אסלאם


פרקים בתולדות הערבים והאסלאם- חוה לצרוס-יפה

חצי אי ערב בימי קדם

המסורת אומרת שהוא נחשב לנאמן בנעוריו(״אמין״). כשמוחמד מצטט את הביוגראפיה על הנביא צאלח (סורה 11, פסוק 62) הוא אומר: ״אתה היית בתוכנו אדם שקיוו ממנו דבר״. יש להניח, כי גם מוחמד היה בחור טוב שקיוו שיצא ממנו דבר. מצד אחר, הוא לא היה אדם חשוב ונכבד ביותר. ושוב למדים זאת מסורה 43, פסוק 31, שם כתוב שאמר לאנשי מכה: ״לו הורד קוראן זה על ידי איש נכבד משתי הערים (ממכה ומטאיף)״ — כי אז אולי קיבלנוהו…

ח׳דיג׳ה וילדי מוחמד. ח׳דיג׳ה מעמידה אותנו על קרקע היסטורית. חדיג׳ה, אשתו של מוחמד, כמוה כנשים אחרות שהיו למוחמד, היתה נשואה לפניו ואפילו פעמיים; כי הגבירות של מכה, לפי עדותו של סנוק הורגרוניי, החוקר ההולנדי הגדול (1857—1936), הן עד היום קטלניות ושלחניות, כלומר, שבעליהן מתים או מתגרשים מהן. ח׳דיג׳ה היתה אשה תגרנית ובעלת עסקים. היא העסיקה אנשים, ושיתפה אותם בריווח. לבסוף הציעה למוחמד שישא אותה לאשה. מוחמד, לפי המסורת, היה אז צעיר. היא היתה בת ארבעים. אין ספק, שנשואין אלה גרמו למה שקראנו בסורה 93: ״הוא מצא אותך עני והעשירו״. הוא לא נשא אשה אחרת כל עוד היא היתה בחיים. יתכן שכך היה כתוב בחוזה שביניהם. מכל מקום, היא היתה גם האדם הראשון שהאמין בשליחותו.

מסופר הרבה על ילדיהם, אך אין צורך להאריך בזה, שהרי אין אנו יודעים דבר של ממש אלא על פאטמה, זו בתה של ח׳דיג׳ה. ילדים אחרים, אם היו בכלל, מתו כשהיו צעירים או משבאו לעולם. מכל מקום, למוחמד לא היה בן. מכל הנשים האחרות (13) לא נולד לו אלא בן אחד וזהו אִבְּראהִים, והלה מת בעודנו פעוט. אני סבור, שעובדה זו חשובה להבנת חייו הפנימיים של מוחמד. אם ילדים בכלל הם ברכת אללה, היה הנביא צריך לזכות בברכה זו. על כן אנו רואים באחת הסורות הקדומות, סורה 108, שהנביא מדבר בפירוש על החרפות שחרפו אותו על היותו ערירי. הוא אומר בסורה 108 : ״הננו נותנים לך את השפע והתפלל לריבונך וזבח לו זבח (עדיין אנו רואים שמוחמד זובח זבח אצל הכעבה), כי הנה שונאך הוא ערירי״. כלומר, לא אתה ערירי אלא אלה המחרפים אותך. את האהבה שלא יכול היה לתת לבן משלו הוא נותן לבן מאומץ. שמו של בן זה היה זידַ, עלם שנשבה וח׳דיג׳ה קנתה אותו ונתנתהו במתנה למוחמד. היחס בין שני האנשים האלה — מוחמד וזיד (זה האיש היחיד שנזכר בקוראן חוץ ממנו) — מעניין בפני עצמו ועוד נשוב לדון בכך.

גירושו של מתאסלם משכונת היהודים

119 גירושו של מתאסלם משכונת היהודים      

יהודים  בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                    

בפני מולאנא אסמאעיל אפנדי, תרבה מעלתו, באה קבוצת [אנשים] מבני החסות היהודים הגרים בירושלים הנאצלה, בהם: יאסף בן שעבאן היהודי, אבראהאם בן עמראן וסאסי בן פרג׳ אללה. הם התאוננו והתלוננו על אבראהים בן שמואל המתאסלם ועל שהוא גר בשכונתם, פוגע בהם תמיד, משתדל להזיק להם ומלעיז עליהם בידו ובלשונו בפני בעלי השררה  ללא סיבה חוקית. מולאנא השופט הנזכר הביא את אבראהים הנזכר [בפניו]. קהל רב של מוסלמים הודיע לו, כי כל עוד אבראהים הנזכר נמצא בשכונת היהודים, יהיה ריב ומדון בינו לבין היהודים, וכי שומה עליו לצאת משכונתם ולגור בשכונה משכונות המוסלמים. מולאנא השופט הנזכר היתרה באבראהים לעבור משכונת היהודים אל שכונת המוסלמים, וכי מהיום והלאה אל לו לנסות לפגוע בהם. [זוהי] התראה חוקית ומקובלת על אבראהים הנזכר כחוק. [הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסגיל] ב־ 11 ב[חודש] דיו אל־קעדה [שנת 1002],29 ביולי 1594. מייד לאחר הנאמר לעיל שכרו שלושת היהודים הנ״ל לעצמם מאבראהים המתאסלם הנ״ל את ביתו לתקופה של שלוש שנים תמורת 12 סולטאני, שאותם אמורים היו לשלם בחלקים בתום כל שלושה חודשים.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..הצרה עם האסלאם

אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם.

אחרי 11 בספטמבר, שמעתי את המנטרה הזאת שוב ושוב מפי מוסלמים: הקוראן מבהיר הבהר היטב מתי מותר ומתי אסור לצאת לג׳יהאד, והטרוריסטים הפרו את הכללים, ללא ספק. אני יכולה לצטט קול אחד כזה, שאמר, ״אללה אומר במילים מפורשות וברורות שכל ההורג בן אנוש חף מפשע כאילו הרג את האנושות כולה.״ טיוח כושל, תקוות מהרהורי הלב ותו לא, זה מה שאני אומרת. אתם מכירים את הפרק והפסוק שמצוטטים בתור ״חד־משמעיים״? למעשה הם מעניקים מרווח פעולה מסוים. זה מה שכתוב שם: ״לכן ציווינו את בני ישראל לאמור: כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ, כאילו הרג את כל האדם יחדיו…״ למרבה העצב, התנאי במשפט יכול לשמש למוסלמים מיליטנטים חומר בערה לג׳יהאדים שלהם.

אוסמה בן לאדן, למשל, הכריז על ג׳יהאד נגד ארצות הברית כולה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. הקוראן עזר לו. חזרו לפסוק, ״כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ.״ האם העיצומים הכלכליים נגד עיראק, שכפה האו״ם אבל הוטלו לדרישת וושינגטון, גרמו ל״רצח״ של חצי מיליון ילדים, מספר שעוד גדל והולך? בן לאדן מאמין שכן. האם טביעות המגפיים של חיילים אמריקנים על אדמת ערב הסעודית נחשבות ״השחיתה בארץ״? מבחינת בן לאדן, ודאי. אשר לאזרחים אמריקנים, האם הם יכולים להיות חפים מ״רצח״ או ״השחיתה״ כאשר כספי המסים שלהם עוזרים לישראל לקנות טנקים המחריבים בתי פלסטינים? אין פה כלל שאלה מבחינת בן לאדן. כפי שאמר לסי־אן-אן ב־1997, ״ממשלת ארצות הברית ביצעה מעשי עוול איומים, מעשי פשע מחרידים, דרך תמיכתה בכיבוש הישראלי של פלסטין. בשל שעבודה ליהודים, יהירותה של ארצות הברית הגיעה לשלב שבו היא כבשה את ערב הסעודית, המקום הקדוש ביותר למוסלמים. בשל מעשה זה ומעשי תוקפנות ועוול אחרים, הכרזנו ג׳יהאד נגד ארצות הברית.״

אתם ואני יכולים להסכים על כך שלאוסמה בן לאדן יש מוסר של איש מערות בשל סוג הג׳יהאד שהוא נוקט. אבל האם אנחנו יכולים להסכים גם על כך שהוא ושכירי החרב שלו מוצאים תמיכה למעשיהם בכתבי הקודש? הדבר היחיד שאני מבקשת הוא כנות. מה? אני צריכה להבין את ההקשר של הקטעים האלימים של הקוראן? היו סמוכים ובטוחים: קראתי את הכתבים המלומדים שמסבירים את הפסוקים האלה ״בתוך ההקשר״, ואני חושבת שמתנהל כאן ריקוד התחמקות טווסי. הכוריאוגרפיה אינה פרי של קנוניה, היא פשוט נובעת מהנחה מקובעת שלפיה הקוראן מושלם, ולכן חייבות להיות סיבות תקפות באופן מושלם לשנאה שהוא מטיף לה לעתים קרובות.

חִשבו על טיעון בולט אחד שמגן על האיסלאם ה״אותנטי״ בתור דת של שלום. לפי טיעון זה, כיוון שאלוהים יעץ לנביא מוחמד בזמנים טובים ובזמנים קשים, הפסוקים הרעים בקוראן משקפים פשוט את הזמנים הרעים שמוחמד התמודד איתם בכעשרים וחמש שנות הפצת האיסלאם. מוחמד התחיל בהמרת דת במכה, שם אימצו עבדים, אלמנות, יתומים ועניים בני מעמד הפועלים את בשורת החמלה הלא־שגרתית שהטיף לה. אלוהים יודע שהמנודים האלה היו זקוקים למנת חמלה בבירת הכסף של חצי האי ערב, עיר מרובדת מבחינה כלכלית ומושחתת מבחינה מוסרית. בתחילה, אם כן, התגלויות הקוראן הדגישו את החמלה. אבל בתוך זמן קצר מאוד הממסד העסקי של מכה הפך למאוים – ולמאיים. מוחמד ומאמיניו התקפלו ועברו לעיר מדינה כדי להגן על עצמם. ביסודו של דבר, זה הרגע שבו בשורת החמלה של הקוראן נהפכה לנקמה. חלק מתושבי מדינה קיבלו בברכה את זרם המוסלמים שהגיעו לעירם, וחלק בהחלט לא. בין אלה שלא קיבלו אותם בברכה היו השבטים היהודיים רמי המעלה של מדינה, שחברו

לפגאנים של מכה במזימה להתנקש במוחמד ולהשמיד את המומרים לאיסלאם. הסיבה לכישלונם היתה שאלוהים הורה למוחמד להכות בהם מכת מנע. לפי הטיעון, זה מקור כל הארס בקוראן. ואולם, ממשיך הטיעון, כוונת המוסלמים מלכתחילה לא היתה לנקום. הם נקטו דרך זו מתוך הגנה עצמית, ורק באופן זמני. הבשורה הקדומה יותר וה״אותנטית״ של הקוראן היא הבשורה שבה השיק מוחמד את דתו. בשורת הצדק, השוויון, האחדות – השלום.

כמה מנחם ומרגש. אמנם הייתי שמחה להאמין לאופן זה של הצגת הדברים, אבל ככל שקראתי והירהרתי יותר, מצאתי בו פחות ופחות היגיון. קודם לכול, לא ברור אילו מהפסוקים נאמרו למוחמד בכל שלב. הקוראן מסודר לפי אורך הפרקים – מהארוך יותר לקצר יותר – ולא לפי סדר הזמנים של ההתגלויות. איך מישהו יכול לבודד את הפסוקים ״המוקדמים יותר״, שלא לדבר על לדעת לקרוא מתוכם את הבשורה ה״אותנטית״ יותר של הקוראן? אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהבשורה של הקוראן מפוזרת על פני כל המפה המגואלת בדם. חמלה וסלידה מתקיימות זו לצד זו. ראו כיצד הוא מתייחס לנשים. פסוקים מלאי תקווה ומלאי שנאה ניצבים במרחק שורות ספורות אלה מאלה. כך גם לגבי גיוון דתי. אין כוונה אחת יחידה בטקסט הזה, המכונה מושלם, בהיר, כזה שאין עליו עוררין. בסופו של דבר, צורתו המושלמת של הקוראן היא חשודה.

אוי ואבוי. עברתי את הגבול? חציית הגבולות שלי מחווירה לעומת חציית הגבולות של הטרוריסטים של אל קעידה. בניגוד אלי, החבריה האלה יוצאים לרצוח. אם אנחנו אכן מתכוונים ברצינות להיאבק בעריצות החונקת שהם מייצגים, אנחנו חייבים לא לפחד לשאול: מה אם הקוראן איננו מושלם? מה אם הוא לא ספר שנכתב כולו בידי אלוהים? מה אם הוא משובץ בדעות קדומות אנושיות?

הוכחת מציאותו של חומר יהודי ונוצרי בקוראן-חוה לצרוס-יפה

הוכחת מציאותו של חומר יהודי ונוצרי בקוראן

כבר האיטלקי מ ר צ׳ י (Maracci), שכתב עוד במאה הי״ז את המבוא הראשון הגדול לקוראן, הרגיש, שמלבד המקורות התנ״כיים והנוצריים היו למוחמד לעזרה גם מורים ״עבריים״, כלומר רבניים. על כן הכריזה האוניברסיטה של בון על פרס למי שיחקור את השאלה מה קיבל מוחמד מן היהדות. ועל השאלה הזאת השיב אברהם ג י י ג ר, אחד מגדולי חכמי היהדות, אשר עבודתו, שהופיעה בשנת 1833, היינו לפני 133 שנה, ערכה קיים עד היום הזה. היא תורגמה לאנגלית והיא קבעה את דמות ההשקפה על השאלה הזאת — מי היו רבותיו של מוחמד — במשך מאה שנה. אף על פי שנכתבו עוד ספרים רבים אחרים בשאלה זו, אין בידינו עד היום הזה מחקר מבוסס המקיף את השאלה מכל צדדיה. רבים החוקרים, הרואים ביהדות את מקור תורתו ורבותיו של מוחמד, אך אחרים רואים זאת בנצרות, בכיתות יהודיות נוצריות, גנוסטיות ועוד.

יש בקוראן, ליד כל החומר היהודי הברור והרב (אידיאות, סיפורים, מונחים, הלכות וכיוצא בזה), גם עמדה דתית הקרובה לחסידות הנזירית של הכנסיות הסוריות והקופטיות, ויש בו גם עקבות ברורים מן הטרמינולוגיה הדתית הנוצרית ומן הצורות הספרותיות המצויות בכתבי הנוצרים. מצד אחר, נעדרים דווקא בחלקיו הקדומים של הקוראן דמותו של ישו, וכן כל עניין נוצרי מיוחד, בשעה שהאידיאה של הנביא (משה) בעל הספר — ולכאורה ספר תורה פרוש היה לעיניו של מוחמד עוד בתקופתו הראשונה — היא היא שעיצבה את תודעתו הנבואית של מוחמד. כל הסבר הזה מתורץ לדעתי על־ידי ההנחה הפשוטה, שרבותיו המובהקים של מוחמד (במכה) לא היו נוצרים, ואף לא נוצרים־יהודים; אך גם לא יהודים סתם! כפי שאנו מכירים אותם מן הספרות התלמודית, וכפי שמוחמד פגש ותיאר אותם באלמדינה, אלא קבוצה יהודית — יהודית ממש, לא ״כתתית״ — שהושפעה מן החסידות הנזירית הנוצרית, ואף קיבלה ממנה משהו מדרכי הבעתה ומשהו מסדרי פולחנה, כגון ריבוי הכריעות וההשתחוויות והעמידה בתפילה בלילות.

ואילו יהודי אלמדינה, עד כמה שאנו יכולים ללמוד עליהם מן הקוראן והמסורות הנאמנות העתיקות, היו יהודים רגילים לכל דבר, אמנם בעלי גוון מקומי מובהק, אך הם לא נבדלו ביסודם מן הטיפוס היהודי הידוע לנו מן הספרות התלמודית, כי המקורות הערביים מאפשרים לנו לשחזר שיחזור מדוייק למדי של התורה אשר היתה בידם. אולם נראים הדברים, שבתקופה הארוכה והמכרעת שלפני בואו של מוחמד אל אלמדינה היו לו קשרים עם יהודים בעלי אופי אחר. הם שהטביעו את חותמם על בשורתו המקורית, ודווקא משום כך היתה התנגדותם של יהודי אלמדינה כה חריפה כלפי הנביא החדש: היתה כאן, כביכול, התמודדות יהודית פנימית — המלחמה הישנה, מלחמה ללא פשרה, של היהדות הרשמית, נגד המינות. מכאן עמדתם האיתנה, החד־משמעית, של יהודי אלמדינה כלפי הנביא הערבי מראשית בואו אליהם. דבר זה מסביר לנו גם את קלות דעתם והקלת ראשם ביחסם אל מוחמד; בעיניהם הוא לא היה חידוש כלל. מינים ונביאים חדשים לא היו תופעה יוצאת דופן בארץ ההיא ובתקופה ההיא.

פרקים בתולדות הערבית והאסלאם-דת אברהם והכעבה.

דת אברהם והכעבה.  

דיברנו על יחם היהודים אל מוחמד, מפני שרק מתקופת אלמדינה אנו יודעים ברורות איך היו פני הדברים. אך מוחמד הרגיש בהתנגדות מצד בני הספר (גם יהודים וגם נוצרים) עוד בתקופת מכה. יחס שלילי זה מצד בני הדתות האחרות, וביחוד מד היהודים שאתם היו לו מגעים יומיומיים באלמדינה, הביא לידי תמורה מכרעת בתיאוריה הדתית של מוחמד, תמורה שהושלמה כבר באמצע השנה השניה לאחר ה״הג׳רה״. לעומת הסמכות הדתית המוחלטת של נביאי היהודים והנוצרים ושל ספרי אללה, אשר על דוגמתם סמך מוחמד עד עכשיו, תוקם עכשיו סמכות דתית אחרת, שהיא קודמת לנביאים, קודמת לספרים ועליונה עליהם. זהו אברהם אבי האמונה ה״חנַיִף״ המוסלמי הראשון. הרעיון על דת אברהם אינו המצאה חדשה. רעיון זה מבוסס על הערצה מיוחדת לאברהם, אוהב האלהים והראשון שהכירו בשלמות, מצד היהודים והנוצרים כאחד. אך לגמרי חדש כאן באלמדינה הרעיון, שאברהם הוא מייסד הכעבה, וכי בנו ישמעאל עזר לו בהקמת הכעבה. על־ידי כך נעשה אברהם לאבי הדת הערבית המיוחדת וגם לאבי הערבים בקשרי הדם.

״דפי משה ואברהם״ נזכרו פעמיים בסורות הקדומות ביותר. דבר זה מצביע ע כך שאברהם, כמו משה, נחשב לאבי האמונה עוד בשנים הראשונות לשליחותו של מוחמד. יחד עם זה אנו זוכרים שרק משה הוא נביא בעל ספר, בשתי התקופות הראשונות של מכה. בתקופה השניה והשלישית במכה, כאשר מוחמד מרבה בסיפור הנביאים, מתרחבת מאוד גם היריעה על אברהם, בעיקר לפי האגדה התלמודית אברהם הכיר את בוראו בנעוריו; הוא חשב בראשונה את הכוכב המזהיר, את השמש והירח לאלוהות, אך עמד על טעותו וניפץ את פסילי אביו. לפי האגדה הושלך אל כבשן האש וניצל ובא לארץ־ישראל. תחילה היה ערירי והאמין בלבב שלם, אחר הביא את בנו יחידו לקורבן. שניהם, האב והבן, מקבלים עליהם את הדין. מעניין הוא, שבמכה אנו רואים אך ורק את יצחק בקשר עם אברהם. אמנם, גם ישמעאל מופיע כבר בתקופת מכה כנביא, אך בשמו גרידא, ללא שום תו מציין, והעיקר — בלי שום קשר עם משפחת אברהם. וכשם שאין יחס בין אברהם וישמעאל, כך לא באה בסודות המפיות הכעבה בקשר עם אברהם, ובכלל אין זכר לכעבה, חוץ מאשר בסורה הקדומה 106, שם נקרא אללה ״אדון הבית הזה״.

אולם עתה, בתקופת אלמדינה, מופיעה בסורה 2 התיאוריה החדשה על אברהם, ישמעאל והכעבה. את אברהם עשה מוחמד לערבי על־ידי העלאת בנו ישמעאל לעיקר ולשותפו של אברהם בבנין הכעבה. תיאוריה זו היא בניגוד אופייני להשקפתו המקורית של מוחמד, שהרי בסורות הקדומות מדגיש מוחמד, שמעולם לא שלח אלהים שום צופה ומזהיר אל הערבים והוא הנו הראשון. אמנם, מוחמד ביקש מראשיתו להביא קוראן ערבי, כלומר, לבשורתו היה אופי לאומי מלכתחילה. אולם אופי זה היה בתחילה רק מעין התנצלות, שבאה להטעים את נחיצות שליחותו. עתה, על ־ידי קשירת האסלאם בישמעאל ובדת המקורית, דת אברהם, נעשו הערבים, שעד עכשיו היו בתפיסה המכית של מוחמד הבנים החורגים, למקורבים ולראשונים גם במובן הדתי.

התמורה החדשה בדת מוחמד התגלמה מיד בתקנות מרובות בסדרי הפולחן. גם בלי השינוי המתואר לעיל היה צורך לקבוע עתה את הפולחן בצורה מגובשת יותר, דהרי העדה המוסלמית הפכה מכת נרדפת לציבור גדול שצריך להסדיר את עבודתו בקודש. מוחמד מתקן עתה תקנות מפורטות ביחס לתפילה, לצום, לצדקה, אוסר שתיית יין ואכילת מאכלות מסויימים ובכך יוצר מסגרת מתאימה לדתו.

ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

כניסתו של מוחמד לאלמדמה והקמת המסגד הראשון

בבואו לאלמדינה לא נכנס מוחמד בחכמתו אל העיר, אלא ישב בפרבר בדרום. הוא בחר באחד מימי הששי, יום שרק אז תוקן לתפילה,״ כדי להכנס לעיר. וכדי שלא יהיה ריב בין השבטים את מי יכבד על־ידי ישיבה בביתו, מסר את ההכרעה לגמלו. נאמר שהגמל ברך בביתו של אַבּוּ אַיוּבּ אלאַנצַארי, איש אלמדינה, שזכה לפרסום שנים רבות מאוד לאחר מכן, כי בשנת 52 ל״הג׳רה״ (52 שנה אחר מה שמסופר כאן) הוא נפל לפני חומות קונסטגטינופול (איסטנבול) כשהערבים צרו ל­העיר וניסו לשווא לכבשה. במקום בו נפל בנו הסלטאנים העת׳מאנים מסגד נהדר זה מסגד אבו־איוב שמחוץ לעיר.

מוחמד הקים לו מיד בית. אמנם, הבית היה בנין פשוט מאוד: עיקרו חצר וחלקה של החצר היה מכוסה בלולבים של ענפי תמרים. מבנין זה נלקחה הצורה המקורית של מסגד, צורה שאפשר לראותה גם בירושלים העתיקה (לא במסגד כיפת־הסלע שהוא חיקוי לבנין ביזנטיני, אלא בבנין הגדול שלידו, מסגד שכולו שורה של עמוד« מכוסים ולפניהם חצר גדולה). ביתו של מוחמד שימש לתפילה וגם לשיפוט וליישו: סכסוכים בין שבטים ויחידים.

איחוד המהגרים ממפה (״מהאג׳רון״) והתומכים מאלמדינה (״אנצאר״)

לפי המסורת ציווה מוחמד, שכל איש מן המהגרים יקח לו לאח איש אחד מאנשי אלמדינה. כפי הנראה חשב בתחילה את הדבר הזה להכרח, כדי לבצר את מעמדם של ­אנשי מכה. אך דבר זה נראה עד מהרה כמיותר, ומוחמד חזר להדגיש, שהקירבה בין בני־אדם היא קירבה מרחם (למשל, בסורה 8, 75). נראה שאותה ברית אחווה שפעם היתה — נתבטלה, והכל חזר למצבו הטבעי: כך קרובים בדם הם הקרובים.

תקנות העדה של אלמדינה (״עהד אלאמה״)

״חוזה האומה״(עַהֵד אלאֻמַה״) הוא אחד המסמכים המעניינים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, דוקומנט אותנטי מתחילת פעולתו של הנביא בעיר. להלן יובאו ראשי הפרקים של המסמך. במקור אין חלוקה לסעיפים, והסעיפים כאן הם לפי קביעתו של החוקר וולהאוזן  שכתב ספר מיוחד על מסמך זה.

הערת המחבר: וולהאוזן — חוקר גרמני (1844—1917), שעסק בחקר התנ״ך ובחקר האסלאם. התפרסם בספריו על המקורות שבתורה ובספרו שרידי האלילות הערבית (גרמנית), בו הוא דן גם במורשתו הרוחנית של מוחמד

  • 1- זה כתב ממוחמד הנביא בין המאמינים והמוסלמים מקרַיש וית׳רב ומי שהולך אחריהם ושייך אליהם ונלחם עמהם (הכוונה כאן ליהודים ולבני ברית).
  • 2 – הם אומה אחת על פני כל אדם (כלומר, המוסלמים והלא־מוסלמים והיהודים — בני ברית).
  • 3 – המהגרים מן קריש נשארים בעינם (כלומר, קבוצה נפרדת מאנשי אלמדינה), משלמים כופר ופדיון בשביל זה. לחזק את ידיהם הוא יאה וישר בין המאמינים (כלומר, אף על פי שהם ארגון נפרד, על האחרים לעזור להם).
  • 4—11. בני עַוֹף נשארו בעינם (הוא מונה את כל המשפחות) משלמים כופר זה בשביל זה (כלומר, נשארים ארגון בפני עצמו).
  1. לא יכרות מאמין ברית עם נלווה של מאמין (בלי הסכמתו. לערבים החופשים היו אנשים נלווים שהיו תחת חסותם. בארץ פראית אין לאדם בודד אפשרות לחיות. על כן העמיד עצמו כל אדם בודד תחת חסות שבט, קבוצה או משפחה, ונלווה אליהם. והשבטים והמשפחות מתפארים בכך שיש להם בני־חסות, והם שואפים לכך ורואים בכך כבוד להם. לפיכך נאמר פה, שאין האחד יכול לקחת את הנלווה של רעהו).
  • – מאמינים היראים (את אללה) עומדים נגד מי שעושה רע ביניהם או יעשה מעשה פשע או מרמה או איבה. יד כולם תהיה בו, ולו גם יהיה בן אחד מהם (כלומר, היחידות השבטיות הטבעיות נשארות אמנם בעינן, אבל אם האיש רוצח — כל העדה צריכה לעמוד נגד הרוצח, ואפילו בני משפחתו).
  • – מאמין לא יהרוג מאמין אחר בשל כופר ולא יעזור לכופר נגד מאמין (הלא רוב אנשי אלמדינה היו עדיין כופרים!).
  • חסות אללה אחת היא לכולם. הגנת גר ותושב מוטלת על כולם, כי המאמינים ערבים זה לזה על פני כל אדם.
    • – ההולך אחרינו מן היהודים (הכוונה לא למי שמקבל את דת האסלאם, אלא למי שנמצא באלמדינה) מקבל עזרה ותמיכה. לא ייעשה לו עוול ולא נעזור לאויביו נגדו.
    • -ברית שלום של המאמינים אחת היא לכולם. לא יעשה מאמין שלום מבלעדי רעהו במלחמה בשביל אללה, אלא כך שהשלום יהיה כולל את כולם באופן שווה.
  • מאמינים חייבים לנקום את דם רעם, אם נשפך במלחמה בשביל אללה (כלומר, אם נשפך הדם בעניין אחר — רק המשפחה צריכה לנקום. אך אם הוא נפל בשביל אללה, אזי כל המאמינים חייבים לנקום).
  • המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה (כלומר, טוב היה אילו כל אנשי אלמדינה היו מאמינים, אבל ברגע זה עדיין אינם מאמינים). אך גם למשתף אסור להחסות רכוש או נפש מן קריש (המשתפים הם אנשי אלמדינה שעדיין אינם מודים באסלאם, ומוחמד מבדיל בין כופר, קריש ומשתף).

21-מי שיהרוג מאמין וייאמת הדבר — יושב הגמול אל ראשו, בלתי אם יתרצה קרוב הנהרג בכופר. על המאמינים לנקום נגדו כאיש אחד (זה כמו בספר דברים י״ט, יב. אמנם, גאולת הדם מוטלת על המשפחה — ראה ההערה בסעיף 19 — אבל ההוצאה לפועל היא רק לפי הדין של העדה כולה).

  • אסור למאמין, המודה בתוכן הכתב הזה ומאמין באללה וביום הדין, לעזור לפושע ולתת לו מקלט. ואם יעשה כן — תהיה עליו קללת אללה וחרונו.
  • ואתם — אשר תחלוקו עליו — הביאו אל אללה ואל מוחמד.
  • היהודים יחלקו עם המאמינים את הוצאות המלחמה בכל אשר ילחמו.

שיתוף (״שרכּ״) הוא המונח המוסלמי לעבודת אלים רבים, כלומר, לשיתוף אל לאללה היחיד.

פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

  1. פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

והנה, השפלתם הראשונה של הכופרים בעולם־הזה קודם לחיי עולם־הבא — מקום שם זו מנת־גורלם — נחשבת מעשה של יראת־שמיים! והטלת מס־הגולגולת עליהם, …״עד כי ישלמו את(מס) הג׳זיה לפי היכולת, כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29),היא חובה גזורה ממרום. אשר לדיני הדת, אלה מצווים לגבות את תשלום הג׳זיה מכל הכופרים, אולם למעט אלה שאי־אפשר לאכפו עליהם; ובענין זה חובה היא לנהוג על־פי תביעות המסורת המוסלמית.

בהתאם לאמור למעלה, אסור למושלי הגלילות לפטור מן הג׳זיה אפילו ד׳ימי אחד, ולו גם יהיה האיש מנכבדי עדתו! זאת ועוד, אסור להם להרשות אף לאחד מהם לשלוח את הסכום על־ידי צד שלישי, אפילו יהיה האיש מחשובי עדתם או ממנהיגיה. לא ייתכן שישלם ד׳ימי את חובו בשטר לפקודתו של מוסלמי, ולא שימלא את ידו של מאמין אמיתי לשלם בשמו: יש לגבות ממנו במישרים כדי להכפישו ולהעליבו, האסלאם ומחזיקיו וגזע הכופרים הושפל. על כולם תוטל הג׳זיה במלואה, בלי יוצא מן הכלל.

התושבים [היהודים] של ח׳יבר וזולתם, במובן זה, דין אחד להם. הח׳יברים [יושבי ח׳יבר] טענו כי אין להטיל עליהם את הג׳זיה בשל הסכם שנחתם בינם לבין הנביא; אך אין זו אלא אחיזת־עיניים, בדיה ושקר, שאנשי־דת וחכמים יעמדו עליהם בלי קושי. הרמאים האלה בדו את המעשה הזה מלבם, הם זייפו אותו; אחרי־כן הפיצו אותו, מתוך מחשבה שלא יבחינו בו חכמים וכי העולמא המוסלמים יודו בו; אך אללה הניח לנו להוקיע את דברי ההבל והמרמה של הנוכלים האלה. והנה המסורות מסכימות, אף אמת נכון הדבר, שח׳יבר נכבשה בכוח־הזרוע, וכי הנביא גמר אומר לגרש את הח׳יברים, ככל אשר עשה במקומות אחרים לאחיהם המאמינים בכתבי־הקודש שלהם. אך כאשר הוגד למוחמד כי הם היחידים היודעים להשקות כהלכה את גני התמרים ולחרוש את אדמת החבל, הניח להם הנביא להישאר כאריסים; הוא הקצה להם את מחצית היבול ותנאי זה הותנה במפורש, כי על כן אמר להם: ״נרשה לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ייטב הדבר בעינינו״. משמע שהעמיד את הח׳יברים במצב מבוזה: הם נשארו בארץ ועבדו בתנאים האלה; ולא נתנו להם לא זכויות ולא מעמד שיוכלו לפטור אותם מן הג׳זיה ולהפלותם לטובה משאר הד׳ימים.

בתעודה זו עצמה למדים אנו גם זאת: ״פטרנו אותם ממסים וארגוניות״. והנה, בעוד הנביא חי לא היה כדבר הזה, גם לא בימי הח׳ליפים שהצטיינו ביראת־שמיים מופלגת. כאשר גדלו שטחי המוסלמים ורוב העם הובאו בברית האמונה,ונמצאו בקרב המוסלמים אנשים המסוגלים לעבוד את האדמה ולהשקות את התמרים, גירש עומר אבן אל־ח׳טאב את יהודי ח׳יבר מאי־הערבים [חצי־האי ערב] באמרו: ״אם יאריך אללה את שנותי, לבטח אגרש את כל היהודים והנוצרים מערב ואשאיר רק מוסלמים״. (כרך 18, עמי 478-475)

אבן אל־נקאש (נפ' 1362), פתוה…

[1] מוחמד תקף את הישוב היהודי בנאת־המדבר של ח׳יבר שבצפון־מערב חצי־האי ערב בסוף שנת 628. היהודים נכנעו והושארו במקומם לאחר שהסכימו לשלם מס שהתבטא בחלק גדול מיבול שדותיהם וכרמיהם.

  1. שמד במגרב

סמוך לסוף מלכותו [1198] פקד אבו־יוסף [אבו־יוסף יעקוב אל־מנצור, 1198-1184, השליט המֻוַחָדִי של ספרד וצפון אפריקה] על יהודי המגרב להיבדל משאר האוכלוסים בלבוש מיוחד הכולל בגדים כחולים־כהים ששרווליהם רחבים עד כדי כך שיגיעו לרגליהם, ועל מקום צניף פקד עליהם לחבוש לראשם מצנפת מכוערת עד כדי כך שאפשר היה לחשבה בטעות אוכף־משא שהיתה יורדת להם על אזניהם. מלכותו של שליט זה וראשית מלכותו של בנו אבו־עבדאללה [אבו מוחמד עבדאללה אל־עאדל, הצדיק, 1227-1224]. זה האחרון ניאות למיני בקשות שהעתירו עליו היהודים, שפנו אל כל מי שחשבו שיוכל להועיל להם והפצירו בהם להשתדל למענם. אבו־עבדאללה חייב אותם ללבוש בגדים צהובים ולחבוש צניפים צהובים, וזו התלבושת שהם לובשים בשנה זו, 621 [1224]. אבו־יוסף פיקפק בכנות התאסלמותם, ובשל כך התעורר לנקוט צעד זה ולכפות עליהם לבוש מיוחד: ״אילו ידעתי לבטח״, אמר, ״שאמנם הם מוסלמים, מניח הייתי להם להתבולל במוסלמים על־ידי נישואים וכיוצא בזה! אך אילו ידעתי לבטח שעמדו בכפירתם הייתי מצווה להרגם, למכור את ילדיהם לעבדים ולהחרים את רכושם לטובת המאמינים״. (עמי 265-264)

אל־מראכושי- אל־מראכושי עבד אלואחד בן עלי (1250-1185), היסטוריון מרוקאני שחי בספרד.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות……עורכת: חוה לצרוס-יפה

קנאה כלכלית

נראה שהעובדה ש׳תנאי עומר׳ לא קוימו כהלכתם, לפחות במאות הראשונות לאיסלאם, הביאה לידי כך שמדי פעם התעוררה איבה כלפי היהודים שסירבו, כביכול, לקיים את חלקם בחוזה. כמו כן יש חוקרים הטוענים שככל שהוטב מצבם של היהודים בכלל או של שכבת עילית ביניהם – בעיקר בעקבות המהפכה הכלכלית שעברו עם עליית האיסלאם, כשפנו מחקלאות למסחר – רבתה הקנאה בהם, וגרמה לא פעם לגל של התפרצויות נגדם. גם העובדה שיהודים, ויותר מכך נוצרים, הועסקו במקומות ובזמנים שונים במשרות נכבדות בחצרות שליטים – עוררה התנגדות רבה. זהו איסור יחיד מסוגו, המצוי בנוסחאות אחדות של ׳חוזה עומרי, שבדרך כלל אינו מגביל את המקצועות שבהם מותר ליהודים (ולנוצרים) לעסוק. מקורו באותה הרגשה שרווחה בין המוסלמים שאין לתת בידי יהודי(או נוצרי) שלטון על מוסלמי. אכן, יהודים ונוצרים כאחד סבלו מקנאה זאת ומן האיסור להחזיק בעמדות מפתח. לעתים קרובות יצר הדבר מתח אף בין שתי העדות עצמן, ולהיווצרותו תרמה גם התחרות הכלכלית ביניהן. יש שאפשר להבחין במעין מטוטלת פוליטית־חברתית: כשהנוצרים עולים מעלה בסולם החברתי־הכלכלי, האיבה המוסלמית מכוונת אליהם יותר מאשר אל היהודים, וזעם ההמון מופנה אליהם. לעתים רחוקות יותר קרה גם היפוכו של דבר. מאוחר יותר, באימפריה העות׳מאנית, היו בדרך כלל קשרי הנוצרים עם ארצות אירופה למגן להם, אך לא פעם עוררו גם את זעם המוסלמים עליהם.

יהודים ונוצרים בעולם הפלורליסטי האיסלאמי

היחסים בין יהודים לנוצרים תחת שלטון האיסלאם עדיין לא נחקרו כל צורכם ועשויים לשפוך אור חדש אפילו על תולדות היהודים באירופה הנוצרית. לענייננו כאן נזכיר רק שלגבי העולם המוסלמי היהודים והנוצרים ירדו כרוכים יחדיו, ובדין אחד ובמינוח אחד התייחסו אל שניהם כאל ׳בני החסות׳(׳אהל אלד׳מה׳), ׳בעלי הספר׳(׳אהל אלכתאב׳) וכיוצא באלה גם בהקשרים ספרותיים אחרים הם קשורים זה בזה, כפי שמראה כאן מאמרו של יוסף סדן על הסופר הערבי הידוע מבצרה המכונה אלג׳אחט׳ (מת בשנת 869), שהעמיד זה מול זה את היהודים והנוצרים בכמה מאיגרותיו ובמיוחד באיגרת פולמוס נגד הנוצרים, שבה טען שהיהודים אולי ראויים לבוז והשפלה, אך הנוצרים האמידים והמתנשאים בימיו ראויים לכך יותר מהם. גם אבו אלעלא אלמערי (מת בשנת 1057), המשורר הגדול העיוור בן סוריה, מלגלג בעת ובעונה אחת על היהודים ועל הנוצרים, וכרציונליסט מובהק לגלוגו חל בעצם על כל אמונה דתית, כפי שמראה אברהים ג׳רייס במאמרו. שותפות גורל זאת בין יהודים לנוצרים היא מצב ייחודי הן בתולדות היהודים והן בתולדות הנוצרים, אך מתאימה היטב לעולם המוסלמי הגדול, שבו חיו מראשיתו זה בצד זה בני עמים שונים ובני דתות שונות – עובדה שבוודאי השפיעה על העילית האינטלקטואלית המוסלמית, לפחות בחלק מן התקופות, לכיוון של פתיחות מסוימת. אמנם גם להוגים המוסלמים לא היה כל ספק באמיתות האיסלאם ובעליונותו המוחלטת על כל שאר הדתות, אך אחדים מהם גילו עניין מעין מדעי בדתות ובתרבויות אחרות, ותיארו אותן לעתים בצורה כמעט אובייקטיווית בסוגי ספרות מיוחדים (ראה להלן). ׳סיפורי הנביאים׳(׳קצץ אלאנביא׳) של היהדות והנצרות עוררו באיסלאם עניין מיוחד עוד קודם לכן. סופרים מוסלמים רבים עסקו בהם בפרשנות הקוראן ובספרות אחרת, אם כי התעורר גם ויכוח גדול על מידת מהימנותם ועל השאלה אם מותר למוסלמי להסתמך עליהם. תיאור חיובי יוצא דופן של היצירה הרוחנית היהודית הכללית יותר מצוי בפרק קצר של אבן צאעד מאנדלוס (מת בשנת 1069), ותרגומו לעברית, פרי עטו של ברנרד לואיס בראשית דרכו המדעית, מובא להלן. אבן צאעד מציין שראשית הנבואה מקורה ביהדות ואחרי כן מונה בהוקרה את החוקרים היהודים הגדולים בתחום הרפואה, האסטרונומיה והפילוסופיה. זאת בניגוד גמור לסופרים מוסלמים אחרים, ועמהם המומר אלסמואל אלמגרבי (מת בשנת 1175), שטענו שהיהודים מעולם לא תרמו מאומה לתרבות העולם. אולם מעבר לכל זאת היתה קיימת בימי הביניים שותפות רוחנית מיוחדת במינה בין הוגי דעות, תיאולוגים, כמו גם בין סופרים ומשוררים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, שטיפחו יחדיו את המורשת הפילוסופית היוונית מחד גיסא, או ניסו לשים לה סייג מאידך גיסא. עצם העובדה שהכול השתמשו בשפה הערבית ובמינוח הדתי־האיסלאמי יצרה קירבה רבה, וגדולי היוצרים היהודים היו אמונים על קריאת הספרות המוסלמית הפילוסופית והדתית, והושפעו מן האיסלאם בכל תחום – גם כאשר כתבו עברית. היהודים לא חששו מקרבה זאת, אולי משום שבדרך כלל לא ראו באיסלאם המונותיאיסטי ההלכתי עבודה זרה, ואולי משום שהבחינו במרכיבים היהודיים השאולים שביסודותיו.

הערת המחבר: ראה למשל דברי הרמב״ם על הישמאעלים ש׳׳אינם עובדי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומליבם והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי…״. תשובות הרמב״ם, ב, מהדורת י׳ בלאו, ירושלים תשמ״ד, סימן תמח, עמי 726, והשווה: א׳ שלוסברג, ייחסו של רס״ג לאיסלאם', דעת, 25 (תש״ן), עמי 51-21.

מדי פעם גם הסכימו עם המוסלמים בהתקפותיהם על הנוצרים חסרי החוק וההלכה (׳אוכלי חזיר ובועלי נידות׳). אך בדרך כלל היצירה הרוחנית־הדתית היתה משותפת להוגים בני שלוש הדתות, כמו באותה דוגמה מפורסמת של סופר נוצרי עלום שם שתיאר את נפלאות אלוהים בבריאתו, וממנו העתיקו כמעט מילה במילה הן בחיי אבן פקודה היהודי והן אלגזאלי המוסלמי. מובן מאליו שקרבה גדולה זאת – במיוחד בין היהדות לאיסלאם – פתחה גם פתח להמרת דת, לטמיעה ולהתבוללות, ואין ספק שחלק ניכר מיהדות בבל הפורחת נטמע בעולם האיסלאם ואבד זכרו. רק בודדים מן המומרים הללו לאיסלאם ידועים לנו בשם, וחלק מהם השאירו לגו כתבי פלסתר חריפים נגד היהדות. אחרים המירו דתם בגזרות השמד שהוטלו על היהודים בעיקר בארצות הפריפריה הקנאית־הכיתתית של העולם המוסלמי. ייתכן מאוד שתופעת האנוסים, המוכרת לנו היטב מספרד ומפורטוגל הנוצריות, מקורה דווקא בעולם המוסלמי, שבו העדיפו היהודים בשעת הדחק להמיר דתם לאיסלאם, ולא בחרו, כאחיהם במערב הנוצרי, למות על קידוש השם. תרמו בוודאי להעדפתם זו גם עמדתו העקרונית של האיסלאם, המתיר למוסלמי להסתיר את דת האמת שלו בשעת סכנה (׳תקיה׳), וגם הרגשת הקרבה הגדולה שחשו היהודים לאיסלאם כדת מונותיאיסטית הלכתית, קרבה שכמותה לא העלו על דעתם ביחס לנצרות.

הפולמוס המוסלמי נגד התנ״ך

גם הפולמוס המוסלמי נגד היהדות היה שונה לגמרי מן הפולמוס הנוצרי נגדה לא היתה כאן שנאה תהומית נגד מי שהואשם ב׳רצח האל', ולא היה מאבק איתנים תיאולוגי על זהותו של ׳ישראל האמיתי', שהן היהדות והן הנצרות תבעו אותה לעצמן. באיסלאם גם לא היתה דחייה טוטלית של עולם ההלכה על־ידי בשורה חדשה של אמונה וחסד כבנצרות, ולא היתה האשמה דמונולוגית של היהודים כעושי דברו של השטן, מרעילי בארות וזוממים להרע – מעין התגלמות כל הרשע בעולם. במקום זאת באו באיסלאם בוז והשפלה והאשמות קשות נגד היהודים, שפגעו ובגדו בנביאיהם שלהם ובנביא מוחמד, ואשר שיבשו וזייפו את כתבי הקודש שבידיהם (׳תחריף׳, ׳תבדיל׳). כפי שמראה משה פרלמן במאמרו, נוספה טענת הזיוף על טענת הביטול או ההפקעה (׳נסח׳) העתיקה, האומרת שאמנם התנ״ך (והברית החדשה) היו התגלות אמת בשעתם, אך עבר זמנם ובטלה תקפותם, והאיסלאם תפס את מקומם. גם בספרות המוסלמית היו נסיונות לפרש אחדים מפסוקי התנ״ך (והברית החדשה) על בואו של מוחמד ועל האיסלאם, בדומה לפרשנות הטיפולוגית הנוצרית, אך התנ״ך מעולם לא נתקדש בעיני האיסלאם כפי שנתקדש בעולם הנוצרי. על כן גם הוויכוחים הבין־דתיים היו על־פי רוב תיאורטיים יותר, מעין מדעיים, ולמרות לשונם הקשה לעתים – מנותקים מעצמת הרגשות שליוו ויכוחים כאלה בין הנוצרים ליהודים במערב. תחת שלטון האיסלאם לא נערכו מעולם ויכוחים רשמיים מטעם השלטון, אם כי לא פעם נערכו בחצרות השליטים דיונים תיאולוגיים אינטלקטואליים בין בני דתות שונות. בעקבות דיונים כאלה גם לא נערכו בעולם המוסלמי פרעות ביהודים ולא נשרפו ספרים כמו התלמוד בשריפות פומביות. דוגמה טובה מספרות הפולמוס המוסלמי נגד היהדות מוצגת כאן בחיבורו של אבן חזם (מת בשנת 1064) נגד אבן אלנגרילה, בתרגומה של חנה שמש.

אבן חזם תוקף בשצף קצף את מתחרהו על משרת השלטון, אבן אלנגרילה, שהוא כנראה שמואל הנגיד, ומייחס לו ספר פולמוס נגד הקוראן. הוא דוחה את טענותיו אחת לאחת, ומציג לעומת זאת את הסתירות שמצא בתורה. הוא מתקיף קשות גם את הרשויות המתירות ל׳בני החסות׳ למלא משרות רמות במדינה המוסלמית. לשונו קשה ועוינת, אך היכרותו עם התנ״ך ועם היהדות הבתר־תנ״כית טובה יותר מזו של סופרים מוסלמים רבים אחרים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- שמואל בן עדיה (סמואל בן עאדיא)

היהודים בצפון ערב

פרשה לא פחות חשובה מתולדות היהודים בתימן היתה התיישבות היהודים בצפון חצי־האי ערב, אם כי ללא התפארת שבנזר ״המלוכה היהודית״ בחמיר. אנו מוצאים אותם (ראה המפה בע׳ 262) בנאות המדבר הפוריות ולאורך הוואדיות, ששימשו נתיב לאורחות הנעות מהנמלים שבקצהו הדרומי של חצי־האי ערב אל עבר ארץ־ישראל וסוריה, וגמליהם טעונים סחורת הודו וסין יקרה: קטורת, בשמים, תבלינים, משי. בנאות המדבר ובעמקי הוואדיות עסקו היהודים בחקלאות, שסיפקה את צרכיהן של האורחות, במלאכה ובייצור כלים ותכשיטים לבדווים ונשיהם, ובעיקר בתעשיית נשק ושריונים, אשר לטיבם ויופיים יצא שם בארץ. היהודים השלימו את המבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה מבוסס על גידול גמלים, העברת סחורות ומתן ליווי־הגנה לסוחרים. על אף התופעה האופיינית לבדווים הערביים של העדר כל התעניינות בבעיות הרוח, החורגות מתחומה הצר של שירה ריאליסטית, נודעה ליהודים גם בערב הצפונית חשיבות רבה בהחדרת מושגים דתיים לחברה. העדות לכך: עקבות ברורים של השפעות על ה״חניפים״, מבקשי קירבת האל בדורו של מוחמד, ובמיוחד על אסיה בן אבי אלצַלת, החשוב ביניהם.

חרף ההשקפה הנפוצה בין המלומדים באירופה, כי בספרות הערבית הקדומה משתקף יחס של בוז ועלבון כלפי ישראל, רבות בה התעודות והרשימות המעידות על יחסים טובים בין יהודים לערבים. אנו מוצאים בה רחשי כבוד ליהודים ודברי שבח על מידותיהם התרומיות, על רוחב לבם ונדיבותם בהכנסת אורחים, ועל נאמנותם, שזכתה לדברי הוקרה רבים והיתה למשל בספרות הערבית. גם הסיפורים הרבים המצויים בספרות הערבית על התייהדותם של שבטים ערביים חשובים בדרום ערב ובחג׳אז, מעידים אף הם על יחס של כבוד ליהודים ולדתם. על כך מעיד גם המנהג, שנפוץ בתקופת ה״ג׳אהליה״ בין הערבים שישבו בית׳רב, היא אלמדינה, למסור את תינוקותיהם לחינוך במשפחות יהודיות, בדומה למנהג שהיה בין תושבי מכה וערים ערביות אחרות למסור את ילדיהם להתחנך בין הבדווים, שנחשבו לסמל ה ״עַרוּבַּה״, הערביות הטהורה, נאמני הרוח הערבית ושומריה.

שמואל כן עדיה (סמואל כן עאדיא)

ידוע במיוחד הוא שמו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, שחי בדור הקודם למוחמד, ואשר היה למשל בערב, בנאמנותו הגדולה: ״נאמן משמואל״. שמואל נזכר באחד השירים של אעשא מימון, מגדולי משוררי הבדווים ובן דורו של מוחמד. המעשה שאליו רומז אעשא אירע בזמן שהותה של בתו של גדול משוררי ערב, אִמרא אלקַיס, בטירת שמואל שנקראה ״ אלאַבּלַק ״. אביה, בצאתו לביזנץ, הפקיד אותה יחד עם שריונים יקרים בידי שמואל בן עדיה. האב המשורר מת בביזנץ, וערבים משבט גסאן שהיו בשרות הקיסר הביזנטי באו לדרוש בשמו את הבת ואת השריונים. שמואל מיאן להפר את הברית שכרת עם אמרא אלקיס והתבצר בטירתו. העבדים הביזנטיים הצליחו לתפוס את בנו של שמואל, שיצא לצוד ציד, והמפקד (יש אומרים שהיה זה מלך גסאן בכבודו ובעצמו) העמיד את שמואל בן עדיה בפני הברירה: מסור לי את השריונים, ואם לאו — אמית את בנך. אולם שמואל סירב לחלל את הבטחתו, שניתנה למשורר שמת, והמפקד הביזנטי כעס והרג את בנו של שמואל בן עדיה.

הסיפור על העזרה שהושיט המשורר היהודי שמואל בן עדיה למשורר הערבי אמרא אלקיס הנודד, שראה אותו אז בפעם הראשונה בחייו, ושלא מצא לו עוזרים וגואלים מקרב עמו, והידידות שנתקשרה ביניהם, הוא אחד הנעלים והמפורסמים בספרות הערבית. אך אין זה המקרה היחיד בו נזכרת בספרות הנאמנות היהודית. ההיסטוריון הערבי א ל בַּ לָ א ד׳ ר י מספר, כי החליף המורד באלחִג׳אז, אבּן אלזביּר, הפקיד כסף בידי יהודי אחד באלמדינה ובידי כמה אנשים אחרים. כולם מעלו בו ורק היהודי היה נאמן והחזיר את הפקדון לבעליו. ש. ד. גויטיין כבר עמד על כך, שסופר ערבי מאוחר העתיק את הסיפור מלה במלה, אבל במקום ״יהודי אחד״ כתב ״איש אחד״.

יהודי ערב היו עוסקים בחריצות יתירה בהכנסת אורחים. מספרים על תושבי ח׳יבר כי לא היו נועלים בלילות את שערי טירותיהם, כדי שעוברי־אורח יוכלו להיכנס. אחד המשוררים הערביים מדגיש, כי במידה זו הצטיינו ביחוד הנשים היהודיות, שהיו מקבלות בסבר פנים יפות את עוברי־האורח ומספקות להם מזון. אכן, גם הערבים היו זריזים בהכנסת אורחים; אולם בצדק העיר אחד המלומדים, כי עדותו של משורר ערבי המתפאר במידה זו ומפאר בה את אנשי שבטו — אין לייחס לה את החשיבות הנודעת לעדותו של מוסלמי, המספר דברים אלה על היהודים שגורשו מערב בפקודתו של שליח האסלאם.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 266-265

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר