מורשת יהדות מרוקו

יכי"ן

רבי יוסף כנפו זיע"א

משנתו החינוכית ערכית

קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו

מבוא

בכנס לרגל מלאות 100 שנה לפטירתו של רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, אמר רבי יהודה אדרי – המהדיר של "זך ונקי״ – שיכי״ן היה ההתגלמות המושלמת של ׳החכם השלם׳, ביטוי שמשתמשים בו הספרדים בתארם רבנים גדולים. שלם, מפני שפיו ולבו שווים והוא מקיים בעצמו את כל מה שהוא מורה לאחרים לעשות. שלם, לא רק שחכמתו שלמה אלא שמעשיו שלמים ומשלימים את חוכמתו.

באותו כנס נתבקשתי על ידי המארגנים להוציא לאור קובץ מיוחד של מאמרים על רבי יוסף כנאפו. והנה זכיתי ב״ה לכך שיכולתי להביא לידי גמר את הקובץ הזה המונח לפניכם היום, ועל כן תודתי נתונה לכל המחברים שנרתמו בהתלהבות למילוי המשימה הזאת ובהתנדבות גמורה תרמו מפרי עטם ושלחו מאמרים מאירים על דמותו של רבי יוסף. קראתי לקובץ בשם ׳יכי״ן׳ כי כך רבי יוסף כנאפו נקרא בפי בנו, רבה של מוגדור, שהיה חותם הן בהסכמות שנתן והן על כל המסמכים שהשאיר והן כאשר חתם על כתובות בתפקידו כאב בית הדין של מוגדור: דוד כנאפו ס״ט בן לאדוני אבי כמוהר״ר יכי״ן זלה״ה זיע״א. רבי יוסף היה ללא ספק אחד מגדולי הרבנים של יהדות מרוקו במאתיים השנים האחרונות. אף על פי כן, דמותו ידועה אך מעט, לא נערכו מחקרים מקיפים על יצירתו וספרים רבים אשר כתב מצויים עדיין בכתב יד. ספר זה בא לענות על הצורך בהבנה מעמיקה יותר של האיש ויצירתו. השתדלתי לכוון את המשתתפים בלקט זה, להתייחס לפנים שונות בכתיבתו ויצירתו של רבי יוסף, ולמרות שהנגיעה היא רק על קצה קצה של דמותו המופלאה, בטוח אני, כי קובץ זה יעורר כל מי שיקרא בו, להמשיך ולהעמיק בתורתו של רבי יוסף.

הקובץ מחולק לששה שערים:

השער הראשון דן במקומו של רבי יוסף כחדשן ומוצר. ד׳ר שלום בר-­אשר­ רואה ברבי יוסף חדשן ואפילו מהפכן, הפותח נתיבים חדשים לבאים אחריו. פרופ' משה חלמיש מבחין אצל רבי יוסף ביכולת ליצור באופן מתמיד, לצאת ממילה או מחציהּ, להפוך בה ולהפוך בה, על מנת לדרוש ולחדש דברי תורה. רבי יהודה אדרי מציג את רבי יוסף כפרשן מקרא, ומצביע לשם כך על הפסוקים הפזורים ביצירותיו, אותם רבי יוסף מפרש על-פי דרכו. דוד כנפו מתאר את פעלו של רבי יוסף כמנחיל החסידות ליהודי מרוקו.

השער השני דן בעקרונותיו המוסריים-ערכיים-חינוכיים של רבי יוסף כנאפו. ד״ר ראובן מאמו, אומר שאמנם רבי יוסף כנאפו לא השאיר משנה חינוכית סדורה, אלא שאם נבדוק בספרו ״זך־ונקי״, נוכל לדלות מסרים ורעיונות חינוכיים למכביר, אותם אפשר לגבש למשנה חינוכית ברורה ובהירה. הרב חיים בן נעים, גם הוא בעקבות ״זך-ונקי״, מפרט את תכניתו השיטתית של רבי יוסף לחינוך הנערים. ד׳׳ר אריאל כנפו מנתח את הדיון הערכי שמקיים רבי יוסף כנאפו עם קוראיו בהקדמה לספר ״יפה עינים", ומגיע למסקנה שעולמו הערכי מושתת על שלושה עקרונות: לימוד תורה לשמה, צדקה וענווה, אשר ביניהם יחסי היררכיה אך גם הרמוניה.

בשער השלישי כונסו מאמרים הדנים בלשונו ובסגנונו של רבי יוסף. ד׳׳ר שלמה אלקיים כותב על לשונו העברית של רבי יוסף תוך כדי השוואתה ללשון הנקוטה על ידי חכמי מרוקו בכלל. דוד כנפו דן באמצעים הלשוניים והצורניים שבהם חיבר רבי יוסף את ספריו, ד"ר רפאל תורג׳מן מתמקד בספרו של רבי יוסף, ״מנחת ערב", ובודק את לשון התפילה כפי שהיא מופיעה בספר. מסיים את השער הזה מאמרו של שלום אלדר, העורך השוואה בין שתי רשויות לקדיש, אחת של רבי שמואל אלבז איש סֵפְרו מתמקד בספרו של רבי יוסף, ״מנחת ערב", ובודק את לשון התפילה כפי שהיא מופיעה בספר. מסיים את השער הזה מאמרו של שלום אלדר, העורך השוואה בין שתי רשויות לקדיש, אחת של רבי שמואל אלבז איש סֵפְרוּ, ״שירו שיר רננו״, ואחת של רבי יוסף כנאפו, ״תורה חמודה חקוקה״.

השער הרביעי מוקדש לעיון תורני בתוך יצירתו של רבי יוסף: הרב שמעון הכהן בעקבות רבי יוסף ב״זך ונקי״, מברר את סיבת שעבוד ישראל למצרים, ומגיע למסקנה שעם ישראל יצא ממצרים מזוכך מהחטא של מכירת יוסף. הרב אליהו אוורטא דן בבעיית הדפסת הספרים כפי שהיא מועלית על ידי רבי יוסף כנאפו בספרו ״אות ברית קודש״, ובסוגיה המבררת מה עדיף על מה: כתיבת ספר תורה או הדפסת ספרי קודש? אפי ברק, על פי ״זך ונקי״, מסביר לנו כי רבי יוסף כנאפו רואה ב״מידת השלום״ את היסוד העיקרי של הבריאה, לפי זה, מידת השלום הנה, ביסודו של דבר, מהלך קוסמולוגי רחב היקף של עשיית שלום בין בורא העולם לבין עולמו.

בשער החמישי כינסנו מאמרים הדנים בזמנו ובסביבתו של רבי יוסף. פרופ׳ אליעזר בשן עם סקירה היסטורית־מדינית על מוגדור ועל יהודיה במאה ה19־ ־ המאה בה פעל רבי יוסף ־ מאפשר לנו לחוש את האווירה ששרתה בימיו. תולדותיו וקורות משפחתו עולות מן המאמר של אליחי כנפו. שיחה דמיונית המתקיימת בין אשר כנפו, עורך קובץ זה, לבין רבי יוסף מלמדת על הקשיים, הרגשות והמאוויים של רבנו. שיר הלל לפועלו של רבי יוסף נכתב על ידי מגיה הספר, רבי שמעון ועקנין. שלושת המאמרים הנ״ל והשיר דנים בחייו של רבי יוסף. המאמר של שלום אלדר מתייחס למותו דווקא, ומנתח באופן יסודי את השיר המופיע על ציון קברו של רבי יוסף, שיר המיוחס למשורר הנערץ רבי דוד אלקיים.

בשער השישי אנו ממשיכים במשימה של גאולת ספרי רבנו שטרם הודפסו. לכן, הבאנו בשער זה חלק מפרקו הראשון של הספר ״מעט- מים״ אותו אנו מתכוונים לפרסם בקרוב בעזרת ה' ( הערה א.פ. הספר הודפס ויצא לאור במכון " אורות המגרב של הפרופ' הרב משה עמאר – את הספר קיבלתי במתנה מאשר כנפו)  ספר זה הוא חלק מטרילוגיה הכוללת את החיבורים ״מעט מים״, ״מעט צרי״ ו״מעט דבש״. אף כי בניגוד למקובל, אין הסכמות לאף אחד מספרי רבי יוסף כנאפו שראו דפוס, קיבל רבי יוסף הסכמות לחלק אחר של הטרילוגיה, ״מעט צרי״ שעדיין נמצא בכתב יד. הסכמות אלה, שנתנו חמישה מבין רבניה החשובים של מוגדור, מובאות לפני הפרק מ״מעט מים״, במאמרו של הרב ד"ר (פרופ') משה עמאר. לסיום קובץ זה, אנו מביאים פרק בצרפתית, ובו מסכם ד״ר דוד בן־שושן את המאמרים שהבאנו.

קובץ זה, כך מקווים אנו, יהווה צוהר שדרכו יוכלו תלמידי חכמים, אנשי האקדמיה וגם ״המוני בית ישראל" (כלשונו של רבנו) להציץ אל עולמו של רבי יוסף בבחינת ״הציץ ונפגע׳. כלומר, שאחרי ההצצה יבואו מחקרים, סמינרים, ימי עיון, וספרים על יצירתו הידועה, שימשכו אחריהם את הדפסת שאר ספריו.

אשר כנפו, שבט תשס״ב

ראשית דברי לאמור….תודה גדולה למר אשר כנפו שנתן לי את המתנה הנפלאה הזו , ספר אודות הסבא רבה שלו, ובעיקר ספר אודות איש ענק, שלוואי שנוכל לשאוב מידענותו ולו בזעיר אנפין.

שער ראשון

רבי יוסף כנאפו כחדשן ויוצר

ישן וחדש ־ ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1824- 1900)

ד"ר שלום בר אשר

תולדות היצירה הרבנית במרוקו זכו לאחרונה למספר רב של מחקרים, אולם אלה התמקדו בעיקר במרכזים הגדולים שבמערב הפנימי, פאס, מכנאס, סאלי, תיטואן וצפרו, ואילו במחוזות אחרים הם זכו רק לעיון מצומצם מאד: ופעמים רק להתייחסות מרפרפת כגון איזכור ספריהם של חכמי מראכש או תאפילאלת, מקומות שהייתה גם בהם פעילות רבנית וספרותית ניכרת. אחת הקהילות החדשות, שנוסדה רק בסוף המאה ה־18, הייתה מוגדור או אסוירה שבחוף האטלנטי הדרומי של הארץ. יהודים רבים ממרוקו התקבצו בה והפכוה במאה ה־19 למוקד של יצירה רבנית מגוונת, ביניהם התבלטה משפחת כנאפו ורבי יוסף בראשה (1900-1824). בגילוי דעת שהקדים לספרו 'אות ברית קודש׳ הגדיר ר׳ יוסף את השינוי שהוא בא לחולל בכתיבתו האישית בפרט ובנוהג להדפיס ספרים בכלל במקומו. הוא אסף את ׳אצילי הארץ׳ שבעירו ואחר-כך הביא את הדברים שאמר לפניהם:

"ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבודת ה׳ שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בם חידושי תורתנו ויראת שמים ודברי כיבושין מוסר מעי״ר (מעורר יראה) מעבודת ה׳ ברוך הוא גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה".

הערת המחבר: על יכי״ן כתב עוד ר׳ יוסף בן-נאיים בלקסיקון ׳מלכי רבנן׳, ירושלים תרצ״א, סא-סב; וכן ראה נינו ד׳ מאפו, ארון הספרים של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, ברית 18 (2000), 36-31. מורנו נולד בראש חודש תרס׳׳א שהוא 23.11.1900. על שורשי המשפחה עוד בנשרפי אופראן ראה אחרית-דבר בנובלה של א׳ כנפו, התינוק מאופראן ת״א 2000.

כידוע נהגו יהודי מרוקו, כבכל תפוצות ישראל, עשירים ובינוניים כאחד, לכתוב ספרי תורה להנציח את שמם או את שם יקיריהם. כנאפו טוען בעקבות קודמיו בדורות האחרונים שצמחה תופעה חדשה:

"להגיד כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה, יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא."

 אומנם כתיבת ספר תורה אין שני לה במעמדה אך ייעודה בכלל הוא יותר לקריאה מצומצמת – בימי חול שבת ומועד, ״אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות״, ובפרט שספרי הדפוס הללו ״רבים הם מאלף ורבבה״. דברים אלה משקפים היטב את חיבת הספר שהיתה נטועה בקרב חכמים במרוקו והגיעה בזמן של ר׳ יוסף גם לעירו, ובפרט עם פתיחתו של המגרב לקשרים הדוקים עם בתי הדפוס במערב אירופה ובמזרחה. אנשים יכלו עכשיו לשלוח את ספריהם להדפסה בלי שהחמדות הגנוזות בידם יבלו או יאבדו.

למורשתו התרבותית והספרותית של יכי״ן יש ערך מיוחד. הוא, כמו רבים מחכמי מרוקו, ינק מהמורשת הספרדית והאשכנזית, הוא מציין שבמעתק התרבותי שלו הוא הושפע מן החכם ר׳ אליעזר פאפו בספר ״פלא יועץ״:

"ועוד כל ימי הארץ הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר בלעז וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר הם מונחים בקרן זוית ואינם מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל.

 אם כן יכי״ן, בעקבות פאפו, משקף בדבריו את המפנה בקהל הקוראים שחל במאה ה-19. אין מדובר בספרי תלמוד ומדרש כבדים ומורכבים המופנים לתלמידי-חכמים או ספרי קבלה ומיסטיקה גבוהים ומורכבים, אלא בעידן חדש שבו המוקד הוא באדם הבינוני שלבו מתעורר למקרא דברי דרוש ומוסר פשוטים ומשובצים באגדות ומעשיות. יתר על כן, המפנה מתבטא גם בלשון הכתיבה של הספרות העממית הזו. ובהמשך דברי פאפו נמצאה לו אחיזה מפורשת ליכי״ן לא רק לגבי הלשון הערבית-היהודית בצד העברית אלא גם בצורך להפנות את חיבוריו לנשים:

"אבל ספרי הלועזים בלשון לעז יד רבים ממשמשת בהם ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרוש א-להים ולעסוק בתלמוד שמביא לידי מעשה אלא שקצרה ידם מהבין ומהשכיל לבותם… והן אמת שסגולת לשון הקודש רבה היא… אבל יש הפרש במבין מה שאומר לאין מבין כהפרש האור מן החושך.

מגמה זו שאימץ יכי״ן ידועה גם מפאס במחזור בערבית־יהודית שנכתב בפאס בתקופה מקבילה, כאשר נשים העדיפו או דרשו להתפלל בלשון המובנת להן, בערבית־יהודית בנוסח מגרבי.

אין ספק כי בעצם היחס החדש ללשון הערבית-היהודית ב״מבואר ממה שנאמר שמצוה רבה לכתוב דברי מוסר וקיצורי דינים לזכות הרבים… בלשון לעז למבינים אותו״, יש משום הרגשה חברתית נכונה.

מקור נוסף בהשפעה הרוחנית של יכי״ן הוא בספרות החסידית שזו מקרוב באה. רבנו כמו רבים מחכמי מרוקו, היה מצוי בחוכמת הקבלה כפי שעולה מכל ספריו וחיבוריו שעדיין בכתבי-יד. ואומנם ר' יוסף כנאפו היה אחד המשכילים הטיפוסיים מן הסוג שנשארו ׳בין החומות׳ אך לא הדיר עצמו מתנועות חדשות ובפרט מיצירתן הרוחנית המשובבת את לבו. יליד מוגדור וחניך ישיבה במראכש, ומתלמידיו של ר׳ אברהם קוריאט בעיר מולדתו לא הסתגר בד׳ אמותיו בין כותלי בית המדרש, אלא פתח את עיניו גם למה שקרה בתחום הספרותי-הרבני באירופה. כמעט כל הספרים שהופיעו בחייו הודפסו בליוורנו, בסיוע מוכר ספרי קודש, כנראה שחי בעירו, יצחק הלוי, ( שמעתי מפי אבי ז"ל, רבי שלמה חי כנאפו שמדובר ביצחק יעיש הלוי, איש ההכלה שהיה כתב של " הצפירה" –הערת העורך ) הובטח לו שגם הספר ׳זך ונקיי, שהיה חביב מאד בעיניו, נועד לצאת לאור בוארשה. בדרך זו, כנראה, התוודע גם לספרות השבח על ר׳ ישראל בעל שם טוב:

אני הכותב הצעיר זא לידי ואחד למצחאף ישם דיאללו קהל חסידים ופיה מכתובין למעשיות די כאנו פייאם בעל שם טוב ותלמידים דייאלו וחכמים וחסידים אוכרין כיף מביינין כל ואחד בשמו

 [תרגום: …בא לידי ספר אחד, קהל חסידים, ובו כתובות מעשיות מימי הבעל שם טוב ותלמידיו וחכמים וחסידים אחרים כלאחד בשמו].

יכי״ן, איפוא, פרסם את ספריו בעברית וחלקם בערבית-יהודית. הם כוללים הלכות פסח, מוסר השכל בענייני תורה, דיני שבת, פירוש למסכת אבות ועוד המכוונים ״לחנך נערי בני־ישראל לעבוד את ה׳ ולהתנהג בהם לאורו״. בספר ״חסדים טובים״, תרגם לערבית-יהודית מעשיותיו של הבעש״ט. שם הוא כותב:

ורית די תקדר ואחד לפאיידא כבירא יתטלע מנהום דהיינו יתעלמו בני־אדם קדאס נהווא לכוח דתורה ולחסידות ויראת שמים וירזעו בתשובה שלמה [תרגום: וראיתי שתעלה תועלת גדולה מהן ילמדו בני־אדם כמה הוא כוחה של תורה וחסידות ויראת שמים וישובו בתשובה].

יכי״ן מדגיש כי בדרך זו תצמח תועלת חברתית של בני־העם כולם. לפנים, העדר השכלה ניכרה אצל רוב הצעירים וההמונים, ובפרט בחידושי הלכה ופירושי אגדה ועיונים פשוטים במוסר ובאמונה. היום, הסוג של משכילים חדשים, שנסתפגו מתרבותם של העמים שבקרבם הם יושבים, ואף התקרבו במידה רבה לחברתם הערבית והמוסלמית – ובכל זאת נשארו ׳שלומי אמוני ישראל׳ מאות שנים וחיו היטב בתוך עמם במלוא הרגשתם היהודית – מצוי בייחוד בקהילות האוקינוס האטלנטי שנפתחו להשפעות אנגליות צרפתיות וספרדיות ממוגדור בדרום ועד טנג׳יר בצפון. בתפיסת עולמם של משכילים, כמו יכי״ן או ר׳ דוד אלקאים במוגדור, ר׳ יששכר אסראף בסאלי ור׳ יצחק בן ואליד בתיטואן" ואחרים, נולדו מושגים שניזונו מנסיון חייהם ומנסיון דורם. הרגשתם היהודית תתחזק גם מן התמורות בספרים החדשים המגיעים מאירופה ומהמזרח. באנשים הללו, שנמצאו גם בקהילות הוותיקות, כמו ר׳ חביב טולדאנו במכנאס, שהיה לו שיג ושיח עם ר׳ אליהו בן אמוזג (בדפוס של האחרון הודפסו כמעט כל ספריו של יכי״ן) ושאב ממנו רעיונות חדשים על היתרונות בחכמות העמים, או בתרגום האנונימי של ספר התפילות הנזכר והמיועד לנשים בפאס, יש ניצנים ראשונים על אופי ההשכלה החדשה במרוקו.

בתכנים משתנים – כמו הרעיונות החדשים על מקומו של האדם הפשוט בחסידות, תנועה המסמנת את הזמנים החדשים, ובסוציולוגיה של היידע המשתנה, בצד פרשנותו השמרנית של יכי״ן – הוא מגן על השתילים החדשים ועל השפעתם. ההנמקה מעוגנת במקורות עתיקים וקאנוניים אבל תהליך הדמוקרטיזציה, המתבטא הן בנטילת הסמכות לחדש את עצם התרגום לערבית־יהודית או בדחיית ההעדפה המסורתית של הלימוד המסורתי בתורה על פני הספרות החדשה, מעמיד את יכי׳׳ן בין הראשונים במגמה החדשה. הוא מביט בתוך הקהילה ורואה שיכולת הקליטה של השכבות החדשות – נוער, הדיוטות ונשים בלשון הקודש, מלאה חרדה והוא בוחן את עצמו כנבדל, כשונה דווקא במשהו שאינו שונה בעיניו: הרי כולם ידעו ערבית-יהודית וכבר היו דברים מעולם בימי-הביניים שבהם גדולי ישראל כתבו את ספריהם בשפות זרות, אם כן מדוע זה ייבצר ממנו ומקהילתו כאשר השפה הזו אינה זרה לו, אדרבה ואדרבה ה׳מוסיקה׳ שבערבית מוכרת לו בכל ענייני החולין, והרי מטרתה של השפה החדשה היא ללמד את בני העם דרכי התנהגות מוסר ואמונה המושפעים מצורכי התקופה. כל הסביבה הערבית מדברת ׳מרוקאית׳ והוא הדין עם הסביבה היהודית שבין החומות במלאת המדברת ניב דומה. השפעה זו באה אף מלמעלה מחוגי העשירים החיים בקסבה שפתוחה להשפעות חדשות ממערב אירופה ובעיקר בקרב יוצאי ספרד ופורטוגל, אלא שאצלם הם קראו ספרות בספרדית יהודית או באנגלית. בזמן החדש יש איזו אי־תקינות פוליטית לדבר על השפעה מן החוץ, זו פעילה לעומת סבילות המקבל, אך כך התפתחו תולדות עם ישראל בכל הדורות. יכי״ן ודומיו הושפעו לא רק מן החדירה האירופית הקרובה אליהם אלא גם מן התמורות שהופיעו בקהילות יהודיות רחוקות כגון בתרגום שבחי הבעש׳׳ט אצל יכי״ן, בעברית המתחדשת של ר׳ דוד אלקאים, בצורך בשידוד המבנה החברתי אצל ר׳ דוד דאנינו בקזבלנקה או בהתחברות ליישוב היהודי המתעורר בארץ-ישראל כמו אצל ר׳ דוד בן שמעון מרבאט.

הדת האמונה והמוסר ניזונו אמנם מן ההתגלות החד-פעמית ופירושיה בזמנים קדומים בפי אלה שהיו קרובים למעמד הר סיני, וחכמי ישראל תמיד חששו שמא תיפגע המקוריות ברמה המודעת והלא מודעת. יכי״ן היה מודע היטב לחשיבותה של הלשון העברית שבה ניתנה התורה ונכתבו כתבי הקודש, כמו בחשיבותו של ספר התורה, תורת משה על ייחודו ועל נשגבותו, אך בין הקווים האופייניים למשכילים מסוגו של יכי״ן היה הקשר האורגני שבין הישן לבין החדש והצורך להביא את הראשון במעטפת חדשה: גם בתוכן וגם בצורה. ומכאן התמורות בקהל הנמען ובלשון הרגיל בה.

^[1] דוגמות נוספות ראה מאמרי: הספרות הרבנית בצפון-אפריקה 700ו-1948, פעמים 87-86 (תשס״א), המבוא, 232, והחלק על מרוקו, 257-245.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה….
http://www.ybz.org.il/?CategoryID=287&ArticleID=2239#.WfWES1sjSM8

יצירתיות דרשנית

פרופ׳ משה חלמיש

אחת התכונות המציינות את כתיבתו של רבי יוסף כנאפו זצ״ל היא שימושו הרחב בנוטריקונים, גימטריות ומשחקי לשון אחרים כחלק בלתי נפרד ממהלך הכתיבה. דברים אלה משתלבים באופן טבעי במבנה ההרצאה השוטפת.

ברצוני להביא כאן דוגמא של שימוש כזה בדרשה אחת שבה נידונו שלושה פסוקים מפרשת משפטים. חשוב לציין שדרשה זו מובאת בספר זך ונקי(ירושלים תשמ״ז) במסגרת הפרק ״התשובה ומעלתה״ (פרק יב), שאף הוא מכיל יסודות חשובים המופיעים ביתר כתביו. למשל, חשיבות המצוות המעשיות והמידות המוסריות, השאיפה התיאורגית לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, החזרת הנשמה למקורה לאחר שהצליחה להפוך את היסוד החומרי ליסוד רוחני ואת היצר הרע ליצר טוב. במהלך הדברים ר״י כנאפו משלב, כאמור, פירוש לדיני השומרים שבפרשת משפטים (שמות כבי, ו׳-ח׳). פירוש דרשני זה ״מטפל׳ בכל מילה מן הכתובים הללו, הופך בה והופך בה, ומפיק הוראת דרך מעשית. עם זאת, לצד השימוש המגוון בדרכי הדרש, למעשה עומדת כאן בפנינו דרשה רעיונית רצופה ומחושבת היטב.

אנסה להעלות כאן בקצרה את דרכי הדרוש בהם השתמש המחבר כדי להביע את העקרונות הבאים: ״ה׳ ברוך הוא נתן בישראל שלש מתנות טובות והם נפש רוח ונשמה שהם רוחניים בתכלית… כדי לייחדם ולקשרם בקשר אמיץ כאלו הם בחינה אחת. וזה יהיה על ידי לימוד תורה לשמה וקיום המצוות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובכוח זה יזכה ליירש עלמין דכסופין בעולם הבא, וכן ברא באדם רמ״ח איברים ושס״ה גידים כדי לתקנם בתורה שיש בה תרי׳׳ג מצות רמ׳׳ח מצוות עשה ושס׳׳ה מצוות לא תעשה״(עמי צז׳). והרי תוכנה של הדרשה: ״כי יתן איש״ – איש זה הקב״ה. אמת, הרי זו היא דרשה מוכרת למדי בספרות המדרשית והקבלית, והמחבר אף אינו מוצא לנכון להוסיף דבר על כך. ועוד, כבר בהסבר זה אנו יוצאים מעולם הפשט (שהרי מדובר בו באיש בשר ודם) אל עולם הדרש.

"אל רעהו״ – כאן מוצאים אנו שני פירושים שאף הם מצויים. ראשית, ״רעהו״ לפי הפשט: חבירו: שנית, רעהו זה הקב״ה, לפי דרשת חז״ל הידועה. וכך יכול המחבר להשתמש תחילה בפירוש הפשטני, ואף להרחיב אותו על כלל ישראל.

״כסף״ – מילה בודדת זו זוכה לשפע של פירושים: א) כסף מלשון נכסף, והמדובר בשלוש בחינות נר״ן שהן, כאמור, ״דברים הנכספים ורוחניים מלמעלה״¡ ב) שימוש במונח תלמודי-קבלי, לפיו העולם הזה מייצג"נהמא דכסופא״, שהאדם מצוי בו במין בושה כלפי מעלה. והרי האדם יורד לעלמא דכסופא זה כדי להעלותו: ג) באסוציאציה לכסף צרוף ומזוקק מדבר המחבר על תכלית הנשמה בעולם הזה להפוך את החומר לכסף צרוף. תוך כך מוסיף המחבר פרשנות דרשנית, הבנויה על ההסבר השלישי, לפסוק "אוהב כסף לא ישבע כסף״ שבקהלת ה׳, ט', לאמור מי שאוהב כסף, כלומר את השאיפה להביא למצב של כסף מזוקק לא ישבע מלעשות כך כל יום ויום.

״או כלים״ ־ כידוע, האדם מורכב מחלק רוחני – הנר״ן, וחלק גופני ־ רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. האחרונים משמשים אפוא כלים לקליטת הרוחניות.

״לשמר״ – פירוש על-פי פשט (כמובן, מנקודת ראות המחבר המציב נושא משלו) הוא שמטרת כלי הגוף היא, כאמור, לשמור ולעשות את התורה והמצוות. פירוש נוסף, בנוי על נוטריקון – ראשי תיבות למפרע: ״לשמר׳ = "רמ״ח מצוות שס׳׳ה לאווין״. המחבר יכול היה ״ליצור״ נוטריקון זה מפני שכתיב המילה ״לשמר״ באותו פסוק הוא הסר, אם כי כך אומנם בהתאם לכללי הכתיב המקראי. אך לרב כנאפו יש גם הסבר קבלי: הוא״ו החסרה, כביכול, רומזת ״על מקור התורה שהוא הדעת הנעלם שרמוז באות ו׳״ (עמ' צח׳), המייצגת את ספירת תפארת, שהיא מרכז עולם הספירות. ובמקרה זה שני הפירושים ־ הדרשני והקבלי – בעצם משלימים איש את רעהו, בשלבם את לימוד התורה וקיום המצוות. ובכן, עד כה הבינונו שהקב״ה נתן לאדם כלים לקליטת נשמתו הרוחנית תוך יישום תכליתה, שהיא שמירת התורה והמצוות. אולם, . ״וגנב מבית האיש״ – בהתאם לתפיסה הקבלית, כאשר אדם חוטא נשמתו נעשקת בידי הסטרא אחרא, וכל איברי גופו משמשים כלי ומשכן לכוחות הסט׳׳א. הסט״א ״גונב״ אפוא מן הקדושה כדי שיוכל להתקיים. ״אם ימצא הגנב ישלם שנים״ – כאשר יצליח האדם להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה מאהבה (ברקע בוודאי עומדים דברי חז״ל שזדונות נעשים כשגגות) הרי הוא נוטל מהסטרא אחרא לא רק את מה ש״נגנב״ ממנו, אלא גם מזולתו. לאמור, הפסדו של הסטרא אחרא הוא כפול (״ישלם שנים״). כאן צריך לזכור את הנחת היסוד הקבלית של המחבר שמדובר במאבק איתנים בין כוחות הקדושה והטומאה, וכי בכוחו של כל יחיד להכריע את הכף, שכן כל אדם ערב לחברה כולה. ובמקרה דנן, תשובת הפרט עשויה לדלדל את אוצרו של הרע מן השפע שלקח בשבי במהלך ״עבודתו״.

״אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל-הבית אל הא-להים״ – אולם אם הגנב לא נמצא, כלומר, אינו עומד לפנינו כמנוצח, הרי אין לו לאדם, לבעל הבית, אלא להתקרב אל הבורא קרבה רבה יותר, מתוך תשובה שלמה. אך באשר למילים האמורות, יש למחבר תוספת דברים. המילה ״ונקרב״ שווה בגימטריא: נחש. ועוד, ״ונקרב״ בשיכול אותיות: קרן-בו. פירושו של דבר, ״בכוח התשובה נכנע ונקרב הנחש אל הא-להים, ונברר כוחו וכוח כוחו קרנו בו״(עמי צט׳).

אם ניקח בחשבון אפשרות ״פרשנית״ זו, הרי בעצם נדרשת המילה ״ונקרב״ כדבר והיפוכו: במובן הפשטני – התקרבות: ובמובן הדרשני – נחש, שהוא לכל הדעות ביטוי שלילי. אך למעשה מתבטאת בכך מגמת המחבר בכללה, להפיכת החומר לרוח, והרע לטוב, כלומר, הקרבת הנחש והפיכתו. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרוש נוסף. לפי הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ז׳ הלכה ד׳, בעל התשובה צריך לראות עצמו כמי שבמעשהו הנוכחי התקרב אל הקב״ה והוא ״אהוב ונחמד .לפני המקום". רעיון דתי־פסיכולוגי חשוב זה מוצא את ביטויו אף הוא בפסוק שלפנינו. הכיצד? המילים "ונקרב בעל הבית אל׳ הן בראשי תיבות (אמנם לא לפי סדר): אהוב. והמילים האחרות בפסוק: ״בעל-הבית אל-הא-להים" הן בראשי תיבות משוכלות: אהבה. לאמור, תשובה מאהבה עושה את השב לקרוב ואהוב לפני המקום.

והנה, מעתה חל מהפך. אם עד כה דובר על כיוון חיובי של חזרה בתשובה, הרי המחבר מוצא לנכון לדבר גם על צדו השני של המטבע, על האפשרות השלילית. לאמור, ההדגשה היא "ונקרב בעל-הבית אל- הא-להים". השם "א-להים", כידוע במדרש ובקבלה, משמש מידת הדין. דבר זה אמור לאדם שאינו חוזר בתשובה ונותן את הדין על מעשיו ומחדליו, וכל כך כי: "לא שלח ידו במלאכת רעהו" ־ והפעם "רע" מופיע כרמז לקב״ה, כפי שנמצא גם בתלמוד, והכוונה היא אפוא במלוא פשטותה (אם כי עלינו להתעלם, לפי שעה, מכך ששליחת יד נושאת אופי שלילי): שהאדם לא הלך בדרכי הקב״ה ואז יבוא על עונשו: "על-כל-דבר-פשע" ־ וההדגשה חלה אפוא על "דבר" = דיבור שלא כהלכה, ולא רק מעשה פשע ממש. וכל זאת כי ״על־שור-על-חמור" ־ דהיינו, הוא מגביר את כוח הסטרא אחרא, שבין סמליו המרובים בספר הזוהר נמצאים גם השור והחמור (או גם האתון). במעשה נלוז זה הוא חוטא כלפי, "על-שה" – שהוא סמל מובהק במקרא ובמדרש לישראל, שכן ככל שהגביר את כוח הסט״א, כן החליש את מידת השפעת השפע לישראל. אנו רואים אפוא שבאותו פסוק גופו מחלק הרב כנאפו את המושאים השונים עד לידי ניגודים תהומיים. אך כל זאת משום שדרכי הדרוש הם רק אמצעי לפרשנות היוצרת שלו. וכיוצא בכך לגבי המושא האחרון:

״על־שלמה״ – שהוא רואה בה רמז לרעיון חלוקא דרבנן, הוא המושג הקבלי הידוע על האדם האורג במו ידיו את הלבוש והחלוק לנשמתו בעולם הבא בעצם עשיית מעשים טובים. ואילו החוטא שלפנינו פגע הן ב"שה״, בישראל הפיזי והוא בכללו, והן ב״שלמה״ הרוחנית שלו עצמו, עד כדי כך שאותם חוטים שארג לפני כן נפרמים והולכים עם מעשה העבירה. אין ספק שזו תוצאה חמורה, ואדם בשל סגולותיו הנעלות צריך היה לחשב דרכו ולשאת באחריות הכבדה.

ברם, הקב״ה נוהג בחסדו כל דור, ולכן"אשר יאמר כי־הוא זה״, פירושו שהאדם מוכה באיבר שבו חטא, וכך נכנס הדבר למודעותו במה חטא ועל מה עליו לתקן עוותתו. ואפשר לשוב ולפתח זאת גם כך: ״אשר יאמר כי-הוא זה עד הא-להים יבא דבר-שניהם״ – כלומר, האדם המצדיק עליו (שהרי ״יאמר כי-הוא זה״) את הדין של "א-להים״, "יבא דבר־שניהם" ־ כלומר, הגוף והנפש כאחד זוכים להתקרב אל הא־להים. ואם לא די בכך, המחבר מוסיף לדרוש כמין חומר את המילים ״כי-הוא זה": לאמור, ראשי התיבות הללו הם: זכה. יתרת אותיותיהן הן: אהו״י, שהוא אחד משמותיו של הקב״ה הקשור בספירת גבורה, וסיכומו של דרוש זה הוא שהאדם אשר קיבל יסוריו באהבה זוכה גם על פי אמת הדין.

דומה עלי שגם אם נעצור בנקודה זו, שכן הדרשה נמשכת והולכת, ניווכח שהמחבר מבקש לעמוד על מעלתה של התשובה, ומציב כנגדה את התוצאות השליליות של העבירה. לצורך כך הוא דורש פסוקים של התורה אשר לפי פשוטם אין להם כל קשר לנושא התשובה. יתר על כן, במהלך הדרשה משתמש המחבר ברעיונות מקראיים, מדרשיים וקבליים, והוא נוקט צורות שונות של פירוש: גימטריות ונוטריקונים, רמזים וסמלים. עם כל זה שכל אחד מאלה עשוי לשמש גם פירוש והיפוכו, בסופו של דבר מתברר שאין כאן אלא כלי משחק בשני צדדים של אותו מטבע, וכי מגוון האפשרויות מוליך בסופו של חשבון אל היעד ואל התכלית של המחבר.

אין ספק שאם דרשה כזו מושמעת בעל פה בציבור, היא עשויה לעורר רגשי התפעלות מצד המאזינים, ובוודאי גם היתפסות לכמה רעיונות שנקלטו ־ איש איש ושורש נשמתו. אולם יש להניח שרק חלקם יצליחו לעקוב אחר כל המהלך. ברם, כאשר הדברים חוזרים ומועלים על הכתב, הרי ניתן ליהנות ביישוב הדעת וביתר שאת. ועל כך, עם מלואת "בר מצוה" שנים להופעת הספר ״זך ונקי״ בדפוס, יבורכו העושים והמעשים, בני המשפחה החשובה שיזמו ההדרת ספר חשוב זה מתוך כתב־היד. בכך דובבות שפתי המחבר, והקוראים יפיקו לקח טוב, וזכות הרבים מסייעתם למהדירים לעד.

בס״ד

רבי יוסף כנאפו – כפרשן מקרא

הרב יהודה אדרי

רבי יוסף כנאפו לא נודע לנו מספריו הרבים שנדפסוי כפרשן מקרא, לא כדוגמת רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש הגדול והרחב ״אור החיים״ על התורה, ולא אפילו כדוגמת רבי יעקב אביחצירא בספריו המוסריים – אלף בינה, גנזי המלך, מעגלי צדק ושערי ארוכה ־ שעל פסוקי המקרא הצמיד את מוסריו ורעיונותיו.

לעומת זאת, בספריו שנדפסו, עסק רבי יוסף ברחבה בפיתוחם של נושאים מוגדרים וייחודיים כדוגמת ״זבח פסח" ו״יפה עינים״ ־ על כל ענייני חודש ניסן, ״אות ברית קודש״ – ענייני שמירת הברית ומצוות המילה, ״שומר שבת״ – דיני שבת ומוסריה, ״מנחת ערב״ ־ מהלכות תפילת המנחה וביאורים לקטעים בתפילה זו, ו״טוב רואי״ – ביאור למסכת אבות.

אמנם נודע לנו שבכתבי היד שנותרו ־ או שאבדו – היו חיבורים שעסקו בפירוש שיטתי לתורה (״קול זמרה״) ולמגילות (״בדי הארון״), אך לעת עתה, לצערנו, טרם נדפסו מכתבי היד, ואין לנו לדון אלא על פי מה שנדפס.

ואף על פי כן, העיון בספרו הגדול ״זך ונקי״ מגלה שרבי יוסף כנאפו, מלבד היותו בקי גדול בתנ״ך, עסק רבות גם בפרשנות למקרא, כאשר פסוקי התנ״ך משמשים עבורו בסיס לחיזוקם ואישושם של רבים מחידושיו. רפרוף קטן בספר זה מגלה שכמעט לכל רעיון מוצא ר׳י כנאפו סמך בפסוק או בקובץ פסוקים הנדרשים על ידו במקוריות מיוחדת במינה.

ההנחה אותה אני מעוניין להציג היא שלפנינו אוצר בלום של פירושים מקוריים, שבאסיפתם ובעריכתם נגלה שר״י כנאפו פירש חלקים גדולים מן התנ״ך המעמידים אותו, מלבד כבעל מוסר וכמחנך ומורה דרך לעם, גם בחלקת פרשני המקרא, עם הסתייגות באשר לאופיו של הפירוש, וכנזכר.

כדי להדגים את מקוריותו ורוחב אופקי פרשנותו, ליקטתי מעט חידושים שנקרו לפני בדפדופי בספר. ואמנם, יותר ממה שמונח לפניכם – מצוי בספר, שכן אני לא הבאתי חידושים הבנויים על הקדמות של פרשנות קודמת, וכאלה יש הרבה, כדרכם הקלאסית של הדרשנים, אלא פירושי פסוקים אותם חידש ר״י כנאפו בהנפת קולמוס אחת, קצרים ותמציתיים, ומכאן נלמד על הכלל המורכב והעשיר יותר.

א. לימוד הפשט ולימוד הסוד

  רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב,לְכָל-עֹשֵׂיהֶם; תְּהִלָּתוֹ, עֹמֶדֶת לָעַד. [תהלים קיא/י׳]

יש ב׳ בחינות בתורה: חלק הפשטיי כדי ליידע האיסור והמותר, ולדעת כיצד יקיים המצוות וענייני הברכות וכיוצא, וחלק הסוד לדעת דברים בשורשם, דברים העומדים ברומו של עולם, שפשוט שאם אין בו יראת שמים אי אפשר להשיגו כפי צד אמיתתו האמיתית באמיתות הדברים בשורשן.

ומה טובו דברי קודשו בזה שאמר ״ראשית חכמה יראת ה׳, שכל טוב לכל עשיהם״, שדבר בקודשו אדונינו דוד על שתי בחינות טובות של למוד התורה, שכנגד חלק הסוד המעולה שנקרא ״חכמה״ וכנזכר אמר: ״ראשית חכמה יראת ה׳״, שצריך להקדים יראת ה׳ לחכמה זו בראשונה ואחר כך יזכה ללומדה. ואמנם אמר ״שכל טוב לכל עשיהם״ דייקא ״שכל טוב״ שהם חלוקי דינים משכלו הטוב, ודברים שהשכל סובלם, והטעם ״לכל עשי ה ם״ כדי שיבוא לידי עשייה, ועל כן אמר ״שכל טוב״ תחילה, דהיינו שילמוד ואחר כך יבוא לידי מעשה, והיינו ״לכל עשיהם״ ואם כן עשה ״תהלתו עמדת לעד״. [עמי מחי]

ב. התפקיד – להידמות להקב״ה בהשפעה על הזולת

 כב כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.  כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה. [ירמיה ט/כב־׳כג׳]

יש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא ־ שאל יתהלל בה המתהלל אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם ־ חכמתו, עשרו, גבורתו. ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם, שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם, ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזהו שיעור הכתוב אם אפשר ״אל יתהלל חכם בחכמתו״ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים, וכן ״אל יתהלל העשיר בעשרו״ דייקא ״בעשרו״, שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו, וכן הענין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלש בחינות אלה לישראל עם קדושו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו"כי-אם בזאת יתהלל״ דייקא ״בזאת״ כאמור, שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם הם בעצמם והיא ״השכל ויזיע אותי״ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה…

ולדייק ״השכל ויזיע אותי״ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא – ״כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ״, רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזהו עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי באלה חפצתי נאם ה׳״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה לזכות להיות משפיעים. [עמ' מב]

יכי"ן

רבי יוסף כנפו זיע"א

משנתו החינוכית ערכית

קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו

ג. השפעת אורות קדושים על ידי הוצאת התפילות בפה

״כי חיים הם למצאיהם ולכל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״ [משלי ד׳,כבי]

"כי-חיים הם למצאיהם ולכל- בשרו מרפא״ הכוונה אם אפשר ״כי־חיים הם למצאיהם״ – הם התפלות ישרות שמתפללין ישראל בכל יום, ערב ובקר וצהרים, שהם עיקר החיות לעליונים ולתחתונים, וכמו שאמרו רז״ל: דברים העומדים ברומו של עולם. ואמנם קשה כקושית הראשנים למה צריך להוציאם בפה – תיסגי במחשבה לבדה ואזי יש קדוש שמו יתברך בעולם וכאמור? לזה תירץ ״ולכל בשרו מרפא״, הכוונה לעניות דעתי אם אפשר שעל ידי הוצאת האותיות הקדושות ששורשן אצול מעצם הספירות, ומסיבת תנועתם יתהוו אורות חדשים, ואזי יושפע אף על בחינת הגוף אור עצום ומתקדש ומתטהר, ואם כן זהו תיקון הגוף והנפש שיושפעו אורות קדושים, אבל אם יהיה במחשבה דווקא לא יתהוו אורות ואין קדושה מזה לגוף אלא למחשבה, וזהו שאמר "ולכל-בשרו מרפא״, דעל ידי האותיות הקדושות יושפע אור עליון על כל בשרו ־ ואזי מרפא, רפואת הנפש ורפואת הגוף, ורוחניות עצומה. [עמי יא׳]

ד. על ידי קריאת שמע ותפילות נעשה האדם קדוש

״שמע ישראל״ [דברים ו׳,ד׳]

בס״ד על ענין שלוש תפלות היום – שחרית, מנחה, ערבית אשר רמזו בהם המפרשים ז״ל בפסוק ״שמע ישראל״ ראשי תיבות שמ״ע – שחרית מנחה ערבית – ״ישראל״, רוצה לומר שמי שמתפלל שלוש תפלות הנזכרים הוא הנקרא בשם ישראל, עד כאן לשונם.

ואני הדל ארמוז גרגיר קטן: שמ״ע – גימטריא קדו״ש, שעל ידי קריאת שמע ושלוש תפלות היום שראשי תיבות שלהם שמ״ע [כנזכר לעיל] נעשה קדוש, שמקדש עצמו ונפש רוח ונשמה שלו בקדושה עצומה ונפלאה, ובפרט שעיקר גדול לבירור רפ״ח ניצוציו הם שלוש תפלות בצבור. [עמי טי]

ה. סוכות וליל הושענא רבא – הסד ושירה

"יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חי-_יי״ [תהלים מב׳,ט׳] ובעניותי יש לרמוז למוד ליל הושענא רבא בפסוק תהלים דרך אסמכתא ברמז, והוא במזמור [מב'] ״למנצח משכיל לבני-קֹרח, כאיל תערֹג״ שאומרים בחג. ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי״, רמז הכתוב על הימים הקדושים של חג הסוכות שכולם סודם המשכת החסדים כאמור בדברי הרב, וזהו ״יומם יצוה ה׳ חסדו״ אכן ־ ״ובלילה שיר״ה״, ראשי תיבות שלה למפרע ־ הושענא רבה יום שביעי, רוצה לומר ובלילה של הושענא רבה שהיא שביעי ־ ״שירה עמי״ כל הלילה עד זמן התפלה, וזהו שסיים ״תפלה לאל חיי״, כן נראה לעניות דעתי דרך רמז. [עמי רג']

ו. הכפרה בכוח – התשובה. התרסה והקבלה לעתיד

"כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו׳׳

[ויקרא טז׳,לי]

וכזה וכזאת ארמוז בענין הפסוק של סדר היום שאמר ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״. והקושיא ידועה מרבותינו זכרונם לברכה שהפסוק כפול – שאמר ״לטהר אתכם״, וחזר ואמר ״לפני ה׳ תטהרו״! אבל אם אפשר שרמז הכתוב ״כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״ בכוח התשובה, והבכייה, והחרטה, ושברון לבב, ורמז לדבר ראשי תיבות ״כי־ביום הזה יכפר״ בכי״ה, וסופי תיבות ימה״ר ־ לרמוז על בכיות היום זה אחר זה, מה״ר ימהרנ״ה לו, וטעמא – דרג״א תבי׳׳ר – לרמוז על שברון הלב שעושה ביום הקדוש הזה, ועל ידי זה ״יכפר עליכם לטהר אתכם״ – אבל בתנאי אם ״לפני ה׳ תטהרו״ מכאן ולהבא, דהיינו שתהיו גומרים בלבכם שתטהרו עצמכם מכאן ולהבא, ואזי תזכו לי״ש עולמות, כמספר מלת יכפ״ר, שעולה י״ש. [עמי קסט-קע]

ז. מעלת הצדיקים שלא טעמו מעם חטא

"אשרי האיש אשר לא הלן בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ ישתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר-יעשה יצליח" [תהלים אי, א-גי].

ואפשר שזהו האושר שאמר דוד המלך עליו השלום ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו׳ כי אם בתורת ה׳ חפצו… והיה כעץ שתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא־יבול וכל אשר יעשה יצליח״. דצריך לדעת למה אמר לשון עבר ״אשר לא הלך… לא עמד… לא ישב״ ולא אמר: אשרי האיש אשר אינו הולך בעצת רשעים ולא עומד בדרך חטאים וגר, ועוד אעיקרא דדינא למה נקט האי לישנא שלא הלך בעצת רשעים וחטאים וגו׳, ולמה לא אמר אשרי האיש אשר הולך בעצת צדיקים וחסידים וגו׳, ועוד מהו העלה אשר אמר עליו ״ועלהו לא יבול״?

אכן על פי האמור יבוא על נכון שהכתוב מדבר באנשים צדיקים גדולים מנעורם ועד גדלם, ולא טעמו טעם חטא מעולם, שאזי כל הגדרים וסייגים שעושים לתורה שלמים הם אתם לבלתי יהיו נופלים מאליהן, שאין היצר הרע מתגרה בהם כבעלי תשובה, שכבר הרגילוהו בעשיית רצונו של מקום, וזהו שאמר ־ ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים״ כלל מיום שעמד על עומדו, והשתא אתי שפיר לשון ״אשר לא הלך״ – לומר שקאי על כת הצדיקים והחסידים שמעולם לא נצחם יצר הרע לחטוא בהנה, שאם אמר – אשר הולך בעצת צדיקים, היינו אומרים שקאי על בעלי תשובה שחטאו כבר ועתה חזרו בתשובה והולכים בעצת צדיקים, על כן אמר: ״אשר לא הלך בעצת רשעים" שמובנו על כת הצדיקים שמעולם לא חטאו, ״כי אם בתורת ה׳ חפצו״, ולאדם כזה ״אשר פריו יתן בעתו״ – המה גופי התורה ומצוותיה, ״ועלהו״ שהם הגדרים והסייגים שהן כעלה לפרי, כאמור, ״לא יבול״, אלא שהכל יהיה נשמר שמירת פרי ועלה, ״וכל-אשר יעשה יצליח״ ־ לפי שאין בידו עון שעליו יהיה נתפס ונחסר בגופו או בממונו, שהרי הוא צדיק מנעוריו. [עמוד׳ קסג׳־קסד׳]

ת, סגירת פתחי הגוף – תנאי לטהרה

״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא׳׳ [במדבר יט/טו׳]

ובזה רמזתי אני עני בפסוק שאמר ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״ ־ אפשר שרמז על כלי הגוף בכללם, דהיינו העינים והאוזנים והפה שאס יהיו תמיד פתוחים בלי מכסה הרי הם טמאים בוודאי, רוצה לומר שם יזכה לסגור עיניו במכסה שלהם שלא לראות ברע, ויהיו עיניו כמו צמיד פתיל, אזי הרי הציל עצמו מכח הטומאה. וכן האוזנים אם יהיו גם הם מכוסים שלא לשמוע שום דבר רע המעורר לטומאה – הרי מוצל הוא מכל רע. וכן הפה אם הוא סגור מכל טומאת שפתים ולשון הרע – אשר חמור מכל העבירות – ומגבלות הפה ומדברי מרמה וכיוצא – הרי הוא שמור. ואם אין מכוסים בצמיד פתיל אלא פתוחים, אזי פשוט הוא שהוא טמא ממש. 1עמוד׳ עג׳־עד׳]

ט. מתנאי התורה – יראה. ענוה ושלוה

״נָטָף וּׁשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ [שמות ל׳, לד׳]

ורמז במה שאמר ״נטף ושחלת וחלבנה״ – ענייני תנאי התורה, דהיינו – ״נטף״ על פי מה שאמרו רבותינו זכרתם לברכה [פסחים קיז,א]: ״כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה״ – דהיינו שישב לפני מי שגדול ממנו באימה וביראה. ״שחלת״ ־ רמז לענין השפלות, להיות שח ושפל רוח, והנה עיקר הענוה ושיחת העינים הוא אם תהיה מלב ונפש, ולא מהשפה ולחוץ, כדי שיאמרו עליו בני אדם שהוא עניו, אלא שלבו נשבר בקרבו מלב ונפש, עד שידע בעצם באמיתות שקנה מדת הענוה, וזהו רמז מלת שחל״ת שח ל״ת – גמטריא – נפ״ש. וחלבנ״ה צירופה – נ״ח הל״ב. שיהיה לבו נח בקרבו ולא יכעוס כלל. והנה אמרו בש״ס [סנהדרין כד/ א׳] בני ארץ ישראל מחין בהלכה זה לזה, וזהו – נ״ח הל״ב, ואזי נעשה p לשכינה, וזהו גם כן צירוף מלת חלבנ״ה – ב״ן חל״ה, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ״חל״ה ־ דא שכינתא״ ע״ש, ולדידן ניחא שמי שנח לבו בקרבו ואינו כועס, נעשה בן לשכינה, ואתא לאפוקי מהכעסן שהסטרא אחרא שוכנת בקרבו, והשכינה מואסת בו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [נדרים כבי, ב׳] ״כל הכועס אין שכינה חשובה כעדו״. [עמי צאי]

ר״י כנאפו ידע גם ידע כמה רחוקים הם פירושיו מפשוטו של מקרא, ואף על פי כן הרבה לפרש שלא על פי הפשט. מה היה הבסיס הלגיטימי לסוג זה של פרשנות, על אדני מה סמך את יתדות פירושו לבל יראו כבלתי ראויים לבוא בכלל גופי התורה? על שאלה זו עונה הר״י כנאפו:

״שכבר הרשות נתונה לנו לפרש בתורה בכל חלקי הפשט, רמז, דרש וסוד, גם בעניינים שאינם כפשט הכתוב שעליו מדבר, לפי שהתורה מליאה מרגליות מאירות, ופנינים יקרות, זכות וברות, אמרות טהורות״(עמי מ).

״והגם שפשט הכתוב מדבר על פשוטו, הנה כבר נודע לנו שנוכל לדרוש בפסוקים גם חוץ מפשטם, ודרוש וקבל שכר״(עמוד מה׳}.

פעמים רבות הרגיש ר״י כנאפו שפירושיו רחוקים מכוונת הכתוב, אך יש בכתובים בחינת רמזים לרעיונות. רמזים אלו חשובים היו לו לעגן על פיהם את דבריו, מוסריו ורעיונותיו. ואף שהרמזים הם דקים, קטנים חעירים ־ לא נמנע מלהשתמש בהם. ואלו דבריו:

״אכן בשפלותי ועניותי נימא מילתא בדרך רמז ומוסר, והגם אשר הוא רמז קטן עד אשר דק״(עמוד קפב׳). ״ואמרתי בעניותי ודלותי לרמוז עניינים אלו הם וכיוצא בהם דרך רמז ומוסר, מעיר להדריך את עצמי אני ובני גילי בדרך ערבה והצלחה, בששון ושמחה, ולהסמיכם ממקראי קודש״ (עמוד קפה׳).

״ובדרך הזה נבין איזה גרגיר בסייעתא דשמיא אם אפשר בעזר ה׳ ברוך הוא״(עמוד רצד׳).

רבי יוסף כנאפו זצ״ל ־ מנחיל הקבלה והחסידות לעם

דוד כנפו

במאמרי אודות ארון הספרים של רבי יוסף כנפו, העליתי שאלות שהעסיקו אותי בזמן ההכנה של ההגדה של פסח עם פירושו של רבי יוסף זצ׳׳ל שבספרו ״יפה עינים׳׳. הצבעתי על ריבוי הספרים והמקורות המצוטטים בספרים שכתב, אשר היו כנראה בהישג ידו של המחבר או לפחות בזיכרונו, עד כדי ציטוט מהם. כאשר אנו מנסים לתאר לעצמנו את התקופה שבה חי רבי יוסף, ואת מקום פעילותו, אפשר רק להשתומם יותר.

מה היו מקורותיו הרוחניים של רבי יוסף? מה הוא כתבי ולמי הוא כיוון את מאמציו הרבים להביא את דבריו? מסתבר, שרבי יוסף היה מהזרם המרכזי של החכמים, שאימצו בכל ליבם ועומק אמונתם את יסודות הקבלה הלוריאנית וראו בה את הצורה הנכונה, ואולי היחידה של היהדות הנכונה. יתר על כן, רבי יוסף זיהה לראשונה במערב את המשמעות העמוקה של החסידות והחליט בצעד יוצא דופן, לתרגם לערבית מדוברת את סיפורי ה״בעל שם טוב׳׳, מייסד החסידות, ולהגישם להמוני בית ישראל, כדי לחבב עליהם תנועה מרכזית חשובה זו, שהתפתחה והתעצמה, במזרח אירופה הרחוקה. על כך להלן.

על רבי יוסף כנאפו זצ״ל וסביבת חייו

רבי יוסף כנפו חי במוגדור שבדרום מרוקו. הוא היה בנו של רבי משה, מניצולי אופראן שהגיעו למוגדור. הוא נולד כנראה בשנת התקפ״ג ונתבש׳׳ם בר״ח כסלו התרס״א, כלומר חי בין השנים 1825-1901 למניינם. הוא גדל במוגדור, והיה מתלמידיו של רבי אברהם קורייאט זצ״ל. בצעירותו הלך ללמוד בעיר המרכזית באזור של אותם הימים: מראכש. ״ובילדותי שמעתי מתלמיד חכם אחד מעיר מראקס [מראכש] יע׳׳א החכם השלם והכולל כמוהר׳ר יעקב אדאוודי ז"ל שהיה אומר משם הראשונים.״״. בשלב מסויים חזר והתיישב במוגדור, והקדיש את חייו ללימוד תורה, להוראה ולכתיבת ספריו. מאחר ולא ידוע עליו שהיה בעל מקצוע, יש להניח שפרנסתו הייתה מהרבצת תורה לתלמידים במלאח. סביבת חייו הייתה, אם כן, דלת אמות של בית המדרש, או ליתר דיוק, בית הכנסת ״שלו׳ הנקרא גם – ״סלאת לקהל׳. סיפורו של בית כנסת זה הוא מעניין. מאז היווסדה מחדש של העיר ב־ 1764, היה ליהודים מעמד מיוחד ואישור לגור בכל שכונה בעיר, ובמיוחד ב״קסבה׳׳. שכן, העשירים, היו בעלי זכויות מסחר, ואחדים מהם היו אף הקונסולים של מדינות אירופה. שאר היהודים, כנראה אלו שהיגרו למקום מכפרי הסביבה, עם התפתחות העיר והנמל, גרו גם ב״מדינה" יחד עם המוסלמים. אולם, ב- 1807 קבע להם המושל אזור מגורים נפרד, בצפונה של העיר, הוא המלאח. בתי הכנסת הקיימים בעיר היו אז של המשפחות העשירות או בחסותן. רבי שלמה חי כנאפו, אבא זצ״ל, כתב, ששמע מפי אביו רבי דוד זצ״ל, בנו של רבי יוסף, כי בית הכנסת הזה נבנה על ידי הקהילה עצמה. הכסף נאסף מהקהילה, בעיקר בשעת הלוויות, תחת הקריאה: ״צדקה תציל ממות״. כאשר אזל הכסף, התבקש כל אחד מבני הקהילה לעבוד בעצמו בבניית בית הכנסת בתחום מקצועו עד השלמתו. ״זה בית כנסת שנבנה כולו בידי הקהל, שום לא יהודי לא שם ידו בו, ועל כן נקרא בית הכנסת של הקהל״.

עם השלמתו, פנו ראשי הקהל לרבי יוסף זצ׳׳ל וביקשו ממנו לקבל על עצמו את תפקיד החזן של בית הכנסת. רבי יוסף, שלא ראה את עצמו כחזן, סירב בתחילה, אך נכנע לדרישת הקהל וקיבל על עצמו את התפקיד. תפילתו הראשונה כחזן הדהימה את הכל ביופייה ובעדינותה. כשנפטר מילא את תפקיד חזן בית הכנסת בנו רבי דוד. בשנת 1937, נתמנה אבי זצ״ל כחזן בית־הכנסת, עד יציאתו לקזבלנקה ב- 1952 , בדרך לארץ ישראל. נראה כי שמו של בית הכנסת ״סלאת רבי יוסף כנאפו", נוסף לשם ״הקהל״(או ״סלאת לקהל" בערבית) מתוך הזהות שנוצרה בין בית הכנסת לבין נוכחותו של הרב המחבר בו. לפי הערכת פינקרפלד, בעת סיורו ב- 1954 , ״הבניין נבנה לפני חמישים שנה״, והוא מוסר את התרשים שלו בשם : בית הכנסת ״הקהל״ (רבי יוסף כנאפו). כלומר תחילת המאה העשרים. יתכן, אם כן, שהחיבור בין שמו של בית הכנסת לבין רבי יוסף הוא תוצאה של שנים רבות של הוראה והימצאותו של רבי יוסף בבית הכנסת.

חיבורים בדפוס ובכתב יד

לא ידוע לנו מתי החל המחבר לכתוב את ספריו, אך הוצאתם לאור החלה רק כשהיה בן מג׳(43) שנים, אבל משהחל עשה זאת בהתמדה מיוחדת עד סוף ימיו. כתיבת הספרים הייתה עבורו דרך משפיעה יותר, להעביר את התורה להמונים. לטענתו, ההלכה הפסוקה בשולחן-ערוך יורה דעה (סימן ע׳׳ר), שהיא מצוות עשה על כל אדם לכתוב ספר תורה משלו, הרי שבימינו, על-פי פירושו של ה׳׳באר היטב׳׳, שספרי תורה נמצאים לרוב, ואין מצווה מיוחדת בהעתקת ספר התורה עצמו, המצווה היא לכתוב ספרים שניתן ללמוד מהם. יתר על כן, ״ובזמן הזה, יותר מעשיית ספר תורה. ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא, מטעם כי העושה ספר תורה [ממש] הרי הוא מיוחד לבדו, ואין שני לו במעמדו [אולם] תלמידי החכמים המחברים ספרים, והמחזיקים בידם להדפיסם, להגדיל קרן התורה ולהרבות אורה.. .״. הוא עוד מדגיש כי בספר תורה קוראים את פרשת השבוע בלבד, אך בספרים אפשר להעמיק ולעשות בהם שימושים על ידי רבים וטובים. הוא מעודד כאן את התורמים ״המחזיקים״ בידיו ובידי שאר תלמידי החכמים, ביודעו את קשיי הזמן, ומצוקת המחברים החפצים להוציא ספרם לאור. רבי יוסף כתב ספרים רבים. שבעה מהם הוא שלח לדפוס והוציא לאור עוד בימיו. השמיני הוצא לאור בארץ. 6 כתבי יד מונחים עדיין בידי המשפחה, ושישה נוספים ידועים רק בשמם, אך אינם בנמצא. סך הכל יט׳ (19) חיבורים.

את החיבור הראשון ״זבח פסח״ הוא כתב בשנת תרל״ד, בהיותו בן 47 שנים, והוא הודפס בליוורנו בשנת תרל׳ה 1875. מדובר בו על חודש ניסן, והוא כולל פירוש להגדה של פסח ופירוש לפרקי אבות. "זבח פסח הינו הגדול שבספריו שהודפסו(420 עמוד).

ספרו השני הודפס אף הוא בליוורנו, עשר שנים יותר מאוחר, ושמו ״אות ברית קודש״, על ברית המילה. ובשם הספר רמוזים גם הנושאים שבהם הוא עוסק: ״אורות מאירות, זכות וברות, יוד מאמרות,וזה מספר שמותם, א׳ אהבה ואחדות, ב׳ תורה, ג׳ ברית, ד׳ ראיות רצויות, ה׳ יראה, ו׳ תפילות, ז׳ קדושה, ח׳ וטהרה, ט׳ דעת, י׳ שפלות, והמה דברים מעלים בקודש קדושת הברית ביראת הרוממות ברום המעלות.״ ארבע שנים מאוחר יותר (תרמ״ח) ראה אור הספר ״חסדים טובים״, באותו בית דפוס של אליהו בן אמוזג בליוורנו. זהו ספר המורכב משלושה חלקים: ״חסדי ה׳ ״, חידושים על התורה – תורת חסד, "חסדי אבות״, ומה שכתוב בתוכו… המה מעשיות הרב הקדוש הנזכר [הבעש״ט], בערבית מדוברת, ר׳חסדי דוד׳, חידושים בקשר לדוד המלך ע״ה, פרשת העקידה ועוד.

בשנת תרנ״א הודפס עוד ספר חשוב, ״שומר שבת, באותו מקום. והוא ספר וסידור ליום השבת. הוא כולל את התפילות, ההלכות והמנהגים הראויים, החל מערב שבת ועד צאת השבת. כך, שהעושה בו שימוש יכול להתפלל בו כל השבת וללמוד ממנו גם הלכות ומדרשים. קטעים רבים ממנו תורגמו לערבית מדוברת.

הספר ״מנחת ערב״, נדפס בשנת תרנ״ו בליוורנו בבית הדפוס של שלמה בילפורטי. הספר כולל את דיני תפילת מנחה של יום חול, פירוש לפרשת פיטום הקטורת, הנאמרת לפי מנהג הספרדים לפני תפילת מנחה, שעת הקטרת הקטורת של בין הערבים במקדש, וכן תפילת מנחה וערבית. הוא מכיל גם קטעים רבים בערבית מוגרבית. ספר זה יצא לאור מחדש, במהדורה מפוארת, על ידי העמותה ״אות ברית קודש״ בירושלים בשנת תשנ״ו(1996). הוצאה זו הוקדשה לזכר נכדו, ר׳ שלמה-חי כנאפו זצ״ל, שנפטר באותה שנה.

ספרים נוספים שיצאו לאור הם: ״טוב רואי״ (תרנ״ט, דפוס בילפורטי ליוורנו), פירוש על מסכת אבות, ו"יפה עינים״ (תרנ״ט בילפורטי ליוורנו), הדומה בהרכבו ל״זבח פסח״, פרט לעובדה שאין בו פירוש לפרקי אבות. לא ברור מדוע המחבר חיבר שני ספרים על אותם הנושאים, שאינם זהים בתוכן המילולי אך עוסקים באותן הסוגיות, מבלי לציין או להסביר זאת, בכתביו המאוחרים יותר. כנראה שהספרים ״טוב רואי׳ ר׳יפה עינים״ הם ספר אחד, שכן הם כוללים את אותם הנושאים שב״זבח פסח״, אך הם נכרכו בנפרד על-ידי בית הדפוס, אולי משום היקפם. הספר ״זך ונקי״ הובא לדפוס על ידי נכדו, מור אבי רבי שלמה חי כנפו זצ״ל, והוצא לאור בחברת ״אהבת שלום״ בשנת תשמ״ז בישראל. כתב היד, אשר נכתב, על פי הערת המחבר, כשהיה בן 53 שנים, ובו הוא מזכיר את ספרו הראשון ״זבח פסח״ בלבד, נשלח בימי רבנו לוורשא להדפסה, בהשתדלותו של כה״ר יצחק הלוי, אשר לאחר מכן נפל למשכב ונפטר.

העתק כתב היד חזר, בדרך עלומה, לידי המשפחה והוצא לאור כאמור בישראל.

חיבורים אחרים נמצאים עדיין בכתב יד בידי המשפחה והם: ״בדי הארון", הכולל חלקים שונים והגהות על ״אוצרות חיים״ לרבי חיים ויטל זצ״ל; ״יוסף בסתר״, הכולל ביאורים על הזוהר הקדוש, רק על החומשים בראשית וויקרא; ״מעט צורי״, הכולל דרושים לחגים לשבתות מיוחדות; ״מעט מים״, הכולל חידושים וביאורים שונים, ו״קול זמרה״, הכולל דרושים על חמישה חומשי תורה.

רבי יוסף בן־נאים, בספרו ״מלכי רבנן״, המאסף את כל הידוע לו על חכמי מרוקו מהמאות האחרונות, כותב על עוד שישה כתבי יד, ללא פירוט תוכנם, ואלו הם: ״זעיר שם״ [או "זיער שם״], ״חוט של חסד״, ״מכנף הארש״[ או מכנף הארץ], ״מעט דבש״, ״רגלי הכסא”, ״תהלות ישראל". ״שמות אלו הינם שמותיהם של ספרים שנתחברו ע״י רבינו, ולעת עתה אינם תחת ידי המשפחה.״

בנוסף ל׳זך ונקי" ר׳מנחת ערב״ הוציאה לאור עמותת"אות ברית קודש״, ספר ״פרקי אבות״ עם פירושיו למסכת זו מתוך ספריו ״טוב רואי״, ״זבח פסח״ ו׳זך ונקי״. בשנת תש״ס יצאה לאור בעריכתי הגדה של פסח עם חלק מפירושיו בספר "יפה עמים״. מעניין לציין כי הספר ״אות ברית קודש״, אשר כבר בימי רבי יוסף זכה לפופולריות רבה, "זכה״ למהדורה מיוחדת, בפורמט של צילום מוגדל על־ידי הוצאת ״קופי־קורנר״ ברוקלין ניו־יורק, בשנת תשנ״ג.

ראה:"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע"א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב-עמ'41-36

מטרת כתיבתו וייחודיותו

מטרת כתיבתו היא כפולה: האחת־ תיקון עצמו, תיקון פגמיו, שכן כל מי שזוכה לכתוב דברי תורה ולהפיצם, מובטח לו כי הוא מתקן את עצמו. השניה – תיקון הכלל, ״לתקן את בני עמנו קהל עדתנו״. ״ואמרתי אעלה בתמר אוחזה בסדר תקוני הברית בס״ד ללקטם כמלקט מרגליות, יקרות סגוליות, מפניני רז״ל הקדושים, וכונתי העיקרית לשם שמים, לתקן עצמי ובני אדם קטני הערך כמוני אשר עדיין עיניהם סגורות ממאורי אור תורה, להיות זוכה ומזכה אחרים, בעה״ו, ולא לחכמים הגדולים אשר הוראתם פשטה במקומם ומעיונתם יפוצו חוצה, במקומות אחרים, דכל רז לא אניס להו, אלא, להמוני מעלה אשר נכספה וגם כלתה נפשם לעשות תיקונם במידי דשמיא להיות כלי שרת בקדושת הברית.״ מעיון בספריו הרבים, בולט השימוש הרב שהוא עושה במקורות השונים של הספרות התורנית לדורותיה, שימוש זה במקורות משתנה ומגוון. הוא מרבה לצטט מחברים אחרים, בדרך כלל מהמקובלים שאחרי האר״י, מחבר אליו פירוש או מדרש של הקודמים להם, ולבסוף מוסיף משלו כדי לחזק את הרעיון או את החיבור שעשה.

סגנונו פשוט ומצטנע ולא טוען לפירושים מהפכניים או לחידושים גדולים. לכן הוא גם נמנע מלבקש ״הסכמות״ מחכמים אחרים. ״ענוותנותו הרבה של רבי יוסף כנאפו, וביקורתו העצמית הגבוהה, לא נתנו לו מנוח מלהסביר מדוע העז להיות בין מחברי הספרים שדבריו זוכים להיות מודפסים ומופצים בישראל. ואמנם מתשובותיו ניכר שלא הגאווה ח״ו הביאתו לכך, אלא ההכרח הפנימי שבער בקרבו ולא נתן לו מנוח עד אשר בא לידי ביטוי בכתב, בבחינת – ׳ה׳ א־לקים דבר מי לא ינבא ״ כל מטרתו היא להסביר ולפענח את הכתוב, ולקשור לו זרים של יחודיות. שכן, מציאת ראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות וצורות חיבור שונות הן הוכחה לעליונותה של האמונה, של התורה, ושל המסורת הפרשנית על זרמיה השונים והמגוונים.

״קהל הקוראים״ הפוטנציאליים של ספריו מתחלק לשניים. האחד ־ ״המון בית ישראל״, ההמונים שאינם יורדים לעומק של קיום המצוות ואינם מבינים את הסיבות למעשים שהם מצווים עליהם; אלו העושים את מצוות דתם, המסורה להם מהוריהם, מבלי לדעת על מה ולמה. (יש לזכור כי באותם הימים אף אלו מפשוטי העם שידעו לקרוא, לא הבינו את המשמעות של הנקרא.) בהקדמה לספר ״יפה עינים״ הוא כותב­­״…שיש בני אדם המוני ישראל, ובפרט עמי ארצות שאינם יודעים חוקי הא-להים ומשפטיו,. ". להם הוא כותב בערבית מדוברת, את עיקרי הדברים הנראים לו חשובים, המפרשים ומצדיקים את המעשים הנדרשים. השני – המבין עברית על בוריה, יודע לעיין בתורה ובמפרשיה ומבין סוגיה בגמרא. לאלו הוא כותב בעברית צחה וברורה, הלכות, פרשנות, מדרש ודברי קבלה, לעיתים, בחרחים ובמשחקי מילים, תמיד בצורה ברורה ושנונה.

כאמור, רבי יוסף חוזר ומדגיש שהוא אינו מחדש או מפרש, הוא רק מנסה להעביר את עיקרי ההלכות והפירושים לעם. הוא מודה שמידי פעם הוא מוסיף ״איזה פרפרת״ או רעיון, אך גם הם מבוססים ושאולים מדברי חז״ל. הוא נותן שלושה נימוקים לכתיבת ה״קונטרס״ ״אות ברית קודש׳, בהקדמה: ו״… כי לא מחכמה עשיתי, אלא שלקטתי ואספתי, דברי רבותינו, אשר מאד נאמרו, אמרות טהורות, זכות וברות, וחלקתם לעשרה מאמרות, קלות וחמורות, והמה נקשרות, אחת באחת נצררות, נכבדות מדוברות.״: הוא "רק״ אוסף ומלקט מדברי הגאונים ומעביר אותם לידיעת הרבים, מאחר שהם חשובים ויקרים. 2. ״שהגם מה שחדשתי בעניותי ושפלותי…אינם בהחלט אלא בדרך האפשר ומי שעושה כך מאושר…״. הוא מוסיף משלו אך מעט. 3. ועוד נימוק מקורי: כל בן תורה שחשקה נפשו יש בית ומחובתו להאיר באור התורה, שכן "…אשרי מי שבא לעולם הבא ותלמודו בידו וברשותו׳. כלומר, אשריו שזכה להוציא ספר בענייני התורה.

בדרך כלל הוא כותב את המקור ההלכתי, לרוב מה״שלחן ערוך. לעיתים, הוא מציין מקורות קדמוניים יותר, כמו המשנה, התלמוד, הרמב״ם, מדרשים; מוסיף הסברים וסייגים מהאחרונים, מתבל במסורת הקבלית של הרשב״י מהזוהר, או של האר״י וגוריו, וחותם מדברי מחברים אחרים, אפילו מהדורות האחרונים ממש. את דעתו הוא מוסיף במילים של ענווה וצניעות: ״בדרך אפשר", ״בדרך הזה רמזתי בעוניי״, ״ובעניותי אמרתי״, ״ועוד נראה לעניות דעתי לומר״, ״ואני ההדיוט נמשכתי…״, ״ואני הדל', ״ואני העבד אתהלכה מתחת כפות רגליו…״, "אכן אני ההדיוט אומר לפי ערכי ומיעוט ידיעתי…״.

דרכו הפרשנית של רבי יוסף

למרות הצניעות והענווה המאפיינת את כתיבתו של רבי יוסף, אשר אף לא מצא לנכון לבקש הסכמות של גדולים על ספריו, התוכן של חיבוריו הוא מרשים ומוכיח רב־גוניות בשילוב הלכה, מוסר, מדרש, חסידות, ופרשנות מעמיקה. יש לו מסר להעביר והוא רואה בו שליחות ממשית. הוא רואה עצמו כמי שצריך לחנך את העם הפשוט ולהראות לו עד כמה יש חוכמה בתורה, יש שכר בקיום המצוות, יש משמעות לכל פעולה ואפילו מחשבה של האדם, ויש אל עליון רחום וחנון המבטיח לכל מאמין גאולה וישועה קרובה.

״ובעניותי אני הדל, אמרתי אם אפשר, שזהו רמז הכתוב הזה, אשר כבר גילו בו רז״ל כמה סודות, ורצונם לומר שעל ידי קדושת התורה לשם שמים בדחילו ורחימו, אשר היא מקדשת האדם – גוף ונשמה- אשר עלתה למקום שורשה העליון, אזי נעשו לומדיה כשביל העליון להיות נובעים השפע לישראל ולכל העולם…״

 המיוחד בתוספת שלו הוא, בדרך כלל, ברעיון מקורי המוכח ומבוסס בטכניקות שונות: ניתוח רמזים מהתורה, חיבור מצווה מהתורה לפסוק מתהילים או מהתנ״ך, שימוש במבנה המילה לשם חיבור של הרעיון למושג, גימטרייה פשוטה או מורכבת, שימוש בראשי תיבות או בשינויי משמעות של מילה בצורת הקריאה או בהחלפת מיקום האותיות, ומציאת אסמכתא ע׳׳י זיהוי שמותיו השונים והרבים של הקב׳׳ה במילה או בפסוק. הכל, תוך כדי יצירת מחרחת אחת ארוכה לפי מיטב המסורת הרבנית הדרשנית, המדברת אל הקורא ומזרזת אותו לקיום המצוות, בקדושה, בהבנה של החשיבות, באמונה שלמה, ובהסכמה של השלמה והבנה עם המצב היומיומי, הקשה כשלעצמו.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ' 45-42

התפיסה הקבלית כדרך חיים

רבי יוסף ראה את עצמו כמי שתפקידו להעביר את הקבלה דרך הצינור המעשי, של חיי היומיום, לעם. הוא היה אחד מאלו אשר קיבלו את הקבלה כפי שהומחשה ע׳׳י ממשיכיו של האר״י וראו בה את הצורה הנכונה והיחידה, אולי, של קיום יהודי אמיתי של התורה והמצוות. אמונתו העמוקה בקבלה הייתה מקור למעיין הנובע של פירושיו והתייחסותו לכל מצווה, מנהג או פירוש לתורה, ממנה יצא לחפש סימוכין והוכחות מכל ספרות חז״ל, ואליה שב לביסוס אמיתות הרעיון, והכל הלכה למעשה. כלומר לא הוספה של רעיון קבלי ערטילאי, אלא יישום קבלי של הדברים במנהגים ובמצוות המעשיות. רבי יוסף מרבה לצטט מדברי האר״י זצ״ל, וקורא לו ״הרב״ או ״רבינו האר״י״. כן, הוא מרבה לפרש את הרב חיד׳א, לו הוא קורא ״הרב החסיד׳׳. רבים מהספרים, אותם הוא מצטט, הוא מביא מספריו הרבים של החיד׳א, אשר היו בידיו. הוא מרבה לצטט את הרב שלום שרעבי (הרשומר שבת) זצ״ל הנקרא בפיו ״הקדוש״, את הרב חיים ויטל זצ״ל (מהרח״ו), ואת הרב חיים בן עטר ״אור החיים" הנקרא אף הוא בכתביו ״הקדוש״.

למשל תיקון חצות הוא נושאו של הפרק הראשון בספר ״זך ונקי״. אותה מסורת של אנשי הסוד לקום בחצות לילה לבכות על חורבן ירושלים ולעשות תיקון לנשמה, במיוחד נוכח מצבה של השכינה הנמצאת אף היא בגלות, יחד עם עם ישראל. מנהג זה מוזכר אצל הרב האי גאון (המאה התשיעית), מוזכר בזוהר, אך לא היה נפוץ וידוע עד לאחר ביסוסו על-ידי האר׳י וממשיכיו. ״עיקר פרסומו, וכן בהבחנה בין תיקון רחל לתיקון לאה, על המסקנות המעשיות השונות ־מכוחה של הקבלה הלוריאנית באו.״

להלן תיאור השתלשלות הנושא בפרק הראשון של ״זך ונקי״ בקיצור רב: רבי יוסף פותח בציטוט ארוך של הזוהר, מדגיש את המשמעות המעשית של ה״חובה״ לקום לעשות את התיקון, מביא דוגמא אישית ששמע מפי רבו אודות רבי יוסף אלמליח (נכדו של רבי יוסף אלמליח בעל ״תוקפו של יוסף״), אשר נהג לקיים מנהג זה במסירות נפש, עבור למנהגו של דוד המלך ע״ה, אשר אמר ״חצות לילה אקום להודות לך, דרך המדרש אשר אמר על דוד המלך, שלא טעם טעם המוות מימיו, משום שלא ישן מימיו שינה ארוכה מ־ 59 נשימות – שכן שינה של יותר משישים נשימות שווה למוות וחזרה לפירושו של רבי משה זכות (הרמ״ז) בספרו ״מקדש מלך. על כך, מוסיף רבי יוסף משלו: ״ודרך רמז רמזתי בעוניי״, דוגמת הסוס, עליו נאמר שלא ישן כלל, ועל-כן נאמר:״ לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהילים קמז׳), מדלג למובאה מספרו של רבי יהודה החסיד "שומר ישראל״, ומחבר לכל זה את יעקב אבינו שאף הוא לא מת, כמו דוד, והוא מסתמך שוב על החיד״א בספרו ״חומת אנ״ך. ועוד הוא ממשיך לציין את הסידור המפורסם ״בית עובד׳, הממליץ על התיקון, את הרב ״קהילת יעקב״, ולאחר ״משחק״ בראשי תיבות, הוא מסכם: ״וכלל כל הדברים: אשרי מי שעושה מעשיו לשם שמים בכלל ופרט, שזהו עיקר התורה ופריה, כדי ליחד קודשא בריך הוא לברר רפ״ח (288) ניצוצין הקדושות ונוראות יום יום. ומהן נעשה מלבושין של נפשו ורוחו ונשמתו שנקראים תבורא דרבנן״.

הנה כי כן, מנהג שאינו מופיע כלל בשולחן ערוך, אשר היה אולי נהוג בימי הביניים אצל יודעי סוד וחסידים, קיבל, עם התפשטות הקבלה הלוריאנית, מעמד מיוחד. רבי יוסף מקדיש לעמדה זו, של ממשיכי האר״י, חשיבות עילאית, ומוסיף ״מעט׳ משלו. מציין את ה״מעפר הזה חלמיש כמי שקבע שתיקון חצות הוא אמצעי לתיקון עוון הוצאת זרע לבטלה: ״יש שראו בתיקון חצות תיקון לעוון הנידון. ראה, למשל, ר׳ יוסף כנאפו, זך ונקי, עמ׳ פא׳: ׳שבזה עושה נחת רוח לשכינת עוזנו כמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שכמעט שכל הזוהר מלא מזה, ובכוחה הוא הורג

יצר הרע המחטיאר׳ וכו/״ רבי יוסף היה, אם כן, בין החכמים אשר הפכו את המובא בזוהר לדברים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. דוגמא נוספת היא יחסו לחשיבות הזכות לשבת על כיסא אליהו בברית מילה, להיות ה״סנדק״ של הנימול. הוא מדגיש כי מי שזוכה להיות סנדק בברית, זוכה לתקן הברית ופגמה׳׳ (תיקון הברית של הסנדק עצמו מכל הקרי והזרע לבטלה שהוציא בימיו). הוא מצטט את המובא בספר ״אורחות צדיקים״, על כך שאליהו הנביא עצמו ישב על כסאו של הסנדק בברית המילה של האר״י עצמו. כמו בעניין תיקון חצות, גם כאן מנהג שנרמז ב״פרקי דרבי אליעזר״, על הגזרה שהטיל הקב״ה על אליהו הנביא, שיהיה נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לבניהם, כי הוא הטיל ספק בהם: ״והמה לא שמרו בריתך, הופך למושג מרמי בקבלה הלוריאנית. רבי יוסף לוקח את המנהגים המקודשים בזוהר ובמסורת של האר׳י, והופכם לחשובים ומרכזיים לזיכוך חטאו של הסנדק, ושל הבאים בחסותו להתברך. ״והכא בדידן, בזה הצדיק הבא לתקן פגם הברית [זרע לבטלה] שבא לישב בכסא אליהו זכור לטוב, אשר עושה כמה מצוות תכופות; וכאמור, הרי הוא מברר הרבה בירורים וסומך נופלים ממש, אשר על כן כמקטיר קטורת יחשב, ואפשר שעל־כן באה מלה זו בלשון תרגום סנד׳׳ק כמו מלת קטורת שגם היא בלשון תרגום. וזהו ראשי תיבות סנד״ק= סומך נופלים דמוי קטורת…״.

כאמור, גישתו היא קבלית במשמעויות הפילוסופיות אמונתיות, אך גם בהוראות המעשיות של הקבלה. הוא, לעומת רבי יעקב אביחצירא, ״אביר יעקב״, אשר רק הקוראים המבינים בקבלה יכולים לעקוב אחריו, לא מתעלה לספרות הקבלה, ולא מנסה להוסיף משמעויות והסברים קבליים לכתוב. אדרבא, הוא מפרש את המושגים והמשמעויות של ההוראות הקבליות לעם, ומאפשר להם להתאים עצמם לאורח חיים אמוני על-פי תורת הקבלה, כשהיא מחוברת היטב למסורות הקודמות ולהלכה הקיימת.

השוואה בין ה״אביר יעקב״ זצ״ל, בפירושו להגדה של פסח ״בגדי שרד" לבין פירושו של רבי יוסף ב״יפה עינים״ היא מאלפת לענייננו. רבי יעקב אביחצירא זצ״ל, מסביר כל פעולה או אמירה בליל הסדר בהקשר של הספירות או עניינים אחרים בקבלה. רק מי שידיו רב לו בקבלה יוכל לעקוב אחרי הפירוש ולהבינו. לעומתו, רבי יוסף מפרש את הפעולות והאמירות בדברים מתוך הקבלה, אך לעניין המעשי שלהם במישור האמוני והלוגי. לדוגמא, הפירוש לפרק בתהילים, שהוא הפרק השני בהלל ״בצאת ישראל ממצרים״, הנקרא בליל הסדר לאחר הסעודה. אביר יעקב מפרשו כולו על דרך הקבלה: ירידת עם ישראל לשפל המדרגה בעבודה הזרה במצרים, מבטאת את הסתלקות החסדים מבני ישראל, ורק בזכות יכולתם המיוחדת, להימנע מעבודה זרה אמיתית נצלו בני ישראל מלהשאר במצרים לעד. רבי יוסף מסביר את הפרק כולו כהתפתחות אלוהית, שהנחתה את ירידת בני ישראל למצרים, ואילו לא היו להם צדקות אבותיהם, והתחייבותו של הקדוש ברוך הוא לאבות, לא היו נגאלים.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ'-49

מקורותיו

רשימת המחברים והספרים המוזכרים על ידי רבי יוסף, היא ארוכה ומרשימה. רק משלושה ספרים ״זך ונקי״, ״יפה עינים״ ו׳מנחת ערב" יש איזכורים רבים מכ- 140 מחברים וספרים שונים, בנוסף לספרות הפרשנות לתורה, לפוסקים ולספרות הראשונים. רובם הם קבליים מובהקים, ממשיכי דרכו של האר״י. בתוכם, יותר מעשרה מהם, הם מספריו של הרב חיד"א זצ״ל. אומנם, חלק מהרבנים והחיבורים המחכרים הם מתוך ספרי הרב חיד׳׳א או ספרים אחרים, אך גם זו כמות נכבדה. "בעל ״חסד ה״ (ליוורנו תרמ׳׳ח), הכולל ביאורים וחידושים על פסוקי המקרא, מאמרי חז״ל ומאמרים מהספרות היהודית על רבדיה השונים. בולטת מאוד היזקקותו לספרות הקבלה הקדומה והמאוחרת ובכלל זה הספרות החסידית.״

רבי יוסף מרגיש בחוש בחשיבות של התנועה החסידית ומחליט שהוא אינו יכול להתעלם ממנה. הוא יושב ומתרגם, לערבית מוגרבית, עורך ומדפיס ספר שלם על סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות ברוסיה הרחוקה, ועל תלמידיו ואנשי חוגו. כאמור לעיל, הוא קורא לו ״חסדי אבות", והוא החלק הארי של ״חסדים טובים״ המאגד יחד את ״חסדי ה״׳ ואת ״חסד דוד׳. אפשר להעריך, על פי אופן ההתיחסות לקדושתו ולחסידותו, כי הוא מצא בבעל שם טוב את הדמות הראוייה לחיקוי והערכה לחסיד האמיתי, אליו שאף כל ימיו. לאחר סיפור המעשה הראשון על הבעש״ט, אשר הצליח עוד בימי אלמוניותו לבטל גזרת השליט על היהודים, אם לא ימצאו תרופה לבתו החולה, הוא מסכם: "ממעשה יקר זה יוכלו בני־אדם, אשר רוצים לעבוד את ה׳ יתברך, מהו כוחם של הצדיקים הגדולים וכת התורה היקרה, אשר מקדשת את הגוף של בן האדם״.  המחקר מאשר כי הקבלה הלוריאנית ״התגלגלה״ אל החסידות של הבעש״ט, אשר לאחר משבר השבתאות, התגברה על הצורך ב״משיח עכשיו״, ופנתה אל הגאולה של נפש האדם באשר הוא. הגאולה האמיתית היא אצל האדם עצמו, בסביבתו המיידית. גישה זו היא אולי שקסמה לרבי יוסף. ״הפרט הוא מושא התבוננותה של החסידות, ובכל דרכיה היא חותרת אל גאולתו.״

רבי יוסף מזכיר בספריו לא מעט את הרב ״חמדת ימים״, אשר המחקר בימינו מייחס אותו לשבתאות. מנור טוען, שהמחבר, בספרו ״זבח פסח״, כמו מחברים אחרים באותה תקופה, התייחס ל״חמדת ימים״, ״כלספר מוסר בעל איכות מעולה, שדבריו ראויים להיות מובאים בפני הציבור, מבלתי יכולת לחשוף את המגמה השבתאית המוסווית היטב בספר.״ כלומר, יתכן שהמחברים הללו לא זיהו את השבתאות בספר זה, או שלא היו מודעים למשמעויות האידיאולוגיות של השבתאות שלאחר המשבר. לדעת אחרים, הספר ״חמדת ימים״ הוא ספר קבלי שהיה נפוץ בארצות המגרב, ושימש כספר יסוד להבנת הקבלה. ״אפילו ספר חמדת ימים לא יצלח לשמש כמורה למהות המשיחיות השבתאית, אף שהוא ספר קבלי רווי רגש משיחי, הקשור לתנועת השבתאות וכלולים בו גם דברים של נתן העזתי.״ אומנם, רבי יוסף מרבה לצטט ממנו, ולפרש את דבריו, אך יתכן שבימיו השבתאות כבר לא הייתה מה שהייתה, והדברים הקבליים הם מה שהיו מיוחדים בספר זה, ושאפשרו לו לעשות בהם שימוש נרחב. לסיכום, רבי יוסף היה מושפע מאוד מתורת הקבלה של האר״י וממשיכיו, וראה את ייעודו בהנהלתה באופן מעשי לעם. הוא לא שאף לפרש או להוסיף פרשנות, חידודים ורמזים קבליים לתורה או לפרשנות המקובלת.

לדידו הקבלה הלוריאנית היא הדרך הנכונה והנותנת הסבר לכל מילה או מנהג. הוא שאף להראות שהדרך הקבלית היא היא הדרך המעשית לקיום נכון של המצוות, ושהיא בהישג ידו של כל אחד, ולא רק של יודעי ח״ן.

רשימת מקורות

אביחצירא י' תשמ״ז, בגדי השרד, ירושלים: הוצאת נר יצחק,

אביטבול מ׳, תשל׳׳ח, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו. ירושלים מכון בן צבי.

אדרי י׳, תשמ״ז, זך ונקי. ירושלים, הוצאת חברת אהבת שלום, ההקדמה. בן־עמי י', תשמ״ד, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו. ירושלים, הוצאת מאגנס.

בר-אשר ש', 2001, הספרות הרבנית בצפון אפריקה 1700-1948 , פעמים. 86-87 , הוצאת מכון בן־צבי, עבד 250.

חלמיש מ/ 2000, הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג , רמת-גן, הוצאת את׳ בר-אילן.

יעקובסון י׳, 1984, מקבלת האד׳י עד החסידות. תל-אביב. משרד הביטחון.

כנפו א, 1999, ברית מס׳ 18 , הוצאת אות ברית קודש, אשדוד.

כנאפו י׳, תרמ׳׳ה, אות ברית קודש. ליוורנו.

כנאפו י, תרמ׳׳ח, חסדים טובים. ליוורנו

כנאפו י', תרנ׳׳ט, יפה עינים. ליוורנו.

כנאפו י, תשמ׳׳ז, זד ונקי. הוצאת אות ברית קודש, ירושלים.

ליבס י', 1995, סוד האמונה השבתאית. ירושלים, מוסד ביאליק.

מנור ד, תשמ״ב, קבלה ומוסר במרוקו דרכו של רבי יעקב אביחצירא. ירושלים: מרכז בן צבי.

פינקרפלד י, 1974, בתי-כנסת באפריקה הצפונית ירושלים , הוצאת ביאליק.

קורקוס ד׳, 1974, ״קהילות ישראל בתוניסיה , אלג׳יריה מארוקי׳, בתוך:

Knafo, I D., Le Memorial de Mogador . Jerusalem 1993. Ot brit Kodesh, p.p. 243249־.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב-עמ' 52

שער שני:

עקרונותיו המוסריים והחינוכיים של רבי יוסף כנאפו

עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

ראובן מאמו

במסגרת קורס שלימדתי במכללה האקדמית "ליפשיץ״ בירושלים שנושאו היה: ״משנתם החינוכית של חכמי צפון אפריקה״, התוודעתי לכתבי רבי יוסף כנאפו זצ״ל [להלן יכי״ן ראשי תיבות: יוסף כנאפו יאיר נרו–, כפי שנהג לכנותו בנו הדיין, רבה של מוגאדור, רבי דוד כנאפו זצ״ל] דרך אחד מצאצאיו, ידידי ר׳ אשר כנאפו הי״ו. מהחיבורים שנמסרו לידי למדתי על גדולת האיש כמנהיג וכמחנך את בני קהילתו. יכי״ן לא הותיר אחריו משנה חינוכית סדורה, עובדה שאפיינה את גדולי ישראל במרוצת הדורות, ברם, המעיין בחיבוריהם ימצא רעיונות ומסרים חינוכיים פזורים שניתן לגבשם למשנה חינוכית, כן הדבר גם ביחס ליכי״ן. יכי״ן חיבר ספרים רבים, חלקם יצאו לאור ופורסמו ברבים, ורבים אחרים מצויים עדיין בכתבי יד2. במהלך אותה שנת לימודים דליתי פיסקאות מהכתבים ששיקפו רעיונות חינוכיים בהם עיינו ודנו במסגרת הקורס. בכוונתי במאמר זה, להציג רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים המשוקעים באחד מכתביו – בחיבורו ״זך ונקי״.

"זך ונקי" שם הספר ומשמעו

יכי״ן קרא לספרו ״זך ונקי״. "זך״ כמנין הפרקים שבספר. בחיבור אחר פרי עטו, ״אות ברית קודש״, מסביר יכי״ן את משמעות השם ״זך ונקי" שנתן לחיבורו וכך הוא כותב:

«… ואפשר שלזה נקרא הצדיק זך ונקי, וכן תרגום צדיק = זכאה… ואפשר שעל כן נבנית התורה במספר ז״ך אותיות, לומר שעיקר התורה להיות זך ונקי, ויסודו משומר מכל רע, שאזי תורתו יפיפיה, כסולת נקיה, זכה וברה, כמראה המאירה״.

בשער החיבור ״זך ונקי ״ נכתב: ״זך ונקי״ זך [= 27] דרושי מוסר להלהיב לבות בני ישראל לעבודת בוראם״, בכותרת זו כבר טמונה כוונתו ומטרתו החינוכית של יכי״ן: ״להלהיב לבות…״

"זך ונקי" הוא מהספרים הראשונים שכתב יכי״ן, כתב היד אבד לו והספר לא הודפס בחייו, רק לאחר שנים זכתה משפחת יכי״ן וכתב היד הוחזר אליה, ככל הנראה מווארשה למוגאדור. קורות אבידת הספר מופיעות בהקדמת יכי״ן לספרו ״יפה עיניים״, וכך הוא כותב:

״זאת אומרת למזכרת לאות אצילי ארץ המתנדבים צדקות ה׳ […] כולם אהובים להיות כל אחד מהם זכור ושמור [ … ] כפי צדקתם וטובתם ונדבתם אשר נדבה רוחם לסייעני במצוות דפוס הקונטרסים אשר אני הצעיר מלקט מפניני רז״ל ומחבר ומדפיס לכבוד שמים. ואני מזכיר הידידים כל הקודם קודם בקונטריס זה שקראתי ״יפה עיניים״ עם הקודם לו שקראתי שמו ״זך ונקי״, כאשר יצא חוץ מהמחיצה ואבקשהו ולא נמצא, ועדיין לא נראה, כי בחיפזון אבד ממני חזון, ונפשי לאל צמאה בעין ונפש יפה אולי אמצא תרופה, וגופא דעובדא הכי הוה, שהמנוח החכם השלם כה״ר יצחק הלוי ז״ל שהיה מוכר ספרי קודש הבטיחני בטחון גמור, ויורני ויאמר לי אשלח זה הספר ששמו זך ונקי לידי חברי וריעי המדפיסים בעיר וארשא ואשא עולו עלי, וערך שומת הדפסתו תהיה בעדה קל בפחות שבערכין, וכן עשה ששלח אותו לוארשה כאשר רצה, ומדי דביני ביני ויקר מקרהו נפל למשכב, ומיום אל יום הולך ומוסיף בחוליו, והרופאים אבדה חכמתם כי הגיע קץ הנחתם, ויגווע ויאסף אל עמיו בעוונות הרבים והרעים, ונשארתי מהספר ריקה, כי הדרך רחוקה, וההשפעה דחוקה, ובושת פני כסתני כי לא מצאתי מענה ואין מלה בלשוני לדבר עם האנשים הרמים אשר עזרוני אדעתא דהכי להזכיר שמות אבותם ומעלתם, כדי להרבות זכותם, כי כשנעלם זה הספר בוטל כל אמרי שפר אשר הזכרתי בו, כל אחד… כי בספר זך ונקי קיימתי… אשר דברתי, וזכרתי שמות החיים והמתים בסגנון טוב כאשר יאות בנועם שיח ושפה ברורה…והן עתה מוכרחני לבוא כבתחילה לקיים מצוות חזר״ת כי חזר״ת חס״ה לכבוד תורה מורשה [ …]

על כן הגדתי היום קושטא דמילתא שאני כבר עשיתי חובתי שחייבתי עצמי להם לעשות כדת האמור ולצאת ידי חובת שמים וגם ידי חובתם להיות נקי ומשופה ואין חמס בכפי חזרתי והזכרתי זאת הפעם בספר הזה [ …] ואף גם זאת באתי להודיע כי מה׳ יצא הדבר שעבר, ומה שהתנדבו כבר בספר ההוא נעשה כדין, נשא ונתן ביד, יצא מזה ונכנס בזה, כי בגלל זה נסתייע שומת הספר הזה הבאה לאחריו שקראתי ״יפה עיניים״, ה׳ יגמור בעדי ויזכני להדפיסו(״יפה עיניים״, ר.מ) בקרוב בחיים חייתי ובחיי כל ישראל [ …] אמן ואמן״

יכי״ן מלמדנו, שעל אף האובדן והצער לחיבור שהשתוקק להוציאו לכבוד שם שמים, וקיבל סיוע כספי לכיסוי ההוצאות, הדבר לא יוצא לפועל. צערו גדול מאד על כך שאינו יכול לפרסם את כל אלה שסייעו לו להדפיס את אותו חיבור שאבד, הוא מתנצל ומתקן זאת בחיבור "יפה עיניים״ זו דוגמא מחנכת להצטער על כבוד הבריות, לכתוב זאת בפומבי, ולהתנצל על אף שתיקן זאת בחיבור ״יפה עיניים״.

ב. מבנה הספר ותוכנו:

כתב היד שהגיע לידי העורך והמהדיר ר׳ יהודה אדרי כלל החיבור – "זך ונקי״ ז״ך פרקים ללא סדר והוא ערך אותם בארבעה שערים, כדלהלן:

א-סדר היום – קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור.

ב-בין אדם למקום ־ עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה׳ ברוך הוא, מידת הענוה, הגאוה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה.

ג-בין אדם לחברו – עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך וגאולת ישראל.

ד-מועדים וזמנים – הנהגות ישרות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, לפורים. חג הפסח ועניינו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות.

עיון בשערים ותוכנם משקף את חיי היהודי במלואם בהיותו בד׳ אמותיו בקהילתו, חיבור המקיף יריעה כה רחבה בהתנהגות אדם עם בוראו ובהתנחלותו בחברתו הופך להיות מורה דרך ומחנך המסייע להולך על פיו להגיע אל התכלית.

מגוון פרקי הספר מקיפים את מכלול אורח חייו של היהודי, מעגל הזמן ומעגל החיים בתחום האישי והקהילתי, החיבור הוא מורה דרך להתנהגות היום יומית כך משקפת כוונת המחבר, להדריך, לחנך, להנהיג את קהילתו. בכל אחד מפרקי הספר מצטט המחבר את דברי חז״ל הפזורים במגוון הספרות התורנית, בהם הוא מוצא עוגן למסרים להנהגות, אותם הוא מתווה לקורא.

לשונו רבודה בדברי חז״ל סגנונו רהוט, במקומות רבים הוא משתמש בגימטריות המוסיפים נופך לדברי המוסר וההדרכה, ראשי תיבות וגימטריות מסייעות לקורא לזכור.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

יכי״ן כתב את חיבורו בעברית, בשפה ברורה ועשירה, ברם, כמחנך המיטיב להכיר את קוראיו ושומעי לקחו הוסיף יכי״ן בסוף כל פרק תמצית הפרק בערבית מדוברת, אין כל ספק שעשה זאת מתוך כוונה מחנכת וכך הוא כותב:

״…ולפי שאין הכל בקיאים בטיב לשון הקודש, ועיקר כוונתי לעורר בני אדם קטני הערך כמוני בתשובה שלימה, על כן הוכרחתי לעשות קיצור הדברים בלשון ערבי, אולי אזכה להיות בסוג המזכה את הרבים המוני העם הקטנים אשר עדיין עיניהם סגורות מהבין דברי רבותינו זלה״ה ולא לחכמים היודעים הכוונה ויש בהם תבונה בכל עומקא דדינא״.

הערת המחבר: וכך כתב בהקדמה לספרו ״שומר שבת״: אשר על כן גם אני הצעיר בעניותי כן עשיתי שכתבתי העניינים בלשון הקודש המקדש גוף האדם ונשמתו / כפי בחינתו ומעלתו / ואחר כך בארתי העניינים בלשון ערבי כפי לשוננו המבינים במדינותינו, לזכות את ישראל וקיימתי טובים השניים מן האחד.

הנה אם כן לימדנו יכי״ן עיקרון דידקטי חשוב, על מנת לחנך, על מנת שהלומדים יפנימו יטמיעו את אותן הנהגות ערכים ודרך, אותה אתה המחנך רוצה להנחיל ־ דבר בשפה מובנת ללומדים – בשפתם, הצג בפניהם את עיקרי תמצית הדברים, רק לאחר מכן ניתן להרחיב ולהעמיק.

ג. מטרת הדפסת ספרים – חינוכית

יכי״ן סובר כי הדפסת ספרים והפצתם היא מטרה חינוכית ולכן ראה חשיבות רבה לפנות לבעלי יכולת כספית לסייע לו בהוצאה לאור את כתביו ואף מצא נימוקים הילכתיים ומוסריים לשכנע את הנדיבים:

״ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבוד ה׳, שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בהם חידושי תורתנו, ויראת שמים, ודברי כיבושין, גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה. ומילתא בטעמא תרי טעמיו:בבא דקמא, הנה אימא טעמא, שהנה פסק מרן הקדוש בשו״ע [יו״ד סימן ע״ר] וז״ל: ׳מצוות עשה לכתוב ספר תורה משלו׳ וכוי. ובסעיף ה׳ כתב וז״ל: ׳האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן׳ וכו׳ והרב ״באר היטב״ כתב וז״ל: ׳כתב הדרישה שעכשיו אין מצוות עשה לכתוב ספר תורה, דדווקא בימיהם היה אסור להם לכתוב דפין אלה בגלילה והיו צריכים לכתוב ספר תורה כדי ללמוד ממנו, אבל בזמננו שהותר לנו לכתוב ספרים כל אחד בפני עצמו למה לנו ללמוד מספר תורה, על כן אין לנו לכתוב אלא שאר ספרים ללמוד מהם׳ וכו׳ עיין שם בדברי קודשו. הרי שבפירושא איתמר, שמצוות עשה של זמננו – לסברת הרב הדרישה – אינו בספר תורה, אלא בפירושי התורה וכאמור, והנה יש חולקין בזה, דס״ל דגם האידנא בזמננו זה איכא מצוות עשה בספר תורה ממש, וכמ״ש הרב ״טורי זהב״, עכ״ז לכולהו רבנן איכא מצווה האידנא בכתיבת חומשי תורה ופירושיהן, וכמו שפסק מרן בעצמו כאמור.

ובבא דבתרא אעשה לו מטעמים, דכלילי בחד טעמא להגדיל כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא. מטעם כי העושה ספר תורה הרי הוא מיוחד לבדו ואין שני לו במעמדו, אכן ספרי הדפוס רבים הם מאלף ורבבה, וברבות הטובה רבו אוכליה, וכשרון לבעליה, הם התלמידי חכמים המחברים הספרים והמחזיקים בידם להדפיסם. להגדיל התורה ולהרבות אורה, ובכלל הדבר שהספר תורה דקדוש, אין לומדים בו אלא כפעם בפעם, איזה שיעור קטן שהוא עשרה פסוקים בשני וחמישי, וכל הפרשה ביום השבת קודש בשחרית, וגם לעת מנחת שבת אינו אלא עשרה פסוקים ביום שני וחמישי, אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות, וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות.

ובכלל הדבר שספר תורה שנמצאו בו שלוש טעויות אינו ראוי ללמוד בו, וצריך להיגנז כמ״ש מרן הקדוש בהלכות ספר תורה, וכל זמן שלא תיקנו אין לברך עליו עד שיתוקן, מה שאין כן בספרי הדפוס. ובכלל ג״כ שהספר תורה בקרב שנים מועטים בטלה זהוריתו שנעשה בלוי, ואין ניכר מראיתו, ולפעמים מטשטשים אותיותיו ורוב תיבותיו, לא כן ספרי הדפוס מחמת ריבויים הגם שנקרע מהם מה שנקרע, לפום ריבויים, שרבים המה, מאריכים ימים ושנים.״

ארבעה נימוקים מעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי תרומות להדפסת ספר על פני כתיבת ספר תורה.

א)על פי ההלכה [דעת הדרישה שמצוות עשה כיום היא לכתוב = להדפיס ספרי קודש ולא ספר תורה].

ב)הספרים המודפסים תפוצתם רבה ביחס לספר תורה שנכתב בכתב יד.

ג)מספר הלומדים בספרים המודפסים גדול ביחס הלומדים מספר תורה.

ד) אורך חייהם של הספרים המודפסים גדול לאין שיעור מאורך חייו של ספר תורה שנכתב בכתב יד.

בנימוקים אלה פנה יכי״ן אל נדיבי עירו – מוגאדור – ואלה אכן השתכנעו:

״כשדברתי להם כל האמור ענו ואמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות, ואנחנו נחלץ חושים עד אשר יצא הדבר לאורה בשמחה במהרה, ונזיל כספנו וממונינו לעשות רצון מלכינו  והוא וברכנו וירחם עלינו…״.

בנוסף לנימוקים שהעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי נדיבים בהדפסת ספרי קודש על כתיבת ספרי תורה, נראה לי שאף כאן יש גישה חינוכית של מחנך, ששם לו למטרה הפצת תורה, ריבוי לומדים, זאת ניתן לעשות במתן אפשרות לכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, נגישות וזמינות של ספרי לימוד הם אמצעי לכך.

ד. המניעים את יכי״ן לחיבור כתביו והפצתם – הם מניעים חינוכיים:

מה שהניע את יכי״ן לחיבור ספריו אלה הם מניעים חינוכיים, כפי שהוא מעיד על עצמו. וכך הוא כותב:

״ …ואם תאמר אם כן מי הכניסך לזאת הפעולה לבקש גדולה להדפיס הספרים, להיות ריחך הטוב נודף בכל הערים, ולהתכבד אצל הגיבורים? על זאת אני משיב תשובה נכונה מכל צד ומכל פינה, באמת ובאמונה כי בשמים עדי ועדות ה׳ נאמנה כי תמיד על הרוב מכיר ערכי ומחשב דרכי. אלא שראה ראיתי וחזון הרבתי כי איש אשר הוא מלא עוונות חטאת וזדונות אשר לא יוכלו להימנות, מה יהיה תקנתו לתקן רוחו ונשמתו אשר כמעט נשחתו, ואם לא יתקן עצמו בחיים חייתו מרה תהא באחריתו כפי רשעתו], אם לא על ידי לימוד התורה וחידושיה אשר מחדשים הת״ח בכל יום חדשים לבקרים. וכמ״ש פשט הכתוב: ׳בחסד ואמת יכופר עון, הרי מבואר שעל ידי מצוות גמילות חסדים ולימוד התורה מתכפרים העוונות והפשעים. והדבר מבואר בספר הנורא ״שבט מוסר״ [פרק כא׳]: ׳הנה לתקן כל העבירות, אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו ועל ידם נבנים העולמות ושמים חדשים, כדאיתא בזוהר הקדוש, ונמצא בונה החורבות אשר החריב בעוונותיו, והרי מתקן כל מה שקלקל… ״

דהיינו המניע הראשון לכתיבה הוא תיקון עצמי, הכתיבה מעמיקה את התובנה וההתבוננות הפנימית והתוצאה תיקון מידות אישיות. מניע נוסף לכתיבה מעלה יכי״ן וזו לשונו:

״אי לזאת צריך אני יוסף להוסיף טעם אחר, כי ידוע מאמר התנא הקדוש ׳המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳ וכגון דא כל לגבי דידי לא שייך לעשותה בעצם הדבר אלא על ידי הדפסת הספרים המלוקטים מדברי מוסר ויראת שמים, בעדי עדיים, שעל ידי ההדפסה יתרבו ספרים הרבה וברבות הטובה רבו אוכליה, כי על ידי ריבוי הספרים בכל הערים, אז יהיו לאות מזכרת, והיא מעוררת וקדושה גוברת, והיה לכם למשמרת לתקן כל אחד מעשיו הרעים, מקטנם ועד גדולם, והנה שולם שלמא דגופא ושלמא דרוחא, והיתה הרוחה וששון ושמחה, ואם הבנים שמחה, ונסו יגון ואנחה, ועמנו הסליחה, וכבר קיימא לן ׳פתחו לי פתח קטן ואני אפתח לכם כפתחו של אולם׳ … על כן אזרתי כגבר חלצי בס״ד לקיים מצוות ההדפסה אולי אהיה מן הזוכים ומזכים ומייגע עצמי וסובל ואם אין כולו מקצתו ביראתו ושומרי בריתו״.

הנה אם כן, המניע השני אותו מעלה יכי״ן לכתיבתו הוא תיקון הכלל, לשון אחר, מניע חינוכי. על מנת לחנך יש להפיץ את התורה לרבים האמצעי לכך הוא כתיבה. הכתיבה מתקנת את הכותב ואת הקורא – קוראים, לומדים. ובלשונו של יכי״ן:

״הן עתה באתי להודיע ולהיוודע שכל כוונתי בקונטרס זה אשר קראתי בשם ״אות ברית קודש״ … אינו אלא לכבוד שמים… כדי לתקן את עצמנו אנחנו וזרענו וזרע זרענו וכל בני עמנו קהל עדתנו,

לקדש נפשנו, ורוחנו, ונשמותינו, בקשר של קיימא, והיינו טעמא אשר יגעתי וטרחתי וליקטתי מדברי רבותינו הקדושים אנשי שם כמה עניינים טובים המעלים ארוכה, ארוכת בת עמי, מי יעמוד מי תשובה מאהבה, טובה ורחבה…״ (שם).

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- מטרת הדפסת ספרים – חינוכית עמ' 65