מורשת יהדות מרוקו

ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות(1956-1939)

מלחמת העולם השנייה ציינה תפנית מכרעת בתולדות יהודי מרוקו. יהודים התמודדו עם צעדים אנטי־יהודיים נוקשים (חוקי וישי) אשר הטיל עליהם משטר וישי. נאמנו המושבע של המרשל פטן, הנציב העליון נוגס, אכף אותם במרוקו. מה הייתה עמדתו של מחמד החמישי בשנים הללו? כשליטה של מדינה הנתונה תחת משטר חסות הוא לא נהנה מחופש פעולה רב, שכן רוב הסמכויות היו נתונות בידי הנציב העליון הצרפתי. לפיכך הוא חתם על גזירות אנטי־יהודיות, כפי שחתם על הדהיר הברברי ב־1930. עם זאת, במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו ליהודים. כך הוא ציין בפני נכבדים יהודים שביקרו אצלו ב־1942, כי לא יאונה להם כל רע וכי יחסו אליהם זהה ליחסו לכל בני ארצו. לאחר פלישת ארצות הברית בנובמבר 1942 הכריז הסולטאן בפומבי על אהדתו ליהודים. באותם ימים הפכו ריכוזי אוכלוסייה יהודית במקומות רבים במדינה – מקזבלנקה עד ארפוד, רבאט, פאס, מכנאס, בני מלאל ועוד – למטרה להתקפות ולעלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית, ביזמתם ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות.

הסולטאן הפגין את אהדתו ליהודים בהזדמנויות נוספות. בנובמבר 1944 הוא פנה למשלחת יהודית במילים אלה:

הרי נתינים אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונה לכם. האמינו לי שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד היו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו שסבי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו זה ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה.

אסרף, עמי 226-225.

כפי שניתן היה לצפות, הלם המלחמה וחוקי וישי האנטי־יהודיים הורגשו בעצמה בקרב הצעירים היהודים. הם התאכזבו מההתבוללות הצרפתית, אשר הרחיקה אותם מקהילתם ומהחברה המוסלמית גם יחד, ובניגוד לעבר הם נמשכו כעת לאידאל הציוני או לקומוניזם. הציונות חידשה את פעילותה במרוקו בשנת 1943, תחילה במסגרת הפדרציה הציונית של צרפת, ולאחר מכן במסגרת ארגון עצמאי – הפדרציה הציונית של מרוקו. הפדרציה קיימה את הוועידה האזורית הראשונה שלה בשנת 1946, ואת הוועידה השנייה שנה לאחר מכן, במועדון הבוגרים של בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה.

אשר למפלגה הקומוניסטית, היא שוקמה ב־1943 בידי עורך הדין היהודי לאון סולטאן. התנועה מנתה ב־1948 כ־6,000 חברים, מתוכם 500 יהודים. בדומה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית לא דגלו הקומוניסטים במרוקו בשלב זה בעצמאות, והאמינו בהמשך קיומו של משטר החסות הצרפתי.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקצו. שעת ההכרעות הגורליות התקרבה. בינתיים, אלה אשר לא ראו את עתידם מחוץ לגבולות מרוקו גילו לפתע את זהותם הלאומית. כמו ״בנים אבודים״, כפי שכתב קרלוס דה נסרי בחיבורו

הם חזרו בהמוניהם לנאמנות הטבעית, נאמנות למולדת ולאדמה המזינה. הם בחרו בעצמאות בדיעבד. הם עמדו במבחן. זו הייתה דרכם לבטא את הפטריוטיות המרוקאית. האם הייתה זו פטריוטיות נסיבתית? אופורטוניסטית? או פרגמטית? זו הייתה למעשה יותר הכרה במציאות.

דה נסרי, עמי 55.

פרנסיסקו פרנקו (1975-1892)

איש צבא ומדינאי ספרדי,- רודן ספרד מ־1939. בשנת 1910 סיים בית ספר לקצינים. השתתף בקרבות נגד מורדי הריף במרוקו הספרדית (1925) לצדם של הצרפתים. במאי 1935 נתמנה לרמטכ״ל. ביוני 1936 הכריז על מרידה צבאית ויצא למרוקו לעמוד בראש המרד. ניצח במלחמת האזרחים (1939-1936) גם הודות לסיוע שקיבל מגרמניה ומאיטליה. לאחר ניצחונו היה פרנקו ראש המדינה, מפקד הצבא וראש הממשלה. בשנת 1945 הפכה ספרד למלוכה. בשנת 1954 נבחר חואן קרלוס כיורשו שיומלך לאחר מותו.

חוקי וישי האנטי־יהודיים

חוקים שפרסמה ממשלת צרפת בראשותו של המרשל פטן החל מאוקטובר 1941, ואשר מקום מושבה היה בעיר וישי. חוקים אלה שללו מהיהודים את אזרחותם הצרפתית, הגבילו את עיסוקיהם הכלכליים ואת חלקם במערכת החינוך הצרפתית(נומרוס קלאוזוס). החוקים יושמו במרוקו באופן חלקי בלבד מפני שרוב היהודים היו נתיני המלך ולא אזרחים צרפתיים. יש הזוקפים את היישום החלקי של החוקים להתנגדותו של המלך מחמד החמישי לפגיעה ביהודים, שהוא נחשב למגינם.

הדהיר הברברי

צו מלכותי מן ה־16 במאי 1930, שהתיר לברברים להשתמש בערכאות מסורתיות קדם־מוסלמיות, ובכך ביטל את אופיו המוסלמי של המשפט הברברי המסורתי. הצו פורסם לאחר שהצרפתים השפיעו על הסולטאן לפרסמו בנצלם את חוסר ניסיונו הפוליטי. בעקבות התגובה הנזעמת של אנשי הדת והתנגדות הברברים הוחלט באפריל 1931 על ביטולו.

סידי מחמד בן יוסוף(1961-1910)

מוכר כמחמד החמישי, מלך מרוקו בשנים 1961-1927. למרות ניסיונו המדיני הדל גילה חוש מדיני מפותח שסייע לו לקדם את ארצו לעצמאות מלאה בשנת 1956. מחמד החמישי הניח את היסודות למרוקו המודרנית. היהודים ראו בו מנהיג קשוב לבעיותיהם ומגעם.

ב־11 בינואר 1944 הגישו לסולטאן חמישים חברי מפלגת אלאסתקלאל, אשר נוסדה זמן מה קודם לכן בידי עלאל אלפאסי ואחמד בלפראג׳, עצומה. לראשונה הם ביקשו את עצמאותה של מרוקו, ״בשלמותה הלאומית בחסות הוד מלכותו סידי מחמד בן יוסף״. בעצומה זו הכריזה המפלגה, אשר חרטה על דגלה את ה״זיקה לאסלאם, לשפה הערבית ונאמנות למלוכה״, גם על רצונה בכינון ״מלוכה דמוקרטית וחוקתית, אשר תבטיח לכל אחד את החרות הדמוקרטית והאישית ובין היתר את חופש האמונה״.

כך החל מאבקה של מרוקו לעצמאות. ל״יריית פתיחה״ זו של אלאסתקלאל הגיב הנציב העליון במעצר מנהיגי המפלגה במרוקו, ובהפעלת לחצים כבדים על הסולטאן שיסיר את תמיכתו מהתנועה הלאומית. צעדיו עוררו הפגנות אלימות במקומות רבים, שדוכאו ביד קשה בידי המשטרה והצבא הצרפתיים, וגרמו עשרות הרוגים בפאס ובקזבלנקה לבדן.

הסולטאן, שזועזע עמוקות מן ההתפרצויות הללו, אשר הצבא והמשטרה הצרפתיים נטלו בהן חלק, לא הסתיר את אהדתו ללאומנים. וכך השמיט בכוונה, בנאום שנשא בשנת 1947 בטנג׳יר, את השבח המסורתי למפעל הצרפתי במרוקו, הרחיב את הדיבור על זהותה הערבית המוסלמית של מרוקו ובירך על הקמת הליגה הערבית.

בעקבות עלבון צורב זה מינתה צרפת לנציב עליון את המרשל אלפונס ז׳ואן, שנודע במדיניותו התקיפה, אך גם הוא לא הביא לשיפור המצב. אדרבה, פעולותיו וחוסר תבונתו השפיעו על הידרדרות המצב, והמשבר בין הסולטאן לבין הממשל הצרפתי הפך לעימות גלוי.

ב־8 בדצמבר 1953 פיזרו השלטונות את אלאסתקלאל ואסרו את מנהיגיה. תשעה חודשים לאחר מכן, ב־20 באוגוסט 1954, הוגלה הסולטאן מחמד בן יוסוף למדגסקר, בהתאם לתכנית אשר הצרפתים הגו במשך חודשים, בשיתופו של הג־לאוי(ראש שבט, מעין מושל אזור) של מראכש, ושל מחמד בן עֻרפה, הסולטאן הממונה החדש.

הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948

לעמנו הנדיב!

מתוקף השליחות שהאל הבל יבול הפקיד בידען לשמור על האינטרסים שלכם,אנו מפנים אליכם את המסר הנוכחי בדי שתכבדו ותשמרו את תוכנו. זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה, המדינות ההברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים. באשר לנו, בהצהירנו שאנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם, כפי שהודענו להם, אנו מאשרים את הצהרתם במלואה לאמור שאין בכוונת הערבים להרע ליהודים וכי אין הערבים רואים בהם אויבים. מטרתם היחידה היא להגן על ׳הקבלה הראשונה׳ של האםלאם [ירושלים] ולהשיב על כנו את השלום והצדק לארץ הקודש תוך שמירה על המועד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי. מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין. ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור. הם צריכים לדעת בי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת פנים, ושהעידו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקאי, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב. אנו מצווים גם לנתיננו היהודים שלא לשכוח שהם מרוקאים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם. משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית. אנו סמוכים ובטוחים שאתם, המרוקאים כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענו בחיוב לקריאתנו זו כך שהסדר הציבורי במולדת היקרה שלנו יכובד ויישמר. מ׳ ייתן שאלוהים ידאג לשמור על גורלנו וגורלם. הוא המורה הטוב ביותר ומה טוב הוא במגן.

ח' סעדון,'"המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלאם",פעמים, 63 (תשנ"ה),עמי

119-118.

למאמר המלא, נא להקליק על הנושא כאן

הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948

לעמנו הנדיב!

מתוקף השליחות שהאל הבל יבול הפקיד בידען לשמור על האינטרסים שלכם,אנו מפנים אליכם את המסר הנוכחי בדי שתכבדו ותשמרו את תוכנו. זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה, המדינות ההברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים. באשר לנו, בהצהירנו שאנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם, כפי שהודענו להם, אנו מאשרים את הצהרתם במלואה לאמור שאין בכוונת הערבים להרע ליהודים וכי אין הערבים רואים בהם אויבים. מטרתם היחידה היא להגן על ׳הקבלה הראשונה׳ של האםלאם [ירושלים] ולהשיב על כנו את השלום והצדק לארץ הקודש תוך שמירה על המועד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי. מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין. ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור. הם צריכים לדעת בי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת פנים, ושהעידו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקאי, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב. אנו מצווים גם לנתיננו היהודים שלא לשכוח שהם מרוקאים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם. משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית. אנו סמוכים ובטוחים שאתם, המרוקאים כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענו בחיוב לקריאתנו זו כך שהסדר הציבורי במולדת היקרה שלנו יכובד ויישמר. מ׳ ייתן שאלוהים ידאג לשמור על גורלנו וגורלם. הוא המורה הטוב ביותר ומה טוב הוא במגן.

ח' סעדון,'"המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלאם",פעמים, 63 (תשנ"ה),עמי

האירועים, אשר התמקדו בעתידה של מרוקו, היתוספו לאירועים אחרים, שנגעו ליהודים באופן ישיר. כרזות ושלטים האשימו בבגידה במידה שווה את השלטון הקולוניאלי הצרפתי, את הציונות ואת היהודים. בשנים 1948-1944 נפלו היהודים קרבן להתפרצויות אלימות: בצפרו(יולי 1944), במכנאס(ספטמבר 1944), במראכש ובקזבלנקה(מאי 1945). המאורעות הקשים ביותר פרצו ב־8-7 ביוני 1948 באוג׳דה ובג׳ראדה; 44 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. מחשש להתלקחות כללית קרא הסולטאן להרגעת הרוחות, בהזכירו כי העם המרוקאי העניק חסות ליהודים מאז ומעולם. במקביל הוא יצא בקריאה ליהודים לחדול מכל פעילות ציונית ולבטוח בבית המלוכה, אשר מאז ומתמיד היה מגינם הנאמן.

שתי מגמות סותרות החלו להסתמן בקהילה היהודית: גלי העלייה הראשונים של יהודים לישראל ותחילת ההתגייסות היהודית למען עצמאות מרוקו.

בשנות החמישים היו אירועים אשר החריפו את חששותיהם של היהודים, שמנהיגיהם נמנעו מנקיטת עמדה מפורשת לגבי עתידה של הממלכה לפני שובו של הסולטאן מגלותו בקיץ 1955. רק ב־30 באוקטובר 1955, במהלך כינוס מיוחד לרגל שובו, פרסמו מנהיגי הקהילות היהודיות הצהרה ובה הביעו את שמחתם לרגל שובו של הסולטאן לארצו וקראו ליהודי המדינה להתאחד עם המוסלמים ולחגוג עמם את האירוע.

ימים מספר לאחר מכן הבטיח מחמד החמישי לראשי הקהילה היהודית כי היהודים ייהנו משוויון מוחלט וישותפו בחיים הלאומיים ״עד לדרגים הבכירים ביותר״. הבטחה זו מומשה עם מינויו של ד״ר לאון בן זקן לשר התקשורת והדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית.

במקביל פתחו המפלגות הלאומניות את שעריהן לפני היהודים, אשר שוב לא התבקשו, כבעבר, להישבע אמונים על הקוראן בעת שביקשו להצטרף לאלאסתקלאל. מפלגה זו, אשר אימצה באמצעות עיתוניה גישה פייסנית יותר כלפי היהודים, יזמה גם הקמת אגודה, ״אלופאק״ (ההסכמה), במטרה לעודד דו־קיום בין המוסלמים ליהודים.

בשנים 1948 עד 1956 עזבו למעלה מ־90,000 יהודים את מרוקו; מתוכם עלו לארץ כ־60,000 בשנים 1955 ו־1956. מספרים אלה מלמדים כי רבע מיהודי מרוקו בחרו בתוך פחות משנתיים לעזוב את המדינה. מגמה זו נמשכה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של רוב עולי מרוקו בישראל.

במרוקו העצמאית

מרוקו העצמאית לא גילתה אדישות לנוכח גלי העזיבה. מפלגת אלאסתקלאל הייתה הראשונה שיצאה בגינוי העלייה היהודית ופעילותם של ארגונים ציוניים במרוקו העצמאית. ביוני 1956 אסרה הממשלה על שליחי העלייה במרוקו להמשיך לפעול. מחנה העולים ״קדימה״ שליד מזגאן המשיך לתפקד עוד שלושה חודשים עד לפינוים של 12,000 העולים ששהו בו בדרכים עקלקלות.

ב־27 בספטמבר 1956 פרסמה ממשלת מרוקו גזירה ״האוסרת על יהודי מרוקו להגיע לפלשתין ומחייבת את אלה שעזבו לחזור למרוקו״, וניתנה הוראה שלא לחדש את דרכוניהם של היהודים. אולם למרות האיסור המשיכו אלפי יהודים לעזוב את מרוקו, אף שמבחינות רבות היה מצבם האובייקטיבי של היהודים יציב וטוב יותר לאחר עצמאותה של מרוקו. ואכן, למן הכרזת העצמאות של מרוקו עשו הרשויות מאמץ אמיתי לשלב את הקהילה היהודית בחיי המדינה: הובטח ייצוג יהודי ברוב המשרדים הממשלתיים ובפרלמנט, שבו ישבו יהודים דרך קבע, התמנו שופטים יהודים, והמינהל החדש פתח את שעריו לפני אלפי טכנאים ופקידים יהודים.

שנות העצמאות הראשונות של מרוקו אופיינו גם בהרחבת החינוך היהודי. ב־1958 למדו 95 אחוז מילדי היהודים בבתי ספר (לעומת עשרה אחוזים בקרב המוסלמים), תשעים אחוז קיבלו שירותי רפואה קבועים, ורשת ״אורט״ העניקה לכל צעיר יהודי שרצה בכך הכשרה מקצועית. לא היה מוסד שהציע מערכת חינוך דומה לצעירים המוסלמים.

מצב זה היה לצנינים בעיני חלק מהשרים. בשנת 1958 החלו עיתוני אלאסתקלאל לדרוש הלאמת מוסדות החינוך היהודי או לפחות מרוקניזציה שלהם, ולשלב בהם צעירים מוסלמים. כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש מבתי הספר של כי״ח, ושמם של שני השלישים האחרים נשתנה ל״אתחאד״ והם נוהלו בידי אזרחים מרוקאים. כי״ח נאלצה להקדיש יותר שעות להוראת הערבית. בהחלטה זו לא היה כל פסול, אולם על רקע הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ובעקבות האיסור על קשרי דואר עם ישראל חשו רבים כי מדיניות ה״שערוב״ של החינוך היהודי היא אות מבשר רע. ביקורו של גמאל עבד אלנאצר בקזבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה ״אגוז״ כמה ימים לאחר מכן, עם 44 יהודים על סיפונה, בהם 24 ילדים, בדרכם לארץ ישראל, תרמו עוד להגברת חששותיהם של היהודים.

אם כך ואם כך הגיע היקף הגירתם של יהודי מרוקו לממדים שלא נודעו בעבר. מ־1961 עד 1964 עזבו קרוב ל־80,000 יהודים, כמחצית הקהילה, את מרוקו. לאחר מלחמת ששת הימים היה גל נוסף של הגירה: בין השנים 1971-1967 הצטמצם מספר היהודים במרוקו מ־60,000 ל־35,000 ומספרם הלך וקטן עוד בשנים הבאות.

היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן

היהודים והשלטון

שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי של היהודים לאורך כל המאה התשע־עשרה, תוך מתן פרשנות מחמירה. ביטויים לכך אפשר למצוא בהוראותיהם ליהודים. כך, למשל, בשנים 1808-1807 חייב סלימאן השני את יהודי סאלה, רבאט, מוגאדור ותיטואן לגור במלאח, בדומה ליהודים ברוב הערים האחרות. בשנת 1836 פנו יהודי פאס אל עבד אלרחמאן השני בבקשה להתיר להם לבנות בית מרחץ לעצמם, מפני שלא הותר להם לרחוץ בזה של המוסלמים. לאחר התייעצות עם חכמי דת השיב הסולטאן בשלילה, ונימק את תשובתו בטענה כי בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניקם ליהודים, מפני שאין הרחצה דרושה להם לפי דתם. בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים. ב־1873 נכפה על היהודים, בין השאר, לעסוק במליחת ראשיהם של מי שהוצאו להורג כדי שאפשר יהיה לשמרם זמן רב ולהוקיעם בשערי העיר. באותה שנה העביר מושל העיר מזגאן את יום השוק משני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בו.

ידיעות על מצבם החמור של היהודים במרוקו הגיעו לאירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעקבות פעילות של אגודות אירופיות. למשל, בין השנים 1864- 1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים – לפי חלק מהמקורות 343 – והרוצחים לא הועמדו לדין. בתחילת 1880 פרץ סכסוך, שהידרדר עד חילופי מכות, בין יהודי שהחזיק בחסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי הצליח לברוח, אך אספסוף תקף עוברי אורח יהודים וביניהם זקן, רצח אותו ולאחר מכן שרף את גופתו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית בריטית, ומשפחת הקרבן קיבלה פיצוי מהסולטאן. יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, אשר דאג לפרנסתה של אישה מוסלמית בשנת בצורת, נפל קרבן לעלילה של המושל כי הרתה לו, והוצא להורג. בשנים 1883-1880 הולקו נשים יהודיות בטנג׳יר ובקזבלנקה עקב עלילות שונות. הסולטאן חסן הראשון הפקיע חלק מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים – בשנים 1877 ו־1884 – למרות הפצרות של גורמי חוץ, כשגריר בריטניה במרוקו, לא לעשות זאת.

ב־1886 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא היתר של הסולטאן, להיכנס לבית קברות מוסלמי, להיראות בפומבי בחגים מוסלמיים, להרים קולם בתפילה ועוד. מדי פעם הוטלו איסורים נוספים, כגון איסור לתקוע בשופר בראש השנה ובהלוויות. בתביעה נגד מוסלמי עדותם נחשבה לא קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי הייתה מבטלת אותו. בפברואר 1888 הגישו נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה וסגן נשיא ״אגודת אחים״ תזכיר לממשלת בריטניה, שבו גוללו בפירוט את ההשפלות שחווים יהודי מרוקו ואת ההגבלות בחייהם, ביניהן כאלה שאינן כלולות בתנאי עומר. בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג, בשדות ובקור. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם. בסוף שנות השמונים ובראשית התשעים הגיע מידע לאירופה על מצוקתם של יהודי דמנאת, אשר נפלו קרבן לפרעות בשנים 1891-1884. גם יהודי מראכש סבלו מידם הקשה של המושל והקאדי¡ יהודים הולקו באכזריות כה רבה עד שהיו בהם שהתאסלמו. בעקבות הידיעות הללו יצא בדצמבר 1893 מבריטניה לטנג׳יר שמואל מונטגיו(1911-1832), חבר פרלמנט ונדבן שפעל למען יהודים במצוקה. מטרת ביקורו הייתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על שלום היהודים, אולם פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ לא נשאה פרי.

היו מקרים של התערבות שליטים כדי למנוע פגיעה ביהודים או להקל על מצבם. התערבות זו הייתה פרי הנסיבות המיוחדות של האירוע, של מערכת היחסים של היהודים עם המושלים או של לחץ מבחוץ. הסולטאן חסן הראשון ויתר בשנת 1887 על מסים שהיו חייבים לו יהודי מראכש עבור שמונה שנים, בגלל שנות הבצורת הקשות שהיו אז. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר תפילה לשלומו שנכתבה בערבית. הסולטאן נשק את הנייר ואמר שלא ידע כי נאמנותם לו כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. ב־1889, בעת ביקורו בתיטואן, הורה להגן על יהודי העיר בעקבות פנייה של משלחת שמנתה את נכבדי הקהילה, וביניהם הרב הראשי. לפני צאתו את העיר פנו אליו גם יהודים מששואן והתלוננו על רדיפות¡ הסולטאן הורה למושל להגן עליהם. בהתערבות הקונסול הבריטי במרוקו חולק בשנת 1882 מזון ליהודי מוגאדור שנפגעו מבצורת. כעבור כמה שנים, ב־1904, שוב הייתה שנת בצורת והסולטאן עבד אלעזיז הורה לחלק מזון גם ליהודים, בעקבות פנייה של משלחת רבנים.

דמי

בן חסות – מעמדם המשפטי של היהודים ושל הנוצרים תחת שלטון האסלאם. מעמד זה, המעוגן בקוראן, הקנה ליהודים, כבני עם הספר, זכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם ולגבות מהם את מס הג׳זיה.

תנאי עומר

מערכת של הגבלות וציוויים שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, המיוחסת לכיליף עומר אבן אלחטאב. מערכת הגבלות זו נועדה להבדיל פיזית בין המוסלמים והכופרים, לתת כבוד למוסלמים ולהשפיל את היהודים והנוצרים. אין גרסה רשמית ואחידה של ההגבלות, אך הן קבעו את כללי ההתנהגות של יהודים בחברה המוסלמית. כך, למשל, הם היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד, נאסר עליהם להשתמש בנשק או לרכב על סוסים, ועוד. כל שליט נהג להוסיף הגבלות או לא לקיים הגבלות מסוימות.

סולטאני מרוקו 1792-1912

סלימאן השני כן מחמד בן עבדאללה

שלט בשנים 1822-1792. פעל לאיחודה של מרוקו ונכשל בגלל המרידות התכופות של הברברים. גילה חשדנות רבה כלפי אירופה, ונחשב בעיני היהודים ל״צדיק״ מפני שביטל את גזירות אחיו יזיד, שקדם לו בשלטון (שלט בשנים 1792-1790). התיר ליהודים לחזור לגור במלאח בפאס, וליהודים שהתאסלמו – לחזור ליהדותם. עם זאת, דרש מהיהודים בתיטואן, במוגאדור, בסאלה וברבאט לגור במלאח, אסר עליהם לסחור בכפרים וגירש יהודים אירופים שסירבו לקבל עליהם את הגבלות ההתנהגות על פ׳ תנאי עומר.

עבר אלרחמאן השני בן השאם

שלט בשנים 1859-1822. תקופת שלטונו התאפיינה באנרכיה ובהתפוררות השלטון המרכזי, בשל א׳ יכולתו להתמודד עם מרידות הברברים, כישלונו במלחמה עם צרפת בשנת 1844 (שבמהלכה הופגז המלאה של מוגאדור ונהרס) והמצב הכלכלי הקשה. נהג בסובלנות כלפי היהודים.

מחמד הרביעי בן עבר אלרחמאן

שלט בשנים 1873-1859. תקופתו התאפיינה בהעמקת ההשפעה הכלכלית האירופית. קבע את מראכש לבירתו, בנה בה מסגדים ובנייני ציבור, פעל לשיפור מינהל הממלכה באמצעות הקמת האקדמיה הראשונה להכשרת פקיד׳ ממשל, עודד את התעשייה והחקלאות ויזם עבודות ציבוריות. ב־1860 כבשה ספרד את צפון מרוקו וסיפחה אותה,

חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה

שלט בשנים 1894-1873. בתקופתו העמיקה החדירה האירופית למרוקו, בעקבות השתלטות צרפת על תוניסיה והשתתפות גרמניה במירוץ הקולוניאלי, וכונסה ועידת מדריד (1880) לפתרון בעיית החסות הזרה. פעל לדיכוי שבטים מתמרדים, בשנים 1884-1879 פקד את מרוקו משבר כלכלי עקב בצורת שפגעה בכל האוכלוסייה. תקופה קשה זו נתנה אותותיה גם ביהודים, שמצבם הורע והעוינות כלפיהם גברה, מת בקרב בשנת 1894.

עבד אלעזיז הרביעי

שלט בשנים 1908-1894. עלה לשלטון בהיותו בן 14, עד 1900 ניהל את ענייני המדינה ראש הווזירים. שלטונו התאפיין באנרכיה ובמרידות בלתי פוסקות של הברברים נגדו, שפגעו גם באוכלוסייה היהודית. הודח מכס השלטון בידי אחיו.

עבד אלחאפט׳ בן חסן הראשון

שלט בשנים 1912-1908. חתר לביטול הסדרי החסות, החלטות ועידת אלחסיראס ולגירוש הצרפתים ממרוקו; ברם, החובות הכספיים אילצו אותו לקבל את תנאי המעצמות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. ב־30 במארס 1912 חתם על חוזה פאס, שכונן את החסות הצרפתית. בעקבות החתימה פרצו התקוממויות ברחבי הארץ נגד הצרפתים וכן מעשי שוד, ביזה ורצח בקרב האוכלוסייה היהודית. במיוחד ידועה ההתפרצות האלימה בפאס בשנת 1912, שגרמה למותם של עשרות יהודים. הוא פתח בפניהם את שערי ארמונו ורבים ניצלו.

מתוך התזכיר שהוגש לממשלת בריטניה בפברואר 1888 בדבר מצב היהודים במרוקו

1. היהודיים בערים הפנימיות, שאינן ערי חוף, נאלצים לגור ב״גטאות״(מלאה).
2. הם אינם רשאים לרכוב על בהמה מחוץ למלאת בשום חלק מהעיר.
3. מחוץ למלאח עליהם ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה; זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מאורים [מוסלמים] משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, בלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמיים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי, ועליו לעבור לשמאלו של המוסלמי.
4. אם הם חוזרים למלאה אחרי שקיעת השמש, מתייחסים אליהם כאל עבריינים.
5. גובה הבתים שיהודים מורשים לבנות מוגבל, וכן אסור להם לרכוש נכס [דלא ניידי] מחוץ למלאח.
6. נאסר עליהם להחזיק במחסנים או בחנויות ברובע המוסלמי, שבו נמכרות סחורות כמו ביגוד, נעליים ומשי. הם רשאים למכור מוצרים אלה רק באמצעות מאורי.
   8. יהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי בכל זמן(כולל בשבתות ובחגים), ובתשלום נמוך בהרבה ממחירי השוק.
   9. עליהם לבצע עבודות הנחשבות בעיני המוסלמים משפילות, כמו ניקוי ביוב ופינוי נבלות מאורוות הממשל.
      11. על היהודים לשלם מס גולגולת כדי לשחררם משירות צבאי. ובעת התשלום מכים על ראשיהם.
      12. שוחטים, חנוונים אופים וכו׳ חייבים לספק, ללא תשלום, סחורות לאנשי הממשל, אחרת ייאסר עליהם להמשיך בעיסוקם.
      13. יהודים אינם רשאים לעסוק במקצועות חופשיים.
          16. על היהודים ללבוש בגדים מיוחדים הכוללים כיפה שחורה ונעליים שהורות; ואסור להם ללבוש משהו שעלול להטעות אחרים כאילו הם מוסלמים.
          17. אסור ליהודים להחזיק בבתי מרחץ ציבוריים, גם בתוך המלאה.
          18. כיוון שהמוסלמים רואים את היהודים כמלוכלכים, אסור להם לשתות ולא לקחת מים מבארות ציבוריים ברבעים מוסלמיים.
          19. עדותו של יהודי אינה קבילה בבית הדין המוסלמי.
          20. על יהודי שנאסר או נידון למלקות לשלם לסוהר ולמלקה, ועד שהוא פורע את חובו הוא ״שב בבית הסוהר.
          21. אם מוסלמים העידו נגד יהודי שהתכחש לדתו,עליו להתאסלם. אם הוא מנסה לחזור לדתו המקורית, דינו רגימה או שריפה עד מותו.

[תרגם אליעזר בשן]

היהודים בסביבתם

מתיחות בין היהודים והמוסלמים

יחסה של החברה המוסלמית אל היהודים נבע מיחסו המסורתי של האסלאם ליהדות, ממעמד חכמי הדת במדינה, מיחס השליט ליהודים וממציאות החיים היומיומית. המוסלמים בזו ליהודים. כל ילד מוסלמי יכול היה לירוק, לבעוט, למשוך בזקנו של יהודי – גם זקן או נכבד — ולרגום אותו באבנים, והנפגע לא העז להגיב, מפני שהרמת יד על מוסלמי, גם בתגובה לאלימות, הייתה גורמת נקמה ביהודים אחרים.

כאשר נרצח יהודי ורוצחו לא נתפס, היה על תושבי הסביבה שבה בוצע הרצח להישבע כי ידם לא הייתה במעל ולשלם את כופר הדם, מפני שלפי דיני השריעה (ההלכה המוסלמית) לא חל עונש מוות על רוצח ד׳מים (נוצרים ויהודים). כן רווחה אמרה עממית שלפיה לא ייענש מי שהרג שבעה יהודים ״בלבד״; וכך מוסלמי שרצח יהודי יצא ידי חובתו בתשלום קנס. לפי מסמכים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנת 1892 הוטלו בכמה מקומות קנסות סמליים על מוסלמים אשר רצחו יהודים. כאשר היה הנרצח בעל חסות זרה הייתה תביעת הדיפלומטים לענישת הרוצח חמורה יותר. רק יהודים בעלי חסות זרה העזו להגיב באלימות על אלימות של מוסלמי.

לעתים נרצחו סוחרים בידי שודדים, בין שהיו לבדם או כשהצטרפו לשיירה. לא תמיד אותרו הרוצחים, ולאחר פניות של בני משפחה ואחרים היה המושל מטיל עונש קיבוצי על תושבי האזור, כנהוג במשפט המוסלמי. לעתים פנתה משפחת הנרצח לסולטאן בבקשה לחייב את מושל האזור אשר בו בוצע הרצח לפצות את המשפחה. רבי יהודה בן מויאל ממוגאדור (1911-1830) כתב על יהודי ״שיצא לאהלי קדר לישא וליתן ונהרג על ידי גויים ולא נודע איהו וקרוביו כתבו למלך והשתדלו שיצא דבר המלך אל השר לשלם למשפחה״ (שבט יהודה, ירושלים תשנ״ד, סימן יב).

בין המוסלמים לא הייתה מילת גנאי חמורה יותר מהכינוי ״יהוד״! יהודים ונוצרים כונו ״כלבים״. בתודעת המוסלמים היה דמיון בין אישה ובין יהודי: שניהם חלשים, טמאים, מושפלים ומפוחדים; נגיעה בהם עלולה להבריח את ה״ברכה״ ולחלל את מה שנחשב קדוש. לכן נאסר עליהם לגעת במזון, מחשש שיבריחו את הברכה הטמונה במזון. פתגמים ואמרות עממיות רווחים אמרו על יהודים כי היהודי מטמא את הים_; היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון; אם יהודי נכנס לבית, המלאכים ינטשוהו לארבעים יום.

לפי ההלכה המוסלמית אין לכפות על ד׳מים את האסלאם. במאה התשע עשרה לא הייתה מדיניות שריפית להתאסלמות, אבל ידועים כמה מקרים כאלה. יהודים התאסלמו מסיבות שונות: כדי להשתחרר מחוב כספי למוסלמי; כדי להינצל ממאסר או מעונש מוות על מעשה עבריינות; כדי להינצל מעלילה על ביזוי הנביא או הדת המוסלמית שדינה מוות. לעתים איים יהודי על אשתו, בעת משבר בחיי המשפחה, כי יתאסלם, או בלשון המקורות הרבניים ״ימיר טוב ברע״. ב־1886 התאסלם נער יהודי בעיר סאלה. הנער הלך לקאדי, זרק את כובעו ואמר את השהאדה (העדות, היא הצהרת האמונה בייחוד האל ובמחמד שליחו), לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. רבני העיר פנו לקונסולים וטענו שהנער איננו בוגר. התברר שהוא נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו, ובסופו של דבר הוא הוחזר למשפחתו.

אם גבר התאסלם, חייבים היו אשתו וילדיו להתאסלם גם הם. באחד המקרים סירבה אשתו של אחד המתאסלמים ללכת בעקבות בעלה_; היא לקחה את ילדיה, ברחה מהעיר והסתתרה. מנהיגי הקהילה נתבעו להחזירה לביתה כדי שתתאסלם, אך לא הצליחו בכך. על ילדים יתומים כפו את האסלאם, וכדי למנוע זאת היו הקרובים או הקהילה דואגים להשיאם בגיל צעיר. היו שסירבו להתאסלם והעדיפו למות על קידוש השם. הידועה ביותר מביניהם היא סוליכה הצדקת, נערה שהייתה לסמל – עד היום עולים לקברה בפאס יהודים ומוסלמים. האירוע, שהתרחש בשנת צדק״ת (1834), מתואר במקורות אירופיים ועבריים בגרסאות שונות. ראשון כתב על הפרשה רומֶרו אַאוֹחניו מריה בספר קידוש השם של הנעוה חג׳ואל, הגיבורה העברייה, שיצא לאור בספרדית ב־1837 בגיברלטר, ולאחר שנתיים גם באנגלית. שירים וסיפורים נתחברו עליה. בין שסיפורה אמיתי או דמיוני, העובדה שהיהודים ראו בה דמות קדושה מעידה על יחסם לדבקות באמונת אבות ולקידוש השם.

שריף

תואר המייחס את מוצאו של הנושא אותו לנביא מחמד. השריפים נהנו מזכויות מיוחדות בחברה המוסלמית. במרוקו משמש המונח מאז ימי השושלת הסעדית (1659-1553) כינוי לסולטאן ולנכבדים, המייחסים את עצמם למשפחת הנביא.

מעשה קידוש השם של " סוליכה בצדיקה

בעיר טאנגייר שבמרוקו חי יהודי בשם שלמה חטשוואל, מאושר ושבע רצון בחברת אשתו הנאמנה שילדה לו במה בנות, יעלוה חן. סוליכה הייתה פאר המשפחה. הטבע חתר לבצע מלאכת מחשבת כשברא את סוליכה: השמש היוקדת של אפריקה לא הטילה מעולם קרני אורה על יופי מושלם יותר, מקסים יותר, עם כל אלה נתברכה סוליכה גם בשכל בהיר וצלול ובהליכות הן ונועם, כל המעלות הללו עוררו קנאה בלב המוסלמים שבסביבה. [״,] בטענת שקר שאושרה על ידי עדי כזב מוסלמים כי סוליכה מוכנה לקבל עליה את דת האיסלם, פרצו לדירה השלווה של אביה, תפשו בנערה היפה וגררו אותה אל העיר פאס, ששם הביאו שוללם – מתנה יקרה ורצויה – לפני יורש העצר, בן מלך מרוקו, לעשות בו כטוב בעיניו.

יופי כזה טרם חזתה עינו המפונקת [של הנסיך] והוא נשאר עומד בפניה כמוכה סנוורים. את ידו וליבו ואת כל תארי הכבוד של מלכה הציע לה, ואך תנאי אחד בלבד הציג – שתקבל דתו. בשקט ובכל התוקף דחתה את ההצעה, […]

הוא [הנסיך] זימן אליו את חכמי העיר והודיע להם כי סכנה צפויה לחיי כל התושבים היהודים אם לא יצליחו להשפיע על סוליכה להיעתר לו ולמלא חפצו, רועדים מפחד לחייהם ולחיי אחיהם צעדו החכמים אל הכלא, הם הביאו לפני הנערה את אסתר לדוגמה, אסתר שבגללה קמו ריווח והצלה לעמה; אך סוליכה השיבה גם את פניהם ריקם באמרה: אסתר לא נאלצה להתכחש למסורת הקדושה של אבותיה אך ממני נדרש לבגוד בה, אם כשר וישר הדבר בעיניכם, טוב, איפוא, תנו את בנותיכם לנסיך. אני אקיים את חוקי התורה ואם זה רצון אלוהים, אמות על קידוש הי.

התנגדות שלא נשמעה כמוה לרצון הנסיך, אין לה כפרה אלא המוות בלבד. עד מהרה ניתן הצו להתיז ראשה, את היפה בבנות שצניעות לבושה, הובילו במלוא פריחת עלומיה אל הגרדום,

גם לתליין ניתנה עוד הזדמנות לנקוט שיכנוע אחרון שרק הוא ידע טיבו. כשעלתה לגרדום הנחית כמה מדקרות חרב בערפה ותבע ממנה קבלת מרות. ״כאפיר בן כאפיר״ [כופר בן כופר], ענתה הנערה האמיצה, ״חשוך מאמציך!״ ובקריאה: שמע ישראל, הי אלוהינו, ה׳ אהד! הופל הראש במכה נמרצת אחת מיד התליין. [..,]

הגוויה ניתנה לנשיא העדה, רפאל הצרפתי, להובילה לקבורה. על קברה של סוליכה הוקמה מצבת־זכרון והמקום קדוש עד היום ליהודים ולמוסלמים. עד היום שבועה בשם סוליכה נחשבת שבועת קודש.

בנימין השני,שמונת שנים באסיה ובאפריקה, פרק מה, מצוטט מתוך: ש׳ אטינגר(עורך), תולדות היהודים בארצות האיסלאם, חלק שליש׳ (מקורות), ורוכלים 1986,עמי 191-189.

דו־קיום בין יהודים למוסלמים

בצד האיבה והדחייה שתוארו לעיל היו גם יחסי שכנות תקינים בין שתי הקהילות. ניתוח דפוסי הקיום הכלכלי מלמד על שיתוף פעולה ועל יחסי רעות לצד גילויי איבה ושנאה¡ וכך גם פולחן הקדושים, שהיה ביטוי ליחסי אחווה וליחסי גומלין בין־תרבותיים אך לא אחת גם מוקד לחיכוך. קביעתו של הרמב״ם כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה הקלה על המגעים ועל שיתוף הפעולה עמם, שכן החכמים גילו יחס שונה לנוצרים ולמוסלמים. הרב משה מרציאנו(1996-1917), שנשאל אם מותר לא להחזיר כסף שמוסלמי שכח אצל יהודי לבעליו ולתתו לצדקה, בהסתמך על המשנה(סנהדרין עו, ע״ב) לפיה אין להחזיר אבדה לגוי, חייב בתשובתו את החזרת האבדה. הוא הבדיל בין עובדי עבודה זרה ובין ״הישמעלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחדוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם״(מורשת משה – שאלות ותשובות וחידושים, סימן פז).

הדו־קיום התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כגון המימונה, נהגו מוסלמים לבקר אצל היהודים, והיו שהביאו פירות. יש שמוסלמים ביקרו בבתי כנסת כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים נהגו יהודים לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו נכנסים לבתי הכנסת. רבי דוד אלקאים (השני) כתב כי כאשר חגג ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגאדור, בר־מצווה לבנו, הוא תרם גם לעניים מוסלמים ולא רק ליהודים. בעיר סאלה נהגו מוסלמים, שרצו להכיר נערות לנישואים, לפנות ליהודייה, ולבקשה לבקר בביתה של המיועדת כדי לקבל מידע עליה.

השפעות הדדיות ניכרות בתרבות החומרית, באומנויות, במנהגים ובאמונות העממיות של המוסלמים והיהודים. היו יהודים שהאמינו אפילו בכוחם המאגי של צדיקים מוסלמים ופנו לעזרתם בעתות מצוקה_; ומוסלמים האמינו בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נסים, והיו פונים אליהם לפתוח שערי שמיס בשנות בצורת ולמנוע מגפות ומכות מידי שמים. בין קברי הקדושים החשובים נציין את בני משפחת בן זמירו הקבורים בסאפי, ואת רבי עמרם בן דיואן. גם את קברו של רבי רפאל אנקאווא בסאלה פקדו יהודים, מוסלמים ונוצרים.

בתחום האינטלקטואלי חייתה כל עדה בתחומה, והקשרים בין החכמים של שתי הדתות היו נדירים. אחד החריגים היה רבי יששכר אצראף מסאלה, בן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. גם רבי אבנר ישראל הצרפתי מפאס, שכתב ב־1879 על עברה של העיר, הזכיר כי שאל חכמים מוסלמים על זמן היווסדה של העיר, והם השיבו לו כי נוסדה בידי אדריס הראשון בן עבדאללה (שלט 791-788).

היהודים בחברה הברברית

מעמדם של היהודים בקרב הברברים היה שונה, והתבסס על ברית העאר (בושה) – אמונה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו היה הדְבִיחָה – טקס פולחני שבו הקריבו היהודים שור או כבש. בתמורה התחייבו הברברים להגן עליהם, ואף נקמו במי שפגע ביהודים כמו היו בני משפחה. אם יהודי נשדד, נאלץ השבט שהתוקף יצא ממנו לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. על היהודי נאסר לעזוב את מקום מגוריו, אך אם יצא מן הבית כדי לעבד שדות או למכור את מרכולתו, שימשו אשתו וילדיו ערבים לשובו בנוכחותם במקום. ראש השבט היה רשאי לנהוג ביהודי כרצונו: לגרשו, למכור את ביתו, להורישו או להרסו.

עזרה מקהילות ישראל

העניין שגילו המעצמות במרוקו, הקמתם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים בצרפת ובאנגליה ומצוקתם של יהודי מרוקו, הביאו להתפתחותם של שלושה אפיקי סיוע ליהודי מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. סולידריות בין־יהודית – התערבות חד־פעמית של גופים יהודיים בעניין מסוים_; פילנתרופיה – עזרה כלכלית מיידית או ארוכת טווח¡ רפורמיזם – ניסיון לעצב מחדש את ערכי החברה היהודית בדמותה של החברה היהודית האירופית. להלן נבחן את דפוסי הסיוע בשלושת האפיקים.

ב־1860 נוסדה בפריס אגודת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וב־1871 נוסדה בלונדון ״אגודת אחים״. הן שיתפו פעולה בסיוע כלכלי ומדיני ליהודי מרוקו. כאשר הגיעו ידיעות על פגיעות ביהודים, פנו האגודות למשרדי החוץ של מדינותיהן, ואלה הפעילו לחצים על הסולטאן להענשת העבריינים ולשיפור היחס כלפי היהודים. בארכיונים של אגודות אלה מצויות פניות של מנהיגי קהילות שהיו במצוקה עקב מעשי ידי אדם, כגון גזירות והשפלות; ומכות בידי שמים, כגון שנות בצורת. האגודות נענו לפניות, שלחו תרומות ואף התערבו בעת הצורך באמצעות ממשלותיהן.

בשנים 1860-1859, בימי מלכותו של מחמד הרביעי, פרצה מלחמה בין מרוקו לספרד. תיטואן נכבשה ב־5 בפברואר 1860, והוחזרה לסולטאן תמורת תשלום גבוה. כישלונו של הסולטאן הגביר את גילויי הקנאות נגד הנוצרים, וחצי שנאה הופנו גם נגד היהודים. בעקבות מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו. ועד שליחי הקהילות בלונדון שלח את משה חיים פיצ׳יוטו למרוקו. בדו״ח שחיבר תיאר את מצבם עגום של היהודים בערי מרוקו, את יחסם המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית כלפיהם, את הבורות והעוני ואת התעלמותם של העשירים ממצוקת אחיהם העניים, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך. לשליחותו של פיצ׳יוטו היו שתי תוצאות ישירות. בשנת 1862 הוקם בתיטואן בית הספר הראשון של כי״ח, ובלונדון הוקם ועד פעולה, שייסד קרן לגיוס תרומות לעזרת היהודים הסובלים בשם Fund    Morocco Relief  פעילות הקרן היא ביטוי לאפיק הסיוע שכינינו פילנתרופיה.

באוקטובר 1863 נתקבל בלונדון מכתב מקהילת גיברלטר ובו אזהרה מפני הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, בעקבות עלילה כי יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. שניים מהנאשמים הוצאו להורג, וסכנת חיים נשקפה לשני האחרים. משה מונטיפיורי יצא למרוקו ונפגש עם הסולטאן מחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864; הודות להתערבותו ניצלו חייהם. הוא מסר לסולטאן בקשה, שנוסחה פורסם על ידי רופאו, ד״ר תומס הודג׳קין, אשר נלווה אליו במסעו:

[…] ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר שהיהודים והנוצרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם_; ושהם ייהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו – וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של מדינת הוד מלכותו.

הירשברג, תולדות, כרך ב, עמי 309.

ב־5 בפברואר 1864 נמסרה למונטיפיורי הצהרת הסולטאן:

אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה […] על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודינו כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע באחד מהם אף אבק עוול או מקרה [רע] […] ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות בעזרת אללה. פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם.

מחנה פליטים יהודים שברחו לגיברלטר בזמן מלחמת 50רד-מרוקו, 1860-1859

אליעזר בשן

שם, עמי 310-309.

בתשובתו של הסולטאן אין חידוש ואין מענה לבקשתו של מונטיפיורי. הצהרתו שהיהודים יזכו לשוויון ביחסו של בית המשפט מנוגדת לתנאי עומר, שלפיהם עדות של ד׳מי המפלילה מוסלמי בפני קאדי אינה קבילה. גם הסעיף על עבודה ללא כפייה ותמורת שכר סותר את המציאות לפני הביקור ולאחריו. מונטיפיורי חזר לאנגליה בתחושת ביטחון ששליחותו הצליחה, ומעתה לא יתנכלו ליהודים במרוקו, אך בפועל לא השתנה דבר וההתנפלויות נמשכו.

דוגמה אחרת לסולידריות היא ההתערבות הקונסולרית לטובת היהודים, בעיקר בנושא החסות. ב־1836 פרסם עבד אלרחמאן השני הוראה האוסרת על העסקת יהודים כסוכנים קונסולריים, כלומר כספקי שירותים לקונסולים הזרים שבתמורה נהנים מחסותם. שר החוץ הבריטי, הלורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין בריטניה למרוקו ב־1824. הסולטאן התעלם מהמחאה וחזר שוב על האיסור ב־1855. אלא שהמציאות הייתה שונה, ויהודים רבים קיבלו חסות קונסולרית. על רקע זה התכנסה במדריד במאי 1880 ועידה בין־לאומית לדון בנושא החסות והחליטה להחמיר את התנאים לקבלת החסות.

הביטוי המרכזי לפעילות כי״ח במרוקו היה הקמת בתי ספר שהנהיגו תכנית לימודים צרפתית, והיו אפיק המודרניזציה העיקרי של יהודי מרוקו. המורים והמנהלים של כי״ח ראו עצמם שליחי התרבות האירופית, וככאלה הייתה השפעתם החינוכית רחבה והתבטאה בשינוי יסודי ומתמשך במצבם החברתי והתרבותי של יהודי מרוקו בכל תחומי החיים. מעבר לפעולתם החינוכית הייתה למורי כי׳׳ח גם השפעה מסוימת על הקלת מצבם של היהודים.

השלטונות ורבני הקהילות לא התנגדו לפעולת הארגון. שנתיים לאחר הקמתו של בית הספר בתיטואן הוקם בית ספר גם בטנג׳יר. ב־1904 למדו בבתי הספר של הארגון שהוקמו במרוקו כ־2,500 תלמידים ותלמידות, ומספרם עלה עוד בשנים הבאות. ב־1912 היו בתי ספר ב־15 ערים במרוקו.

דמוגרפיה

הרכב האוכלוסייה היהודית

שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכיבות את הקהילה היהודית במרוקו: א. התושבים הקדומים, שחיו בארץ דורות רבים לפני גירוש ספרד, והושפעו משפתם של המוסלמים וממנהגיהם. ב. מגורשי ספרד ופורטוגל, שכינו עצמם ״מגורשים״. ג. היהודים שחיו בין הברברים בהרי האטלס ובעמקיו, סוס ודרע.

״תושבים״ או   Forasteros (זרים) הוא כינוים של התושבים הקדומים בפי מגורשי ספרד, והראשונים כינו את המגורשים ״רומים״ (כלומר מי שבא מאירופה הנוצרית). המסורות ההלכתיות של שתי קבוצות אוכלוסייה אלה שונות בכל הנוגע לדיני אישות, טריפות ומנהגי התפילה. בשנת 1889 נדפס בירושלים סידור תפילה כמנהג ה״תושבים״ בשם אהבת הקדמונים, שנערך בידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו. בפאס היה ל״תושבים״ בית כנסת נפרד שנקרא ״סלאת אלפאסיין״, ואשר התקיים עד לשנות השישים של המאה העשרים. בשנים 1967-1966 דן רבי משה ויזגאן ממראכש (1996-1904) בכתובות של זוגות הנוהגים כמנהג ה״תושבים״.

המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי בצפון מרוקו ובחלק ממערבה. לשון הדיבור שלהם, ״חכתייה״, הייתה להג ספרדי־יהודי, שהלך ונעלם לקראת סוף המאה התשע־עשרה. בהדרגה הם נטמעו בקהילה היהודית המקומית. בתיטואן ובטנגייר, שבהן הייתה השפעה ספרדית בולטת, דיברו ספרדית. באזורים אחרים דיברו רוב היהודים ערבית־יהודית. במאה התשע־עשרה והעשרים זוהו מגורשי ספרד בעיקר בשמותיהם(טולידנו, מרציאנו, ברדוגו, קורקוס, עמיאל, סבאג ואחרים), ובשימוש חלקי בלשונות חכתייה וספרדית.

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה חיו מעל אלף משפחות יהודיות בכשמונים כפרים באזור הרי האטלס. הם גרו במבצרים מוקפים חומות חימר, ובמרכזם חצרות פנימיות. היהודים שחיו בקרב הברברים היו שונים מאחיהם יושבי הערים במסורותיהם ובמנהגיהם. הם עסקו בעיקר במלאכות – ייצרו, תיקנו או סחרו בבגדים, בסנדלים, ברסנים ובפרסות לסוסים, בכלי מלאכה ובנשק, ותמורתם קיבלו צמר ועורות – ותיווכו בין הברברים ליושבי הערים. הברברים העדיפו לסחור עם היהודים ולא עם המוסלמים יושבי הערים מפני שחשו מאוימים על ידי נציגי האזורים המפותחים. בראש הסולם החברתי היהודי בהרי האטלס עמדו הסוחרים, שעבדו כשותפים של הברברים, כמוכרים או כמלווים בריבית.

תפרוסתם של היהודים

היהודים חיו בקהילות שנבדלו זו מזו במספר חבריהן, ברמתן הכלכלית והתרבותית ובמנהגיהן. היו קהילות שראשיתן בתקופה הקדם־ערבית או בתקופה הערבית, וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. הם גרו בעיקר בערים, ערי החוף וערי פנים הארץ. לחוף הים התיכון הם שכנו ממזרח למערב בערים מליליה, תיטואן, סאוטה, טנג׳יר. לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום: ארזילה, לראש, סאלה, רבאט, קזבלנקה, אןמור, סאפי, מוגאדור, אגאדיר. ערי חוף אלה היו גם מושבות מסחריות של זרים, והיהודים שהשתלבו במערכת הסחר שלהן היו הראשונים שהושפעו מהתרבות המערבית. ערי פנים הארץ, מצפון לדרום, היו: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת. אליהן חדרה התרבות המערבית באטיות רבה יותר. נוסף על הערים חיו יהודים בעשרות עיירות וכפרים מפוזרים, כולל בדרום הארץ, באזור סקלמאסה, בהרי האטלס ובעמקים שבין שרשרות ההרים; הקהילות במקומות אלה מנו לעתים כמה מאות או אף עשרות משפחות בלבד.

במאה התשע־עשרה לא התקיימו מפקדי אוכלוסייה, והאומדנים מתקופה זו על מספר היהודים במקומות שונים ועל חלקם בכלל האוכלוסייה נמסרו על ידי תיירים ומיסיונרים שביקרו במרוקו, ומשנות השבעים ואילך על ידי נציגי כי״ח. הפערים בין האומדנים גדולים, ולא תמיד ברור אם הם מתייחסים למספר המשפחות או למספר הנפשות. יתר על כן, יהודים עקרו ממגוריהם בעקבות זעזועים מדיניים או מסיבות כלכליות, ולעתים חזר חלק מהם מאוחר יותר ליישובו.

