הירשברג


תולדות היהודים באפ' הצפונית

מבחינה מדינית קשה ביותר הייתה צורת השלטון באלג'יריה : מועצת הראיסים ( רבי החובלים של ספינות שודדי הים ) וקציני היאניצ'ארים היו בוחרים מביניהם את ה " דאי ", " האח הגדול ". ואכן, עריצותם ואכזריותם של השליטים הכשירה את הקרקע לכיבוש הארץ בידי הצרפתים בשנת 1830.

בתוניסיה השתלשלו העניינים והגיעו בראשית המאה השבע עשרה לכלל קבע וייצוב, והשליטה עברה בירושה בקרב שני בתים, זה אחר זה. הזיקה לאיסטנבול הייתה כאן רופפת יותר וההתפתחות המדינית שקטה בהרבה. בשנת 1881 באה הארץ תחת חסותה של צרפת.

בחלקו המזרחי של האזור, בטריפולטאניה ובקירינאיקה, התפתחו העניינים בדרך אחרת, וצורת השלטון התורכי הותאמה להתפתחות זו. בשנת 1911 נכבש החבל בידי איטליה, וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה לממלכת איטליה, כחלק " בלתי נפרד " ממנה.

כאמור, הצליחה מרוקו במאה השש עשרה לשמור על עצמאותה וריבונותה, לאמיתו של דבר הצטמצם תחום שלטונה של שושלת הסעדים, שעלו באותם הימים לגדולה, ושל העלווים – הפיל לאלים, שבאו אחריהם ( המלך המושל כעת הוא מבית זה ), למחוזות אחדים בפנים הארץ, שנקראו בשם " בלאד אלמח'זן ), ארצות האוצר המלכותי.

ערי הנמל החשובות בחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי כפופות היו, במישרים או בעקיפים, למדינות אירופה שונות : פורטוגל, ספרד, אנגליה. רובה של מרוקו, ובמיוחד האזורים ההרריים שבה, היו " בלאד אלסיבא " ארצות החופש. 

כאן שלטו השייכים האדירים, ראשי השבטים הברבריים, שלכל אחד מהם קשרים אמיצים עם אחת ה " טריקות " השונות, מעין מסדרי אחים לאמונות דתיות ומנהגים מיוחדים, העושים את החברים ב "טַריקה " ( דרך ) חטיבה אחת רעיונית-דתית.

באמצעות השייך של " הטריקה , יכול היה ראש השבט להשפיע השפעה עצומה על בני שבטו ולהטותם לאשר יחפוץ. ראשי השבטים נהגו מדיניות משלהם, שהותוותה על ידי מעצמות אירופיות, וזו הייתה לעתים מסוכנת ביותר לשליט, שכונה בפי העם " מולאי, שריף ". כלומר האדון, האציל ( מגזע מוחמד הנביא ).

מאורע מן האחרונים מדגים זאת : הדחתו של הסולטאן מוחמד החמישי מכסא המלוכה, בשנת 1953, הפאשה של מראכש, הוא מנהיג שבטים ברברים חזקים בהרי האטלאס, ראש אחת הטריקות בעלות השפעה, שישב בפאס, וחכם דת שני במדרסה המפורסמת באותה העיר, חָברו יחד כדי להדיח את הסולטאן מכסאו, בנימוק דתי לכאורה, ובאמת כעושי רצונה של צרפת. פסק דינם של שני חכמי הדת שימש בידי הצרפתים צידוק להגלייתו של סולטאן מרוקו.

על אף חולשתו הצליח שלטון השריפים של מרוקו להחזיק מעמד עצמאי וריבוני עד ראשית המאה העשרים. אך בשנת 1912 הובאה מרוקו מכוח הסכם בינלאומי תחת חסותן של שתי מדינות, שחילקוה ביניהן. 

הנתח הטוב והעשיר באוצרות טבע, כדי שישה עשר חלקים בקירוב משטחה הכללי של מרוקו, נפל בידיה של צרפת, ואילו ספרד אנוסה הייתה להסתפק בחלק אחד, השבעה עשר, דל ובלתי מפותח, באזור החוף צפונה להרי הריף.

מאה ושלושים שנה של שלטון צרפתי באלג'יריה, שבעים וחמש שנים בתוניסיה וארבעים שנות החסות על מרוקו, והתיישבותם של צרפתים ובני עמים אירופיים אחרים בארצות הללו – הצעידו אותן צעדי ענק בדרך התפתחות תרבותן החומרית.

הצרפתים הצליחו להחזיר אל תוך היישוב העירוני באלג'יריה ובתוניסיה מידה לא מבוטלת של ידיעת הלשון הצרפתית. אך אין ספק, כי תרבות צרפת באפריקה לא שינתה מאומה את דמותם של תושבי הארץ, לא קירבה אותם לתרבות אירופה, וברור שלא נגעה בהכרתם הדתית ובמנהגיהם אף כמלוא נימה.

מועטה עוד יותר הייתה השפעתם של הספרדים באזורם, השטחים שסופחו לאיטליה פיגרו מסיבות אובייקטיביות מכל הבחינות אחרי ההתפתחות שבחלק הצרפתי והספרדי.

גלגולי תרבות.

מן האמור עד כה ברור : אף פעם לא הייתה ארץ זו, המכונה כעת אפריקה הצפונית, פינה נידחת, שלא נודעה לה השפעה על מהלך המאורעות באגו הים התיכון והארצות השוכנות על חופיו.

בתקופה העתיקה עמדה הארץ בקשרים מדיניים, מסחריים ותרבותיים עם פיניקיה, ולאחר מכן עם מצרים ההלניסטית ועם רומי של הקונסולים והקיסרים. שרידי ערים ובניינים מפוארים מעידים על מעמדה של רומי בארץ זו. 

כאן עמדה גם עריסתה של הכנסייה הנוצרית הלטינית, ומכאן באו גדולי הוגיה וסופריה הראשונים. בימי הביניים הייתה הארץ הגשר היציב והבטוח בין המזרח המוסלמי, עד מצרים ועד בכלל, ובין ספרד המוסלמית.

כאן צצו רעיונות ונבטו ערכים, שנשתלו לאחר מכן בספרד והגיעו בה למלוא התפתחותם. ממרוקו הדרומית, מהספָר המדברי, באו בראשית האלף השני לספירה גלי התעוררות דתית של המוראבטים והמייחדים, שהולידו מסעות כיבוש נרחבים באפריקה ובספרד.

נוסף על המורשת הספרותית, שהגיעה אלינו מאותה תקופה, מתנוססים בארץ הרבה מסגדים מפוארים ובנייני פולחן אחרים, אשר סגנונם זהה עם סגנונם של בנייני ספרד המוסלמית – אות וסימן לשותפות התרבותית.

למן התחלת הריקונקיסטה בספרד נטל המגרב על עצמו את התפקיד לעמוד בקו הראשון של חזית הגנה נגד תוקפנותן המזוינת של ספרד ופורטוגל, ולאחר מכן להתנגד לשאיפות ההתפשטות המסחרית והמדינית של מדינות אירופה.

אלא חמדו את הארץ בזכות עצמה ( לאיטלקים היו גם טענות היסטוריות, בשל קשריה עם רומי בתקופה העתיקה ) אבל מסתבר שעוד יותר כבסיס וכעמדת מפתח להתקדמות ביבשת אפריקה השחורה על אוצרותיה לא שוֹערוּ.

לקיסרות העותמאנית שהייתה להלכה השליטה על שלוש מבין ארבע הארצות הברבריות, ניועד במאבק זה רק תפקיד משני, ואולי אף פחות מזה. משנחלשה תורכיה במאה הי"ט והגיעה עד אפיסת כוחות, גברו התעניינותן ומשחקן הפוליטי של כל מעצמות אירופה בארצות המגרב.

 העובדה שארצות ברבריה שקעו וירדו מטה, מטה ואוכלוסייתן הייה מהנחשלות באזור הים התיכון, ודאיו עודדה את מדינות אירופה לזכות כאן ביתרונות מדיניים וכלכליים חברתיים רבים.

חשיבותו של המגרב בשביל ארצות אירופה משתקפת באוצר התעודות, המסמכים וליפת המכתבים הרשמיים האצורה בארכיונים של ממשלותיהן וגופיהן הציבוריים ( כגון לשכת המסחר, לשכת האדמירליות וכדומה )

ובמבול של ספרי מסעות שנתפרסמו, ובוודאי לא רק בשל האֶכּסוֹטיוּת שבמגרב האפריקאני, ולא רק למען תיאור גורלם של השבויים הנוצרים שנפלו בידי הפיראטים, אלא גם מתוך תפיסת ערכה של יבשת אפריקה כולה.

חוקרים צרפתיים ואיטלקיים ערכו הרבה חפירות ארכיאולוגיות, כדי לגלות את עברו של המגרב, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו אליהם גם ארכיאולוגים אנגליים ואמריקאניים. באוניברסיטת אלג'יר ובשלוחות אוניברסיטאיות בתוניס ובפאס הורו פרופסורים, שעסקו במיוחד בבעיות המגרב והפיצו אחרי כן את תוצאות מחקריהן במטרופולין. 

הברברים המתייהדים

לשם השלמת התמונה נעיר, כי יש ידיעות נוספות על המתייהדים אצל מחברים שחיו במאות הבאות, ונצביע כאן על אחדות מהן.

על היהודים בסודאן המערבי מספר ואלנטיס פרנאנדס ( 1506 – 1507 ), יש בארץ ג'ילופה – Gyloffa – ובמאנדיגה – Mandigha – יהודים הקרואים גאול – Gaul – והם שחורים כיתר הילידים. אכן אלה אינם יודעים דבר על בתי כנסת ועל מנהגים של יהודים אחרים, אבל הם חיים בכפריהם, והכושים בזים להם. הם נוהגים לשחק, לנגן ולשיר כדי להשתכר למחייתם.

סופר אחר כתב בסוף המאה השש-עשרה מסופק אם אלו היו יהודים אמיתיים. לדעתו הם כושים הנחשבים בעיני אחרים ליהודים. הם גזע יפי תואר, ובייחוד הנשים, ורגילים לנוד עם נשיהם ממלכה לממלכה, בדומה לצוענים. עיסוקם כאורגים, סנדלרים, חרשי ברזל.

במלחמה עם החצוצרנים , המעודדים את הלוחמים, לפי חוקיהם אסור להם להיכנס לבית מי שאינו בן שבטם ולהשתתף בסעודה. אם אחד מהם מתקשר עם אשה שאינה משבטם, מוכרים את בני הזוג או ממיתים אותם.

לאחר מותם אין קוברים את הגאול באדמה, אלא מטמינים אותם בעצים חלולים או תולים אותם על עץ, הכושים מאמינים כי קבורתו של יהודי באדמה תגרום שלא ירד גשם באותה שנה והאדמה לא תצמיח דבר, כי הם שבט ארור.

פרנאנדס מספר בוולָאטה חיים יהודים עשירים , אבל הם סובלים מאוד תחת עול האדונים המוסלמים. הם סוחרים עוברי אורח צורפי זהב ותכשיטנים. מעיר זו מייצאים את המלח לתימבוכתו. גם בפותה נמצאו לפנים יהודיםשישבו שם מימים קדומים. לפי ליאון האפריקאני היו האפריקאים מאמינים ביהדות, לאחר מכן פנו לנצרות, ולבסוף התאסלמו

אם נבוא לסכם את הידיעות שאפשר להפיק ממקורות הללו, ניווכח כי מבחינת תוכנן הן דלות ביותר, וכשלעצמן מחוסרות משקל היסטורי. אולם אי אפשר לבטלן, כי הן מרובות ובאות מאזורים שונים. על כן יש לבקש את הגורמים להתהוותן ולחדירתן לספרות היסטורית.

דלות המקורות להיסטוריה של הברברים והעמים הכושיים בסודאן אינה מאפשרת לגשת במישרים לפתרון הבעיה של מקורות הסיפורים על המתייהדים, ויש להסתפק בחשיפת הרקע העובדתי והרומנטי שכנראה מסתתר מאחריהם.

אחת התכונות האופייניות בהתפשטות היהדות בין אומות העולם הייתה, שהיא לא התנהלה אף פעם על ידי שליחים מיוחדים שנשלחו לארצות רחוקות, כדי לעשות לה נפשות. בניגוד לשיטות התעמולה של המיסיון הנוצרי והמוסלמי, נעשתה פעולת הייהוד והגיור ממילא ואגב אורחא, בהשפעתן הבלתי אמצעית של עדות גדולות וקטנות, שהיו פזורות בקרב האוכלוסייה הפאגאנית.

בצורה זו פעלה ההשפעה היהודית בארץ חמיר שבערב הדרומית, וזו הייתה דרך התפשטות היהדות בין הכוזרים. לכן יש להניח, כי רק במגע בלתי אמצעי עם עדות יהודיות, גדולות או קטנות אפשר היה שאמונות ומנהגים יהודיים יתפשטו בקרב האוכלוסייה היציבה באפריקה, ברברית או כושית.

אי לזאת עלינו לבקש את העדות היהודיות, אפילו הן קטנות בכמות, שעשויות היו לשמש מקור השראה בשביל שכניהן.

ואמנם יש בידינו מספר ניכר של מקורות היסטוריים ומסמכים אחרים, המעידים על קיום שרשרת רצופה של יישובים יהודיים בנקודות מפתח של אזורי הספר בין הארץ הנושבת ובין הצחרה, לכל אורכה, למן הרי נפוסה בטריפוליטניה, עבור על פני ביצות המלח של תוניסיה הדרומית ועד לוואדיות שבמורדות הדרומיים של האטלס הגבוה, המגיעים עד אזור הצחרה.

והרי רשימת המקומות האלה ממזרח למערב : נפוסה, ג'דואה, מִסִין, גדאמס, אל-חאמה, נפזאוה, קפצא, וַרגלאן, סג'למאסה, דרעה, מלאל, תאלוית, קובא, סוס.

נפוסה.

במדינת טריפולי שבאפריקה, דרומית לעיר טריפולי, מתרוממות פסגות הרריות שטוחות, שחצובות בהן מערות בעומק של כמה מטרים. מעין חלון מרובע מכניס אור מלמעלה לתוך החצר, שחצובים בה חורים, שמובילים לתוך החדרים-המערות, בג'בל גריאן גרים בכמה ישובים כאלה אלפי יהודים, ודרומית מג'בל גריאן בג'בל איפרן, ולמערב בג'בל נפוסה ומעבר לגבול הטריפוליטני, במדינת טוניס, בסהרה, בג'בל מטמטה.

בטריפולי 10-12 ערים בעלות ישוב יהודי של 2000-6000 נפש, וגם מספר כפרים, שבהם שוכנים יהודים במערות. במרחק שלוש שעות מטריפולי כפר טיגרנה ובו 700 תושבים, גרים ב- 20 מערות. יש להם שם תלמוד תורה ושני בתי-כנסיות. בג'בל-איפרן גרים כ- 2000 נפש, שמעונותיהן חלקן מתחת לאדמה וחלקן ממעל לה. גם בג'בל-נפוסה לציבור היהודי בית-כנסת ובית-קברות.

לדעת החוקרים מתגוררים הם שם מאז המאות הראשונות למניין הנוצרי, והדיאלקט המיוחד בג'בל-גריאן מוכיח על קדמותם. יהודים אלה מדברים בלשון, שיסודותיה הן עבריות, אלא שנכללו בלשון זו מלים ארמיות רבות ומלים ערביות.

הפרופ' סלושץ סבור ("מסעי בארץ לוב"), שהיהודים נתגוררו בגריאן מימי הרומאים והם מהווים חלק מאותו הגזע היהודי, היושב בין הברברים בהררי האטלאס, שנזכרים באגרת המיוחסת להרמב"ם. גם שמותיהם, השגורים אצל יהודי שאר חלקי לוב, מעידים על כך. ואלה ראשי האבות שלהם: בני עבאס (על שם מקומם בהר-גריאן), בני טיגרנה, בני חג'אז, בני חסאן, בני רחום, בני צרור, בני בעדאש, בני סכואב, בני שינאנא, ועוד אחרים, שספו תמו בגריאן, אבל יש מבניהם בטריפולי וערי-המערב. כל שם ושם מתייחד לבית-אב גדול, ורבים מהם יצאו לערי החוף וישבו שם, ויש מהם שזכו לעושר ולגדולה.

במרוצת הימים נוספו על יהודים אוטוכטוניים אלה פליטים יהודי מכל הארצות שמסביב לים התיכון, ואף על פי שיהודי המערות אינם יודעים ספרדית כלל, מתייחסים רבים על גולי ספרד, וכנראה נטמעו יהודים ספרדים אלה בתוך יסוד יהודי מסתערבי זה. 

תולדות היהודים באפרויקה הצפונית – חיים זאב הירשברג

%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%a9%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-1

בכתובות שבחלק המרכזי של אזורנו השמות הם רומיים כגון: אמפליאטוס, ארניסוס, אסטיריוס, אסטיר, ויקטורינוס, טאטיה, יוליאנה, ליציניה, לוקוס, לוציו־ סה, מארקום אוויליוס יאנואריוס, פומפיאנה, רוסטיקוס, סאבירה. השווה גם אירעה* (1091 CIL).

על־פי־רוב לא ביקשו מציבי הכתובות להסתיר את זהותם הדתית והלאומית של הקבורים. במקרים רבים בערך מוצאים אנו את הכינוי האתני יהודי או יהו­דיה, כפי שראינו אותו כבר אצל מארקוס אברליוס פתולומיאוס היהודי. והנה לקט שמות בתוספת הכינוי מאזורנו: אוויליה אסטיר יודיאה יוליה ויקטוריה יודיאה, יוליום אניאנוס יודיאום סאטיה רופיה יודיאה, פומפיוס ריסטוטום יודיאוס פרופאניוס הונוראטוס יודיאוס, ציליה תאלאסה יודיאה. בכתובות תוכרה מצאנו פעמיים את השם יודאים, יודה.

על מצבות־הקבורה בקמרת מצויה המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית, המעידה גם היא על דתם של הקבורים. שכיחה ביותר היא צורת המנורה בעלת שבעת הקנים, הסמל היהודי של אותה תקופה, המצוי לרוב בבתי־הקברות שבארץ־ישראל ואיטליה! היא מתנוססת בכניסה למערות־קבורה וליד הכתובות, ולעומתן נמצא בקמרת נר נוצרי עם דמות ישו והצלב, ומנורה הפוכה, סמל היה­דות שנוצחה.

סמל המנורה נתגלה בקירינאיקה פעמיים במקומות בולטים, שלא בקשר עם קברים. אפלבאום רוצה לראות בזה מעין נס פוליטי של התמרדות. מצאנו גם את המנורה חרותה על עמוד, שעליו הכתובת! Deus Abraham Deus isac], בהנשיר פוארה (SuPP1.16701) בגבול בין תוניסיה לאלג׳יריה, כלומר רחוק מאוד מקירינאיקה .

בכתובות נתקלים אנו לפעמים בשם שמים בצורות שונות! אולם אין דבר זה מוכיח עדיין על יהדותם של הנזכרים בכתובות, כפי שניווכח להלן.

חיי הדת

הכרנו למעלה את בית־הכנסת של נארו׳ ואת הנדבנים שתרמו את הפסיפסים לקישוט הבית. בין אלה נמצאה גם הנערה יוליה. מכאן שגם הבנות נתחנכו לדת יהודית ובוודאי גם לחכמה יוונית. דווקא באפריקה נפוץ היה חינוך הבנות. בכתובות הפסיפס של בית־כנסת זה מדובר על ה־׳instrumenta׳, כלומר ספרי־ התורה, וייתכן גם כתבי־קודש אחרים, שהיו במקום. באפריקה מצויות היו גם ספריות חילוניות, אמנם לא כל־כך גדולות כמו באזורים אחרים של האימפריה.

ידוע לנו, כי בסיטיפיס היה בית־כנסת (מם׳ 8499). מהסיפורים על קדושות נוצריות, מארקיאנה וסאלסה, נודע לנו דרך אגב גם על קיום בתי־כנסת בקיסריה ובטיפאסה. בודאריוס  המסית את ההמון נגד מארקיאנה הוא הארכיסינאגוגוס, ואם יש ראש בית־כנסת או אב בית־כנסת בוודאי שיש גם בית־כנסת. במעשה סאלמה הקדושה נאמר, שבית־הכנסת בטיפאסה הוקם במקום מקדש אלילי! לאחר זמן הפכו הנוצרים את בית־הכנסת לכנסיה, על אף התנגדותם העזה של היהודים. יש ללמוד מכאן׳ כי בית־הכנסת בטיפאסה עמד במקום מכובד והיה בניין שכדאי היה להילחם עליו. טרטוליאן מתאונן, כי בתי־הכנסת היהודיים הם מקור הרדיפות של הנוצרים. הוא התכוון ללא ספק לתעמולה האנטי־נוצרית המתנהלת בהם, אבל גם להדרכה ולהוראה, שהיו מקבלים היהודים, כדי שידעו מה להשיב. אבל על טיבה של הוראה זו ועל צורותיה לא נודע לנו ממקורות יהודיים מקומיים ולא כלום .

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שחיי הדת של הפזורה קשורים היו בארץ־ישראל ובבית־המקדש בזמן שהיה קיים. ואמנם, הקשרים בין קיריני, קרתיגני ואפריקה כולה ובין ארץ־ישראל חזקים היו למדי. יאסון איש קיריני עלה לארץ־ישראל בימי התקוממות החשמונאים וחיבר ספר  עליה בחמישה כרכים. כבר קראנו, כי אנשי קיריני התלוננו לפני הקיסר אבגוסטוס על שצורריהם ביקשו לעכב את משלוח מחצית השקל לבית־המקדש, והם זכו בדינם והוצאה פקודה המבטלת את הגזירה.

בוודאי מקרה הוא, כי רק במעשי השליחים (ב, ז) נשמד זכרם של יהודים מחבל לוב, שעלו לרגל לבית־המקדש. היה להם גם בית־כנסת על שמם בירושלים (שם ו, ט). בין העולים לרגל היו כאלה שהשתקעו בירושלים, כאותו שמעון הקיריני, שעליו מסופר באוונגליון, כי בא לתומו מהשדה ואילצוהו להשתתף במעשה הצ­ליבה. לא נתפלא שנתגלתה בארץ־ישראל מצבת־קבורה (ביוונית) של ׳ראובן בן יעקב׳ מאנשי הפנטאפוליס. וכבר שמענו על ההשערה, כי ייתכן שבין המתיישבים בקיריני היו גם אגשים מארץ־ישראל. ייתכן שדווקא בשל קשריהם של אנשי קירינאיקה עם ארץ־ישראל מצאה שם התעמולה הנוצרית קרקע נוחה — אולי במיוחד בין המתייהדים.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-הירשברג

תולדות. הירשברג - כרך 2

בחיבורו של מינוקיוס, שהוא מאוחר ל׳אפולוגיטיקוס׳ של טרטוליאן, משמיע האפריקאני־הפאגאני בזמן הוויכוח שורה של האשמות כבדות ביותר נגד הנצרות. הנוצרים שטופים בזימה, שוכבים עם אחיותיהם ואימותיהם, וסוגדים לצלוב. ׳שומע אני שעל סמך איזו אמונה טיפשית עובדים הם את ראש החמור, הקדוש להם, בהמה מתועבת׳. אכן: ׳דת מכובדת ומתאימה למנהגים כאלה!׳ מסיים הוא בלעג עוקצני. עוד הוא מביא את הסיפור שנפוץ על אופן הכנסתם את המאמינים החדשים בסוד הדת הנוצרית: המאמין ממית בשוגג בדקירות תינוק המכוסה בקמח, מבלי לדעת מה נמצא בתוך הקמח. לאחר־מכן לוקקים כל המשתתפים את הדם ואוכלים את האברים. על־ידי זה מובטח קיום הברית ומובטחת השתיקה המונעת בגידה. האשמות דומות מזכיר גם טרטויליאן .

ידוע, כי אפיון, שהיה ממוצא לובי, תלה את שתי ההאשמות האלה ביהודים וסיפר את הבדותה על ראש החמור העשוי זהב, ועל היווני שמפטמים היהודים מדי שנה כדי להקריבו קרבן, לטעום מקרביו ולהישבע שבועת שנאה לכל היוונים! גם את זה וגם את זה מצא כביכול אנטיוכוס אפיפאנס בבית־המקדש בירושלים. כיצד קרה ששתי המעשיות הועתקו והופנו נגד הנוצרים באפריקה, ומי גרם לכך ? בנוגע לעבודת החמור אומר טרטוליאן בפירוש, כי ׳חידוש׳  זה היה המצאתו של יהודי מומר, וההמון הפשוט האמין לו. העדר העוקץ האנטי־יהודי בניסוח השני של הסיפור מוכיח, כי לא תמיד ראה טרטוליאן צורך להצביע על מקור ההשמצה׳ ובוודאי התכוון להסתה ולתעמולה, ולא לרדיפות ממש . התאריך שבו נזכרת לראשונה ׳עלילת הדם׳, מחצית המאה השנייה לסה״נ, עלול לסייענו בהב­הרת מצב ההאשמה וההשטנה ההדדית שהיה קיים אז באפריקה. היה זה לאחר שתי המרידות הגדולות, כאשר התעמולה ההליניסטית הגדילה לעשות בהפצת עלילות־ זוועה על היהודים, כפי שמוצאים אנו אותן אצל דיו קאסיוס ובמכתבה התמים של אותה זקנה המתפללת לאלים, שהיהודים לא יצלו את בנה. כפי שראינו הופצו עוד סיפורי־תעמולה אחרים, פחות מסוכנים, אבל לא פחות ארסיים. ואז ניגשו היהודים לתעמולה נגדית! חכמי ארץ־ישראל על־פי דרכם, במדרשים ובאגדות, וחכמי אלכסנדריה וראשי העדות בקירינאיקה, שנטשו את מקומות יישוביהם ועב­רו לאפריקה הפורחת, על־פי דרכם. גלי המהגרים היהודים־ההליניסטיים גברו במחצית השנייה של המאה, ומשנאחזו בארץ התחילו לפעול כנגד משטיניהם, וכשם שהתעמולה האנטי־יהודית נעשתה לפעמים באמצעות אנשים שלא ידעו את מקורה האלכּסנדרוגי, כן לא תמיד ידעו אלה, שהעלו טענות נגד הנוצרים, את מוצאן האנטי־יהודי הראשון של טענות אלה.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230-150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

ההאשמה בעשיית נפשות בין הגויים

טרטוליאן טוען נגד היהודים, שעושים תעמולה לקיום מצוות תורתם, לשמירת חגיהם ושבתותיהם, להדלקת נרות בשבת, לאכילת מאכלות טהורים, ולשמירת תעניות ועריכת תפילות ליד החוף ״. את חמתו מעוררים בייחוד בני אומות העו­לם, המקבלים על עצמם את מנהגי היהודים: חוגגים את השבת כדרך היהודים ונמנעים בה ממלאכות שונות. במקום אחר מסביר הוא את טיבה של התענית היהודית הנהוגה בכל מושבותיהם, ומספר שלאחר חורבן בית־המקדש שולחים הם את תפילותיהם לשמים בכל חוף ובכל מקום פתוח. הכוונה לתפילה בתענית ציבור, שהייתה נערכת ברחובה של עיר (משנה תענית ב, א). בכלל, מספר הוא, מתפללים היהודים בפרהסיה ובקול רם, ודבריו על רחשי לב הנוצרים בתפילתם חלים ללא ספק גם על היהודים. את שמירת השבת והמילה רואה הוא כמצוות האופייניות ביותר ליהודים. טרטוליאן חוזר פעמים רבות לנושא זה, וגם אבגוסטין וסיניסיוס רואים את השבת היהודית כמחיצה העיקרית המפרידה בינם ובין האו­מות. פעם מוצא טרטוליאן הזדמנות לשבח את צניעותן של הנשים היהודיות, הניכרות בכך שהן מכסות את ראשן בצעיף.

לדעתו של טרטוליאן נוהים רבים אחר היהדות, מכיוון שהנצרות אסורה לפי החוק, ועליה להסתתר ב׳צל הדת הניכרת ביותר והמותרת׳. דבר זה אינו רצוי לו, והוא רואה צורך לצאת נגד היהדות ולהראות את שפלותה בכתב־פולמוס Adversus judaecos שבו הוא מונה את הפורענויות שירדו על ישראל: חורבן הבית והארץ; פיזור העם בין הגויים! האיסור שחל על בניו לבקר בארצם, אפילו בתור אורחים ברור, שטרטוליאן לא היה נלחם בצורה כה חריפה נגד היהודים ולא היה מתווכח עמהם בספרים אחדים, אילולא היו אויב מסוכן, שבראשו עומדים חכמים מיטיבי טעם, היודעים לעשות נפשות לאמונתם. אפילו הגרים שבתוכם למדו מלאכה זו של ׳ודע מה שתשיב׳, וטרטוליאן מוסר לנו פרטים — ללא ספק היסטוריים — על ויכוח שהתנהל בין אחד הגרים ובין הנוצרים אם יהיה לאומות העולם חלק בחסדי ה׳, שהבטיח הקב״ה לזרעו של אברהם אבינו (בראשית כב, יח). והוויכוח נמשך עד עת ערב ללא כל תוצאה.

טרטוליאן התווכח עם היהודים ונלחם בהשפעתם על הסביבה. אבל הוא כיבד והחשיב את כתבי־הקודש היהודיים, שקדמה חכמתם לחכמת היוונים. הוא גם הושפע ממדרשי אגדה והלכה, ויש בכתביו הרבה פירושים על המקרא ודרושים המושאלים מחז"ל, או שמכוונים כנגדם. לדעתו, אותה מצווה ראשונה שלא לאכול מעץ הדעת, שנצטווה אדם הראשון, מכילה את כל המצוות שניתנו אחר כך למשה.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו

ראשון העלווים

ההיסטוריונים הערביים והאירופיים רואים באל־רשיד (1666—1672) בן מוחמד אל־שריף, אחיהם של מולאי מוחמד שהוזכר למעלה, ושל מולאי אסמאעיל, שעליו נרחיב את הדיבור להלן, את מייסדה האמיתי של השושלת העלווית. תפקיד קשה הוטל עליו, למגר את שלטונה של כת הדילה ומנהיגיה, להכניע את השייכים שהתבצרו בפאם החדשה והישנה, ולגרש את ח׳צ׳ר גילאן מקצר אל־כביר שבצפון. בדברי הימים של משפחת אבן דנאן נשתמר תיאור מלכותו, כפי שהיא נצטיירה בעיניו של כרוניסט יהודי, שנולד בראשית שלטונו של אל־רשיד. התמונה שונה מזו הנשקפת מבעד סיפוריו ומכתביו של ר׳ יעקב ששפורטש ב׳ציצת נובל צבי׳. מוגזמת נראית הידיעה, כי בזאויה של הדילאים, שאל־רשיד התנקם בתושביה הברבריים והרסה כליל, ישבו אלף ושלוש מאות משפחות יהודיות, כלומר כ־7,000 נפש לפחות. אולם ייתכן, כי המחבר התכוון לחבל־הארץ כולו, שמרכזו היתה הזאויה. יש לשים לב להדגשת העובדה שמגורשים אלה היו עשירים מופלגים, ורשיד הירשה להם לקחת עמהם את רכושם. מכל־מקום זו עדות, כי הכרוניסט היהודי העריך הערכה חיובית את אל־רשיד. אין הוא יודע דבר וחצי־דבר על כך, שרשיד כאילו רצח באותו זמן את היהודי העשיר בתאזה, אבן משעל. גם מואֶט, בספרו על חדירתו של אל־רשיד לפאם דרך המלאח היהודי, מציין, כי הוא סמך על עזרת יהודי תאזה. רק ׳כסא מלכים׳ מוסיף את סיפור בן משעל בקיצור נמרץ, ואין ספק, שקלט אותו ממקורות ערביים מאוחרים. אגב, יש לציין שאין סופרי פאס מזכירים כלל את "בלבול שבצי צבי"

והרי הקטע על ימי אל־רשיד שב׳דברי הימים׳ כלשונו:

(21 א) [.,.ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳] שבא המלך מולאי ארציד יר״ה, ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער אחד מפת­חי ב״ה הנקרא באב לבוזאת .ונכנס לאלמלאח בלילה לחצר יהודה מאנסאני שהוא היה רשפטור[*] של הקהל. ולמחר הלך לשער פאס אז׳דיד הנקרא באב אסמארין [שער המפרזלים הקרוב למללאח] ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו. ותפס את בני הצר הצורר שחיק מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ פלכַוְאזַק[ריבוי של ח'אזוק, יתד, כלונס מחודד.ופירוש הדברים:תחב כלונס בבטנו], ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בנוולו ילך וירא אותו בין יהודי בין גוי. ובוא וראה כמה גבה לבו של הרשע מחמד אדרידי,

אחר שהוא תלוי על עץ והאלכאזוק  תחוב בבטנו, היה אומר לכל הרואים אותו: זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום[פעם הייתי למעלה מכם וגם היום למעלה מכם]. ושהה המלך בפאס שלש שנים.

אח״כ השלימו עמו פאם לבאלי וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשה ידי האדם, וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנדז'. וה׳ שב את שבות עמו ישראל.

אח״כ הלך המלך מולאי ארציד לעיר אזאוייא שהיה בה הפוקח מחמד לחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד לעפר, ולא הרגו רק הביאו חי לפאס יע״א. ונשבע המלך מולאי ארציד יר״ה שלא יצא מדלתי העיר אזאוייא עד שיחריבה וינתץ הבתים וחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה: הגלה את הפלשתים [כינוי לברברים] שהיו מחזיקים ידי הפוקח הנז' והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם וכו', והיו אנשים עשירים רובם ככלם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות אין מספר. ויין ושמן ודבש וחמאה אין לו שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב ובאו כל הקהל של אזאוייא לכאן לפאס, והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה (1668) ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט.

והקהל שבאו לכאן מן זאוייא כמו י״ג מאות בעלי בתים ולא יצא המלך מהעיר הנז׳ עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה העיר שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך למראכם לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אל פאם לבאלי להיות מלך עליהם כשרצו למרוד פס׳ מחמד להאג', והוא הלך לו לעיר מראכס ורצה למלוך. ועכשיו הלך אחיו מולאי ארציד אחריו. וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח הלך לו לעיר תארודאנת, והמלך במראכס.

ויהי היום רכב על סוס אחד עדיין קטן, בכרה קלה, ותעמד על רגליה ותקפוץ. והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ אחד במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפאם (21 ב) והי״ז ערב פסח של שנת התל״ב (1672) ליצי׳. נמצא זמן מלכותו היה שש שנים ומחצה.

לשם השוואה ראוי לעיין בקטע המקביל הנמצא בחיבורו של ר׳ משה רפאל אלבאז

ובשנת תכ״ה (1665) אלף פ״ד לתאריכם בא מו׳ עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה. ואסר אותו אדמימי שהיה מושל בסוס. ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה שם וממנה נולד מו׳ ישמעאל אשר מלך אח״כ. ונתעורר מו׳ רשיד בנו של מו׳ עלי אשריף הנז׳ ובא מתאפילאלת לתאזה. והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך בתאזה בעורמה ביום שבת והמליכוהו שם. ובא לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותו הלילה בהאלמלאח ולמחר פתחו לו באב אסמארין של פאס אזדיד… ואחר שלשה שנים השלימו עמו גם אנשי פאס לבאלי. והלך מו׳ רשיד לעיר אזאווייה. והכניע סי׳ מוחמד לחאז שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויה, ויתן ליהודים אשר שם זמן של­שה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס י״ג מאות בעלי בתים בר״ח אב שנת ה־

תכ״ח ליצי׳ ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות. ואני הצעיר המחבר מבני בניהם. היה זקיננו הנבון וחשוב הגביר המרומם הר׳ יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים אשר אני הצעיר דור שביעי לו… והיתה עצירה ויוקר השע­רים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר. וממלוך מו׳ ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לשרפא לעאלאווין, פי׳ שהם מזרע מו׳ עלי אשריף.

עדות מהימנה על יחסו של אל־רשיד ליהודים, לפחות בראשית מלכותו, שומ­עים אנו גם מפי רולאנד פריז׳ים Frejus, שיצא ב־1666 בשליחות מלך צרפת אל מלך תאפילאלת, הוא מולאי אל־רשיד, שנמצא אז בתאזה. הוא מוסר על פגישותיו המ­רובות עם יהודים בצפון הארץ, שבבתיהם לן בדרכו. אהרון קארסינט Carsinet, צורפו של המלך והשולחני שלו, שהיה גם ממונה על קופת־הצדקה של השריף, שירת אותו שירות טוב, באפשרו לו להתקבל על־ידי אל־רשיד. אהרון היה ידידו של יעקב פאריינטי Pariente, שפריז׳יםס הכירו במליליה, וזה נתלווה אל פריז׳יס בדרכו אל תאזה, שימש כתורגמנו ועזר לו במילוי התפקיד שהוטל עליו; לחזק את הקשרים המסחריים בין צרפת למארוקו. מסתבר, שגם הקשר עם קארסינט נוצר בהמלצת יעקב פאריינטי. ייתכן שפאריינטי גר בראשונה בתאזה. הוא שימש תורגמנו של פריז׳יס גם בשנת 1671.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- עמ'254-251

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר