אוצר-המנהגים-והמסורות-לקהילות-תאפלאל-


אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

 

ג. שרידי מנהגים בתאפילאלת שמקורם במנהגי ארץ ישראל

מנהגים אחדים בתאפילאלת, שאינם מצויים בשאר קהילות, תואמים למנהגים מקבילים בארץ ישראל ומושפעים מהם.

  1. דוגמה ראשונה היא שני הפסוקים הנאמרים לפני ׳למנצח בנגינות, שלפני ברכת המזון: ׳ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך:

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, (שמות בג, כה-כו). ההסבר לתוספת זו על פי אדוני אבי – השלמה של פסוקים מן התורה לפסוקים מן הכתובים ומן הנביאים שבפסוקי ׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ הנאמרים לפני ברכת המזון. פסוקים אלה מקבילים במידה רבה לפסוקים דומים הנאמרים לפני ברכת המזון על פי מנהגים קדומים בארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא,, ואחר כך ׳למנצח בנגינות, ו׳אברכה׳(ראה גליס, מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).

  1. כיוצא בזה המנהג לומר לפני שתיית יין ושכר ׳שִׂמְחָתֶךְ, שמחתכם כולכם…, במקום הנוסח המקובל ׳לחיים,. מקורו במנהגי ארץ ישראל: ׳כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ׳בשמחתכם, המקביל למנהג אשכנז, שהשותה אומר ״לחיים,״. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם׳ משום שהיין נועד לנחם אבלים: ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, (משלי לא, ו). לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא ׳לניחום,, ומכאן הפנייה בתאפילאלת איש לרעהו בסעודת שבת או חג או בסעודת מצווה להרים את הכוס ולומר ׳שמחתך אַבַבַא־סִי׳(לחיים מר משה), ׳שמחתך אבא־יגו׳(לחיים מר יעקב), ׳שמחתכם כולכם, (לחיי כולכם).
  2. גם המנהג הפילאלי לא לאכול בשר יונים ותרנגולים בפסח מקורו במנהגי ארץ ישראל.
  3. גם המנהג לא להזמין את העולה לתורה בשמו תואם את מנהגי ארץ ישראל.
  4. דיני ירושה נקבעים על פי התורה ולא על פי תקנות מרוקו, דוגמת ירושת הבעל את אשתו.

ד. מנהגי פשרה ייחודיים, כגון הייבום

יש מנהגים שכנראה נוצרו כפשרה בין עבר להווה, כמו מנהג הייבום. מנהג הייבום כמלוא מובנו פשט בכל קהילות מרוקו, וכל הניסיונות להחליפו בחליצה בהשפעת הרבנות הראשית לישראל סמוך להקמת המדינה בישראל לא צלחו. מנהג הייבום נשאר על כנו בכל קהילות מרוקו, ולא החליצה. בעניין זה מעניין מנהג כל קהילות תאפילאלת הידוע לנו במאת השנים האחרונות. אמנם נוהג החליצה לא פעל, אך גם לא מנהג הייבום המלא. בכל קהילות תאפילאלת הייבום נעשה באופן ארעי וסמלי בלבד. היבם נשא את יבמתו, אבל רק לימים אחדים, עד שבוע, שבהם וידא בית הדין המקומי שהיבם קיים את המצווה על ידי קיום יחסי אישות מלאים, ואז שחרר את יבמתו. נראה שמנהג זה חדש יחסית ונוצר בתקופה שבה רכשה לה כנראה האישה מעמד והביעה את אי רצונה לחיות עם צרתה. שטרי הייבום מתאפילאלת הם כשטרי הייבום של שאר קהילות, ואין בהם כל רמז לייבום הארעי. מנהג הייבום הארעי אינו ידוע לנו בשום קהילה בעולם, והוא מנהג חדשני וייחודי לקהילות תאפילאלת בלבד.

ה. חידושי מנהגים על ידי חכמי אביחצידא בהשפעת חקבלח, החל מר׳ יעקב אביחצירא בתוף המאה התשע עשרה

מנהגים נוספים בדרום תאפילאלת הם חדשים יחסית ונתקנו בהשפעת הקבלה, בעיקר במעגל התפילה, ואפשר לשער את התחלתם בתקופת ר' יעקב אביחצירא (1808- 1880) וצאצאיו, כמו אי אמירת ׳יגדל׳ בשבת ובחג, אי אמירת פיוטים לפני ׳ברוך שאמר׳ וחומרות ימי הספירה הנמשכות עד לערב שבועות: איסור תספורת, הימנעות מקיום אירועי שמחה, הימנעות מלבישת בגדים חדשים ומברכת ׳שהחיינו׳. מנהגים אלה ברובם נתחדשו בהשפעת ׳שער הכוונות׳ של האר׳׳י על ידי חכמי אביחצירא, החל מר׳ יעקב אביחצירא והמשכם על ידי בניו, במיוחד ר׳ מסעוד ור׳ יצחק, שהחלו לסגל אותם ולנהוג על פיהם, הם ותלמידיהם. המנהגים שנוצרו בהשפעת הקבלה מהווים מעין מהפכה בהוויי התפילה והקהילה. הם מוחקים מנהגים עתיקים הקשורים בהוויי התפילה, כמשתקף מכמה כתבי יד שבהם משולבים פיוטים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳ ויוצרים אווירה של יתר כובד ראש ויתר חומרות.

ו. מנהגים הנושאים אופי של תקנות בלבליות משנת תש״ח/1945 ובאים על חשבון מנהגים ותיקים

יש מנהגים חדשים בדרום תאפילאלת שאנו יכולים לתחם את התחלתם, אלה המנהגים שנתחדשו או נתעדכנו לפני למעלה משבעים שנה, בסביבות תש״ה. הכוונה לתקנות החדשות שנתקנו על ידי ועד הקהילה בארפוד בתש׳׳ה בשיתוף הרבנות המקומית, בתקופתו של ר׳ יצחק אביחצירא. אלה הן תקנות כלכליות שתכליתן לצמצם את הוצאות המשפחה על אירועי שמחות ולהפחית את הנטל הכלכלי של המשפחה הממוצעת. דוגמה לכך היא איחוד אירוע בר מצווה לציצית עם בר מצווה לתפילין לאירוע אחד. מנהג זה הוא אפוא מנהג חדש בקהילה. עד שנת תש״ה נהגו לעשות אירוע נפרד לציצית, בגיל 10-9, ואירוע נפרד לתפילין, בגיל 13, כאשר לכל אירוע סעודה ייחודית, דרושים ופיוטים מתאימים. האירוע הכפול הוא קדום, והאירוע המאוחד חדש. כך גם לגבי מסלול החתונה שכלל לפנים אירועים ושבתות רבים וקוצר על ידי ועד הקהילה. מנהגים חדשים אלה בעצם מוחקים מנהגים עתיקים שורשיים ובאים על חשבונם.

גם תקנות אחרות שאינן בעלות אופי כלכלי נוכל לתחם את חידושן, דוגמת שטר כתובה מן הדגם החדש השונה מן הדגם הישן הקצר בנוסחו והדל בפרטיו. השטר הישן אין בו כל סכומי כסף נקובים ותנאי כתובה, והוא חסר חתימות וחותמות.

כל השטרות שנעשו בכל קהילות דרום תאפילאלת עד תש״ט נושאים את הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז' והנה החל מתש״י כל יישוב מתואר בשמו הייחודי, כמו ׳כאן מתא ארפוד', ובלי אזכור של הנהר זיז. ההסבר נעוץ בהתייבשות הנהר ובצורך לציון מקום החופה המדויק על ידי שם היישוב.

ז. מנהגים חדשים בהשפעת הרבנות במרוקו מתשט״ו

אזור תאפילאת התנהג בראשונה כאוטונומיה רוחנית והלכתית עצמאית. החל מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי זכתה הרבנות במרוקו בשלבים למעמד שיפוטי מצד השלטונות, תחילה הצרפתיים ואחריהם המוסלמיים. מעמד זה התבטא גם בתקציב שחייב תשלום משכורות לדיינים ולאבות בתי הדין מטעם השלטונות, בדומה למערכת המשפט האזרחית. חכמי אביחצירא, שלפנים פעלו מכוח מעמד שושלת היוחסין, נתבקשו להצטרף למועצת הרבנות ברבאט ולקבל עליהם את הזכויות של קבלת משכורת ממשלתית אך גם את החובות, כגון עמידה בבחינה לקבל הסמכה ודיווח על פעילותם. מצב זה התחיל בשלבים, החל מתש״י, וחייב מעתה גם את כפיפות הרבנות בארפוד למועצת הרבנות ולתקנותיה, כמו שינוי נוסח הכתובה הקדום לדגם שטר הכתובה החדש המפורט הכולל סכומים וחתימות ועוד, הדומה מעתה לשטרי הכתובה בשאר ערי מרוקו. כך נעלם צביונו הישן הייחודי הקצר של שטר הכתובה לטובת נוסח השטר האחיד.

ח. מנהגים התואמים לפסקי הרמ״א

יש מנהגים בתאפילאלת שאינם תואמים לפסקי מרן, מחבר השלחן ערוך, אלא לפסיקת הרמ׳׳א. מדובר בדרך כלל במנהגים מחמירים, כגון חומרות של איסור אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח; סימון הבחנתי של שלוש המצות בליל הסדר, חומרות מנהגי האבל של ימי בין המצרים המתחילים מי״ז בתמוז: איסור תספורת, הימנעות מעריכת שמחות של אירוסין ונישואין ומברכת ׳שהחיינו׳; חומרות הקשורות לתפילה, כגון עמידה בחזרת הש״ץ ובעשרת הדיברות, קריאת הלל בראש חודש בברכה, אמירת קדיש שלם אחרי ׳עלינו לשבח, וכיו״ב, וחומרות הקשורות באיסור והיתר של אבן העזר, כמו הלכות נידה. קשה להכריע האם מנהגים אלה נקבעו לכתחילה על פי פסקי הרמ״א, או שמדובר במנהגים קדומים שנמצאו בדיעבד תואמים לפסקי הרמ״א.

ט. מנהגים ייחודיים בקהילות דרום תאפילאלת השונים ממנהגי שאר קהילות מרוקו

מנהגים רבים ייחודיים לקהילות תאפילאלת ושונים מאלה של שאר קהילות המרכז במרוקו, הן במעגל התפילה והשנה והן במעגל האדם. הם יסוכמו בהמשך. להלן אחדים מהם הקשורים במעגל התפילה והשנה: אי אמירת ׳פתח אליהו, לפני התפילה; אי אמירת ׳יגדל אלהים חי, בשבת לפני ׳ברוך שאמר,; אי אמירת ׳ברכי נפשי, בליל שבת ראש חודש; אי הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת; אמירת ׳נקדישך׳ על ידי החזן בלבד; אמירת קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח, בכל התפילות; אמירת ׳בית יעקב, ושיר של יום בראש חודש, בחנוכה ובפורים, ועוד.

סיכום

כמה ממנהגי תאפילאלת ייחודיים הם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו. אין הם נשענים על מקור אחד או על אסכולה אחת בלבד, אלא מקורות השראתם שונים ומגוונים, כמפורט להלן.

מנהגים אחדים הם בהשפעת נוסח התושבים בפאס שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחרות במעגל התפילה, כמו אמירת הצ׳היר בפסח, או אמירת הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך, בפורים, ועוד.

מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם לא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות, כמו אירוע חופת הנעורים. המנהגים החדשים יחסית, מאמצע המאה העשרים, נוצרו מנסיבות כלכליות, כמו איחוד שני האירועים של בר מצווה לאירוע אחד מטעמי חיסכון או קיצור המסלול של החתונה. אלה הם מנהגים שנוסדו על ידי תקנות הוועד, בסביבות שנת תש״ה. מנהגים אחרים הם ממסדיים, תוצאת ההשפעה של הרבנות הראשית במרוקו על קהילות תאפילאלת, לאחר שנהנו מאוטונומיה עצמאית עד תש״י.

מנהג הייבום הארעי בתאפילאלת מיוחד הוא במינו בעולם היהודי בכלל, והוא מעין מנהג חדש בלעדי לכל קהילות תאפילאלת.

הקבלה שנחשפו אליה חכמי אביחצירא, ובראשם ר' יעקב (1880-1808), שחלק מספריו הם קבליים כמו ׳מעגלי צדק,, ׳בגדי השרד,, ׳פתוחי חותם, ועוד, נותנת אותותיה על מנהגי התפילה והשנה, בדרום תאפילאלת כמו אי אמירת פיוטים בתפילה, חומרות ספירת העומר הנמשכות עד לשבועות ועוד.

כמה ממנהגי תאפילאלת תואמים את מנהגי הרמ״א, כמו איסור אכילת אורז וקטניות בפסח או מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים.

מכאן שאי אפשר להצביע על גורם השפעה ראשי על המנהגים. ניקח לדוגמה את שער הכוונות לאריז״ל. מנהגים שונים ממנו חדרו לתאפילאלת ועיצבו את ההוויי של התפילה ושל חיי הקהילה והמשפחה, הן בימי הפסח, הן בימי ספירת העומר והן בימי האבל על הנפטר, אבל יש מנהגים שלא חדרו. על פי האריז״ל, אין לומר כל מזמור לפני ערבית של חול ושל מוצאי שבת, כמו כן אין לומר ׳יגדל אלהים חי׳ בתפילה, ויש לומר את ׳נקדישך׳ בקול עם החזן. במציאות אין אומרים בתאפילאלת מזמורים לפני ערבית של חול מחד גיסא, אבל אומרים ׳אלפא ביתא׳ וט״ו שיר למעלות לפני תפילת מוצאי שבת; אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ בשבת אבל ׳נקדישך׳ רק החזן אומר, על פי השלחן ערוך ולא על פי האריז״ל.

אם יש איזו מגמה משותפת לכלל מנהגי תאפילאלת היא ההימשכות אחרי החומרות הנוטות להלכה או לקבלה. דוגמאות לחומרות הלכתיות הן אלו התואמות לפסקי הרמ״א, כגון מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים החל מי״ז בתמוז באיסור תספורת, אירוסין ונישואין וברכת ׳שהחיינו׳, או המנהגים המחמירים באי אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח. עליהן יש להוסיף גם מנהגים מקומיים מחמירים, כגון איסור אכילת בשר יונים, סוכר ותה בפסח וההקפדה על מצה שמורה בכל ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. דוגמאות לחומרות המושפעות מן הקבלה הן ההימנעות מהפסק בתפילה, כולל בשבתות, מועדים וימים נוראים, החומרות הנוהגות בין פסח לעצרת הכוללות איסור תספורת, אירוסין ונישואין ואף ברכת ׳שהחיינו׳; הקפדה מרובה על הפרדה בין נשים וגברים הן בשוק והן באירועי שמחות, הימנעות של נוכחות נשים בהלוויות, בתפילות בבית הכנסת ובתהלוכות של שמחה כגון חופה, הכנסת ספר תורה ועוד.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-עמ' 21-17

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

פרק ראשון

תפילת שחיית של חול

א. הכנות לתפילה

1 – ההשכמה לתפילה: כלל אנשי הקהילה משכימים לתפילת שחרית.

2 – נטילת ידיים בבוקר: מקפידים על נטילת ידיים בבוקר, ומניחים קערה ונטלה של מים לפני המיטה כדי להימנע מהליכה של ארבע אמות לפני נטילה.

  • – נטילת ידיים בשחרית נעשית לסירוגין: יד ימין פעם אחת ואחר כך יד שמאל פעם אחת, שלוש פעמים.

הערות המחבר: באשר לזמן התפילה – לא הייתה מודעות לתפילת הנץ דווקא, אלא השכימו בהקדם סמוך להנץ (מפי כמה מסרנים, ובכללם ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקצר א־סוק).

כמה טעמים לנטילה זו על פי טור, ב״י ושו״ע או״ח, סימן ד, ומשנה ברורה שם, סעיפים א-ג: א. לאחר שינה האדם נעשה בשחר ברייה חדשה, לכן צריך להיטהר ולהתקדש, בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתן׳(איכה ג, בג). ב. להעביר את טומאת הידיים שנגעו בשעת שינה במקומות מטונפים בגוף. ג. להתכונן בטהרה לתפילה ולתורה, בבחינת ׳ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה״ (תהלים כו, ו). ד. להסיר את רוח הטומאה השורה על האדם הנחשב מת בלילה בעקבות עליית נשמתו(זהר ח׳׳א קפד ע״א).

על כך הקפיד מאוד מרא דאתרא יש״א ברכה, ר׳ ישראל אביחצירא (ראה ד׳ יהודיוף, ישראל סבא, ירושלים תשס״ט, עט׳ 32). גם בג׳רבא ותוניס הקפידו על נטילת הבוקר סמוך למיטה (מ׳ הכהן, ברית כהונה, ג׳רבא תש״א, או״ח, ח״א, א ע״א, ערך ארבע אמות; ד׳ סטבון, עלי הדם, מהדורה ב, קרית ספר תש׳׳ע, עט׳ 29 סעיף א). הנטייה של אנשי תאפילאלת לקבלה של הזוהר והאריז״ל ידועה. קהילות אחרות במרוקו, לעומת זאת, הקלו בזה והחשיבו את כל הבית כארבע אמות והלכו עד לברז לנטילת ידיים(נהגו העם, עט׳ ו סעיף א; א' ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עט׳ א סעיף ד; עטרת אבות, פרק א, סעיף ד).

לגבי נטילת ידיים בבוקר כתוב בשו״ע, סימן ד, סעיף ב: ׳ידקדק לערות עליהם מים שלש פעמים', בלי לפרט אם לסירוגין או ברצף או בפעם אחת על שתי הידיים, וברוב המקורות ההלכתיים מפורש לסירוגין(ראה משנה ברורה שם, ס״ק י). כן הוא בשער הכוונות, חלק א עט׳ ו, צד ב, המסמיך את דבריו על הזוהר (כ״י) וכותב שאין הטומאה מסתלקת אלא בנטילה לסירוגין. זהו גם מנהג שאר קהילות מרוקו(דברי שלום ואמת ג, עט׳ 83), אולם מנהג מראכש לעשות נטילה כפולה: תחילה שלוש פעמים רצופות על יד ימין ושלוש פעמים רצופות על יד שמאל, ואח״כ נוטלים לסירוגין (מ' עטיה, משולחן אבותינו, ישראל תשע״ה, שער א, עט׳ 13 סעיף יז).

4 – טבילה לפני תפילה: חכמי אביחצירא הקפידו על טבילה לפני תפילת שחרית.

5 – שתייה חמה לפני תפילה: אין נוהגים לשתות תה בבוקר לפני תפילת שחרית של חול, אבל לפני תפילת שבת נוהגים לשתות.

6 – בלילות הסליחות של אלול נוהגים לשתות קפה באמצע הסליחות, ובלילות הלימוד של הזוהר שותים תה ומאחיא בעת הלימוד.

7 – ברכות השחר: בתקופה קדומה היו קוראים את ברכות השחר בחול ובשבת בבית הכנסת, ובכלל זה גם בקהילת קצר א־סוק. אולם בתקופה החדשה נהגו לברכן בחול בבית,״ ובשבת – בבית הכנסת.

הערות המחבר: בשו״ע או״ח הלכות תפילה סימן פט, סעיף ג, מרן אוסר לאכול ולשתות לפני תפילה בין בחול בין בשבת, חוץ ממים שמתיר. עם זאת בסעיף ד מרן מתיר לרעב ולצמא לאכול ולשתות, וכן למי שאין בו יכולת לכוון דעתו. המפרשים באר היטב ומשנה ברורה נוטים להחמיר, ואף המתירים אוסרים עם סוכר. ואמנם מרן הרב עובדיה יוסף פסק להתיר שתיית קפה ותה עם סוכר לפני תפילה בחול ובשבת, וכן בלילות הסליחות(ילקוט יוסף א, הלכות תפילה, סעיף יב). המנהג בתאפילאלת שאין שותים שתייה חמה לפני תפילת שחרית בבוקר כנראה אינו מתאר חומרה הלכתית, אלא מציאות. במציאות דאז חימום מים לא היה זמין לא בכיריים חשמליות ולא בגז, אלא בכיריים של גחלים, דבר המצריך טורח וזמן רב להשכים ולהכין את האש, וכשבאו מבית הכנסת מצאוהו מוכן ושתו. עובדה היא שבלילות קריאת הזוהר והסליחות נהגו לשתות לאחר חצות, וגם בשבת הביאו קנקן תה מוכן מן התנור השכונתי ושתו לפני התפילה. כך מוסר גם ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי.

כך מוסר גם אהרן ב״ר שמעון סבאג מגיגלאן. הטעם להקל בשבת הוא שמתחילים את התפילה באיחור ומסיימים באיחור. בשאר קהילות מרוקו נהגו להקל גם בחול, והמדקדקים החמירו (נתיבות המערב, עט׳ ה סעיף כד; עטרת אבות, פרק ג, סעיף ב).

השווה טור ושו״ע או״ח, סימן ו, סעיף ב: ׳יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותו עם שאר ברכות׳, ושני טעמים מביא בית יוסף לדבר: א. לזכות את האנשים שאינם יודעים לברך. ב. לפי שבבוקר נחשב האדם לברייה חדשה, צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו… ועל כך נתקנו כל ברכות השחר ברוב עם בבית הכנסת.

אולי בגלל דוחק הזמן, ראה שו׳׳ע שם, סעיף ו: ׳ובני ספרד לא נהגו כן׳, אלא מברכים בבית. ברוב קהילות מרוקו נהגו לברכן גם בחול בבית הכנסת, והמדקדקים בירכון בבית כמנהג האריז״ל (נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח; עטרת אבות, פרק א, סעיף י), וכן מנהג תוניס לברכן בבית(עלי הדס, עט׳ 33 סעיף ו).

בשבת יש די זמן וכל הציבור מופיע. זאת ועוד, ברכות השחר נמכרות בתאפילאלת מי יזכה לסדרן בקול בבית הכנסת בשבת, יחד עם שאר חלקי התפילה שעמדו למכירה: ׳הודו', ׳רננו', ׳יהי כבוד', ׳נשמת' ו׳יוצר׳(בשם אדוני אבי), והשווה נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח, הכותב שהמון העם נהגו לומר את הברכות בבית הכנסת. על פי דברי שלום ואמת ג, עט׳ 127, מנהג ארץ ישראל היה שכל אחד אומר ברכות השחר בביתו, אולם בימי מרן השתנה המנהג והתחילו לברך ברכות השחר בבית הכנסת.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ'26-25

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

  • – התחלת ברכות השחר בבית הכנסת היא מ׳אלהי נשמה׳.
  • – בקשות לפני התפילה: שירי בקשות בבית הכנסת לפני תפילה נאמרים רק על ידי יחידים, אבל לא היה מנהג קבוע לאמרם בציבור.
  • הבקשות הנאמרות מופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳. הבקשות הנפוצות שנאמרו בתאפילאלת: ׳שעריך בדפקי יה פתחה׳, ׳שחר אבקשך׳, ׳שחר להודות לך קמתי׳,׳כל ברואי מעלה׳,׳יה רבון עלם׳,׳ארץ הקדושה׳,׳אודה לאל לבב חוקר׳,׳יוצר בחכמה׳,׳אדון עולם׳.

11 . פתח אליהו: מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר ׳פתח אליהו׳ לפני תפילה, אלא בשלושה מועדים: בכל מוצאי שבת, בלילות הסליחות של חודש אלול  ובברית מילה.

ב. סידורי תפילח ומחזורים

סידורי התפילה והמחזורים שבהם התפללו יהודי תאפילאלת בתקופה החדשה הם הסידורים והמחזורים שבהם התפללו בשאר קהילות מרוקו, ואלה הם:

  • סידור התפילה לימות החול והשבת הנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳; הקדשנו לו דיון רחב בכרך ב.
  • סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.
  • מחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה׳, ׳זכור לאברהם ליום כיפור׳ ו׳זכור לאברהם לשלש רגלים׳.

ג. ענייני מבטא

  • . מבחינים בין גּ(דגושה) לבין ג(רפויה).
  • מבחינים בין ת לבין ט.
  • הגיית האות ב רפויה(בלי דגש) בהגיית בּ דגושה.
  • הגיית האות ק בהגיית כּ דגושה.
  • אין הבחנה בין דּ דגושה לבין ד רפויה ובין תּ דגושה לבין ת רפויה.
  • הגיית האות ו כאות ו הערבית (W), ולא כמו ב רפויה (V).
  • התנועות פתח וקמץ מבטאן אחיד.
  • התנועות צירה, סגול וחיריק מבטאן אחיד(1).
  • התנועות חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ כולן מבטאן אחיד, קרוב לתנועה 0.

ד. התעטפות בטלית

  • – חסידים ואנשי מעשה הקפידו לומר ׳לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה׳ לפני ההתעטפות בטלית, בנוסח הכתוב ב׳תפילת החודש׳.
  • אחרי ההתעטפות אומרים את הפסוקים הבאים: ׳מַה-יָּקָר חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים:    וּבְנֵי אָדָם–בְּצֵל כְּנָפֶיךָ, יֶחֱסָיוּן.
    טיִרְוְיֻן, מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ;    וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.
    י  כִּי-עִמְּךָ, מְקוֹר חַיִּים;    בְּאוֹרְךָ, נִרְאֶה-אוֹר.
    יא  מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ, לְיֹדְעֶיךָ;    וְצִדְקָתְךָ, לְיִשְׁרֵי-לֵב.(תהלים לו, ח-יא), כרשום ב׳תפילת החודש׳.
  • שליחי ציבור ואנשי מעשה יוצאים מהבית לבית הכנסת מעוטפים בטלית ומעוטרים בתפילין.
  • רוב המתפללים בודקים את הציציות לפני הברכה על הטלית.
  • שליחי ציבור ואנשי מעשה מכסים את ראשם בטלית במשך התפילה, אבל המון העם, ובעיקר צעירים, מקפלים את הטלית ומניחים אותה על הצוואר, כעין צעיף.
  • מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לחנך לטלית בגילאי שבע-עשר ועושים את חגיגת בר המצווה המוקדמת לטלית ביום שבת בליווי דרוש וסעודה בבית.
  • רק תלמידי חכמים ושליחי ציבור מקפידים על לבישת ציצית קטנה.
  • גם מי שלובשים ציצית קטנה אינם מוציאים את הציציות החוצה.
  • בעניין מספר הכריכות וסדרן נוהגים על פי שתי שיטות: א) אנשי מעשה, כמו חכמי אביחצירא וחזני בתי הכנסת, נוהגים בטלית גדול לעשות בכל כנף ט״ל כריכות בין חמשת הקשרים, לפי הסדר: שבע, שמונה, ואחת עשרה(=הוי״ה) ועוד שלוש עשרה (=אח״ד), וביחד: הוי״ה אחד,  ובטלית קטן וכן בטלית גדול לבעלי בתים נוהגים לעשות כ״ו כריכות לפי הסדר: עשר, חמש, שש וחמש (=הוי״ה).

ה. תנחת תפילין

  • 1. סדר הנחת תפילין:

א. מברכים ׳להניח תפילין׳ ומניחים תפילין של יד בישיבה.

ב. כורכים שבע כריכות.

ג. אחר כך מניחים תפילין של ראש בעמידה.

ד. אומרים את הקטע הרשום ב׳תפילת החודש׳: ׳ומחכמתך אל עליון תאציל עלי. ומבינתך תבינני. ובחסדך תגדיל עלי. ובגבורתך תצמית אויבי וקמי. ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה. להשפיע טובך לבךיותיף. פותח את ידף ומשביע לכל חי רצון׳.

ה. לבסוף כורכים שלוש כריכות באצבע בליווי הפסוקים הבאים: ׳וארשתיך לי לעולם׳ (בכריכה א׳ בפרק אמצעי של האצבע), ׳וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים׳(בכריכה ב׳ בראש הפרק התחתון), ׳וארשתיך לי באמונה רועת את ה״ (בכריכה ג׳ בסוף הפרק התחתון).

סדר הנחת התפילין הנ׳׳ל על פי ר׳ מסעוד אביחצירא מייצג מעין חופה המתרחשת כל בוקר בין החתן/הקב״ה המיוצג על ידי תפילין של ראש ובין הכלה/השכינה המיוצגת על ידי תפילין של יד, בבחינת ייחוד קוב״ה ושכינתיה. וזה סדר הכלולות: הכלה יושבת על כיסא, מיוצגת על ידי תפילין של יד שמניחים בישיבה, אחריה מופיעות שבע נערותיה, הן שבע הכריכות על היד, אחר כך מופיע החתן העומד לכבוד הכלה ומיוצג על ידי תפילין של ראש שמניחים בעמידה, אחר כך הוא מקדש את הכלה בטבעת המיוצגת על ידי שלוש כריכות על האצבע בליווי נוסחת הקידושין ׳וארשתיך… וידעת את ה׳׳.

אנשי מעשה נהגו להאפיל בטלית על ידם השמאלית בעת הנחת התפילין.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 32-28

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

תפילין של רש״י ושל רבנו תם

 חכמי אביחצירא, תלמידי חכמים ושליחי ציבור מניחים תפילין של רש״י ושל רבנו תם.

המקפידים על תפילין של רש״י ושל רבנו תם מניחים אותן ביחד, ולא בזו אחר זו.

כשמניחים תפילין כפולות, כורכים את הרצועות של רש״י על גבי הרצועות של רבנו תם זו על גבי זו, אבל לא בצורה חופפת אלא של ר״ת קצת פנימה ומעליהן את של רש״י בצורה בולטת במקצת, בבחינת ׳שמר תם וראה ןשר׳.

ראה ישראל סבא, עמ' 62. מנהג זה אינו ידוע בגיגלאן. בקצר א־סוק הניחו תפילין של רבנו תם רק שניים מאנשי הקהילה: ר׳ אברהם לעסרי ור׳ יחיא דהאן שהחל להתגורר שם ב־1930 (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). הנה מה שכותב ר׳ משה כהן על הנחת תפילין כפולות בג׳רבא: ׳כמה ת״ח גם שאינם מקובלים נוהגים ללבוש תפלין של רש״י ותפלין של ר״ת. ויש ג״כ איזה יחידים שנוהגים כן גם שאינם ת״ח, וע׳ לה׳ בית עובד ביני תפילין דר״ת אות ג׳ דבארץ הצבי גם בעלי מקרא ומשנה יש מהם שמניחים שני זוגות׳(ברית כהונה, שם, מערכת ת׳, סעיף ג, ערך תפלין, וראה גם מנהגי ארץ ישראל(יד, ז).

כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ ג סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ יא סעיף א; דברי שלום ואמת א, עמ׳ 42; זוכר ברית אבות, עמ׳ 29), וכן מנהג חכמי תוניס (עלי הדס, עמ׳67  סעיף לג), והוא גם מנהג ארץ ישראל(מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ יח סעיף טז). בעטרת אבות, פרק ב, סעיף טז נכתב: ׳אין מניחין תפילין של ר״ת, ורוב גדולי החכמים במרוקו נהגו להניח רק תפילין של רש״י׳. מעין נוסח זה נכתב גם בחיבור ׳משולחן אבותינו׳ בשם ר׳ שלום משאש(שער א, עט׳ 26 סעיף מא). מנוסח זה וכיוצא בו משתמע, לכאורה, שהנחת תפילין של רבנו תם אינה רצויה. התשובה הפשוטה היא שזה עניין של מידת חסידות, הידור ויראת שמים יתרה, שבלטו בתאפילאלת וחסרו במקומות אחרים. תפילין של יד ושל ראש הן שתי שיטות הלכתיות של סדר הפרשיות בתפילין, ולכן כותב שו״ע, הלכות תפילין, סימן לד, סעיף ב: ׳ירא שמים יצא ידי שניהם׳. במהלך הדורות הושפעה הנחת שתיהן גם מן הקבלה שאינה רואה בהנחת שני זוגות תפילין חומרא או מידת חסידות כדעת בית יוסף, סימן לד, בשם שו״ת מהר״ל, סימן קלז, אלא יסוד בהלכה(שער הכוונות, ענין התפילין, דרוש ו חלק א, דרוש ו מעט׳ סט צד א ואילך; החיד״א ברכי יוסף, סימן לד, ס״ק א, ושו״ת, חיים שאל, סימן א ובן איש חי פרשת וירא, סעיף כא). והשווה זהר ח״ב רנח ע״א ברעיא מהימנא שם, וכן בבלי עירובין צה ע״ב: ׳כי מקום יש בראש להניח שניהם׳. אכן נושא זה שילב ר׳ יעקב אביחצירא בדרושו לתפילין ׳ישתבח אדוננו׳. הנה קטע בערבית יהודית, ואחריו תרגום: ׳איו נקולו פירוש אכור. בהקדים שאיין קאלו סלע״ה (=סידנא לחכמים עליהם השלום) באיין קאל רב האר״י זלה״ה. לאיין חובה עלא כול ישראיילי ינזל תפלין די רש״י ור״ת. ומאוושי האדי מנורא האדי. והאדי היא כוונת למאמר ״אין מניחין תפלין אלא בשבת״. ר״ת בשבת. ברבינו שלמה ברבינו תם. דהיינו מא תדוז להנחה די תפלין די רש״י ור״ת גיר ילא ינזלהום פרד מרא׳(=או נאמר פירוש אחר: בהקדים מה שאמרו חכמינו ז״ל על פי האר״י זלה״ה: שחובה על כל ישראלי להניח תפלין של רש״י ושל רבנו תם, ולא בזה אחר זה, אלא ביחד. וזוהי כוונת המאמר ׳אין מניחין תפלין אלא בשבת׳ ראשי תבות בשבת: ברבנו שלמה ברבנו תם, דהיינו לא תחשב הנחת תפלין של רש״י ושל רבנו תם רק אם יניחן ביחד). ראה קהילות תאפילאלת א, עמ׳ 430. השווה שער המפקד, הלכות תפילין, סעיף א, דף ג ע״ב: 'בארץ הצבי רוב החכמים והתלמידים מניחים שני זוגות תפילין ולא עוד אלא בעלי מקרא ומשנה יש מהם המניחים ב׳ זוגות׳.

צירוף קטן למניין ולעלייה לספר תורה

אין מצרפים בר מצווה זוטא (שלא מלאו לו י״ג שנים) לא למניין ולא לעלייה לתורה, אבל למוסיף, למפטיר ולזימון מצרפים, ובשעת הדחק, אם הילד יודע להשיב למי מתפללים, מצרפים.,

גם ילד שלא הגיע למצוות קורא בתורה בקהל.

פרשת הקרבנות

בימות החול, גם בימים שאין בהם תחינה ובימים נוראים, קוראים את כל הסדר הכתוב לפני פרשת הקרבנות ב׳תפילת החודש׳: ׳אלהינו ואלהי אבותינו/ פרשת העקדה, ׳ושחט אותו׳, ׳רבונו של עולם׳, ׳לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי׳, ׳לפיכך אנו חייבים׳, ׳אתה הוא אחד, ׳יהי רצון׳ ואחריהם ׳פרשת התמיד׳, ׳אביי׳, ׳איזהו מקומן׳ ו׳ברייתא דר׳ ישמעאל׳, אבל בשבת וביום טוב אומרים ׳ותתפלל חנה׳, מדלגים על שאר הקטעים ומתחילים ׳אשתו מה טוב חלקנו׳.

׳כי רוב מעשינו תהו׳, ולא ׳כי כל מעשינו תהו׳.

׳ברוך המקדש שמו ברבים/ ולא'שמך

׳אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ׳.

אומרים ׳אנא בכח׳ בקצב של שתי מילים: ׳אנא בכוח/ ׳גדולת ימינך/ ׳תתיר צרורה/ וכו'

׳אביי הוה מסדר/ ולא ׳אביי מסדר הוה׳.

׳וכן שני כתובים׳ ולא וכן, אבל מרא דאתרא, הרב ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה) היה אומר וכן.

׳שיבנה בית המקדש במהרה ימינו אמן/ ולא ׳שתבנה׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 35-33

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

פסוקי דזמרה

׳ר׳ חנניה בן עקשיה': אין אומרים משנה זו לפני קדיש דרבנן של ׳הודו'

קדיש לפני ׳הודו׳: אומרים קדיש לפני ׳הודו/ ואם לא היה מניין אחרי ׳הודו׳ אלא לפני ׳ברוך שאמר/ אומרים את המשנה ׳ר׳ חנניה בן עקשיה׳ ואחריה קדיש ׳על  ישראל

'קדש לי כל בכור: פרשה זו נאמרת אחרי ׳הודו׳ לפני ׳ה׳ מלך׳,

לפני ׳ה׳ מלך׳ נוהגים לומר את הפסוק בארמית ׳מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ולד(דניאל ג, לג), בין בחול בין בשבת.

אין מקפצים ברגליים ב׳ה' מלך.

אוחזים שתי ציציות קדמיות ביד ימין ב׳ה׳ מלך׳ עד סוף'ברוך שאמר' וכן ב׳ויברך דוד' עד ׳וצבא השמים לך משתחוים'

מוסיפים לפני ׳למנצח בנגינות׳ את הפסוקים: ׳כי עמך מקור חיים באורך נראה אור׳ (תהלים לו, י) ו׳שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט׳(שם טז, ח).

יש המקפידים לומר ׳למנצח בנגינות׳ בצורת מנורה, ויש המצמידים לסידור קלף ובו מזמור זה בכתב יד סופר בצורת מנורה.

תהלים בתפילה: מנהג ייחודי קדום בקהילות דרום תאפילאלת לקרוא תהלים כל יום מחולק לשלושים יום אחרי ׳קדש לי כל בכור' ואחרי התהלים אומרים קדיש ׳יהא שלמא'

נוהגים להוסיף לפני ׳ברוך שאמר׳ בחול ובשבת את הפסוקים ׳והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבֹשו קוי׳(ישעיה מט, כג) ו׳עזרנו בשם ה׳ עשה שמים וארץ׳(תהלים קכד, ח).

אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות, וסימנך ׳ראשו כתם פז.

כשאומרים ׳פותח את ידיך׳ פורשים ידיים כלפי שמים לקבל שפע.

בראשונה כל המתפללים היו אומרים ביחד את הזמירות עד ׳גאל ישראל׳, אחר כך התקינו שאחד יסדר את הזמירות בקול, והקהל עוקבים בלחש.

נוהגים שהשמש עובר בין המתפללים וקופה בידו לצדקה בזמן קריאת ׳ויברך דוד׳.

שירת הים נאמרת ביחד ובטעמי המקרא.

אומרים ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ ולא ׳ובכן ישתבח׳…

כשמגיעים ל׳ישתבח שמך׳ החזן עומד.

אין אומרים ׳ישתבח שמך׳ בנשימה אחת.

אין אומרים ׳מלך יחיד אל חי העולמים׳, אלא ׳מלך אל חי העולמים׳.

בעניית ׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳ אין עומדים, אבל נוהגים להדר על ידי זקיפה קטנה של הגוף.

קריאת שמע וברכותיה

החזן העולה בתיבה קבוע הוא בכל התפילות, חול ושבת, ואין אחר רשאי לעלות, ואפילו יש לו חיוב של יארצייט.

אין עומדים ב׳ברכו׳ שלפני היוצר וב׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳.

המילה ׳ובטהרה׳ שביוצר ׳בקדשה ובטהרה׳ לא נהגו לבטאה בתנועת 0 כדין חטף קמץ(ובטהרה), אלא בתנועה  Aהנשמעת פתח או קמץ(ובטהרה).

הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳, כשם תואר, ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם כאחד׳ כשם עצם.

בנוסח ׳אהבת עולם׳ אומרים ׳למען לא נבוש׳.

מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לאחוז את כל ארבע הציציות בשעת קריאת שמע משעה שמגיעים ל׳והבא עלינו ברכה מארבע כנפות הארץ׳ עד ׳על אבותינו עלינו ועל בנינו׳, ולא רק את השתיים הקדמיות.

׳קריאת שמע׳ החזן אומר בקול, אבל את הפסוקים מ׳השמרו לכם׳ עד ׳ושמתם׳ אומר בלחש, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה היה אומרם בקול.

בסוף קריאת שמע אין היחיד אומר ׳אמת׳, וכן כשהחזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ אין הציבור עונים ׳אמת׳, אלא החזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ להשלים רמ׳׳ח תיבות, והציבור ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואף החזן ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואין חוששים לחזרה.

הקטע ׳שירה חדשה… גאל ישראל׳ נאמר בשבת על ידי הציבור במנגינה ובקול רם.

החזן אומר בקול רגיל ׳ברוך אתה ה׳ גאל ישראל׳.

יא. תפילת ׳שמונח עשרה׳ וחזרת הש״ץ

החזן אומר בתחילת החזרה את המילים ׳ה׳ שפתי תפתח׳ בלחש, ורק ביום כיפור אומרן בקול רם.

רק החזן מכוון את עמידתו למזרח, אבל שאר המתפללים אינם מכוונים למזרח לא בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ולא בקדיש, וכל אחד מתפלל כנגד הקיר שממולו.

אין המתפללים מתנועעים בתפילה ואפילו בתפילת עמידה, אלא מתפללים ללא ניד וניע כעבד לפני רבו.

הכול עומדים בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ברגליים צמודות וישרות, בבחינת ׳ורגליהם רגל ישרה'

אין החזן נשען על התיבה, אלא עומד בריחוק מה ממנה, אוחז את הסידור בידיו ומתפלל.

חזרה על תפילת ׳שמונה עשרה׳ על ידי החזן בשחרית – חובה.

המתפללים עומדים בכל חזרת הש״ץ.

נוסח ברכה ג׳ של תפילת ׳שמונה עשרה׳ הוא: ׳אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה כי אל מלך וקדוש אתה. ברוך אתה ה׳ האל הקדוש׳.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שקדושה של עמידה גם בשבת ובחג רק החזן אומרה, והקהל אין אומרים עמו ׳נקדישך…׳ אלא עונים אחריו: ׳קדוש… כבודו׳, ׳ברוך… ממקומו׳ ו׳ימלך… הללויה׳.

הנוסח הוא ׳ככתוב על יד נביאך, ולא ׳וכן כתוב׳; ׳ובדברי קדשךָ׳ ולא ׳קדשךְ׳.

מגביהים קצת את עקבי הרגליים שלוש פעמים ב׳קדוש קדוש קדוש׳ בקדושת יוצר, בקדושת תפילת ׳שמונה עשרה׳ ובקדושה דסדרא.

כשהחזן אומר ׳וקרא זה אל זה ואמר׳ הוא פונה לצד ימין ואחר כך לצד שמאל.

הנוסח בברכת ׳אתה חונן לאדם דעת׳ הוא ׳וחננו מאתך חכמה דעה בינה והשכל׳.

נוסח ׳למלשינים׳ הוא ׳למלשינים ולמינים׳, ובחתימה – ׳ומכניע זדים׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 41

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

עניות הציבור תפילת ׳שמונה עשרה׳

ציבור המתפללים אומר בקול כמה עניות בתפילת ׳שמונה עשרה׳, ואלו הן:

׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי ׳ברוך אתה ה״ בכל ברכה, ו׳אמן׳ בסופה.

׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׳.

׳לברכה׳ – אחרי ׳מוריד הטל׳ או ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳.

׳בקרוב׳ – אחרי ׳ומצמיח ישועה׳.

׳תצמיח׳ – אחרי ׳את צמח דוד עבדך תצמיח'.

׳כי לישועתך קוינו כל היום׳ – אחרי ׳וקרנו תרום בישועתך׳.

׳אב הרחמן׳ – אחרי ׳שמע קולנו ה׳ אלהינו׳.

׳כמאז׳ – אחרי ׳ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים׳.

׳ברוך חי העולמים׳ – אחרי ׳וכל החיים יודוך סלה׳.

ב׳מודים׳ הקהל אומר ׳מודים דרבנן׳ כולו בכריעה.

יג. ימים שאין אומרים בחם תחנון

הימים שאין אומרים בהם תחנון ביום חול ואין אומרים בהם ׳צדקתך׳ בשבת הם כרשום

בסידור ׳תפילת החודש/ ובכללם:

ביום מילה אם נמצא בבית הכנסת אבי הבן, המוהל או הסנדק.

ביום בר מצווה של תפילין, גם כשלא מלאו לו שלוש עשרה.

חתן כל שבעה וגם ביום שמיני שחרית, דשבעה שלמים בעינן.

מי״א בתשרי עד אחרי ראש חודש מרחשוון.

מא׳ בסיוון עד י״ב בו, ועד בכלל.

בכמה בתי כנסת, אם חל י״ב בסיוון ביום חמישי, אין אומרים תחנון גם למחרתו בערב שבת קודש.

בי״ד באייר ובל״ג בעומר.

ביום כ״ה באלול לפי שנקרא ׳יום טוב׳, שבו נברא העולם.121

ביום הכנסת ספר תורה.

יד.ימים מיוחדים שאומרים בהם תחנון

בז׳ במרחשוון, אף על פי שנאמר עליו ׳גדול יום הגשמים׳.

בימי הילולות.

גם בהילולה של ר׳ יעקב אביחצירא היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה מחזר אחר ילד יתום שמלאו לו י״ג שנים והיה מניח לו תפילין, ואז לא אמרו תחנון לכבוד חתן בר מצווה, אבל בלאו הכי אמרו תחנון.

טו. סדר תחנון ביום רגיל

  1. סדר התחנון הוא: הווידוי ׳אנא ה׳/ ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנון׳, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא/ ׳אבינו מלכנו/ עד כאן כמנהג שאר קהילות.
  2. אחריהם מוסיפים בתאפילאלת את הקטעים הבאים: 'שיר למעלות אשא עיני…׳(תהלים קכא), ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳(איכה ה, כא) ו׳כי לקח טוב טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו׳(משלי ד, ב), אחר כך חצי קדיש על ידי שליח ציבור.
  3. אומרים נפילת אפיים(תהלים כה) בהטיית הראש על היד שבה מניחים תפילין.
  4. לגבי י״ג מידות, החזן אומר ׳ארך אפים׳ וגם ׳ויעבר׳ עד ׳ושם נאמר/ והקהל אומר: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון… וחטאה, ונקה/

טז. סדר תחנון לימי שני וחמישי

סדר הווידוי בימי שני וחמישי בנוי משני חלקים: החלק הנאמר כל יום – הווידוי ׳אנא ה״, ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנוך, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳, ׳אבינו מלכנו/ והחלק הנוסף – ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבר/ ׳אנשי אמונה אבדו׳, ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳תמהנו מרעות/ ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳אלהינו…

אל תעש עמנו כלה/ ׳והוא רחום׳, ׳אנא מלך/ ׳אין כמוך', ׳הפותח יד בתשובה/ חצי קדיש.

ביום שני שיש בו תחינה אומרים אחרי ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳: ׳ה׳ איה חסדיך הראשונים', ביום חמישי – ׳ה׳ שארית פליטת אריאל׳, ובשני וחמישי – גם ׳שוב מחרון אפך׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳, ואח״ב ׳אבינו מלכנו׳.

יז. הוצאת ספר תורה

ביום תחנון אומרים ׳אל ארך אפים׳.

פותחים את ההיכל, והחזן אומר ׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, ואינו אומר לא ׳בריך שמיה׳ ולא ׳הריני מקבל עלי את התורה׳.

מוציאים ספר תורה ואומרים ׳אשרי העם שככה לו, גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו׳, והקהל ממשיך עם החזן ׳רוממו… ה׳ יברך את עמו בשלום׳.

אומרים את הקטע ׳על הכל יתגדל׳, מניחים את הספר על התיבה, פותחים את הספר במקום הקריאה, מגביהים, והחזן אומר ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו׳, ׳וזאת התורה אשר שם משה׳.

יה. עלייה לספר תורה וברכות התורה

העולה לספר תורה אין נוהגים להזמינו לא בשם פרטי ולא בשם משפחה ולא בתואר כבוד, לא בחול ולא בשבת ויום טוב, אלא החזן מזמינו באופן כללי: שלישי יעמוד! רביעי יעמוד! או שעומד בלי הזמנה אלא על פי תורנות קבועה.

העולה לתורה אומר לפני הברכה: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה לפני הקריאה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת/ ולא ׳את תורתו/

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר/ ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה

בשעת ברכות התורה נוהגים לפתוח את ספר התורה, אבל אין הקפדה על כך.

הנוסע מארפוד לערים רחוקות כמו למידלת מברך ׳הגומל/ אבל לריסאני או למללאח בתאפילאלת (=מרחק של 21 ק״מ) אינו מברך.

נהגו שגם הסומא עולה לספר תורה.

שניים צריכים להיות בתיבה: החזן הקורא בתורה והעולה. לפיכך העולה יורד מן התיבה כשהשלישי עולה.

אין נוהגים להתנשק עם העולה לתורה, בין בחול בין בשבת, ובוודאי לא בתקופה הקדומה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 45

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר