חקרי-מערב-משה-בר-אשר-לשונות-היהודים


חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017

אני מבקש לדבר כאן על תופעת הגייה אחרת, הניבטת ממילים משוקעות בערבית של יהודי מרוקו: הגייה שונה של השווא הנע מההגייה המוכרת במאות השנים האחרונות. כבר עכשיו אומר שהעדויות הן מועטות, אבל אין לבטל את משקלן, שכן מדובר במילים המשקפות צורות שהתגלגלו לדורותינו מזמנים קדומים. דבר ידוע, שתופעות לשון קדמוניות שנעלמו, אם הן שורדות בתקופות מאוחרות, הן נותרות על פי רוב טיפין טיפין באיים בודדים.

כאמור, השווא הנע במרוקו היה נהגה בדורות האחרונים [i], בהגיית צירי, סגול וחטף סגול, כגון דְּביר/(dibir) דְּבריםyixtibu  ,dibarim   – יכתְּבו , מְלמְּדים/.milammidim כידוע התנועה [i] היא גלגול של [e]. שינוי זה התרחש בהשפעת הערבית שהפונמה e]] אינה קיימת בה אלא כאלופון של [i] ליד עיצורים נחציים. בהגייה זו של השווא הנע זהה מסורת מרוקו לרוב הקיבוצים היהודיים בארצות המגרב והמזרח.

ברם, יש יסוד להניח, כי בתקופה קדומה נהגה שם הגיית השווא הנע כ־[a]. אקדים ואומר, כי אינני בא לומר שהשווא נֶהֱגָה תמיד [a], אלא שיש מספר עדויות להגייתו כ־[a] בתקופה קדומה. יש בידי כמה מילים המובילות אל המסקנה הזאת.

א. סְגוֹר(סֲגוֹר)

ראשונה בהן היא מילה מהשרח לאיוב. בעברית של הספר בפרק המדבר בשבח החכמה מצוי השם סגור: ״לא יֻתַּן סְגור תחתיה, ולא יִשָׁקֵל כסף מחירה״(איוב כה 15). בפסוק העברי השם נקרא בפי כל המסרנים sigur במימוש הרגיל של השווא בתנועה [i]. השרח לפסוק בפי מסרנים טובים הוא זה: לאייס ינעטא דהב סאגור תחת מנהא, ולאייס יתוזן נּקרא קימתהא / ,layas in'ta dheb sagur taht mann-ha u-layas ittuzan n-naqra kimt-ha – (=לא יינתן זהב סאגור תחתיה ולא יישקל הכסף מחירה). יושם נא לב, שהכותבים את המילה כותבים אותה באל״ף – סאגור. ובכ״י בן־הרוש היא נכתבה כתיב חסר והוטל קמץ תחת הסמ״ך – סגור. תיעדתי את התרגום sagur מפי מסרנים מתאפילאלת, מתודגה, ממראכש, מסכּורה ומדבדו. מאחר שהשם נתפס כשם פרטי הוא לא תורגם אלא ״תורגם״ במירכאות. כמה מהמסרנים אמרו לי שהמילה סאגור היא שם מקום, כפי שמסר לי השרחן ממראכש: סאגור הייא ואחד לבלאד די כאן פיהא דהב למכתאר / sagur hiya wahad l-blad ddi kan fí-ha d-dhab 1-m3xtar – (=סאגור היא עיר אחת שהיה בה הזהב המובחר).

יש כאן אפוא ממצא ייחודי: לעומת המקור העברי שבו המילה נהגית sigur במימוש הרגיל של השווא הנע בתנועה [i], בערבית של השרח המילה העברית נהגית sagur במימוש של השווא הנע כ־[a]. מאחר שאני סבור שהשרה שתועד במאה העשרים התגבש לכל המאוחר במאה החמש־עשרה, ותשתיתו קודמת הרבה לזמן ההוא, הגיית המילה הזאת מלמדת מן ברור שבתקופה קדומה הייתה ידועה הגייה של השווא כ־[a].

אני מבקש להדגיש שני נתונים: (א) כל העדים הנאמנים שקראו לפניי את השרה לפסוק הזה קראו sagur כלומר מדובר במסורת מוצקה ביותר. (ב) דבר שני שיש להדגיש הוא שהצורה תועדה באזורי פריפריה כתאפילאלת, תודגה וסכּורה. כאמור, האזורים האלה הם שמרניים ביותר, וכבר הבאתי מאזורים אלו דוגמות לשמרנותם בניגוד להיעדר השמרנות בממצאים שהילכו בדורות האחרונים בערים המרכזיות.

אחתום בהערה: אפשר להתפתות ולחשוב שהקריאה סגור(sagur) אין לה כל קשר עם הגיית השווא, וכל כולה היא פרי הצירוף המופיע פעמים אחדות בספר מלכים ובספר דברי הימים: ״זהב סגור״(למשל מלכים א ו 22,20; ז 49 ועוד). נצטרפו כאן שני נתונים: (א) מצוי בצירוף הזה השם המתואר זהב, שתרגומו דהב נוסף בשרח של המילה באיוב: סגור תורגמה דהב סאגור; (ב) הגיית שתי התנועות שורוק וחולם במרוקו היא [u], ואם יש לידן הגה נחצי הן נהגות o]]. אם כן אפשר לומר כי נטלו את הצירוף זהב סגור מספר מלכים והביאו את תרגום הנסמך שלו לאיוב ואת המילה סגור השאירו כמות שהיא. אלא שאין לאפשרות הזאת כל אחיזה של ממש. את הצירוף זָהָב סָגוּר נהגו לתרגם במרוקו דהב סאפי [dheb safi] או בצורן היידוע d-dheb s-safi (=זהב טהור; הזהב הטהור), כדרך שמתרגמים את הצירוף זָהָב שָׁחוּט(שם י 16) – דהב סאפי. אבל את סְגוֹר תרגמו בשרח לאיוב במילים דהב סאגור. אף לא מסרן אחד מסר כתרגום המילה את השרח דהב סאפי. יתר על כן, כמה מהמסרנים הוסיפו שהתיבה סְגוֹר כאן היא ארץ שממנה בא זהב מובחר.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017-עמ' 26-23

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן

 

אוֹרְחִים(אוֹרֲחִים)

ברוב אזורי מרוקו הייתה מצויה בדיבור הערבי המילה העברית אוֹרֵחַ על יד המילה הערבית דיף/dif). שמתי לב שהרבה מהמשתמשים במילה אורח הקפידו לכנות בה רק אורחים יהודים. ועל פי רוב, נתכנו בה רק תלמידי חכמים שהתארחו בקהילות. באזורי הפריפריה במרוקו, כגון תאפילאלת ותודגה ובגרדאיה שבאלג׳יריה, וגם במקומות אחרים בפי לא מעטים נהגתה צורת הרבים של אוֹרֵחַ orahim(=אוֹרְחִים). הגייה דומה –               -orahem רשמה הנשקה בתוניסיה.

אמנם כאמור השווא שאחרי החולם כמו השווא שאחרי כל התנועות המכונות ״התנועות הגדולות״ היה נהגה במרוקו בשווא נח, אבל אנו יודעים כי אחרי העיצור [R] הוא נהגה לעתים בשווא נע, כמו בצורות הנטויות של הבינוני מְבָרֵךְ, כגון מְבָרְכֶךָ- mibarxixa בעתיד המוארך אֲבָרְכָה/abarixa (אפשר היה לשמוע גם את המימוש שלו כ־[A] – abaraxa , , אבל המימוש הזה עלה בפי לא מעט מהקוראים רק כשקראו מחומש שבו הוטל ברי״ש חטף פתח בצורות מְבָרְכֶיךָ, אֲבָרֲכָה). ועל כן אפשר היה שהצורה אוֹרְחִים תהגה orihim, אך כאמור בכל מרוקו היא נהגתה orahim (אורֲחים).

המילה תועדה כשהיא באה בתווית היידוע של הערבית בידי יעקב בהט בטקסטים כתובים בערבית יהודית: לאורחים, ויש שצוינה תנועת הרי״ש באל״ף: לאוראחים, לעאדא דלוראחים(=מנהג האורחים). וגם הוא מביא את התעתיק orahim ב־[A]. מאחר שהמילה הייתה רווחת בפי רבים באזורים שונים, אני נוטה להניח כי היא חדרה לערבית בתקופה קדומה, וגם היא מלמדת על הגיית השווא כ־[A] בתקופה קדומה למדיי.

דְּגוֹר(דֲּגוֹר)

הדוגמה השלישית: כמעט בכל הדיאלקטים של הערבית היהודית של מרוקו, אם לא בכולם, וגם בערבית של יהודי אזור גרדאיה שבאלג׳יריה שימש כינוי הגנאי ביחיד דגור/־ dagur במשמעות ׳טיפש/ חלופה של כינוי הגנאי בערבית חמאר/hmar או של חלופתו העברית חֲמוֹר. גם צורת הרבים דגורים/dagurim (=טיפשים) הייתה משמשת בפי בני הקהילות הנזכרות. וברור שאין מדובר במילה ערבית. אין ספק שזו המילה הארמית דְּגוֹר שריבויה דְּגוֹרין המוכרת לנו מתרגום אונקלוס לתורה ומתרגום יונתן לנביאים.

אביא את הנתונים ואפרשם. אונקלוס מתרגם את המילים גָּל, הַגָּל בפסוק ״ויקחו אבנים ויעשו גָּל, ויאכלו שם על הַגָּל״(בראשית לא 46) במילה דְּגוֹרָא. ואת המילה חֳמָרִם שבפסוק ״ויצברו אותם חֳמָרִם חֳמָרִם״(שמות ח 10) הוא מתרגם במילה דְּגוֹרִין בשתי הופעותיה. ויונתן תרגם את המילה חֹמֶר בפסוק ״דרכת בים סוסיך, חֹמֶר מים רבים״(חבקוק ג 15) במילה דְּגוֹר: ״אתגליתא על ימא במרכבת יקרך, בִּדְגוֹר מַיִּן סגיאין. ואת המילה חֲמוֹרָתָיִם שבפסוק ״בלחי החמור חמור חֲמוֹרָתָים בלחי החמור הכֵּיתי אלף איש״(שופטים טו 16) הוא תרגם במילה דְּגוֹרִין: ״בלועא דחמרא רמיתנון דגררין, בלועא דחמרא קטלית אלף גוברא״.משמעותו של השם דְּגוֹר היא ׳ערמה׳. מדובר בערמה של אבנים או של צפרדעים או של סוסים או בציבור של אלף אנשים, המתכנים בצלע א של הפסוק בשופטים בשם הפיוטי חמרתים, ובצלע ב הם קרויים ״אלף איש״.

כבר לפני שנים רבות העמיד שמחה קוגוט על חילופי פֹּעֶל-פְּעוֹל במקרא כגון בֹּהֶן־בְּהוֹנוֹת, נֹגַהּ-נְגוֹהוֹת וכך גם חֹמֶר-חֲמוֹר. לענייננו, נראה שמהתרגום הארמי, ובמיוחד מהזיהוי עם ״אלף איש״, היינו הפלשתים שנתכנו חמורים (חמרתים) בסיפור שמשון, נלקחה המילה הארמית דגור אל הערבית היהודית במרוקו ובגרדאיה שבאלג׳יריה כבר בתקופה קדומה. מעשה השאִילה נעשה מן הסתם ביד חכם ידען, ונתקבעה בה ההוראה המכוונת לבהמה חמור ולמי שדומה לה ולא ההוראה עֲרֵמָה.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017-עמ' 27

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר