שבספרד גדל וגר בצפת אך מקום לידתו אינו ידוע היה תלמיד מרן ה"בית יוסף" והוסמך ע"י מהר"י בירב נישא לאחותו של רבי שלמה אלקבץ ואף למד ממנו את תורת הקבלה , עם הגעת האר"י לצפת קיבל מהרמ"ק את תורת הקבלה אך כאמור יצר שיטה עצמאית בקבלה. ספרים רבים בתורת הסוד כתב ובהם "אור יקר" "תומר דבורה" "פרדס רימונים

מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עיזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים שחזרה מאליו ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו טעם גן עדן. ולא פעם אחת בלבד נתעלמה מן הבית אלא פעמים הרבה נתעלמה מן הבית. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן.

פעם אחח אמר הזקן לבנו, בני מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולעצמותי מרפא. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני האם חכם לבך ישמח ליבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיוון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיוון שהלכה נגרר והולך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.

נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שתיים, ואולי יום או יומיים.

כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה. כיוון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים. עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.

שי עגנון

מעשה בקבורה לילית

לחכם אבא הכהן היה בית כנסת משלו, קטן מימדים, אינטימי, שבו התפללו כמניין וחצי משבת לשבת. התפללו בו בנו, נכדיו ועוד קרוב משפחה שהתגורר בקרבת מקום ולא היה מטריח עצמו עד לבית כנסת מרוחק, כי התפילה לא בערה בעצמותיו. בית כנסת זה היה מרוחק ועמד בקצה רחוב יהודים בקרבה מפוקפקת לרובע הערבי והיה עתיד להפגע מזרועם הקשה במאורעות תרפ״ט. הנער הגיע עם אביו מביתם המרוחק לאחר שנתגלעו חלוקי דיעות חריפים בין האב לבין יתר הגבאים בבית הכנסת הגדול והמפואר שבו המשפחה התפללה מזה דורות.

חכם אבא היה גדול מימדים בגיל מתקדם, בעל הדרת פנים בלבוש מסורתי של חכמים אך היו רינונים על טיב ידענותו בתורה. דבר אחד לא נעם לנער. החכם נהג להשתעל ולפלוט את רוקו לצנצנת שהוציא מתוך אבנטו, סגר אותה והחזירה למקומה. אבל סיפוריו הפנטו אותו. הנער עמד לפני התיבה וקרא את ראשית תפילת השחרית ונהנה שהרשו לו להיות ״המזמר״.

בבוקרה של אחת השבתות טופח החכם על גבו בחיבה ואמר: "משפחתכם עתיקת יומין היא בעיר. מפי זקנינו שקדמו לנו סופר לנו על מעשה שהיה. חכם אברהם שבבו היה אחראי על חברא קדישא. באחד הלילות העירוהו בחצות ואמרו לו, קום הכן קבר לרב גאון שנאסף אל אבותיו בעיר התורכית איזמיר. הן לא ייתכן לקבור בנכר את הבר אוריין שהיה ממש ״ספר תורה״. הלילה הוא השיב נשמתו לבוראו ואין להתמהמה בקבורתו. חכם אברהם הזדרז להעיר את קברני העיר שעבדו בקדחנות באדמה הקשה שבצלע ההר והספיקו לפני עלות השחר לסיים מלאכתם עת הגיעה מטתו של הבר מינן.

איש לא שאל כיצד הגיעה בן לילה ממרחק עצום כל כך. סוד כמוס היה וליושב במרומים הפתרון".

כהנה וכהנה ספר החכם הקשיש לאוזני הנער הכרויות. העלאת שמות קדמוני המשפחה הפיחה בו גאווה והכרת ערך עצמית. המסתורין סביב קפיצת הדרך של הגאון המת והקבורה הלילית המצמררת עוד תלווה איתו זמן רב.

אורחות חיים

בגיל רך ביותר הוא עבר על פני שני אנשים מבוגרים. הם ישבו ישיבת בטלה של יום חמים אחר הצהריים לבית הכנסת לתפילת מנחה. הוא שמע מאחורי גבו קול השואל:

"בן מי הילד הזה?״

וקול שני עונה לו: ״זהו בנו של הברון.״

מאליו מובן שהמילה ״ברון״ לא אמרה מאומה. אבל הוא תמה על שום מה נתנו באביו שם מוזר זה. יתכן מאד שזאת היא מילת גנאי, חשב. הוא התבייש להציג שאלות בבית, משל היה מדובר בענינים שלא יאה לגלגל בהם, אך הוא שמר את הדבר בלבו. לימים נודע לו כי הכינוי ״ברון״ הודבק בראשיתו לסבו, אבי אביו. וכל כך למה? על שום שהיה סוחר מצליח וחרוץ ששלח ידו במסחר הקמח. הוא קנה חטה מהכפריים ־ערבים, החיטה נטחנה והקמח נמכר לחנויות בסיטונאות. הרווחים הופנו לבניית בתים ולרכישת מבנים קיימים להשכרה.

בעזבונו של אביו הוא מצא פתקים רבים בהם נרשמו בכתב ״חצי קולמוס״ מסולסל קבלות על שכר דירה, לאמור: "קבלתי מחכם משה סך לירה אחת בעבור דירה לשנה״.

סבו גלגל בידיו כספים רבים, מטבע תורכי אך בעיקר לירות אנגליות בזהב. הימים היו ימי מחסור בכסף בכל העיר ומעטים אשר זכו לראות מטבעות זהב במו עינינהם. בודאי ישאל השואל בכמה נאמד הונו של אדם על מנת לזכותו בתואר ״ברון". ובכן את הדברים הללו הוא שמע ממש מפיו של סבו בערוב ימיו, והוא נער כבן שש. הסב ישב על המדרגות שבחצר בית המשפחה לעת ערב, מסתגף ושתקן, ממעיט בדיבור. באותו יום התרצה וספר על ימיו הטובים. ״זוכרני״, הוא אמר, ״מי שמצליח לצבור אלף מטבעות המקבילות היום לגרוש- יצא שמו בצבור כבעל האלף…״

אלה היו המושגים על עושר מופלג. לימים כאשר הבן הבכור, הוא אביו, נכנס לעסקי המסחר, והועתק השם ״ברון״ גם אליו אם כי היה רחוק מהעושר כדחוק הים מהעיר צפת… אגב, מי מהצפתים שזכה לראות ים בילדותו שיקום… את החיטה היו מביאים הכפריים על גבי פרדות. מחמוד הפועל הקבוע, היה עורם את הגרגירים בחצר המשפחה שהייתה בעיני הילד עצומת ממדים. אמנה וזליכה ״המבררות״ הערביות ישבו ליד הערמות, העבירום במצבורים קטנים לשולחן נמוך והוציאו מביניהן את האבנים הקטנטנות ושאר גופים זעירים שהתערבו בחיטה בשדות ההר. ישבו כל היום, בררו והרוויחו כמה גרושים במזומן.

מחמוד העביר את החיטה המבוררת לתוך חבית, דלה מים מהבור שבחצר, רחץ את הגרגרים הזהובים, מלא בהם שקים רחבים ״בעלי פס אדום״, העבירם על גבי הפרדות במורד הדרך הקשה והמסולעת לטחנות שבודי. טחנות הקמח עבדו נאמנה בכח המים הזורמים איתנות. אבני הרחיים סובבו, רכב על גבי שכב, והקמח הטוב נשפך לתוך השקים אשר הוחזרו על גבי אותן פרדות בשביל העולה העירה. לעיתים נותרו ערמות החיטה יום או יומיים בחצר ביתו של סבא ואז היו הילדים מתגנבים בלאט ורוכבים על המצבורים. לא היתה הנאה גדולה מזו. כל כלך טובע עד לצואר בתוך הגרגירים…

באחד הימים התעורר הסב משנתו, שנת צהרים שהיתה חביבה עליו, יצא אל החצר ונתן על הנכד השובב קולו: ״פרחח, הנח לחיטה״!

הוא נשא את רגליו וברח מפגיעתו של הזקן הרגוז, בהגיעו בביטחון ליד שער החצר, הוציא לשון לעבר סבו והסתלק. ההיתקלות בסבו לא הותירה עליו רושם מיוחד, פשוט שכח מכל הענין. הלך אל עבר החנות של אביו ומצאו ישוב על דרגש קטן מול החנות, משוחח עם מן דהו מן השכנים. היתה זו שעה שאין הקונים נוהגים להזדקק לחנות.. רכן על אביו והניח ראשו בחיקו דרך פינוק.

לפתע ניתכה על ראשו מכה. מסתבר שסבו לא ויתר בנקל על כבודו. הוא הלך בעקבותיו על מנת להענישו על חוצפתו. הוא בכה מרה, לא כל כך מפאת הכאב של המכה, כי אם בגלל האכזבה. הוא הרי בטח תמיד בהגנתו של אבא. והנה כל תגובתו הסתכמה במספר מילים רפות בצליל מתחנן: ״מדוע אתה מכה את הילד?״ הוא למד שעור בכבוד אב, גם אם הבן כבר בעל בעמיו.

לעילוי נשמתו של עימנואל שבבו, ממנו אישית קיבלתי את הספר הזה בסיורי בצפת

המספרת

שמה היה מסעודה. אולם נקראה בפי כל ״אום עבדו״. מתוך יראת כבוד, על שם בנה עובדיה. לכבוד זה שחלקו לה כל דיירי הרחוב היו סיבות טובות. ראשית משום ייחוס אבות אשר להלן עוד ידובר בו. שנית מחמת אישיותה המיוחדת אשר בלטה על רקע הרובע הספרדי שבצפת דאז.

כיום חלק זה מתקרא ״העיר העתיקה״ אך בימים ההם לא היתה עיר חדשה ומימלא לא נזקקו לשם מוזר עתיק זה… אמת שהרובע הספרדי היה מאז ומתמיד בשיפולי ההר, אות ומופת הוא כי העדה הספרדית נאחזה בצפת לפני הגיע האשכנזים. מעל הרובע הספרדי התפתלו רחובותיו של הרובע האשכנזי ושניהם גם יחד מוקפים היו ברחובותיה של צפת הערבית כבטבעת מחניקה בזרותה.

הרחובות לא רבים היו אף לא ארוכים במיוחד. אך היו הומים מבני אדם. משפחות מרובות ילדים הצטופפו בבתים שנחצבו בצלע ההר, כאשר גגו של האחד משמש הדום לבית שמעליו. בתים בעלי קירות עבים בנויים אבן מסותת נתמכת בטיט ומעליהם תקרות קמורות אשר נבנו זמן רב לפני שבא הנער לעולם ועוררו תמיד את פליאתו: כיצד הצליחו הבנאים להציב קימורים ללא בטון וללא ברזל. מעולם גם לא ניתנה לו תשובה משביעת רצון, מהטעם הפשוט שהדור של הוריו לא נכח בשעת הבנייה.

ברחוב הספרדים התגוררו משפחות אשר מרביתן התייחסו לארצות המגרב וחלקן היה ממוצא פרסי. כולם צאצאים של יהודים שעלו ארצה לפני מספר דורות. החיים יחדיו במשך מאות בשנים הצליחו לטשטש את הבדלי המוצא. השפה היחידה אשר בה דיברו היתה ערבית יהודית צפתית. היא נבדלה הבדלה מוחלטת מהערבית של ערביי צפת. היו בה בשפה זו מילים משלה אף נגינות ודגשים מיוחדים. נקלטו בה מספר מילים מעברית, מלדינו ומעגה צפון אפריקאית.

מסעודה גרה במרכז הרחוב. היה לה חדר בפאתי חצר בית הוריה. חצר רחבת ידיים שצמחו בה עץ השיזף (״ענאב״) נושא פרי תאווה לחיך ושיחי הרדוף נותני ריח מרנין. חצר מאוד לא רגילה. מסביבה היו מספר חדרים אשר ראו בשעתם ימי זוהר ותפארת. סיפרו על אחד מהאבות שנתמנה לקונסול צרפת בימי שלוט התורכים בארץ. ־היתה לו חליפה רשמית מפוארת ובטקסים הלכו לפניו שני שלישים, ״קוואסים״, חוגרי חרבות. זאת היתה חצרו. משהו מתפארת זו עמד באוויר וניתן היה להריח אותו, לממש אותו… מה עוד שמאותה חצר יצא ספר התורה בל״ג בעומר. מסורת היתה וחזקה בידיהמשפחה שעברה מדור לדור. תועלת חומרית לא היתה בה. אבל פאר והדר היו כאן למכביר.

מדובר במסעודה בהיותה כבר אלמנה מחוסרת כל הנזקקת לסעד מהקופה של ה״כולל". על קופה זו שלט אחד הרבנים, חכם שמעון, בקפידה רבה ובקמצנות מופלגת. הנער נזכר שמסעודה הטילה עליו מידי פעם שליחות כלכלית חשובה. ״לך״, נהגה לאמר לו, "ובקש מכבוד החכם שיואיל ברוב טובו להעניק לי משהו מהקופה. אך תהא שפתך מנומסת, ראה הזהרתיך, ה׳׳חכמים״, אינם מקילים ראש בכגון דא…״

באחד הימים נכנס כהרגלו אל בית החכם ובדחילו ורחימו הציג לפניו את בעייתה של האלמנה, משל לא לכל אדם ברחובותינו ידוע מצבו של הזולת. נראה היה בעליל שה״חכם״, נהנה מהשררה שבידו. פניו אורו לשמע סגנון התחינה ששמה האלמנה בפי הילד. הוא הואיל לרשום מספר מילים בכתב ״חצי קולמוס׳ על פיסת קטנטנה, מטעמי חסכון. הילד פנה לבית המסחר ידוע בעיר שבעליו שימש קופאי המשלם על פתקאותיו של ה״חכם״. הוא חזר עם שלל: עשרה גרושים טבין ותקילין שדים להכין את השבת כיד המלך. הוא מצא את הזקנה יושבת לעת ערב בין קבוצת נשים המאזינות לאמרי השפר היוצאים מפיה.

״קשה להבין״, הוא אמר במשובה, ״כיצד פתק מקושקש הופך לכסף העובר לסוחר״… אמר ולא שם לב כי גם אשתו של ה״חכם״ יושבת בין המאזינות. עבר שבוע ואולי שבועיים. שוב נתבקש הילד למלא את שליחותו הכלכלית. הוא נכנס שוב לביתו של החכם ופתח בדברי התחינה השגורים על פיו. אולם ה״חכם״ הפסיקו בקול מתון, שופע ארס: "לא אינני מוכן לתת לך פתקים מקושקשים״.

דבריו לא הותירו בלבו של הילד כל ספק שפשעו כבד מנשוא. הוא חזר בוש ונכלם ללא הפתק. קשה לדעת כיצד הצליחה האלמנה להפיס את דעתו של ה״חכם״ הכל יכול שנפגע מדברי הלצון של הנער…

מסעודה היתה ידועה בכשרונה הגדול לספר סיפורי מתח מרתקים. היא לא ידעה לכתוב אך ידעה לקרוא שפה אחת ויחידה, השפה הערבית.. בנוסף לכך הטיבה לדבר אנגלית. מעולם לא ביקרה בבית ספר כלשהו. את הקריאה בערבית למדה בכוחות עצמה ובהשפעת שני אחיה בשפה זו והכירו היטב את מכמניה. קשרים רבים היו למשפחה עם נכבדי הערבים שבעיר. תשאלו, האנגלית מנין? ובכך כך היה המעשה:

אחת המשפחות האנגליות הגיעה לארץ ביום מן הימים ועלתה על קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמרון. לאחר שהשתטחו על קברות הצדיקים, הגיעו בני המשפחה, רכובים על פרדות, לצפת. רצה הגורל ואחת הפרדות כשלה ליד ביתו של הקונסול הצרפתי, יצאו בני הבית לרחוב והפצירו באורחים האנגלים לסור אל ביתם ללינת לילה. האורחים נענו ברצון וכי היתה להם ברירה ? המארחים היו ידועים ברוחב לבם והאורחים נהנו. הביקור התמשך… ובמהלכו שודכה בתם אסתר-מלכה ליעקב חי בנו של הקונסול… היא ילדה את מסעודה ואת שני אחיה.

ממנה רכשה מסעודה את שפתה האנגלית מבלי להזדקק לספר… נפלו לידיה ספורים מתורגמים ממיטב הספרות הלועזית והיא בלעה את כולם בלהיטות ואצרה אותם בזיכרונה המופלא. אך את השבתות היא הקדישה לקריאה בתרגום הערבי של ספר התנ״ך. היא קראה בקול רם להנאתן של השכנות שישבו לידה תמיד ופצחו גרעיני אבטיח קלויים. פצחו ונאנחו… לעתים הבינו ולעיתים רק נחשו את פשר הדברים היוצאים מפיה של הלמדנית. לעומת זאת את סיפורי החול שלפה מזיכרונה פרקים פרקים, יריעות יריעות, בשפה עממית עסיסית, מלווים פרשנות והעיקר במתח תאטרלי, כאשר הנשים והילדים שמסביבה יושבים פעורי פה ושותים בצמא את דבריה.

בסיור בצפת בשנת 2004 קיבלתי את הספר ממר עימנואל שבבו ז"ל..יהי זכרו ברוך

הבאת הסיפורים מתוך ספרו הם לעילוי נשמתו

עובדיה

עובדיה היה צעיר נאה, בעל גוף מוצק, מהיר חימה ורודף הרפתקאות אמו האלמנה השתדלה בפני אחיה, מרפא השניים והלה לקח את הבחור למרפאתו כשוליה ומתלמד. הצעיר בעל התפיסה המהירה רכש לעצמו במהרה ידע אלמנטרי בעקירת שיניים ובריפוין בתרופות מרגיעות של אותם הימים. אך לא ארכו הימים וקירותיה של מרפאת הדוד סגרו עליו כחומה ונפשו הרי כלתה תמיד למרחקים ולפעילות. הוא פנה לחבריו ושארי בשרו: רפאל, ז׳ק ויעקב, בהצעה מפתה, ״כיודע לכם״, הוא הצהיר בפניהם, ״הריני עובד כרופא שניים מזה מספר חודשים וכל מסתורי המקצוע נהירים לי כאצבעות ידי הזריזות. ומה לדעתכם שכרי עבור עמלי? פרוטות עלובות שאין בהן כדי להשביע רצון בעל מקצוע בדרגתי. מדוע לא נצא לכפרים ונעסוק ברפוי שניים כעצמאיים? אתם תסיעו בידי ונתחלק ברווחים".

הדברים נראו בהחלט בעיני אנשי החבורה שהסתובבו באפס מעשה ולא ראו אגורה שחוקה בעיניים. הם שכרו חמור והעמיסו עליו את הציוד לרפוי שניים ומעט צידה שנטלו עמם ויצאו לדרך.

במרוצת נדודיהם הגיעו לכפר תרשיחא, כפר גדול ומאוכלס בעיקר בנוצרים, הכפר ישב על אם דרכי הגליל של אותם הימים והם החליטו להטיל בו עוגן בתקווה שהפרנסה תהיה שם בשפע. בהתקרבם לכפר הרכיבו את עובדיה על החמור ושלושת העוזרים פנו את זאטוטי הכפר הסקרניים מדרכו של הדוקטור המכובד. החבורה נתקבלה במאור פנים ובציפיות לא מעטות. הם שוכנו כמצופה בביתו של המוכתאר. הדוקטור עקר שיניים ותחב תרופות לתוך הפיות והחבורה עלץ לבם למראה הגרושים הזורמים לקופתם.

והנה באחד הימים הגיעה ידיעה מרעישה אשר הוציאה את הכפריים משלוותם ומשגרת יומם. הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל בכבודו ובעצמו יכבד את הכפר בביקורו, בדרך מסעותיו להיכרות אזורי הארץ השונים. כבוד גדול נפל בחלקו של המוכתאר באשר ביתו נועד לקבל את פני השליט. אך בצד הכבוד באו גם הדאגה והחשש שמא לא יעמוד המארח במשימה. איכר פשוט אשר אורחיו המכובדים ביותר זכו עד כה למגש אורז ונתחי כבש בביתו.

אבל נציב עליון בריטי, מה הוא אוכל? על כך איש מהכפר לא ידע להשיב. ישבו זקני הכפר מהורהרים ומודאגים כאשר לפתע קפץ צעיר בקריאת צהלה: ״הרי יש לנו בבית דוקטור יהודי! הוא בודאי ידע להנחות אותנו בעצותיו״! ההצעה נתקבלה על דעת הזקנים והם פנו אל הדוקטור וחבורתו. תחילה פקפקו המלווים של הדוקטור ביכולתם להכין את הכבוד. אך הדוקטור קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. ואומנם עשו הבחורים את מלאכתם באמונה. הם ערכו רשימות מדוקדקות של מיני מזון ומשקאות והורו למוכתאר להביאם מהעיר.

הרברט סמואל הגיע ונחת מסוסו לתוך האוהל הענק שהוקם לכבודו ליד בית המוכתאר. הדוקטור וחבר מרעיו טרחו מאחורי יריעות האוהל וספקו את התקרובת שהוגשה לנציב. לפתע נצנץ רעיון במוחו של דוקטורנו.

״בחורים, ביכולתנו להשקות את האורח רם המעלה במי רגלים ואיש לא יגלה דבר" :אמר ועשה. ולהרברט סמואל הוגשה כוס גדולה מלאה בירה שנמהלו בה ״מים אחרונים״. הספור נפוץ בעיר והפך ללהיט של בני הנעורים.

הימים נקפו והפרנסה נתמעטה. עובדיה הגר לאי קורסיקה שהצטייר בדימיון הצפתים כאי נידח על פני הירח. הבחור תקע שרשיו באי, נשא אשה מבנות המקום והוליד צאצאים. לאחר שנים רבות של העדרות בא לבקר בארץ. הספור לא נשכח בעיר והוא נשאל: ״האומנם השקית את הרבט סמואל במי רגליים?״ הוא ניסה להתחמק מתשובה וכאשר דחקו בו הפטיר: ״אולי נתזו כמה טיפות לכוס, אינני זוכר במדוייק״.

מטבע הזהב

מאיר התהלך אנה ואנה בחצר רחבת הידיים. העצים שבחצר שלחו פאורות כלפי שמיים והשיחים הדיפו ריחות ניחוח. אולם דעתו לא היתה נתונה באותה שעו לאילן ולשיח. הוא היה טרוד בהרהוריו. כיצד יעשה את השבת הממשמש ובא ובכיסו אין פרוטה לפרטה. הוא ידע ימים טובים מאלה. ביתו, ובית אביו לפניו, היה פתוח לאורחים רמי מעלה. השפע הכלכלי והזוהר החברתי חברו יחדיו באותה חצר. אלה היו ימים. מעולם לא חשבו על המחר ולא דאגו לחסוך ליום סגריר. הבזבוז היה רב, היד רחבה וכל מה שהגיע לחצר מצא את דרכו אל מחוצה לה.

בינתיים הזמנים השתנו. מאיר הזדקן, ללא הכנסה כלשהי וללא נכסים לממשם. כל ימות השבוע עוברים ללא תפנוקים. אולם השבת היא שבת. את השבת צריך לקבל כהלכה. יש צורך לקנות בשר ודגים וגם יינות כמובן. ואולי יזדמן אורח כהרגלו מימים ימימה. הרהר ולא מצא פתרונים. הלוואות כבר מזמן לא העניקו לו הסוחרים. ההלוואות לא הוחזרו משום שלא היה מקור להחזרתן. עד מתי אפשר להתחשב ביחוס אבות כאשר מדובר בממון?

הוא יצא מהחצר אל הרחוב הצר, פסע מתונות, אחוז בסרעפיו ובפיו תפילה: מאין יבא עזרי…

העוברים המעטים שראוהו מתהלך ברוב חשיבות כמנהגו, דמו בנפשם שהאדון מאיר נהנה מטיול של אחר הצהריים ונתקנאו בו. כך יאה לגביר בן גביר, חשבו… לפתע הוא נעור לקולות שהגיעו אליו: הנה כאן ביתו של אדון מאיר. והנה הוא בכבודו ובעצמו! היה זה צפתי שהנחה אדם זר. האורח התייצב בפני מאיר ומסר אגרת שנשלחה אליו מארץ רחוקה. פתח מאיר את המעטפה וקרא דברי תשבוחות ותודות על האירוח שזכה לו כותב המכתב לפני שנים רבות בבית המשפחה הכבודה. חלפו שנים והאיש עשה עסקים טובים ונתברך במעשיו. הוא נזכר בביקור בצפת והחליט לשלוח בידי ידידיו דברי תודה.

קרא מאיר את הכתוב וחשב: לו ידע האיש למה אני זקוק היום, לא היה מסתפק בדברים יפים שאין מאחוריהם ממש… סיים לקרוא את המכתב, קפלו ותחב אותו לכיסו. ההפתעה היתה רבה כאשר האורח אשר המתין בסבלנות עד שמאיר יסיים את קריאת המכתב, שלף מכיסו מטבע זהב גדול: "את זה הוא שולח לך למזכרת״, הוא אמר.

מטבע זהב ששוויו כמה לירות ירקרקות אשר ביכולתן למלא את הבית ככל צרכו לכמה וכמה שבתות. זמן רב לא היתה שמחה אמיתית בחצר כבאותה שבת. השליח היה כמובן אורח הכבוד. הכל צהל כבימים עברו. גם השיחים והעצים כאלו נזכרו בימיהם הטובים ונראו ירוקים יותר. הספור התהלך בפליאה בן הצפתים. כל שיחה הסתיימה בשתי מסקנות מאלפות: האחת יש אלוקים בשמים, השניה-כל עושה מעשים טובים ברבות הימים ימצאם.

החנות

סלים חזר משתי שנות מלחמה בתורקיה אכול כנים ומזה רעב. עור ועצמות שצריך היה להחלים ולהתאושש. התורקים הסתלקו מהארץ והשאירו אדמה חרוכה. הם נצלו את משאבי האזור עד תום. גם את החורשות הם כרתו והשתמשו בעצים כחומר הסקה לרכבותיהם העיפות שהתנהלו בכבדות. האנגלים זה עתה הגיעו והחלו נסיונות לשקם את הכלכלה והמנהל אשר למעשה כבר לא היו קיימים. הוא מצא את האב שהיה בשעתו סוחר עשיר בעירו, מרושש לאחר ארבע שנות מלחמה ומחלות. צמרו המלא התרוקן ומאומה לא נשאר מכל המסחר. את אמו כבר לא מצא. היא מאנה להתנחם על הילקח בנה בכורה למלחמה ולא האמינה שתראה אותו עוד בחייה. היא חלתה וגועה ביגונה. הוא מצא את אשתו וילדיו הקטנים המשוועים למזון, צריך היה להתאושש ולפתוח בעסק כלשהו כדי להשיג אוכל לפיות הרעבים. החנות נשארה במקומה. גם מגרות העץ לאורך כל הקיר נותרו ריקים ומוכנים לקלוט את הסחורה. לאט ובהדרגה נתמלאו המגרות במלח, פלפל שחור, כמון וכיוצא בזה תבלינים. השקים הרחבים נתמלאו בקמח, סולת, סוכר ועמדו מוכנים למכירה. גם חלבה היתה בפח וטחינה במשקל ודבש חרובים. גם גפרורים לא חסרו.

בבוקר השכם, לאחר תפילת שחרית, הלך אישנו לכיכר שברובע הערבי, החסבה, שבת נמכרו ארגזי ירקות במכרז. הסבלים עמסו על כתפיהם את הארגזים והובילום לחנות. ילדי הרחוב באו לחנות, הושיטו שני מיל וקבלו גרעיני אבטיח או סכריות בתוך נייר שצורתו חרוט. ״אין לזלזל בקניות הקטנות״, נהג לומר ״המעות הקטנות מצטברות לסכום כלשהו בקופת העץ״.

אילם המכירות האמיתיות שהביאו לפרנסה היו של המשפחות. עקרת הבית באה לחנות וקנתה את צרכי המשפחה. המכירה המפורטת נרשמה בפנקס שבידה ובמקביל בפנקס החנות. בסוף החודש הופיע ראש המשפחה ופתח בחגיגיות: ״סלים הנכבד, הגיע יום התשלום! הבה נשווה את רשימותינו שמא נפלה בהן טעות״ החנוני נטל את פנקסו והתישב בסבלנות מול חכם שמעון שעקב אחר קריאת המצרכים, משקלם ומחירם. ״אוקית מלח בשני מיל, שלוש אוקיות סוכר בחצי גרוש, טחינה עם דבש חרובים בחצי גרוש…״

"רגע אחד! מדוע הטחינה כל כך ביוקר״? מערער החכם. ׳אתה רוצה שאמכור לך בהפסד?״ מתחנן סלים. "חלילה, אבל אתה ידוע כאדם דתי ואל לך להנות מגזל״.

כך התדיינו עד שהגיעו לסוף הרשימה ולסכומה בסך שלושים וחמישה גרוש. החנווני היה מותש.

"ועכשיו, תן במתנה אוקית סוכריות לילדים״.

"כל כך למה? תמה סלים

״אתה מקבל ממני כסף רב ועוד תשאל למה?״

החנות היתה קטנה, הרווחים היו מזעריים אך דיים היה לכלכלת הבית בסך שלוש לירות לחודש ולהותיר מחזור כספים לרכישת סחורה חדשה. החנווני דאג שלא להסתבך בחובות. הוא לא הלך בגדולות.

בצהריים סגר את דלתות החנות, עלה לדירה שמעליה ונח שעה קלה. ״סלים! סלים״ בקעו זעקות של ילד מהרחוב, ״אני רוצה לקנות!״ החנווני נסה להתעלם מהקריאות אך הן נמשכו והטרידו. לבסוף ירד לחנות באי רצון, רגוז על ההפרעה במנוחת הצהריים. הקונה בקש קופסת גפרורים שחסרה לאמו. היתה עוד חנות מכולת ברחוב שבמעלה המדרגות. שם ישב ציון בניחותא וישן בפה פעור. עוברים ושבים נשבעו שהזבובים חדרו לתוך פיו הפתוח לרווחה ויצאו בשלום. כאשר הזדמן קונה ובקש מה ממנו הוא ענה: ״כנראה שאין לי את מבוקשך. אולי תמצא אותו בחנות של סלים למטה״.

הוא היה חשוך ילדים ואדיש לפרנסתו. הקונים הדירו רגליהם מהחנות.

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

השומרים

ברובע היהודי הסתובבו בלילות שומרים ערבים. הם קיבלו את משכורתם מעירייה לבשו מדים שהבדילו אותם משאר ערביי העיר והיו מצוידים בפרגולים. לוותיקי צפת זכור היטב ראוף השומר שמידי ערב היה מופיע ברחוב היהודים עם פרגול שבידו, דמות חביבה ומגודלת אשר השרתה בטחון ושלווה בלבבות. את יתר שעות הלילה איש לא ידע היכן הוא בלה מאחר שכלם נמו את שנתם מראשיתו של לילה. גם בימי החרדה שלפני מאורעות תרפ״ט נראה ראוף השומר ומגלבו בידו בשכונת היהודים. אבל אז הוא כבר סמל כח מעורר ספקות. האם הוא יצטרף לתוקפים? צמרמורת אחזה בנערים למראה השוט.

אבל היו זמנים אחרים. רפול היה סוחר זריז וחרוץ. את שני השומרים הערבים, עביד הנא וסלים מיסטו, הוא שכן בחדר העלייה הקטן שעמד מול ביתו וחנותו. בכך היה בטוח שהשיג שמירה מרבית לרכושו. השנים היו שקטים ומתמידים על משמרתם. לאחר סיור הערב השגרתי ברחוב, עלו השנים לעליה קטנה שהעמיד לרשותם הסוחר ללא תמורה ובלו בה את לילם בנעימים. מספר ניסים מפי אביו רפול: באחד מלילות הקיץ החמים פרשתי מזרון על המרפסת ושכבתי לישון. בשולי המרפסת היו סדורים למראשותי פחים ובהם אדמה ופרחים. היתה זו הגינה הצפתית המצויה. לפתע התעוררתי לקול רעשים שעלו מהחנות שמתחת לבית, הרמתי את ראשי והבחנתי ברורות בשתי דמויות העוסקות בפריצת המנעול הכבד התלוי על דלת החנות. ראשי דמויות היו עטופים בכפיות לבנות לבל יזוהו. זינקתי מהמזרון ונטלתי בידי פח של פרחים, פח כבד מלא אדמה.

הני כלבים! את ראשיכם ארוצץ בפח הכבד שבידי". שתי הדמויות ברחו ונעלמו בסימטאות החשוכות. המשכתי לצעוק אחריהם ולשלוח באמותיהם את מיטב החרפות שהפועלים הערבים היו נוהגים להשמיע ביניהם.

משנרגעתי הצצתי בעליית השומרים והנה היא ריקה. כעבור כמה דקות הופיעו בקצה הסמטא עביד וסלים השומרים.

" מה קרה אדון רפול״ קראו לי מבוהלים.

-" גנבים ", צעקתי ״היו כאן גנבים״.

השומרים אצו לכיוון החנות והצטרפו למבול הקללות על ראש כל הגנבים שאינם ישנים בלילות ואינם מניחים לאנשים הגונים לישון.

רק אז קשרתי בין העלייה הריקה לבין השומרים-הגנבים. אבל השתתפתי בקללותיהם מתוך נימוס.

השותפות

סלים חזר משירותו בן השנתיים בצבא השולטן התורכי. היה זה עם תום מלחמת העולם הראשונה. אביו שהיה סוחר אמיד ומצליח, ירד מנכסיו בהדרגה במשך ארבע שנות המלחמה ולא היה בצרורו הנקוב כדי לממן פתיחת עסק עבור בכורו שחזר מזה רעב ואכול כנים.

לעומתם מאיר נחום, שאר בשר הידוע בקמצנותו המופלגת, הצליח לצבור פרוטה לפרוטה והגיע להון עתק של אלף לירות, צרורות וחבויות היטב. מאיר נחום היה חשוך צאצאים לאחר שהיה שרוי עם אשתו מזה עשרים שנה. נפשו כלתה לבן. הפתרון היחידי היה נישואין שניים אשר להם הסכימה זוגתו הצנועה והכנועה. על קמצנותו התהלכו ספורים רבים. הוא נהג לנעול זוג נעלים במשך שנים עד אשר בצבצו בהונות רגליו מבעד לחורים שנבעו בפני הנעלים. הוא מאן להחליפם בטענה שהתורים מאוורים את רגליו. או על אשתו טובת הלב אשר בכלותה לכבס את כבסיה נאותה לתת לשכנתה העניה את שארית המים החמים ששפתה על גחלים. אך הבעל שהגיע לפתע הביתה אסר עליה להעניק חינם מים שחוממו על גחליו. לסלים היתה אחות כבת שלוש עשרה, בת זקונים לאביו. מאיר נחום קיווה בסתר לבו שקרובו, שירד מנכסיו, יאות להשיא לו את בתו הקטינה. הוא ידע היטב את מצבה הדחוק של המשפחה והציע לסלים לממן חנות מכולת משותפת. ההצעה נתקבלה בברכה ועוד באותו ערב הזמין מאיר נחום את שותפו החדש לארוחת ערב בביתו. לאחר סגירת החנות ותפילת מעריב סרו השנים לבית המארח ומצאו את הרעיה מכינה אטריות ובוזקת עליהם פתיתי גבינה צפתית מלוחה. מאכל ערב לכל הדעות. אך האישה שלא היתה מורגלת לקבל אורחים, הכינה בסיר זעיר אטריות שנעשו מאוקיית קמח בלבד. המארח לא התבלבל וחלק את האיטריות לשלוש צלחות. אכלו וברכו ברכת המזון וסלים הצהיר שמזמן לא נהנה כל כך מאטריות. עם שובו לביתו בקש מזוגתו שתכין עבורו ארוחת ערב למלא את בטנו ההומיה מרעב. סלים קנה ומכר ועשה חיל בעסקיו. הוא נהל את החנות והשותף העשיר הסתפק בביקור יום יומי והלך לבית רגוע ושליו לאחר שראה שהחנות עומדת על תלה וכספו מובטח. עברו שנתיים והתקוות לנשואי הבוסר דעכו ונגוזו. ביום בהיר אחד הוא בא אל שותפו בדרישה חד משעתית, לאמור: ״הב לי את כספי״! כל טענות השותף, שיש לערוך מאזן ולראות שמא יש הפסדים ואולי גם רווחים, נפלו על אוזן ערלה. הוא באחת: ״את כספי אני דורש מייד״

סלים שהטיב להכיר את בעל דינו ידע שאין מנוס מבצוע הפרוק המפתיע. הוא זמן כמה מנכבדי השכונה ובראשם חכם שלמה וחכם סעדיה ובנוכחותם סוכמו הדברים דלהלן: בעזרת השם, סלים ישלם למאיר נחום סך ארבע מאות לירות פלשטינאיות טבין ותקילין ולא יחסרו מיל אחד, דהינו הסכום שהוא הכניס לשותפות בשעתו.

מאידך לא יהיו למאיר נחום בעתיד כל תביעות על רווחים כשם שלא יהיו נגדו כל תביעות על הפסדים.

ההסכם נכתב, בכתב חצי קולמוס, ע״י חכם סעדיה והצדדים חתמו על הניר שהופקד בידי חכם שלמה למשמרת.

מן הראוי לזכור כי באותם הימים הלירה היתה איתנה כצוק סלע ולא אבדה מטעמה ומערכה כהוא זה ברבות הימים.

למחרת חזר סלים מתפילת ערבית לחנותו, הסתגר בה והעלה אור במנורת הנפט. מאוד רצה לדעת מה נותר לאחר ״הקזת הדם״ הגדולה, הוא ספר ומנה, חישב וחישב ומצא שהצטברו רווחים נאים. הוא רשם את סכום הרווח על קופסת סיגריות והלך הביתה שמח וטוב לב.

מאיר נחום סר לחנות כעבור כמה ימים מתוך הרגל. עינו האחת (הוא היה שטום עין) צדה קופסת סיגריות ריקה מונחת על הדלפק ועליה הבחין בכתב ידו של השותף לשעבר. הרים את הקופסא וקרא את סכום הרווחים וחשך עליו עולמו. אך ההסכס החתום היה שמור היטב במגרתו של חכם שלמה ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור.

,עדי ראיה מספרים שהוא הטיח את ראשו בכותל מרוב צער על אובדן הרווחים.

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

ספר שקיבלתי מעימנואל ז"ל שבבו עם הקדשה שלו בתאריך 5/10/2004. היה זה במסגרת טיול מאורגן של חברי "אתר קוסקוס" בהדרכתו של בצלאל דהן, שבסופו הגענו לצפת, שם ביקרנו בצלאל ואנוכי אצל עימנואל ז"ל

גנון

הגנונים השתייכו לגזע הצפתי השורשי. ידיהם ברזל וגבם עשת. אנשים עמלים וישרי דרך. אם לדון על פי השם הרי הם לבטח באו אי פעם מארצות המגרב. בצפת הם עסקו בשני מקצועות קשים: סבלות וקברנות. על הקושי שבמקצוע הסבלות לית מאן דפליג, אולם יש להוסיף ולומר כי לחצוב קבר בטרשים שבמורדות העיר היתה מלאכה קשה שדרשה כח, סבילות ומיומנות. כל העיסוק בקבורת מתים הטיל על הילדים, יראה מסתורית. הסתכלו על העוסקים במלאכה זו כעל גיבורים העשויים ללא חת. בסבלים ראו גזע נפילים, שונים מכל יתר בני אנוש. היה ביכולתם לשאת על גבם משאות כבדים שנראו כבלתי ניתנים להזזה בידי ברואים רגילים. היו מספר סבלים יהודים. היה שמעון הסבל שנולד בפרס ועד יום מותו דבר ערבית במבטא פרסי כבד. והיו הגנונים. היו גם סבלים ערבים אולם בכך לא היה כל פלא. הרי הגוי מסוגל לעשות כל מה שהיהודי עמד בפניו חסר אונים ושפל רוח…

גנון הזקן כפי שזוכרים אותו ילדי העיר במטושטש היה כבר בערוב ימיו. הוא חבש על ראשו תרבוש קצר ומעוגל ומסביבו חתיכת בד צהובה מיושן שאף פעם לא נפרד ממנה. הוא השאיר אחריו בנים שגדלו בעקבותיו עמלים ונאדרי כח. על הזקן מספרים זקני העיר.

בהיותו צעיר מלא אונו. נזדמן לרחבת השוק הערבי אשר שמשה מקום מפגש לסוחרים ובעלי מלאכה ומטבע הדברים גם מקור פרנסה לסבלים. באותו יום הופיע בשוק הערבי זר בעל גוף, מתאבק מקצועי שהזמין את הסובבים אותו להתאבקות. ״כל מי שיצליח לגבור עלי ולהפיל אותי ארצה״. הכריז "יקבל ממני שתי מג׳ידיות כסף. אולם מי שלא יצליח – ישלם לי רק מג׳ידי אחת״. (מטבע תורכית). כך הוא עמד והפיל ארצה את צעירי הערבים האחד אחר השני והמג׳דיות נערמו בכיסו. אל הככר התקרב ראש העיריה, ראש משפחת סובח עתירת הנכסים אשר כפרים שלמים בגליל היוו את רכושה ותושביהם היו אריסיה. אגב, לימים, אחד מבני המשפחה ימכור אדמות לקרן הקימת וימצא את מותו מידי מתנקש שנשלח ע״י המופתי הירושלמי. ראש העיר היה בעל בעמיו, איש תקיף אשר שמר בקנאות על כבוד העיר וראה בו את כבודו האישי ממש. הוא חזה במתרחש ולבו התחמץ בקרבו. איש מבני עירו לא עמד לו הכח לגבור על הזר ולהציל את כבוד העיר. לפתע נחה עינו על גנון הסבל. אמת הוא היה יהודי, אך בכל זאת צפתי, שלא נבדל במראהו ובלבושו משאר בני העיר. ״קרב אלי, גנון ידידי״. אמר, ״אם תצליח לגבור על המתרברב בן הנעווה, הריני מבטיח לך פרס כספי נכבד״.

״וכמה תשלם לי״? שאל היהודי שגמר אומר לנצל את מצבו המביך של ראש העיר. ״חמישים מג׳דיות טבין ותקילין״ אמר הערבי מבלי להניד עפעף. עיניו של הסבל נתרחבו בחוסר אמון. היה זה סכום שבחלומו הורוד לא היה מגיע אליו.

״נשבע אני לך בכבודי״, אמר ראש העיריה ליהודי הנדהם וסלסל בשפמו העבות על מנת להמחיש את שבועתו. גנון הוריד מעליו את החבל העבה, כלי מלאכתו שתמיד נשאו על כתפיו, אמר בינו לבין עצמו: ״בשם השם נעשה ונצליח״, התקרב למתאבק הערבי, חבקו בזרועותיו והטילו על אבני הככר בצלעות מרוסקות. כבודה של העיר ניצל. הוציא ראש העיר את קולמוסו המוזהב וכתב על פיסת ניר פקודה למזכיר העיר בהאי לשנא: שלמו למוכ״ז חמישים מג׳דיויות. כך כתב ולא יסף.

כאשר הושיט הסבל היהודי את הפתק לפקיד העיריה, שאלו הלה: ״וכל כך עבור מה?״ ספר לו האיש את סיפור המעשה בפרוטרוט כיצד הציל הוא, היהודי, את בחורי צפת מבושה וקלון. חכך הפקיד הותיק בדעתו ואמר לבסוף כי נבצר ממנו לשלם סכום כה גדול עבור סעיף שרות שאינו בשום חוק. חזר הסבל אל עבודתו בשוק כשהוא ממלמל לעצמו: ״הגוי נשאר גוי אפילו ארבעים שנה בקבר״.

כעבור מספר ימים נתקל בו שוב ראש העיריה ושאל אותו לשלומו במאור פנים. ״בטוחני שהמג׳דיות מחממות את צרורך שמתחת למרצפות״ אמר לו בבדיחות הדעת. משנודע לו שהפקיד הפר את פקודתו, נתמלא זעם ונשבע שיתן גט כריתות לאשתו אם לא תכובד דברתו ולא ישולם הסכום במלואו. אכן נאלץ הקופאי לשלשל לידי היהודי את מטבעות הכסף על מנת להפיס את דעתו של הנכבד הנזעם.

על אותו גנון מספרים עוד. רפאל היה סוחר קמח בסיטונאות. בחנותו עמדו תמיד שקים עשויים יוטה עבה וממולאים בקמח עד לשפתם. היו שקים רגילים והיו שקים גדולים מסומנים בפס אדום. האחרונים הכילו בקרבם חמישים רוטלים קמח. אך היו גם שקים בעלי שני פסים אדומים אשר כל אחד מהם הכיל מאה רוטל, דהינו: כשלוש מאות קילוגרם. את אלה העמיסו על פרדות שני הסבלים מפאת משקלם הרב. באחד הימים עמד שק בעל שני פסים על המאזנים הגדולים שבחנות. גנון הזדמן למקום, מדד את השק בעיניו המקצועיות וראה כיצד שני פועלים ערבים אומרים להעבירו אל גב הפרדה. רפאל היה ידוע בדרך כלל כאיש עסקים חמור סבר. אולם באותו יום נחה עליו רוח קלילה של בדיחותא. אולי משום שמצב העסקים היה שפיר במיוחד. ״אם תרים את השק ותישא אותו על גבך״, אמר לגנון, ״שלך השק על כל הקמח אשר בו". אמר והיה בטוח כי אין הדבר בגדר יכולתו של אדם. הסבל הישר קבל את האתגר במלוא הרצינות. הוא הצמיד את גבו אל השק לאחר שליפף אותו היטב בחבל עבה, כרך את החבל על מצחו ואמר: ״בעזרת השם״ הוא התכופף קמעא והשק זע ממקומו כמאייים להפיל את הסבל ולקבור אותו תחתיו. דומיה מתוחה נשתררה בחנות. הכל צפו לראות מה אמת בדבר גבורתו של גנון המפורסם. הוא התישר ושוב גחן כאשר על גבו השק העצום. לרגע הסס ואחר התרומם, פסע לפניו פסיעת גשוש ברגל רועדת ומיד התאושש והחל צועד מתונות ובטוחות מן החנות במורד הרחוב אל עבר ביתו. כולם פערו פה בהשתאות. הראשון שהפתכח מהתדהמה היה הסוחר. הוא הזדעזע מעצם הרעיון שכמות כה גדולה של קמח תצא מרשותו ללא תמורה. הוא רץ אחר גנון ובקש ממנו להניח את השק. לשוא הסביר לו כי לא היתה כאן אלא הלצה וכי כל בר דעת מבין שאין ההגיון סובל התערבות כה רצינית. אך הסבל בשלו והוא ממשיך לצעוד כאשר טיפות זיעה גדולות ניגרות ממצחו המתוח תחת החבל העבה. רק מג׳ידי כסף שלם הפיס את דעתו והניאו מלממש את ההתערבות. כזה היה גנון. חזק בגופו, ישר ופשוט בהליכותיו ואיתן במעשיו.

מעין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל-2001- עמ' 18-17

הספר הזה הגיע אלי עמנואל שבבו ז"ל- היה זה במסגרת טיול שערכנו, חברי אתר "קוסקוס" הרבה לפני מבול האתרים האחרים. בסקרנותי נכנסתי לביתו של עמנואל ז"ל יחד עם בצלאל שהכירו מלפנים, והנ"ל כיבד אותי בספר הזה. הבטחתי לו שאפרסם את כל הספר במלואו, הוא הסכים, וכך אני עושה.

החכמים

הלמדנים שנקראו ״חכמים״ התבלטו בלבוש אחיד מסורתי שכלל ״אומבאז״. הוא החלוק הארוך ומעליו ״ג׳ובה״, מעין מעיל דק וגדל מידות בעל שרוולים רחבים. על ראשם חבשו תרבוש אדום קצר מלופף היטב בבד שחור.

היתה זאת עדה ששמרה על ייחודה בזכות התורה שלמדו אנשיה בצעירותם וכן בזכות ההלכה שידעו לפסוק. לעומתם נקראו שאר התושבים בלשון נקיה: "בעלי בתים״… וכי כיצד אפשר היה לכנותם לעומת ״החכמים״? ׳ בעלי הבתים" התקיימו ממלאכה ומסחר. אך ״החכמים״ התבססו על ״השליחות״, דהיינו: מסע בארצות הגולה, בעיקר בארצות המגרב ואסוף תרומות למען חכמי צפת עיר הקודש וענייה. היציאה לשליחות נעשתה על פי תור וזאת כדי שלא יפריעו איש לרעהו באסוף התרומות. בהגיע תורו של החכם לשליחות, נפרד מבני ביתו ומשפחתו ופתח במסע שהתמשך על פני מספר ארצות וחודשים ארוכים. היה זה מסע מפרך והרה סכנות בתנאי התעבורה של אותם הימים.

שליח שחזר נתקבל בשמחה רבה ע״י מקורביו ועורר את סקרנותם של כל בני העיר. האם שליחותו עלתה יפה וכמה כסף עובר לסוחר הביא עמו… הוא היה חייב למסור דין וחשבון כספי לרבה של העיר. חזקה עליו שמסר דו״ח של אמת ללא דופי. הכסף שהצליח לצבור נתחלק במידה שווה בין כל ״חכמי העיר. אך השליח עצמו נהנה מסכום מוגדל בכמה עשרות אחוזים. חייבים לומר שסכום כלשהו הופרש גם לעניי העיר הנצרכים.

היו גם ״חכמים״ שבהגיע תורם לצאת לשליחות הקשה העדיפו מסיבות שונות לוותר על המשימה המפרכת שחייבה נדודים הרחק מבני המשפחה. בזכות ויתור זה קיבל בעל התור מהבא אחריו כמה עשרות לירות כדמי פיצויים על ההכנסה שנשללה ממנו. מספרים על ״חכם״ ידוע בלמדנותו המופלגת הן בתורה והן בספרים חילוניים, שהתוודה בפני שכניו כטוב עליו לבו, הוא ספר:

סיימתי את שליחותי והייתי בדרכי לארץ. בלילה בעלותי על משכבי במלון, מששתי את צרורי התפוח ואל לבי התגנב הרהור של חטא. בורא שמים שעמלתי קשות ונתייסרתי בכל תלאות הדרך. האומנם לא מן הדין שאהנה מפרי עמלי בהרחבת הדעת מבלי להסתפק בסכום המיועד לי במשורה… התרתי את השרוך שקשר את הצרורות ושלחתי את ידי אל השטרות המרשרשים. שלפתי מהם חמישים לירות והעברתים אל הכיס הפנימי שבחלוקי.

איש לא ידע אם היו בצרורי שלוש מאות לירות או מאתיים וחמישים בלבד. מצפוני היה נקי. ובכל זאת סירבה השינה לעצום את עיני והתהפכתי מצד אל צד. השטן, ימח שמו, הצליח להדיחני ואני ברוב חולשתי התפתיתי לו. קמתי והחזרתי את החמישים הלירות למקומם, אבל גם אז לא באה לי השלווה. האם זוהי גניבה. הרי כספי הוא ופרי עמלי המפרך״. שוב שלחתי ידי אל הצרור ונטלתי ממנו את חלקי. כך נמשכו נפתולי במשך שעות ארוכות כאשר אני נוטל מידי פעם את הכסף מן הצרור אל כיס החלוק וחוזר חלילה. נדידת הכסף נמשכה זמן רב אך לבסוף, בעזרת השם, הצלחתי להכריע את השטן והבאתי ארצה את הצרור בשלמותו״…

אגב, אותו ״חכם" היה ידוע בלהיטותו לעיין בדברי הגות חילוניים. לא שהדבר הסיט אותו מתלמודו ומדבקותו באמונתו. אולם לא פעם קרה שהוא ישב עם ידיד נעורים חילוניי ושניהם עיינו בדברי שפינוזה. הם אפילו נתפסו פעם מתדיינים בתורת היחסיות של איינשטיין. אם הבינו מה הם קוראים – לאלוהים פתרונים.

הלבוש

הגברים הספרדים לבשו, לא יאומן כי יסופר, בגדים זהים ללבוש הערבי. בימות החול לבשו ״שרוואל״ שחור, מין מכסניים רחבי מידות אשר כללו מעין אליית כבשים שנתלתה מאחורי הגבר, קשה להבין מה היה תפקידה בלבוש, האם לצרכים פרקטיים או שמא לשם נוי גרידא. מכל מקום תוך כדי הליכתו של לובש ״השורוואל״ התנועעה מאחוריו אליה גדולת מידות. כמו כן הוא לבש מעיל קצר, ז׳קט, ומתחתיו ״וסטה״ ללא שרוולים ובה כיסים קטנים רבים שבהם פשפשו הילדים דרך התרפקות על האבא, שמא יגלו מציאה כלשהי. על ראשו חבש תרבוש אדום. כל זה בימות החול. אך בשבת שאני. לשבת בצפת היתה משמעות שאינה ניתנת לויכוח. היתה זו מלאה לפי כל הכללים והדקדוקים. הרבוע היהודי פשט צורה ולבש צורה לבלי הכר. ביום שישי אחר הצהריים כאשר נסתיימה מלאכת החול, התרחץ ״בעל הבית" ולבש על בגדיו התחתונים ״אומבאז״, הוא החלוק הארוך, אף החליף את תרבוש החול המאובק בתרבוש של שבת מבהיק. קשה היה לאדם זר שנקרה לעיר להבדיל בין הערבי ליהודי הספרדי בכל הנוגע ללבוש.

אולי מטעם זה, כשאך שככו מאורעות תרפ״ט, החליפו כל הגברים הספרדים – את מלבושם הערבי בלבוש אירופאי שנשלח אליהם ע״י ארגוני הסעד היהודיים. הלבוש היה חנם והיתה זו הזדמנות להיבדל מהערבים שהוכיחו כי אין הבדל בעיניהם בין יהודי ספרדי לאשכנזי.

המרת הלבוש סמלה מפנה בהשקפת עולמם של רבים שנדחפו בתוקף האירועים להכרה לאומית יהודית. אם כי לא ציונית במפורש.

בר מצווה

איטה-מניה גרה בבית שמעל לבית המשפחה. בבוקר בבוקר פתחה את חלון ביתה וצפתה בבית שמתחתה. לא עבר זמן רב והאם יצאה מפתח הבית והשיחה קלחה בין השתים באידיש עסיסית. שפה שהיתה לגביו זרה לחלוטין. אך מפי אמו יצאה כל כך יפה ועל כך הוא אהב אותה שבעתים והתגאה בה. ידידות אמת שררה בין השתים. הוא לא ידע מי היה בעלה של השכנה. אבל תמיד שמע שהיא קראה לבנה שמיליריה. שם מוזר שלא הבין את פרושו. הבן עבד בחנות של שען.

לימים משפחת הנער עברה לגור בדירה אחרת והפגישות בין השכנות נפסקו. הוא הגיע למצוות ובבית הוחלט שיש לחגוג את הנחת התפילין של בן הזקונים כהלכה. שכרו את להקת המנגנים של העיר. שלמה אבו חנה נגן על עוד, מאיר חללה נגן על כנור ואליהם צורף מידי פעם מתופף לעת מצוא. הוא הכה בדורבקה. הלהקה הוזמנה לחתונות ולכל שמחה הראויה לשמה.

להקת המנגנים לוותה את ״הבר מצווה״ מבית כנסת הביתה במנגינת לכת יפה: ״כל עוד בלבב פנימה״. הם לא יכלו לדעת שהשיר הזה יהיה להמנון המדינה שתקום. הם נגנו אותו בקצב של מרש.

עברו שנים רבות. הנער שגדל והיה לבעל בעמיו שהה בביקור שגרתי בעיר. הוא ישב על מדרכה של בית קפה מול חנותו של שען. שמיליריה יצא מחנותו והתהלך לידה באפס מעשה. ״אתה זוכר אותי״ שאל את השען. הוא הזכיר לו את הידידות ששררה בין שתי האימהות בשכבר הימים. ״וכי איך אוכל לשכוח אותך. אני זוכר את הבר מצווה שלך ממש כאלו היה זה היום. אמך שלחה לקרוא לי והתחננה לפני: ״אני משביעה אותך בזכר אמך הצדקת שתתלווה אל בני לבית הכנסת ותדאג שהנחת התפילין תתבצע כהלכה. אינני יודעת אם אפשר היום לסמוך.״״ הבטחתי לה שאקיים את בקשתה ואכן הייתי נוכח בבית הכנסת כשהנחת את התפילין על זרועך״. ״אני מודה ומתודה שאינני זוכר את הפרט הזה, אולי מחמת ההתרגשות שבמעמד. אבל אולי תאמר לי מה פרוש השם שמיליריה״ל

״פשוט מאוד שמואל אורי״ היתה התשובה. סוף סוף נגלה הסוד.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל 22-19

מעין השדים

״למטה בואדי הטחנות יש שדים. יש שם מעין שהערבים מכנים בשם: עין אלג׳ין.. אומרים שיש בו שדים המשמיעים קולותיהם המבעיתים מבטן האדמה״. ידיעה ראשונית זאת קולט כל ילד צפתי בעמדו ליד חבורת נערים מבוגרים ממנו בשנתיים שלוש. אז מתעוררת הסקרנות מפעם לפעם. האומנם שוכנים בבטן האדמה שדים. יש רצון לעמוד על טיבם. אך הפחד גבר תמיד, מה גם שהמרחק והדרך הקשה מונעים זאת עד אשר הילד מגיע לגיל שבו מתארגנת קבוצת נערים ויורדת בשבת לואדי. הדרך מפותלת, מסולעת, קירות זקופים ניצבים מעל הגיא העמוק מאז ימי בראשית. הדהירה במורד מסתימת ליד עץ תאנה עתיק, גבוה, רב פארות, שפרותיו המתוקים מעידים בברור על רוב המים הזכים המפכים מתחת לשרשיו. ואמנם מתחת לתאנה, מים טהורים ושקופים כבדולח נובעים בזרם איתן וממשיכים דרכם דרומה. והנה כעבור דקה או שתיים דללו המים, זרמם נחלש אט אט עד שנפסק כליל. החצץ שבאפיק מתיבש לחלוטין כאלו מעולם לא ראה מים. ואז דממה מוחלטת שוררת לאחר הרעש שהמים השוקקים העלו לפני כן. ומתוך הדממה הנוראה בין ההרים השגיבים בוקעים קולות מבטן האדמה. בקבוקים מבעיתים שעולים אל קירות הסלע מהדהדים בחלל הודי. חלחלה עוברת בהם. עולה במוח המחשבה על שאול המלך שהקולות מאוב ערערו את שלוות נפשו…

ממעל משקיפה התאנה הזקנה ירוקת הפנים הטובים ואומרת: ילדים, אני כאן שנים רבות… הורגלתי בשדים שמתחת לרגלי… שום דבר אינו מפתיעני יותר…״ יושבים הילדים שעות רבות לרגלי התאנה מבלי יכולת למוש מהמראה ומהקולות שלא מעלמא הדין. עם רדת הערב, כאשר מתארכים הצללים, מזדרזים לטפס במעלה הואדי שמא תתפוס אותם החשכה בקרבת המעין המכושף. הילדים שגדלו והפכו אבות לילדים יורדים מדי שנה למעין השדים כדי להראות לצאצאיהם את הפלא שבעיר הולדתם. אחת מתופעות הטבע הנהדרות שזמן הקדוש ברוך הוא לעיר הזאת וההנאה גדלה שבעתים בראותך כיצד הילדים נתפסים לאהבת הטבע הפראי וגדלים על זיכרונות הביקורים במקום.

אחד האבות הללו מספר: ״עברו שנים ובתי הגיעה לסיום בית הספר העממי. מורי הכתה ארגנו טיול לגליל העליון. מששמעתי שצפת נכללה בתוכנית, הצטרפתי ברצון כהורה מלווה. בהגיענו למבואות העיר הכרזתי שיש באמתחתי הפתעה. ״על מעיו השדים בודאי לא שמעתם״! הודעתי לילדים המופתעים. בינתיים גם נודע לי סוד התופעה. מתחת לאדמה קיים שקע שאליו זורמים המים, השקע מתמלא ואז המים פורצים מתוכו. מאחר שהזרם אל השקע חלש יחסית והיציאה מנו רחבה- מתרוקן ־־השקע מימיו במהירות העולה על כניסת המים לתוכו. ממש כמו ״סיפון". אולם את ההסבר המדעי על התופעה שמרתי בינתיים לעצמי כדי לאפשר לילדים לשאוב את מלוא ההנאה וההתפעלות מסתורין האופף את המעין…

נסענו בטיולית במשעול צר והגענו לתאנה. ההפתעה היתה באמת עצומה. המעין המהולל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שפשפתי את עיני בתדהמה. שמא שוב חמדו להם לצון השדים…

יד אנוש אמרה לטבע: ״רב לך אנשי עירנו זקוקים למים זכים ומשיבי נפש הזורמים כאן ללא תכלית…״

כלאו את המעין ללא רחמים בצינורות ברזל נוקשים״.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל עמ' 24

יום הכיפורים

בצפת של ימי הילדות לא היו חילוניים. המושג לא היה מוכר. האמת שלעומת ״החכמים״ שבלו שעות רבות בבתי המדרש על דף גמרא, היו מרבית התושבים ה״בעלי בתים״ הפשוטים עסוקים בפרנסת ביתם. הם פשוט לא הרשו לעצמם את המותרות של מיתה באוהלה של תורה. קשה גם לומר שיכלו למצות את קיום תרי״ג המצוות. הם בודאי שלא ירדו למעין שליד בית העלמין בכל בוקר על מנת לטבול ב״טבילה״ של האר״י ז״ל. הם לא ידעו, גם אם רצו בכך, לקרוא משניות והשפה הארמית היתה עבורם סגורה וחתומה. אך כל זה לא פגם באמונה ובקיום המצוות השגרתיות. התפילות של יום יום הו למרביתם שגורות על פה. יש להניח שהתפללו מבלי להבין את תוכן הדברים. אך מאומה לא גרע מחשיבותה של תפילה, גם נערנו חזר בכל בוקר על ״מודה אני…״ מבלי הבין את המשמעות. המלה ״בקרבי״, למשל העלתה אסוציאציה של קברית (גפרורים בערבית). אולם הפשוט שבפשוטים לא העלה בדמיונו הפרוע, בפינת מחשבתו האפלה ביותר, לחלל את השבת. על דל שפתיו על אחת כמה וכמה. הימים הנוראים היו באמת נוראים. ההכנות היו במלוא הקיטור״. כפרות״ הובלו כפותות לחצרו של חכם עזרא השוחט והקרקורים היו מחרישי אוזניים. ליל הכיפורים השרה עצבות בלב הילדים. הכל חשוך, המבוגרים רציניים ומכונסים בתוך עצמם. לא הקדישו תשומת לב רבה לילדים. מחשבתם התרכזה בתקון נשמתם. על הסברים בקשר לקדושת היום ומשמעותו – הס מלהזכיר. הכל נעשה בצורה שגרתית ומוכנית. בבית הכנסת ״אבוהב״, היו ספסלים בנויים לאורך הקירות, ״מנדר״. על ה״מנדר״ המערבי, בפינה שליד ההיכל, היתה מונחת כרית אדומה שעליה ישב הסב, לידו ישב האב והנער ליד אביו. שלשתם בשורה אחת. כאשר נתכבד סבו בעליה לתורה, עמד האב במקומו מתוך יראת כבוד, כנהוג, כל זמן שאביו שהה על ״התיבה״ ליד ספר התורה. כמוהו עשה גם הנכד כשלבו נפעם מהמעמד הטקסי.

הוא אהב את המעמד, את קולו של החזן, קול דקיק של סופרן. בשמחת תורה לא היה אושר גדול משלו. הרקודים, ההקפות, השירה הדהדה באוזניו כל ימות השנה הוא צפה לה שתגיע מחדש.

אך יום הכיפורים שאני. בגיל רך לא צמו כמובן. השהייה הממושכת בבית הכנסת היתה כבדה ומעיקה. היא לא דברה אל לבו. הנה מגיע החזן בתפילתו לרגע הגדול: ״ויעבור על פניו ויאמר….״ והמתפללים עטופים בטליתות שלא בימי השנה הרגילים. העטיפה היא טוטלית. מסתתרים איש איש מתחת טליתו מפחד שמא יקרה להם בכל רגע משהו איום. הנער נחבא מתחת לטליתו של אביו וכולם עונים בחרדה. פתאום משהו במכנסיו של המתפלל שעמד לפניהם משך את ליבו… קול צחקוק קל נפלט מפיו. האב הסה אותו בלחש: ״ששש!״ אבל הצחקוק הפך לצחוק ואז תפס האב באוזנו ומרט אותה כהלכה. לבושתו וכלימתו, הצחוק רק גבר עליו בצורה היסטרית ממש. הוא פחד מנחת זרועו של אביו ונמלט כל עוד נשמה בקרבו החוצה. ייתכן שאלו האב היה משתיק אותו בדרכי נועם ומשלח אותו החוצה על מנת להרגע. ואולי לאחר התפילה היה מסביר לו את חטאו לעומת קדושת המעמד, ייתכן שזיכרונותיי מאותו יום הכיפורים היו נעימים יותר…

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל –יום הכיפורים- עמ' 24

יעאובה (יעקב במקורו)

יעאובה היה גבר תמיר, דק גזרה, הילוכו קליל, פניו נעימים. שפם לתפארת התנוסס משני עברי אפו. הוא היה יהודי פקח, בעל חוש הומור אבל היה ידוע גם באלימותו. אוי למי שהעז להרגיזו. כולם יראו מנחת זרועו אם כי לא הרבה להשתמש בה. הוא היה ידוע בתעלוליו אשר אלו אחר היה מעוללם היה לבטח מעורר עליו רוגזם של הבריות. אולם לגבי יעאובה הכל נסלח. מעולם לא למד קרוא וכתוב. רכוש לא היה לו, אם לא להחשיב את האינונטר שהיה בביתו בדמות תריסר צאצאים. תריסר פיות המיחלים למזון שלא תמיד היה בהישג יד. מקצוע לא היה לו ומעבודות שחורות הוא משך ידו. אנין טעם היה. קשה לדעת מאין השיג האיש כסף לקנית עדשים ולחם להאכלת הילדים כדי שבעה.

בערבי חגים נהגו החכמים״ לחלק לעניי העיר דמי חג מכספי ה״כולל״ שהובאו על ידי השליחים מחוץ לארץ. אך ״החכמים״ עם כל חוכמתם לא היה בכוחם לעמוד בפני לחץ המון נזקקים שצבאו על דלת בית המדרש בדרישה לדמי חג מוגדלים. היה דרוש זקיף שישליט סדר בין ההמון המשולהב בשעת החלוקה. ומי אם לא יעאובה היה האיש המתאים. מידי הופיעו בצעדים מאוששים, הסרבל השחור מתנופף בין רגליו הארוכים ונבוט מאיים בידו, הושלך הס בקרב הצובאים על הפתח והחלוקה התנהלה בסדר מופתי. מובן שחלקו של ״מושיע החכמים״ היה מנה אחת אפיים וכל הצדדים יצאו מרוצים מההסדר.

בשלהי הקיץ, כאשר רכסי ההרים העוטרים את צפת החלו מתכסים בעננני סתיו, לא היה מנוס ממחשבות על גשמי הזעף והקור הצורב המשמשים ובאים על העיר לטובה. היה צורך לחשוב על הצטידות באמצעי חמום. על כך חשבו הדרזוים של בית-ג׳ן אשר הכינו מבעוד מועד פחמי עץ, העמיסום על פרדות חזקות בשקים מאורכים והביאום למרכז הרובע היהודי שנקרא משום כך בפי האשכנזים ״קוילן פלאץ", כלומר רחבת הפחמים. הדרוזים היו מעונינים להפטר מפחמיהם בהקדם ולצאת לדרכם הארוכה. את זאת ידעו סוחרי הפחם היהודים אשר קנו את הפחם ב״סיטונאות״ ומכרו אותו לצרכנים ברווח נכר. ביניהם היה גם מיודענו יעאובה. היתה זו עונה היחידה שבה עסק במסחר. אולי משום כך היה נצרך לרווחים מופקעים שיספיקו גם לעונת היובש שתבוא לאחר הסחר בפחם… לסלים היתה חנות אשר במושגים של הימים ההם ובטרמינולוגיה של ימינו ניתן לכנותה בשם מינימרקט. היתה בה מכולת, לעיתים גם ירקות, אבטיחים בעונתם וכל מה שהצרכן הצפתי היה נזקק לו מגפרורים ועד לפחם.

מספר החנווני: ״יעאובה הגיע לפתח חנותי עם שק גדול של פחם והציע לי לקנותו. לא היה לי צורך בפחם מאחר שכבר קניתי לפני כן מלאי גדול לחנות. אולם יעאובה היה זקוק לכסף. הוא הציע לי את השק בעשרים גרוש. הצעתי לו חמישה עשר. הוא לא הסכים לכך והסתלק עם הפחם. כעבור זמן מה חזר ואמר: ״ניחא, גזלן, השק מכיל קנטר שלם. שקלנו את השק ונוכחתי שהוא דובר אמת. בשק היה קנטר של פחם. שלמתי לו את כספו, פתחתי את השק והתחלתי להעביר את הפחם למרתף של החנות. בהגיעי לאמצעו של השק מצאתי אבן גדולה כגודל הסלע. זה היה סוד משקלו הרב של השק.

היה זה לקח שלמד אותי לא להתעקש במשא ומתן עם יעאובה. ספרתי על התעלול לאנשי הרחוב וכלנו צחקנו על שובבותו של יעאובה״, צחקו וסלחו. ומספרים על עוד תעלול מני רבים. יהודיה כשרה קנתה ממנו שק פחם גדול מלא וגדוש חתיכות פחם דקות ומאורכות, הפחם המשופר. הוא גם התנדב ברוב אבירותו להכניס את הפחם למרתף ביתה. היא שלמה לו עבור השק המלא והוא נפרד ממנה תוך אחולים לבביים שתהנה מהפחמים המעולים. כעבור מספר ימים אמרה היהודיה לילדיה: "רדו למרתף והעלו פחמים הביתה״. הילדים ירדו למרתף כמצוות אמם. אך משבוששו לעלות עם הפחם, ירדה האם למרתף ומה רואות עיניה? הילדים יושבים על הקרקע מוציאים משק הפחם פקוסים (מין מלפפונים) ואוכלים להנאתם. מחצית השק היתה ממולאת בפקוסים.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– יעאובה (יעקב במקורו)

השכלה

לבית ספר דתי כבר לא הלכו. כל מי שרצה להקנות לילדיו השכלה ראויה לשמה שלח אותם לבית הספר ״אליאנס״. ההשכלה אומנם הסתימה ברמה עממית אך למדו גם אנגלית, ערבית והרבה צרפתית. השם היה יומרני ״כל ישראל חברים״ אך החברות היתה חברות בלשון צרפתית צרופה…

הרביצו בתלמידים את כל הכרוך בצרפת: ההיסטוריה של צרפת והגיאוגרפיה שלה, את ספרותה ושירתה, ואם לא די בכך הרי כל המקצועות הראליים: כימיה, פיזיקה, חשבון נלמדו אף הם בשפה הצרפתית.

אמת שזכות גדולה נתגלגלה לידי ילדי צפת ללמוד כבר בשחר חייהם על ענקי הרוח הצרפתייים (רסין ומולייר) במקורם. אך שנים עברו עד שיכלו לעמוד על טיבה של זכות זו, ובינתיים הוטל עליהם עול כבד של שנון חרוזים אין ספור, זרים בשפתם וזרים ברוחם. החוכא ואיטלולא הגיעו לשיאם בלמדם את קורות מסעי הצלב. שננו את החומר שנדפס במוסד קתולי בצרפת ודקלמו אותו בכתה כאשר הצלבנים נקראים בפיהם ״לוחמי קודש״ ואלו המוסלמים מכונים ״הבוגדנים״, משל היו התלמידים נוצרים אדוקים רחמנא ליצלן…

הלימודים ב״אליאנס״ חצו את חייהם לשניים. הבית התנהל באורח דתי למהדרין. לא היה בית בצפת שלא דקדק בקלה כבחמורה. מאידך שררה בבית הספר רוח צרפתית מודרנית חילונית. בכתה חויבו לשבת בגלוי ראש. בהפסקות חובה היתה לדבר בלשון צרפת. משגיחים מיוחדים מונו והם ארבו לחבריהם. משנתפס ילד שדבר עברית – קנסו אותו במיל עובר לסוחר.

בפגשם ברחוב את מנהל בית הספר או את רעייתו המנהלת-חובה היתה לגלות את הראש ולהקדים להם שלום בצרפתית כמובן. אגב, המנהל היה יליד תורכיה ורעייתו … לא ניחשתם? ילידת צפת. ושניהם הספיקו להצטרפת. בבית חובשים כובע ובבית הספר גלויי ראש. לחיים חצויים אלה היו לעיתים השלכות חמורות. הנה יושב לו ילד בשבת בבית הכנסת ומתעמק בתפילה מתוך כוונה רבה. תוך כדי קריאה בסדור הוריד את כובעו מעל ראשו והניחו לידו מתוך הרגל של בית הספר. הוא התפלל בקול רם ובהתלהבות רבה. לפתע הבזיק ברק מנצנץ והורגשה צריבה חריפה על לחיו. היתה זו יד אביו שסטרה על פניו בכל עוז, ״גוי״! נשמעה קריאת זעמו של האב. ליתר תשבחותיו מפיו של אבא כבר לא האזין כי היה בדרך מנוסתו מבית הכנסת. רק בהגיעו הביתה הבין על מה יצא הקצף. הוא התקומם בכל לבו על העוול שנגרם לו, שלא באשמתו. אולם אביו השמרן לא היה מוכן לפשרות בכגון דא. לעומתו, אמו הבינה את מצבו המביך והשתדלה כדרכה לישר את ההדורים.

האוירה בבית הספר היתה קשה במיוחד. משמעת ברזל היתה נהוגה בה. על כל טעות קלה בענייני משמעת נאלץ התלמיד לפתוח את כפות ידיו כלפי מעלה ולחכות בדומיה כנועה לסרגלו של המורה הנוחת עליהן פעמים אחדות. הכל לפי גודל החטא ומצב רוחו של המנחית, הידיים צרבו זמן רב לאחר המכות. הסרגל היה עונש ממוסד ומדוד והנענש ידע בוודאות מה מצפה לו, לא היו הפתעות בנידון. אולם לא תמיד שפר גורלו של הנענש. קרה שהמורה יצא מכליו והיה מפליא את סטירותיו על פני התלמיד. ואז הפנים להטו מכאב ומבושה. זעם מאין אונים נצטבר בלבות המוכים ופחד משתק שרר בכתה. אך לא היה מפלט. ההורים ראו במכות סימן מובהק לחנוך טוב שצאצאיהם מקבלים בבית האולפנא המודרני. לא היה, איפוא, טעם לפנות לעזרתם. בית הספר כלל ארבע כתות בלבד. מבנה זה חייב שהייה של חלק מהתתלמידים מספר שנים באותה כתה. בשנת לימודיהם האחרונה היו תלמידים שהגיעו לגיל מתקדם של חמש עשרה ושש עשרה. יכלת לראות, אתה צעיר התלמידים שזה עתה עלית לכתה זו, בנים מגודלים שלא נפלו בקומתם מקומת מוריהם. אך גם הם לא נמלטו מהמכות. אפשר היה לראות את גבריאל הגבוה עומד מול המנהל מביט ישר בפניו ומקבל את סטירותיו בכניעה משפילה. המכה הכה וצעק: ״אל לך לחשוב שמשום היותך גבוה תימלט מהעונש״!

והמוכה ספג את הסטירות בהתאפקות שבגבורה. כי ברור היה לכל שיש ביכולתו לגבור על מכהו.

הגיע יום והסאה הוגדשה. ההתמרמרות פשתה בין התלמידים. לא עצרו כח יותר לראות את חבריהם מוכים ומושפלים, כאשר כל אחד מהם צפוי לאותו טפול. ביום בהיר אחד פשטה שמועה באויר: ״יש לפעול. יש להכריז על שביתת לימודים. הרעיון נפוץ מיד ונקלט היטב במוחות. שתי בנות יזמו את הרעיון וגלגלו אותו כדי להוציאו אל הפועל. יש להכריז על אסיפת כתה שתתקיים במקום סודי לבל יגונב שמץ דבר לאוזני המורים. בית אחד נבחר למטרה זו. האספה היתה סוערת והתסיימה בהחלטה לשבות. כולם יבואו עד לשערי בית הספר ולא יכנסו ללמוד. למחרת באו כמתוכנן והנה מה העיניים רואות: מפירי שביתה מסתננים האחד אחר השני לחצר בית הספר. ההורים לא הרשו לשבות. נשארו מתי מספר מחוץ לשערים וביניהם שתי היוזמות היו בטוחים שהשביתה הוכשלה. אולם לא כך חשבו המורים. הם הוכו בתדהמה. מי שמע בצפת של אותם הימים על מרי בקרב התלמידים. לאחר התדהמה באה ההתפכחות. הם הבינו שהגדישו את הסאה וצריך היה לכבות את השריפה בטרם תגיע השמועה למרחקים. המנהל והמנהלת הטילו את המשימה על המורה האהוב, ונחוצקר. אמת שגם הוא יצא לפעמים מכליו והנחית כמה מהלומות על תלמיד מחוצף. אך ״לזכותו״ ייאמר שהוא עשה זאת בעידנא דרתחא ולא כעונש מתוכנן בקור רוח סדיסתי. הוא יצא לקראת השובתים המעטים והרעיף עליהם תוכחה אבהית: ״הן לא יעשה כדבר הזה. המורים מייסרים אתכם מתוך אהבה. עליכם לשוב ללימודים ולהתנצל על פריקת העול המקרית.

הם נכנעו וחזרו לכתה מבוישים. לא אכולי חרטה חלילה כי אם מובסים על ידי חבריהם שנטשו את המערכה.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– השכלה