מורשת יהדות מרוקו

שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג

פרק ראשון מתוך המאמר השלם….
שירי ידידות ושירת הבקשות

מאמר זה זכה בפרס על-שם ד"ר ג'ו לוי ז"ל מקאזאבלאנקה' לשנת תשמ"ז. הפרס ניתן באמצעות מכון בן-צבי.

 מבוא

 'שיר ידידות 'הוא שמו של קובץ פיוטי 'שירת הבקשות' של יהודי מארוקו והוא מהדורה משופרת של קובץ פיוטים אחר, 'רני ושמחי' יהודי מארוקו נוהגים להשכים קום בשבתות שבין סוכות לפסח , ולבצע בבתי-כנסת את פיוטי שירת הבקשות מתוך 'שיר ידידות' . הקובץ כולל פיוטים משל פייטני שירת ספרד המוקדמים עד הפייטנים בני דורם של העורכים ואף פיוטים משל העורכים עצמם , כמו ר' דוד קיים.

הערות המחבר : רני ושמחי' יצא לאור במוגדור בשנת תר"ן בעריכת יצחק בן יעיס. 'שיר ידידות' יצא לאור במראכש בשנת תרפ"א , בעריכת ר' דוד יפלח , ר' חיים אפריאט , ר' חיים בן-עטר ור' דוד קיים.  קובץ זה שוב יצא לאור, תחת הכותר 'אעירה שחר', בעריכת ר' חיים רפאל שושנה , מלווה פירוש נרחב, והפיוטים מאורגנים ומוצגים בו על-פי משקליהם , חרוזיהם וצורות הפיוט – ראה אמזלג, שושנה , עמ' 125-127.

 2 על שירת ר' דוד קיים ( או קאים, אלקאים או אלקיים , נפטר סביב 1940 – 1941 – ) ראה : חזן , קיים ; שיטריח, אפריון ; סיטרית, מבוא

מקורה של שירת הבקשות הוא בצפת , שם היא נוצרה בעקבות הקבלה הלוריאנית, והובאה למארוקו ככל הנראה על-ידי שדרי"ם . לאתר גירוש ספרד הגיעו למארוקו מוסיקאים ופייטנים יהודים שחיזקו את המאוויים הדתיים והלאומיים. מאוויים אלה זכו לביטוי מוסיקאלי-פיוטי מפי מאות פייטנים.

שירת הבקשות התפתחה במארוקו בשלבים הראשונים במסגרות מצומצמות , והיא נכללה בקבצי פיוטים של קהילותיה ובכתבי-יד של פייטניה , בצורת פיוטים מיוחדים ל'בקשות' . עד ראשית המאה ה-20 היה חלקה היחסי של שירת הבקשות ברפרטואר הכללי של הקהילות במארוקו זעום לעומת חלקם של סגנונות מוסיקאליים אחרים. בטרם נעשתה שירת הבקשות לגורם מרכזי במוסיקה של יהודי מארוקו, שלטו בה , כפי שנראה בהמשך, שתי צורות מוסיקאליות : הטָרִיק והנוּבַּה . הטָריק ( דרך , רבים טרקאן ) הוא רצף פיוטים , שמהירותם הולכת וגוברת והם מושרים בקבוצות הפותחות בקטע אילתורי . שוטן מגדיר את הטריק כ'סוויטה יהודית על לחנים אנדאלוסיים , אנלוגית לסוויטה ובנויה על המיזאן'.'דרך' כמונח עברי לטריק הופיעה לראשונה בכתב-היד של שלמה טוב עלם (בן לאדוני משה) משנת תקפ"ז ( 1826/7 ) . הטריק מורכב מרצף של לפחות שלושה פיוטים , כאשר הראשון , הנקרא אסתח'באר הוא בדרך-כלל בעל אופי חופשי בנוסח הביתין (בסגנון האנדאלוסי) , או המואל (בסגנון הדג'ירי) , הפיוטים האחרים בנויים מקצתם במיזאן ואַסַע (רחב , איטי)  ומקצתם במיזאן מצרף (מהיר) . הטריק קיים במוסיקה של יהודי מארוקו גם כרצף פיוטים נפרד, המבוצע בהזדמנויות שונות ללא קשר לשירת הבקשות, מזכיר במבנהו את הדגם של הנובה המונח ביסודו.

עד הופעתם של 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' רוב הפיוטים שהושרו היו קבוצות של פיוטים עצמאיים , שהושרו ברצף על-פי מפתח מודלי וללא קשר לשירת הבקשות. רפרטואר אחר שהיה כנראה מקובל מאוד הורכב מפיוטים שהושרו בלחני הנוּבאת השונות. הושרו גם פיוטים רבים לכבוד השבת, אך לא במובן של 'בקשות לשבת' אלא פיוטים המזכירים את השבת. עד הופעת של 'רני ושמחי' התקיימה שירת הבקשות בנוסחים שונים והושרה מתוך קבצי פיוטים שנכתבו בידי פייטנים מקהילות שונות למען קהילות אלה. במשך הזמן הלכו והתגבשו קבצי פיוטים נפרדים לקהילות שונות, ואלה התרחבו כתוצאה מפריחה רוחנית של העדה , מתמורות שחלו במעמדה של שירת הבקשות ומגיבוש מעמד הפייטנים בתוך קהילותיהם, הפיוט התרחב גם עקב מגע קרוב עם מוסיקה ועם צורות פיוט מקומיות חשובות, כגון הצנעה והקַצִידַה.

הופעת 'רני ושמחי' , ומאוחר יותר 'שיר ידידות' , נועדה כנראה ליצור נוסח אחיד ומגובש של שירת הבקשות , שיהיה מקובל על כל יהודי מארוקו , לקהילותיהם השונות. נוסח זה אכן נבנה על הדגם של הנוּבה ובזמנים שונים נצברו על גביו שכבות חדשות, כתוצאה מאירועים שהתרחשו בחיי הקהילה. 'שיר ידידות' כולל כ-550 פיוטים, המאורגנים בסדרות לפי פרשיות השבוע. מספר הפיוטים בסדרה נע בין 16 (פרשת חיי-שרה) ל- 23( פרשיות וישב, מקץ)  . סדרת הפיוטים מורכבת מפיוטים המושרים מידי שבת ומפיוטים המיוחדים לשבתות השונות. לסדרת הפיוטים קודם 'תיקון לאה' – וזו עדות ליסודותיה הקבליים של שירת הבקשות.

שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג

פרק שני מתוך המאמר השלם….

אסקור להלן את שירת הבקשות על מבניה השונים, את הסדרה , ואת הצורות הפיוטיות והמוסיקאליות שלה.

• מבנה סדרת הפיוטים

שירת הבקשות כוללת חלקים קבועים , לכל שבת, והם :

(א) תיקון לאה.

(ב) 'דודי ירד לגנו'.

(ג) 'ידיד נפש' . לעומתם מצויים פיוטים המתחלפים מדי שבת, והם :

(ד)בקשה לשבת.

(ה) אסתח'בַאר  

(ו) סדרת פיוטים .

(ז) קצידה

בראש כל סדרת פיוטים מצוין שמה של פרשת-השבוע , וליד הפיוט 'דודי ירד לגנו' מצוין שמו של הטבַע (המערכת המודאלית המגרבית, רבים טובוע) שבו יושרו הפיוטים בשבת זו . כמו בנוסה , טבע זה אמור לשלוט בכל הסדרה וטובוע אלה , הם הטובוע המקובלים בנובַה האנדאלוסית. מבנה הסדרה , על המודוסים שלה , מעיד על הדגם היסודי של הנוּבַה המונח ביסודה של שירת הבקשות . מתקבל על הדעת ששירת הבקשות , על מקורותיה הקבליים – שירה הפותחת בתיקון-חצות ובפיוטים משל חכמי הקבלה ומשורריה – תאמץ לה את הדגם של הנובה האנדאלוסית , הנחשבת למוסיקה הנעלה ביותר של המגרב. אחרי הפיוטים הקבליים מושרת הבקשה , ואכן במרכזה של שירת הבקשות יעמוד פיוט שצורת בקשה לו.

אחרי הבקשה מושר הטריק ובראשו האסתח'באר : קטע חופשי המקביל לביתין של הנובה. המונח אסתח'באר אינו מוכר לערבים. ואילו בכתבי-יד עבריים רבים שנעשה בהם שימוש במחקר זה , עמד האסתה'באר בראש הפיוטים , ותפקידו , גם כפי שהפייטנים אומרים כיום , הוא להודיע על המודוס . אחרי הטריק , על האסתח'באר וסדרת הפיוטים , מושרת הקצירה . ראוי לציין כבר בשלב זה, כי שלוש הצורות האלה , הבקשה , הטריק והקצירה , גם קיימות באופן עצמאי וללא תלות כלשהי בשירת הבקשות. הטריק הוא , כאמור , מעין 'סוויטה יהודית' , המבוסס על דגם הנובה. כאשר הטריק בוצע בנפרד היה תפקידו של הקטע החופשי ברור : לבשר על המודוס )אסתח'באר משמע להודיע) ; במקרה זה , ברור תפקידו הפותח של הקטע האילתורי כמייצג את המודוס ומבטיח את אופיו בעיני המבַצֵע, האמון על מוסיקה שבעל-פה . מה תפקידו ומקומו של האסתח'באר בשירת הבקשות ? הרי במודוס זה שלו כבר הושרו שלושה פיוטים קודמים ('דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש' ו'בקשה') ! מה אם כן 'מודיע' לנו האסתח'באר במקום זה ? אנסה להשיב על כך להלן.

ברור כי מדובר כאן במערכת פיוטים , או כפי שהיא מכונה בפי הפייטנים 'סדרה' , השואבת השראתה מהדגם של הנובה אך נבנתה בהדרגה, שכבה על גבי שכבה. סביר להניח , כי שכבות אלה הונחו בזמנים שונים כתשובה לצרכים חברתיים ודתיים שהתעוררו במהלך קיומה של שירת הבקשות. עלינו לעסוק אפוא לא רק בצורותיה של שירת הבקשות, אלא גם בהתפתחותה.

עד הופעתם של 'רני ושמחי' , 'שיר ידידות' וקבצי פיוטים מערים שונות במארוקו , וגם אחרי-כן , נרשמו הפיוטים בכתבי-יד. אפילו בימינו , מקובל מאוד שפייטן מעתיק במו ידיו פיוטים משלו ומשל אחרים בפנקס נפרד . עיון בקטגוריות השונות שלפיהן חילקו הפייטנים את הפיוטים בכתבי-היד שלהם מראה, כי רובם הביאו בצורה ברורה שלוש קטגוריות ברורות :

(א) 'בקשות לשבת'

(ב) פיוטים המחולקים לפי נובאת

ג( פיוטים לחגים.

כדי להוכיח עד כמה מספר הפיוטים בצורת 'בקשה' היה זעום לפני הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' , בדקתי שני כתבי-יד מתוך מבחר :

)א) אוקספורד, בודליאנה, 4083 Add. Opp (קטלוג נויבאואר 1188 ) משנת 1745, שהועתק בידי יוסף שוקרון והיה בבעלותו של שמואל דוד לוצאטו, מביא בין היתר : ( 1 ) בקשות ופיוטים שונים. דפים 32א- 45ב . )2 )בקשות לשבת : דפים 55א- 83ב .(3 )פיוטים המחולקים לפי נובאת : דפים 84א- 201ב. )4 )פיוטים להגים: דפים . 237-א202

)ב) אוקספורד בודליאנה , 49 ן .Heb. Ms (קטלוג נויבאואר 2838 )מביא גם הוא קטגוריות נפרדות של פיוטים : ( 1 ) בקשות לשבת : דפים 11א-22ב. (2 )פיוטים לפי נובאת : דפים 24א-117א. ( 3 )פיוטים לחגים ולאירועים אישיים שונים )בר-מצוה וכדומה( : דפים 117ב- 125ב.

כתבי-יד רבים נוספים מביאים בצורה ברורה שלוש קטגוריות של פיוטים :  ( 1' ) בקשות של שבת'.  )2' )פיוטים ובקשות לשבת'. ) 3 )פיוטים לפי נובאת. רשימה זו חושפת כמה דברים, שראוי לתת עליהם את הדעת : (א( מספר הפיוטים המוגדרים כ'בקשות לשבת' קטן יחסית בשני כתבי-היד )ב) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות פותחים באסתח'באר )ג(  חלקם של הפיוטים שנועדו לשירת הבקשות זעום לעומת אלה שנועדו לשירה על פי הנובאת השונות ) ד) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות אינם כוללים כל טקסט נוסף , ללא תיקון- חצות, 'ידיד נפש' וללא פיוטים אחרים שאינם נוגעים לשבת.

עקבות החלוקה הזאת ניכרים עדיין הן ב'רני ושמחי' והן ב'שיר ידידות'. בשני הקבצים באה לפני חטיבות הפיוטים סדרת פיוטים נפרדת המכונה 'בקשות'. שלא כמו 'שיר ידידות', אין 'רני הרמח" ערוך לפי 'סדרות' והוא פותח ב'ידיד נפש', ברכות השחר , פרקים מה'זוהר' וסדרה ארוכה של בקשות. בחלק השני של הקובץ ותחת כותר נפרד באים פיוטים שקבוצותיהם השונות פותחות באסתח'באר-ביתין או באסתח'באר בלבד. ניתן לראות אפוא בעליל, כי 'רני ושמחי' ממשיך את החלוקה שהותוותה בכתבי-היד : מבנה הכולל פיוטים בצורת בקשה בנפרד וקבוצות פיוטים על קטעי האסתח'באר שלהם בנפרד. !גם ב'שיר ידידות' חסכו העורכים לעצמם ולמדפיס את הטירחה של הדפסת הבקשה לשבתות השונות לצד הפיוטים וריכזו את כל הבקשות בתחילת הקובץ ; בסדרות הפיוטים הופנה הפייטן למספר העמוד שבו ימצא את הבקשה יחד עם כמה עשרות בקשות נוספות

הערת המחבר : בהוצאה המקורית של 'רני ושמחי', המשמשת למחקר זה, העמודים הראשונים של הקובץ – הכוללים את התפילות , תיקון לאה, קדיש ואת הפיוטים 'ידיד נפש' ו'דודי ירד לגנו' – אינם ממוספרים ; הבקשות מתחילות בעמ' 1 . ב'אעירה שחר' ר' חיים שושנה מקפיד ומביא את הבקשות בראש כל 'סדרה', תופעה שאינה מקובלת בכתב-יד או בקובץ פיוטים אחר לשירת הבקשות.

חלוקה זו מלמדת , כי שירת הבקשות בשלביה הראשונים היתה בנויה כנראה מן החלק הקבלי (תיקון לאה) , משני פיוטים מאת פייטנים קבליים ('דודי ירד לגנו' ו'ידיד נפש') ומפיוטים בצורת בקשה. זו היתה מעין 'סוויטה' עצמאית , ונובה יהודית שנבנתה מרצף של קטעים בעלי אחידות מודלית , כמקובל בנובה. בשלב יותר מאוחר צורפו הטרקאן , אך זה לא שינה את המשך קיומן של חטיבות נפרדות ,המכונות 'בקשות לשבת' , לצד הצורה החדשה. גם הטרקאן האלה הם , כדברי שוטן , 'סוויטות יהודיות' שנבנו על הדגם של הנובה ושפתחו כמקובל בקטע החופשי המכונה כאן 'אסתח 'באר' , לפעמים בתוספת המונח 'ביתין'. כתוצאה משילוב זה של הטריק לרצף הקודם בעל האופי הקבלי )תיקון לאה , הפיוטים 'דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש'( , נמצאים כיום קטעי האסתח 'באר או הביתין האלה , הפותחים את הטריק , באמצע פיוטי שירת הבקשות במקום להיות בראשם . הבקשות ממשיכות להוות קבוצה נפרדת כפי שהיו בשלבים הראשונים , אך עתה נוספו הטרקאן עם האסתח'באר בראשם , אלא שתפקידו כמודיע על המודוס ניטל ממנו.

פרק שלישי מתוך המאמר

"שירי ידידות ושירת הבקשות"—אברהם אמזלג

המערכת הזאת ממשיכה להיקרא 'שירת הבקשות', אף שכיום מושרת בקשה אחת או שתיים בלבד. בשלביה הראשונים עמדה שירת הבקשות על פיוטים ששמם וצורתם 'בקשה'; עתה לאחר ההרחבה, נותר השם 'שירת הבקשות' והוא משמש את כל המערכת. מן הראוי לזכור את המשמע הדתי של שירת הבקשות, את היותה מעוגנת בקבלה. הרחבת המסגרת המצומצמת שעמדה בראשיתה, כאמור, על מספר פיוטים בצורת בקשה לא שינתה את ייעודה ולכן לא היה כל צורך בשינוי שמה. שילוב הטריק בשירת הבקשות נעשה מתוך רצון להרחיבה ולחזק את כוחה והשפעתה. האסתח'באר, שפתח תמיד את הטריק ומילא שם את התפקיד של ביסוס המודוס, שולב עתה יחד עם הפיוטים שאחריו לשירת הבקשות כחטיבה נוספת, ולמעשה אין הוא מודיע ולא כלום; עכשיו תפקידו העיקרי הוא לתת הזדמנות לפייטן להפגין את קולו ולאזן את המהירויות השונות. מבנה שירת הבקשות מורכב אפוא שכבות שכבות והוא התגבש, ככל הנראה , כתוצאה מהתפתחויות ותוספות בזמנים שונים כדי לענות על צרכים שונים. סיכומן המשוער של התפתחויות אלה הוא:

• עד להופעת 'רני ושמחי', ואולי 10- 15 שנים לפני-כן, היתה שירת הבקשות בנויה כעין נובה יהודית דתית על טהרת הפיוטים שצורת בקשה להם, וזאת כתוספת למרכיבים ליטורגיים שהיו הגורם העיקרי בה.
• שירת הבקשות בראשיתה היתה תופעה מוסיקאלית-פיוטית בעלת ממדים מצומצמים, והחלה להתרחב עד לממדיה הנוכחיים רק לאחר הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות.
• בשנת 1890, שנת הופעת 'רני ושמחי', צורפו פיוטים רבים לבקשות, אך ללא קביעת צורה ומסגרת. מתקופה זו מצויים כתבי-יד שבהם פיוטים ובקשות רשומים יחד. פיוטים או טרקאן אלה היו מעין נובה או סוויטה יהודית הבנויה על המיזאן (רבים מיאזן , אחד מפרקי הנובה). מדובר אם-כן בשתי 'נובאת' יהודיות שצורפו אחת לשנייה, זו של הבקשות וזו של הטריק.
• בשנת 1921, בצאת 'שיר ידידות' לאור, הוטל סדר בשירת הבקשות:
• נקבעו הבקשות שיש לשיר מדי שבת (בדרך-כלל , שרים בקשה אחת בלבד , אף ש'שיר ידידות' מציע שתיים).
• נקבעו הפיוטים שיש להוסיף לבקשות. בביצוע הפיוטים האלה בנפרד, נהגו בעבר ונוהגים כיום לפתוח בדרך-כלל באסתח'באר. קבוצות פיוטים או טרקאן אלה הועברו לשירת הבקשות , על קטעי האסתח'באר שלהם , ושולבו בתוכה.
• ההרחבה הושלמה על-ידי קצידות עבריות, שנכתבו במיוחד ל'שיר ידידות', בצירוף קצידות מעטות שהיו קיימות. בכך הושלם הקו המעביר את מרכז הכובד מן החלק הליטורגי של ברכות, תפילות, קריאה ב'זוהר' וכדומה לחלק השירי, הפיוטי והמוסיקאלי. כתוצאה מחיזוק היסודות הפיוטיים-מוסיקאליים, ההרכב של הצורות והסגנונות הפיוטיים והמוסיקאליים של שירת הבקשות עתה הוא הטרוגני מאוד. המבצעים בפועל של שירת הבקשות דחקו עוד יותר את החלקים הליטורגיים שבו לקרן זווית וצימצמו למינימום את חלקם של התפילות, התיקון ו'הזוהר'. כאן, כמו בנובה המקורית, השירה, הפיוט, הפייטן והמוסיקה הם עתה הגורמים העיקריים הבולטים בה. בציון הסיבה לכך יש להדגיש את ההבט החברתי של שירת הבקשות, את תפקיד הפייטן הראשי, המכונה 'מקדם' (מעין מנצח). תפקידו חורג מן ההבט הדתי וגולש לסולניות, לקול יפה, לאישיות הפייטן ולאוטוריטה המוסיקאלית שלו. תופעה זו בולטת עוד יותר כאן בארץ, כאשר הרבה תכנים של הפיוטים אינם רלבאנטיים יותר, בשל סיבות שהזמן גרמן (למשל, הצער והכאב של החיים תחת שלטונו של 'בן האמה' נחלשו) ובמקומם התחזקו יסודות חדשים, כגון קיומה של תרבות מוסיקאלית עדתית-דתית. רוב היסודות הזרים ששולבו בשירת הבקשות הם בעלי אופי סולני, וירטואוזי והפגנתי. לצד הסבר זה אין להתעלם מן המעמד הדתי , שנעשה חשוב גם בזכות עצמו, וזה עקב התפתחויות שבעקבותיהן שולבה הקצידה בשירת הבקשות. הקצידה בשירת הבקשות היא גולת הכותרת של שילוב וירטואוזיות סולנית עם נסיבות חברתיות.

הטרוגניות זו, שהיא תוצאה של אופן עריכת הקובץ, חייבה את העורכים להסביר את דרך עריכתם ולהנחות את הפייטנים בשימוש בקובץ. עורכי הקובץ, שהשתמשו במרכיבים מוסיקאליים, צורניים, פיוטיים ואחרים – הבינו את הצורך במתן הדרכה לפייטן. זו ניתנה בצורת הערות ספוראדיות, הפזורות בקובץ ובאות בדרך-כלל לא במקומות קבועים. הן מקיפות תחומים שונים וכתובות עברית, או ערבית-יהודית מגרבית או תערובת של שתי השפות. ההערות עוסקות כמעט כולן בהבטים המוסיקאליים : ענייני צורות, מודוס (המסגרת המלודית) וביצוע הפיוטים,מקום ההערות אינו קבוע: בכותרות הפיוטים, בתוכם, בסופם או קרוב לסופם . להלן יידונו צורות ומרכיבים מוסיקאליים ופיוטיים שונים של שירת הבקשות, ומפעם לפעם נלמד מהערות אלה על גישת העורכים בדבר מרכיביה השונים.

צורות ורכיבים מוסיקאליים שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחרר.

'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה.

'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 )פרקי תהלים )מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2 )התפילה (מתוך מוסף לשלוש רגלים): ( : 'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] ' ; (3 )משנה , מסכת 'תמיד', פרק א; (4 )קדיש.

אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן : (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן . (2 )הפיוט 'ידיד נפש', מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.

בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו', קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות.

 ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.

מתוך הספר " אעירה שחר "

שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי  /  ר' שלמה אבן גבירול

       שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן  /  שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן

      לִקְרַאת אֲחוֹתַָךְ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ  /  וּצְלַח כְּבֶן יִשַּׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן

      מַה לָּךְ יְפֵה-פִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה  /  וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כִּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן

      הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה  /   עִתָּהּ וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן

• הנושא: קריאה לגאולה.

שלום לבן דודי — פניה מצד המשורר, המופיע כשליחה של כנסת־ישראל, אל מלך המשיח הנקרא בנו של ה', כמ״ש (תהלים ב, ז) אמר אלי בני אתה. הצח והאדמון — ע״ש והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל־א טז, יב): הצח — הזך: כן יש ליישב גירסת הספרים. והנכון להגיה: שלום לך דודי — פניה להקב״ה הצח והאדמון — ע״ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). והכפל ״שלו□ לך מאת…״ מקובל ואף רצוי הוא בשירה (ראה רש״י — שמות טו, ו). רקח כמו רמון — שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון (ברכות נז.). אחותך — כמ״ש (שיר השירים ד, ג) פתחי לי אחותי, ל׳ איחוי וחיבור. וצלח… — במלחמתך במציקים כבן ישי… (שמואל־ב יב, כט). מה לך… — תשובת ה׳, למה תגרי רגשי אהבה לפני עתם? כלומר אין לדחוק את הקץ, אך כשתתעורר מעצמה, בבוא עתה, אחישנה מהר. כמעיל… — קול בקשתך ערב עלי בפעמוני מעילו של כהן־גדול (שמות כח, לג). העת…אחישנה — אני ה­' בעתה אחישנה (ישעיה ס, בב), זכו— אחישנה, לא זכו — בעתה (סנהדרין צח.): (הבית הזה מוכיח צדקת הגהתי לעיל). ועליך ארד… — כאן: השגחתי תתמיד עליך כטל חרמון היורד על הררי ציון(תהלים קלג, ג): טל המחיה את הדשאים סמל הוא להחיאת רוח שפלים ולב נדכאים

מפרשת וירא מתוך אעירה שחר

צורות ורכיבים מוסיקאליים

שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחר.

'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה .

'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 (פרקי תהלים)מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2)התפילה(מתוך מוסף לשלוש רגלים:  'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] '; (3 )משנה, מסכת 'תמיד', פרק א ; (4 )קדיש.

אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן: (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן. (2 )הפיוט 'ידיד נפש' , מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.

בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' , קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות

. ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.

עורכי 'שיר ידידות' ממליצים לפעמים לשיר בקשה מסוימת בין הפיוטים. יכולות להיות לכך סיבות שונות . האחת – רציפות רעיונית: הטקסט של הבקשה מתאים מאוד מבחינת תוכנו, ונראה לעורכים כי מקומו בין פיוטים אלה. יכולות להיות לכך גם סיבות מוסיקאליות-כלליות, כגון הצורך ברצף המלודי-מודלי, העשוי להיווצר באמצעות הלחן של הבקשה. שילוב בקשה בין הפיוטים גם עשוי לפתור בעיות גובה: צליל הפתיחה של פיוט כלשהו יכול להיות לעיתים גבוה מדי כתוצאה מצליל הסיום של הפיוט שקדם לו. במקרים אלה שיבצו העורכים בקשה מתאימה בין שני הפיוטים האלה. צליל הסיום של הבקשה הזאת מאפשר להתחיל את הפיוט הבא בגובה סביר.

מתוך הספר  מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו

דוד אוחיון

הקדמה

תהפוכות שונות עובר האדם במהלך חייו. יש ואירוע אחד מביא לשינוי משמעותי בחייו. אהבתי הרבה לנושאי מורשת מרוקו הינה חלק מחיי הכרה בערכה ובחשיבותה. תמיד הייתי חדור ברגשות עזים כלפי העבר שהושאר במרוקו. ידיעותיי לא חפפו תמיד את מודעותי לגבי חשיבותה של מורשת זו. ידעתי כי יש עושר רב מאחורי המשפט אשר כה השתמשתי בו ״תרבות יהודי מרוקו עשירה ומפוארת״, אך לא ידעתי עד כמה ובמה. ביולי 1995 ביקרתי עם קבוצת חברים במרוקו, ביקור שהשאיר בי רושם עז, ודומה כי מאז נתהפכו אורחות חיי. מאז שחזרתי לארץ אני שקוע בקריאה על יהדות מרוקו ועל עברה, כאילו להשלים חוסר גדול הקיים אצלי ואצל רבים מבני הדור השני החי בארץ. כך החלטתי לכתוב ולהציג פן מסויים ומיוחד של הקהילה בה אני חי, לכתוב על מנהג ״שירת הבקשות״ כפן מיוחד בפיוט של יהודי מרוקו בישראל. למנהג זה נחשפתי לראשונה בשיעוריו של ד״ר אברהם אמזלג ועל כך נתונה לו תודתי.

ד״ר אברהם אמזלג: בשנות ה־80 שימש כמרצה באוניברסיטת ״בן גוריון׳ בבאר־שבע וכיום, בשנות ה־90, הוא מנצחה של התזמורת האנדלוסית.

במשך כחמישה חודשים פירסמתי כתבות במקומון בדימונה. בין התאריכים אוקטובר 1996 ומרץ 1997, בתקופה שבה כתבתי הופתעתי מאוד, ולטובה, מגילויי האהדה והמשוב החיובי מצידם של קוראים רבים. אנשים גילו עניין, קראו בעיון וביקשו כי אמשיך לכתוב. מתברר כי פתחתי והצגתי בפניהם את עולמם הלא־ידוע: עולם של עבר עשיר ומפואר, אך, יחד עם זאת, גם בלתי ידוע, וזה לא נבע חלילה מחוסר רצון לדעת כי הרי, התרבות קיימת אצל כל עם, עדה או קהילה בכל מקום ובכל זמן.

לאחר העליות ההמוניות בשנות ה־50 וה־60 ממרוקו לישראל ־ לארץ הכיסופים ־ נתגלה הפער הגדול בין עברה של יהדות זו ־ תרבות עשירה ומכובדת לבין ההווה המציגה כקהילה ללא בסיס תרבותי, חסר תוכן ומתאפיינת בפולקלור נחות.

הערת המחבר:  העתונאי אריה גלבלום כתב בעיתון ״דבר״ ב־1948, במסגרת סדרת כתבות על העולים החדשים ממרוקו את הדברים הבאים: ״זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמותו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו הוא שיא, דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת והחמור עוד יותר ־ חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני, הם נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זה הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים״, ראה ״ימי כור ההיתוך׳ שכתב צבי צמרת. זהו הרקע השלילי כלפי עלייתה של יהדות מרוקו ־ עליה שהציונות והאהבה לארץ ספוגים בכל נימיה, בסיפורים, בפיוטים ובתפילות.

סיפורה של הקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה הוא ללא ספק אחד המרתקים והסוערים שידע העם היהודי מאז גלה מארצו. מרוקו, ארץ אקזוטית ורבת גוונים היא, מארג צבעוני ומרתק של שבטים ברבריים הרריים, שנתערבבו עם הערבים שהגיעו מהארצות הסמוכות והושפעו מן הספרדים שבצפון, ערב רב של תרבויות המרכיבות יחד פסיפס מלא ריחות, טעמים וצלילים מיוחדים במינם.

גם מקומה של הקהילה היהודית לא נפקד מתערובת מרוקנית זו. במשך מאות שנים ידעה קהילה זו לשמר את מסורתה ולשמור על האיזון העדין והנכון בין ספיגת העושר התרבותי שמסביב והשתלבות בחיי המדינה לבין שמירה קפדנית על ערכי היהדות. למרות זאת, סיפורה של הקהילה היהודית במרוקו מוכר פחות מסיפורה של כל קהילה מרכזית אחרת בתפוצות. למעלה מאלפיים שנות יישוב יהודי בארצות המג׳רב זוכות להתיחסות שולית בהשוואה למרכזים אחרים כמו: אשכנז, פולין, ספרד ועוד. הסיבה לכך נובעת מהיעדר מידע. אנשי המג׳רב ־ בניגוד לאנשי אירופה או אנשי הים התיכון ־ לא נהגו לתעד את קורותיהם באופן מסודר.

הדפוס העברי הגיע מאוחר מאוד למרוקו. בהיעדר בתי דפוס הועתקה היצירה הרוחנית־דברי הגות של חכמים ופיוטים של משוררים־בכתבי יד. גם אם זכה ספר להידפס, הרי הוא נדפס בכמות מצומצמת בשל קשיי מימון, ולא זכה לתפוצה רצינית.

יצירות חשובות רבות אבדו בגלל פגעי טבע או נאכלו ע״י עש, נחבלו ונגנזו. חיבורים אחרים הושמדו בפרעות שפרעו הערבים בשכניהם היהודים.

יש לציין, כי מלבד אבדנן של יצירות רוחניות ישנם יוצרים, ובכללם משוררים, שמרוב צניעותם לא העלו את חידושיהם ואת פיוטיהם על הכתב באופן כזה שהם יופצו לעיני כל. ⁶

לאור זאת, יוצא איפוא, כי תולדות יהודי המג׳רב מלאים ב״כתמים לבנים׳׳. כך קורה שלרבים מאיתנו חסר חומר רב על העבר של אבותיהם ועל חיים בתוך עבר, שלא היו קלים כלל וכלל.

הערת המחבר: בעוד שבצפת, בקושטא ובסלוניקי(קהילות בהן היתה פריחה של תרבות יהודית) היה דפוס עברי כבר במאה ה־16, הרי הדפוס העברי הגיע לצפון אפריקה רק במאה ה־19. כך גם ביחס לספרות ההלכה של חכמי מרוקו כמו: השו״ת של ר׳ יעקב בן צור ״משפט וצדקה ביעקב״, השו״ת של ר׳ ידידיה מונסנגו ״דבר אמת״, השו׳׳ת של ר׳ יצחק בן ואליד ״ויאמר יצחק״ ועוד קבצים דומים. גם הם אינם ידועים לרבים מפני שלא זכו להידפס אלא בכמות מצומצמת של כמה עשרות עותקים.

החיים במרוקו לא היו קלים ליהודים שישבו בארץ זו. יהודי מרוקו סבלו מנה גדושה של תלאות ויסורים של שעבוד הגלות, של פרעות ורדיפות. חוקים מפלים ומבזים היו לחם חוקם יום־יום. רחשי הלב נעו מצד לצד, בין הבכי והעצבות של יסורי הגולה ובין האמונה והתקוה לציפיות הגאולה. תקוות אלה לגאולה הממשמשת ובאה הן שהפיחו רוח ועידוד בבני הקהילה והאירו את פניהם תוך ציפיות לגואל שיגאלם מיסורי הגלות.

החיים עמדו בסימן הפסוק ״לישועתך קויתי כל היום״. במהלך כל הדורות היתה קיימת הזדהות של הפרט עם גורלו של הכלל. הפרט והכלל חד הם. קשר הדוק זה הטביע את רישומו בפיוטים אותם כתב המשורר המצוי. הפיוט היה ויהיה תמיד בבחינת נשמתה של יהדות מרוקו. פיוטי הקודש (וגם השירה העממית) כללו בתוכם את המרכיבים שהחזיקו את יהדות מרוקו במשך מאות בשנים: עיקר בעל ערך חשוב, סם מרפא לקשיים היומיים, זיק ושביב של תקוה מפני תלאות החיים, תרופה לשיכוך כאבי הגלות. היהודי המרוקני ביושבו בבית הכנסת בארוע ציבורי או אישי, שבו נשמעו הפיוטים, היה כ״מלך במסבו״. הפיוטים רוממו את נפשו והיו דרך ביטוי לרגשותיו. בשומעו את הפיוטים, וגם כאשר הוא משתתף בשירה, הוא חווה את מועקות אבותיו במרוקו, חש את צרות הקדמונים שנשאו את סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם. דרך השירה מתקיים מעין שיג ושיח עם בורא עולם.

הפיוט הינו בבחינת ״ארון ספרים״ הפתוח ליהודי המרוקני בו הוא מוצא מובאות, דמויים ועושר לשוני רב מהמקרא, מהמשנה ומהתלמוד, מן הדרוש ומן הקבלה. מאפיין זה בולט אצל המשוררים שמהם אפשר ללמוד עד כמה המסורת היהודית היתה טבועה חזק ביסודות שקיבלו משחר נערותם. מילות הפיוטים הן ביטוי ודרך התבטאות של משוררים בקהילות שסבלו בגלות. דומה כי הם, מצד אחד, ספוגים בדם של יהודים שנהרגו ונפגעו בגולת מרוקו, ומצד שני, ספוגים ברוחה של ארץ ישראל ־ ריח של כיסופים וגעגועים לארץ המובטחת.

מהפיוט של יהודי מרוקו ניתן ללמוד רבות על חייהם של היהודים במרוקו. בשל היעדר מקורות רגילים הופכת השירה למקור תיעודי חשוב. שירים ופיוטים רבים קשורים באירועים משמחים ובמאורעות עצובים וכואבים (כמו אסונות טבע, ימי בצורת, שנות רעב, מגפות ועוד). כדוגמה לכך אציין את הפיטנים ר׳ יעקב בן צור (פאס, 1753־1673) ור׳ דוד בן אהרון חסין (מקנס,1792־1722) ששיריהם מהווים מקור מידע חשוב על ההסטוריה של יהודי מרוקו. אציין כדוגמה את הקינה שחיבר ר׳ דוד חסין בעקבות המאורעות הקשים שהשרו אבל כבד על הקהילות המרוקניות בימי שלטונו של מולאי יזיד (1792־1790).

קינה זו נכתבה בתקופת הפרעות ביהודי מקנס ובהקדמה לקינה כותב ר׳ דוד חסין: ״קינה היא קוננתיה בשנה הנ״ל אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו, וקוננתי תמרור ארים על שפאים״. יהדות מרוקו, במשך מאות בשנים, לא עסקה בבנייה חומרית; תרבותה אינה תרבות של יצירה חומרית. אין לה ציוני דרך בתחום זה. החיים במלאח הצפוף והדחוס לא הקלו על תנאי מגוריהם. גאוות יהודי מרוקו, היתה אפוא על היצירה הרוחנית, שבה עסקו רבים מבניה ורבים מאבות אבותינו. המציאות היומיומית היתה אפורה וקשה. בתנאים מסויימים ואצל אחרים היה מביא הדבר, כנראה, להתפוררותה של הקהילה כולה, אך אצל יהודי מרוקו זה פעל אחרת. נוכחותם של היוצרים ענקי הרוח שחיו ושיצרו בגלות מרוקו נתנה טעם ותכלית לחייהם.

יוסף בן נאים בספרו ״מלכי רבנן״ כתב בפירוט רב על היוצרים של יהודי מרוקו ועל יצירותיהם. ממנין שעשיתי בספרו על היצירה של יהודי מרוקו מתברר, כי בין המאות ה־14 ועד לראשית המאה ה־20 חיברו יהודי מרוקו מעל ל־900 חיבורים (ספרים, קבצים ועוד) בתחום השירה, ההלכה, ההגות, הדרוש, הקבלה ועוד. יש להניח כי המספר הוא רב בהרבה יותר.

עושר תרבותי ומכובד זה נעלם לרבים מאיתנו, והיה חשוב לי לחשוף צד מפואר זה בתרבותה של קהילת יהודי מרוקו. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא פרק חשוב בתרבות מפוארת זו, פרק חשוב ובעל ערך מוסף, אך לא פרק יחיד.

תקותי כי בקריאה של ספר זה ייפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בכללו להכיר קהילה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רבנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ .

ראה:מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הקדמת המחבר 14-11

פרק ראשון

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

      מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:       אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

הפתיחה:

א) ברכות השחר

אמירת ״תיקון לאה״ (תיקון חצות).

מזמורי תהלים.

קטע תפילה ״מלך רחמן…״

קטע מהמשנה ״בשלושה מקומות…״

ב) הפיוט ״דודי ירד לגנו״

פיוט על השבת סדרת פיוטים

דברי תורה

 קצידה

לאחר שהבהרתי בקצרה את מהלכו של הערב, יובא להלן תיאור של הנוכחים בבית הכנסת. מהו תפקידם במהלך קיומו של מנהג ״שירת הבקשות״ של המרכיבים השונים המשתתפים בו?

אזכיר כי במהלך הערב נוכחים המשתתפים המרכיבים הבאים: הפיטן הראשי, הפיטנים המשניים, חובבי השירה (חבורת הבקשות) והקהל היושב בבית־הכנסת.

התיאור הבא יציג את התוכן של כל אחד מהמוזכרים לעיל:

הפיטן הראשי ־ ״אל מקדם אל כביר״: לנוכחות הפיטן הראשי במעמד הבקשות יש חשיבות רבה:

1. הוא מעלה את רמת הביצוע של הפיוטים לדרגה גבוהה.
2. הוא יודע ובקי היטב בלחנים השונים של הפיוטים.
3. יודע לרתק אליו את קהל המאזינים בהפגינו שלל גוונים בלחני הפיוטים.

הפיטן הראשי פותח את מעמד הבקשות ביושבו בראש השולחן המרכזי שבבית־הכנסת, פותח בפיוט ״דודי ירד לגנו״, שר את קטעי הסולו החשובים ומנחה את שאר המשתתפים. עפ״י יכולתו ורצונו הוא משנה את הלחנים, קובע את התור לחפצים לשיר ומפעיל את הציבור לקטעים מקהלתיים.

התכונות הנדרשות ממנו: בעל קול מתאים, בקי היטב במוסיקה המרכיבה את ״שירת הבקשות״, מקיים מצוות ומקובל על הקהל.

הפיטנים המשניים: יושבים בשולחן הראשי בסמוך לפיטן הראשי, בדרגה נמוכה ממנו כי הרי הם לומדים ממנו את אמנות הפיוט והם הוסמכו לפיטנות על ידו. הם מתמצאים ובקיאים, עקב לימוד זה, בפיוטי ״שירת הבקשות״. הפיטנים המשניים השרים מספר קטעי סולו צריכים לשלוט בלחנים השונים כמו ב״דודי ירד לגנו״ המחליף מספר לחנים בערב (הפיוט ארוך והוא בן 27 בתים).

חובבי השירה / חבורת הבקשות: זוהי חבורה הנפגשת בערבים ללימוד הפיוטים מהפיטן הראשי, פעילים במהלך הערב ומשמשים מעין מקהלת עזר. החבורה מלווה את הפיוטים בקטעים קצרים מהשירים ויושבים מסביב לשולחן הראשי.

הקהל: משתתף בקטעי המקהלה, ונהנה באופן סביל מהשירה.

ראה:מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 17-15

פרק שני

המקהלה ב״שירת הבקשות״

את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה.

המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים פרקי מוסיקה מיוחדים המתאימים לאירועים שונים (בתפילה, באירועים ציבוריים ובשמחות פרטיות), בראש המקהלה עומד סולן, ואיתו עוזרים וקהל רב, הממלאים את תפקידם כחלק מהמקהלה.

בדיקה מקרוב של המקהלה ב״שירת הבקשות״ תגלה כי מדובר במקהלה הפועלת באופן שונה.

מהן הדמויות הפועלות במקהלת ״שירת הבקשות״ ?

א. הפיטן הראשי ־ ״אל מקדם אל כביר״ : מעמדו ויוקרתו של מנהג ״שירת הבקשות״ נקבע במידה רבה ע״י הפיטן הראשי. ככל שהוא בעל שם וידוע באיכות שירתו, כך ההתכנסויות של הקבוצה זוכות לשם ולתפוצה ברחבי העיר.

מהן התכונות הנדרשות מהפיטן הראשי והמזכות אותו בתואר ״אל מקדם אל כביר״?

1. חשוב שיהיה בעל שם בעיר ומחוצה לה. בדרך כלל נהנים ממעמד זה פיטנים מבוגרים, שחלקם היו תלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו. פיטנים אלה קיבלו הכשרה יסודית ומסודרת בקזבלנקה, הם חסו בצילו של ר׳ דוד בוזגלו וינקו ממנו את תורת הפיוט. רקע זה נותן לפיטן אשראי רב, וכך הוא זוכה למנת יתר של הערכה ואהדה.
2. בקי ויודע היטב את לחני הפיוטים. החינוך הבסיסי והשיטתי שקיבל מר׳ דוד מקנה לפיטן המוביל ידע ובקיאות רבים בלחני הפיוטים והתמצאות טובה ב־11 הנובאת האנדלוסיות.
3. חשוב שהפיטן הראשי יהיה בעל קול מרשים. הוא עשוי למשוך אחריו את כל הנוכחים, אם רמת הביצוע שלו תהיה גבוהה, והדבר יבוא לידי ביטוי גם אצל האחרים.

לאור זאת יש להניח, כי מעמדו של הפיטן הראשי בערבי ״שירת הבקשות״ הוא חזק ומבוסס היטב. מעמד זה מאפשר לו לשלוט במעמד, להנהיג ולהוביל אותו.

הערות המחבר:  אני מציג כאן צדדים שונים של המקהלה באופרה הבראשיתית ושל מקהלת ״כורוס״ היוונית העתיקה.

פרק זה מבוסס בין השאר גם על מידע שליקטתי מחבורת הבקשות בדימונה בשנים 1999־1996.

כך אנו מוצאים את יהודה ללוש בדימונה, ועיש כהן בירושלים וניסים שושן בקרית שמונה עומדים בראש החבורות בעריהם ונהנים מאהדה רבה בעירם ומחוצה לה. ע"כ

אין חבורת הבקשות פותחת את הערב ללא נוכחותו של הפיטן הראשי. היא תמתין לו עד שיגיע. הוא אינו מבין הבאים הראשונים שיגיעו לבית־הכנסת. הוא ימתין עד שהציבור יגיע ורק אז הוא ייכנס. עד לכניסתו החבורה תקרא את הקטעים השייכים ל״תיקון לאה״. עם כניסתו, הפיטן יפתח בפיוט ״דודי ירד לגנו״ שהוא הפיוט הראשון בפתיחה לבקשות. עצם ציון עובדה זו מעניקה מקום של כבוד ל״מקדם״, והחל מרגע זה יפגין ״המקדם״ את יכולתו הקולית בשירת היחיד ואת יכולתו כמוביל מקהלה של כל הנוכחים בבית־הכנסת.

הוא זה שמחליט על החלפת הלחן בפיוט ״דודי ירד לגנו״, פיוט ארוך בן 27 בתים. כדי לגוון, הפיטן הראשי יחליף את הלחן של הפיוט פעמיים שלוש. רק בסמכותו אפשר לעבור ללחן אחר. כישוריו של הפיטן הראשי כמנצח וכמוביל של המקהלה יבואו לידי ביטוי בערב: הוא בוחר את הפיוטים מתוך הסדרה השבועית אותם הוא ישיר. על חלק מהפיוטים הוא ידלג כדי לא להטריח את הציבור. הפיטן ישתמש בלחנים של הנובה המצויינת בתחילת הפרשה ולא ישתמש בלחנים אחרים גם אם הם מוכרים לשאר הנוכחים. הוא יפנה לשאר הפיטנים שבחבורה ויתן להם את הרשות ליטול חלק בפיוטי הערב. השתתפות שאר הפיטנים מאפשרת לו הפוגה ומנוחה בין פיוט לפיוט. לעתים, בפרשיות מסוימות שהן פרשיות קשות לביצוע, יבחר ה״מקדם״ פרשה אחרת קלה יותר. דרך זו מקלה עליו את ניהול הערב. בחבורות מסוימות יקבע הפיטן הראשי, דרך שליחו או עוזרו, את מקום ישיבתם של הפיטנים מסביב לשולחן המרכזי.

הערות המחבר: כך אפשר למצוא פיוטים, כמו ״יוצר מידו עושר וריש״ מפרשת ״לך־לך״ או ״יום יבשה נהפכו מצולים״ מפרשת ״בשלח״ המושרים בלחנים אנדלוסיים ולא בלחנים העממים המוכרים לקהל הרחב. בכך נכחתי אצל יהודה ללוש, הפיטן בדימונה שנוהג כדוגמה בקביעות לדלג מעל פרשת ״תרומה״ הקשה לביצוע בגין המקאם ערק־עג׳ם הקשה לבצוע, וכן בהיותה פרשה הדורשת עזרה מפיטנים נוספים. בהיעדר פיטנים בעלי יכולת, הוא יבחר בפרשת ״תולדות״, שלחניה מרתקים את הנוכחים במעמד הבקשות.

המידענים, פיטנים מדימונה, בעלי ותק במנהג הבקשות מסרו לי, כי במרוקו סמכותו ומעמדו של ר׳ דוד היו כה בולטים, שהוא הרשה לעצמו לקבוע את מקום מושבם של הפיטנים מסביבו. לר׳ דוד היתה נוכחות חזקה: הנהיג את הבקשות ביד רמה והטיל משמעת חזקה על הנוכחים. במעמדים שבהם נכחתי בדימונה, הישיבה מסביב לשולחן המרכזי אינה תלויה בכישוריו הקוליים של הפיטן. למעשה כל אחד יכול לשבת מסביב לשולחן. ע"כ

רואים אפוא כי הרבה תלוי בפיטן הראשי. החבורה של ערב הבקשות תלויה בו, ומנהיגותו עליהם נובעת מסך כל הנתונים החיוביים שלו. אין ערעור על מנהיגותו ועל מעמדו, ומשום כך מתקבלות פסיקותיו ללא כל ויכוח, שהרי הוא נחשב בעיניהם לבר־סמכא.

ב. הפיטנים המשניים: בדרך כלל מדובר בשלושה עד ארבעה פיטנים המוכרים בעירם כבולטים בתחומם. קבוצה מצומצמת זו נהנית מיוקרה רבה בקרב מתפללי בתי־הכנסת. הם מוזמנים לאירועים שונים, כגון: חתונות, טקסי בר מצווה ושמחות שונות. באירועים אלה הם מביאים לידי ביטוי את יכולתם. לעולם אינם מגיעים ליכולת הביצוע הקולית או לפרסום, שלהם זוכה הפיטן הראשי.

במעמד הבקשות הם יושבים מימינו ומשמאלו של ה״מקדם״, ישיבה זו מציינת את המעמד שממנו הם נהנים ואת החסות שפורס עליהם ה״מקדם״. יש ביניהם יחסי תלות, הם מכירים ביכולתו, והוא מודע ליכולת שלהם לעזור לו להחזיק את הערב ולנהל אותו בהצלחה.

אין עוררין על יכולתם. הם בקיאים בפיוטים ומכירים היטב את לחני הנובאת השונות, שהרי הם הוסמכו לפיטנות על ידי הפיטן הראשי. במהלך המעמד בבית־הכנסת הם שרים מספר קטעי סולו. תחילה־בתים מתוך הפיוט ״דודי ירד לגנו״ ובהמשך שרים גם פיוטים אחרים, אך תמיד זה יהיה ברשותו ועפ״י קריאתו של הפיטן הראשי. לכל אורך הערב אין הם יכולים לקחת יוזמה ולהחליט לבחור בפיוט או בלחן עפ״י רצונם והבנתם, פרט לפיוט ״דודי ירד לגנו״.

יש לציין דבר נוסף וחשוב. אם יזייף אחד הפיטנים המשניים העוזרים לפיטן הראשי או יפגין שימוש לא נכון בקולו, הוא יזכה מיד להערה או לנזיפה (חברתית) מהפיטן הראשי, דבר שלא יעורר כל התנגדות מצידו או הבעת פליאה מצד שאר הנוכחים. הערותיו של ״המקדם״ מקובלות הן ואינן חורגות מהנימוס המקובל. עניין זה מבליט את מעמדו הנישא מעל לפיטנים העוזרים.למרות זאת, ייתכן מצב, ובו ירגיש אחד העוזרים את עצמו בשל ומוכן, יפרוש ממעמד הבקשות שבו הוא משתתף בקביעות, ויקים לו קבוצה נפרדת. זוהי מעין הצהרת עצמאות מהפיטן "המקדם". כך תיפגע יוקרתו של הפיטן ״המקדם" לבלעדיות ביישוב. אבל עד אז נוצרים בינו ולבין העוזרים יחסי תלות: מצד אחד הם מכירים ביכולתו ובבקיאותו ולומדים ממנו. הם נותנים לו את הסמכות לנהל את הבקשות כרצונו כי הוא המוביל. מצד שני, הוא צריך את עזרתם במהלך הערב.

חבורת הבקשות: זוהי קבוצה המונה בין 10 ל־15 פיטנים זוטרים, "מולועין", וידועים באהבתם לפיוט. הם נמצאים באירועים שבהם נשמע הפיוט. הם מסתפקים בישיבה מסביב לשולחן המרכזי. אם ישירו קטעי סולו, יהיו אלה רק בתים בודדים לכל אחד מהחבורה מהפיוט הארוך ״דודי ירד לגנו״, או מפיוטים אחרים. בינתיים, הם משפרים את יכולתם האישית. חבורת הבקשות, יחד עם הפיטן הראשי ועוזריו, נפגשים במהלך השבוע לחזרות בבית פרטי או בבית־הכנסת, שם, בחזרות, מחלק הפיטן הראשי את קטעי הסולו לעוזריו הפיטנים. חברי הקבוצה לומדים וסופגים ממה שאפשר ועד כמה שאפשר. בינתיים, עד שישפרו את יכולתם, הם יידחפו ויעשו מאמץ מיוחד כדי לשבת מסביב לשולחן המרכזי וליהנות מקרוב מיכולתו של אמן הפיוט,הלוא הוא "אל מקדם אל כביר".

הקהל: המדובר במספר עשרות משתתפים. הם נוכחים במעמד כי הם נהנים מהשירה; השתתפותם הפעילה קיימת רק כאשר מתקיים "דו שיח״ מוסיקלי בין הסולן הפיטן הראשי למקהלה שהיא הקהל היושב בבית־הכנסת. תפקיד הקהל כחלק מהמקהלה הגדולה שבבית־הכנסת הוא לבצע קטעים הממלאים תפקיד של מענה ותשובה מוסיקלית לסולן.

[1] במעקב שלי במשך שלשת השנים 1999־1996 אחרי חבורת הבקשות בדימונה מניתי כ־65־60 משתתפים שאינם נוטלים חלק בשום קטעי סולו, והם שייכים ל״קהל״. יש להניח כי בערים גדולות המספר הוא רב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 21-18

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת.

התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535

 העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי.

יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

בצפת נפתחו אפשרויות פרנסה לרבים, דבר שהפך אותה בעיני יהודים רבים מקום שנוח להתיישב בו. לצפת נמשכים בין היתר רבים ממגורשי ספרד ובהם גם אנוסים לשעבר. הפריחה הכלכלית מביאה בעקבותיה גם לפריחה בחיי הדת.

צפת היתה קרובה לערי נמל כמו עכו וצידון, סמוכים לה מקורות מים רבים והתפתחו בה תעשיות הבדים והצמר.

היא הפכה למרכז היהודי הדתי הבולט ביותר בארץ ישראל של אמצע המאה ה־16. בצפת נפתחו מוסדות תורה ־ ישיבות ובתי־כנסת, בתי־מדרש וכוללים; חיי הרוח פרחו. נוכחותם הבולטת של מגורשי ספרד ואנוסים לשעבר הבליטה את הרעיון בדבר הגאולה הקרובה. הללו האמינו כי הסבל שעבר עליהם בספרד, כולל הגירוש, הוא סימן כי אלו הם חבלי המשיח. כך נתעוררה שאלת הגאולה בכל חריפות משמעותה.

הפגיעה המתמשכת ביהודים שבספרד ופורטוגל ־ חוקים וגזירות נגדם, תנאי מחיה מגבילים עד לגירוש הסופי ב־30 במרץ 1492 ע״י פרדיננד ואיזבלה. 150 אלף יהודים גורשו מספרד.

אמונה זו בביאת המשיח ליכדה אותם והפכה אותם לקבוצה שהצליחה לשכנע אחרים, שנתפסו אף הם לרעיון הגאולה, כי אכן קרובים ימי המשיח. כך הלך רעיון משיחי זה והתסיס את הקהילה. בצפת, התחילה לאחר זמן לבלוט דמותו של ר׳ יצחק בן ר׳ שלמה לוריא אשכנזי (1572־1534) מבין קבוצת המאמינים. הלה, נולד בירושלים והתחנך במצרים, ושם נחשף לתורת הנסתר. בגיל 36 חזר לארץ־ישראל וקבע את מושבו בצפת. בעיר זו הוא התחבר למקובלי צפת, ושם הגה את תורת הקבלה שנקראה מאוחר יותר על שמו ״הקבלה הלוריאנית״.

      יצחק לוריא למד תורה במצרים אצל ר׳ דוד בן זמרה (הרדב״ז), שהיה רבה של מצרים, והוא כנראה חשף אותו לתורת הנסתר. בתקופת שהייתו במצרים, בהיותו בגיל שמונה ועד שלושים ושש, התעמק בתורת הנסתר, שינה את התנהגותו, התבודד והתרחק מאנשים. היה תלמידו של ר׳ משה קורדובירו.

ר׳ משה קורדוברו(1570־1522) מקובל שנולד בצפת, התחבר לאר׳׳י הקדוש ונוצרה השפעה הדדית פוריה ביניהם. עסק רבות בפרשנות קבלית לספרי התנ׳׳ך ול״זוהר״ ובתקוני מוסר וכללי התנהגות יסודיים בין אדם לחברו שמטרתם לקרב את הגאולה. כתב את הספרים ״פרדס רימונים״ ו׳׳תומר דבורה״.

      סביב ר׳ יצחק לוריא נוצרה חבורת תלמידים נאמנים שהלכה אחריו לכל מקום: השתטחו על קברות צדיקים, אימצו את דבריו ואת מעשיו שהתבססו על ה״זוהר״. סימוכין לכל דבריהם ולכל מעשיהם בעתיד היו דברי רבם כי ״כל תרי״ג מצוות צריך שיקיימן אדם במעשה ובדיבור ובמחשבה״.

תורת הקבלה שהגה האר״י הקדוש (הר׳ האלוקי ר׳ יצחק או אשכנזי ר׳ יצחק) התבססה על ה״זוהר״, שהוא הספר הקלאסי של הקבלה. הזוהר עצמו מיוחס לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי(מאה שנייה אחה״ס), אך לפי המחקר הוא נתחבר בחלקו כנראה ע״י ר׳ משה די־ליאון בספרד (בסוף המאה ה־ 13).

      הזוהר הוא הספר הקלאסי של הקבלה ודן בהרחבה על כל הרעיונות הקבליים: תורת האלוקות, בריאת האדם, הטוב והרע, תורה ומצוות, שבת ומועד ועוד. הוא בנוי משלושה חלקים: חלק א׳ ־ פירוש על ספר בראשית (מדרש על דרך הסוד על פרשיות התורה), חלק ב׳ ־ פירוש על ספר שמות וחלק ג׳ ־ פירוש לספרי ויקרא במדבר ודברים. לזוהר יש אופי פרשני ־ דרשני,הוא אינו מסודר עפ״י הנושאים שבתורת הקבלה. הפירושים מבוארים על דרך הסוד. בפירושיו הצליח בעל ה״זוהר״ לשלב דברים מהמקרא ומהמשנה, מהאגדה ומהתפילה וממקורות נוספים, וכך הוא שוזר את כולם יחד ונותן להם מרוח הקבלה. הפירושים אינם מסודרים שיטתית, ויש בהם רעיונות שונים הקופצים מענין לענין ללא כל סדר. פרטים רבים על הזוהר ראה ב״משנת הזוהר״ לישעיה תשבי, חלק א׳, בהקדמה עמ׳ 44־17.

      קיימים חילוקי דעות ביחס לכתיבתו של ה״זוהר׳׳. אמנם מיחסת המסורת את כתיבתו לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי אך המחקר רואה את הדברים אחרת. המחקר מתבסס על מספר עדויות ביניהן התעודה המיוחסת לר׳ יצחק מעכו, מתוכה עולות עדויות שונות, ואחת מהן מציינת את דברי אשתו, כי ה״זוהר״ נכתב ע״י בעלה ר׳ משה די־ליאון ״מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב״, ובעלה יחסו לרשב״י כדי ש״ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב״י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים״.

תעודה זו, והדעות השונות על מידת מהימנותה, מופיעה בספרו של ישעיה תשבי ׳׳משנת הזוהר״ בע׳׳מ 38־28. כנגד גישת המחקר, מוצגת בזו גם דעת המסורת הרואה ברשב״י מחברו המלא והיחיד של ה״זוהר״. הרב ר׳ יהודה הלוי ב׳׳ספר ההקדמות״ דוחה את דעת המחקר בנידון. להלן חלק מדבריו בע״מ פ״ח־פ״ט : ״…אם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר״מ די ליאון ז״ל, וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש ר״מ די לאון ז״ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב״י בכללם, אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ״ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד התנאים, ומרת׳׳ש אם הייתי מוצא שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהש״ית עצמו אז היתה שוכנת דעתי לגמרי… כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב״י הקדוש״. משתמע מדבריו כי הכותב את הזוהר יכול להיות רק אדם ממעלת קדושים כתנא או כנביא.

הקבלה עפ״י האר״י הקדוש היא שפה המדברת על פנימיות העולם, והיא כוללת מספר רעיונות מרכזיים וביניהם ניתן למנות את תורת הצמצום, השבירה והתיקון. בתמציתיות אפשר להסביר את הרעיונות דלעיל באופן הבא: הקבלה מדברת על אורות וכלים. הכלים נועדו לקבלת האור, אין השגה של האור בלי הכלי.

הצמצום מתרחש, כאשר הכלי אינו יכול להשיג את האור בדרכו הקודמת. השבירה מתרחשת, כאשר אורות גדולים מדי באים לכלים קטנים מדי, ואז הכלי אינו יכול לסבול את האור והוא נשבר. האור זהו השפע האלוקי, הכלי זוהי הבריאה(דומם, צומח, חי ומדבר) שאמורה לקבל את השפע האלוקי. במשמעות השבירה יש משום ביטול הכלי מתפקידו, לאחר השבירה מתבצע התיקון־ הכנת כלים חדשים שיתאימו לקבל את השפע האלוקי במלואו.

מושגים אלה – הצמצום, השבירה והתיקון – מתרחשים בכל עת ותמיד אצל כל אדם. התיקון יושלם, כאשר הניצוצות מן האור האלוקי יגאלו וישובו אל מקור מחצבתן.

רעיונות אלה הועברו לחיי היומיום בצפת של אמצע המאה ה-16 והשפיעו על אורח חייהם של אנשי צפת.

המקובלים ראו את האלוקות כאור רוחני ואינסופי. לדעתם, תכלית האדם להשתדל להתעלות למדרגה הגבוהה, כדי להתקרב למקור האלוקי ולגאול את המין האנושי מן השפלות שבו הוא נמצא.

המקובלים האמינו, שביכולתם להשפיע על מה שקורה לעם ישראל בעולם ועל העולם כולו באמצעות קיום מצוות ואורח חיים מיוחד. כדי לזרז את בוא המשיח הם הקפידו על קיום המצוות ונזהרו מלחטוא. הם למדו תורה בקביעות ובדבקות, התפללו באדיקות, החמירו בקיום מצוות, ערכו קבלת שבת בחיק הטבע, יצאו למסעות סגופים בהרים המושלגים של צפת, השתטחו על קברות צדיקים, צמו לעיתים תכופות וערכו תיקונים – קריאת פרקי תהלים ומשניות – בחצות הליל. המקובלים האמינו כי צורת חיים שלמה זו תשמש דוגמא לאחרים. הם ילמדו ממנה כיצד יש לנהל חיים כאלה. צורת חיים זו תזרז בודאי את הגאולה.

      היו עורכים גם תיקון ליל שבועות ־ לימוד במשך כל הלילה, כשהם לבושים בגדים לבנים, נוהג זה התפשט אחר כך בכל העולם היהודי והוא מתקיים עד ימינו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 25-22

On Motsae Shabbat November 13th 2010, the Sephardic Moroccan Community of Toronto Canada got together at Magen David Congregation for its 2nd Annual Bakashot event. Over 100 people gathered to hear the mesmerizing bakashot of Parashat Vayera.

מנהג התיקון

מנהג ה״תיקון שאימצו להם יהודי צפת נקרא גם ״תיקון חצות״, ומקורו בתלמוד. בתקופה זו חוברו קינות רבות על החורבן.

על־פי התלמוד, הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו קם בלילה, שואג כארי, בוכה ומצטער צער רב על החורבן:

"אמר רבי יצחק בר שמואל משמי"ה דרב: ג'משמרות הוי הלילה ועל כל משמר או משמר יושב הקב"ה ושואג ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים בין האומות"

ואם הקב״ה כך, לא כל שכן אדם מהשורה, גם הוא חייב לבכות על החורבן ועל הגלות. הם פיתחו את הרעיון שיש לחקות את הבורא, לקום באמצע הלילה ולבכות על גלות השכינה:

הערת המחבר: מתוך ספר שבחי האר״י השלם שחובר ע״י הרב אלקנה כפיר ת״א, תשמ״ב ע״מ צ״ב ־ צ״ג. אליהו מויאל בספרו ״התנועה השבתאית במרוקו״ כותב עליו כי הוא עלה ממרוקו לצפת. היה מקובל ידוע, פירסם את ספרו ״גלי רזיא״ והיה מקורב לאר״י. מספרים עליו שהיה מתנהג בחסידות, מתענה ומסתגף.

"ורבי אברהם לוי נהג בכל חצות לילה לקום ולסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל ת"ח(תלמיד חכם) היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה והיו קמים כולם השעה אחת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והיו אומרים התיקון חצות ואחר כך היו לומדים איש איש כפי השגתו, יש מהם עוסקים בחבורות בזוהר וקבלה ויש בתלמוד ומשניות ויש בתורה נביאים וכתובים ואח"כ היו אומרים מזמורי תהילים ופזמונים ובקשות עד אור היום והיו מעוררים את הרחמים"

מכאן למדים כי המקובלים בצפת נהגו לקום בחצות הלילה כדי לערוך לימוד תיקון ואף שירה של תחינות ובקשות מהקב״ה לגאולה קרובה. כל אחד ביקש את רחמי שמים בדרכו שלו, שהרי זוהי שעת רצון לפני הקב״ה וידיו פשוטות לקבל תחינות בניו המתפללים.

האר״י הקדוש חי בצפת תקופה קצרה מאוד, כשנתיים, ומת ב־ 1572 בהיותו בן 38 שנה בלבד. הוא השאיר אחריו קבוצת תלמידים שהמשיכה בדרכו. מבין תלמידיו ניתן למנות את ר׳ יוסף אבן טבול המכונה ״יוסף המוגרבי״, ר׳ אליעזר אזכרי, ר׳ חיים ויטאל, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ סולימן אוחנה ועוד.

הערת המחבר: ר׳ אליעזר אזכרי כתב את הפיוט הידוע ״ידיד נפש״ ואת ספרו ״ספר חרדים״.

ר׳ חיים ויטאל (1543 ־ ?) נולד בצפת למשפחה מאיטליה, עסק רבות בקבלה ובהתעוררות לתשובה כדרך לגאולה. רשם את תולדות חייו ואת תורתו של האר״י. היה תלמידו המובהק והבולט של האר״י.

ר׳ מסעוד אזולאי ידוע גם בשם ר׳ מסעוד המערבי(המוגרבי), מקובל שהוסמך על ידי ר׳ יוסף קארו (בעל ״שולחן ערוך׳׳).

ר׳ סולימן אוחנה המערבי נולד בפאס, עלה לצפת ונחשב לאחד מגדולי המקובלים. אף הוא הוסמך על ידי ר׳ יוסף קארו. היה סופר סת״ם. ע"כ

ר׳ חיים ויטאל, הוא זה שדחף ויזם את הקמתם של חבורות משכימים שאימצו להם מנהגים כמו ״תיקון חצות״, ״שירת תהילים״ או ״שירת בקשות״. הם קראו לעצמם שמות הקשורים לפעילותם כמו: ״שומרים לבוקר״, ״מעירי שחר״, ״חדשים לבקרים״, ״חבורת בקשות״ וכדומה. החבורות שעסקו באופן מיוחד באמירת שירות ותשבחות לא התקשו למצוא פיוטים שישמשו אותם בעת פעילותם.

מרכז המקובלים בצפת הקדיש מקום חשוב לשירה ותרם לשגשוגו של הפיוט. הפיוטים שנכתבו ע״י המשוררים מתקופת ״תור הזהב״ בספרד והופיעו בדרך כלל בסדורי התפילה של מנהג ספרד היוו בסיס לסדרת הפיוטים, שבהם השתמשו מקובלי צפת. היו גם פיוטים רבים שחוברו בצפת עצמה ע״י משוררים ומקובלים מתקופה זו. מבין היצירות ניתן למנות את ספר הפיוטים ״זמירות ישראל״ של המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה שחי תקופה מסוימת בצפת.

בתקופה זו בלטו מספר פיוטים שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של הפיוט העברי עד לימינו: ״לכה דודי״ של ר׳ שלמה אלקבץ, ״ידיד נפש״ של ר׳ אלעזר אזכרי, ״אזמר בשבחין״ של האר״י הקדוש, ״דודי ירד לגנו״ של ר׳ חיים כהן ועוד. הפיוטים שחוברו בצפת של המאה ה־16 רוויים רמזים מהזוהר, וחלקם כתובים בארמית כמו ״אזמר בשבחין״.

״חצות לילה אקום להודות לך׳

חבורות הבקשות שהוקמו בצפת השכימו קום כבר מחצות הלילה. חבורות אלו התבססו על הפסוק מתהלים קי״ט ס־יב: חצות לילה אקום להודות לך״. על פסוק זה אומר רב אשי: ״עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות״ (ברכות ג׳, ע״ב). על־פי הקבלה, בחצות הלילה, משתעשע הקב״ה עם הצדיקים. העצים מזמרים לפני הצדיקים ואומרים:

"דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי"

הערת המחבר: הפסוקים באיוב ל׳, ח׳ ובאיכה ב׳, י״ט מחזקים אף הם את הפסוק מתהלים ״חצות לילה אקום להודות לך״. על הפסוק ״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״ אומר המדרש: ״אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, ״אעירה שחר״ ־ שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר״(ברכות ג׳ ורש״י על ברכות ד׳). ע"כ

יוצא מכאן, כי גדולה מעלתם של אנשים הקמים אף הם בחצות הלילה כדי לעסוק בתורה בדיוק באותה שעה שבה משתעשע הקב״ה עם הצדיקים. על כך נאמר: ״הקב״ה מעדיף קול זה על כל השירות והתשבחות הנאמרות למעלה״, כשמתחילה הרוח הצפונית לנשב בחצות הלילה כל צבא השמים וכל הרקיעים וכל המלאכים מזדעזעים ופוצחים אף הם בשירה עד שהקב״ה נכנס עם הצדיקים לגן עדן, משם יוצא קול בכי הקורא לקונן ולבכות על חורבן בית המקדש. בבכי זה משתתף גם הקב״ה.

למדים ממנהג זה של המקובלים, כי לשירה בחצות הלילה יש כח רב להשפיע ולסייע בקירובה של הגאולה. יוצא איפוא כי בעזרת ה״תיקון׳ שעשו המקובלים ובעזרת ״שירת הבקשות״, תחזור לכנה השלמות שבבריאה שנתקלקלה עם חטא האדם הקדמון, וכך ייפגמו מקומם ומעמדם של כוחות השחור והרוע בעולם.

בהשפעת קבלת האר״י חוברו בצפת שני ״תיקוני חצות״:

״תיקון רחל״ ־ זהו הבכי על החורבן ועל גלות השכינה. תיקון זה מתקיים בימים בהם יש ״תחנון״ כמו בימי החול הרגילים.

״תיקון לאה״ ־ זהו תיקון הגאולה והנחמה. בימים בהם אין אומרים ״תחנון״ כמו בשבתות ובחגים.

האווירה המשיחית שהיתה ספוגה באופן מודגש בחיי הרוח של צפת טיפחה מנהג זה של השכמה בלילות החול, בשבתות ובחגים. יש הרואים בטיפוח מנהג זה ע״י המימסד הדתי בצפת רצון להתמודד כנגד תופעה חילונית, שהיתה בצפת ובשאר ערי הארץ, לבלות בבתי קפה ובבתי שעשועים של החברה הנוכרית.

היה צורך, אם כך, להילחם בתופעות חילוניות לבל יפגעו בחברה הדתית האדוקה החיה בצפת. מסורת שירה זו, שהתפתחה בצפת, נובעת אם כך מן הרצון ליצור מסגרת חברתית־רוחנית חדשה המנותקת ממסגרת התפילה הממוסדת ולנסות להתמודד כנגד הניצנים החילוניים שקמו בצפת. מסגרת חדשה זו ניסתה לקרב את האדם הדתי לאל במציאת דרכי ביטוי חדשים במערכת היחסים של האדם והעם עם האל, בהשפעת הקבלה ובהשפעת הסגנון החדש שלה, שכלל יחסים ארוטיים בין העם לאלוקי. נפתחו המסגרות החדשות: ״תיקון חצות״, סעודות שבת ומועדים ועל בסיס זה נוצר המנהג של ״שירת הבקשות״. במסגרת החדשה של ״שירת הבקשות״, הושרו הפיוטים תוך כדי הבעת רגשותיו של כל אדם ואדם בערגה ובכיסופים רבים לגאולה.

הלחנים לפיוטים נלקחו מלכתחילה מלחניהם של עמים זרים: נעימות ערביות ותורכיות. על השימוש בלחנים זרים אלה ועל ההיתר להשתמש בהם נאמר ע״י יצחק בן חיים הכהן, ממגורשי ספרד שהגיעו לאיטליה, בחיבורו ״עץ חיים״: ״הכוונה לעורר שכל האדם ולהביט לעבוד בוראו כי באמצעותם יזמרו זמוריהם ושיריהם בהדרגה ובהשכל לא על דרך מקרה וההזדמן״. קיימת היתה התנגדות רבה מצד המימסד הדתי. ויכוחים סביב השימוש בלחנים זרים, היה דבר נפוץ בימים ההם.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 29-26

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע למרוקו

המנהג של יהודי צפת להשכים בחצות הלילה ולשיר לפני הקב״ה הפך לדבר שבשגרה בצפת במחצית השניה של המאה ה־16. מנהג זה לא היה נחלתה של צפת בלבד. לאחר עשרות שנים התפשט המנהג הזה, אם כי בשנויים מסויימים, גם במרוקו הרחוקה. המנהג מתגלגל מאות קילומטרים ומגיע לקהילות יהודיות אחרות שמחוץ לארץ ישראל. בין השאר הוא מגיע גם למג׳רב ־ למרוקו,שם הוא הפך להיות מנהג בולט אצל יהודי מרוקו.

הערת המחבר:  מנהג ״שירת הבקשות״ קיים גם בחלב שבסוריה. המנהג מגיע לעיר חלב שבצפון סוריה שנקראה בפי היהודים ״ארם צובא״. בתחילת המאה ה־16 הגיעו אליה מגורשי ספרד דבר שהפך את חלב לעיר של תורה ומסחר כאחד. במשך השנים, בהשפעת בקוריהם של השדר״ים מא״י, נוצרו בחלב חבורות של קוראי תהילים ששרו את פיוטי הבקשות, על כך מספר הנוסע בנימין השני שביקר בחלב ב־1859 ״בליל השבת מזמרים כל בני העדה שירים נעימים…רוב השירים והתפילות חוברו על ידי המשורר הגדול ר׳ ישראל נג׳ארה:..״. בהמשך הוא מתאר את התפעלותו משירה מסולסלת ומלאת ערגה לארץ ישראל.

הלחנים של הפיוטים היו מתורכיה, ממצרים ומארצות ים תיכוניות. בקהל המאזינים השתתפו נשים וילדים. יהודי חלב נעזרו בספר הפיוטים של ר׳ ישראל נג׳ארה ״זמירות ישראל״ ו״מקרא קודש״ של המקובל החלבי בן המאה ה־19 ר׳ מרדכי עבאדי.

בהקדמה לספרו כותב הלה ״כל מי שהוא משורר ומזמר לשם עליון ומודה פשעיו ועוזב, ניצול מדינה של גיהנום״. המנהג של ״שירת הבקשות״ היה קיים גם ביוגוסלביה, בעדות כתובה נאמר כך ״בסרייבו, בימי החורף הזועמים והמקפיאים, היו באים כל משכימי קום לבית הכנסת וביחוד בני המנין הקבוע הנקראים ״בקשה גיס״, כדי להנעים בזמירותיו של המשורר המקובל ר׳ ישראל נג׳ארה״.

המנהג מגיע גם לאיטליה במאה ה־17 ולקהילת הפורטוגזים שבאמסטרדם בסוף המאה ה־18. ראה בנדון מאמרו של יוסף יהלום. ע"כ

מהן הסיבות להתפשטות מנהג זה ?

נחזור לצפת של סוף המאה ה־16. כאמור, הפריחה הרוחנית בצפת קיימת זה מכבר. פריחה זו הצריכה מימון מיוחד לאחזקתם של המוסדות הדתיים ושל תלמידי הכוללים והישיבות. תמיכה כספית למוסדות אלה באה מצדם של נדיבים מחוץ לארץ שהחזיקו על חשבונם את הישיבות בצפת. הצורך לשלוח שליחים מרובים לחו״ל נולד בעיקר בעשרים השנים האחרונות של סוף המאה ה־16 עם ירידתה הכלכלית של צפת. הבצורת הגדולה שפקדה את צפת ב־1583 הביאה לידי עזיבה גדולה מהעיר לשאר ערי הקודש: לירושלים, לטבריה, לחברון ואף לחוץ לארץ. רבים ממוסדות התורה נסגרו, והמצב הכלכלי הקשה הצריך גיוס תרומות.

שליחים דרבנן (השדדי״ם) ופעילותם בהפצת תורת הקבלה במרוקו

בסוף המאה ה־16 התחילה יציאתם של שליחים דרבנן (להלן: שדרי״ם) מצפת לקהילות יהודיות שונות ברחבי התפוצות. השדרי״ם הגיעו אף למרוקו כדי לאסוף תרומות, והם הביאו איתם מנהגים קבליים וגם את חיבוריהם הקבליים של האר״י הקדוש ושל תלמידיו. שליחים אלה שהגיעו מערי הקודש שבא״י למרוקו הביאו איתם מינהגים קבליים וגם את חיבוריהם הקבליים של האר״י הקדוש ושל תלמידיו. התפשטות תורת האר״י בגולה התחילה בעיקר בעשור האחרון של המאה ה־16 ובראשית המאה ה-17.

חלק מהשדרי״ם הביאו איתם את הספרים שהם עצמו כתבו, דבר שהגביר את התפשטותה של תורת הקבלה גם בקרב הציבור הרחב. במהלך השהייה בקרב הקהילות השונות הם גייסו סכומי כסף, ואגב כך, הפיצו את ״הזוהר״, שכבר היה ידוע ליהודי מרוקו, ואת תורת הקבלה של האר״י:

הערות המחבר:       ראה בספרו של יששכר בן עמי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״, בפרק ״הקשר בין הקדושים לארץ ישראל״ עמי 45־39 ובפרק הסיכום בע״מ 230־214.

[1]    בסוף המאה ה־16 ובראשית המאה ה־17 עולים יהודים ממרוקו ומגיעים לארץ ישראל. בין תלמידי תלמידיו של האר״י היו יהודים שעלו ממרוקו ־ מסעוד אזולאי מפאס וסולימאן אוחנה. ר׳ מסעוד אזולאי שעלה מפאס לצפת בראשית המאה ה־17 נתמנה לראש ישיבה. ב־1612 עולה ר׳ אברהם בן ר׳ מרדכי אזולאי לא״י. במהלך נסיעותיו הלוך ושוב לא״י ולמרוקו הוא מביא עימו את כתבי האר״י למרוקו ושם קיבלו את תפוצתם. ע"כ

שליח מירושלים למרוקו היה ר׳ מאיר מאימראן. הוא עשה במרוקו, בשנת 1603, מגבית למען מוסדות תורה בירושלים.

בשנת 1630 נשלחו מירושלים למרוקו ־ לפאס ־ השלוחים ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון.

פעילות בולטת של השדרי״ם היתה בעיקר באוראן שבאלג׳יר ובפאס שבמרוקו. ב־ 1678 וב־1728 נקבעו בערים אלה תקנות לכל יהודי הקהילה בדבר תרומה קבועה לשלוחי א״י.

ר׳ אלישע אשכנזי, שד״ר שבא למרוקו. בשליחותו השניה בשנת 1670 הביא עימו את פירוש ה״זוהר״.

דוגמאות אלה ממחישות את הזיקה הרבה הקיימת בין יהודי מרוקו לארץ ישראל. הזיקה של יהודי מרוקו לא״י התבטאה בשלושה מישורים: אהבה עזה לא״י, עליה של יחידים אליה וסיוע כספי לקהילות.

זרם השלוחים הלך וגבר בכל תפוצות הגולה, וכמובן, גם במרוקו. זרם זה חיזק את הקשרים ההדוקים הקיימים במילא בין חכמי א״י ובין יהדות מרוקו בפרט ויהדות צפון אפריקה בכלל.

יהדות מרוקו הרגישה קשר עמוק וזיקה גדולה לכל עניין הקשור בא״י. בכל התקופות ביקרו חכמי א״י במרוקו. מרוקו קיבלה בשמחה רבה את חכמי א״י, שבאו אליה כדי לגייס תרומות למען הישיבות ולמען בניה העניים של הקהילה ממנה הם נשלחו. שלוחי א״י, שהיו חכמים ואנשי מעשה, היוו את הגשר בין יהודי א״י ליישוב היהודי בגולה. הם הפיחו בהם את תקוות הגאולה והביאו אליהם את בשורת הארץ. מפיהם למדו בני הגולה על החיים בארץ.

על גודל ההערצה לחכמי א״י ניתן ללמוד מהקטע הבא:

"אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רמבה"נ ורשב"י.והשדר הבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכולתם. פעמים רבות קרה כי באו שד"רים בזה אחר זה בעת שיהודי מרוקו נתונים באיזו צרה בכ"ז גם אז לא חדלו מלשים לב אל השד"רים ולהעניק להם די מחסורם"

ובקטע נוסף כתוב כך:

"שלוחי ארץ ישראל נדדו אלפי קילומטרים בים וביבשה, לאסוף נדבות בשביל אחת מארבע הערים הקדושות-ירושלים, חברון, צפת, טבריה. שליחות גדולה ונעלה היו עושים השלוחים אלה בלבותם את החיבה לארץ ישראל ובחזקם את הקשרים עם "ירושלים", בשביל יהודי מרוקו שמה של ירושלים חל על כל ארץ ישראל, בא חכם מ"ירושלים", מנשקים את ידיו, מושיבים אותו בקתידרא, חולקים לו כבוד ושומעים את אשר יספר, ומששבעו לשמוע שואלים: מאיזה מקום ב"ירושלים" הוא, מחברון או מ"צפד" (צפת)

חלק ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה ה־15 היו מקובלים, שהמשיכו בהפצתה של הקבלה, שהיתה ידועה מזה כבר במרוקו. אגב, יש לציין כי הקבלה היתה נפוצה במרוקו עוד לפני ימי האר״י בצפת. מקובלי מרוקו המשיכו לפרש ענפי יצירה שונים של הקבלה כמו שהדבר נעשה בעבר: פירוש ל״זוהר״, פרשנות לכתבי האר״י ועוד. על רקע זה נקל היה בידי השדרי״ם להפיץ מניחוחה של א״י בפסקי הלכה וכתבי יד, בספרי דת ומוסר בקהילות אליהן הם הגיעו. הם הפיצו את הזוהר, את הקבלה הלוריאנית ומנהגים שונים, כמו ליל הושענא רבא, תיקון חצות, תיקון ליל שבועות ובכללם את מנהגי ״שירת הבקשות״.

ה״זוהר״ זכה ליהפך במרוקו לספר השלישי בחשיבותו לאחר התנ״ך והתלמוד. אגודות וחבורות רבות קמו ברחבי מרוקו, קראו ועסקו בקריאה ובלימוד הזוהר בלילות. חלק מחבורות אלה שילבו את לימוד ה״זוהר״ באמירת בקשות בחצות הלילה.

המנהג של ״שירת הבקשות״ נקלט מיד במרוקו ולא צמח בן לילה. הוא החל את דרכו לאט־לאט, אבל הזמן עשה את שלו והוא החל להתעצם לקראת סוף המאה ה־17. מנהג תרבותי זה חצה גבולות מא״י למרוקו ונישא ע״י השדרי״ם.

פרטים על מקובלים מבין מגורשי ספרד ראה במאמרו של משה חלמיש ״על סוגי היצירה הקבלית במארוקו׳׳, פעמים 15, עמי 46־20. הבולטות בין המשפחות שעסקו בקבלה מוזכרת משפחת בן צור ור׳ יוסף אלשקאר.

מאמר זה מפרט גם את סוגי היצירה הקבלית בה עסקו מקובלי מרוקו: פירושים לספירות ול״זוהר״, פירושים לתורה, פרשנות לכתבי האר״י, תקונים, תפילות ושירה. פרטים רבים על תולדות שליחותם של השדרי״ם ־ תפקידם, היחס אליהם וכדו׳ אפשר למצוא בספרו עב הכרס של יערי אברהם, ׳׳שלוחי ארץ ישראל״ (903 עמוד). ראה גם ״התנועה השבתאית במרוקו״ בעמ׳ 45־43. המחבר מביא סקירה על העיסוק הרב של מקובלים ממרוקו ב״זוהר״ תוך ציון כתביהם של מקובלים כמו ר׳ נסים בן מלכה מפאס שכתב את ״צניף מלוכה״ (1360), זאת הרבה לפני הופעת האר״י בצפת. בספר הנ״ל, עט׳ 61־62, מציג המחבר שמות של מקובלים רבים מבין יהודי מרוקו שפעלו במאות ה־ 18־17, אציין את הבולטים בינהם: ר׳ חיים אבן עטר הזקן(1721־1621),ר׳ יעקב אבן צור(1753־1673), ר׳ חיים אבן עטר(1742־1696), ר׳ אליעזר דה־אבילה(1761־ 1714).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 33-29

השדרי״ם כאנשי מופת

השדרי׳׳ם נחשבו בחלקם לאנשי מופת. מרוקו, כארץ רחבת ידיים, היתה כר נרחב לפעילותם. עפ״י המסורת, היו רבים מן הקדושים הנערצים ע״י יהודי מרוקו שדרי״ם מא״י. המדובר בכ־ 90 שדרי״ם המזוהים כקדושים לאחר מותם. בין הבולטיב בשדרי״ם, שהגיעו מא״י למרוקו, ניתן למנות את ר׳ שלמה בלחנס (קבור בארבאל' שבאוריקא), ר׳ שלמה עמאר (קבור לידי בני מלאל), מולאי איגגי (קבור ליד דמנאת שליד מרקש). הבולט ביניהם היה השד״ר ר׳ עמרם בן דיוואן יליד העיר חברון; הוא היה שד״ר מטעם ה״כולל״ בו פעל.

הערת המחבר:        ר׳ עמרם בן דיואן הגיע למרוקו במחצית השניה של המאה ה־18. הוא ביקר במרוקו פעמיים, בפעם השניה הוא חלה ונפטר. מקום קבורתו של שד״ר זה הפך לאתר עליה לרגל של כל יהודי המבקר כיום במרוקו. פעל במרוקו בין השנים 1773־1763. בשליחותו השניה כותב עליו המשורר ר׳ דוד חסין: ״נפלאת אהבתך ונשגבה / בוערת כאש להבה/ במדבר ובערבה/ מאוד מאוד נעמת לי״. במותו כתב עליו קינה: ״אזיל דמעה/ כי לא טובה/ חסרא ארעא/ דישראל גברא רבא״. ראה ״תהילה לדוד״ עט׳ פ״ה.

מציאותם של השדרי״ם ניכרת בכל רחבי מרוקו, ככל שמדרימים בולטת נוכחותם של שדרי״ם. מרקש היא ״העיר הקדושה״ של יהודי מרוקו. 48 קדושים קבורים במרקש, וחלקם היו שדרי״ם מא״י.

האם ניתן ללמוד מעובדת הימצאותם של קברי שדרי״ם רבים בדרום, שהללו טרחו להגיע במיוחד לדרום, כדי לענות על צרכים וקשיים חברתיים מהם סבלו יהודי הדרום? את מנהג ״שירת הבקשות״, מתברר לאור זאת, אפשר למצוא בכל היישובים שבהם חיו יהודים ופעלו פיטנים, שיכלו להחזיק את המנהג ולהנהיג אותו בקהילותיהם.

בעוד השלוחים לארצות אירופה הלכו ונתמעטו (בגלל ייסודם של מוסדות שארגנו מגביות מסודרות וקבועות למען המוסדות השונים בא״י, בשל שיפור בתנאי התחבורה, או בשל שימוש בדפוס ובבנקאות), השלוחים הספרדים לקהילות שבארצות המזרח בכלל ובארצות ערב בפרט המשיכו במידת מה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

יש לציין כי יהודי מרוקו גילו נאמנות ומסירות כלפי השדרי״ם, ופעילותם הגיעה לשיאה במאה ה־19. השדרי״ם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שיהודי הכפרים במרוקו זכו לראותם. השדרי״ם, בנוכחותם במרוקו, הפיחו מנת עידוד ותקוה בקרב יהודי הקהילות. ידוע גם על שדרי״ם, שישבו בערי מרוקו במשך מספר שנים, כמו: ר׳ רפאל בן שמעון שישב בפאס בסוף המאה ה־19. הוא ייסד בה את חברת ״דובב שפתי ישנים״ שעסקה בהדפסת כתבי יד של חכמי מרוקו.

הקבלה שנתקבלה למרוקו נתנה הסבר למצבם ולעתידם של יהודי מרוקו. במשך דורות רבים סבלו יהודי מרוקו מגירושים, מפרעות ומסבל בל יתואר. הפרעות התפרשו בעקבות הקבלה לא כעונש על חטאי היהודים, אלא כקורבן של עם ישראל ותפוצות הגולה לקראת הגאולה העתידית. הרעיונות הקבליי״ם, ובפרט הקבלה של האר״י, בדבר הגאולה הממשמשת ובאה פיתחה ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות בקרב היהודים בכל התפוצות, ובמיוחד בקרב יהודי מרוקו, שם סבלו מנת יתר של תלאות, גזירות ופוגרומים. כך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים. הציפיות הרקיעו שחקים והקרקע היתה פוריה לקלוט כל רעיון על גאולה ועל פעמי משיח. ספר ״הזוהר״, שכלל בתוכו רעיון זה, התפשט עד מהרה בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט.

לעובדה זו נוספו מגורשי ספרד, שהעדיפו את גזירת הגירוש על פני המרת דת. הללו, נשאו עימם מעין הארה חדשה כי אפשר לעמוד בפני תלאות הגלות עד לבואה של הגאולה. הבולט בתקופה זו מבין מגורשי ספרד היה ר׳ שמעון לביא מחבר הפיוט הידוע ״בר יוחאי״ על ר׳ שמעון בר יוחאי מחברו של ״ספר הזוהר״. הוא אף כתב את ״כתם פז״, פירוש רחב היקף על הזוהר.

אפשר לזהות את רעיונות הגאולה גם בתכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״. הפיוטים שנכתבו בצפת והפיוטים שנכתבו ע״י משוררים ממרוקו השתלבו ב״שירת הבקשות״ ונשאו בתכניהם את סבל הגלות ואת הציפיות המשיחיות לקראת הגאולה העתידית.

לאור זאת, אפשר בנקל להבין את הכמיהה לציון ואת הכסופים לארץ־ישראל שפיעמו במשך מאות בשנים אצל יהודי מרוקו. כמיהה זו וכסופים אלה הביאו להתעוררות של היהודים לקום ולעלות לארץ־ישראל. פעילות השדרי״ם והפצת מנהגי א״י במרוקו עשתה את שלה. גם מנהג ״שירת הבקשות״ נקלט והחל להתגבש במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17. המנהג תפס קודם בקהילות מרכזיות שבצפון מרוקו כמו פאס, מקנס ובעיקר־טטואן.

:2 היחס ״לזוהר״ נשתמר עד היום בקרב יהודי מרוקו החיים בארץ, במוצאי שבת קודש מוציאים את ספר ה״זוהר״ הנתון בתוך מזודה מיוחדת, שרים מספר פיוטים לכבוד ה״זוהר״, מתישבים וקוראים מספר קטעים מהספר. הדבר קורה בבית ־הכנסת או בבית פרטי, כאשר נערכת תורנות בין חברי הקבוצה, וכל אחד מארח את הקבוצה בביתו עפ״י תור שנקבע מראש.

:: כבר לאחר פרעות קנ״א (1391) הגיעו יהודים מספרד לערי נמל באלג׳יר ובתוניס, וגם לערי הצפון שבמרוקו: פאס, מקנס וטיטואן. שליטי הערים איפשרו ליהודים שעזבו את ספרד להשתלב בחיי הערים ובתחומי הכלכלה, המסחר, המינהל והמלאכה.

י־׳ שמעון לביא, בן לאחת המשפחות הותיקות והידועות בספרד. לאחר הגירוש נדד והגיע למרוקו, עבר בטריפולי בדרכו לארץ־ישראל וחור לטריפולי. הוא היה מקובל ואיש הלכה, משורר ששילב בשיריו מחכמת ־נסתר כמו בפיוט הידוע ״בר יוחאי״ על עשר הספירות האלוקיות.

מנהג ״שירת הבקשות״ החל להתפתח בטטואן

בטטואן, העיר השוכנת בצפון מרוקו, החל להתפתח מנהג ״שירת הבקשות״. למה דוקא בעיר זו ?

העיר טטואן שימשה כמרכז, שבו התפתחו המורשת והמסורת של המוסיקה האנדלוסית. בעיר זו שיחזר, קיבץ וערך מוחמד אל חאיק את הנובאת של המוסיקה האנדלוסית.

לעיר צפונית זו, השוכנת על החוף בסמוך למיצרי ג׳יברלטר, הגיעו ראשוני השדרי״ם מא״י ותיירים שבאו מא״י למרוקו. במהלך המאות ה־18־17 בלטר נוכחות השדרי״ם בעיר זו והשפעתם נתנה את אותותיה. הם הביאו איתם את מנהגי המקובלים מצפת: תחינות, שירות, אמירת תהילים וקריאה ב״זוהר״ יהודי טטואן אימצו חלק ממנהגים אלה. הם החלו בעריכת ספרי פיוטים לשימושם בקהילה. את הלחנים לפיוטיהם הם לקחו דוקא, ובאופן כל־כך הגיוני, מסביבתם הטבעית ולא מארצות המזרח התיכון כמו תורכיה, שהפיצה לחנים רבים והשפיעה רבות על התרבות המוסיקלית של ארצות שכנות לה.

הלחנים האנדלוסיים תפסו מקום בפיוטי הבקשות ולאו דוקא הלחנים התורכיים. שהביאו איתם השדרי״ם

ראה אצל אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו״, פעמים 19, ע״מ 129־113 . עפ״י משה חלמיש ״המקובלים במרוקו״, בעט׳ 205 הערה 3 (כפי שציטט מתוך ״דבש לפי״ שנכתב ב־ 1862) ר׳ חיים בן עטר מטאלי שחי בין השנים 1743־1696 יסד את הקריאה בזוהר במוצאי שבתות. החיד״א כותב על־ כך: ״ראיתי להרב המופלא…שייסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קדש מתחילת הלילה עד הבקר״.

      אדוין סרוסי מציין, ששלושה כתבי יד ראשונים שאותרו עד כה והכוללים בתוכם פיוטים המבוססים על המוסיקה האנדלוסית, מקורם בטטואן.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 36-34