טובה כהו-שאול רגב


אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב

. רכישת מקצוע מודרני

עבודת האשה לא הייתה חזון נפרץ בחברה המסורתית של מראכש. בתקופה הפרה־קולוניאלית מרבית הנשים עסקו ב״מקצועות המחט״ וספיחיהן (שזירת חוטי זהב לרקמת בגדים ונעליים, עשיית כפתורים). על פי רוב הן עבדו בתוך ביתן, והקשרים בינן ובין הלקוחות (יהודים, ערבים או ברברים) וקניית החומרים נעשו באמצעות הבעל. אולם בעקבות המיכון והגדלת התפוקה, החלו נשים יהודיות לפתוח מתפרות קטנות בשוק הבדים המכונה ״קיסריה״, ושבהן עבדו בין שתיים לארבע נשים. התופרות היו רוכשות בעצמן את הבדים ומהם הציעו ללקוח לתפור את בגדיו. במציאות החדשה נעשו הנשים עצמאיות יותר ותלותן בבעליהן פחתה, משום שהקשרים בינן ובין הלקוחות נעשה ישיר. הביקוש ללבוש האירופי הגדיל את מספר התופרות שלמדו את המקצוע בבית הספר, וכבר בשנות השלושים היו נשות עסקים — בודדות אמנם — שעמדו בקשרים עם בתי מסחר שבאירופה ואף השתתפו בירידים הכלכליים שהתקיימו בעיר.

רכישת ההשכלה וקבלת תעודת סיום לימודים פתחו לפני האשה אפשרויות לעסוק במקצועות מודרניים כגון: הוראה, פקידות זוטרה בבתי המסחר, כתבנות, סיעוד ומיילדות בבתי החולים. רופאה צרפתייה בשם לג׳י, שפעלה במראכש, ציינה בפני באי קונגרס בין לאומי בבריסל בשנת 1926 את התרשמותה החיובית מהישגיהן של הבנות היהודיות של מראכש, וציינה את העובדה שהן הצליחו להפנים במהירות יחסית את חשיבותה של ההשכלה למען קידומן המקצועי. ״יש לנו כבר מספר לא קטן של בנות בעלות תעודת סיום (certificat détudes primaries) מתוכן נבחר את אלה שתמשכנה בלימודים גבוהים ורציניים יותר בבית הספר של כי״ח בצרפת ואנו [ = הצרפתים] נשלם את שכר הלימוד״. העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האשה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. הנשים גם החלו להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגברים, במיוחד אם הן היו בגפן (רווקות, גרושות, אלמנות). זאת ועוד, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו השפל של שנות השלושים, הפכו נשים למפרנסות העיקריות, לאחר שהבעלים פשטו את הרגל או פוטרו מעבודתם. רנה קמחי (מורה, ולימים מנהל בית הספר לבנים) כתב בזיכרונותיו את הדברים האלה:

הדהימו אותי ביותר האומץ שגילו הנשים, הפעלתנות שלהן ובמיוחד הכישרון שלהן להתאים את עצמן במהירות למציאות המשתנה. נשים רבות מאוד יכולות להוכיח זאת… נשים רבות נותרו בגפן ולמרות זאת הן הצליחו. הנשים העוסקות בחינוך ובשירותי הבריאות, כבר מזמן סיפקו לנו הוכחות לרוב. בכל השוואה שנעשה בתחום זה בינן ובין הגברים תהיה ידן על העליונה.

ביטול ההפרדה החברתית בין גברים לנשים

קודם שהחברה היהודית של מראכש נחשפה להשפעות המודרניזציה הייתה ההפרדה החברתית בין גברים לנשים נורמה מקובלת בקרב כל שכבות הציבור וסימלה את מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. שנתיים אחרי פתיחת בית הספר לבנות, בשנת 1903, ביקר בקהילת מראכש היסטוריון אירופי בשם אובין וסעד על שולחנו של נשיא הקהילה, ישועה קורקוס. אובין רשם בכתביו בין היתר כך:

על פי המסורת הנהוגה כאן, הנשים אינן יושבות לשולחן ביחד עם הגברים. רק בתו הצעירה [ = של ישועה קורקוס] הלומדת בבית הספר של כי״ח והלבושה לבוש אירופי, היא היחידה השוברת את המסורת ומסבה עמנו לשולחן."

המעשה של פרחה קורקוס, שישבה לשולחן יחידה בין הגברים, היה חריג, כי שאר בנות המשפחה לא ישבו לסעוד עם הגברים. הצטרפותה של פרחה לשולחן הגברים ממחישה את הסדקים שהחלו לנבוע במסורת של ההפרדה בין המינים בתוך המשפחה ונבעו מחדירתן של השפעות מודרניות(פרחה הייתה בין התלמידות הראשונות שלמדו בבית הספר לבנות). פיריני, קולונל צרפתי, שביקר במראכש בשנת 1918 מספר ש״רק בקרב המשפחות המבוססות הגברים והנשים יושבים בצוותא, גם בנוכחות זרים״ ואילו בשכבה העממית המשיכה ההפרדה החברתית בין המינים להתקיים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עדיין התקיימה התופעה, אבל בהיקפים מצומצמים יותר. במשפחות שבהן עדיין נהגה הפרדה (גם אחרי שנות השלושים) הסיבה הייתה סירוב האשה (מבוגרת בדרך כלל) לשנות ממנהגה. כלומר, המשך קיום הנורמה כבר היה תלוי ברצונה החופשי של האשה. הצטרפותה של האשה לשולחן המשפחתי, והשתתפותה באירועים שבהם נכחו גם גברים שאינם מבני המשפחה, סימלו את השינוי שחל במעמדה במשפחה. במציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האשה מהשיח המשפחתי והחברתי או מהחלטות שהתקבלו סביב השולחן.

לשותפותה של האשה בקבלת החלטות המשפחה הייתה השפעה על טיבן. דוגמה בולטת היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי. ככל הנראה היו הנשים ערות יותר מהגברים לתמורות שחלו בעקבות הכיבוש הצרפתי ולחדירת המודרניזציה לקהילה, לכן מבחינתן לא הייתה כל מניעה להכניס לימודים כלליים גם לתלמודי התורה. הנשים הן שעודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו בכבוד שכן לדעתן: ״בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה … והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים״. האימהות היו אלה שצבאו מידי שנה בשנה על דלתות בית הספר כדי להבטיח מקום לילדיהן:

מאות האימהות הבאות בכל חודש אוקטובר [ = מועד ההרשמה ] מביעות בתקיפות רבה ובהרמת קול צעקה את דרישתן לחינוך [l’instruction ] [ההדגשה במקור] לילדיהן, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם בעתיד. הן לא תסתפקנה אם ילמדו ילדיהן בתלמוד תורה, מודרני ככל שיהיה.

היו נשים שסירבו להעניק תמיכה כלכלית או לספק לבנים את מחסורם, אם החליטו לעזוב את לימוד המקצוע וללמוד בישיבה. ״אפילו ג׳לביה לא קנתה לי אמי״ מספר יוסף כהן על אמו ״נאלצתי ללבוש את אותה האחת למרות שהייתה מרופטת״.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב-2005 –עמ' 154-152

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר