מורשת יהדות מרוקו

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן

״כולנו תועים בחשיכה״

האדם, נזר הבריאה, מגלה ארצות וכובש החלל, בן תמותה הדורש במדע ושולט בו, חוקר באיתני הטבע ושם בפיהם רסן, ובכל זאת: מה קטן ועלוב הוא לנוכח חידת הנצח וסוד החיים. חסר אונים מול החידלון, אובד בין ערפיליות ותועה באינסוף. קצר־ יד לעומת העל־הטבעי, המאגי, ומה שבנם, במזל ובגורל. בודק במופלא ובנסתר, חרד לקיומו ולאחריתו ומבקש נחמה בגלגול נשמות, בהישארות הנפש. צופה אל פני עולמות נסתרים, שמעבר לחושים, למקום ולזמן.

האדם, שמושגיו מוגבלים, המנסה להשליט בטבע את חוקיו והגיונו הצר, שופט את היקום במילותיו הקטנות. והנה, תנודה אחת במערכת השמימית מזעזעת את קיומו, משבשת את חוקיו ואת כלליו המדעיים והפילוסופיים. בדורות האחרונים האדם רחוק מהאמת ומאלוהיו כפי שלא היה מעודו, לכן כה בודד הוא וירא, כפי שלא היה מעולם.

משחר בריאתו האמין האדם בכוחם של קמעות, ברזי האותיות ובשם המפורש. אלו הן למעשה תפילות של קבע, בקשות מוצקות, השבעות, כתובות, לחש או אמירה בנוסח מלא או מצומצם. זהו כלי הקשר שבינו לבין העל־טבעי, הנתיב לכוח הנסתר, המגע המאגי והמגנטי עם אלוהים ועם כוחות הטבע.

כוחם והשפעתם של קמעות ויסוד אמונת האדם בהם, כמו התוצאות המעשיות היכולות להתלוות אליהם, נטועים הם לעתים גם בגלי מוחו ובשינויים הכימיים המתחוללים בו. אך לרוב, יסודם בתהפוכות נפשו ובאמונתו העזה. אמונה זו חזקה כל כך, עד כי בכוחה להזיז דברים, לשנות מצבים ולהרחיק חרדות, לחזק את כוחו וליצור תהפוכות ממשיות בגופו, בנפשו, ובגורלו של אדם אחר. גורל, אותו מושג שמעבר להגיון, הנתון בידי כוחות רחוקים ממעל וכוחות הטבע מלמטה, השולט באדם ומכוון את מהלך חייו ולעתים מאפס אותו ואת תקוותו ומרחיק מעליו את השגחה העליונה.

תופעת הקמעות הינה למעשה שילוב מוזר של אמונה בגורל ובאפשרות להשפיע עליו ע״י ריצוי, תפילה, השבעה, בקשה, לחש, אמונה – בצורה של יסודות, שמות וצירופים עתיקים, בעלי כוחות נסתרים ומאגיים.

זהו השילוב בין הגורל הנגזר, העיוור, ובין האמונה בהשגחה העליונה, בשכר ועונש ובחסדי השם. היהדות, כידוע, שוללת את מושג הגורל, מהיות עם ישראל נתון להשגחת בוראו. ״אין מזל לישראל״, נאמר במסכת שבת(קנ״ו ע״א).

יש המאמינים בהשפעתם של כוכבים על קיומנו, בשליטתם של כוחות עליונים המושכים בחוטי הווייתנו, בקיומם של יצורים נבונים בחלל הרחוק המכוונים אולי את מהלך חיינו. קיימת שאלת מהותו המוטלת בספק של האדם, היסוד הטרגי שבגורלו, התקשרותו לקיומו ולמקומו ביקום באופן נגזר מלידתו, ללא חופש בחירה, תוך מתן כלים מוגבלים לצפייה מסביבו ובהם: תבונתו, חושיו, נפשו וחרדותיו.

הפילוםוף־תיאולוג־פםיכיאטר קרל יאספרס קורא לתופעות שמעבר לטבע וממעל לניסיונו של האדם בשם ״פענוח כתבי סתרים״.

האם ניתן לייחס לקמעות ניסיון לפענח את אותם ״כתבי סתרים״ כדי לפענח את הנסתר ולהיעזר בכוחותיו? הניסיון לפענוח מגלה את מגבלותיו של בן האנוש ואת איךאונו לנוכח הבריאה והיקום, או בקביעתו של גתה: ״כולנו תועים בחשיכה, אנו מוקפים באטמוספרה שעל אודותיה איננו יודעים ולא כלום, לא על המצוי בה ולא על אופן התקשרותה עם רוחנו״.

יש המייחסים וקושרים את השפעת הקמעות לצדדים נפשיים ולכוחות הטמונים באדם, כגון: טלפתיה, היפנוזה, פרפסיכולוגיה ובעיקר טלקינסיס, ההנחה בדבר מציאות כוחות עליונים, על טבעיים, המוכשרים להניע ולהזיז עצמים רחוקים ב״כוחם הרוחני״. כמו כן מייחסים את השפעת הקמעות לכוחות שבהתבוננות הפנימית, בטראנס, בהיפנוזה העצמית ובראיית הנסתר. אדם שרוי לעיתים במצב נפשי או מוחי שמעבר לנורמאלי: חיזיון, הזיה בהקיץ, ראיה ושמיעה של דברים. הללו נעשים ללא פעילות של החושים או של עצמים מהעולם החיצון, אלא מתוך הפרעות בתפקוד המוחי, או מתוך מצב של דמוי־שיגעון. המצב המוחי משויך לעיתים לגירויים או לשינויים כימיים בצורת חילופיחומרים במוח. למצב של התגלות אלוהית ושל חוויה מיסטית, טראנם ומשמעות שהיא מעבר לזמן ולמקום.

תופעות שכאלה יוחסו לאישים בהיסטוריה אשר חוו את חווית ההתגלות, את הדבקות וההשראה האלוהית, או את קפיצת הדרך והריחוף, במובן של שבירת חוקי המדע והטבע. המסורות מייחסות זאת לישו, פאולוס, תרזה, ג׳אן דארק, ומהעבר האחר: אליהו הנביא, יחזקאל, רבי נחוניא בן־הקנא. השילוב של כוחות פנימיים עם אמונה עזה ועם הכוח המאגי־מיסטי המיוחם לקמעות, דהיינו: לעצמים ולשמות עתיקים ומאגיים, יש בו לעיתים משום מציאת מרפא ומענה לדווי האדם ולמצוקתו.

תופעות דומות מיוחסות להילה אפילפטית, למצבים מוחיים־ נפשיים של מחלות הנפילה וסכיזופרניה. גם מצבים מיסטיים דומים של התודעה מיוחסים לעיתים לליקויי נפש.

במזרח הרחוק ניתנים מצבים לא נורמאלים כאלה להשגה ע״י ריכוז ומדיטציה, מה שביהדות מושג ע״י המונח ״דבקות״. תופעות שכאלה ואחרות מסבירות לנו את המניעים, הכוונות וההשפעות שמאחורי העשייה והכתיבה של הקמעות ואת האמונה בהם.

השימוש בקמעות עתיק יומין, מיום היות האדם. מופלאה היא התייחסותו ואמונתו של האדם בכוחן של קמעות. התופעה נפוצה בקרב האדם הפשוט ומקובלת אצל האדם המשכיל והנאור. אנשי מדע, מדינאים, אמנים וספורטאים דגולים מאמינים בכוחן של קמעות ומשתמשים בהן בגלוי ובהסתר. מאמינים ואפיקורסים כאחד, דורשים בנסתר בצר להם, מניחים פתק בכותל־המערבי, מבקשים מזור ומענה במילת רז כתובה. הנה מספר דוגמאות של אירועים, בהם קמעות מפורסמים נודעו בזכות כוחם לחולל מעשה:

כמיל שמעון המנהיג הלבנוני הנוצרי, ונשיא לבנון לשעבר, ניצל פעמים רבות מהתנקשות בחייו, האחרונה שבהן התרחשה בראשית שנת 1987. מכונית תופת שחדרה לשיירתו גרמה למותם של שלשה משומרי ראשו, אך מכוניתו המשיכה לנסוע והוא יצא בשריטה קלה בלבד. מיד הכריז בגאווה כי הקמע שהוא עונד הוא אשר שמר ושומר עליו מכל רע.

מקרה דומה קרה לחייל ישראלי במלחמת השחרור, אשר ענד על חזהו קמע שנכתב ע״י המקובל רבי שלום שרעבי. הקמע נתגלגל מסבתו אשר ענדה אותו ומסרה אותו לבתה וזו מסרה לבנה בצאתו לקרב. בעיצומה של הלחימה, שרקו כדורים סביבו. כדור אחד פגע בו וחדר לקמע, וכך ניצלו חייו של החייל.

מקרה מעניין קרה לרב מקם שרייר מניו יורק: ביום שישי 6.8.78 הגיע הרב בטיסה לנמל התעופה בן־גוריון כדי להשתתף בכנס רבנים מצפון אמריקה, שהגיעו לארץ לעידוד התיירות מקהילותיהם לישראל. הרב נתקבל בשדה התעופה ע״י משפחתו בארץ ושכח את תיק היד שלו ביציאה מאולם המכס. אנשי הביטחון שמצאו את התיק החשוד, העבירוהו לבור הביטחון ושם פוצץ. כאשר שב הרב לברר מה עלה בגורל האבידה, הראו לו  את שרידי התיק ובו המצלמה המנותצת, שברי המשקפיים שלו ושאר חפצים שהתפוררו מעוצמת הפיצוץ. מבין השיירים גילה לתדהמתו כי החפצים היחידים שלא נפגעו היו: התפילין, הטלית וספרי הקודש. חומר הנפץ לא יכל להם והם נותרו שלמים ומחוסנים.

מקרה דומה קרה לחפצי הקודש של החייל דוד דלרוזה ז״ל, אשר בראשית שנת 1993 חירף את נפשו בנסותו להציל את חייה של רחל וייס ושלושת ילדיה מתוך אוטובוס בוער, שהותקף בידי מחבלים. מתוך האוטובוס שנשרף כליל, שרדה שקית שחורה ובתוכה התפילין וסדור התפילה. התפילין ומרבית הספר ניצלו.

אירוע משמח קרה בשנת 1987 לזמר האירי ג׳וני לוגאן, שר זכה בפעם השניה במקום הראשון בתחרות הזמר האירופי, האירוויזיון. הוא היה הראשון עד אז בתולדות תחרות זו אשר זכה פעמיים בבכורה. זה היה לראשונה ב־1980 בשירו ״מהי עוד שנה״ ובפעם השניה בשיר ״החזיקי בי כעת״. הזמר מייחס את זכייתו ללחש שם־השם בעברית: ״יהוה״, אותו נהג ללחוש לעצמו בכל פעם שעלה לבמה. הוא מציין כי ״המילה הזו הייתה הקמע שלי״.

ידוע למשל כי נשיאה לשעבר של סוריה, חפז אל אסד, ושליט לוב מועמד קדאפי, היו נושאים כל אחד בארנקו קמע של קלף.

 את הקמעות קיבלו על פי בקשתם מהאדמו״ר הרב חיים פינטו מהעיר אשדוד, כסגולה לאריכות ימים ולביטחון מדינותיהם.

בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.

בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.

ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.

בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.

בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.

ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.

בשנת 1965 נמסרה הצוללת לחיל הים הישראלי, הפסלון הוצא ממנה ושמה הוסב ל״דקר״. בהפלגתה הראשונה ב־1967, בדרכה מאנגליה לישראל, טבעה על 69 אנשי צוותה.

ידוע גם הסיפור על הקמע המפורסם, המיוחס לזקן המקובלים הירושלמי האגדי מרדכי שרעבי ז״ל, שנולד בתימן ב־1912 ונפטר בירושלים ב־1984. הרב כדורי, המקובל הירושלמי הגדול, שבדק את הקמע, קבע כי נכתב בידי אדם קדוש עבור אישה מסויימת בשם חסיבה.

מדובר בחסיבה דרעי, אלמנת המקובל מסעוד דרעי מכפר אלווידאן זנאגיה שבהרי האטלס. הבעל נודע כאיש קדוש, מרפא, כותב קמעות ובעל כוחות מיסטיים. בזכות קמע זה נרפא תינוק שהרופאים הודיעו כי אפסו סיכוייו לחיות. כן ניצלו בזכותו גם חייה של גברת ציפי ביאליק תושבת שכונת בקעה בירושלים. גברת ביאליק נפגעה בידי רכבת, כאשר דחפה עגלת תינוק. התינוק ניצל והיא נפצעה קשה. הרופאים היו ספקניים לגבי סיכוייה לחיות. היא שמעה על הקמע הקדוש ודאגה שהקמע יובא אליה לבית־החולים. הקמע הונח על חזה והיא והחלימה.

בספר חשמונאים מסופר על מקרה שבו הייתה לקמעות השפעה מזיקה דווקא. במלחמת יהודה המכבי, בקרב נגד גורגיאס, נמצאו על גופות אחדים מהחיילים כלי־ קודש אליליים, וצויין שזו הייתה הסיבה למותם. מדובר בפסילים אליליים המנוגדים לאמונה המונותיאיסטית היהודית ואין להם כל קשר לקמעות הכתובים, המכילים שמות אלוהים ומלאכיו ומילות רז ממקורות היהדות. וזו לשון הכתוב: ״ולמחרת באו אנשי יהודה למועד הדרוש לקבור את גופות הנופלים ולהביאן אל קברי האבות אצל קרוביהם. מצאו תחת המעיל של כל אחד מן החללים חפצים מקודשים לפסילים אשר ביבנה, דבר אשר התורה אוסרת על היהודים (דברים ד, כה׳־כו׳), ויהי גלוי לכל כי בגלל זאת נפלו אלה, ולכן ברכו כולם את ה׳ הצדיק מגלה הנסתרות״. (ספר חשמונאים ב יב מ)

כן שמענו, בהקשר לשריפה הגדולה בכרמל, בחודש דצמבר 2010, על מקרים בהם נשרפו דירות על תכולתן ומה שניצל היו תשמישי קדושה ומנורת חנוכה.

השימוש בקמעות רב ומגוון: הם נועדו לשמור על אדם ועל ביתו, לשומרו מפני אסונות, פגעי טבע ומוות; להגן עליו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; לשמור על האישה ההרה, על היולדת ועל התינוק הנולד. בכוחם להרחיק רוחות רעות, לרפא דווי נפש, להשיב לב אוהב ולאחות לב שבור. להשיב אישה לחיק בעלה, לאתר אדם אובד, לסייע במו״מ ולהביא הצלחה בעסקים, לסייע במלחמה ולהביא תבוסה לאויבים. הקמע הינו התשועה, לעיתים האחרונה, למי שרפו ידיו ואפסה תקוותו, ושערי החסד ננעלו בפניו. זהו, למאמין, מפתח הקסמים לכל בקשה ומשאלת־לב.

כוחם המאג״ של הקמעות, האמונה והשימוש בהם

הכתיבה וההכנה של הקמעות נתונה בדרך כלל בידיו של אדם המאופיין בידע ובקיאות: ״מן המומחה״ כהגדרת המשנה. ההוכחה לאמינות קמע שכזה ולכוחו, לעמידותו ולבקיאות כותבו בסודות הקמעות ורזיהן, מתבטאת בכך שעושהו ריפא והועיל לאנשים רבים ככל היותר. ההנחה היא שלא כל אחד יכול לכתוב קמעות, גם אם הוא יודע את השמות והפרטים הטכניים של כתיבתם ועשייתם. הוא צריך להיות ספוג בכוח מאגי, בזכות אבות ובקרבה לאלוהים, שיהא נחון בסגולות ומצוי ברזי הנסתר, ישר ונקי כפיים, טהור ותמים דרך, מאופיין בקדושה, בחוכמה ובטהרה.

הגרסה המקובלת היא ששמות וצירופים של קמעות ושל תורת הנסתר, שמייחסים להם רז וקדושה, קיומם הוא מדורי דורות, ונמסרו מאב לבן ומרב לרב. מקורם בהתגלות ובידיעת הנסתר. כזה הוא ספר הזוהר, או ספר רזיאל־המלאך, המיוחס לראשית היות האדם: ״ספר תולדות האדם… אשר כבר היה לעולמים… כדאיתא בזוהר…״(מתוך ספר רזיאל המלאך)

את הספר מסר אלוהים לאדם הראשון, בהיותו בגן העדן, באמצעות המלאך הקדוש רזיאל, הממונה על הרזים הקדושים העילאים. מתייחסים בו לתפילות שהתפלל האדם הראשון בשעה שגורש מגן־העדן, והוא מסרו הלאה עד ימינו. ובו כתוב: ״בשם ה׳ אלוהי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים שניתן לנוח, מפי רזיאל המלאך, בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו, ונכתב על אבן ספיר באר היטב. ממנו למד מעשה פלאים ורזי וערכי בינה ומחשבות ענוה… ולשוטט כל אשר בשבעה מעונות ולהסב כל בכל מזלות… ולידע ממנו מעשה מוות ומעשה חיים, להבין הרע והטוב, לחקור עתות ורגעים, לידע עת ללדת ועת למות, עת למחוץ ועת לרפאות, לפתור חלומות והזיונים; לעורר קרב ולהשלים מלחמות ולמשול ברוחות ובפגעים… להביט בארבע רוחות הארץ, להיות מחוכם בקול רעשים, לספר מה מעשם ברקיע ולהגיד מה יהיה בכל חודש וחודש, ולעמוד על עסק כל שנה ושנה, אם לתבואה ואם לבצורת, אם לשלום או למלחמה; להיות כאחד מן הנוראים, להבין ולהשכיל באוצרות מרום״. הכוח והעוצמה הצפונים בשמות האלוהים ובאותיות הרזין מחוללים פלאות. בספרו המאלף ״אותיות וסודותיהך כותב ד״ר ש.ז. כהנא:

״הגישה המיסטית של אנשי הסוד, רואה באותיות כוחות פלאים ורזים עליונים״.

האותיות נחשבות ככוחות עליונים, כמלאכי אלוהים וכשליחיו לגילוי ולמילוי רצונו… התורה של אלוהים מתגלית באותיות, והעולם נברא ע״י אותן אותיות. הן התורה והן העולם קשורים זה לזה ע״י האותיות וגילוייה! השונים…

האותיות מתחלקות בהופעתן לשני סוגים:

א. לאותיות עליונות שהן במהותן כוחות יצירה עליוניים רוחניים, כפי שנבראו ע״י אלוהים וכפי שנמצאות בתורה, שבאמצעותן נבראו כל העולמות.

ב. אותיות ארציות תחתיות, כפי שנמסרו לבני־האדם.

האר״י הקדוש היה רואה את האותיות קורנות מתוך פניו ומצחו של אדם והיה קורא בהן ויודע את מעשיו. אנשי הסוד רואים בשמות האותיות את משמעותן הרוחנית העליונה והיסוד הסמכותי לכוחן… ובהן רואים גילויים של אלוהים שבשמו הן פועלות ויוצרות. והיות ואין האדם מסוגל לתפוס את מהות האלוהים, הוא מבין זאת דרך האותיות וגילוייהן.

כל התורה וכל ההויה והעולם מתקיימים מכוח צירופי שמותיו של הקב״ה הנמצאים באותיות, והשמות הללו בצירופיהן השונים הם סודות העולם.

כוח מיוחד כביר ונעלה יש לאותיות־השם: הן מאירות מתוכן והמסתכל בהן מוצף באור עליון, והוא מואר בתוכו ומתעלה בדעתו. בבתי הכנסת שמים על לוח את אותיות השם, בעיקר ׳יהוה׳, שיהא האדם מסתכל בהן בהתאם לפסוק ׳שויתי ד׳ לנגדי תמיד׳. (תהילים ט״ז, ח).

הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם:

ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים.

צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח הנסתר.

כוחם של הקמעות הכתובים, להבדיל, טמון בשמות ההויה המסתוריים הכתובים בהם, באמונה באלוהים, ובכוח השפעת כותביהם. עוצמתם נובעת מהאמונה ב״מילות הכוח״, שיסודן במיסטיקה ובקבלה, ובצירופי אותיות חסרי מובן. מילים אשר חלקן מצוי בשימוש אלפי שנים, ועומדות הן בכוח קדמוניותן וקדושתן ובהשראת האלוהים עליהם. לתורת השמות הקדושים יסוד נוסף, והוא: חיפוש קשרי גימטריה בין השמות לפסוקים, לתפילה ועוד. הדבר לא רק סייע לשמור על הגרסה המדויקת של השמות אלא אף נתן להם משמעויות נסתרות ו״כוונות״. כאלה הם למשל האותיות המצויות בתוך התפילין, המזוזה והאורים־ ותומים.

התפילין: שתי קופסאות שמניחים בתפילת שחרית על הראש והזרוע ובתוכן, כתובות על קלף, ארבע פרשיות מן התורה: ״קדש לי״(שמות יג), ״והיה כי יביאך״(שם), ״שמע״(דברים ו׳), ״והיה אם שמע״(דברים יא).יחו ל

בהמזוזה: מגילת קלף עליה כתובות שתי הפרשיות: ״שמע ישראל״(דברים ו, ד־ט), ״והיה אם שמע״(דברים יא/ יג-כא), ויסודה באמונה הבלתי מעורערת באל אחד, בתורתו ובמצוותיו.

אורים ותומים: הגורל המקודש, שעל ידו הודיע הכהן בבית־המקדש על הכרעת האלוהים, בתשובה על שאלת הדורש אותו. בגורל זה שימשו שתי אבנים קטנות, שבהן נתגלה כוח אלוהי במתן אות ומופת לטובה ולרעה. על פי מסורת חז״ל, האבנים היו נתונות בתוך כיס(חושן), שעל האפוד אותו לבש הכהן.

קמעות נרתיקים: קיימים בצורות של מיכלים־גלילים ובהם נתון קלף הקמע הכתוב. הגליל נחתם במכסה, ומראהו ומבנהו כמראה המזוזה. הנרתיקים עשויים מפח או מברזל ומיעוטם מכסף וזהב. הם מעוטרים בצמחים או בצורות גיאומטריות ונחקקים בהם כתובות קמע. אחדים מעוטרים בלוחות־הברית, בסמל המנורה ובמצנפת הכהן הגדול. קמעות מתכת היו קיימים כבר בימים קדומים, בצורת טסי נחושת למשל. על אלה נכתבו מילות הרזין והם שימשו כקמעות לכל דבר, או כעדיים. הם נתלו על קירות הבתים והיו לנוי, לברכה ולשמירה כאחת.

אצל הנוצרים מקובל קמע דמוי דג, שכן שם הדג ביוונית: איכתוס – הוא ראשי התיבות של ״ישו המשיח בן האלוהים המושיע״. צלבים שימשו ומשמשים אף הם כקמעות, עם או בלי תמונות של קדושיהם. בימי הביניים ייחסו הנוצרים כוח מאגי לקמעות יהודיים ונזקקו לעיתים לשירותי כותביהם,  כמו המזוזה שנקבעה בשער טירתו של הארכיהגמון מזלצבורג במאה ה־14. מקובלים וכמרים נוצרים נהגו להוסיף כתב עברי לקמעותיהם. קמע שכזה נכתב באותיות עבריות בתוספת המילה ״מכבי״ באותיות לטיניות ועבריות, בין האותיות צוירו לב ודמות ישו הצלוב. החומרים שבקמעות אלה כונו ע״י הנוצרים בשם ״היסודות בני האלמוות״, רמז לכוחם המאגי העומד לעד.

אפילו חתימה יכלה לשמש כקמע. בצפת היו מצויים כתבי יד וספרים בחתימת ידו של ר' דוד חיים אזולאי, החיד״א -1806-1724 שהיה כותב קמעות נודע בימיו. החתימה שימשה כקמע, ותיירים ומבקרים נהגו לקנות את החתימה או את הספרים, עד שנתרוקנה הספרייה בצפת מספריו של החיד״א.

תכנם של הקמעות והשימוש בהם למטרות שונות:

השם המפורש: הידועים והבולטים ביותר בין הקמעות הכתובים הם הקמעות המציינים את שם השם, מתוך אמונה בכוחם המאגי של שמות האלוהים: אאא(אהיה אשר אהיה – שמות ג, יד), אדני, שדי, אלוהים, ה׳ צבאות; ראשי תיבות של המשפט ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אהדונהני, אהיה, אדוני אלוהי ישראל, יי׳, יה, יהוה, בס״ד(בסייעתא דשמייא), באל שדי, יוי, יהו צבאות, יוהך, אבי יהודה.

ספר רזיאל

הקמעות והתרופות מיוחסים לעיתים ללחש מלאכי שמים, עפ״י ספר רזיאל המלאך, או ״רזיאלה״. ספר רזיאל חינו ספר של קבלה עיונית ומעשית, שעל פי המסורת הועבר מאלוהים לרזיאל המלאך וממנו לאדם הראשון, שמסרו' לנח, ומשם התגלגל מדור לדור דרך אברהם ומשה ועד שלמה המלך. הספר נקרא כך משום שהוא מוסר רזים וסודות לבני אדם. רזיאל נקרא גם אכרזיאל וגליצור. המלאך נזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי(ג-10), שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו: ״האחד שמואל והשני רזיאל״. הוא נזכר גם בתרגום לספר קהלת על הפסוק ״כי עמך השמיים יוליך את הקול״ ובמדרש רבה(ברכה פ׳ יא).

נוסח הספר נמצא בידינו כיום, אך לא ידוע היכן המקור. עם הזמן התווספו לספר חלקים שונים מהזוהר ומדברי הקבלה.

הרזים שהוא מוסר: להצלחה, ברכה, ילדים מוצלחים, הצלה מפגע רע ומרוחות רעות ומכשולים, להצלחה כלכלית לבריאות ועוד.

הסודות והישועה קשורים למצוות התורה, להדלקת נרות קודש, לטהרה וכן מעצם הקריאה בו.

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס-2014 עמ' כ-כד

שמות מלאכים (המכונים גם שרפים ונשיאים):

להלן חלק משמות המלאכים אשר רב השימוש בהם בקמעות: הדריאל, יהואל, גבריאל, נוריאל, מיכאל, כתריאל, רפאל, אוריאל, חזיאל, עניאל, נהריאל, מגדיאל, אריאל, חסריאל, יליאל, סיטאל, עלמאל, מהשאל, ללהאל, אכאאל, בהתאל, דזיאל, אלראל,

לאואל, התעאל, יזלאל, טבהאל, הריאל, הקמאל, כליאל, רזיאל, יינואל, תנונאל, תטריאל, יניאל, דודריאל, שמועיאל,סדקיאל, טריאל, רעשיאל, סרכיאל, שחריאל, סהריאל, דבריאל, יחפיאל, קביאל, שריאל, עזריאל, פניאל, צוריאל, שמשיאל, הודיאל, סמכיאל, יחזיאל, קשתיאל, סממיאל, סמניאל, זרקואל, זעולילואל, פרציאל, טוחיאל, לקיאל, תררביאל, קדמיאל, פדאל, צדקיאל, חסדיאל, יופיאל, נעאל.

המזלות הממונים על 12 המזלות על פי המסורת

חסדיאל – טלה

 ברקיאל – שור

נוריאל – תאומים

רעמיאל – סרטן

סרכיאל – אריה

שרמאל – בתולה

ענניאל – מאזנים

 להקיאל – עקרב

נהקיאל – קשת

קבניאל – גדי

קואל – דלי

שרהריאל – דגים

מלאכים הממונים על 12 חודשי השנה:

            מיטריתיאל – ניסן

חסדיאל – אייר

ברקיאל – סיון

גזריאל – תמוז

רעמיאל – אב

שריריאל – תשרי

עניניאל – חשון

להקיאל – כסלו

 קניאל – טבת

קואל – שבט

סרכיאל – אלול

סדריאל – אדר

פניאל – אדר ב׳

המלאכים הממונים על כוכבים:

מיכאל – שבתאי

 ברכיאל – צדק

גבריאל – מאדים

רפאל – חמה

צדקיאל – כוכב

ענאל – לבנה

יחסדיאל – נוגהאל – נוגה

שמות אחרים המופיעים בקמעות הם שמות אבות ואמהות קדמונים: אדם וחוח, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. כנגד עין הרע מופיעים משפטים ושמות שדים ומלאכי־חבלה, כגון: ״שדי קרע שטן״, ״לילית ומלכותדילה חוץ״, ״מכשפה לא תחיה״, אשמדאי, סמאל, שברירי. כמו כן מופיעים צירופי מילים ואותיות.

צירופים: ראשי תיבות וסופי תיבות מהתנ״ך וממקורות קדומים, שמיוחסת להם קדושה וכוח מאגי:

 יוחצצבורון(ומשיב הספק) בצרוף שם השם.

מטטרוף – אחד המלאכים .

 אבגדהו – הם רחמים גמורים.

זחטי – הם רחמים.

 כלמנסע – לזיווג מדין ומרחמים.

פצקרשת – הם דין.

שטו קרו נגו – מלות קמע להחזרת גניבה.

 טוסרסוף – לחישה בשעת סכנה(יאמר שבע פעמים).

פגם פגם פגף – אדם שנמסר ביד גזלן יאמר שבע פעמים שמות אלו.

אברקלון – לרפואה ונגד עין הרע.

 אבארקאלראט – נגד עין הרע.

דגנזגאל – נגד שכחה.

אנדי, יאהנודה – נגד כישוף.

גויתיאל – למילוי משאלות מאדם אחר.

זרח חנכון – ולא תירא משום דבר.

סנדלפון – (שר היער) שם תפילה לעובר ביער וכן לעת צרה ונגד אויבים.

צמרכד, ניעורכון – נגד אויבים.

מטטרון:אחד המלאכים המופיע בספרות המיסטית היהודית, הנוצרית והמוסלמית ומשמש במאגיות להשבעה. הוא מהמלאכים העומדים מאחורי אילן האושר ונחשב למלאך עליון. מוזכר בספרות ההיכלות שם נאמר שכשעלה רבי ישמעאל למרום פגש את ״מטטרון המלאך שר הפנים״ שנשלח להדריכו בעולמות העליונים.

יקהרועה, ישהטונה, יקרהעשוטנה – לכתיבה על טס כסף נגד מחלת הנפילה.

סני״אל עלי״ן צבאו״ת שד״י – לכל בעיות עיניים.

קסיטרו״ן שם השוט״ר – לבקש לב אישה וצייתנותה.

טטראגראמאטון – ביוונית: שם כל ארבע אותיות(השם המפורש).

להלן מדגם מהמקורות הנ״ל לתוכנם של קמעות ולבעיות שהם מנסים לפתור, לאהבה וליחסי איש ואישה:

לעשות שלום בין איש ואישתו: יכתוב על קלף שמות הקדושים והגדולים: יזל מבה הרי הקם לו כלי לוו פהל נלך יי, מילה ההו.

לאהבה בין איש ואשתו או בין איש לחברו: יאמר ״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יהא רצון מלפניך ה׳ אלוהינו ואלוהי אבותינו לשלוח מלאכיך הקדושים לפלוני(ת) בן פלוני לשים אהבה ביניהם. ואלו השמות ומלאכיך הקדושים הממונים על האהבה: פתצשאתא, מצפף, תכצמל… שתשימו אהבה ואחווה בין פלונמת) ופלוני… מעתה ועד עולם.״

לרכישת אהבה: כתוב במי שושנים וכרכום ובקולמוס של נחושת על קלף כשר: ״בשם פלוני(ת) בן פלוני שיהא קשור לפלוני(ת) בן פלוני לאהבה… לעשות רצונו וחפצו…״

סגולה להיות אהוב לכל ושימצא חן בעיני אלוהים ואדם, לומר בכל יום: ״פשטא זרקא״.

לאהבה בין איש לאשתו: קח קערה חדשה וכתוב עליה המזמור: ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״(תהילים קל״ג) ותמחוק ביין או במים… וישתו האיש והאישה.

לאהבה מן האישה: קח מן האישה, כשהיא ישנה, שערה אחת ומדוד אותה מתחילת הירך עד העקב ויאמר: ״בשם השם אני עושה, ובמאמרו אני מודד, ולשמו אני עושה מדידה זו… עלייך פלונית בת פלוני שאהיה בעינייך אהוב מכל הבריות שיש בעולם.״

ואיש אשר אשתו אינה אוהבת אותו: יקה כסף חי ויתן אותו על הגחלים ויאמר: ״כשם שזה הכסף מתהפך על הגחלים, כן יתהפך ליבה של פלונית בת פלוני״.

אם תבקש להסיר לב האישה ולא תשמע אלא אליך: קח מזיעת אפך ופניך בכלי זכוכית חדש, וקח טס נחושת אחד וכתוב על הטס: קיסטרון שם השוטר ושמות המלאכים, ותלך לתוכה ואמור: ״על דעת פניך משביע אני עליכם מלאכי מדע שתהפכו את לב פלונית או פלוני… ולא תעשה דבר בלעדי, ותהיה לבה (או לבו) מהרה אלי…לאהבה.״

להולדת בנים זכרים: בצירוף הפסוק: ״תורה ציווה לנו משה״ וכו': אהיה איהדיהה תהק ושה ררל המת צהי ושע המק לונב.

להבריח חלומות רעים (סיוטים): לומר שלוש פעמים הפסוק: ״ויחלום והנה סולם וכו' עד ב״ו ואח״ב אמור: בשם מיכאל וגבריאל ורפאל, אוריאל ובשם המלאך הגדול רצצה (״איש שלום״ בגימטריא) הם ישמרוני מכל חלומות רעים בשם ה׳ אלקי ישראל אמך׳(לכתוב בקשה זו על קלף בנוסף לאמירה).

אדם אובד(הלך למרחקים ולא ידוע אם עודו בחיים): קח ביצה בת יומה מתרנגולת שחורה וכתוב עליה מצד אחד: סנגיאל, סגיאל, ואח״ב שם האדם ושם אמו ואח״ב כתוב: סמאל שרפיאל, ותכרוך על הביצה חוט של משי אדום ותשליך לתוך אש, אם ישרף החוט הוא מת, ואם לאו הוא חי.

מרה שחורה: לעשות לשם של החולה צורת ארי של זהב טהור, ועל ראש הארי יהיה חקוק: ״רפאל״, והמעשה יהיה ביום ראשון, בשעה שמזל חמה שולט, דהיינו: בשעה אחת.

לנצח האויב: קח ד׳ אבנים מד׳ דרכים ותכתוב עליהם:

• איש מלחמה בורא יה. ב. יתן כעף קשתו. ג. כקש נדף קשתו. ד. כי הנה הרשעים ידרכון קשת. וישליכם במקום האויבים וינצחם…

ים וספינה: (סגולה כשהולך בספינה או בכל מיני מים). ישים רגל ימין במים ויאמר: ״ימואל״ ויזכור שם זה שהוא שר של ים ושמו ״אגל״א״ ואח״ב יאמר: ״כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא גאלתיך״ וכו'.

להשקיט הים מזעפו: ״אדירירי״ן… אגל״א בצרוף פסוקים.

כישוף ועין הרע: לעקור כישוף או עין הרע: קח מים בכלי ותאמר: ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור״… ו״אז ישיר משה ובני ישראל…

לחש: בשם אלוהי ישראל אל שדי, הרופא לכל תחלואי עמך ישראל, יסיר כל מיני חולי ומכאוב וצירים וכל מיני עין־הרע… וכישוף, וכל מיני רוחות הטומאה שבעולם, וכל מיני רוחות רעות״.

יעשה חתיכת כסף בצורת האות ה׳ ויישא אותה עליו.

קמעות להגנה על האם ועל התינוק: נועדו לשמירה ולהגנה מפני עין רעה, שדים ומזיקים. הקמעות נתלים בפתח חדר היולדת או מעל למיטתה: הם עשויים כקמעות כתובים או מודפסים, על קלף או נייר, ותוכנם נלקח מתוך מזמור קכ״א מתהילים, בצירוף שמות מלאכים, אדם וחוה או שמות האבות והאמהות. לאלה נוספות השבעות שונות:

לשמירת היולדת והילוד מפני כישוף: קח קלף מעור צבי וכתוב עליו: ״בשם קוף קפו וקף ופק פקו קום״ וקשור לה על טבורה ולחוש לה באזנה הימנית

לשמירה לאחר המילה: גוזרים לארבע יריעות את מפת הפשתן, עליה נימול התינוק, ומחברים לחיתול ארוך. עליו רוקמים או מציירים את הילד ותאריך לידתו בצירוף האיחול: ״ה׳ יגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, אמן סל״ה״.

סגולה לחלום טוב: ״ש״ח יא על מטתו בנקיון כפיו: אלוהי, אלוהי האמת, הראני חלום טוב, אלוהי אלוהי האמת הראני חלום טוב, אלוהי אלה הצדק, הראני חלום טוב. הראני חלום שאדע בו מה שאשאל, כי אל דעות ה׳. ולא ידבר עד שישן וכשיעור, מה שיבוא בפיו היא תשובת שאלתו״.

עד כאן סקירתנו, אשר נועדה להכין את הקורא ולהכניסו במעט מסוד הקמעות ואפיונן, בטרם יגש לעיין באיורי הקמעות המקוריים המופיעים בספר זה ונוסחיהם, ולפני שיתחיל בקריאת הסיפורים, המבוססים על גרעינים עובדתיים הנוגעים לאירועים היסטוריים ועכשוויים. ההתייחסות אליהם כאל מעשי־ניסים, קורות נסתרות או סיפורי אגדה, התרחשויות שבכוח עליון או אמונות טפלות – נתונה בידי כל קורא וקורא כפי הבנתו ואמונתו.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ כד-לב

נושא הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת ועל הרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף עין רעה ומחלה;  שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכב בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן.

סופר וחוקר, עורך דין ונוטריון במקצועו העוסק בפעילות ציבורית והתנדבותית. על ספריו יותר מעשרה במספר, זכה בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ובפרס ספרותי לגרת שנות היובל לעלית הנוער. אחדים מספריו תורגמו לשפות זרות ואחד מהם הוסרט בחו"ל.

"זה ספר תולדות האדם….דכד הוה אדם בגן עדן נחית ליה הקב"ה ספרא ע"י רזיאל מלאכה קדישא, ממונה על רזין עילאין קדישין"

(ספר רזיאל המלאך)

ספר קבלה המיוחס לאדם הראשון, וממנו התגלגל לגדולי האומה. האחרון לו ניגלה הספר המקורי היה שלמה המלך. המלאך רזיאל מוזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי, שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו שמואל ורזיאל. הוא מוזכר גם במדרש רבה. כוחו של הספר בנסירת רזין לבני אדם להצלחה בכל מעשי ידיהם.

הבריאה וסוד הקמע

זמן מה בטרם יצטנן היקום ויברא העולם ותופח רוח בנשמת כל חי, ריחף לו המלאך רזיאל בחלל המיותם. זה עתה הופקד על סודות הבריאה העליונים והנסתרים והיה סובב בתבל ופותר תעלומותיה. פרש המלאך כנפיו ודאה אל כוכב־לכת קרחוני, התיישב ולא חש כלל את צינת־הנצח שמתחתיו, אף לא את לשונות הכבשן המלחכות, שהיכו על פניו. קרחוני העד היתמרו מאחוריו והתגרו באש. אחדים הומסו והומרו למעיינות החוכמה שזרמו לרגליו. רזיאל תמך ראשו בכפות ידיו והיה מהרהר בסוד־הבריאה ההולכת ומתחוללת לפניו. כנפיו שמוטות היו ושערו גלש על כתפיו; סרט זהב נקשר למצחו ואסף את מחלפותיו. עיניו רשפו כמוקדי אור. הילת־זוהר הקיפה את ראשו. ספר מופלא היה חפון בחיקו, אחוז בימינו. צבעו כבדולח ואור־נגוהות בקע ממנו. אותיות פז ריחפו מעליו, יצאו ובאו בו כפי גחליליות. ישב והמתין, והזמן חלף לנגדו, שנות־אור כמו הגה. לא זע ולא מש ממקומו. מצפה היה לחלד שיווצר, לכדור הארץ שיתקרר ולאדם כי יברא. ולפי שעה ישב וצפה בתוהו ובוהו.

לפתע התחולל לפניו חזיון מרהיב: כדור אש אדיר, השמש, ביתר את החלל וסחף עמו כוכב לכת שנקרה בדרכו. מערבולות אש, גופרית וגז להטו בתוכו. לפתע ניתק ממנו גוש־אש לוהב אשר התרחק וחפש את מקומו בחלל. ענני אבק ורשפי אש כיסו את היקום. הביט רזיאל במתרחש מוקסם ואחוז פליאה; הוא האזין למגוון קולות היצירה: לשונות האש, נחשולי החומר הניתך, שאון הפיצוצים שיצרו זיקוקין די־נור של בראשית, והכל בצבעים עזים של בריאה: בשכבה האחת זהוב מסנוור, סגול וורוד מרהיבים, צהוב ואדום מתפרצים, ובמעטה השני ירוק מרגיע, כחול מסתורי, ארגמן מלכותי ותכלת ולבן שמימיים, אלוהיים.

אט־אט עקב אחר הגוש המתרחק שעתיד להוות את כדור־הארץ, מקום ומשכן לראשית כל חי.

הכדור הלך והצטנן וכוסה במסך של ערפל. לאטו עטה מיקשה של מים אדירים שהורידו מבול על הארץ. קרום האדמה התקרר והתקשה, בלבו בערו וגעשו עדיין נחשולי אש, אשר עתידים להיוותר בו לעולמים, זכר למעשה בראשית.

הביט המלאך כיצד אור־נגוהות־רבה הופך לחושך צלמוות. רוחות עזות טלטלו עבים כבדים ושחורים וביניהם שוטטו גם הרוחות הרעות. גשמי הזעף ניתכו כמים הרותחים. אט־אט קרמה היבשה צורה של הרים וגבעות והמים נקוו לימים ואוקיינוסים. מיד נשלח המלאך יובשהאל, הממונה על היבשה, ודאג, במצוות האל, כי תזריע זרע ותפריח צמח.

והנה עוצבו שבעת הרקיעים ונבראו בהם הכוכבים והערפיליות שמניינם שמונה־עשר אלף העולמות. מתחתיהם נפרשו האדמה וברואיה שנישאו מעל לשבעת מדורי הגהנום: שאול־תחתיות, אבדון, באר־שחת, טיט־היון, שערי־מוות, שערי־צלמוות והגיהנום. באלה המדורים עתידים לרדת מטרי אש וברד אשר ילחכו את גופותיהם של הרשעים שבבני האדם. מי שבא בשעריהם מייד ירדו עליו מלאכי חבלה בכל יום כדי להביאו לפתחי צלמוות. קין עתיד להיות בן־האנוש הראשון שיפקוד מקום נורא זה…שבור. צירופי אותיות בששה־ימים נברא העולם, בהטיית יד ובאומר־פה. כך ברא אלוהים את הים והיבשה, את השמים ואת המאורות, את החי והצומח.

כאשר נוצרו המים נשבה רוח אלוהים על פניהם, אז נטל אלוהים אש ומים ויצר את השמים. הניף אור ומים וברא את כסא־כבודו. לקח אש ואור וברא את חיות הקודש ואת מלאכי השרת. הארץ הייתה הדום רגליו והשכינה כתר לראשו.

מעל לכל אלה ריחף כסא הכבוד בחלל, מלוא הארץ כבודו. כסא־הכבוד נישא על מרכבת זהב שמימית בוהקת, ומעליו תלויים היו העולמות העליונים. כאשר תם מעשה הבריאה, חזר אלוהים וישב על כסא כבודו ונח ביום השביעי. חיוך עלה על שפתיו של המלאך רזיאל למראה השמים שהתבהרו. הרקיע לבש עתה כבוד־אל בגוון תכלת־לבן כטלית.

המלאך רזיאל האזין לקול ציוצי הציפורים, לאדוות הגלים ולאוושת העלים בצמרות העצים. לבו נתמלא שמחה.

והנה נגלה לו גן־העדן. התקרב עד שהגיע לחומה בנויה אבני בדולח ומוקפת בלשונות אש. פחד נפל עליו. קרב לכסא הכבוד והבחין כי שבעה רקיעים תלויים מעליו, כיריעה שקופה בלתי מוחשית. מתחתיו יצאו לשונות אש לוהטים וסנוורו את עיניו. היו אלה ארבעה נהרות שגלשו לעומתו: צבע האחד כאדמה, השני כאויר, השלישי ברקיע והרביעי כים. הוא הסיט פניו ומלמל תפילה. אט־אט הצטננו הנהרות והפכו למים זכים, הם נהרות גן־ העדן, הפישון, הגיחון, הפרת והחידקל. מקומו של גן־העדן היה מתחת לכסא הכבוד ומעל לשתי קליפותיו של נהר דינור, המצוי ברקיע השני.

רזיאל הבחין ביצור ששוטט שם והנה שונה היה מכל אשר ברא אלוהים בעולמו. זהו האדם, אותו ברא בצלמו. רוח אלוהים שריחפה שם על פני המים היא אשר נפחה באפו של האדם נשמת חיים.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ 7

נושאי הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת והרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכה בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת-לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר היודאיקה הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן

רזיאל הביט ביצור מוזר זה המשוטט לבדו בגן־העדן. הבחין כי רוחות רעות אוחזות בשערו ומטלטלות אותו טלטלה עזה. והנה יצור נוסף קרב לעומתו, עזר כנגדו, האישה. היא אחזה בידו ומנעה מהרוחות הרעות לשאת אותו ממנה.

נשא רזיאל את עיניו לשמים והבחין כי סמאל הרשע מהלך שם וקושר קשר עם צבא מעלה, מחפש דרכים כיצד להחטיא את האדם ולגרום לגירושו מגן־העדן. אסף סמאל את כל חילותיו, השדים והרוחות הרעות, ירד אל הנחש ידידו, שהיה זקוף קומה ולו דמות של גמל, רכב עליו וירד אל האישה שסובבה בגן. הוא ניסה לפתותה כי תיגע בעץ־הדעת ותאכל מפריו. הזכירה לו האישה כי בצו אלוהים כל הנוגע בעץ־הדעת מות יומת. הלך סמאל ונגע בעץ, אחרי כן דחף את האישה עליו וראה פלא: היא נותרה בחיים! אמר לה סמאל: ״אם לא מתת מהנגיעה, כך לא תמותי מהאכילה״. והיה מאריך בפיתויו והנחש מסייע בידו בדברי עורמה וחלקלקות.

הטיל בה סמאל רעב גדול, תשוקה ויצר עז. שלחה האישה את ידה, קטפה תפוח, אכלה ונתנה לבעלה. מיד גילו כי עירומים הם ומהרו להסתתר.

״אדם, היכן אתה?״ שמע הד בוקע משמים ומרעיד את האדמה.

״שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.

״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים.

אדם נחבא מאחורי העץ ומבטו תר אחר הקול בשמיים, מחפש מוצא לסבך אליו נקלע. ״האישה שהבאת לי נתנה לי לאכול תפוח מהעץ״ השיב.

הפנה אלוהים כעסו אל האישה: ״מה עשית?״

״הנחש פיתה אותי״ מלמלה ברעדה.

אז פנה לנחש:

״מה עוללת?״ וזעם עליו: ״ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה!״

ואת האישה קילל: ״בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך״.

ולאדם אמר: ״ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… כי עפר אתה ואל עפר תשוב״.

מאותו רגע החל האדם להבחין בין טוב לרע. או־אז חשש אלוהים שמא יאכל האדם גם מעץ־החיים ויחיה לנצח. מיד שלח וגירש אותו ואת אשתו מגן־העדן. כאשר רחקו, הביטו לאחור והנה חרב מתהפכת בשער הגן כדי לשמור על עץ־החיים.

כל אותה עת היה רזיאל המלאך עוקב אחר האדם, צופה מעשיו וגורלו. הוא התחבט זמן רב אם למלא את שליחותו ולגלות לאדם את ספר־הרזים, לאחר שזה חטא ואכל מעץ־הדעת. נכמרו רחמיו על הזוג האנושי, הבודד בעולם כולו, אשר גורש מגן־העדן. זה היצור אשר שהותו על פני האדמה קצרה כל כך. הנהו נע ונד עתה, בוש ונכלם, עזוב וחסר אונים, מתייסר ומלא רגשות אשם. דרך ארוכה עשו אדם וחוה ברגלים יחפות, עד אשר צבו וזבו רגליהם ושפתיהם יבשו. הם הגיעו ליובלו של נהר היוצא מגן־העדן, נשא אדם תפילה ותחינה לבוראו ואמר:

״ה׳ אלוהים, שאתה בראת אותי להדר ויקר, ומלכותך עומדת לנצח, והכל גלוי לפניך, ואתה יצרת אותי במו ידיך והמלכת אותי כשליט על מה שבראת, על מפעליך ועל החיות. והנחש הערום פיתה אותי בעת תאוה וחמד, וגם אשתי הוסיפה לפיתוי ולא גילתה לי את תוצאות החטא, ואת העונש שיוענשו בני הדורות הבאים בשל החטא הקדמון. חטאתי ואני מודה באשמה ומקבל עלי את עונש הגירוש, שעברתי על דבריך ואכלתי מעץ־הדעת. ואתה ארך־אפיים וסולח. לכן אני נושא תפילה זו לפני כסא כבודך כדי שדברי יגיעו אליך. והודע לי מה צפוי לי בעתיד ומה יהא על הדורות הבאים, צאצאי״. אדם סיים את תפילתו ופרץ בבכי מר. דמעותיו נשרו אל הנהר והציתו בו אש לרגע. כל אותה שעה לא הבחין במלאך שראה אליו משמים רכוב על קרני השמש.

הוא נבהל ונרתע לאחור, כרע על ברכיו והשתחווה. חוה מיהרה להסתתר מאחורי גזעו של עץ ענף, מודעת לחטאה ומיוסרת בו. ״אדם, קום על רגליך!״ שמע קול קורא. הזדקף ומלמל:

״מלאך… האם מלאך־שרת אתה או מלאך־חבלה?״

״אל תירא״ חזר הקול ואמר: ״נשלחתי למסור ספר קדוש בידך…״

״ספר?״ תמה אדם.

״בו תתבונן ותרבה חכמה…״ השיב רזיאל. ״חוטא אני…״ הצטער אדם כבלתי ראוי למתת־שמים זו. המלאך התעלם מדבריו והמשיך בשטף דיבורו: ״…בספר זה תחזה את עתידך עד יום מותך, ומה יהא גורל הדורות הבאים אחריך…״

״והרי לזה התפללתי זה עתה״ העיר בהתרגשות. ״תפילתך נענתה״ בישר המלאך.

״מה נדרש ממני לעשות?״ שאל אדם. ״עליך לשמור על הספר ולמלא אחר הכתוב בו״ השיב המלאך ״ועל פיו תדע מה ילד יום, אם צרה תתרגש על העולם או גאולה, אם בצורת ורעב יפקדו אותו ואם שנות שפע, מתי תפרוץ מלחמה ומה הן עתות השלום, מי ימשול ומי ישפל, מי ימות ומי יחיה״.

נחרד אדם מהאחריות שהוטלה על כתפיו, נפל על פניו וכבש את ראשו בקרקע.

כאשר פקח את עיניו ראה שובל אש משתרך מקצה רקיע. המלאך נעלם. הספר מונח היה על סלע וזוהר־אור ניצת ממנו. פסע אדם לעברו. בהגיעו הושיט יד רועדת ונטל את הספר. אז ידע כי מלאך ה׳ הוא אשר נשלח אליו, וכי זה עתה חזה בשכינה. הוא היה לאדם הראשון, בשר ודם ובן־תמותה, אשר זכה כי תשרה עליו ״ההתגלות הקדומה״. הוא קם על רגליו וקרא: ״חוה, היכן את?״

יצאה חוה ממסתורה, כשהיא רועדת ונפחדת. ״אדם, האם סלחת לחטאי?״ שאלה נכלמת. ״אלוהים כבר סלח לנו, ומי אני שלא אסלח״ הודיע לה.

י אחזה בזרועו ומסרה בידו מקל רועים אשר גילפה מענפו של עץ, והיה לו למטה נדודים עלי אדמות. לאחר שהציק להם הרעב קלע אדם רשת נצרים וצד בה שני תורים. נזכר בגעגועים בפירות גן־העדן. לא עוד יהיה צמחוני כי מעתה יצטרף למשפחת הטורפים.

כאשר השביע את רעבונו, הלך וטבל בנהר, נאמן למנהגי הטהרה של גן־העדן. בצאתו מהמים חש כי עירום הוא, אחז בספר ומיד ירדה גלימה משמים וכיסתה את גופו. לפתע חש עצמו ריחופי ומגביה עוף. חוה נותרה על הארץ עוקבת אחריו בחרדה. הוא דאה והרחיק עד לאוקינוס, נפעם ונרעש למראה היקום העצום. לראשונה חש את הבדידות.; מה נורא להיות יחידי בעולם, האדם־הראשון. הוא חש געגועים עזים לאשתו. פתח ועיין בספר ומיד נחת לרגליה.

״לא טוב היות האדם לבדו, חוה״ ציטט לה מדברי אלוהים.

חוה אחזה בזרועו בחוזקה, כאילו חששה שמא יעלם לה לעולמים. פסעו שניהם יחדיו במרחבי הארץ החדשה אשר אין קץ לה. הם חצו יערות, גמאו מדבריות, טפסו על הרים וירדו בקעות. הם לנו בשדה תחת כיפת השמיים. באותו הלילה ידע אדם את חוה אשתו. לפתע סוככה עננה על גלגל השמש וצל הוטל על פניהם. דמות אישה ריחפה ממעל ויופיה מטיל בהם יראה. כנפיים לה כמלאך ושחורים לבושה. שערה שופע וציפורניה ארוכות ומעוקלות. צחוקה התגלגל בכל העמק, כהד עמוק מרעיד ומפחיד.

״אישה היא או מלאך?״ תמהה חוה.

ל ״רעייתי הראשונה״ גילה לה אדם, נשך את שפתיו, והשפיל פניו לקרקע.

חוה כבשה את פניה בכפות ידיה.

״מדוע הסתרת זאת ממני?״ זעמה.

״היא שדה, לא בן אדם, כמונו״ ניסה לנחמה.

״היא אישה!״ קבעה.

״היא רוח, חוה, רוח!״ ניסה לשכנעה. חוה נסה לשדות.

״לא רציתי בכך, זה ניכפה עלי…״ צעק אחריה. פתח את הספר שבידו והאישה השדה נעלמה. חוה הבחינה בכך ושבה על עקבותיה. ״נגזר עלינו לא לעזוב איש את רעותו לעולם״ אמר ״אין איש מלבדנו ביקום, כפי שאת יודעת״ הוסיף.

״ספר לי על האישה הזו״ דרשה.

״כאב וצער את מבקשת להוסיף ללבך״ ביקש להזהירה.

״בגן־העדן הבטחנו זה לזו לא להסתיר דבר…״ עמדה על דעתה.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע-עמ 15

״אם זה רצונך… הנה שמעי״. התיישב אדם על סלע, פתח ואמר: ״זה קרה לפני שנולדת, בטרם נבראת מצלעי״. הוא נאנח והוסיף: ״כאשר נברא העולם שלטו הרוחות ממעל. אז טרם נצטוו לרדת לשאול תחתיות. הן חוללו סביבי ואני חסר תבונה עדיין. הן קמו והשיאו אותי בעל כורחי עם היפה בשדות, לילית שמה…״

״אהבת אותה?״ קינאה לו.

״האם ניתן לאהוב רוח?״

״לב אישה כרוח בלתי נשלט״ משלה לו.

״הרומזת את חזון לעתיד?״

״את תחושותי אני חושפת״ התוודתה.

״לא אהבתי אחרת מלבדך… ההיפך: שנאתי את לילית עד מחנק, שנאה עצומה ממוות, עזה מהחטא הראשון, אך הייתי חסר אונים.״ אמר נרגשות.

״והיכן היה אלוהים שבצלמו נבראת… אשר יעד אותך אלי…״ קנטרה.

״עסוק היה בכינון חוק־וסדר בעולמו אשר ברא.״ השיב.

״ורזיאל?״

״למלאך לא ניתנה עדיין הרשות להתערב ולמסור בידי את הספר־הקדוש.״ פירש לה.

״ומתי השתחררת מיפהפייה זו?״ דחקה בו.

״התעופפה מעצמה, יש לה כנפיים״ גיחך. חוה הזעיפה פניה.

״אז אהבת אותה בכל זאת אם היא נטשה אותך״ קבעה.

״שנאתי אותה, לא נהגתי בה כבוד ושויון, היא קמה ועזבה.

גם את היית נוהגת כך״, אמר.

חוה הביטה בו, מאמינה לדבריו. סערת רוחה רגעה. קרבה ואחזה בידו. היא נשקה לו וחשבה בלבה כי אין לה בחירה בעולם הזה, בו מצויים רק היא והוא: זה הגבר הראשון, היחידי. היא הייתה סקרנית לדעת מה עלה בגורלה של השדה היפה. ״בלכתה ממני״, השיב לה אדם, ״הקימה מדינה משלה, סמוך לים־המלח, היא ממלכת הסטרא־אחרא, זמר־שד קראה לה. שם התחברה עם השדים והרוחות הרעות, כמו אשמדאי האיום…״.

אדם הפסיק את סיפורו ועיין בספר, אחר המשיך: ״עתידה היא לילית לפתות גברים אין־ספור בכל הדורות שיבואו. היא תיכנס לנשמתם, תפתה אותם ותטה אותם מדרך הישר…״

״גברים פתיים״ העירה חוה.

״הכל באשמת האישה״ סנט בה.

״לי די בחטא־הקדמון אמרה.

״בך דבק עדיין רבב פז של גן־עדן… נראה מה יהא בגורל צאצאיך ממין נקבה״ קינטר אדם כמנבא שחורות. חוה התעלמה מן העתיד והתאמצה לפתור את חידת ההווה.

״מדוע חזרה השדה לכאן?״

״התגעגעה אלי״ הקניט אותה והוסיף: ״מתגלה היא אלי מדי פעם, אך אין לה עלי כל השפעה. מיד כאשר הסתלקה ממני נשלחו שלשה מלאכים להחזירה, הם מלאכי הסוד והקמעות לעתיד, ושמותיהם: סעד, סנסנויה וסמנגלוף. התנגדתי בתוקף להשבתה לארץ.

למזלי סירבה לחזור. גאוותנית היא ואינה רגילה בכך שדוחים אותה. על סרובה היא נענשה…״

אדם עשה אתנחתא, נטל את הספר, אמצו לחזהו והביט אל

האופק.שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.

״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים. חוה לא נתנה לו מנוח: ״ומה היה עונשה?״ שאלה בתאוות נקם.

נאנח אדם והמשיך בסיפורו: ״כשהתחברה לרוחות ולשדים נולדו לה ילדי־רוחות רבים מאוד – אלה ילדי השטן העל־אנושיים. על כל יום של סרוב לשוב אלי הם הענישוה במות מאה מילדיה…״

״זרע הפורענות!״ התנחמה חוה.

״לא שדה כלילית תשב בחבוק ידיים, עתידה היא לפגוע ולנקום באמהות וביילודיהך בישר לה מרה, וצמרמורת עברה בגופה של חוה. הניחה ידה על בטנה וחשה את רחש העובר, ראשון ליילודים. אדם פתח שוב בספר רזיאל וביקש בו חיזוק לאשר חזה:

״מיד לאחר שנוצרת את, חוה, לא פסקה לילית מלעקוב אחרינו. עוד בהיותנו בגן־העדן היא ביקשה להרע. היטב חרה לה לראותנו מאושרים. אני חושד שהייתה לה יד בשיחודו של הנחש, בסיועו של סמאל הרשע, המשתייך כיום לממלכתה…״

״בודאי שמחה לאיד על גירושנו מגן־העדן אמרה חוה.

״כן, אנו לא נהיה עוד בני אלמוות, רעייתי, בעוד שלילית תמשיך לרחף ביקום עד־עולם…״ העיר בצער.

״ומה בכוחה להזיק עכשיו?״ שאלה חוה, מתעלמת שוב מן העבר ודבקה בהווה.

״לילית ניסתה לא אחת למשוך אותנו לעולם הרוחות, אך מאז נמסר הספר בידינו אין בכוחה לשלוט בנו…״ בישר לה.

״ומה עם הנקמה שהזכרת?״ שאלה.

״אינך שוכחת דבר, חוה״ הזכיר לה בצער, ״עתידה לילית לפקוד בדורות הבאים את בתי־היולדות ולהמתין במיטות הילדים, צאצאינו לעתיד, כדי להשמיד את האמהות ויילודיהן…״

קריאה קורעת לב נתמלטה מפיה של חוה: ״מה נורא הדבר!״ מלמלה.

״אל דאגה״ ניחם אותה ״ברוב המקרים לא תצלח דרכה. בני האנוש, יוצאי חלצינו, עתידים בכל זאת לפרות, להתרבות ולמלא את הארץ…״

״יהיה צורך להזהירם מפניה…״ הציעה חוה, חרדה לצאצאיה.

״היא ערמומית, אלף פנים לה. בוא תבוא מחופשת למכשפה או לאישה צעירה, לרוח מלטפת או לקול מפתה שאין לעמוד בפניו…״ אמר אדם.

״וכיצד בכל זאת יינצלו ילדינו מציפורניה?״ תהתה חוה בקוצר רוח, דואגת לבניה לעתיד לבוא.

״בעזרת אליהו הנביא״ גילה לה.

״ומיהו זה?״ שאלה.

״נביא, שליח־האל, טוב ומטיב לזרע האדם. הוא יקשור את ידיה של לילית ויגביל את מעשיה. אליהו יהא מגן האמהות והילדים, ונועד הוא לגרש את לילית מחדרי היולדות…״

״השבח לאל!״ פלטה חוה אנחת רווחה.

״יש תנאי אחד״ הוסיף אדם. ״ומהו?״ שאלה בחרדה.

״רגע אחד״ אמר ״זה כתוב בספר, כפי שכל הפתרונות כתובים בו!״ הוא דפדף בדפים המצהיבים ובהגיעו לסימן המבוקש הסביר: ״התנאי הוא… הנה… כן…: ׳אשא עיני אל ההרים מניין יבוא עזרי, עזרי מעם אדוני עושה שמים וארץ׳. את הפסוק הזה יש לכתוב על קלף, כקמע, ועליו יש להוסיף את שמות שלושת המלאכים שנשלחו בזמנו להחזירה אלי והם: סנוי, סנסנוי, וסמנגלוף…״ אדם סיים את סיפורו וחיבק את חוה אשתו. הלילה רד ובאופק עומעמו הדמדומים בזיו ראשוני, אותו הכיר אדם עוד מגן־העדן. הם קמו יחדיו ופסעו לעבר הבלתי־נודע. עם שחר כרעה חוה ללדת. ציריה ייסרו אותה והיא זעקה לחלל המרחביה, בקול עזוב וחסר אונים. נפש חיה לא נראתה בשמים מעל, ועל הארץ מתחת, רק אדם לבדו, ניצב שם, אוחז בספר־הקודש ונושא כפיו השמימה. פתח פיו וצעק: ״חיים, ח…י…י…ם״ והנה חיים! חוה כרעה ללדת תחת עץ ענף ותלד את בנה בכורה קין. ותוסיף כעבור ימים ללדת את אחיו הבל.

אדם וחוה נפטרו לבית עולמם. מותם היה המוות הראשון ביקום. במות אדם נעלם הספר וחלפו שלשה דורות, מאדם ועד חנוך, עד שנתגלה שוב. איש לא ידע היכן טמן אדם את הספר. לא חלף זמן רב ומת גם בנם השני של אדם וחוה. וכך היה הדבר: הבל היה רועה צאן וקין עובד אדמה. קין הביא מנחה לאלוהים מפרי האדמה, הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. תפילתו של הבל נענתה ושל קין נדחתה. בהיותם בשדה קם קין על הבל אחיו והרגו.

״ארור אתה מן האדמה!״ קילל אלוהים את קין ומאז היה נע ונד בעולם.

וכך הוטלה עליו קללת־עולם, לפיה יקום אדם על אדם לקחת את נפשו. קין זה עתיד להיות הראשון שנשמתו תרד לגיהנום כדי לחונכו לרוע, לרשע וליסורים. הרצח היה הקללה השלישית שנצטרפה לגורלו של האדם לאחר אבדן האלמוות ואימתה של לילית. קין חטא, כי ספר רזיאל נעלם ממנו לפקוח את עיניו, לכבוש את יצרו הרע ולהפיח במוחו בינה.

חנוך היה בנו של קין, אך שונה מאביו. הוא נודע כצדיק וירא שמים ולכן האריך ימים וחי שלוש־מאות ששים־וחמש שנה. חנוך לא מת כדרך האדם. עליו נכתב: ״ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו, כי לקח אותו אלוהים״(בראשית ה׳ כ״ד). בחייו אהב אלוהים את חנוך, השפיע עליו מרוב חסדו וגילה לו את סודות היקום.

באחד הימים עמד חנוך ליד מעיין, שנבע מצלע הר והיה מפכה במים חיים וזכים. חנוך טבל בהם והתקדש, והנה נפלה עליו תרדמה עמוקה ויחלום. בחלומו נגלה לו רזיאל ושרביט זהב בידו. קרן אור נשלחה מכותרתו ונחה על מערה רחוקה בקצה ארץ.

״חנוך, קום ולך עם האור!״ שמע קול קורא. כאשר התעורר נעלם המלאך, אך קרן האור שלוחה הייתה מקצה שמים אל האופק. הלך חנוך עד הגיעו לעיר אשר בנה והקרויה על שמו. זו הייתה העיר הראשונה בעולם. בהגיע חנוך לשערי העיר, יצאו תושביה לקראתו והקבילו את פניו בכבוד־מלכים. הוא הודה להם וביקש שיניחוהו לנפשו, כי לא רצה שיתגלה סודו. התפלאו התושבים מדוע כועס עליהם איש־האלוהים, אך כיבדו את רצונו. את לילו הראשון בילה במערה מרוחקת. עם שחר נשא עיניו לשמיים. קרן האור זהרה עדין בקצה רקיע וראשה נעוץ במערה אחרת שבצלע הר. הלך וטפס שמה.

״היכנס חנוך״ שמע קול בוקע מהמערה. אור בוהק ביהלום האיר בה את האפלה. הייתה זו הילת זוהר שאפפה את הספר שהוטמן בה. ניגש ונטל אותו בידיים רועדות. יצא אל הפתח ונשא תפילה לבורא עולם. בן רגע נתקפלה קרן האור השמימית ונעלמה.

מאותו היום לא הניח חנוך את הספר מידיו והיה מתעמק בו ולומד את סודותיו. באמצעותו ידע את קורות העתיד ודברי ימי הדורות הבאים, את רזי אחרית־הימים וחישוב הקץ.

לפני מותו, כשהוא מופלג בשנים, הטמין חנוך את הספר באותה מערה עצמה, שם שכן עד שניתן לנח בן למך, אשר היה צדיק ותמים בדורותיו.

באחד הימים, בהיותו רועה צאן, נשלח לנח המלאך רפאל ואמר לו: ״אני נותן לך ספר זה כי מצאתיך צדיק וישר… ועתה אגלה לך את כל הרזין שבספר״. כך למד נח את החוכמה לבנות את התיבה בתקופת המבול, להישרד אחריו ולחדש את תחיית האדם, החי והצומח על פני כדור־הארץ.

במות נח עבר הספר לבנו, וזה מסרו הלאה עד אברהם אבינו, וממנו ליצחק וליעקב שמסרו ללוי, וממנו למשה, לאהרון ולפנחס, וכן לכל הדורות שאחריהם עד עולם. כל זאת כדי ללמוד רזי־היקום, לצפות אחרית אנוש ולכתוב לכל אדם גורלו ומזלו, כדי שינצל מכל צרה ומצוקה.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע– עמוד 23