מורשת יהדות מרוקו

חג השבועות

הד המזרח 

משח סופר

חג הבכורים ומתן־תורה.

תבואה ותורה, גשם ורוח, גוף ונשמה — שנים שהם אחד…

 קישוטי ירק, מאכלי חלב, מגלת רות — זכר לימי הקציר והבאת בכורים;  

תיקון ליל שבועות — זכר למעמד הר סיגי, והייתם ? נכונים

 תאמרו: אין שני אלה עולים בקנה אחד ? שני הפכים בנושא אחד —? ולא היא!כי מה ערך לגשמיות בלי הרוחניות ?מה ערכו של חג הקציר בלי מתן תורה…?

 ואם תרצו — זוהי הסגולה המיוחדת לעם ישראל לצרף שני יסודות אלה בהרמוניה שלמה.

"נעשה ונשמע—" הרי כאן מעשה ושמיעה, קמח ותורה",מטיל השמים ומשמני האיץ," עולם העשיר ? ועולם האצילות… 

חג השבועות הוא לדברי חז"ל עצרת של חג הפסח. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לחג הקציר. בפסח — יצאנו לחירות ובשבועות — קבלנו את החרות..'הרי שחרור הגוף ושחרור הנפש. ואמנם יציאת מצרים בלי מתן תורה, היא חירות גופנית בלבד…חירות בלי עול שמים, בלי תורה וחוקים — הריהי הפקרות… 

זו סגולתו של עמנו: הוא מתרומם למדרגה של קבלת חוקים מאהבה ומהכרה. הלב והשכל משתעבדים" ," כביכול, לחוקים אלוהיים, שנהפכים לעצם מעצמותיהם ובשר מבשרם. ישראל ואורייתא חד הוא"…"עבדות" " מתוך חירות — אלה הם החיים האמתיים' חיים מתוך הבנה פנימית והכרה שכלית… 

'תורתנו — תורה אלוהית,  נצחית, שאין הזמן מבטלה…צאו וראו בחוקי הגויים — חדשות לבקרים… לא כן תורתנו: בכל יום הריהי כחדשה בעינינו וכאילו קבלנות זד, עתה מסיני..

 וכבר אמרו רבותינו על הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים:" וכי מה נשתייר להם לישראל, שלא נמאסו ולא נגעלו—? זה ספר התורה, שאם לא היה קיים לישראל — לא היו משונים מאומות העולם כלל… (ספרא.(וכך אני מבין את הפסוק הנפלא "שמע ישראל הי אלהינו ה' אחד— " מכיוון שאלוהינו הוא אחד — גם עמנו הוא אחד, יחיד ומיוחד ואין דוגמתו בין כל העמים. ובמה הוא מיוחד—? בתורתו…כי "חכמה בגויים — תאמין! תורה בגויים — אל תאמין"." אמור מעתה: כשם שפרי השבוע הוא יום השבת כך פרי חג החירות — מתן תורה…

 ודע: תורתנו — ים שאין לו סוף…זהו הנצח עצמו, האין סוף בכבודו והדרו.,.וכל אחד מישראל משיג לפי כשרונו וכח השגתו..נשמות גדולות משיגות בתורה הרבה יותר מאחרות  ולעמקה של תורה ותכליתה עוד 'לא הגיעה אף נשמה…וכך אמרו בשם הר"מ קוצק: חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו" — כי הנתינה הייתה שלמה בתכלית השלמות, נתינה מוחלטת, אלהית! אך הקבלה היא אנושית, חלקית, יחסית לפי כחו והשגתו של כל אחד… 

ובשובנו לארצנו, לבנותה ולהפרותה, עלינו לשים לב לשני היסודות האלה גם יחד: חג הקציר ומתן תורה. עולם העשייה ועולם האצילות מתחברים יחד כשלהבת בפתילה ואין להפריד ביניהם…ומכאן אזהרה לאלה הדוגלים בחמדנות בלבד…התורה, אמנם, שמרה עלינו בגלותנו, היתה לנו לחומת אש, לבל נטמע בגויים; אך אין לומר, כי בארץ ישראל אין לנו צורך עוד בתורה ומצוות' כי הרי אנו עם ככל העמים!

אדרבה! בארצנו שומה עלינו לינוק ממעין תרבותנו הגדול והרחב, להעלות נר תמיד משמן הזית הזך שהאיר במקדשנו בעבר…לשוב  לתרבותנו המקורית…כי ההווה יונק מן העבר, והפרח מתקיים על ידי השורש… עם שנתלש מעברו הגדול ומתרבותו המקורית — אין לו זכות קיום…כי זהו "מוסר השכלי' שבחג השבועות: גוף בלי נשמה אין לו קיום, ויציאת מצרים בלי מתן תורה איננה גאולה…

הכתבה פורסמה בעיתון הד המזרח יום שישי, 20 בינואר , 1950

ביום ז' לח.ז מלאו לידידנו משח אשולין מעסקני יפו,שבעים שנה.אנו מביאים להלן את הערך שלו, כפי שנדפס בכרך א, בעמוד 191 של ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו "  ובוניו," והננו מאחלים לו שיזכה עוד שנים רבות לעסוק בצרכי צבור באמונה וימשיך במעשיו הטובים "אוהב שלום ורודף שלום" במדינת ישראל השלמה

המערכת

נולד ביפו, ביום ז' טבת תרמ"א לאביו ר' יצחק אשולין (השו"ב –  שוחט ובודק – של קהלת יפו) ולאמו חיה בת ר' לוי הכהן – מראשוני העולים ממרוקו.

בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי אמו ר' לוי הכהן ז"ל – בעל תלמוד תורה ראשון ביפו-, המשיך בתלמוד תורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל – כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם " טוב תורה עם דרך ארץ " הכניסו אביו אחר כך לבית הספר של חברת " כל ישראל חברים " – אליאנס -, ואחר כך נכנס ללמוד מלאכת חרש ברזל ( נפח ) בבית החרושת ל. שטיין על חשבון אליאנס

בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי־אמו, ר' לוי הכהן ז"ל (בעל תלמוד־תורה ראשון ביפו(  המשיך בתלמודיתורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל — כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם "טוב תורה עם דרך ארץ" הכניסו אביו אחר־כך לבית־הספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), ואהר־כך נכנס ללמוד מלאכת חרש־ברזל (גפח) בבית־ החרושת ל. שטיין על חשבון "אליאגס".

שנים אחדות עבד במלאכתו. אחר כך עבד במשך 22 שנה אצל. עורך־דין דוד מויאל כפקיד בעסקי קרקעות ועסק בקנית קרקעות מערבים ובמכירתם ליהודים לצרכי שיכון והרחבת היישוב היהודי ביפו. בהשתדלותו נוסדה השכונה "אהל משה", הנקראת כך על שמו, וכן עזר ביסוד השכונה מחנה יוסף' כרם התימנים ושכונת ברנר. בעסקי־קרקעות אלה מילאו תפקיד השוב ההון, היזמה והמרץ של יהודים רבים, והם זכו גם ברווחים הגדולים, בעוד שהוא 'הסתפק במועט וראה שכר לעמלו . בהצלחתו להשתתף במצווה, אך גם הוא זכה להקים משפחה בישוב ולבנות לו בית בתל־אביב. בתר"ס נשא לאשה את חנה בת הרב ר' אליהו שמט. כן היה פעיל בחיי הצבור והקדיש את ידיעותיו בלשון הערבים ובמגהגיהם ואת יחסיו הטובים עמהם לעזרת העולים החדשים מאירופה, להקל מעליהם את קשיי חחתאחזות ? בארץ בשל חוסר ידיעת השפה והקשרים עם תושביהעיר הותיקים. כן היה חבר באגודת "המגן" ובאגודת. "ואהבת לרעך כמוך" שפעלו בקרב הישוב החדש ביפו.

במלחמת העולם הראשונה לא יצא עם היוצאים למצרים  , אלא נשאר בארץ ונשא בכל יסורי היישוב: רעב, מחלו וגרושים ; החזיק מעמד ביפו ואחר כך גם בכפר סבא עד הרגע האחרון, לבל יתרחק מעירו ויוכל לחזור אליה עם משפחתו הגדולה בהקדם, ואחרי המלחמה חזר מהגליל לעבודתו בהכנת הקרקע להרחבת היישוב.

בשנת תרצ"ו -1936 נענה לבקשת ר' פנחס גריבסקי ז"ל מירושלים וחיבר בשביל האוסף שלו " ספר זכרון לחובבים ולעולים הראשונים " את הרשימות לזכר ראשוני עדת הספרדים והמערבים ביפו, עם 30 תמונות.

במלחמת העולם השניה שלח שלשה מבניו למערכת נגד אויבי עם ישראל : אחד בצבא היבשה, בחיל הים ואחר בשרות טכני לצבא.

הד המזרח – העיתון

הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור פעמיים בחודש באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי. 

הרב הראשי לארץ ישראל

ל הופעת " המודח"

יום ו' ג' באב תש"ב – 17 ביולי 1942

בקורת רוח מרובה קראתי את שתי החוברות הראשונות של עתונכם הנכבד,שהן היו מוצלחות בתוכנן ובסגנונן,ובהן ראיתי ניצני ברכה להתפתחותה של בימה צנועה זאת לבמה ספרותית רחבה ומעונפה שתרכז בתוכה את כל הסופרים לסוגיהם מבין קהלותינו_,שעד עתה לא מצאו מקום לפרי עטם ותנובת מחשבותיהם. ובימה ספרותית זאת תהיה בקרב הימים לקול שופר מאחד ומלכד את כל פרודינו לעדות וקהלות ומאמץ את כל כחנו לעבודה אחידה ומשותפת,כנה ונאמנה להרבות הדעת בתורת ה' ומצוותיה,חכמת ישראל וחכמיה ושפור דרכי חיינו בבית וברחוב, כדרכי קדושה וצניעות,שלום ואהבה,חסד,צדקה וענוה,שהם הם דרכי התורה והיהדות והם יסוד קיומו והצלחתו של עם ישראל.

אני רוצה לקוות ולהאמין שבימה ספרותית זאת תביא אחריה מרץ של פעולות מעשיות עם כל הישוב בכלל, בכל ענפי עבודת ההתישבות וההתאחזות בכללה ופרטי פרטיה ובעבודת החנוך ביחוד לאכסון כל ילדינו הגדלים ללא תורה ומדע בכותלי בתי המדרש ,ובתי הספר, למען יהיו כל בנינו למודי ה' .

 ואני מקוה שכל העם מקצהו יתן את ידו הנדיבה להחזקת וחרחבת עתון זה שברכה צפונה בו .

הזקו ואמצו וברכת ה' ונועמו תשרה בעבודתכם

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

ראשון לציון רב ראשי לארץ ישראל

הד המזרח , 20/01/1950

מצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה….

ד"ר פ. קורן, מנהל המחלקה לביקורת רפואית בחו"ל, שליד משרד העלייה הממשלתי שחזר זה עתה משליחותו באירופה ובאפריקה הצפונית מוסר על התנאים השוררים בארצות אלו.

בארצות המזרח התיכון ובצפון אפריקה חי הצבור היהודי בתנאים סניטריים ירודים מאוד. מחלות עור מדבקות ומחלות אחרות הקשורות בתזונה לקוייה נפוצות מאוד. רשת רפואית כמעט שאינה קיימת. בקרב השכבות הדלות קיים בעיקר רצון גדול לעלייה לארץ. בארצות אלו קיימת הבעיה של הקמת מוסדות רפואיים. התפקיד נתון בידי אונ"א והג'וינט ואולם הם עומדים רק בתחילת פעולתם. בארצות אלו נמצא חומר טוב לעלייה והמחלות הנפוצות ניתנות לרפוי.

מחנה מעבר לעולים מארצות אלו קיימים במרסיל ובאלג'יר, במחנה במרסיל מרוכזים כיום כששת אלפים איש מהם כ-1500 חולים. השירות הרפואי, המוגש ע"י אונה ( אני ניח שהתכוון לאוז"א ) בעזרת הג'וינט, מאורגן יפה מכל הבחינות – בין היתר גם בשטח הטיפול בתינוקות, בריאים וחולים כאחד. קיים בית הבראה מיוחד לילדים חולי שחפת, רוב החולים מתעכבים במרסיל לתקופה של 3-4 חודשים ויותר. הגם שבמחנה מרסיל עובדים רופאים ואחיות, עובדות סוציאליות וכו' מישראל, אין מספרם מספיק לגבי הדרישות הגדולות, אין ספק כי ע"י הגדלת מספר העובדים יבוא שיפור בטיפול החולים האלה. באלג'יר קיים מחנה דומה אך הוא קטן בהרבה שבמרסיל.

אשר לגרמניה ואוסטריה, הפעולה נמצאת בשלב של חיסול המחנות והחשת העלאתם של אותם החולים אשר עלייתם נדחתה בגלל מצב בריאותם הלקוי. ההסכם עם איירו נותן אפשרות להקים את המוסדות הדרושים לקליטתם של החולים האלה בישראל. מקווים כי המוסד המשותף החדש של ממשלת ישראל, הסוכנות והג'וינט לטיפול בחולים בנכים אשר בקרב העולים, יעזור לקליטתם של אלה.

הסתת הפועל המזרחי מסכנת את העליה מצפון אפריקה

הנהלת הסוכנות תדון היום בפרשת עולי דימנאת

עיתון דבר 30/05/1955

אם הפועל המזרחי לא יפסיק את פעולת החתירה וההסתה שלו בקרב העולים החדשים מצפון אפריקה, המוגדרים לתנועת המושבים וכן את הפצת הלילות על כפיה בענייני דת במושבים, תהיה תנועת המושבים נאלצת לבטל את ההסכם המשותף אתו בדבר יחסים הוגנים בפעולה בין העולים ותפתח את שעריה בפני מושבי " הפועל המזרחי " המבקשים להצטרף אליה. הודעה זו מסר י. קורן, מזכיר תנועת המושבים של ההסתדרות במסיבת עיתונאים שנערכה בת"א.

בתארו את פעולת החתירה וההסתה של " הפועל המזרחי " ציין י.קורן, כי י.גרניקר, שליח תנועת המושבים בצפון אפרקיה אירגן 24 כפרים יהודים מהרי האטלס שבמארוקו לעליה לישראל, אך כשהמשפחות הראשונות הגיעו לקזבלנקה ומראקש החלו נציגי " הפועל המזרחי " בהסתה בין העולים בכנותם את אנשי תנועת המושבים אפיקורוסים, מחללי דת וכו'. כתוצאה מתעמולה זו קיבלו העולים מושגים מסולפים על המדינה בכללה. אם פעולת השמצה זו תמשך היא עלולה להכניס אנרכיה בעליה מצפון אפריקה. הנכון הוא, כי בתנועת המושבים יש מדור מיוחד לסיפוק צרכי דת ( כולל בתי כנסת ותשמישי קדושה ומאוגדים בה 60 כפרים שבהם שולט דין התורה. עובדה היא, כי " הפועל המזרחי " לא העלה עד כה אף תלונה אחת על כפיה בענייני דת. וודאי הוא שאם יוגדלו אחוזיו יוותר על כל מלחמה נוספת בשטח זה. במאבק זה נשמת העולה החדש בסכנה- אמר.

י.קורן ציטט מכתב ששלח מנהל מחלקת העליה בצפון אפריקהע. רבל אל מנהל מחלקת העליה במרסאל ד.נוימן, בו הוא מוחה על חטיפת האנשים על ידי שליחי " הפועל המזרחי " במרסאל וקובע, כי הפוהמ"ז לא הודיע למחלקת העליה כי הוא ארגן מישהו בדמנת וכי איש הפועהמ"ז תבע אפילו את עולי דימנאת לדין תורה לפני הרב הראשי במראקש ובכ"ז פסק הרב הראשי שאין כל הצדקה שהעולים מדימנאת יעברו דווקא לתנועת המושבים של " הפועל המזרחי " וביקש מנציגי " הפועל המזרחי " להעביר את פעולתו למקום אחר.  

עובדות מזעזעות מסר במסיבה ראובן יפה, איש תנועת בני נוער המושבים שהתנדבו להדרכה במושבי העולים. מזמן, אמר,היה קורם "הפועל המזרחי" תחתיו מחוסר יכולת לקיים את המושבים שברשותו.הוא לא הצליח לגייס מספר קטן ביותר של מדריכים. שליחי תנועת בני הנוער של המושבים הלכו למושב שדה יעקב של "הפועל המזרחי" כדי להזעיק בו את הנוער לצאת להדרכה והצליחו להוציא אחד מהם בלבד. שליחי "הפועל המזרחי" אף הרחיקו לכת ומלמדים את העולים לעבוד פחות ולדרוש יותר, הדברים הגיעי עד _נסיונות למעשי אליטות

17 איש מאנשי חרובית קיבלו צ'קים ממשרד הדתות.בעוד שרק אחד מהם היה זקוק.לעזרה3 . ימיט לאחר שאירגנה תנועת המושבים את יציאת אנשי חרובית _להתישבות בעוצם וצויידו בfל, הוסבר להם ע"י אנשי הפועהמ"ז שהם צריכים לעבוד רק עד 12 דצהרימ.משהוברר להם כי הדבר לא יתכן הודיע חלק מהם כי הוא רוצה בעיקר את הפועל המזרחי" ויצאו מיד להפגין בת"א

. י.קורן וראובן יפה הכחישו בתוקף את העלילות על נסיונות להתיר אכילת חזיר מצד צוות המדריכים. זהי שקר והדבר נבדק היטב. כל הפעולה הדתית בקרב העולים נעשית בפיקוחו של משרד הדתות והרבנות ובהשגחתם.

תנועת המושבים פנתה לסוכנות ולמחלקת ההתישבות בדרישת התערבות. במסיבת העתונאים נמסר,כי מדעתה פנו 6 ממושבי הפועל המזרחי אל תנועת המושבים של ההסתדוית בבקשה להתקבל לתנועה ולמתן הדרגה כמו במושבים אחרים.

כפי שמודיע סופרנו,תדון היום הנחלת המוכנות היהודית בירושלים, בפרשה זו _שהסעירה את הציבור ותחליט על מקום קליטתם של עולי דימנאת.

מירושלים מודיע סופרנו,כי אתמול נערכה פגישה בין ראש מחלקת _ההתיישבות ל.אשכול, ובין משלחת הפועל המזרחי, והמשך השיחה נקבע להיום.אולי יעלה הענין היום גם בישיבת הנהלת הסוכנות.

שפה: עברית

שנות פרסום : 1942 – 1944 , 1949 – 1951

מדינה: פלשתינה/א"י

מדור: מדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל

מקום הפרסום: ירושלים (פלשתינה \ א"י)

עורכים: אליהו אלישר (עורך ראשי, 1944-1942, 1951-1949); דוד סיטון (1951-1949)

הד המזרח – העיתון

הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור פעמיים בחודש באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי. 

הד המזרח

הד המזרח, שבת, אוגוסט 07, 1943

ואם שנאת חנם היא שגרמה לחורבן, הרי האחדות היא התנאי הראשון לבנין. האחדות והאהבה הם הם שבכוחם להפוך את העדרים חעדר אחד, את הגלויות לעם אחד ואת העדות לעדה אחת. עלינו לזכור תמיד את דברי חז"ל; " כל דור ודור, שבית המקדש לא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו ". רמז גלוי ומפורש – עד שנתרומם ונבין את סוד גאולתנו…" היום אם בקולי תשמעו "….שפה אחת, ארץ אחת, תורה אחת ועם אחד רק באלה יכופר לנו טרק על ידי כך יהפך יום האבל ליום טוב

תרגום
קבוצת יהודים מאוזה –O.S.E …ארגון להצלת ילדים –  Oeuvre de secours aux enfants– שממונה-אחראי- על ריפוי ילדים ולעולים בכל העולם, התאספו הבכירים בימים האלה בפריז, והחליטו שהעזרה הראשונה שיגישו תהיה לישראל. השנייה היא לעולים והשלישית עבור מרוקו, אלג'יריה ותוניס. הנציגים ממרוקו שנכחו באסיפה הזו בפאריז הם דוקטור בן זן ואדון ש.ד.לוי, נשיא של החברה ונשיא קק"ל של מרוקו…..

ביאורים: אוזה הינו ארגון להצלת ילדים בכל רחבי העולם, בכל מקום הקים בית חולים קטן וכמו כן גם בקזבלנקה..מקום זה אינו מעורר בי רגשות טובים, כיוון שכאן במקום המקולל הזה עברתי אני ושני אחיי טיפול בגזזת עוד במרוקו….הייתי חייב לציין את זה…

אנו רואים כאן את הרב לשוניות השולטת בכתבה הזו ובשאר דפי העיתון. כותב הידיעה נזקק לשפה הצרפתית בעיקר, כמו כן המרכיב העברי בכתבה הזו שולט ביד רמה…ניכר על כותב הידיעה הזו ששלט בכל השפות, כולל בשפה הערבית הספרותית….
מדהים לראות כמה העיתונים במרוקו, לא היו מנותקים מהנעשה ברחבי העולם, וכפי שנראה להלן, לא רק בישראל וצרפת, אלא גם ברחבי אירופה…קיבלתי הסבר לדבר הזה, שהכותבים וגם אנשים משכילים אחרים, היו מנויים על עיתונים מחו"ל, שמהם כנראה הכותבים שאבו את ידיעותיהם….

הדוקטור המדובר כאן, הוא ליאון בן זקן היה רופא יהודי ושימש גם כרופאו האישי של מוחמד החמישי סבו של המלך הנוכחי…כיהן כשר היהודי הראשון בממשלה הראשונה שלאחר קבלת העצמאות במרוקו….

כבאראת עלא כוואנא בארץ ובגולה –קזבלנקה 26/08/1950

מסתבר אכן, שיהודי מרוקו לא היו מנותקים מן העולם החיצון, גם ידיעות קטנות כמו זו לא נעלמה מעיניהם, ייחסו לה חשיבות רבה, ומצאו לנכון לפרסמה…ספק רב אם בני עמך ייחסו לה חשיבות, מלבד האליטה האינטלקטואלית שהייתה מעורה בנעשה מחוץ לגבולות מרוקו, על ידי עיתונים זרים שהגיעו למרוקו

מרא אלמאנייא….אישה גרמנית, דהיינו אישה מגרמניה

ענדהא 72 עאם פעמרהא…בת 72

דאזת פצרע האד ליאם עלא לעדאב די עדדבת ליהוד פיאם היטלר….

הועמדה לדין בימים האלה, בעוון הצער שצערה את היהודים בימיו של היטלר…

דאזת פצרע…( כמו בעברית)….עברה בפני שופט…עמדה למשפט

וכררזולה(ב) עאמאיין דלחבס בלעדאב ותכצאר נתאעהא…..(גם מתאעהא מקובל….) כמו "מתאע אללאה" 

פסקו לה שנתיים מאסר בעבודת פרך והחרמת רכושה

בעד צקצאווהא אלגואזטייא עלאס כאנת תעדדב ליהוד-אלגואזטייא, המילה בשפה זרה צרפתית או ספרדית, עברה "גיור" האמת היא זו הפעם הראשונה שאני במילה הזו במקום "ז'ורנליסט" שגם היא משפה זרה

לאחר מכן שאלו אותה העיתונאים מדוע היא עינתה את היהודים

ואזבתהום וקאלת באיין חתתא לדאבא מא נדמתם פדאך סי די עמלת, וילא ( גם אידא אפשרי ) בקאת בלעמאר ואלמתלהא לוזבא תעאווד ( ארורה זרש)

השיבה להם , גם עכשיו איני מתחרטת על מעשיי, ואם אשאר בחיים בחיים, ותנתן לי הזדמנות אחזור על כך…( ארורה זרש)

קזבלאנקא: בימים אלה נמצאים במרוקו שני אנשים מן הבכירים של ארץ ישראל, ראב"ד של תל-אביב ויפה, רבי יעקב משה טולידאנו ומר אברהם אלמאליח, מבכירי הכנסצ אשר ידוע הוא בכל העולם כולו בנאומיו אשר העשירו את שפתנו, מצד חברי קרן קימת לישראל, אנו אומרים להם, ברוכים הבאים....עד כאן תרגום של הקטע מתוך העיתון " כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" מתאריך 26/08/1950

פרופסור משה בר אשר בספרו" לשונות ומסורות " מונה ארבע קבוצות של יודעי ודוברי השפה העברית…
אלה הבורים שמדקלמים את התפילה משמיעה בלבד….
אלה היודעים קרוא וכתוב , אך אינם מבינים את הכתוב בספר, שהיינו משמעות המילים בתפילה

הרבנים ותלמידי חכמים, אלה הדשים כל יום במקורות, זו הקבוצה אשר יודעת קרוא וכתוב וגם מבינה את הנקרא, וזו קבוצת העילית, ששפתה הייתה עשירה
וקבוצה אחרונה, אלה היו הנשים, שלא ידעו לדקלם, לקרוא ולכתוב וגם להבין….

הציטוט המדוייק מספרו של פרופסור משה בר-אשר " מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה" עמוד 150-151
" הרבדים החברתיים: בדיקה כוללת ומקיפה של שימוש המילים השאותות מן העבריתמגלה, כצפוי, נבחנה ברורה בין השכבות השונות של החברה. לדידי יש צורך להבחין בין ארבע קבוצות של דוברים. שלוש בתוך חברת הגברים – חכמים ותלמידיהם, יודעי קרוא וכתוב וגברים שאינם יודעים קרוא וכתוב – והנשים כקבוצה רביעית" עד כאן הציטוט.

המאמר הוא ארוך יותר ובהמשך בר-אשר מביא בפני הקורא את נימוקיו…מסקנה אחת ברורה היא ואין עליה עוררין, הטמעת מילים השאולות מן העברית לשפת הדיבור היום-יומי, נתאפשרה רק הודות לרבני ותלמידי חכמים אשר רוב עיתותיהם נתונות היו לתורה ולמקורות.

בקטעי עיתונים אלה, מובאות כאן מילים בכמה שפות, דבר המעיד על הכותב שהוא בעכל ידע רב גם בשפה וכאן מדווח היטב לנעשה ברחבי העולם…וגם יודע להעביר את המסר לקוראיו.

פארץ ישראל כאיין ליום 140 פוצטא, ופתל אביב בוחדהא כאיין 13 לאלף דיטיליפונאת. ופהאד לעאם די דאז אתציפדו מן ישראל מיליון ושבע מיא דתיליגראם, וליום 38 דלגנוס כא יקדרו יהדרו פטיליפון מעא ישראל, ופחאל די ישראל כא תעמל זהדהא באס תכתתר לגנוס די יביעו ויסריו מעאהא, ותהדר מעאהום פטיליפון. האידאק ננית לגנוס מזמועין כא יעמלו זהדהום באס יקארבו גנסנא. ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם ( משלי ג).

في ارتس اسراءيل كاين اليوم 140فوصطا وفتل بيب بوحده كاين 13 الف دتيليغرام٠وفهاد العام دي داز اتصيفدو من اسراءيل مليهن وسبع ميه دتيليغرام،واليوم 38 دلغنوص كايقدرو يهدرو فتلفون معا اسراءيل، وفحال ديي اسراءيل كايتعمل زهدها باس الغنوص دي يبيعو ويسري معاها وتهدر معاهوم فتيليفون هايداك انيت الغنوص كا يعملو زدهوم باس يقربو غناصنا.

בארץ ישראל יש כיום 140 בתי דואר, ובתל אביב בלבד יש כ-13 אלף טלפונים. בשנה שעברה נשלחו מישראל מיליון ושבע מאות מבקרים, וכיום 38 מדינות יכולות ליצור קשר טלפוני עם ישראל. כמו כן ישראל עושה מאמצים לגייס עוד ארצות לסחר הדדי אתה, ותוכל לדבר אתן בטלפון. וכן הארצות כולן עושות מאמץ להיות בקשר עם עמנו….ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם ( משלי ג)

מילים כמו פוצטא טלפון תיליגראם, מקורן בשפה הצרפתית שהייתה ידועה לחלק נכבד מיהודי מרוקו, ולא רק עקב הפרוטקטוראט , גם לפני כן יהודים רבים שלטו בשפות מגוונות, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד אצל הסולטאנים השונים לאורך השנים.

 ניו יורק….ואחד לחברה מן אמריקה מסאת לישראל באס תעמל ואחד לפאבריכה כבירא די תכדם לחדיד, באס ישראל מא בקאתס תוגגל באס תסרי לחדיד די כא יכצהא מן ענד גנוס אוכרין, יחב יקול לחומר ענדנא, כא יכצצו גיר לכדאמא ולמואכן…ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת…

היכן שהיה צריך דגש, הוא מתבטא בכפל האות, כגון "יכצצו"…"תוגגל"

…fabriqueמילים אשר נלקחו משפות אחרות כגון "פאבריכאת" שמובנה …מפעל ולקוחה היא מן השפה הצרפתית

…Machineכמו כן המילה מואכן…

גם לעברית יש מקום כגון "חומר" וכמובן משפט הסיום שכולו בעברית

נו יורק ….חברה מאמריקה הגיעה לישראל, על מנת לבנות מפעל גדול לייצור ברזל, לגרום לכך שישראל לא תהיה תלוייה בקניית ברזל לצרכיה מעמים אחרים, רוצה לומר שהחומר בנמצא אצלנו, מה שצריך רק פועלים ומכונות….
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת….

בשיטוט בנבכי העיתונות הקדומה, אתה מגלה דברים מדהימים, גם כאלה שכאילו נכתבו זה עתה…העברית המליצית למחצה, מעלה זיכרונות לאותה עברית שדיברנו במרוקו….להלן קטע מעיתון "הד המזרח" על עולים מצפון אפריקה…זה אינו מחקר, זה ראיון בלתי מתוכנן אשר מכיל בתוכות כמעט את כל סיפור העלייה היהודית ממרוקו…ההצלחות והכישלונות, שמובאות בלשון העם של עולה אחד אשר מיטיב לתארם, בצורה מופלאה….

יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים

הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948

מאת י.בן-אמיתי

והנה הם עמנו. יהודים מיהדות יקרה ומפו­ארת, עתיקת־יומין וברוכת־מעשים לרוח ישראל סבא וגילוי אוצרותיו הרוחניים. יהודים ממארוקו, טוניס, אלג׳יר וטריפולי.

ראיתים כאן בשכונה החדשה — הרמב״ם, (המושבה הגרמנית לשעבר). מהם עודם בבתי- מלון ומהם בבתי-עולים בעיר. רובם ככולם בעלי- משפחה. ראיתים בחוצות ירושלים מחייכים ונה­נים. ״בתוך עמי אנכי יושבת״ — זו הרגשתם.. בלא ריטון ובלא תלונה סובלים הם ייסורי ההת­אקלמות בארץ ובעיר הקודש. מקבלים באהבה את התלאות וחבלי הקליטה ומצפים בסבלנות להתגשמות מטרתם: להרגיש כבני ירושלים ולהוות חלק בתי נפרד מתושביה.

ואוהבי־עבודה הם. כולם בעלי מקצוע. אלא שגם לזה דרוש זמן כדי להקלט בארצנו ובעירנו. חייט שידע יפה לתפור גלימות ארוכות במרוקו, סנדלר מומחה לתפור נעליים לרגליהם של בני טריפולי וכדומה צריכים לעבור תקופה חדשה ללמוד המקצוע בארץ הזאת. ואינם מתלוננים. אינם מואסים בישום עבודה ונענים לכל דרישה של ״הלשכה הכללית״.

בבקורי ב״לשכה״ בירושלים פגשתיו. בחור גבה־קומה ומשכיל. יליד פאס הוא. ככל חבריו יודע הוא צרפתית וערבית במבטא מרוקני. ימים נמצא בארץ ושלשה ימים בירושלים.

בתשובה לשאלותי אמר: מאושר אני להיות בירושלים. ,כמה מקנאים בי אחי ואחיותי, כל אלפי היהודים שנשארו עדיין שם. כחצי-מיליון יהודים חיים עוד בצפון אפריקה. ובשורת ״מדינת ישראל״ הרנינה לבות כולם. מקטנם ועד גדולם. ומאז, יותר מאשר תמיד, נטלה שלוותם מהם. מאז — זכרו יומם ולילה: ״ובגויים ההם לא תרגיע״. לא חיכו הרבה. קמו ומכרו כל אשיר להם. ועתה יושבים אחינו בצפון אפריקה על מזוודותיהם המעטות. צרורות דלים של מטלטלים הכרחיים שיירו לעצמם ומצפים ליום הנכסף: יום מעליה ארצה.

ומכאן ואילך אמסור הדברים כדברי אותו בחור שדיבר עמי בפרוזדור ״לשכת העבודה ה­כללית״ :

— אתה עתונאי, טוב ויפה שהנך מתעניין בנו. לא רבים כמוך שישאלונו: כיצד אתם מר­גישים ומה חסר לכם. אכן, חביבי׳ מטפלים בנו מיום עלותנו על אניית העולים, ועד הגיענו לחו­פי המולדת. גם כאן נמשך הטיפול. חיים במחנה- עולים. עוברים לעיר זו או אחרת ומקבלים שי­כון, ״ציוד ראשון״ ודירה ומזון לכל זמן שהנך בלא עבודה. טיפול מאורגן ומעודד.

אולם׳ אולי תהא אתה שליח של כל העולים החדשים מצפון אפריקה ותהיה לנו לפה ? כאמור, חודש ימים הייתי במחנה עולים בפרדס חנה. מ­טעם משרד העלייה הופקדו מדריכים מיוחדים שם. צעירים חרוצים וטובים. אלא — גבוהות המחיצות בינינו: אין אנחנו מבינים איש שפת רעהו. הם, המדריכים, דוברים עברית או אידיש. אין מי מהם שידע ערבית או צרפתית להסביר לנו הטעון הסבר, לשיח עמו דאגותינו היום־יומיית וכו׳. וכל התכנית התרבותית — באידיש. כל יום יומיים הרצאה או הצגה באידיש. לנו, עולי צפון אפריקה, היתה הרצאה אחת במשך כל שלשים הימים שהייתי במחנה.

והוא הדבר כאן, בלשכת העבודה הכללית בירושלים. טוב שנזדמן לנו ידידנו זה המתרגם דברי באזניך. אך זה שרושם אותנו, שמטפל בני בסידור בעבודה, בשיכון וכי׳ איני מבין את שפתנו.

דומה לנו, בבואנו למשרדים אלה שאין בהם מי שעמו נוכל לדבר בפשטות ״כדבר איש אל רעהו״, שיבין לרוחנו ובקי במנהגינו שה״אירופיים״ מביטים עליני ״מלמעלה למטה״. ודאי, בלא כוונה תחילה. אך במשרדי העולים שבמח­נות, בערים ובמושבות, בלשכות העבודה וכדומה צריך שיושיבו כאלה שיכירונו וידעו משהו על מוצאנו ואורח חיינו.

דוגמה אחת לי עתה: רובם ככולם של אנ­שינו. העולים מצפון אמריקה׳ קשורים במסורת ישראל המושרשת בלבנו. לכן דרישתנו ממוסדות השלטון בישראל: ישלחונו לכל מקום שירצו. את נפשנו ניתן להגן על המולדת. אך באשר לנשים — ״כל כבודה בת מלך פנימה״. לא ייעשה כן במקומנו להוציא נשים לגיוס. הן תשארנה בבתיהן. חדשה היא נימה זו בעיניהם כאן, אן צריך שיבינוה.

בכלל אתה שואל ? — אנו שבעי רצון. לא יעברו ימים רבים ונשלוט בשפה העברית החביבה ובעברנו ברחוב לא יצביעו עלינו: ״הנה עולים חדשים״. בני ירושלים נהא — ועל זה גאוותנו.

עד כאן דבריו. בדברו על גדולי היהדות במ­קומו כיום הזכיר שלשה: רבי מאיר בן ישראל, חבר בית דין הרבנות, רבי יהודה בן דנן, ור׳ יוסף בנאים. האחרון שלח כתבי יד שלו לירושלים ובה הדפים את ספרו ״שם הגדולים״. (מי יתן ולמדו נוהג זה, להדפיס ספרים עבריים בירו­שלים דוקא, יהודי ארצות אחרות בכלל ויהודי מדינת ישראל בפרט).

מאות עולים חדשים מצפון אפריקה נוספו לירושלים עירנו. ברכתנו להם: ״יישוב טוב״ ונעודדם בתשומת לב למשאלותיהם, בנכונותנו לסייע להם ולהקל עליהם את חבלי התאקלמותם בתוכנו.

אין חדש תחת השמש….עולמו כמנהגו נוהג…

הד המזרח  26 נובמבר 1948

ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ

ועד העדה הספרדית פנה במחאה אל שר המשפטים במדינת ישראל על ש״בית הדין העליון לצדק מרכב כיום משופמים ללא כל נציגות לצבור הספרדי כולו, המהוה קרוב לרבע הישוב העברי בא״י״ במחאה הודגש ששום ספרדי איני נושא משרה אחראית של נשיא בבתי המשפט המחוזיים בת״א, חיפה וירושלים ושאין אף שופט ספרדי בירושלים שלמעלה ממחצית האוכלוסיה שלה שייכת לצבור הזה.

על מחאה זו באה תשובתו של כב׳ שר המשפטים כי ״במנוי שופטים ועובדים ממשלתיים בכלל, הקריטריון הקובע הוא התאמתו של המועמד למשרה מבחינת כשרו ומדותיו״ כב׳ שר המשפטים מונה במכתבו שורה של מנויים שנעשו לאנשים המשתייכים לעדת הספרדים.

בתשובה על מכתבו של כב' שר המשפטים מציין ועד העדה הספרדית בירושלים כי מחוץ למר אליהו משה מני ומר דוד ממן, לא נתמנו שופטים ספרדים חדשים עם הקמת מדינת ישראל. ועובדה זו משמשת הוכחה לעצם הטענה, בו בזמן שמספר השופטים הלא ספרדים אשר נתמנו מחדש רב יותר. לפי הרגשתנו, — נאמר בהמשך המכתב של ועד העדה הספרדית — הכשרתו של השופט היא הקובעת, אם מתלוית אליה ידיעה אישית של מנהיגי הצבור, שיחידים ממנו באים להשפט בפניו. ידיעה זו במסורת הצבור מנהגיו, ארחותיו והלך רוחו, היא המסייעת לשופט לשפוט בצדק. אין זה סוד כי השופטים בירושלים מתקשים לעתים קרובות מאד גם מפאת חוסר ידיעת שפות, שהנשפטים נזקקים להן, ושופטים אלה נאלצים להסתייע בכלי שני.

ועד העדה חוזר איפוא על תביעתו לתת נציגות הולמת ומכובדת בבית הדין העליון לצדק, בבתי המשפט המ­חוזיים וכן בבתי משפט השלום.