האומדנים על היקף האוכלוסייה היהודית במאה התשע־עשרה נעו בין 40,000 לחצי מיליון נפש. הנוסע שרל דה פוקו, שביקר במרוקו ב־1884-1883 ונקב במספר נמוך, וכנראה ריאלי, העריך כי בזמן ביקורו היו בה כ־7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי בשם אז'ן אובן, שביקר במרוקו ב־1902, אמד את מספר היהודים ב־90,000– 100,000 נפש. לפי נתונים של נציגי כי״ח היה מספרם בשנת 1904 103,000 נפש. למרות שהיהודים היו מיעוט מבחינה מספרית, ניכר משקלם בכלכלת הארץ מעבר למספרם, מפני שרובם חי בערים.

ההערכות על מספר המוסלמים בתקופה זו, בין חמישה לעשרה מיליון, נראות מופרזות. מפקד שנערך ב־1921 מנה 3,371,000 מוסלמים. חלקם של היהודים לפי האומדנים בכמה ערים היה בין רבע לשליש מן התושבים, ובמקרים בודדים הם מנו מחצית מכלל האוכלוסייה.

שרל דה פוקו(1858־1916)

קצין צרפתי שסייר במרוקו מיוני 1883 עד מאי 1884 כשהוא מחופש ליהודי ומלווה על ידי הרב מרדכי אביסרור. במהלך המסע ביצע עבודות חקר גיאוגרפיות, דמוגרפיות ופוליטיות במקומות שבהם לא דרכה רגל אירופית עד אז. הטלית שעטפה את ראשו שימשה מקום מחבוא למכשירי המדידה שבהם נעזר. המידע שמסר על הקהילות היהודיות אשר בהן ביקר משמש מקור חשוב להכרתן. על עבודתו זו ועל חידושיו בתחומים הגיאוגרפיים והפוליטיים העניקה לו החברה הגיאוגרפית של פריס מדליית זהב.

בית הכנסת

בית הכנסת, סלא, היה במרכז חיי הקהילה. הוא שימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה בציבור, אלא גם ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות: בו שכנו ה״חדר״, שנקרא גם הוא סלא, וישיבה לתלמידי חכמים. בבית הכנסת התקיימו שמחות, דרשות והספדים, בו התכנסו נציגי הקהילה לדיונים, והוכרזו תקנות, חרמות והודעות שונות. לעתים שימש בית הכנסת כמושב בית הדין, ובו ישבו גם סופרי סת״ם.

בתי כנסת רבים היו בבעלות פרטית, כנראה כדרך לעקוף את האיסור על בניית בתי כנסת חדשים על פי תנאי עומר. על פי הדו״ח של משה חיים פיצ׳יוטו היו בתיטואן 16 בתי כנסת בדירות פרטיות ובבעלות פרטית, ונאמר לו שזו השיטה בכל מרוקו ואי אפשר לשנותה. לעתים העניקה הקהילה לחכמים בתי כנסת במקום שכר. בעלים של בתי כנסת נהנו מהכנסות הנדרים ולא ראו בעין יפה פתיחת בית כנסת מתחרה. היו תקנות שלא להוסיף בית כנסת אלא לאחר קבלת רשות מהקהילה. הרב יצחק אבן ואליד מתיטואן (1870-1777), אשר היה בעל בית כנסת פרטי, כתב בשנת 1851: ״כלל העולה שבערי המערב שהבתי כנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לב״ד [לבית הדין] והקק״יץ [והקהל הקדוש ישמרם צורם] לפי צורך השעה״ (אבן ואליד, א, אורח חיים, סימן כ).

בית הכנסת נחשב לרכוש העובר בירושה. אנשים קנו מקום ישיבה בבית הכנסת, ומכרו אותו כאשר עברו לגור במקום אחר או ירדו מנכסיהם והיו זקוקים למחיה. הרב יעקב בירדוגו ממכנאס (1843-1783) דן במעשה שהיה במראכש בשנת 1825: ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבה״כ [בבית הכנסת]״ ולאחר פטירתו היה סכסוך בין היורשת ובין האם (בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן לד). הרב אברהם אנקאווא מסאלה (יליד 1810), מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש ממנו יהודי לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת בצורת והמשיך להתפלל בו. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם יילך לבית כנסת אחר יגרשוהו משם. החכם הוכיח את בעלי בית הכנסת שהוסיפו ״עלבון על עלבונו״ (אנקאווא, א, חשן משפט, סימן קלג).

הנגיד

לא ידוע על אספות קהל שבהן השתתפו כל שכבות הציבור, כולל העניים. ״נכבדי הקהילות״, ״הגדולים שבפורעי המס״(מי ששילמו את המסים הכבדים ביותר), ״טובי העיר״, ״יחידי סגולה״, ״אנשי המעמד״ היו אלה שקבעו את סדרי הקהילה ומהם נבחרה ההנהגה. החכמים צידדו בתפיסה שרוב איכותי המתבטא בממון ובחכמה עדיף על רוב כמותי. וכך הייתה הקהילה מאורגנת כאוליגרכיה של נכבדים, וההנהגה הייתה לעתים בידי משפחות בעלות אינטרסים משותפים. רבי משה בן דניאל טולידאנו(1773-1724) מפאס כותב: ״מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ [שליח ציבור] היא על פי רוב פורעי המס או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם״(השמים החדשים, קזבלנקה תרצ״ט, חושן ומשפט, סימן קכו).

בראש כל קהילה עמד נגיד שהיה כעין ראש קהל וכונה ״שיך׳ אליהוד״ או ״קאיד״. המינוי התקבל בהסכמת רוב של ראשי משפחות ״הגדולים שבפורעי המס״, בשיתוף הדיינים. רוב הנגידים היו יהודים עשירים הקרובים לממשל. השלטונות ראו בנגיד אחראי לתשלום מס הג׳זיה ולתשלומים השרירותיים, הנקראים בלשון חכמים ״מוספים שלא כהלכתן״, וכן לביצוע הגבלות תנאי עומר והוראות שונות; היהודים ראו בו שתדלן המייצג את האינטרסים של הקהילה בביטול גזירות. הוא פעל להעברת המסים באופן קולקטיבי; למתן תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; לתשלום לשומרים בשער המלאח; לפינוי האשפה, להתקנת צינורות מים במלאח ולתיקונם בעת הצורך; למינוי אפוטרופוס ליתומים כאשר ההורים שנפטרו היו עניים; לדאגה לאלמנות, לנצרכים, לחולים, לשחרור אסירים מקומיים, מהם קרבנות לעלילות שווא; ולפדיון שבויים של יהודים שאינם בני הקהילה.

משך כהונתו של הנגיד לא היה קבוע ואפשר היה לפטרו, כפי שאכן קרה. בכתב המינוי שניתן לנגיד נאמר שעליו להתייעץ עם ראשי הקהילה בפעילותו. בשנת 1851 החליטו ״טובי״ קהילת צפרו להטיל בגורל את האחריות להכנסת אורחים, כגון תלמיד חכם נודד או עניים. מי שעלה בגורל וסירב לארח – שמו נמסר לנגיד, שקנס אותו. מפסקי דין של חכמי צפרו מן השנים 1860,1855 ו־1861 עולה כי הנגיד נאלץ להתייעץ עם חמישה מבין שלושה־עשר מראשי המשפחות.

הנגיד מילא את תפקידו ללא שכר, אבל נהנה מזכויות יתר, שכללו פטור ממסים לשלטונות והיתר למכור יין לנכרים(שאינם מוסלמים), שלא ניתן לאחרים. כיוון שהתפקיד היה כרוך בהוצאות ובסיכונים, נהגה הקהילה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו, ואם אירע שהוא נאסר בידי השלטונות – פעלה הקהילה לשחררו. הנגיד פעל עם החכמים להתקנת תקנות הקהילה, והיה רשאי להעניש עבריינים. רק במקרים בודדים, כמו במקרה של יהודי שהלשין, הותר לו למסור עבריין לממשל, דבר שפגע בעצמאות המשפטית היהודית.