מורשת יהדות מרוקו

יסודות מאגיים

בתבשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים: (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים; (ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־ המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים. עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהעדר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר; (א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור. (ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול.^, על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי(ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי(כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר(קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבלים (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם. בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יד פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; ־השנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.

דמות היד במגרב עשויה מחומרים שונים; מתכת (זהב וכסף), בד, עור, עץ, אבן, זכוכית. היא משמשת יסוד קישוטי בחפצים שונים; בגד, רהיט, מרבד, כד, חומת הבית, דלת, משקוף, מפתן, עמוד האוהל, קת הרובה, ובעיקר על גוף האדם.כתכשיט היא מצויה בשביס, תליון של עגיל, ענק, איפור, צמיד, אבזם ועד העכסים של הרגל.

מחמש אצבעות היד קיבל המספר חמש עצמו משמעות סמלית עצומה" והפך להיות שם־נרדף ליד המגינה עצמה כנ״ל. במובן זה המספר חמש בא לידי ביט״ בנוסחה המפורסמת ׳ח׳מסה פי עינכ׳ (חמש בעינך), המלווה באותו מחוה של התגוננות לעבר בעל העין הרעה.

בעיני המוסלם, כידוע, חמש הוא, בין השאר, מספר ׳עמודי האסלאם׳ ומספר התפילות שהוא חייב בהן יום־יום.

ההנחה שהאמונה בעין הרעה ובפגיעות מאגיות אחרות השפיעה עמוקות על אמנות הקישוט והתכשיט בעולם המוסלמי, רווחת מאוד בין החוקרים מאז הביעה לראשונה וסטרמארק בשנת 1904, במאמרו ׳המקור המאגי של דגמים מאוריים׳’. המחקרים הרבים שערך אחרי־כן חיזקוהו בדעה זאת ואף הניעוהו לשער כי באמצעות הערבים הגיעה השפעה זו גם לאירופה. הקשר הסיבתי בין הקמיע והתכשיט נסתבר לו מן הדמיון בין השניים מבחינת חומרי הגלם, הקומפוזיציה, הדגמים והסמלים, ומן העובדה שבמקרים רבים התכשיטים נחשבים כקמיעות הגם שמכנים אותם בו־בזמן כתכשיט. וכן להפך: לעתים קרובות קמיעות מאבדים את אופים המאגי בתודעת עונדיהם והופכים לתכשיט אמיתי.^, בינתיים גם הופיעו ב־1915 ספריהם של זליגמן על העין הרעה ושל קונץ על המאגיה של תכשיטים וקמיעות,^, ואלה הרחיבו את היריעה מעבר למגרב ואף מעבר לאיזור הים התיכון.

את המשך הדיון נרכז בארבעה סעיפים: (א) השפעת האסלאם על היחס לצורפות והעיסוק בה; (ב) הסגולה המאגית המיוחסת לצורפים עצמם ולחרשי־מתכת בכלל; (ג) הסגולות המיוחסות לחומרי הצורפות; (ד) הסגולות המיוחסות לדגמים, לצורות, לסמלים ולצבעים המופיעים בתכשיט כבקמיע.

כבר נרמז לעיל שהאסלאם רואה בעין רעה את השימוש בכלים וחפצים עשויים זהב או כסף. הקוראן אמנם אינו חד־משמעי בנושא זה. בפסוקים המזכירים מתכות אלה אין גינוי מפורש והחלטי לכך אלא רק לאלה הלהוטים אחר נכסי עוה״ז וצוברים זהב וכסף מבלי להוציאם ׳בדרכו של אללה^, (היינו, לצורכי הג׳האד והעדה) עליהם הוא מאיים באש הגיהנום, ואילו הצדיקים בגן עדן יענדו צמידי זהב ופנינים, ילבשו מחלצות משי ויוגשו להם מעדנים ומשקה טהור בצלוחיות וגביעים של זהב (קוראן, ג: יד, ט: לד, יח: לא, כב: כג, מג: לא, עו: טו כא). בקובצי המסורות המיוחסות לנביא, לעומת זה, אנו מוצאים למעלה מ־100 חדית׳ים המדברים בגנות ובאיסור השימוש בכלי כסף וזהב. אם לא היה בכך כדי להדיר את האסלאם מהפקה ושימוש רב־תכליתי של מתכות אלו, לרבות קישוט, הרי בעיני המוסלם האדוק בדתו, בפרט במגרב, שם שלטת האסכולה המאלכית המחמירה, דבק בכסף ובזהב רבב של טומאה, דבר שמנע ממנו לעסוק בעיבודם ולהשתמש בהם, פרט לעדיים המיועדים לאשה. על כך יש להוסיף את הבוז שרחש הערבי הנומאדי, גם אחרי התנחלותו, אל העוסקים במלאכות בכלל, לרבות צורפות וחרשי־מתכת, ובמיוחד אל העוסקים בברזל. יחס זה היה זר לברברים יושבי־הקבע, ואף־על־פי־כן מעמדם של העוסקים במלאכות האמורות היה נחות ומובדל בקרב חברות ערביות וברבריות מסוימות גם במוריטאניה, בקרב התוארג ובישובי־הקבע ברחבי המגרב. כל אלה חברו כדי להעניק מעין מונופולין לעיסוק זה ליהודים, מאחר שהנוצרים נעלמו מן האזור למן התקופה האלמוהדית ולא שבו להתיישב בו אלא בעקבות הכיבוש האירופי.

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב- עמ' 289-285

על החזקה שהיתה ליהודים על העיסוק בצורפות ובחרושת מתכת בכלל יש נתונים ספציפיים לגבי אלג׳יריה במאה ה־18 ובמאה ה־19, מרוקו במאה ה־19 וה־20, ותוניסיה במאה ה־20. נתונים אלה מלמדים בבירור כי הצורפים במקום, כולם או רוב רובם, היו יהודים. בתוניסיה, גם אחרי היציאה הגדולה של היהודים ממנה בשנות החמישים, עדיין היוו היהודים שישים אחוז מכלל הצורפים בה. אף במקרה היוצא־ דופן של השבט הברברי בני יֶני (yenni) בקביליה הגדולה, שלמוצרי הצורפות שלהם יצאו מוניטין באלג׳יריה ומחוצה לה בגלל מקוריותם, ובגלל השימוש הבלעדי כמעט באמייל ׳קלואזונה׳ (cloisonné), נאמר שמוצאם מיהודים שבאו מקביליה הקטנה והתאסלמו.

בשל עיסוקם של היהודים במקצוע זה ובמקצועות מיוחדים אחרים ובשל ייחודם האתני והדתי נטו ליחס להם כישורים של מאגיה וכישוף. במארוקו, בתוניסיה ובמזאב היה הנזקק למעשה כישוף פונה אל יהודי (ובמזאב — גם לערבי).

אשר לחומרי הגלם יצוינו אלה שתפסו מקום בולט ביותר בצורפות המגרבית. על היחס לשימוש בזהב ובכסף כבר דובר. אמנם הקוראן והסונה לא הבדילו בין שתי מתכות אלו מבחינת כשרותן לשימוש ככלי־בית וכתכשיט, אולם בתכשיטנות המגרבית קיימת העדפה ברורה של הכסף על הזהב. הבדל זה מסתבר, כמובן, מן השוני בערך ובמידת הזמינות של שתי המתכות האלו; אבל נוסף לכך גם נאמר במפורש, כי הזהב אכן דבקה בו טומאה דתית־מוסרית, ואלו הכסף נחשב למתכת טהורה וכשרה הרבה יותר. כן נמסר מפי נשים קביליות שהן מעדיפות את הכסף על הזהב משום שהזהב דומה לנחושת.” מכל מקום, עובדה היא שהתכשיטנות במגרב ובסהרה (תוארג) מבוססת ברובה הגדול על השימוש בכסף ואלו תכשיטי זהב מצויים בערים הגדולות בעיקר.^, לעומת זה, בחברות מסויימות בסהרה, יש גם שימוש בתכשיטי זהב, אבל ייתכן כי תופעה זו מושפעת מאפריקה השחורה.

אף הנחושת משמשת בצורפות, אבל רק בקרב התוארג העונדים אותה כעכסים על רגליהם, בהאמינם כי מתכת זו יש בה כדי לנטרל את ההשפעה המסוכנת של הברזל והיא גם סגולה טובה נגד השיגרון.^, הברזל עצמו איננו בשימוש כלל כתכשיט אלא כקמיע. לכאורה יש בזה כדי להפליא, בשים לב לקשר ההדוק שבין הקמיע והתכשיט והעובדה שברזל נחשב כאמצעי־מגן יעיל ביותר מפני שדים וגם מפני העין הרעה — אמונה שהולידה את המנהג הרווח לשים סכין או פגיון מתחת לראשו או לגופו של ילוד.

אבני החן משכו בברקם מאז ומתמיד את עינו ואת לבו של האדם, ובפרט של האשה. בעקבות היוונים והרומאים התעניין גם האסלאם בטיבן. ברם הספר המדעי הראשון בשפה הערבית שהגיע לידינו, הוא כתאב אלג׳ואהר וצפאתהא  (ס׳ אבני החן ותאריהן) למתרגם הנודע יחיא אבן מאסויה (מת 857/243), נמנע עדיין מלהתיחס לסגולותיהן המאגיות־הרפואיות. לא כן חיבורו המפורסם של המלומד התוניסי אחמד בן יוסף אלתיפאשי (מת 1253/651), אזהאר אלאפכּאר פי ג׳ור אלאחג׳אר, המתאר 25 מיני אבני חן, ממיינן לפי סגולותיהן המועילות והמזיקות ומחלקן בין 12 סימני גלגל המזלות. לעיתים הקשר בין צבעי האבן והסגולה המיוחסת לה נראה לעין. כך, למשל, האודם (ruby) מחזק את הלב, גרגרי האודם (cornaline) מונעים דימום ולידת נפל, הפטרה הצהובה (טופז) מרפאת צהבת. פחות מובן, מדוע הטורקיז (הכחול) משכך כאבי שיניים והאיזמרגד (הירוק) משמש תרופה נגד רעל נחשים.

האבנים המשמשות בתכשיטנות המגרבית גם בעת החדשה הן בעיקר היהלום, האיזמרגד, אבן האודם, גרגרי האודם והטורקיז. ביניהן זכתה האבן גרגרי האודם ליוקרה רבה בעולם המוסלמי בשל גונה האדום המבהיק והעמוק ונחשבת מכבר כיעילה ביותר מבחינה מאגית. מוצאים אותה בקמיעות אצל המצרים הקדמונים. ובמכה הקדם־אסלאמית היה מוצב בתוך הכעבה פסל גדול עשוי אבן זו, שגילם את האל הובל (.(Hubal נוסף על הסגולות שצוינו לעיל נאמר על אבן זו שהיא הודפת את עין הרע.

חומר גלם אדום אחר מבוקש ביותר בתכשיטנות המגרבית הוא האלמוג(מרג׳אן בערבית), הנשלה בעיקר סמוך לחופים המזרחיים של אלג׳יריה. השימוש בו רב במיוחד בקביליה ובמזאב, ועיצובו הרגיל הוא בצורת קרן, פנינה ושקד. גם לאלמוג מייחסים תכונות ריפוי וסגולה נגד עין רעה, ולכן הירבו לענוד אותו לצווארי תינוקות. עוד נאמר עליו, שהוא מסוגל לשמור מפני ברקים ושאר פגעים, לשכך ים רוגש, להרבות חלב של מיניקות ועוד.״ בסהרה עונדים אותם בצורת תלי, כפנינים בצמות המאורים, ומשובצים בתוך משולשי כסף בענקים אצל התוארג.

חומר קישוטי אחר המופק מן הים אך נדיר הרבה יותר מהאלמוג הוא הענבר הצהוב. וגם הוא מקובל כסגולה לרפואה ולחיים ארוכים, ורווח במיוחד בדרום־מארוקו ובמאוריטאניה.

יסוד קישוטי ימי מיוחד הוא סוג של קונכיות הידוע בשם קאורי(courie/couri באנגלית וצרפתית, וַדְע בערבית) המשמש אלמנט בולט בתכשיטנות המגרבית, אבל משמעותו המאגית שנויה במחלקות. יש גורס (א. פ. גובר Gobert) שמשמעות זו קשורה בדמיון של הקונכייה — כשמביטים עליה מצד הפתח וכשהיא במאונך — לפות האשה^. ד׳ שאמפו מצאה אישור מלא לפירוש הזה במחקריה בסהרה המערבית (תבלבלה)."^, לעומת זה סבור וסטרמארק שהקאורי מסמל את העין ואישור לכך הוא מצא בעובדה שהמצרים הקדמונים היו לעתים שמים קונכיות (גדולות יותר) בארובות עיניהן של הגופות החנוטות, וזאת מתוך התרשמות שהקאורי דומה לעין הנעצמת למחצה.^,, כאלמנט קישוטי מצוי הקאורי במגרב במעמד משני בדרך־כלל, לא כמחרוזת על טהרת הקונכיות אלא בעיקר במערך של חמישה מרכיבים קישוטיים(או פחות).

באשר לצבעים — ידוע מה גדול המטען הרגשי והרעיוני הגלום בצבעים מסוימים בתרבויות שונות: שחור כסמל לאבלות, לבן — לטוהר, ירוק — לצמיחה ולרעננות ועוד. בצורפות המגרבית מקובלים הצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק, כחול  וצהוב, ולכל אחד מהם מיוחסת משמעות מאגית מסויימת. הצבע השחור נחשב לסגולה נגד עין הרע, אבל בדרך־כלל הוא לא בא בנפרד, כי אם בצרוף ניגודי עם הלבן. הלבן, צבעו של הכוכב נוגה, נחשב סמל הטוהר, האושר והפריון. צפונה בו ברכה מפני שזה הוא צבע החלב והביצה. נוסף לכך מסוגל הלובן לסנוור את העין הרעה. האדום מסמל את חדוות־החיים ומשום כך הוא בולט בשמחות ובפרט בחתונות. לכן נעלי הכלה והמטפחת שמכסה את פניה הנן אדומות. כן יש יסוד להניח, כי השימוש הרב בחינא לצביעת כפות הידיים והרגליים באותן הזדמנויות נובע בין השאר מצבעו האדום. בתכשיט מיוצג הצבע האדום על ידי גרגרי האודם ובמיוחד האלמוג.

 הירוק הריהו מטבע הדברים הצבע של הצומח, באסטרולוגיה הוא צבע הירח, ומכאן שהוא משפיע על צמיחה והתחדשות. באסלאם תופס הירוק מקום משמעותי ביותר כצבע של אחד מדגלי הנביא, כצבע האסלאם בכלל ושל שוכני גן־ העדן בפרט. אחת הדמויות הפופולאריות ביותר באסלאם הנה אלח׳דר, ׳הירוק׳, המזוהה עם אליהו הנביא. הוא הפך להיות שם פרטי. בהיותו שם של כמה קדושים במחוז קונסטאנטין הוא נפוץ ביותר באותו אזור ובתוניסיה. הצבע הירוק מצוי כיום בדגלי אחת עשרה מדינות מוסלמיות.

בתכשיטים מיוצג הצבע הירוק על־ידי האיזמרגד. דוגמה נאה לכך תשמש טבעת־ציפור ממכנאס (מאה 18 או 19), דגם שהיה בעבר מיוחד ליהודים אך לאחרונה הוא מקובל גם על המוסלמים. מלבד אבן זו מופיע הירוק גם במעשי אמייל וזכוכית. אשר לכחול מטענו הערכי הוא כפול־פנים. מצד אחד נודעה לו ערכיות שלילית ברורה במסורת הערבית הקדומה, שם אויב בנפש כונה ׳אויב כחול׳(׳עדו אזרק׳) — כנראה משום שעיניים כחולות (או בהירות) הן תופעה זרה בערב, ועל־כן חשודה ובלתי אהודה. כחול כהה, לעומת זה, נחשב צבע של אבלות במזרח הקדמון וגם מאוחר יותר. מצד שני ידוע כי הכחול דווקא משמש בקמיעות גם במזרח הקרוב, ויש שנוהגים לצבוע את חומות הבתים בסיד של כחול בהיר. ברם, הסתירה היא מדומה, שכן אותו כוח מאגי הנעוץ בצבע הכחול מסוגל לשמש אמצעי יעיל נגד אותו כוח רע הנאצל מן העין הרעה וממזיקים אחרים. בתכשיטים מיוצג הכחול על־ידי ׳אבן אילת׳ (טורקיז) ובמעשי אמייל וזכוכית. היחס לצבע הצהוב מסויג כלשהו ודו־ערכי, ושימושו בתכשיטנות מועט. הוא מיוצג בה על־ידי הענבר ופנינים צהובות ששקיפותן דומה לזו של הענבר.

יצוין כי הצבעים ירוק, כחול וצהוב מופיעים בתכשיטים גם באמצעות הטכניקה הידועה במונח הצרפתי ׳אמייל קלואזונה׳ שנזכר לעיל. המדובר בחומר זגוגי מעורב בתחמוצת מתכתית המשוה לו את הגוון המבוקש. מתיכים תערובת זו לתוך תאים או משבצות שדפניהם חוטי מתכת מולחמים ללוחית. טכניקה זו נשתמרה במגרב ב־3 אזורים כפריים: בקביליה הגדולה (אצל בני יני), בתיזנית שבדרום מארוקו ובמוקנין שמדרום לעיר סוסה (תוניסיה). תפרושת רחבה זו, הריחוק והניתוק בין שלוש הנקודות והאופי הטכני המתוחכם של המלאכה עוררו שאלה בדבר מקורה, דרכי העברתה ואופן השתמרותה. מאחר שמשמעותה המאגית של אומנות זו אינה ברורה ואולי נעדרת מעיקרה, לא נעסוק בה כאן.

לבסוף יצויין כי המטען הערכי של הצבעים מותנה לא רק במיקומם בקשת אלא גם במידת בהירותם, ולכך דווקא היו הערבים רגישים יותר מאשר לגון הצבע כשלעצמו.”

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב- עמ' 293