מורשת יהדות מרוקו

אירופים בפאס.

נוצרים בדרך כלל הדירו רגלם מפאס, בגלל הקנאות המוסלמית שחיציה היו מופנים נגד הנוצרים. אלה העדיפו להתיישב במרכזי המסחר בערי החוף. אבל היו אירופים בודדים דהגיעו לפאס מהם בלבוש מוסלמי כדי לא לעורר תשומת לב.

קצין גרמני בשם קונרינג שביקר בשנת 1878 בפאס כותב שאין אירופים בעיר פרט לשני צרפתים, ותייר אירופי מספר שנים אחריו כותב, שיש רק סוחרים בודדים כמו בשאר הערים הפנימיות של מרוקו. לפי גרמני שביקר שם בשנת 1886, מצויים בפאס רק תשעה אירופים. לפי מקור אחר בשנת 1889 רק שישה. בשנת 1900 תריסר. בשנת 1903 עשרים וארבעה ובשנת 1909 ששים וארבעה.

בשנים אלה היו אלפי אלג'ירים במרוקו, מהם 3000, מהעיר תלמסאן שברחו מהשלטון הצרפתי, רבים מהם מבוססים. והם היו בוודאי עוינים יותר לנוצרים.

נביא כמה פרטים מרשמיו של גרמני בשם יואכים פפאיל שביקר בפאס בשנות ה-90 ויומנו פורסם ב-1898. הוא בא לשם מאנג'יר רכוב על פרד בלוית חייל מזוין המעיר את תשומת לבו של התייר על סכנת התנפלות, אבל אז החייל בורח.

אין כבישים ומעט גשרים על נחלים. העיר מוקפת חומה ובכל מאה מטר בנוי מגדל. יש בה מסגדים רבים, הגדול על שם מולאי אדריס, בו יש מקום ל-12 עד 20 אלף איש. כל פושע יכול למצוא שם מקלט מפני מאסר ואסור לנגוע בו. גולגולותיהם של המורדים המסרבים לקבל את מרות הסולטאן ולשלם מסים, מוקעים בחומת העיר.

בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.

בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.

הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.

לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים.

קונסוליות.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.

הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.

החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.

הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.

בימיו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי עלה מעמדה של צרפת, וסגן קונסול של צרפת היה הנציג הקונסולרי הראשון בעיר שהתקבל על ידי הסולטאן המעיר במאי 1895. כשלוש שנים לאחר מכן הועלה לדרגת קונסול.

ארצות הברית מינתה נציג קונסולרי בתחילת 1893, שייצג גם את פורטוגל. אבל כחמש שנים לאחר מכן התבקש הקונסול הבריטי לייצג את פורטוגל. בשנת 1895 עדיין לא היה לספרד נציג קונסולרי בפאס, ולפי ידיעה ב-11 בנובמבר 1897 מונה רופא יהודי מקומי לתפקיד זה.

המללאח.

היהודים היו חייבים לגור במללאח כבעבר מאז שנת 1438. מבקרים אירופים כתבו על המללאח והתנאים הקשים השוררים בו, והדברים מתאשרים גם על ידי יהודים. האירופים שביקרו במללאח התקבלו בסבר פנים יפות על ידי היהודים והיו מהם שהתארחו בבתיהם. הסיבות לאירוח נוצרים על ידי יהודים :

1 המוסלמים לא ראו בעין יפה ביקורים של נוצרים בעיר, והיו חשדנים כלפיהם.

2 – מספר הנוצרים היה מועט, ולא היו בה כמעט נוצרים שעשויים היו לארחם.

האיטלקי אדמונד דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 הראשונות כותב שיהודים קיבלוהו בברכות ובנשיקות. אדוארד וולטהאם שביקר בפאס בשנת 1878 מתאר את מפגשו עם יהודים שלא ראו אירופי וקיבלוהו בנשיקות. הוא התארח בביתו של יהודי עשיר בשם בן עזרא.

הקצין הצרפתי פוקו שלא הצטיין באהבת ישראל, ביקר בפאס ביולי 1883 והתאכסן בביתה של משפחת בן שמעון..

דיווח מפורט ניתן על ידי המיסיונר גינזבורג שליח האגודה ההולנדית האנגליקנית. בעקבות ביקורו הראשון בפאס בשנת 1870, ותיאורים דומים בשנים שלאחר מכן. המצב לא היה שונה בהרבה עד תחילת העשור השני של המאה ה-20.

המללאח השוכן קרוב לארמון וצפונית ממנו, גובל בחומת העיר ומוקף חומה. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים לשם הגנה עליהם מפני מתנפלים, ונפתח בכל בוקר. על היהודים לשלם שכרם של שומרי השער.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו 

יוסף שטרית ואחרים

אוניברסיטת חיפה – הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם

2003

קובץ זה בסדרה שונה מקודמיו. הוא עוסק במרחב גאוגרפי־תרבותי אחד מרוקו – ובנושא אחד – החתונה היהודית המסורתית בארץ זו. אולם על אף ההתמקדות באירוע חברתי־תרבותי מוגדר שהתקיים באגד קהילות של ארץ אחת אין אנו מתוודעים לסדרים אחידים, למנהגים אחידים ולטקסים אחידים בבל הנוגע לאירוע כה מרכזי בחיים המשפחתיים ובחיים הקהילתיים בבל קהילות ישראל כמו החתונה.

הקובץ מציע גם דרך הסתכלות רחבה ומגוונת ביותר על הפעילות החברתית־התרבותית שקיימה את אירועי החתונה השונים בארץ אחת. החתונה היהודית המסורתית נבחנת כאן הן מהבחינה התאורטית והתיאורית המנותקת של חוקרים המתבוננים במציאות החברתית התרבותית שהתקיימה במסגרת זאת במרוקו הן מן הבחינה התיעודית והעדותית של משתתפים בטקסי החתונה ובאירועיה, אם כסוכנים תרבותיים בני הקהילות שחיו וחוו אותם בעצמם ואם בצופים מן הצד שהשתתפו בהם באופן מזדמן או באופן נמשך.

 דרך ריבוי זה של זוויות התצפית וההתנסות ושל נקודות הראות והעמדות שסיגלו המסתכלים והמתבוננים כלפי נושא תצפיתם הכוונה היא להציג תמונה רחבה ביותר, רב־קולית במהותה, של מקטע אחד בפעילות החברתית־התרבותית שקיימה את החיים היהודיים הרצופים בקהילות היהודיות השונות.

בעניין זה של סדרי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, כמו בכל יתר העניינים שקיימו – ומקיימים את ההביטוס הקהילתי בכל מקום ומקום בעולם היהודי, סדנא דארעא חד הוא: המגוון, השילוב וריבוי הקולות הם שאפשרו וכיוונו את החיים היהודיים בכל אתר ואתר.פרקיו השונים והמגוונים של קובץ זה הם הדגמה נאותה לכך.

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשן

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingi s או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלו עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).

בסכסוך בין אדם ובין גרושתו איים החכם לפני היכל הקודש לומר האמת׳(תקס״ז ־180, עובדיה, ׳צפרו; מסי 503). בהקשר של חלוקת ירושה בין אלמנה ובן, היא נשבעה בתפילין שלא העלימה מרכוש בעלה(תקפ״ב 1822, שם, מם׳ 439).

מי שרצה לערער על פסק הדין היה מבקש הנמקה בכתב על פי הכלל 'מהיכן ־נתוני^,. הסופר היה מביא את פסק הדין בפני דיין חשוב, שכינס הרכב של בית דין שדן בנושא. אם החלטתם היתה שונה מזו של פסק הדין המקורי, נשלח פסק דין מנומק לשם דיון חוזר בהרכב אותו בית דין, בתוספת דיינים אחרים, שדן שוב בתיק, והחלטתם היתה סופית.

במאות ה־17 וה־18 בית הדין בפאס שימש בפועל כבית דין גדול לערעורים, בהתחשב בגדולתם של חכמי המקום. לפי מקור מ־1866, ניתן היה לערער על פסק דין שניתן במוגדור בפני בית הדין במראכש, שבה ישבו גדולי תורה.

אמצעי הענישה: על עבירה או מעשה בלתי מוסרי, בייחוד אם היה עלול להזיק לכל הקהילה – כגון זיוף מטבעות ־ הוטלו מאסר, קנם, מלקות וחרם. משמעות החרם היתה שיחולו עליו האלות הכתובות בפרשת התוכחה – שלא יימנה בעשרה למניין(שרע או״ח, סי׳ נה), לא ימולו בניו בעשרה, יינו יין נסך, לא יעסקו בקבורתו(נושא רגיש ומרתיע), ובמקרה של העובר על איסור מכירת יין לנוכרים – ׳כלי תשמישיו יישרפו ברחובות קריה׳(שפ״ב, 1622, אברהם אנקאווא, 'כרם חמר׳, חייב, סי׳ צג).

לפי מנהג דבדו, מי שהוחרם על ידי בית הדין, היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את החרם בפני שני עדים(שלמה הכהן צבאן, ׳ויאסוף שלמה׳, חרם, סי׳ מא). בית סוהר שימש לעתים רק אמצעי לחץ על אדם כדי שיעמוד בהתחייבותו.

במכנאם היה לקהל בית סוהר במלאח, ושני שומרים מוסלמים היו מוצבים עליו. במקום שהיה נגיד, הוא היה הדואג שהענישות יבוצעו. ר׳ משה עטייא בן המאה ה־20 כותב, שכאשר ישב במושב בית הדין במראכש הולקה אדם ׳מלקות ברצועה על אחוריו ממש' על שהוציא שם רע על בת זוגו שאינה בתולה(ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ ו).

גירושו של יהודי מהקהל היה מקרה נדיר. ב־1710 החליט בית הדין בפאם על גירושו של יהודי מהמלאח, לאחר שנחשד ביחסי מין עם קרובתו(טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 59).

בית דין של אזרחים: היו תקדימים ששני אנשים קיבלו עליהם אדם שלישי לדון ביניהם ׳וקבלוהו עליהם כבית דין של שלושה ואפילו יטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת על דברו אין להוסיף ומהם אין לגרוע׳, אבל היהודי שהפסיד רצה לחזור בו ולדון בפני בוררים אחרים או בית דין. שבעה חכמים חתמו על הלגיטימיות של הבורר, ועל הנ״ל היה לקבל את החלטתו(יעב״ץ, ימוצב״י׳, ח״א, סי׳ נא).

בפאס היתה יוזמה להפעיל נוסף לבית הדין גם בית דין של בעלי אומנות, אבל דעתם של חכמים לא היתה נוחה מכך, ותקנה האוסרת זאת תוקנה בשנת תק״ד (1744). לעומת זאת ניתנה לגיטימיות הלכתית לבית הדין של טובי העיר שדן בעניינים כספיים של הקהילה, ומי שפיגר בתשלום היה בית דין זה חובשו בבית הסוהר עד שישלם חובו(יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס).

משכורתם של הדיינים לא היתה מובטחת, והם היו מקבלים שכר מהצדדים המתדיינים על בסיס של שכר בטלה. בשנים שבין 1880־1885 הוחלט במכנאס, שהדיינים מקבלים שכרם מהקהילה ואסור להם לקבל כסף מהצדדים בדין.

בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך חלה ירידה במשמעת הדתית ובכבוד שחלקו לדיינים. כתגובה החליטו דייני מכנאס בשנת 1885 להשבית את בית הדין למשך חודש, דבר שלא היה לו כנראה תקדים. על דיין שהפר את השביתה נאסר לכהן כדיין. לאחר הפצרות חזרו הדיינים לכהן.

יוזמה למינוי דיינים צעירים הוכשלה בשנת 1895 על ידי שמונה חכמים, שחתמו נגד מינוים, כל זמן ששלושה דיינים עדיין בחיים.

לפי הדין אסור להזדקק לערכאות של גויים, והדבר היה חיוני לשם שמירת העצמאות המשפטית של הקהילה, שהובטחה על ידי הממשל. אבל נראה שהיו פרצות ביישום דין זה, ועל רקע זה תוקנה תקנה בפאס בשנת שס"ג(1603), לפיה מותר לאדם לפנות רק אם בעל חובו הוא אלים(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ עז).

בשנת תקכ״ט (1769) הוכרז בכל בתי הכנסת במכנאס, כי מי שפונה לערכאות של גויים יוחרם. האיום לא הועיל, ומספר יהודים הלכו לערכאות אף שלוש פעמים, ומסרו יהודים. בית הדין החליט להטיל עליהם קנס, למכור ולמשכן את קרקעותיהם, ליטול כל אשר להם וליסרם בייסורים. אך ספק רב אם ניתן היה לבצע החלטות אלה(׳תקנות מכנאס׳, סי׳ סג).

מסים

החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים.

המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס)

לפי מקורות אחרים, הקהילה היתה מוכרת את נכסיו. כמו כן הטילה הקהילה סנקציות על מי שפרק מעליו את עול הציבור.

היו יהודים שניצלו את קשריהם עם הממשל, ׳נתלו באילי הארץ׳, והשתמטו מתשלום מסים לקהילה. הדבר פגע בקהילה, והסכמת בית הדין בפאס בשנת שכ״ח (1568) ושוב בת״ץ (1730) אסרה זאת (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח, קמה). הסכמה ברוח זו התקבלה בצפרו בתס״ד (1704) על ידי שמונה חכמים, כשפסק הדין מלווה איום שהעובר על התקנה יוחרם, לא יימנה במנין עשרה, יינו אסור ושלא ימולו את בניו בעשרה ולא יתעסקו בקבורתו עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים׳ עד יום מותו(עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 60).

במכנאס תוקנה בתקנ״א (1791) תקנה האוסרת על אדם להציע לממשל את הזכות לגבות מסים, במקום הקהל.

הקהילה עמדה במצב בלתי נעים, כאשר הממשל שחרר ממסים אדם בעל יכולת, כי הכלל היה ׳דינא דמלכותא דינא׳, והוא זכה על פי דין. אבל הנטייה היתה לתבוע ממנו השתתפות מתוך רצון טוב. במכנאם תוקנו תקנות בשנת 1800, ושוב תשע שנים לאחר מכן, נגד משתמטים ממסים על ידי הברחת כספם, או אלה שנתנו אותו במתנה כדי לפטור את עצמם ממסים.

המסים הוטלו על רכוש העושה פירות, והבעיה היתה מהו גובה המס, אם בכלל, על נכס שאינו עושה פירות, כמו זהב טמון באדמה, מזומנים ותכשיטים. המגמה היתה לא להטיל מסים על ממון שאינו עושה פירות, זולתי על תכשיטי זהב וכסף. נושא שעורר חילוקי דעות היה, האם אדם משלם לפי הצהרתו על הכנסותיו ורכושו, כשההצהרה מחייבת שבועה, או על פי ועדת הערכה. בפאס תוקן בשנת שס״ח (1608), כי לוועדת ההערכה ייבחרו נציגי האומנים:

מכל מלאכה ג' אנשים יראי אלקים והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל אחד לתת ועל פיהם עם ממוני הקהל יכתב כל אחד בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנזכרים. ואם יברר שום אחד שהם טועים… עליהם לחקור עוד בדבר הזה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ פח)

דומה שאנשים הצליחו להתחמק מתשלום המסים, ודעתם לא היתה נוחה מהמעריכים. על רקע זה תוקן בפאם בשנת תע״ו (1716), שייבחרו 12 מעריכים שיעריכו כל אחד לפי הכנסתו, ומי שטוען שיהכבידו עליו הרבה׳ ודורשים ממנו מסים רבים, יהיה עליו להישבע בספר תורה מהי הכנסתו, ועל פי זה ישלם(שם, סי׳ לנו, יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רפב).

בצפרו היתה תסיסה במחצית הראשונה של המאה ה־18, בעקבות חשד שהמעריכים אינם אובייקטיביים ׳ומחניפים בשומא כל אחד לאוהביו ולקרוביו׳, נציגי הקהל הציעו שהשמאים יבחרו תלמידי חכמים האמינים בעיניהם, ויישבעו בפניהם שלא ישאו פנים.

מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

על פי התקדימים הכיר הממשל המוסלמי בעיקרון של תשלום מס גולגולת לפי ההכנסה, בהתאם לשלושת המעמדות: עשירים, בינוניים ועניים. גם חכמי ישראל אימצו עיקרון זה. למרות זאת עלה נושא זה לדיון, לא רק לגבי מסים אלא גם לתשלומים אחרים, כלומר, האם משלמים לפי ממון או לפי מספר הנפשות במשפחה.

החכמים נטו למס פרוגרסיבי לא רק במסים רגילים לשלטונות אלא גם בהיטלים שרירותיים, ובהוצאות קהילתיות. למשל, בבניית חומה סביב המלאה בפאם לא היתה התחשבות במרחק שאדם גר מהחומה ונהנה ממנה פחות או יותר, כפי שפסק ר׳ חיים טולידאנו (1690־1750, 'חק ומשפטי, סי׳ עא). אבל היו הוצאות שהקהילה גבתה לפי ההנאה הריאלית של הנוגע בדבר, ולא לפי ההכנסה, למשל בפאס בתיקון הצינורות: אלה ששאבו מים מהבורות, וכן תושבים זמניים, שילמו פחות מאלה שהמים הגיעו לבתיהם (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ עד).

למעשה, העשירים לא שילמו לפי עושרם הריאלי, כי היתה תקרה למס. לפי המנהג הנפוץ בכל ערי מרוקו, מי שהכנסתו היתה גבוהה מעל המוערך הגבוה ביותר, לא שילם יותר, כי היה חשש, שאם ייוודע לשלטונות שיש עשיר מופלג, ישימו עליו עין ויבולע לו. החכמים הסכימו לנוהג זה, למרות שהדבר אינו צודק. חכמי צפרו ר׳ משה בן חמו, ר׳ דוד שטרית חתמו בשנת תסייד (1704) על פסק דין המאשר זאת: לאחר התלבטות ׳הייתי חוכך בזה להחמיר אמנם עכשו שראיתי מה שנהגו משנים קדמוניות אמרתי הבא דנהג נהג והסנהג מבטל הלכה׳.

חכמי פאס ר׳ יהודה אבן עטר ור׳ שמואל הצרפתי שבפניהם הובא הנושא וראו את פסק הדין של חכמי צפרו אישרוהו בהסתמכם על דברי ר׳ ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳ שאין מדקדקין בענייני מסים ושהולכים אחר המנהג אף על פי שהוא מנהג גרוע (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קנה).

יעב״ץ התלבט בנושא, ובשלב מסוים כתב לבטלו, אבל לא ביטלו לחלוטין אלא השאיר לשיקול דעתו של בית הדין המקומי. בתפ״ו (1726) כתב בפסק דין ישאף שנתבטל המנהג זה כמה שנים מכל מקום יש לקיים המנהג, ונתקבלו דברינו׳. הוא כתב בתפ״ח(1728):

מנהג קבוע בכל המערב כשמטילין על האדם איזו הטלה גדולה או קנס גדול פוטרין אותו מכל מיני מסים לפחות שנה וגם אחרי כן כשחוזר לפרוע מס מקילין עליו עוד זמן מה למחצה לשליש ולרביע כפי ראות מנהיגי הק״ק עד ישוב לאיתנו.

בהמשך הוא הסתמך על התקדים: 'כל שכן שמעידין שמנהג זה היה מימי חכמי הדורות שלפנינו, ואנן מה נענה בתרייהו׳(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רעב).

במכנאס ניתן פסק בית הדין בשנת תקצ״ד (1834), שרק סוחרים הנושאים ונותנים, ואומנים שיש להם עסקים חייבים להשתתף במימון התשורות של הקהל למלך ולשרים.

ראה:יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-הלל חיים 2000-עמ'92-89

הקדש: בארצות האסלאם היה נהוג שאדם ערירי שנפטר ללא יורשים, רכושו עובר לממשל. כדי למנוע זאת יסדו בקהילות הקדשים, ומי שהקדיש רכושו להקדש היהודי, השלטונות לא החרימו את רכושו. הגזברים הממונים על ההקדש היו מחלקים לנצרכים מפירות הנכסים.

בעת מצוקה כספית היתה הקהילה ממשכנת את קרקעות ההקדש תמורת הלוואה. כדי למנוע זאת ולשמור על נכסי דלא ניידי של ההקדש, תוקן ׳שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים׳(שם, סי׳ עט, קם).

קנסות שהוטלו על מי שעובר על תקנות היו מיועדים למטרות סוציאליות לעניים, למשל בצפרו, לפי מקור מתקכ״ב(1762) (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 83).

לקהילת מכנאס היתה חזקה על חנויות מחוץ למלאה, ולפי תקנת חכמים בשנת תקל״ב (1772) היו רשאים למכור שני שליש מכל חנות ושליש אחד יישאר לפרנסת העניים.

מהתקנות בשנת תקמ״א (1781) ניתן ללמוד על כמה אמצעים שהיו נהוגים בקהילה זו למען העניים. לכל סוג של התרמה מונה גזבר מיוחד: אחד לאיסוף הכסף ב'קערה׳ מדי יום (הכוונה לפרוטות שתורמים בעת התפילות), ואדם אחר ;בה בבתי הכנסיות ׳פעמיים כל שישה חודשים׳, והכסף מיועד ׳לעוברים ושבים׳, כלומר לעניים הבאים ממקומות אחרים. לקהילה היו גם ׳קרקעות העניים׳, כנראה דירות שהוקדשו לקהילה למען העניים, שהיו מושכרות; גזבר גבה את דמי השכירות מדי חודש, ולעניים הגרים שם נוכה הסכום שהם מקבלים כסיוע מהקהילה. אדם אחר תפקידו היה לגבות מדי שבוע את המם הקהילתי על בית הזיקוק ליי״ש, שיועבר לעניים.

בתקנה בשנת תקס״ז (1807) נאמר שמי שיראה אשה העוברת על התקנה שאוסרת ענידת תכשיטים ושמלות רקומות בחוטי זהב, רשאי לאחר הכרזה להוציא ממנה ולתיתם לעניים.

כדי למנוע את ההפרעה בתפילת הבוקר על ידי העניים המקבצים, התקין ר׳ חיים משאש, שהשמש משכים לבית הכנסת, וכל הנכנס נותן בידו תרומה. לאחר מכן התקין, שתהיה קופה תלויה על הקיר בפתח בית הכנסת, שבה יתרום כל אחד לפי יכולתו, ובראש חודש היו מחלקים לעניים. גם בתי הכנסת האחרים אימצו שיטה זו, והדבר נמשך חמש שנים. אך כתוצאה מסכסוך חזר הנוהג ל'קלקולו׳, שהעניים באים בעת התפילה ופונים לכל אחד בנפרד (חיים משאש, ילקט הקמח׳, דף קעא).

ר׳ יוסף בנו של ר׳ חיים משאש, כתב על הנוהג בבית הכנסת העתיק, שבו היו מתכנסים כל רבני העיר בכל ערב ר״ח אלול מאחר הצהרים עד הערב לעשות פדיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקבצו בבתים ובחצרות ומהחנויות ושם מחלקים כסף פדיונם. (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ סד) ממקורות אחרים ידוע על סוגי תרומות אלה:

• ׳נדבה׳ – תרומתם של בעלי עסקים באמצעות גובה שקיבל אחוז מסוים מהתרומה.
• ׳התמיד׳ – קמח לעניים לאספקת צורכי השבת.
• הפרנסים היו סובבים ברחובות המלאח בערבי שבתות כדי לאסוף קמח או לחם. בפסח ובסוכות היו נותנים נדבת חג.

בצפרו: לפי תקנה קדומה חזקה על רכוש שלא נודעו בעליה – זוכים בה עניי העיר (משה אלבאז, הלכה למשה׳, חו״ם, סי׳ צח). ההכנסות מבית הכנסת הגדול מיועדות ליתומים, לפי מקור מתקמ״ז(1787) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 223). לקהילה היו חנויות וההכנסה מההשכרה – לזכות העניים, כפי שנזכר במקורות בשנים תקס״ט (1809) ותקפ״ט (1829) (שם, מסי 112, 116). לפי פסק דין של שני חכמים בשנת תרל״ב (1872) אין למכור את הקרקע שמיועדת להכנסות לעניי העיר, אלא רק למשכנה בשעת הדחק(שם, מסי 1872).

הדאגה לעניים גרמה ליוזמות שלא יכלו לעמוד בהן. כך היה בצפרו, שבה תוקן בשנת תרכ״ד (1864), כי הרשות לפתוח חנות חדשה מותנית בכך, ששליש מההכנסות יוקדשו לעניי העיר. אבל לא עמדו בתנאי זה, וביטלוהו בתרס״א (1901).

בתרצ״ו התלוננו חכמי העיר ואנשי הוועד בצפרו, שכמה יהודים ירדו מנכסיהם והאחרים מסרבים לתרום, ואין ביכולת הגזברים לספק צורכי העניים הרבים. לכן הוחלט שכל מי שיש ביכולתו ומסרב לתת נדבה, לא ישיאו את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין לא יכתבו להם כתובה והרב לא יתן רשות לקידושין, והחברה קדישא לא תטפל בו לא בחייו ולא במותו(שם, מסי 18).

במוגדור: אנגלי שביקר בה בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב, כי ליהודים האמידים סלים שהם שמים בהם מטבעות נחושת, ובכל יום שישי מחלקים אותם לעניים יהודים ומוסלמים. בשנת 1899 ביקר במוגדור הברון אדמונד דה רוטשילד מפאריס, ותרם כסף לעניי הקהילה. נודע לו על המחלוקת בקהילה, שבעקבותיה סבלו העניים, והוא תבע מהם שיתוף פעולה למען העניים.

בתיטואן בנה יהודי אמיד, כנראה בשליש הראשון של המאה ה־19, מקווה טהרה בשביל שיטבלו בו תמורת תשלום, והקדישו לקהילה כדי שהכנסותיו יהיו קודש לעניים. בעודו בחיים תרם לעניים כראות עיניו, ואחרי מותו היה גזבר העניים מטפל בכסף (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ’שופריה דיעקב׳, חו״ם, סי׳ כא).

ברבאט, לפי מקור מ־1903, היתה הקדשה בסכום מסוים, ובכל ערב פסח היה הממונה מוסר לגבאי הצדקה את הפירות השנתיים מהקרן(רפאל אנקאווה, 1848־ 1935, יקרני ראם׳, סי׳ נט).

אחד ממקורות ההכנסה לעניים ולחכמים היה מהזיארות (ביקורים) בקברים קדושים, שהיו פזורים בהרבה מקומות במרוקו.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים-עמ' 98-97 

הפעילות הדיפלומטית לביטול הגזירה.

האגודות היהודיות באירופה, כי"ח ו "אגודת אחים", ניסו להעביר גזירה זו באמצעות פניות לממשלות צרפת ובריטניה, כדי שאלה יפעילו את השפעתן על הסולטאן. העיתונות היהודית באירופה פרסמה פרטים על הנושא. נסקור פעילות זו ונבדוק האם הצליחו לבטל אותה.

היוזמה הראשונה היא משנת 1860, ג'והן דרומונד האי כתב ב-2 ביולי 1860 לשר החוץ ראסל שמטרת שליחותו של אלברט כהן מכי"ח למרוקו היא ביטול ההוראה.

משה מונטיפיורי – 1784 – 1885, שנסע למראכש כדי להיפגש עם הסולטאן מוחמד הרביעי – מלך מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, כתב ב-26 בינואר 1863 לועד שלוחי  הקהילות באנגליה, שהוא כיהן בתור נשיאו משנת 1835 ועד שנת 1874, ובשליחות הועד הפליג למרוקו, כי :

היהודים במראכש אינם רשאים ללכת ברחובות אלא אם כן הם יחפים. יהיה זה אירוע מעודד עבורם אם אצליח לשכנע את הסולטאן לבטל את ההפליה המשפילה הזו, ולזכות את נתיניו בשויון ללא הבדל דת.

הוא חזר על כך במכתבו מ-24 בפברואר, הוא הוסיף כי חליצת נעליים מחויבת גם בערים הפנימיות. למרות שיהודי מרוקו סבלו מהפליות נוספות, הוא ציין דווקא פרט זה, כנראה משום שעשה עליו רושם רע במיוחד.

לאחר שמונטיפיורי קיבל את הד'אהיר (הצהרה מלכותית) מהסולטאן ב-5 בפברואר 1864, שלפיו חייבים לנהוג עם היהודים, בהתאם לקוראן, הלכו היהודים לוזיר הראשי כשהם יחפים. לשאלתם מדוע חלצו נעליהם, ענו : "אנו רק יהודים, ועלינו לציית למנהגיהם של קדמונינו".

דומה שיש בכך מעין השלמה עם הגורל. יש להעיר כי במקרא הליכה ללא נעליים היא גם ביטוי של צער וכאב ( שמואל ב, טו : ישעיה כ, 2-4 ) ואולי ראו היהודים נוהג זה שנכפה עליהם כביטוי של צער על עול הגלות.

בידיעות שפורסמו ב- Jewish Chronicle החל משנת 1871, בדיווחים של כי"ח ואגודת חיים נאמר, שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם הערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. על מראכש כתב גם יוסף הלוי שנשלח מפריס מטעם כי"ח לבדוק את מצבם של בתי הספר בערי החוף, בדו"ח שפורסם בשנת 1876 .

אשר למסגדים יש בידינו עדויות שונות. בדו"ח של מ' בן עוליל מנהל בית הספר של כי"ח בעיר לאראש, שפורסם בשנת 1879 נאמר, שבעירו ובקסר אלכביר אסור ליהודים לעבור ברחוב שיש בו מסגד. בידיעות אחרות בשנים אלה נאמר שבמראכש ובערים הפנימיות מותר להם לעבור ליד מסגדים, אבל עליהם לחלוץ נעליהם.

מהתכתבות סביב שנת 1880 בין יהודים לכי"ח ולממשל הבריטי, ניתן ללמוד שחלה החמרה בנדון בערים הפנימיות ביחוד בפאס ובמכנאס, וכי מושלים מקומיים, בלחץ קנאים מוסלמים, הקפידו יותר על ביצוע הגבלות אלה והרחיבו אותן. במכתס מפאס ב-22 לפברואר 1880, נאמר בין השאר, שעל יהודי מכנאס נאסר לנעול סנדלים, דומה שהוראה זו מהמושל מטרתה לסחוט כסף. כדי להציק ליחפים, משליכים המוסלמים שברי זכוכית בדרכים בהם עוברים היהודים.

אותה שנה יזמו יהודי פאס, עיר שאוכלוסייה נודעה לשמצה ברוב קנאותה, בצעדים כדי לבטל את את ההוראה המחייבת לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי. פיליפ טרוטר שנלווה בשנת 1880 לדרומונד האי בביקורו אצל הסולטאן כותב, שמשלחת של יהודים ובראשם חכם, התייצבה לפני מספר ימים בפני הסולטאן חסן הראשון (שלט מספטמבר 1874 עד יוני 1894), לבקשו בין השאר להתיר להם לנעול העליים ברובע המוסלמי ב אומרם : "אנו חלשים, נשותינו רגישות, וחוק זה לוחץ עלינו".

מתברר שחליצת נעליים נדרשה גם בשוק מחוץ לעיר. במכתב מפורט מפאס לכי"ח במרס 1880 אשר חתמו עליו שמונה מחכמי העיר ותשעה "גדולי הקהל", הם מנו מצוקותיהם, ואת אלה של יהודי תאזה ומכנאס. הם התלוננו על המושל בפאס שהורה :

כי החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק יחפי רגלים, דבר שלא היה לעולמים, (שלא היה בעבר) וכן הוה, ויהודי אחד שלבש מנעלו לעלות גבעה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכות אכזריות בלי חמלה, הכה ופצוע.

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו ראשי כי"ח ואגודת אחים, מכתבים לאישים שונים כדי לשכנעם להמשיך שיטת החסות של מדינות זרות, לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי אותה שנה, כדי לדון בנושא החסות לנתינים ממרוקו שלפי התנאים אינם זכאים לכך. בין השאר כתב א' לוי, מזכיר אגודת אחים כי אם תוסר החסות מאלה שרכשו תעודות, יסבלו יהודים בין השאר מכך שייאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות. גם בשאר חלקי העיר. כוונתו לערים פאס, מראכש וואזאן.

חבר הפרלמנט היהודי סרג'נט סיימון נפגש עם שר החוץ הרוזן גרנוויל, והתלונן בפניו כי היהודים במרוקו, הגברים וגם הנשים, נאלצים ללכת יחפים בערי מרוקו.

ב – 28 באפריל שנת 1880 פנו משה מוטיפיורי וג'והן סיימון הנ"ל, שכיהן בתור סגן נשיא " אגודת אחים , לשר החוץ הבריטי גרנויל בתזכיר מפורט על מצבם של יהודי מרוקו. הם ביקשו ששלושה נושאים יובטחו על ידי הצהרה של הסולטאן :

1 – יוקמו בתי משפט מיוחדים לבלתי מוסלמים ובהם תהא עדותם קבילה ( בניגוד לבית הדים השרעי שבו אין עדותם קבילה כל אימת שמפלילים מוסלמי )

2 – תימנע ממושלים מקומיים הזכות להלקאה או לעינויים גופניים.

3 – אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי.

שר החוץ הבריטי העביר לשגרירו במרוקו דורמונד האי את הנשוא לטיפול. הוא קיבל גם פנייה ישירה מאגודת אחים בנושא זה. השגריר פנה לסולטאן.

ב-5 במאי שנת 1880 ענה הוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסר לדרומונד האי, ובו הגיב על התנכלויות שונות כלפי היהודים, וביניהן שהם נאלצים לחלוץ נעליהם בערים פאס ומכנאס. לדבריו זהו נוהג קדום בערים מסוימות שיהודים קיבלו על עצמם כאשר הורשו להתיישב בממלכה הזו, והם התחייבו לקבלו. ואם הדבר יבוטל, אז גם התנאים (תנאי עומאר) יבוטלו. כלומר חייהם ורכושם של היהודים מובטח כל זמן שהם שומרים על תנאי ההגבלות וההשפלות הכלולים ב , תנאי עומאר ", וזו אחת מהן. ואם הדבר יבוטל, גם ההתחיבות מצד השלטונות לשמור על חייהם, מבוטלת.

הטעות בשברים הנ"ל היא שחליצת נעליים אינה כלולה ב "תנאי עומאר" וזו הוראה מלכותית חדשה. ואמנם הטיעון של הוזיר לא שיכנע את האגודות היהודיות בלונדון. ובישיבתן ב-17 בינוי 1880 החליטו על שיגור מכתב תגובה לשר החוץ הבריטי שנכתב ב-22 בו. הם דחו את ההנחה שהאוכלוסייה המוסלמית תתנגד לביטול הנוהג של חליצת נעליים, וכי הדבר עלול להתנקם ביהודים. והראייה שלפני כמה שנים בעקבות התערבות יהודים ונוצרים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמור את ההגבלה הזו, ולא הייתה כל התנגדות מצג האוכלוסייה לנטישת " מנה ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמס נשיא אגודת אחים שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל לביטול הגזירה הזאת.

הרשימה המפורטת ביותר, של קהילות שבהן נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, מיום 20 במאי 1880, נשלחה על ידי שר החוץ גרנויל לדרומונד האי, כתגובה למכתבם של ראשי שתי האגודות בלונדון ב-28 באפריל, שפנו לשר החוץ בבקשה לפעול אצל הסולטאן לביטול הפקודה המחייבת יהודית ללכת יחפים. פאס, מראכש, ואזאן, קסר אלכביר, צפרו, דבדו, אזמור, סלא, מכנאס, תרודאנט, תפילאלת, ומקומות קטנים בפנים הארץ.

הבעיה לא באה לידי פתרון, והמועצה המשותפת של ועד שלוחי הקהילות ו אגודת אחים בלונדון שוב המשיכה בטיפול בנושא זה גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב-6 במאי אותה שנה, הוחלט על ידי המועצה הנ"ל להעיר את תשומת לב הממשלה על ידי שליחת תזכיר נוסף. כי חודשה הפקודה בפאס.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד- עמ'400-397

פטירות במשפחות של חכמים במרוקו

לר׳ יעקב אבן צור נולדו 17 ילדים, ונשאר אחד לאחר שהאחרים נפטרו (מ. עמאר, תשמ״א, עמי 99; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 632).

ר׳ יעקב בירדוגו קבר שבעה בנים בחייו, מתוך שמונה שנולדו לו. הוא מזכיר זאת בשיר שכתב: ״יסדתיו בעת צר לי משיכול בנים רח״ל [רחמנא ליצלן] ואת שבעת המזבחות ערכתי״ (׳קול יעקב׳, דף י ע״ב! יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע״א).

ר׳ דוד, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא מתפילאלת, לא הניח בנים כי אם בנות. ״נולדו לו כמה בנים ומתו בקטנותם, וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. נשא בת כהן בתקוה שתלד לו בן. אמנם נולד אבל גם הוא מת אחרי פטירתו של הרב (שם, דף כז ע״ב).

ר׳ ישועה בן מסעוד עובדיה מצפרו כתב בחיבורו האוטוביוגרפי כי: ״לדאבון לב הייתי מוליד וקובר רחמנא ליצלן עד אשר רחם עלי ה׳ יתברך ונתן לי בנים יקרים ובנות הגונות״ (׳צבא ימי׳, בהקדמה ל׳תורה וחיים׳, תשל״ב, עמי 27).

בנו של החכם בנימין כרייף נפטר בגיל 11 (יוסף אלמאליח, ׳תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ נז).

אב״ד פאס בסוף המאה ה־19, רפאל אהרן אבן צור, שכיהן גם כראש החברה ״דובב שפתי ישנים״, שכל את בתו וארבעה בניה וחתנו שלום קדוש, ושני בניו בקדחת הטיפוס (בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לחיבורו של יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, נא אמון תרס״ג).

אשתו הראשונה של ר׳ מרדכי עמאר שנפטר בתשי״ח (1958) הלכה לעולמה אחרי שילדה בן שנפטר בגיל שנתיים. החכם נשא אשה אחרת ונולדו לו שמונה בנים ושלוש בנות. בנו הבכור נפטר בגיל ארבע (בהקדמת אברהם עמאר לספרו של ר׳ שלום עמאר, ׳דברי שלום ואמת/ עמ^׳ 53-52).

ר׳ משה מלכה ממרוקו (יליד 1911) העיד כי אמו שכלה במחלת אבעבועות 14 ילדים והוא היה הילד היחיד ששרד.

בג׳רבה ר׳ רחמים חי חויתה כתב בהקדמה לספרו, כי בשנת תרצ״ג (1933) נפטר בנו כבן שש. וברווח של שנתיים בין תרצ״ו לתרצ״ח נפטרו בנו ובתו(׳שמחת כהן/ חלק ה, עמ^׳ 11־12).

להורי הרב בן ציון הכהן יליד ג׳רבה [תרנ״ב או תרנ״ח] נולדו כמה תינוקות, ואלה שנולדו לפניו נפטרו מספר ימים לאחר לידתם (הילדה כהן, תשל״ח, עט׳ 123).

מנהגים במרוקו בקשר לתינוקות וילדים שנפטרו

קבורתם. כפי שכתב ר׳ יוסף בן נאיים ״כשמת ילד ראשון לאדם מוציאין אותו בחיק תחת זרועותיהם בגלוסקמא״ [נסר לוח רחב]. וכך תינוק מבן שלושים יום עד גיל שנה. ואם נפטר תינוק מבן יב חודש ואילך מוציאים את גופתו במיטה. הנימוק לנוהג זה כפי שאמרו לו אנשי חברה קדישא רמז ״שלא ישנה פעם אחרת באבלו ולא יקבור עוד בן אחר״ (׳נוהג בחכמה/ עט׳ קעב).

קבורת כף עם הנפטר. כאשר נולדו תאומים או תאומות ונפטר אחד מהם, היו משפחות במרוקו שנהגו לקבור ״עמו הכף שמגישים בו הקדירה, ואומרים שזאת הכף הוא אחיו, קוברין אותו עמו שלא יחפש על אחיו״. היות ושניהם כגוף אחד, חוששים כי כשמת אחד ימות גם השני.

ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהג, מצא סמך לזה ממדרש שיר השירים. אבל אינו מיחס משמעות למנהג, כדבריו ״מילתא בלא טעמא״ [דבר חסר טעם] (שם, עט׳ קג, רכג).

אמצעים וסגולות למניעתה של תמותת התינוקות

עשיית ספר תורה. אירוע שהיה בשנת חלק״ת (1778):

ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח ילד קטן הצריך לאמו ושוב מת גם הילד. וכראות יעקב שמת גם הזרע שהניח ראובן בנו נכמרו רחמיו על ראובן בנו לעשות לו סגולה… ועשה ספר תורה על שם ראובן בנו מהנכסים שירש מהילד הנזכר… והכניסו לבית הכנסת במקום שהיה מתפלל בה ראובן בנו (התשובה בשנת תקע״ג, 1813) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש/ ח״א, סי׳ נד). להתפלל על קברי צדיקים ולהביא את התינוק לקבר. עוד במאה ה־20 היתה תמותת תינוקות גבוהה. ר׳ אברהם ריוח כתב בעיר זטאט בשנת תרצ״א (1931) על האירוע הבא: זוג בא לפניו והבעל טען שהוא נשוי 14 שנים עם אשתו אסתר סויסא

ומיום שנשאה מה שהיתה יולדת היתה קוברת רחמנא ליצלן, ונלאה להיות מגלגל עמה ולעשות לה רפואות וסגולות. גם הוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע״א לא פעם ולא שתים ועכ״ז [ועם כל זה] לא עלתה ארוכה ומרפא למחלתה… (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ כט).

ר׳ יעקב בירדוגו שנפטרו לו שבעה בנים בחייו, הוביל את בנו יחידו יליד תקצ״ב (1832) בהיותו בן טו חודשים להשתטח על קבר צדיק (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע׳׳א).

אשה שתינוקותיה נפטרו עלתה לקבר צדיק וגם קראה שם התינוק שנולד לה חיים או גם בערבית יעיש, כדי שהתינוק יחיה (י. בן עמי, תשמ״ד, עמ׳ 270; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 627).

במרוקו היה נהוג כי מי שבניו מתים מוכר את הבן הנולד לחברה קדישא ומתנה עמם שאם יגיע הבן לנישואין, יחזור האב ויקנהו בסכום גבוה יותר ממה שקיבל. והטעם למנהג: החשש שמא נגזר על האב שימותו בניו, ״מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו״ (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף יא, סי׳ יג).

מנהג אחר לשם מניעת מיתת בנים: כשנולד לו בן, המיילדת מביאה עציץ נקוב בכלי חרס שבור. המחצית השבורה תתן כנגד הרחם. וכשהתינוק יוצא ממעי אמו, מוציאה את התינוק מתוך העציץ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמ׳ קלד).

במקור קבלי: ״המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, אין בניו מתים בחייו״(רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עט׳ קנט).

יציאה מאותה עיר. החכם הנ״ל כותב בהסתמך על ספר חסידים כי ״מי שמתים בניו אין לו להיות עוד באותה מדינה [עיר]. ואם יצא למדינה אחרת ומתו – הרי צריך קמיעה״ (שם, אות בית, דף נ ע״א).

סגולה לקיום הבנים. לפי חכם אחר מצפרו: ״יעשה טס משולש״… ויכתוב אותיות לקוחות ללא סדר מפסוקים מסוימים ״ויתלה על הילד עד שיגדל״ (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 663).

לפי האמונה העממית, אשה שבניה מתים אומרים עליה שהכפיל שלה הוא שד [או שדה] אחר שרודף אותה והורג את ילדיה מכעס או מקנאה. עליה לפייסו. לכן תינוק לא יישאר בחדר ללא השגחה (י. בן עמי, תשכ״ט, עט׳ 4).

על סיבות מיסטיות לאם שילדיה מתים כתב ר׳ רפאל אוחנא, בין השאר כי ״נתקנאה לה חבירתה לאחר זמן ומקודם היתה אוהבת אותה״(׳מראה הילדים/ דפים כב־כג); סגולות כדי שבניה לא ימותו: שם דף טו ע״א סי׳ לג; רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עמ^׳ רלח.

בתוניס היו אמצעים מיסט״ם

בגלל החשש מפני תמותת התינוקות, היו נשים שנדרו נדר לתלות עגיל באזניו של הבן שעתיד להיוולד, שישאר אתו במשך ימי חייו. העגיל אמור לשמש מחסום מפני ״תיאבונו״ של מלאך המוות לתינוקות. היו אמהות שהשתטחו על קבר צדיק ונדרו, שאם יוולד בן בריא יעלו אתו כל שנה לקבר. אחרות ״מכרו״ את הבן מיום היולדו לשכנה שדאגה להאכילו. כך יוטעה מלאך המוות (מ. דואק, תשל״ט, עמ^׳ 32).

מקור חיצוני: כפי שכתב צרפתי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־19, מעשרה ילדים נפטרו שישה (142 .Rey, 1844, p).

על תמותת תינוקות במרוקו בסוף המאה ה־19 כתב מקנאב (,Macnab 27 .1902, p).

בין היהודים שחיו בכפרים שבהרי האטלס תמותת התינוקות היתה גבוהה, ומשום כך לא קוימו דיני האבלות. זה הממצא של סוציולוגים שפעלו שם בשנות ה־50 של המאה ה־20 (227 .Willner, 1961, p).

מספר הילדים למשפחה וריבוי טבעי

נשים ילדו בדרך כלל ילדים רבים. אבל התמותה הפחיתה את מספר הילדים שנשארו בחיים עד גיל הבגרות. מספר הבנים והבנות נזכרים בספרות התשובות ובמקורות אחרים עד המאה ה־20, לעתים בגיל מבוגר בהקשר לירושה וכדומה (פרטים בנספח 1). מספר הילדים שנולדו היה בוודאי גבוה יותר, כך שלא ניתן להסיק כמה ילדים נולדו בפועל. לפי מקורות חיצוניים מהמאה ה־18 ואילך היו ליהודים משפחות גדולות.

רופא אנגלי שסייר בצפון אפריקה בשנות ה־80 של המאה ה־18, כתב כי למשפחה יהודית בעיר רבאט היו שמונה אחיות (,1794 ,Lempriere 35 .p). שליח העיתון הבריטי ׳טיימס׳ שנשלח לסקירת המערכה הצבאית של ספרד במרוקו ב־1860, כתב על אם יהודייה בתיטואן שהניקה את ילדה השמיני (231 .Hardman, 1860, p). גרמני שביקר במגרב בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב כי היהודים פורייםCorning' 1880' p/140

לפי דיווח של מיסיונר אנגליקני שפעל במרוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19, סיפר לו יהודי שהוא אב לשמונה ילדים (135 .Report, 1893, p). בזמן החדש, עם השיפור בתזונה ובשירותי הבריאות במרוקו, פחתה תמותת התינוקות, ומספר הילדים במשפחה היהודית במרוקו היה מן הגבוהים בהשוואה לארצות אחרות (85.Shokeid, 1986, p).

במקורות היהודיים מהמאות ה־19 וה־20 מצוי מידע על משפחות בנות 6 עד 13 ילדים. במקרה חריג מסופר על 20 ילדים, אבל חלק מהם נפטרו (נספח 1).

אומדנים על מספר הילדים. לפי אומדנים על מספר היהודים במכנאס במאות ה־18 וה־19 היו 5.3 נפש למשפחה. בהתחשב בתמותת תינוקות וילדים היו כ־3 ילדים בממוצע למשפחה (135 .Deshen, 1983, p).

לפי הערכות בשנות ה־50 של המאה ה־20, משפחה כללה 4־6 ילדים למשפחה, ולעתים אף למעלה מזה (פוירשטיין, תשכ״ג, עמ^׳ 61-60). מבין העולים ממרוקו לארץ מספר הילדים הממוצע היה 4.79. לעומתם בקרב אלה שהיגרו לצרפת היה מספרם רק 3.88. ההבדל נבע מאופי המהגרים, באשר לצרפת היגרו האינטלקטואלים והאמידים (86 .Shokeid, 1986, p).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 119-115

May 23 1881

Sir J. Hay

copy to Jewish Boards

With regard to the custom of requiring Jews to go barefoot in Mohamedan quarters and towns in the interior. Sir J. Hay is of opinion that if undue pressure is brought to bear upon the Sultan to alter a custom which the officers of the Court and the fanatical population of the chief cities and inland towns may insist on maintaining, there will be a risk of placing in jeopardy the lives and property of the Jews.

During the last twelve months outrages have been less frequent than formerly, and Sir J. Hay will take the first favourable opportunity to recommend the abolition of a practice which is only maintained out of deference to the fanatical prejudices of some of the population.

נספח 2

בארכיון של כי״ח 5411/3 (Maroc iv, c. 11 (Tanger

מקנאסא יעא-יגן עליה אלקים- כד אדר א ש׳[נת] חיים כלכם היום לפמ״ה [לפרט מן הפרט, כלומר רק המנין של שתי האותיות האחרונות.] מעלת ידידינו ואור עינינו, החכם המרומם, משכיל בכל חכמה, דורש טוב לעמו, האדון ס׳[ניור] אברהם רבי יש״ץ מנהל ומפקח מאת החברה הקדושה ״כל ישראל חברים״, ישמרם השומר אמת לעולם אכי״ר בעי״ת [אמן כן יהי רצון בעיר תהלה.] טאנכיר יע״א

יהי שלום בחיליך שלוה בארמנותיך אמן

אדון נכבד!

באשר יודע אנכי את רוממות הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ זאת תעודתה להרים קרן אחב״י [אחינו בני ישראל.] ולחלצם תמיד מן המצר, אשר על זה יודוה פיות אלפי ורבי רבבות אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, לכן הרהבתי עוז בנפשי להעריך לעיני כבודו מעט מן התלאות אשר מצאונו בימים האחרונים האלה, ולבקש מכבודו שיעשה למען קדושת שמו הגדול, ולמען אהבת הלאום הקדוש, להרצות דברינו אלה לכבוד מנהלי וראשי אלפי ישר[אל] נשיאי הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ בפאריז, יען עלגי וכבדי לשון אנחנו, כי אורך וקושי הגלות הפיג טעמינו ודובשינו, ולכן מחלים אנחנו את פני מעלתו הרוממה שיהיה לנו לפה ולמליץ טוב, ומגלגלים זכות ע[ל] י[די] זכאי.

יודע להאדון! כי מיום שהתחיל ״המרד״ בעירינו (שמרדו הישמעאלים במלכינו הרחמן סידנא מולאי עבד לעזיז יר״ה^״) אנחנו במצוקה גדולה מכל אפסים, ותהי ראשית תעלוליהם לעולל בעפר קרנינו ולשומינו למשל ולשנינה, כי גזרו עלינו ללכת ״יחף״, ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחב״י אשר לא יוכלו ללכת יחף, ולסבול בושה, גם מכות חדרי בטן, מאת השובבים והפראים.

עוד זאת, גוזרים עלינו בכל יום ויום מסים כבדים מנשא, בפעם אחת נתנו אנשי קהלתינו סף אלף דורוס, ואין לך יום אשר לא תסבול קהלתינו העניה והסוערה איזה מס ודורון להסתים פיות אלפי מקטרגינו ושונאינו.

עוד זאת, עשו בצדיה כי סגרו עליו הדרך מברוח על נפשותינו לבעבור נצל אותנו ולהציגנו ערומים, כי על כל הגה היוצא מפיהם, עלינו לכפר בכספינו: גם חובות אחב״י אשר להם פקדונות מאת הגוים, נאלצים עתה להשיב הפקדונות, בלי השיג כספם, ולהוסיף שחד כסף לבעליהן, לבל יעלילו עליהם כי יש אתם פקדונות אחרים, כאשר קרה כמה פעמים: גם מחלישים המה לבבינו בשמועות מרגיזות ואיומות אשר כמה הרות הפילו ולדיהן.

נוסף על כל אלה, הוא העניות הנוראה השורר בקרבינו, כי על כל מדרך כף רגלינו, אין שלום, ודרכי המסחר נשמו, וקהילתינו אשר לה כערך שלשת אלפי ת״ח עניים אלמנות ויתומים, סובלים חרפת עוני בעוה״ר. כשל כח הסבל! ״אנית ישראל מטורפת בגלי ים הסואן״ פורשת כפיה, להצילה מצלול בעמקי נבוכות.

לכן אדון נכבד! עשה למען שמו הגדול, והיה לנו לעינים אצל הח[ברה] הק[דושה] אשר עיני כל יש[ראל] נשואות אליה כי יביטו ממרום שבתם על מצבינו האיום ויושיטו לנו כל עזרה בחומר וברוח, למען מלט שארית הפליטה שה פזורה יש[ראל] מכליון חרוץ ח״ו.[חס ושלום]

תקותינו תעודדינו, כי דברינו אלה היוצאים מקירות לבבינו, והנכתבים בדמע עינינו, ימצאו מקום עמוק בנפשות עדינות שרינו ואלופינו, ויחישו לקום לעזרת ה׳ בגבורים, וזכות הרבים יגן עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם, בימיהם ובימינו תושע יאודה, וישראל ישכון לבטח, על ארצינו ועל נחלתינו, ואז נגילה ונשמחה ב׳ בבא׳ ה״י.[ במהרה בימינו ה׳ יגאלנו.] הכ״ד [הלא (או הנה) כה דברי.] עמוס התלאות, ומצפה לישועות, זעירא דמן חברייא המשרתים בקדש, המעתיר בעדכם עתרת החיים והשלום, מוקירם ומכבדם כערכם הרם והנשא, ע״ה' [עבד ה'] אברהם עמאר שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן.]

הערת המחבר: אברהם רבי(1856־1928) יליד איזמיר, ניהל את בית הספר של כי״ח בתיטואן בשנים 1880־1889, ובטנג׳יר בשנים 1889־1912. תרם רבות לחינוך היהודי במרוקו. הוא היה ער למצוקות היהודים בכל אתר, ולאחר הפוגרומים ברוסיה בשנות ה־80 של המאה ה־19, עודד יהודים לתרום לסובלים.

פרטים עליו: M. M. Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish (Communities of Morocco 1862-1962, New York 1983, (index

סיום הפרק "חיוב היהודים במרוקו לחלוץ נעליים" אליעזר בשן, בתוך "מחקרי אליעזר"

עמוד 412