מורשת יהדות מרוקו

ה ק ד מ ה

דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.

אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.

שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.

שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.

במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.

במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.

(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).

עם שובו לשלטון קיים המלך דבריו. מיד לאחר כינון ממלכתו הוציא חוק ברור שלא השתמע לשתי פנים, כי היהודים הם אזרחי מדינה שוויי זכויות וחובות, כמו כל האזרחים הערבים. במותו נתמלאו היהודים דאגה בחוששם לנסיך חסן, שמא לא ילך בדרכי אביו. אך היתד, זו דאגת שוא. דרך־אגב, ערב מותו, הציע אחד מיועצי המלך (יהודי) להכתיר את יורש העצר חסן, מיד עם פטירת אביו. וזאת למען לא לאפשר למפלגה האופוזיציונית איסתיקלאל שהות לתיכנון תחבולות שהיו מעלים אותה ומרחיקים את חסן מן השלטון. וכך הומלך הנסיך בקבלו את התואר חסן ה־2. תוך זמן קצר הוכח את עצמו ראוי לכתרו וגם טוב מקודמיו. הוא המשיך בשרשרת הזהב של השושלת והוסיף עליה נופך משלו. קודם כל הוא מצא לנכון להדגיש שוב את החוק, כי היהודים הם שוויי זכויות אזרח כמו כל יתר נתיני המדינה. יש לדעת, כי נוכח האנטישמיות הגועשת ברחבי אירופא וחוקי האפליה הזדוניים שפשו אז, היה צורך בהרבה אומץ־לב וחכמה, כדי להגשים חוק ליבראלי כזה. גם הוא אימץ לו יועצים יהודים והורה להם לשים עין על אחיהם שלא ייעשה להם עוול. כן התיר את העליה לישראל לכל אלה שהביעו את רצונם לכך ואפילו בלי דרכונים.

בין יהודי מרוקו נמצאו רבים אשר ערגה נפשם לעלות. מאז התחלת התנועה הציונית וגם במשך התקופות הקודמות נמשכו זרמי עליה משם לפה, אבל עיקר העליה היתה בין השנים 60—68. אין ספק, כי היו באים הרבה יותר (ואפילו בעיית הרכוש היתה נפתרת), לו לא היה צץ ענין חוסר הדרכונים, אשר בא כתוצאה מפעילות עויינת של פקידי העיריות שעשו כאילו יד אחת לסכל רצון היהודית ולהקשות עליהם באי נתינת דרכונים. אלה שבכל זאת התעקשו לעלות, נאלצו לשחד את הפקידים. מכשולים כאלה ודומיהם נבעו בהשראת המפלגה איסתקלאל שעירערה יחד עם זאת מעמדו של המלך.

מחבר הספר הזה פעל ללא הרף לסכל מחשבות אוייב, אך הגורל רצה אחרת והענינים הסתאבו. המפלגה העויינת, איסתקלאל, ובו בזמן גם אנטי יהודית, הצליחה בתחבולותיה להשתלט על הענינים וגרמה רעות. שהייתו של המלך חסן בקהיר, נוצלה היטב כדי להגביר את ההסתה הארסית נגד היהודים, נגד העליה, ונגדי בפרט כפעיל לטובת היהודים. ואז נאסרתי והואשמתי ב״אשמות״ כבירות מאוד, כעסקן ציוני וכבוגד במדינה. כל טענותי וטענות פרקליטי לא הועילו, במשך מספר חודשים כליאתי, חששתי יום יום לגזר דין קשה מאוד. למזלי הרב, התקיימו בימים הללו בחירות ששינו את הרכב השלטון במדינה, בהם נכשלה המפלגה העויינת איסתקלאל ואיבדה את השפעתה. הדבר נתן אפשרות למלך לשחררני (אין לי ספק שגם לפני כן ניסה לפעול לטובתי, אבל לא יכול היה להתגבר על הקו המשפטי). אך למרות פעולתו המבורכת כלפי, לא יכולתי עוד להסתגל במדינה זו וגם נבצר ממני לעסוק בציונות, אמרתי לעצמי אקיים את אשר הוריתי לאחרים, קמתי ועליתי. עלי להדגיש, שעם התערותי בארץ, חקרתי ובדקתי, בין היתר, את פעולות ממשלת ישראל בענין קליטת העולים בכלל ועולי צפון אפריקה בפרט, ופרט לאיזו שהן שגיאות של פקידים זוטרים, לא מצאתי בפעולות הממשלה פגם כלשהו. להיפך, אני מציין בהוקרה, כי הושקעו מאמצים מקסימליים בכל השטחים, בחינוך, בחברה ובשדה הסוציאלי, למען הצלחת הקליטה של העולים השונים למיניהם. ואם ניקח בחשבון, כי פעולות קליטה אלו נעשו בעת ובעונה אחת, כשהלחץ הכבד של עול הביטחון רובץ על הממשלה, הרי זה לא יאמן כי יסופר, וליבי מתמלא גאווה שאני אזרח הארץ הזאת.

תמה אני במקצת על אחי הצפון אפריקניים, אשר בחלקם קליטתם לא עלתה יפה, ושמיעתם יצאה רעה, ושואל אני: יהודי צפון אפריקה, מה אירע להם ? אותם היהודים, אשר במשך אלפי שנות גלות מרה, לחץ כבד, ועינויים קשים, הצליחו לשמור על תורתם ועל יהדותם. תכונותיהם ונטיותיהם הטובות, אופים הישר היו לברכה לא רק בינם לבין עצמם, אלא אפילו מפורסמים בין הערבים שכניהם, אשר אם אחד בא להוכיח את חברו, היה אומר לו: ״היה כמו היהודי. ואז תהיה חברי״. וכאן רואים אותם כלא מרוצים, ממורמרים, רשלנים. חושבני כי המעבר החד, מהגלות לפדות, השפיע על חלק מהם, כמו שמשפיע על העיניים המעבר הפתאומי מחושך לאור גדול. תקוה פועמת בליבי, כי הזמן עם הפעולות המבטיחות ישע יפתרו את הבעיה. תוך התלבטותי בשאלה, מרחפת נגד עיני הסוגיה התלמודית על אמונתו של ר׳ עקיבא:

ר׳ גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ורבי עקיבא, היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים היו קורעים בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. החלו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: למה אתה צוחק ?

 אמר להם: למה אתם בוכים ?

אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״, עכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה ?

אמר להם: לכן אני צוחק, שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח׳). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה ? הלא אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: ״לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער״ (מיכה גי). בזכריה נאמר: ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים״ (זכריה ח^,). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, אין ספק שנבואתו של זכריה תתקיים. אמרו לו החכמים: ניחמתנו עקיבא, ניחמתנו!                                                                           (מסכת מכות, ר.״ד)

יש לציין שיוצאי מרוקו נתנו ונותנים ממיטב כוחם ונפשם למדינה, החל במלחמת העצמאות, עת אלפי צעירים היוו תגבורת אמיצה רבת משקל והמשך באלפי צה״ל נאמנים (ותיזכר הגבורה הנפלאה של נתן אלבז) וכלה באלפי מתיישבים באיזורי הפיתוח והספר, פועלי תעשיה, חקלאות ועובדי בנין.

הרהורים שונים אלה של העדה הצפון אפריקנית בכלל ועל יוצאי מרוקו בפרט, מחשבות למציאת פתרון לבעיות, לבטים רבים על עבר ועתיד וכן הרגשות של בן העדה המעורה בה כשלושים שנה (ובצרפת כ־15 שנה) אשר גדל בתוכה וספג בה את רוח אהבת העם והתורה — כל אלה דחפוני להעלות בכתב את דברי ימי היהדות הצפוו־אפריקנית.

אינני מתיימר שספרי זד. ישיג את יעודו כראוי, היות ובנושא זה דשו רבים לפני. אבל מחברי הספרים אלה שקדמו לי, שדנו ביהדות צפון אפריקה לא יצאו מקרב אותה יהדות, והם נאלצו לשאוב ידיעותיהם מפי השמועה או ממקורות שקדמו להם. בצורה זאת נשתבשו עובדות לא מעטות.

גורלי סייע בידי, שעה שהייתי מקורב לארמון המלך מוחמד ה־5 וכך נעזרתי על ידי הספריה המלכותית הגדולה. גם ממנה הצלחתי לשאוב חומר לספרי ״דברי ימי מרוקו״ (המצוי בידי בארבע כרכים בכתב יד). בהזדמנות זאת נתקלתי בספרים קדמוניים רבי ערך בכתב ערבי ועברי, וממקורות אלה שאבתי הרבה לספרי זה.

לכל אלה שעזרו לי בהוצאת הספר וכן בהגהתו הנני להודות מקרב הלב. יזכר לברכה בראש וראשונה ראש הממשלה מר לוי אשכול ז״ל, אשר עודדוני בבואי לכאן ובהיותי פה בכל אשר פניתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יבדלו לחיים טובים וארוכים הוד מעלתו מר זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, אשר תמכני מדי פעם בפעם בתרומותיו ועדודיו. ברכה חמה לידידי הדגול מר משה דיין, שר הבטחון, יהי רצון שההצלחה תמשיך להאיר פניה אליו ועל אויבי ד׳ יתגבר. ברכות שמיים מעל תחולנה על רעי הנכבד מר פנחס אילון, ראש עירית חולון, על רבות החסדים אשר גמלני ובקשותי המתמידות לא השיב ריקם. פעולותיו הרבות למען הרמת קרנה של העדה המרוקנית בעזרה להקמת בתי כנסת וכר תרמו רבות לשיפור המצב הכללי בין יוצאי העדה.

תודתי העמוקה נתונה למר יצחק מונדרר, על עבודתו המסורה בעריכה ובהגהת הספר. כן יבורך בעל הדפוס מר משה גרינברג ועובדיו על הביצוע המושלם של הספר.

ולבסוף, יהי רצון — שספרי זה ישמש ציר נאמן שלוח משבט קטן נפלא בישראל, אל תוך בית ישראל. ישתלבו זה בזה ויהיו לעם אחד, אור גדול המאיר לישראל ולדרים בה, והמאיר דרכם של כל העם בכל אתר ואתר. והיה אם בעזרת ההשגחה העליונה, אזכה לראות בהתגשמות המטרה הזאת, באתי על שכרי.

המחבר

מרוקו – סקירה כללית קצרה

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוּס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב  איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שסבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם. אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות, ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.

מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים ו״כופרים״, הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית.

קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס השני בשנת 355 את אפריקה הוציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ערכאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב״קודכּס תיאֹדוסיאנוס״, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הוֹנוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהודים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין.

לדבריו של הירונימוס (מת 420) התקיימה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.

מסורות אלה מעבירות אותנו לימי־קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא־נודעת זו מתהום הפרי־היסטוריה, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים-רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם.

החל מהמאה הרביעית לסה״נ מתחילות להצטבר נקודות־אחיזה בודדות: רמזים במקורות ספרותיים ומימצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד להשערה הנותנת לנו מושג על דברי־ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה. הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכוהן נגד אַפּיון, צורר היהודים ההליניסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה, כי המלך תלמי לאגי (מלך 323—285 לפסה״נ) הפקיד בידי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים, וכאשר נתכוון, בשנת 300 בקירוב, לכבוש את קיריני (היא העיר החשובה ב״פנטאפוליס״, חמש הערים היווניות, באיזור שנקרא על שמה קירינאיקה) וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן. יוסף מסתמך על איגרת אריסטיאס אפילו שאינו מזכיר אותה בפירוש, שבה נאמר, כי תלמי העביר מארץ־ישראל למצרים 100,000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.

עדות ארכיאולוגית שטחית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה, נותן חותם עברי ועליו כתוב:

לעבדיהו בן ישב

איש קיריני יאסון, תיאר בחמישה כרחים את מלחמת החשמונאים, אלא שספרו אבד ותוכנו הגיע אלינו על־פי האמור בספר חשמונאים ב. סברה היא, שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.

״ר׳ יודן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ור׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו'״.

״ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני (תהלים כה, יט), אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?״

ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. בידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל מה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא לוסיוס קווייטוס.

מעתה לא יפליאנו המדרש: ״ואני אקניאם בלא עם״ (דברים לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוק״.

ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיום קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.

״היו צריה לראש״ (איכה א, ה), זה אספסיאנוס; ״אויביה שלו״, זה טיטום. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנום את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין: דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכס דאלכסנדריה, דוכס דפלסטיני״.

המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו, כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוֹס. אבל שלושת ה״דוכסים״ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ״דוכס״, שהוא מאוחר; גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס.- (24 בינואר 76 – 10 ביולי 138).  לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגייס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ״דוכס דאפריקיא״, ולא דוכס ברבריה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישראל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים, אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה.

מרבית האגדות אינן מבוססות מבחינה היסטורית, אבל בגרעינן של אחדות מהן עומדות, לדעת כמה חוקרים, עובדות של ממש. כמה מן האגדות הן ציוריות ורבות ענין.

אגדת מסע משה רבנו למרוקו

באחד הימים יצא יתרו, חותן משה, לבקש את המעין אשר מימיו מעניקים חיי נצח. משלא חזר החלה הדאגה לשכון בלבו של משה. הודיעו לו מן השמים כי המעין נמצא במקום חבור שני הימים הגדולים, האוקינוס האטלנטי והים התיכון. קח עמך, כך אמרו לו, דג, והמקום בו יאבד לך — הוא מקומו של יתרו.

משה קרא למשרתו, ליהושוע, הפקיד בידו סל ובו דג, והורה להודיעו ברגע בו יאבד הדג. הלכו שניהם לאורך החוף והגיעו לסלע. ישבו לנוח ומשה נרדם. קפץ הדג מן הסל לים. משקמו והלכו לדרכם, שכח יהושע את מצוות אדוניי. משבאה שוב שעת המנוחה, עמד יהושע להוציא מזון מן הסל, ואמר דרך אגב: ״הדג שנטלנו עמנו קפץ לים״. מיד חזר משה על עקבותיו, חפשו ומצאו את הסלע. סלע זה נמצא בסביבות חלמסאן שבאלג׳יריה, ליד גבול מרוקו, והיום מצביעים עליו תושבי האיזור. בסוג הדג אותו אכלו משה ויהושע נכנסה ברכה, ומאז התרבה מאוד. הוא נפוץ בסביבות אלה וניכר בצורתו המיוחדת — חצי ראש ועין אחת.

אגדת קבר יהושע

אגדה מעניינת אחרת מתייחסת לקברו של יהושע. לפיה נפטר יהושע במסעו המלחמתי ונקבר ליד נדרומה שבאיזור תלמסאן. קבר ״סידי יהושע״ — האדון יהושע — קדוש לערבים כמו ליהודים ומשמש מוקד לעליה לרגל. מסביב לקבר נבנה מסגד, אך היות ויהושע ענק היה מבצבץ קברו מתוך המסגד. ליהודים אסורה הגישה, ויש יהודים המתגנבים, נוטלים מאדמת הקבר ומביאים אותה לאחיהם. האגדה מוסיפה, כי היו שכפרו בקדושת המקום. אחד הכופרים, שחפר במקום, האדים כולו לפתע ומשפחתו נתעוורה כולה. אחר נאלמה לשונו, ומת כעבור מספר ימים.

קיימת סברה הטוענת כי חלק מעשרת השבטים הגיע עד לאפריקה הצפונית למקום בשם ״שוש״. איזור זה נמצא גם היום במרוקו בשם סוס. כאן נמצאת גם אותה עיר עתיקה איפראן, אשר בה כתובות המעידות על קהילה יהודית שהיתה קיימת שם כבר בזמן גלות שומרון, כלומר מן המאה השמינית לפני הספירה.

בשנת 320 לפני הספירה כבש תלמי לאגו את ירושלים והגלה את יושביה, שחלקם הגיע למזרח אפריקה וחלקם נתגלגל למערבה, עד למרוקו. ציבור יהודי ניכר, נמצא לראשונה בארץ זו עם חורבן הבית השני ע״י רומא. אותם יהודים שהגיעו לגלות רחוקה זו התפשטו עד מהרה על פני הארץ והקימו שם מספר קהילות גדולות.

האימפריה הרומית פרשה שלטונה על מאוריטניה (כפי שנקראה אז מרוקו) מאוחר יותר, בזמנו של הקיסר אוגוסטוס (מחצית המאה הראשונה לפני הספירה), אין לנו ידיעות מדויקות על מצבם של יהודי מרוקו תחת עול משטר הרומאי. ניתן רק לשער כי חייהם התנהלו באורח דומה לחיי אחיהם באיזוריהם אחרים בצפון אפריקה. נראה כי לא שבעו נחת גם בשל התנכלויות מכוונות מצד הרומאים שזכרו להם את המרידות הרבות בעבר בשלטון הרומי, וגם בשל אי השתלבותם במסגרת הרומית. תושבי קירניה התענו רבות תחת ידם הקשה של פקידי הממלכה ואף ארגנו מספר מרידות שהופשלו וגרמו להרס קהילותיהם. נקל להבין עתה מדוע שמח המיעוט הזה להטות שכם ולסייע ביד הוונדלים בכבשם את הארץ.

תמיכה זו בוונדלים השתלמה ליהודים. תחת שלטון זה הצליחו לקיים אוטו­נומיה פנימית וכוננו מספר מדינות שעמדו ברשות עצמן. נראה כי תקופה זו היתה שלווה ורגועה. אולם הבגידה ברומי לא נשכחה גם כעבור 590 שנה. עם הכיבוש הרומי־ביזנטי באפריקה ע״י בלזריוס שר הצבא של יוסטיניאנוס החלה תקופת הדרדרות לגלות מרוקו. צעדו הראשון של יוסטיניאנוס היה הוצאת צוים אל נציבי ערים שונות. ידועה הפקודה שנשלחה אל הממונה על העיר סולומון להמיר את דת יושביה הוונדלים והיהודים כאחד, נראה כי לא היתה זו הגזירה היחידה. אחד האמצעים החריפים שננקטו לשם ביצוע הצו היה הפיכת בתי־הכנסת לכנסיות. רבים מבני שני העמים העדיפו להגר ממרוקו. אותם שנשארו נאבקו מרה. במיוחד סבלו קהילות שמסורתן היתה בעלת שרשים עמוקים כדוגמת איפראן שהוזכרה לעיל. אותם יהודים בעלי אמונה עזה וגאוה לאומית העדיפו להישרף על קידוש השם מאשר להתנצר. על כך העידה מציאותה של מערה באיפראן בה חרותה כתובת המספרת על ,,חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנוצרים״. כיוון שהנוצרים נתגברו במרוקו רק בתקופת השלטון הביזנטי ניתן לשייך את מעשי ההרג לאותה עת. אפשר אף לקבוע כי הדבר נעשה בזמנו של יוסטיניאנוס, וזאת עקב מציאותה של המערה באיזור קברים מן השנים 560—540 לסה״נ. אותו בית־כנסת שעליו היתה תפארת בני הישוב העתיק הזה הפך גם הוא לכנסיה קתולית. בדרכים אלו ניסו הביזנטים לדכא את המיעוט היהודי העקשן.

המרירות שהביאו בעקבותיהם מעשי הנוצרים שוב היוותה יסוד איתן לכובש החדש. בשנת 682 הסתערו הערבים על צפון אפריקה, ואוגבה אבן נאפי כבש את מרוקו. היהודים שנמצאו שם סייעו לכובשים, והודות למספרם הרב יש לשער כי חלקם בגירוש הביזנטים לא היה מועט.

המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרום השני והשינויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן. השפה. — (1040—408).

גבולה הדרומי מערבי של הממלכה המאורית נקבע כ־9 שנים אחר מות מוחמד מיסדה. אוגבה אבן נאפי, שר צבאו של החליף עומר עלה בשנת 682 וכבש את אפריקה הצפונית, בסערה וללא התנגדות כמעט. בהגיעו לאזור סוס שבמאוריטניה, (מכאן גם שמה של הממלכה הערבית), רכב על סוסו אל תוך מימי האוקינום האטלנטי וקרא בזעם: ״אלמלי הים הגדול הזה, הייתי חודר קדימה עד מרחבי אין קץ להילחם בעבור אמונת אללה ולהמית את כל אלה שאינם עובדים אותו״. ברם אותה כוונה נלהבת, לאבד ולהשמיד את כל הכופרים באללה, לא היוותה קו יסוד במדיניותם של הכובשים החדשים; לפחות בזמן הראשון לשלטונם. האיסלאם דרש קבלת הדת החדשה מעובדי אלילים בלבד. הברברים סבלו קשות. חלקם גורש ומרביתם אוסלמו בכוח. שתי העדות, היהודית והנוצרית שוייכו למסגרת של ״אהל אלכתאב״ — אנשי התורה שבכתב, המוזכרים בקוראן — ולפיכך זכו ביחס מיוחד.

תקופת 150 השנה הראשונות לשלטון הערבים במרוקו, הביאה תקוות גדולות ורבות ללב היהודים. לבד ממס גולגולת אשר הוטל עליהם לשלם, כלל לא התערבו המוסלמים בחייהם הפנימיים. גם חלופי השליטים בממלכה המוסלמית לא השפיעו לרעה. אמנם, הם היו מלווים לעיתים בחיכוכים כמו בין מוסא בן נוסיר, המצביא הערבי שכבש את ספרד, ובין אוגבה אבן נאפי (שנת 708 לסה״נ). אך נראה כי שביל הזהב נמצא ללא קושי ולעיתים קרובות שיתפו היהודים פעולה עם אדוני הארץ, בין מתוך אינטרס, ובין מתוך לחץ. דוגמא קונקרטית נוכל לראות בפניתם של יהודי מרוקו אל טאריק, שר הצבא הערבי.

באותה עת התנכלו הגוטים הספרדים ליהודים תושבי ארצם, ויהודי צפון אפריקה ראו חובה לעצמם לסייע בידי אחיהם. בקשתם אל הצבא המוסלמי נענתה. נראה כי חלקם אף הצטרף למסע עונשין זה.

שינוי קיצוני לרעה בעמדת מרוקו כלפי היהודים חל במישרין עקב פעולותיו של אדם יחיד, אך שורשיו נעוצים עמוק בתוך מרכז החליפות המוסלמית. בשנת 661 נרצח החליף השלישי על ידי אחד מבני בית האב המכובד ביותר בשבט קורייש (שבטו של מוחמד) — מעוויה. כן הוקמה השושלת המוסלמית הראשונה — שושלת אומיה (661—750). בימי בית חליפות זה הוקמה האימפריה המוסלמית הנרחבת, אך בעיות פנימיות מנעו את ייצוב השלטון וריכוזו. רציחתו של עלי ושלילת זכויות יורשיו היוו את הרקע להקמת תנועת השיעה. פלג זה ראה אך ורק את בית מוחמד כזכאי לשלטון. זרם אחר שהתנגד לשלטון האומיה, היו החואריג׳ שלא רצו להכיר אלא בחליף נבחר. גורמים אלה ועוד השתלשויות אחדות, הביאו בסופו של דבר להתקוממות, שהצליחה להפיל ולהאביד את שושלת אומיה. היתה זו משפחת בית עבאס שששאיפותיה הקודמות לשלטון מצאו להן עתה פתח. בהצטרפה לשיעים הרחיבה את משענתה וגם נתנה צידוק לשאיפותיה. בדרך זו עלה בידי העבאסיים לחולל בשנת 749 הפיכה מדוקדקת ולהגיע עד כס החליפות. עם תחילת פעולתה של ממשלת שושלת זו החלה תקופת השקיעה של הממלכה המוסלמית.

סיר מרקם מיקס בספרו The collapse of Heritage מזכיר כמה סיבות לכך: למלכות העבאסיים אבד כל קשר עם המקורות הראשונים והחיוניים של האיסלאם. היא נכונה כולה על חרבות ממלכות שנהרסו בידי האיסלאם. השלטון עבר משיטה פטריארכאלית לשיטה ביורוקראטית ועוד. הגורמים הללו גרמו להתפוררות מהירה, בחבלים שונים פרצו מרידות מקומיות והוקמו בתי מלוכה נפרדים מהחליפות המרכזית.

אחת השושלות העצמאיות שהוקמו ברחבי שטחי הכיבוש המוסלמי היתה שושלת האדריסיים שבמרוקו (974—778). האדריסיים, מוצאם מזרע עלי החליף השלישי. שריף אדריס הראשון עמד בראש מרידה נגד החליפים העבאסיים בשנת 786. משניגף במכה, פנה מערבה מבגדד דרך מצרים והגיע למרוקו. בארץ החדשה נתקבל בכבוד רב שכן דאג לפרסום מוצאו. ראשית השתכן בעיר טאנג׳י ואחרי כן עקר למקום בשם וולילי, הקרובה למקנאס. גם שם עמדה לו שושלתו המכובדת. גם כשרונו למשוך לו מסייעים מבין הברברים, עזר לו מקץ שנה (788) לעלות על כס המלוכה בוולילי. היהודים יושבי מרוקו לא סייעו בידי אדריס שנזקק להם ועדיין העדיפו לקשור גורלם עם העבאסים. האדריסים בראותם כי שלטונם הולך ומתערער עקב האחוד העבאסי—יהודי, נקטו בשיטה ערמומית. אדריס הירבה במשא ומתן עם היהודים והראה להם פנים נעימות. באותה עת דאג להגניב לאזני ראשי העבאסים דבר בגידת היהודים בהם, כביכול. תחבולה זו הצליחה. אבולעפיה, שהיה המושל העבאסי במרוקו, הוטעה להאמין כי אכן הצטרפו היהודים למחנה האוייב. כיאות לאיש מעשים לא היסס ומיהר להתקיף בלא לערוך חקירה ובדיקה. כך סיכל את מעט סיכוייו להפיל את מתנגדו. היהודים, בראותם כי הידידים הפכו לאויבים. הסיקו מסקנה נכונה. האויבים עתידים להפוך לידידים. אין ספק, כי ברירה אחרת לא נשארה להם ולכן מיהרו להתאחד עם צבאות אדריס. אולם כפי שהסתבר בסופו של דבר, עצם ההצטרפות למחנה האחר לא הביאה תועלת אלא נזק בלבד.

חיילי אבולעפיה פגעו קשות בכמה מרכזים יהודיים. ביחוד סבלו תושבי הערים סלא (Sale) שליד ראבאט, מאגידא (Mazagam) ומידשנאן (Mechidia) אשר בשפלה, לחופו של האוקיאנוס האטלנטי. בעקבות פרעות אלו התאחדו היהודים והעמידו בראשם איש צבא מוכשר ומכובד בשם בנימין בן אביעזר. אדם זה שהיה ראש קהילת לולאיב, צרף את מחנהו אל זה של אדריס והחייל המאוחד נחל נצחונות בכל מערכותיו. אחד הקרבות הקשים התנהל בעמק, בצפון מרוקו בקרבת העיר Auazan. המלחמה ניטשה ימים אחדים ונסתיימה בנצחון האדריסיים. נראה כי ליהודים היתה יד וחלק ניכר במערכה זו. אבולעפיה הבין עתה כי צעדו היה פזיז מדי ולא שקול. הוא ניסה להסב את הצבא היהודי אליו בהזכירו את סלא ומאגידא. הדבר אך העלה את חמת הלוחמים, שנצחונותיהם והיחס האדרסי אליהם דחו את מעט הפיקפוקים. החלטה זו היתה נכונה לטווח קצר בלבד. שר הצבא העבאסי לא מימש את איומיו, אך ברית היהודים והאדרסים גם היא לא החזיקה מעמד. כאשר הושם מצור על העיר מאדיונה (Madiona) השכילו העבאסים הנצורים והעמידו על החומה את היהודים תושבי המקום. צבא הצרים המעורב נסוג בראשונה, שכן היה ברור שרוב הנופלים יהיו יהודים.

לא כן נהג אדריס. הוא ידע כי מקרה זה יהווה דוגמא לשאר אויביו. לנגד עיניו עמדה שאלת היוקרה. שוב פנה אל הערמה ופילג את הצבא הצר לשני ראשים, אחד שרובו יהודים נשלח אל עבר אויב מדומה והשני עלה על העיר וכבשה לאחר הרג רב ביהודיה. דבר התרמית נתגלה עד מהרה. השמועה אודות סיבת ההרג הראשון, זה שבא מיד אבולעפיה, מצאה לה עתה מהלכים. בגלל אוירת השנאה ההדדית התפזר הצבא היהודי—אדרסי. מחאת היהודים לא באה בעיתה. השריף החדש שלט כבר על פני רוב מרוקו. חיבתו אל בני הדת העתיקה לא היתה רבה מעולם, ואפשר גם שראה עתה אפשרות לדכא נמרצות את העם הזה, שנצטייר בעיניו כהפכפך.

הפרעות הנוראות ביהודי מרוקו, שנערכו באותה תקופה במצוותו של אדריס נעטפו באיצטלה של קדושה. ראשית הוציא אדרים צו המחייב כל יהודי להמיר את דתו. הוא דאג גם לביצועו, וכך הרס שלש קהילות יהודים בערים: ראדום (Teshendal) שינדל ,(Radom), וכינאר (Chenar). עד מהרה התברר כי היהודים אינם נוטים לקבל את הדת החדשה וצבאם שוב עומד הכן על רגליו ומוכן להשיב מלחמה שערה. בהתמודדות הראשונה בין הכוחות נצחו היהודים והיכו באויביהם כ־8000 איש. אדרים הבין כי הוא נתון בסכנה וכל כשלון נוסף יערער את מעמדו. לפיכך לא נתן שהות בידי יתר הכוחות המתנגדים לו בארץ. לקרבות הבאים הביא צבא רב ואף את הנשק הכבד של אותם ימים — פילים. ההתנגדות היהודית היתה חריפה מאד ונצחון האדרסים התעכב, ומשבא בסוף, הותיר אחריו אבידות כבדות מאד. המלחמה לא תמה בשדה הקרב. חמת אדרים בערה בו וצבאו דרש פורקן ותגמול. שלושה אזורים השביעו רעב זה לעת עתה. אזור אל־קאֵדאן (Elkiddan), טאהיר (Tahir), ואזור נהר סאטיר (Sater). את מחול הדמים אשר ערכו גבורי החיל האלה לאנשי המקום השלימו בחילול נשותיהם ובנותיהם. כל מעשי האכזריות הללו העמידו שוב את שארית הלוחמים הרצוצים אל מול הצבא השולט.

גם קרב זה היה קשה לשני הצדדים. עם סיומו התחייבו היהודים לשלם כל שנה מם עונשים גדול ונוסף לזה, העברת 24 נשים בתולות אל ארמון אדריס. האדרסים מצידם ויתרו על שאיפתם לאסלם את היהודים. שביתת נשק זו היתה לרועץ לבני ישראל. תנאי הנצחון המשפילים של אדרים ויחם השלטונות אליהם, השפיעו על מחשבות רשע של שאר תושבי מרוקו, שראו הזדמנות ועת נוחה לחבל בעם הנדכא. שוד וגזל הפכו למעשים שבשיגרה. אפילו סחר באנשים יהודים החל פורח, בהיותו בהסכמה שבשתיקה. המצב כה הוחמר עד שכל היהודים חויבו מטעם הקהילה בתשלום מם שנועד לפדיון שבויים. אולם בזאת טרם כלתה הרעה. סכסוך פנימי בקרב יהודי קהילות שאווה (Chaouya), הביא להלשנה בפני השלטונות על מרד העתיד כביכול לפרוץ. אדרים לא היסס ושלח את שר צבאו יחיא. היהודים שגונב לאוזנם מעשה השטנה, הדפו בראשונה את הצבא המסתער. עתה עלה אדריס עצמו בראש חיל עצום ורב של מתפרעים. כוח המגינים תשש וגווע. מעשי זוועות אל־ קדן, טהיר וסאטיר חזרו ביתר עצמה וזוועה.

נראה שהפעם קצה נפשו של אדריס בעם המתמרד וקשה העורף. כל מעשה מועט חשיבות וכל שמץ רמז נגד השלטון זכו לפעולת תגמול נמרצת. ההסכם המוסלמי—יהודי נשכח כליל. הנצחון היה שלם. מרתפיו וחדרי ארמונו של אדרים מלאו יגיעת כפיים ורכוש יהודי. הדיכוי היה רב ומייאש ללא כל פתח הצלה. הסבל הרב גרם להמרת הדת של רבבות רבות מיהודי מרוקו. רבים מן התושבים המוסלמים כיום נחשבים לצאצאי אותם יהודים שהמירו את דתם בזמן ההוא (כגון משפחות שוקרון מקלי (כהן סגלו), בן נאני, כהן, סבתי (בן שבת), חור ועוד).

מאמר המדרש: ״צדקה עשה הקדוש ב״ה לישראל, שפיזרם בין האומות, כדי שלא יוכלו לכלותם יחד״ — התאמת גם פה במובנה הצר של הכוונה. לא כל יהודי מרוקו דוכאו תחת יד המורד. במזרח הארץ באזור אוראן (Auran), השתרעה עיר מבצר יהודית בשם אל־אזוד (Elazoud), אשר תנאיה הטופוגרפיים ומבצרה מנעו מצבא אדריס לכבשה. גורל דומה היה ליהודי מערב מדבר סהרה שאל מדינתם אשר הקימו, לא הגיע אדריס. מדינה זו שלטה על אזור וואד—דרעא ותחת חסותה היו גם עמים אחרים. מקובל שראשית קיומה היתה עוד בימי רומי. על אחריתה במאה ה־12 עוד ידובר להלן.

שש שנות שלטונו של אדרים גרמו במדה רבה לשינוי דמות הישוב היהודי במרוקו. המצב הדמוגראפי נשתנה לבלי הכר. חסרים לנו כיום נתונים מדויקים, אך ידוע כי האוכלוסיה נדלדלה מאד. קהילות רבות הושמדו כליל, יהודים רבים נתאסלמו, אחרים נתפזרו על פני הארץ ומספר המהגרים לא היה מבוטל. כל הישוב היהודי שנתרכז לאורכו של האוקיאנוס האטלנטי והיווה את חוט השדרה של יהדות מרוקו, התפורר. מצב הקהילות הנותרות והצבורים המעטים החדשים שניסו להתארגן, היה בכי רע, מבחינה כלכלית איבדו את משענתם. מספרם נתמעט ובשל כך שובש מסחרם וקשריהם נותקו. הדרך לשיפור לא נראתה. התמוטטות זו גררה אחריה את שבירת הרוח הגאה והגו הזקוף. האמונה נתמעטה ויהודי מרוקו העומדים בגאוה על נפשם נראו כעבור שנים מעטות כיציר אגדה. אפיים דוכא ונשבר. הקרקע הרצוצה שעליה נשענו לא הצמיחה אלא באושים: עם מתרפס, פחדן ומלא יאוש.

בנו של אדריס הראשון ירש מאביו את שמו תחילה, ואת כסא שלטונו כעבור שנים מספר. הברברים תושבי הארץ תמכו באיש צעיר זה וראו בו את שליטם (819), לאחר מות אביו(בהיותו בן שש עשרה שנה). בין השנים 819—793 נטלטלה הארץ בידי התושבים הפאטימיים (פלג שיעי אסמאעילי) שהשלימו פעולותיו של הרון אל־ראשיד, הרעילו את אדריס וכבשו חבלים נרחבים ממרוקו. עם עליתו לשלטון של אדרים השני נתברר כי התפוח נפל רחוק מן העץ. לפחות ביחסו לנתיניו שלא מבני עדתו, נהג השליט ברוח אחרת. ההריסות הרבות שהשאיר האב הכובש, ואחריו הצבא הפאטימי דרשו שיקום מהיר לשם החזרת הארץ לחייה התקינים ולהבטחת שלטון יציב. אחד ממפעלי אדריס השני, החשוב מכולם היה הקמת העיר פאס, בשנת 824. (קברו של אדרים השני נמצא עד היום בפאס ונחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר למוסלמים במרוקו. כניסת זרים אליו אסורה.) היורש האדרסי היטיב לבחור במקום זה כמרכז למלכותו.

פאס נמצאת בצפון מרוקו על רמה, באזור נושב ליד הנהר סיבון (Sibon). עוד לפני הקמתה חיו שם תושבים מספר: מוסלמים, נוצרים וגם יהודים. אדרים ידע כי העיר תשען רק על תושביה ונהג בהתאם. הוא פירסם ברבים, כי כל אשר יתיישב בבירה החדשה, יזכה בחופש התנועה מבחינה חוקית. בזאת רמז בעיקר לבני הדתות הלא מוסלמיות שבמרוקו, בראש ובראשונה ליהודים, שראו בכך נס משמים. עד מהרה הגיע שמע העיר הנפלאה ההולכת ומוקמת גם אל מחוץ לגבולות מרוקו ואף עד יבשת אסיה. הישוב הלך וגדל בקצב מפתיע. כעבור מספר שנים הגיעה פאם ליעודה, והיתה למטרופולין של מרוקו. רבים מתושביה שהיו יהודים, חלקם הארי בא ממרוקו, וכן הגיעו לשם מטוניס (קיירואן), ממצרים, בבל ופרס. גם אותם המהגרים שברחו קודם לכן לספרד בזמן אדרים הראשון, חזרו עתה. כך שאופיה של העיר נקבע במידה מסוימת על ידי מהגרים. רבים מאלה שבאו להשתקע בפאס הביאו עמם מלאכות וסחורות שעסקו בהם במקומותיהם ובכך גרמו להתפתחות כלכלית מהירה של העיר. אדריס השני הכיר בגודל הטובה הצומחת לו מהיהודים. הוא איפשר להם לעסוק במסחרם באורח חופשי ומאוחר יותר לא רק בפאס. המסחר פרץ גבולות המקום והביא לתוצאות המקוות. כך גדלה עיר זו והיתה מרכז ליהודי צפון אפריקה. בתחילה היתה בעיקר מרכז כלכלי כשרוב המסחר הארצי והיהודי נתרכז בה, מאוחר יותר התפתחו בה גם חיי הרוח של יהודי מרוקו. עירוי הדם שבא מקהילות רחוקות השפיע רבות לטובה. פאס הפכה מרכז רוחני ליהדות המגרב עד לדורות האחרונים.

בין השבויים וסתם יהודים נרדפים שהגיעו מאיטליה וספרד היה גם הסופר והרופא המפורסם שבתי דוֹנוֹלוֹ, המוסר בסיפור על כיבוש עיר מולדתו אֹוירי בידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה (925), כי ״נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים, ויתרם הלכו בשבי״. הוא עצמו נפדה בטאראנטו בממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפאלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה. וב״מגילת אחימעץ״ מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה״נ. עיר זו נכבשה על־ידי צבאו של אל־מועז, הכליף הפאטמי (953—975) שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969). ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל נשא חן בעיניו של אל־מועז, שהיטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות, סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר׳ פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו הולך בכל המדינות״.

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של ר׳ אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים (969) עבר לפני גדודי אל־מוּעז ״ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים להכין ולקנות, לחם ומים ודגים ובשר וכל דבר הנצרך לחילים הבאים ממדינות״. לפי זה היה ר׳ פלטיאל ממונה על ענייני אפסניה ואכסניה של הצבא. ואולם ראוי לציין, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה שעברה לזהות את ר׳ פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם (ממוצא נוצרי), שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.

עוד יהודי (מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, וגם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר. אל אפריקה פנה אז יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם שחי בחצי האי ערב בדור שלפני מוחמד הנביא. בימי כּאפור, השליט האִח׳שידי, היה יעקב בן כּלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן־מה ברמלה), והתאסלם כדי לעלות בדרגה, בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג׳עפר, ולאחר מות כּאפור (968) נאלץ יעקב לברוח ממצרים והגיע אל אל־מועז. סופר, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשירותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. לפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. ואף־על־פי שהתאסלם שמר על קשרי־הידידות עם היהודים.

תשע שנות מלכותו של אדרים השני היוו תקופה שלוה ליהודי ארצו, אולם בשנת 828 עלה לשלטון בנו מוחמד. הוא חלק את הממלכה עם שמונת אחיו, דבר שגרם לסכסוכים רבים ולהחלשת כוח השלטון האדרסי. ממחציתה של המאה התשיעית לספירה ניתן לראות את הממלכה האדרסית כבלתי חשובה והנאבקת על קיומה עם שתי שושלות: האומאיית שבספרד והפאטימית שבמצרים.

בשנת 992 הכניע מוסא בן אלטפיה אתסולי את יחיא, אחד השליטים האדרסים, כבש את פאס ושלט בה. המבוכה שנשתררה אחזה גם ביהודים. נראה כי תמכו בו בעליתו אך כעבור 20 שנה חפצו להורידו כיון שנשתנה יחסו אליהם. שלטון האדרסים נראה להם אז רצוי יותר. המלחמה שפרצה הסבה נזקים רבים וזרעה מהומה בארץ, אך ממשלת אתסולי נשארה על כנה ושושלתו חלשה על אזור פאס עוד כמה עשרות שנים.

בשנת 976 עלה שוב בית המלוכה האדרסי לשלטון, אבל היתה זו שירת הברבור שנמשכה עד שנת 1002. בינתיים נאכלו חלקות שונות במרוקו על ידי גורמים שונים. מצפון, מיבשת אירופה, לטשו אליה עיני האומיים שבספרד. בתחילת המאה ה־11 כבר היו בידי אלחכים ובנו האשם, שליט מחוז אנדולוסיה שבספרד, חבלים ניכרים בארץ השכנה. הם הגיעו עד לסגלמסא שבמזרח מרוקו. שבטים מפנים הארץ, כמו המאגראוים והאפרינים, משלו אף הם חליפות על אזורים שונים בארץ המופרדת, אך בעוד היהודים שהיו תחת השלטון הספרדי נהנו מתנאים נוחים מצד השרים יוסף ויעקב, סבלו יהודי האזורים האחרים. בתקופת ראשית הממשלה המאגראוית הונח ליהודים. אולם עם קום אדם בשם תמים משבט אפראן הורע המצב. נראה שהיהודים עזרו לאויבו חמאמא המגראווי. כשגבר האפראני הרג בהם יותר מששת אלפים נפש ולחצם ככל שיכול היה. שוב באו ימים קשים ליהדות מרוקו אשר בקושי רב החלה להתאושש במשך תקופה של כמה שנים.

מה הביא לכך שיהדות מרוקו דימתה כי אכן היא הולכת ומתעצמת מחדש ? הגולה היהודית שבמרוקו היתה כאמור מנותקת מיתר הגלויות. עם תחילת השלטון הערבי בארץ באו סימני התעוררות ראשונים. עצם האיחוד תחת ממלכה נרחבת אחת ופריצת הגבולות הקודמים, הביאו לקיום המגעים הראשונים עם אסיה בכלל ובבל בפרט, שהיתה אז ירושלים של גלות. הידוק הקשרים בא עם הקמת העיר פאס שאליה נתקבצו יהודים מארצות שונות. היחסים ההדדיים הללו נטעו אמונה בלב גולי מרוקו, כי אל תקופת השלוה, השלום והפריחה הכלכלית תתלוה גם תפארת רוחנית, ואז התקוות לא נתבדו.

הניצנים הראשונים לפריחת חיי הרוח של יהודי צפון אפריקה היו רבי יהודה חיוג' רבי יהודה בן קורייש ודונש בן לברט.

ר׳ יהודה חיוג' יליד פאס, חי במחצית השניה של המאה השמינית. עקב חבוריו הנפלאים בחקר הלשון העברית נתפרסם שמו בעולם היהודי כממציא השיטה הדקדוקית. הוא היה הראשון, אשר הראה הדרך להשתמש במחקר הלשון העברית בשיטות המדקדקים הערביים, ובמקום ששרר תוהו ובוהו, ראה בעין חדה ובאינטואיציה של מלומד מהמדרגה הראשונה סדר ומשטר, שלטון של כללים וחוקים, קביעות הגיונית ומשמעת פנימית לשונית. שני ספריו על האותיות הנחות ושרשי הכפולים, נעשו ליסוד הדקדוק העברי בכל הזמנים. בין היתר ״ספר הנקוד״ ו״ספר הקריאה״ נחשבו למופתיים. ספריו ניתרגמו מערבית לעברית על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא. ידיעתו המקפת וחקירותיו המדויקות הראשונות בשטח זה, גרמו לכך שיהוו מקור לחוקרי הלשון במשך דורות אחריו. בסוף חייו עבר ר׳ יהודה לקורדובה שם העמיד אסכולה של תלמידים, ביניהם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ יהודה אבן קוריש נולד בטהרת Thrat)) אשר היתה אז בגבול האלג׳ירי— מרוקאי (כיום באלג׳יר). עיקר פעולתו ויצירתו היו בפאס. רבי יהודה מפורסם היה כאדם משכיל ועל ידיעתו הנרחבת בשני שטחים אנו יודעים בבירור: בלשנות ורפואה. הוא חיבר ספר דקדוק בשם ״אב ואם״ (הידוע גם בשמו הערבי ״הראסאללה״) הדן בעיקרו בעניני היחס. בעמודו הראשון של הספר המהווה כעין היכרות עם המחבר, נאמר כי הוא רופאו של השולטן המרוקני.

ההשערה כי היה קראי אינה נראית. במחקרו הבלשני הוא מרבה להזכיר את המשנה ואת שני התלמודים, ובפיוטיו ניכרת השפעת חז״ל, וידוע שהקראים נמנעו מלהשתמש במקורות אלה. המחבר לא קרא בשם מיוחד את איגרתו והיא ידועה בשם ״ראסאללה״ או ״אבי ואמי״, בהתחלת הפרק השלישי שבה. בהקדמתו הוא מסביר, שכתב את מחקרו כדי להוכיח את חשיבות התרגום הארמי, שאנשי פאס חדלו מלהשתמש בו בקריאת התורה בבתי־הכנסת וכמעט שכחוהו. החלק השני דן בקירבה בין לשון המקרא ללשון המשנה ושני התלמודים, ובא להוכיח, כי הארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו. החלק השלישי, ״פי אשתראך־אלערבי באל־עבראני׳"כלומר על השיתוף בין הערבית ובין העברית. מוקדש להשוואת אוצר המלים בשתי השפות. בהמשך מחקרו עומד אבן קוריש על הקירבה בין שלוש השפות בנטיית הפועל, בחילופי האותיות בבניין התפעל, וכן על הכללים הקובעים את חילוף ההגיים השונים בין שלוש השפות, כגון: שין ימנית בעברית בשין שמאלית בערבית, שלום — סלאם; שין ימנית — בת׳ בערבית, משל — מת׳ל; שלג — ת׳לג. מאידך מתאימה שין שמאלית בעברית לפעמים לשין ימנית בערבית: בשר (ירמי׳ כ, טו) — בשר! שרט (ויק׳ ט, כח) — תשריט. ח מתחלפת בח׳ (כ׳): תחבוט (דבר׳ כד, כ) — תכ׳בט; זין בד׳אל: זאב — ד׳יב_; צדי בצ׳אד ובט׳א, כגון ארץ — ארץ׳! צל — ט׳ל.

ה״ראסאללה״ של אבן קוריש מעידה לא רק על בקיאותו הרבה בשפות, אלא גם על מקוריותו וחדות ההרגשה שבו, שהוליכתו בכיוון הנכון, אף כי מחקר הלשון העברית עמד אז רק בהתחלתו, ובלשנים שחיו כשני דורות אחר אבן קוריש עדיין מגששים היו בעניין מבנהו של הפועל העברי. נכון הוא, כי דונש עמד על הקירבה בין העברית לערבית, אולם הוא חי כימי דור לאחר מחבר הראסאללה. אבן קוריש השפיע השפעה רבה על המדקדקים והמפרשים שבאו אחריו, ודבריו נזכרים בכבוד. על־פי המקורות שבידינו אין להחליט אם אמנם השפיע אבן קוריש על בני פאס בנחיצות השימוש בתרגום. וכן אין להכריע אם השאלות בדבר השימוש בלשון הארמית ובתרגום ארמי בבית־הכנסת, שבעניינו קיימת תשובה מאת נטרונאי גאון המגנה את המבקשים לבטל את התרגום הארמי, הן הד של הפולמוס שנתעורר אז מכוח איגרתו של אבן קוריש. גם לא נודע אם אמנם השפיעה האיגרת על פשוטי־העם בפאם והם חזרו בהם מזלזולם בתרגום.

בימיו של יהודה אבן קוריש הופיע במרוקו אלדד הדני אשר השפעתו על יהודי פאס היתה דומה לזו שהשפיע על שאר יהודי ארצות מסעותיו. ר׳ יהודה מזכירו במפורש ונראה שנקשר קשר ביניהם. גם ר׳ יהודה וגם אלדד הדני הרימו את קרן העם בעיני השליטים המוסלמים. שניהם נראו כנציגים מפוארים של העם היהודי. האחד איש חכמה, בעל ידע ומדעים והשני נתגדל בעיני הדמיון המזרחי לאיש מסעות מובהק וחוקר.

מפורסם יותר היה דונש בן לברט, נולד בפאס (920—990). אבותיו מגדולי היחס, נכדו של הגאון רבנו סעדיה. נתגדל על ברכי זקנו רס״ג בבבל ושם קנה לו השכלה עברית ובעצמו השתלם בשפה הערבית. הוא אשר הנהיג את היתדות והתנועות בשירה העברית, ובמשקל הזה אחזו להבא כל פיטני ספרד.

דונש ניכר בעבודתו בעיקר בשטח הבלשנות. בהיותו בקורדובה הכיר את המדקדק היהודי הספרדי מנחם בן סרוק שעל דעותיו השיג ב־200 סעיפים, שנכללו בקובץ הקרוי ״תשובות״. כיום ידועים רק 160 מהם. שיטתו הדקדוקית שאובה מדקדוק המסורה, כלומר, מניחה שיש שורשים בעלי אות אחת או שתי אותיות.

ספר דקדוק שלם משל דונש לא נמצא וכנראה שלא נכתב. גם בשירה ניסה את כוחו. כידוע אבן גבירול ראה בדונש את גדול המשוררים עד זמנו. לא נוכל לחקור אמיתות הדעה שכן אין לנו אלא מעט משירתו. עיקר השפעתו ניכרת בימי הביניים והוא שהניח את היסוד לצורתה של שירת התקופה. דונש התאים את המשלים הערביים לשירה העברית. אביו של דונש — לוי, גם הוא נחשב לאיש חכמה ורב פעלים וכיהן בפאס במשרות רמות.

מלבד פאס עלתה באותה עת קהילה אחרת, והיא קיירואן שבטונים. בראשה עמד רבנו חושיאל, אחד מארבעת הגאונים שנשבו והובלו מבבל עקב ריב על השלטון הרוחני בבבל. החכמה המזרחית שנשתלה כאן היכתה שרשים ופרחה. התלמוד נלמד ונחקר רבות וידיעת הלשון הגיעה לשיאים שלא היו כמוה.

ההשפעה הגוברת והולכת של המרכזים החדשים הוכרה עד מהרה בבבל. לעיני כל ניכר היה שעיני היהודים נשואות אל עבר צפון אפריקה וספרד. גאוני המזרח הכירו רשמית בסמכות החדשה. יתכן שעשו זאת בעיקר בשל כוונתם לחדש את המס שהועלה עליהם עד לאותה תקופה מכל קצוי הגולה ובוטל לאחרונה. עם זאת אל לנו לשכוח שרבים מיהודי המזרח חיו עתה במרכזי המערב ושמרו על קשריהם עם מקומות יישובם הקודמים. החלה חליפת אגרות ודעות בין מערב ומזרח. מראשוני יהדות המערב נחשב רב ניסים גאון. נראה שנולד בפאס (גירסה אחרת: בקירואן). הוא היה תלמידו של רבי חושיאל גאון ונחשב ידען גדול בתלמוד, אחד מגדולי דורו. רב ניסים גאון גם חיבר ספר לביאור הלכות בשם ״מגילת סתרים״. הוא שלח שאלות שונות לגאוני בבל, רס״ג, ובייחוד לרבי האי גאון ואף נענה על ידם. הקשר שהחל מתחזק בזמנו נתהדק יותר במשך הזמן.

חכם גדול אחר בתלמוד היה שלמה הדיין בן פורמאש, אחרון רבני המערב בעת ההיא. עקב הזעזועים הפוליטיים בימיו החלה שקיעה זמנית של מאורי הגולה שבמערב. גדולי החכמה כמו ר׳ יהודה חיוג׳, רב ניסים גאון ואחרים עזבו את הארץ והעדיפו לשכון מחוצה לה בצל הממשלה היציבה והנוחה ליהודים ובשל המצב הכלכלי המבטיח פנו רבים לספרד.

ראה:תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי –הוצ' המחבר, תשל"ד-עמ'43-39  

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן תומרת ועבד למומין. —

האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. —

הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. —

הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. —

משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף,

רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. —

השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

לקראת סופה של המאה ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי

Almonareides שהוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספו, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטנים האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואף מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלף אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים השוים בכל חלקי הממלכה האלמובריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאס. הוא נולד בפאס. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאס, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו'. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם גן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק. נראה כי הוא למד את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד (943—1033) בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אני אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לך חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס.תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאם ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'43-43  

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן המורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

לקראת סופה של המאה׳ ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי-  חסן הראשון אל-חג'אם ששלט עד שנת 927, והיה השליט האחרון של השושלת האדריסית.-, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי almonareides, שהיוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספן, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטניט האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואך מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלך אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות. ועד חצר השלטון חשבו כי רופא השולטן מולאי עלי היה יהודי בשם שלמה אבוטיוב.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים הקשים בכל חלקי הממלכה האלמו־בריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאם. הוא נולד בפאם. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאם, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה׳ הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו׳. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם בן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק, נראה כי הוא למר את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד- 1033-943בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אגי אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לו חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס-יש המיחסים מקום זה לאלג'יריה-. תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאס ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

הרי״ף נבדל משאר חכמי כפרד בהיותו מומחה בשטח אחד בלבד. את כל כוחותיו וכשרונותיו העמיק בתלמוד, אותו ראה כדרך חייו היחידה. הישיגיו בתלמוד היו גדולים עד כי נחשב כיורשם של גאוני בבל. רבים היו השואלים בעניני הלכה אצלו ותמיד מצא המענה הנכון. חלק ניכר מתשובותיו של הרי״ף מפוזרות בספרים שונים הדנים בתלמוד. גם בקובץ תשובות הרמב״ם ישנן אחדות משלו.

בשבתו באליסאנה שבספרד ערך את ספרו ״שאלות ותשובות״. ע״פ הספר, שחלקו נכתב בפאס נוכל לראות כי דרך תשובותיו של גאון המערב דומה באופיה לתשובות גאוני בבל, אולם יצירתו החשובה ביותר של הרי״ף, המהווה עבודת מפתח בספרות הפוסקים הוא ספר ההלכות שלו. בחבורו זה, המקיף את שלושת ספרי התלמוד: מועד, נשים ונזיקין היו לו שתי כוונות: האחת לרכז את כל חומר הפוסקים וליצור על ידי כך ספר הלכות משפטי כולל. המטרה השניה היתה להפיץ את התלמוד במידה גדולה יותר. לשם כך ערך מעין קיצור מכודר של התלמוד. קביעת עמדתו לגבי האגדה שבתלמוד גם היא מיוחדת במינה. הוא היטיב לצרף לספרו את אותן אגדות המלמדות מידות טובות, מנהגים ומוכר. כך יצר ספר שלם המייצג במידה רבה את התלמוד. לא לחינם זכה ספרו גם לשם ״תלמוד קטן״. הדרך אשר היתווה להבנת התלמוד ולשימוש בו זכה להוקרה ולהערכה רבה. גדולתו של הרי״ף לא התבטאה רק ביצירתו הספרותית ובלמודו, גם מידותיו המצוינות זכו להערכה רבה ואגדות מרבות להלל את נפשו הנדיבה ויקרת רוחו.

גדול הדור נפטר בהיותו כבן תשעים (מאי 1033). היתה זו אבידה קשה ליהדות המערב. מעידות על כך השורות הכתובות על קברו: ״מקור חכמה נקבר ועולם בא בעוורון״.

אחרי מותו של הרי״ף עלה תחתיו כראש קהיילת אלסיאנה, תלמידו ר׳ יוסף בן מיגאש. על־-אף שבנו של הרי״ף, רבי יעקוב אלפאסי היה תלמיד חכם ובר אורין גדול, ציווה אביו קודם פטירתו כי ר׳ יוסף ימלא את מקומו.

גורל מהופך זומן כנראה ליהודי אזור וואד דרעא, משנתהפכה מרוקו בשל רעידות אדמה מדיניות, שפר מעמדם וגורלם של יהודי החבל ההוא, משהונח ליהודי המרכז הורע בתכלית מצבם הם.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'47-44

באותה תקופה בה הורע מצב היהודים במרכזה של מרוקו שונה היה גורלם של יהודי מערבה. יהודי וואד דרעא, אשר שכנו בגבול מדבר מהרה, היה מצבם נוח מתמיד יותר בשל מקום מושבם המרוחק ואשר הגישה אליו היתה קשה. כבר הזכרנו בפרק הקודם כי באזור ההוא השתרעה מדינה יהודית. כשפרש הכליף בשנת 970 את שלטונו על האזור ההוא, מינה על קהילת היהודים שנים משריו היהודיים יוסף ויעקוב. ואם הדבר היה נוח מאד ליהודים תושבי הארץ, אז פחות נוח כנראה היה הענין לנוצרים, הם אך חיכו להזדמנות לפרוק עול. הזדמנות זו

באה עם מות השר יוסף בסוף המאה ה־10. במקומו בא אחיו יעקב ובנו שמואל. אלה נסו להתפשר עם הנוצרים שכן רצו לשכך את התסיסה הנוצרית המקומית ואת התסיסה באזורי שלטונם שבאלג׳יריה, לכן נענו לדרישת הנוצרים והקימו גוף אוטונומי נוצרי נפרד. במזרח ישבו הנוצרים ובמערב היהודים.

נראה, כי חלוקה זו לא השביעה רצון הנוצרים, אולי זו הסיבה שעוררה שנאת חינם ושגררה אחריה רצח של 10 יהודים מתושבי רבת אל חג׳ר שבאזור המזרחי. תגובת המימשל היתה חריפה מאד. השרים יעקב ושמואל ארבו בראש צבאם למתנכלים ברבת אל חג׳אר, הצבא הנוצרי הופתע מהתגובה המידית, נכנס לקרב שבמהלכו הסתכמו אבידותיו ב־16 אלף נפש. באותו זמן נפטר גם המושל הנוצרי בעיר סיטה (Sita), שהיתה מרכזם ומבצרם של הנוצרים. בעקבות מאורעות אלה החלה בריחה של הנוצרים יושבי גבול האזור היהודי.

צבאם של היהודים היכה באותה רדיפה כ־12 אלף איש. חלק מן הבורחים מתושבי העיר סגלמסה המרוחקת ואזור אגמאט. יהודים רבים התישבו עתה באותם אזורים בהם התמעטו הנוצרים. מאותה תקופת כיבוש ידועה העיר תאמגרות בה נשתכנו יעקב ושמואל והפכוה לעיר בירתם.

גחלי ההתקוממות הנוצרית באזור ההוא דעכו לחלוטין רק כעבור זמן מה עם כניעת העיר סיטה. לכך קדמה התקוממות של תושבי העיר מבצר מתוך כוונה להתנפל על יהודי החבל תוך כדי מצור שארך שבעה חדשים. אחר זאת עזבו הנוצרים את אזור וואד דרעא ועברו למקומות אחרים במרוקו, בהם ריכוז הנוצרים היה רב יותר. בינתים הלך האזור ונתישב בתושבים מוסלמים שנתפשטו שם בשטחים רחבי ידים. בתקופה הראשונה ליישובם השתלבו במסגרת השלטון היהודי והכירו במושלים היהודים. הנוצרים שיתפו פעולה ותרמו רבות לביסוס המדינה הקטנה הזו ולהרחבתה גם בימי יעקב וגם בימי שמואל אחריו.

זמן קצר לפני עלות האלמורביטין, ראו המוסלמים תושבי האזור ההוא את עצמם זכאים לחבל ארץ נפרד ולשלטון משלהם. השליט היהודי שמואל נענה לדרישותיהם, או שבאמת רב מספרם והוא חשש מהם או שראה תביעתם כצודקת וחלוקה זו כדאית לשני הצדדים. כך נפרדה שוב המדינה. החלוקה היתה דומה לזו היהודית נוצרית שהיתה בימי יעקב. נראה שהסדר לא נתקבל כיאות על ידי המוסלמים. 7 שנים הסכינו למראית עין לגבולות החדשים, וכשנדמה היה להם כי אגרו מספיק כוח, מהרו לשנותם. לאחר שנכשלו פעמיים חתמו על חוזה שלום לתקופת 100 שנה, אולם הסכם זה לא קויים. אדם בשם איברהים לברדעי, איש מדון, ערמומי ורודף שלטון חולני, הופיע בחבל ארץ זה, בו מצא כר נרחב לפעולותיו. בעמדו בראש חיל צבא הצליח לכבוש את האזור המוסלמי. מדורבן על ידי הנצחון פנה אל היהודים. לאחר מפלות שנמשכו כ־20 שנה הוכיח לברדעי את עקשנותו ואת תאוות השלטון שבו. לאחר שאסף צבא חדש עלה וניגף שוב.

השלום שעשה תוכנן לתקופת מחצית השנה. גם כעבור תקופה זו הובס. בארבעת החדשים הבאים לא נלחם, והגביר את צבאותיו. הפעם קרוב היה לנצחון אלמלא עזרה יהודית בדמות 12 אלף פרשים קיירואנים מפאס. קרב הדמים שהתחולל הוכיח גם לחולה הרוח הזה כי עליו לסגת ולחכות עד בא שעת הכושר (אחרת אין לראות את מלחמותיו לכיבוש חבל ארץ זו, שהיה צחיח ברובו, מרוחק ממרכזי ישוב וקטן בשטחו). בתאפיללת, אשר עד אליה נסוג במפלתו, עשה את משכנו. עם מות השולטן שמואל אבד ליהודי וואד דראע שר צבאם הטוב ביותר. לברדעי מיהר בטרם ימצאו אויביו מנהיג חדש מתאמם. זממו עלה בידו והוא כבש את כל האזור היהודי. עתה נתעוררה בו גם רוח הג׳ייהאד. ביודעם את כוחותיו נסוגו היהודים למדינת לחזר, שם התבצרו, ועמדו בגבורה עשרה חדשים במצור. ברם, לברדעי פנה אל הערמה. הוא העמיד פנים כנוטה לכרות ברית, והזמין אליו את הנצורים, כשהם חסרי נשק ומגן, אל מישור איסיל. גם צבא לברדעי פרק את נשקו, אך טמן אותו בחול לרגליו. במעמד זה פנה וקרא ליהודים להתאסלם. תשובת היהודים היתה שלילית, כתוצאה מכך נהרגו ביום ההוא 17 אלף יהודים, הרצח לא נסתיים שם, כל ערי המושבות היהודים בלחזר נהרסו. מכל הישוב המפואר הזה נותרו רק מתי מספר, רובם הצטרפו לקהל ישראלי עקב היותם עבדים.

על אסון זה נודע אך מעט, בשל ריחוקו של חבל וואד דרעא. אך האסון היה כבד מנשוא. שנאת המוסלמים היתה כה עזה עד שהיפלו את היהודים אפילו בלבוש. מעתה היו אנשי הצבא היהודים שנותרו חייבים לחבוש כובעים בעלי שפה כפולה לאות קלון. סגנו של לברדעי, שעלה אחריו, החרים מהיהודים אדמות רבות והטיל עליהם מם גולגולת כבד. המיעוט היהודי, אשר המשיך לשכון באזור נפרד משאר המדינה סבל עוד זמן רב. השלטון אמנם השתנה מדי פעם, אך היהודים דוכאו תמיד. רק בסוף המאה ה־13, עם איחוד וואד דרעא ומרוקו, שונה המצב.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'49

בדרך דומה לעליתם המהירה של האלמוראביטין, כיבושיהם ושלטונם, עלה שבט ברברי אחר כ־100 שנה לאחר מכן. בראשו עמד מוחמד בן תמורת. אדם זה נתחנך בבגדד אצל הפילוסוף אלעזאלי והיה לאיש מוסר קנאי. כאשר שב לשבטו הצפון אפריקאי, מצמודה, ראה עצמו כבעל שליחות עליונה, כמתקן. הוא הקים כת שעקרונותיה היו: קנאה דתית עיוורת, אורח חיים פשוט, ושנאה לשירה ולאומנות. שם הכת, אשר פרשה מהסוגים האורטודוכסים היה האל מוח׳דון [Al moachidin]בשמם הספרדי ״מונתאיסתים בעלי אמונת היחוד״. בכוח קנאותה כבשה הכת תוך זמן קצר את השלטון האלמורביטי.

מאזור סג'למסה הסתערו האלמוחידין בהתלהבות דתית ולאומית. במידה מסוימת היתה כוונתם לעצור בעד ההתפשטות הנוצרית. השלטון האלמורביטי לא היה יכול לעמוד בפניהם. התמוטטותו המוחלטת באה תוך שלוש שנים. הגורם הישיר לכך היה עבד אל מומין אבן־עלי (1094—1163), אשר המשיך בדרך מורו ומנהיגו מוחמד בקרב שנערך בעיר חיברן שבאזור תלמסן באלג׳יר, הביס עבד אל מומין את תאספין, המושל האלמוראביטי השלישי. הצבא האלמוראביטי הניח נשקו. מרוקו נכנעה למושל החדש.

הנפגעים הראשונים מפגיעת הכת השלטת היו היהודים. עבד אל מומין פרסם צו המחייב כל לא מוסלמי לקבל את הדת המוסלמית. על אותם שאינם מתעתדים להמיר את דתם לעזוב את הארץ תוך פרק זמן קצוב ואם לא כן — דינו מות. את תוצאות הפקודה הזאת, ניתן היה לשער מראש. רבים קיבלו אז את הדת החדשה, אולם לרוב היתה זו מסכת מגן שמתחתה קויימו כל מצוות היהודיות ודיניה. אחרים מיהרו להגר לספרד, לאיטליה ועוד.

הערת המחבר: ישנה סברה כי עבד אל מומין קבל על היהודים, שהבטיחו בזמנו למוחמד הנביא להמיר דתם תוך 50 שגה אם לא יבוא המשיח. כיון שהמשיח בישש לבוא והיהודים הפרו הבטחתם, חזה שליט זה ביהודים בעלי חוב שעליו לגבותו.

 אך לאורך כל ההיסטוריה לא נראה מוצא זה כרצוי לרבים, אלא עם בוא שעת הדחק הנוראה. גם הצלב באירופה לא הבטיח רבות. אי מלוי סעיפי הפקודה גרר במקרה הטוב ביותר המרת דת מאונס, ובדרך כלל הביא להרג. לא היתה זו התנכלות מכוונת ליהודים דוקא, שכן הצו הופנה אל כל תושבי מרוקו הלא מוסלמים. יתכן, שכוונת השלטון היתה ליצור ממלכה הומוגנית מבחינה דתית ומדינית ויתכן שהיתה זו קנאה דתית גרידא. אולם כך או כך פגע הדבר ביהודים. קהילות שלימות אבדו, הנדונים התמידיים המיטו חורבן על כל סדר חברתי וכלכלי. מסגרות חיים נותצו והשתבשו, ההתנכרות לדת מצד חלק מסויים הביאה במשך הזמן לאובדן ערכים ולחוסר אחדות בציבור היהודי. שליחי האלמוחידים מלאו ביסודיות אחר דברי שליטם. בתי כנסת ובתי מדרש נסגרו ובמקרים מסויימים אף נהרסו. חלק אחר ממוסדות קודש אלה הפכו למרבית הלעג לבתי מסגד למומרים או סתם מוסלמים.

קנאות חריפה זו לא דעכה אצל שליטי האלמוחידין המאוחדים יותר. לאחר 120 שנה שבה שלטה ממשלת זדון זו היה מצב היהודים חמור.

שינוי מה חל עם עלית השליט החמישי בשושלת, אבו יוסף יעקב אלמנצור (1293־1225). הוא ביטל מגזירותיו של עבד אלמומין את דין המות ליהודים (סעיף שבוצע עד כה בנאמנות). במקום גזר דין מוות, הוטל מיסוי כבד על כל אותם שסירבו להמיר דתם. שינוי אחר קבע מנצור ביחס למומרים החשודים בקיום מנהגי יהדות. עליהם ציוה לחבוש לראשיהם כובע גדול (תרבוש) בצבע שחור אשר ירד על אזניהם. בקצה הכובע הזה התנוסס בד צהוב לאות חרפה. על בני ישראל שלא המירו דתם ציוה ללבוש גלימה שחורה, רחבה מדי בתחתיתה. קנאתו

של אל מנצור פרצה גבולות נרחבים ונראה שלא רק ביהודים היא פגעה. הוא שרף ספרים של חכם ופילוסוף ערבי גדול באותה תקופה — איברהים אבן ראשיה כי מצא פסול דתי בכתביו.

ההתעללות לא פסה אף לאחר מות אל מנצור. תחתיו מלך עבדאללה בן מוחמד בן נאצר. גם הוא כקודמו ראה ביהודים דוגמנים למלבושים פרי תכנונו. הלבוש השחור הקודם נראה מיושן בעיניו. הוא העטה עליהם גלימה ארוכה אחרת ומצנפת צהובה חבש לראשם. יצירתו זו היתה ללבוש היהודי למשך דורות. בגללה נקראים היהודים עד היום ״צפפאר ליהודי״ (צפפאר — צהוב). מפעל אחר של שליט זה היה סגירת יהודי מחוז ריף (Rif) מאחורי חומה.

הערת המחבר: כנראה, שהן הטלאי הצהוב, והן ה״גיטו״, הם לא המצאה של ימי הביניים באירופה, אלא מקורם הוא, מחוז ריף.

בימיו של עבדאללה החלה ירידת האל־מוחידין. הוא הוכה בשני קרבות ע״י חיל הנוצרים. המפלות הללו, ומותו לאחר מכן (1214), סמלו את קץ ההצלחה האלמוחידית. בד בבד עם הכשלונות מחוץ, החלו מרידות בתוך הממלכה. השליטים הבאים: יוסף אל מנצור, לעדין אבו מוחמד, לעלה אל מומין, לא החזיקו מעמד. אזלת כוח השלטון עקב ריבוי הקשיים הפנימיים היטיבה את מצב היהודים. אמנם לעתים סבלו היהודים עקב אי היציבות המדינית, ונטלטלו מדי פעם ממקום למקום. ההרג שעשה מתמרד בשם יחיא הרי ביהודי מראקש, שנטו אחר לעלה אלמומין, היתה עדות לכך, אולם בדרך כלל החלה להסתמן עת יותר נוחה. האנוסים הרבים שבו אט אט בגלוי אל דת אבותיהם וכל תגובה רשמית לא באה. עם השיבה אל חיק היהדות, ניכרו הצעדים הראשונים של ביסוס החיים הקהילתיים ויצובם.

ההטבה היחסית במצב יהודי צפון אפריקה האנוסים, שהיוו רוב באותה תקופה הביאה גם להרפית המתח הפנימי אצלם. הכפילות הדתית שעמדו בה, היתה לאספקט חיצוני של פחד מפני השלטונות המשגיחים, שגרר אחריו מתח מתמיד של סכנה. אולם נקודת הראות בעלת חשיבות רבה יותר היתה נקודת ראות הדתית. יהודי שהמיר למראית עין את דתו, חייב היה לשאת בעול כמה מנהגים מוסלמיים שהיוו סתירה וכפירה בדת ישראל. אמנם כלפי חוץ בלבד, אך עם כל זאת גררה הסטיה הגלויה, וביודעין מחיי הדת (שהיו אז בעלי חשיבות ראשונית לכל יהודי) מתח פנימי ניכר. נתעוררה בעיה חריפה שהעלתה סערת רוחות בכל רחבי גולת האיסלם. גדול המקטרגים על מעשי האיסלם באותה עת, היה יליד פאם, יהודה הכהן אבן סוסאן. חכם זה נתפרסם בעיקר כידען התלמוד. ביחוד עלתה קרנו בעת המשבר הגדול שהביאו האלמוחידין על כל קהילות יהדות המערב, שכן הוא המשיך להרביץ תורה בישיבתו. רבי יהודה אבן סוסאן היה קיצוני וקנאי בגישתו לאנוסים. הוא טען בחריפות כי אותם יהודים מומרים עכו״ם הם על פי דין. כל המודה כי מוחמד נביא אלקים, גם אם מקיים הוא את כל תרי״ג מצוות, פסול לעדות ואין להתחתן בו. בזאת רמז כי כל יהודי אמיתי חייב למסור נפשו על קידוש השם. משנתפרסמה אגרתו, היא אך הוסיפה על סבלם הרב של יהודי צפון אפריקה. לא יפלא על כן כי רבים חשבו על פניה מוחלטת אל האיסלם בלאו הכי כופרים הם ואם כן לשם מה להם הסבל הרב.

באותו זמן בערך עלה על כס נציבות אנדולסיה קנאי דתי ששימש מאוחר יותר כשליט האלמוחידין — אבו יוסף יעקב (1148). מחוז זה שימש לו כר נסיונות. מצב היהודים הפך מהרה לבלתי נסבל. רבים עזבו את מקומותיהם ופנו לסביבה נוחה יותר יחסית. בין אלה היו גם ר׳ מימון ובניו ר׳ משה ור׳ דוד. שלוש שנים התגוררו בעיר החוף הספרדית אלמריה. משנכבשה ע״י השליטים החדשים, עזבוה ופנו לפאס. סיבה נוספת שמשכתם לשם, היתה ישיבתו של בן סוסאן ובית מדרשו המעולה. כפיית הדת נמשכה פה כבר תקופה של עשר שנים. ר׳ מימון השכיל לחדור לעומק המצב שבלבות האנוסים. צעדו הראשון היה חיבור אגרת מוסר ונחמה. במגמה להרגיע את יהודי צפון אפריקה ולנחמם. כעבור שנים מועטות, עם פרסומה של אגרת ר׳ יהודה אבן סוסאן, נדמה היה שעמל ר׳ מימון הוא לריק, אך הפעם עמד ליהודים המוסווים ר׳ משה בן מימון (הרמב״ם). הוא יצא נגד דעות מורו אודות ״העם טמא השפתיים״ (כפי שקרא ר׳ יהודה את האנוסים). בחיבורו ״אגרת השמד״ או ״מאמר קידוש השם״, הוקיע הרמב״ם את הקיטרוג הקשה. בדרך הגיונית בהירה הוכיח כי כל האשמות המוטחות אינן תופשות. לאמיתו של דבר היה זה מכתב התנצלות למעשה משפחת המימונים ועקב כך הסבר לכל מעשה האנוסים. עיקרה של האיגרת טוען כי ״אין השמד הזה דומה לכל השמדות… והנה מי שנהרג בכדי שלא יודה בשליחות איש (מוחמד), יש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו — מעלה עליונה. אבל מי שבא לשאול אותנו: יהרג או יודה? אנו אומרים לו, שיודה ואל יהרג״. אבל יש הבדל רב בין עבירה שבמעשה ובין עבירה שבדיבור.

את ספרו זה כתב הרמב״ם בערבית למען יהיה מובן לכל. הוא אף השכיל לסתור בהסתמך על התלמוד, את כל אשר בנה אבן סוסאן. הרמב״ם ומשפחתו חיו בצל המות. אבו יעקב יוסף מלא עתה את מקומו של עבד אל מומין. הגזירות חודשו במלואן והוקפד על ביצוען. בין ראשוני הנפגעים היו יהודה בן סוסאן שנהרג על קידוש השם (1165). מצב דומה היה מצבו של הרמב״ם אלא שהמשורר הערבי אבו אל ערב אבן מיישא תמך בו, ולא נתן לקיים את גזר דין המוות שנחרץ עליו מטעם הממשלה. כך עזבה משפחת המימונים את פאס ופנתה לעבר קהיר.

״אור ישראל כבה במערב״. כך ראה הרמב״ם את מצב יהדות צפון אפריקה בזמן השלטון האלמוחידין. כבר בתקופת האלמוראביטין התמעטו גדולים ביהדות על אף הרקע המדיני הנוח. עתה ודאי שלא נראה כל זיק מאיר ומבטיח. יתר על כן שלטון זה סימן למשך שנים רבות תבוסה ניצחת לחיי הרוח היהודית במערב. יהודי מרוקו איבדו את עמוד השידרה, את צביונם המיוחד. נטיתם מן השפה ולחוץ אל המוסלמים הצמיחה שורש לענה. מנהגים ערביים שונים מצאו להם מהלכים בקרבם. ההתבוללות הביאה לטמיעה. תורת הרי״ף נשכחה וכמוה יצירות רבות וחשובות. המקור הבריא של דרך מחשבה יהודית ניטשטש ובמקומו חדרו אלמנטים זרים שהביאו לתלישות, לחוסר בסיס תרבותי ולניתוק משאר יהודי אירופה ואסיה. באחת מאגרותיו לבנו כתב הרמב״ם ״שמור עצמך מקצת אנשים השוכנים במערב״ ומפרש מספר מנהגים משונים וסטיות שדבקו ביהודים אלה.

עם כל זאת קמו בתקופת שואה זו שני אישים אשר נתעלו מעל בני עמם והעפילו לפסגות רוחניות. הנודע ביניהם הוא רבי יוסף וועקנין, שנולד בעיר סווטא (Suta). הוא למד עד גיל 24 בהסתר מחשש שיתפש ע״י השלטונות. בעיקר השתלם בידיעת התלמוד, המתמתיקה והרפואה. משנתגברו הרדיפות על ידי אבו יוסף יעקב, עזב את הארץ ופנה למצרים, שם נתודע אל הרמב״ם, החל ללמוד אצלו ועד מהרה היה לטוב שבתלמידיו ולאהוב נפשו של המורה. ״מורה נבוכים״, ספרו של הרמב״ם, נראה ככתוב למען תלמידו זה שנקרא אז בפי כל רבי יוסף אלמגרבי. מפסטט שבמצרים פנה מאוחר יותר אל סוריה, בה נפטר.

החכם האחר שהאיר את עיני יהודי המערב היה רבי נחום מערבי, עליו אין לנו ידיעות מרובות. הוא שתרגם את ״אגרת תימן״ של הרמב״ם ואת הביאור לספר ״יצירה״ של ר׳ יצחק ישראלי. נראה, כי הוא תרגם עוד כמה ספרים שאינם ידועים כיום. גם רבי נחום נאלץ לעזוב את מרוקו ועבר לארצות המזרח.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 53