יעב"ץ


לשון למודים לרבי יעקב אבן צור

מכתב טרבי יעקב אבן צור

רבי אהרן הצרפתי בר אברהם אחיו של הר״ש רמו״ץ בעיר סאלי, בא בהסכמה על הס׳ חפץ ה׳ לרבי חיים בן עטר ז״ל חבר ספר משגב האמהות. והוא תלמיד של רבי אהרן אסבעוני ז״ל אשר עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במרוקו.

מכתב ט

רבי יעקב ביבאס ב״ר יוסף רמו״ץ בעיר סאלי. נולד בטיטוואן וגלה לעיר סאלי ונתמנה שם לדיין, ויחד עם חבירו מהר״י צבע כתבו להרב יעב״ץ ללמד זכות על הר״ש אזאווי הנז׳, והוא השיב להם תשובת ניצחת, ובין דבריו כותב: ״ומי יתן והיה צד אפשרות להעמיד דברי החה״ש יש״ץ בנ״ד, אך שבתי וראיתי כי כל הדברים יגעים ואינם מספקים לסמוך עליהם למעשה וכו׳״ עיין במוצב״י ח״ב סי׳ קנ״ו דף פ״ח.

מכתב ט

רבי יוסף צבע רב ומו״ץ בעיר סאלי שמש יחד עם רבי יעקב ביבאס ועם הרב מרדכי הכהן בב״ד עיין מלכי רבנן דף ס״א ונר המערב עמי 214.

מכתכ יוד

רבי ישועה בן חמו: החה״ש בן העוה״ב שייף עייל שייף נפיק לא פסיק גירסא מפומיה החסיד אשר מלא מקום אביו בתורה וביראת חטא ומילי דחסידותא והיתה המשרה על שכמו במחנה שכינה בשבתו על כסא ההוראה, והחזיק במעוזו ונשא עול הצבור בכל מילי, טוב לשמים ולבריות.

פרנסתו היתה משררת בית הכנסת הגדולה ע׳׳י הגזבר, וממקור אחר משל צבור, והוא בטוב לבו היה מקרב רתוקים וזרועו מושלה לו להעמידם בשליחות צבור, כי ממדת חסידותו וענותו כשראה את עצמו מאריך בתפילה והקהל היה רוצה למהר כאלו לכך נתכוון עזרא בנוסח התפילה ״ותפלתם מהרה תקבל ברצון היה מביא במקומו עוזרים שלא להטריח על הצבור, ורק בימים הרשומים בימי שנה הוא עצמו היה עובר לפגי התיבה (מוצב׳׳י א סי׳ מ״ז) במכתביו לרבי יהודה בן עטר ז״ל מתארו ״מורי ורבי כתייר ועטרה על ראשי״ ורבי יהודה כותב לו ״ושלם לידי״ן גזע קדושים התקוע במורשי לבבי" ולפעמים היה שולח לו לרבו שי ותשורה זיתים או שמן זית ורבי יהודה כותב לו בניך כשתלי זיתים (מוצב׳יי א׳ קצ׳יה) ולפעמים היה מלוה לו כסף וכל דבר הבא לפניו לדין או להוראה היה שואל בעצת רבותיו רבי יהודה ורבי יעקב.

רבי ישועה נפטר קרוב לשנת ת״ק, והאגדה מספרת שהניח כל כתביו וכתבי אביו ביד בנו משה וכאשר נהרג והניח רק נקבות כאשר עברו פעם אוספי הגניזה לקבורה מסרו להם כל הרכוש הרוחני שהיה בידם ועם זה נקברה תורת הגדולים הללו.

מכתב יוד

רבי מסעוד בן רבוח או ארבוחי. בן בתו של רבי משה בן חמו, ואין ספק שלמד תורה אצל זקנו והיה לאחד מתלמידיו המובהקים (מוצב״י א׳ קמ״ה קמ״ו) ולפעמים כאשר גיסו רבי ישועה וחבירו רבי שמואל בן חותא, לא נשתתפו עמו בדבר הלכה היה פונה ושואל לעצמו מחכמי פאס, באותן השאלות עצמן ששאלו חבירו וגיסו הנ״ל (מוצב׳׳י א׳ ק״ע קע״ז, ומוצאים את חתימתו בשנת תפ״ו וכמו כן מציגו ששאל על המנהג הקבוע אצלינו ששטר שיש בו ר״ת לא דנין עליו (מוצב״י ב׳ סי׳ קא), גיסו רבי ישועה הביאו לביהכ״ן הגדולה להיות ש״ץ, וזכה ברביע ההכנסה, שנת פטירתו לא ידועה. חתם בפס״ד מוצב״י ח״א קמ״ו קג״ח ק״ע רמ״ה, ובח״ב ק״ו.

לשון למודים לרבי יעקב אבן צור – רבי דוד עובדיה זצ"ל

מכתה יודAsilah

רבי יעקב בר מלכא ב״ר יוסף ז״ל נודע בפי כל בשם מהריב״ם. חי במאה הה׳, והיה תלמיד מובהק למהריב״ע ז״ל ובר פלוגתיה של הרב יעב״ץ ז״ל. משחר ילדותו ניכרו בו סימני טהרה וקדושה, חריף ובקי, ובעודו ילד רך בשנים פ״א היה ישן על מטתו בלילה ושמע שהיה אביו לומד בס׳ הזהר. ואמ״ל נראה לי שפירוש הלשון הזה כך הוא ויש בו טעות. ולמחרת הרצה אביו את דברי בנו לפני א׳ מרבני עירו וענה אחריו אמן ואמ״ל מובטחני בזה שיורה הוראות בישראל.

עוד לפני שנת תע״ז – 1717 –  נמנה לסב״ד בעירו פאס. ואח״כ לאחד מהבי״ד עם רבו מהריב״ע וידידו הרב יעב׳יץ, ואח״כ ברעב ש״ש ח"ץ גלה עם עוד רבנים לעיר טיטואן ושם נתמנה בבי״ד של הרבנים הר״מ עטייה ומהר״ש אבודרהם. ואחר פטירת הרמ״ע נתמנה הריב״ם לאב״ד. ונתפרסם שמו עוד יותר ונחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה השישית. עם גלותו לעיר טיטואן בנה לו ביהכ״ן שעד היום נקראת על שמו בשם ביהכנ״ס ״מהריב״ם״ ובלע״ז ״לה תפילה דה מלכא״ כלומר הבית כנסת של מלכא.

הרב הנז׳ נתפרסם בשקידתו ובבקיאותו הרבה וגם היה עשוי לבלי חת ותמיד היה אומר ״תיתי לי דלא חניפנא״ ובנוסף לגדולתו בתורת הנגלה כן היה גדול בתורת הקבלה ובהקדמה לשו״ת זרע יעקב בן נאיים תארהו הרה״ג המקובל האלהי, הרב חיד״א בס׳ שה״ג כ׳ ״מו״ה יעקב מלכא רב מובהק במערב הפנימי בר פלוגתיה דהרב מו״ה יעב״ץ זצ״ל ושמענו מהפלגת בקיאותו והפליג בזקנה״ ע״כ. הרב הנז׳ הניח אחריו כמה פס״ד ושו״ת והרב המאסף קרא לספר ״נר מערבי״

ח״א ונדפס בירושת״ו שנת תרצ״ה, ובספר ״ויאמר יצחק״ למהריב״ו זלה״ה בליקו״ד חיו״ד העתיק מכתבי הרב מהריב״ם זלה״ה.

כמו"כ הובאו מפסקיו בכמה מספרי רבני המערב כמוצב״י ועוד, וכן כתב חיבור על הזהר ועדיין בכ״י. הרב נתבש״מ בשנת תקל״ח זקן ושבע ימים והוא בן צ״ג שנים זיע״א. ראה נר המערב טולידני ומלכי רבנן בערכו. ובסי גדולים צדיקים כ״י.

מכתב יב

רבי חיים טולידאנו— יש מקום להניח שהוא אחד מד׳ בנים שהוליד מו״ה משה זצ״ל. הרב הנז׳ נולד בחצי המאה הה׳ ונתבש״ט במגפה בש' תק״ט—י ובהקדמת ס׳ מלאכת הקודש כתב וז״ל ״מו״ר הדו״ם כמוהר״ר חיים טולידאגו קרוב לגו האיש ויעש לו ארבעה טורי אבן על שו״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה בוז יבוזו לו… ואח״ה החל הנגף לתפ״ץ ונשב באהלי קדר ד׳ חדשים ובתוך כך נתבקש רבי… ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ה׳ על מו״ר שהיה שקול כנגד כלם … ע״כ. עוד חבר הרב הנז׳ שו"ת הנקראים פסקי מהרח״ט וכן קונטרס לשון למודים ופירוש על רש״י עה״ת וכן ס׳ ״פני מלך חיים״ נמוקים על טור ידיד ואה״ע וחו״מ. בשנת תפ״ג היה מהרח״ט הנז׳ לאחד, מהבית דין בעירו מכנאס ובשנת תצ״ז אחרי מות ר׳ משה אדהאן האב״ד, מלא מהרח״ט את מקומו, שמו של הרב הנז׳ נודע בשערים המצויינים בהלכה ויחד עם אחיו מהרי״ט שמשו כתל תלפיות בין רבני המערב. ראה שו״ת מוצב״י סי׳ ע״ א וקט״ו, וס׳ זכות אבות סי׳ ל״ח מלכי רבנן ונר המערב טולידאנו בערכו.

מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פה-בנימין בר תקוה

א) מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פהפיוטי רבי יעקב אבן צור

כבן נאמן למורשת השירה בספרד מרבה יעב׳׳ץ בשיבוצים מן המקרא. יעב׳׳ץ פנה בשיבוציו אל פסוקים מן התורה מן ההפטרה ומספר תהלים לאמור, הוא הרבה בשיבוצים השגורים בפיהם של רוב המתפללים. נראה שביקש להלום את רגשות המתפללים, במיוחד בפנותו אל מזמורי תהלים המביעים את המצוקה הקשה של היחיד. ואולם אין זה אלא צד אחד בשירתו, וכפי שנראה הירבה להביא גם מפסוקים שאינם ידועים, וכפי שיצוין להלן בפרק על לשונו של יעב״ץ, נסתייע יעב״ץ רבות במלים יחידאיות במקרא או בצרופי לשון יחידאיים. הסיבה להשפעה כפולת פנים זו קשורה ככל הניראה ברצונו להשיג יתרון כפול: מחד מבקש הפייטן ששירתו תיחרט בזכרונם של המתפללים, ומכאן אשגרת הפסוקים הידועים, שאינה מכבידה על הקליטה. מאידך־גיסא ביקש הפייטן להעשיר את קהלו בשלל פסוקים שאינם ידועים, ואשר על־פי סברתו, מן הראוי היה להחיות מחדש פסוקים ׳רדומים׳ אלו בתודעת המתפללים. ברוב הפיוטים שזורים הפסוקים בטבעיות מרובה. הנה כי כן אמר הפייטן בפיוט ׳אביר יעקב עד אנה תעזב׳(עת לכל חפץ דף עב עמי א) ׳נפעמתי ולא אדבר / לבי מלא יגונות׳, שראשיתו ציטוט כלשונו מתוך תה׳ עז ה, ואילו חלקו השני, הינו עיבוד דברי פסוק אחר מתהלים ׳יגון בלבבי יומם׳, (תהלים יג ד). גם זאת יש לציין ולהדגיש: אף שאין נראה בכל מקום בפיוטי־יעב״ץ, שנסמך בלשונו על המקרא, הנה חזקה על הפייטן שהסווה מקור מקראי ושינה. לשון אחרת, הפייטן לא יאכזבנו, ואף במקומות בהם נראה הפיוט כקולח ולשונו מדוברת ופשוטה, הנה עיון מעמיק ילמדנו כי קולו של פסוק מקראי נסתר מהדהד בפיוט. מובן שהפייטן מתאים את מקורותיו למתואר בפיוטו, לאמור, לא יפלא כי הפיוט ׳ירעפון דשן מעגלים׳(עת לכל חפץ דף קי, עמי ב) שעניינו שאלת גשמים, הריהו רווי בפסוקים מן המקרא, שעניינם תאורי גשם או תאורי פריחה ולבלוב שלאחר המטר.

חיבה יתירה בפיוטי יעב״ץ נודעת כאמור לספר תהלים. עתים שמובאות מתהלים ידועות למתפלל, לפי שהיו נחלת התפלה היום יומית ועתים שנשתגרו בפיו מתוך קריאה יומיומית בפרקי תהלים. בפיוט ׳יום זה השיגנו פרעה׳(עת לכל חפץ, דף מ עמי א) אמר הפייטן ׳ובני נוף שמה נוקשו, המה כשלו ונפלו׳ והנה לשון הסמוכה על ספר תהלים לפנינו שכן מצינו בתהלים כז ב, שנאמר ׳בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו׳, וזו לשון ביטחון בבורא ,שביקש הפייטן ליטע דרכי אמונה בפיוטנו.

כיוצא בזה שעה שהפייטן אמר בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב) על גזירת אנטיוכוס: ׳יחד נועצו על עם סגולה לבטל שבת ברית ומילה׳. והנה לשון ׳יחד נועצו׳ מזכירה לנו את הפסוק בתהלים פג ו בו מתוארת התלכדות העמים כנגד עם ישראל: אדום, ישמעאלים, מואב והגרים, גבל, עמון ועמלק, פלשת עם יושבי־צור, אשור ובני לוט כולם ׳נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותר. זכר המצור שבתהלים מעביר אל לבו של המתפלל הקורא בפיוט על גזירות אנטיוכוס את תחושת החנק. כאז במקרא (תהל׳ פג) כן עתה בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳, הטבעת הלכה ונתהדקה, והמשך קיומו של עם ישראל הועמד בסכנה.

שימוש בלשון זהה לצורך הבלטת הקירבה שבין המצבים המקראיים והמצבים המתוארים בפיוט, דבר שכיח הוא בפיוטי ר׳ יעקב אבן־צור, ומעין הוכחה נוספת לפנינו, כי ׳מעשה אבות סימן לבנים׳. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה שור אום נטושה׳ (עת לכל חפץ דף ג עמי ב): ׳ירדה מטה מטה על בנים רוטשה׳ והנה חלקו הראשון של הכתוב ניטל מתוך התוכחה שבדברים (כח מג), שביקש הפייטן להזכיר את הגלות על כל מוראותיה בדיוקנה של התוכחה האמורה בתורה. חלקו השני של הכתוב מתוך הושע י יד, הוא בא, ועמו זכר החזון הקשה בו נרצחות אמהות על בניהן. בקו זה נקט הפייטן גם בתאורי הגאולה הרבים בפיוטיו. ברבים מהם תאר את הגאולה העתידה, בדיוקנה של הגאולה הראשונה ביום צאת בני ישראל ממצרים. דרך מיוחדת של הפייטן בשיבוץ המקראות, יסודה בשילוב פסוקים על דרך ׳מושך עצמו ואחר עמו׳. כגון בפיוט הנ״ל ׳יה שור׳ שאמר הפייטן: ׳אריה מסובכו ברשתו, במושכו ידו את לוצצים…׳ והוא מלאכת מחשבת של צירופי פסוקים. בראשונה נזכר הפייטן בציור האויב מתוך ספר ירמיהו ד ז, שנאמר ׳עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע׳ ונזכר המשורר על דרך דימיון הצליל בכתוב ׳יארב במסתר כאריה בסכה׳ (תהל׳ י ט). כיוון שעלה לפניו זכר הפסוק מתהלים הביא מסופו של אותו פסוק ׳במשכו ברשתו׳ וכיוון שהביא את המלה במשכו נזכר בפסוק נוסף מתוך הושע ז ה, שנאמר בו: ימשך ידו את לוצצים׳. נמצאנו למדים שטור הפיוט עשוי מפסוקים שונים המורכבים זה על גבי זה.

דרכים נוספות רבות לפייטן בשזירת פסוקי המקרא. יש שהלך בעקבות השירה הספרדית ואחז בקישוט ׳משנה הוראה׳, כגון שאמר בפיוט שנועד לעליית החתן לספר תורה ׳בשתיים היום תתחתן, לברך צור נותן התורה׳, והוא מתוך ׳ידיד רוץ כעופר בגבורה לקוח את ספר התורה׳(עת לכל חפץ דף סד עמי א). לפנינו משחק במלים: ׳בשתים תתחתן בי׳(על פי שמ׳׳א י״ח כ״א: וראה תרגום יונתן, רש״י ורד״ק שם). הפייטן הסב את הפסוק כמכוון לשתי ברכות התורה שעל החתן לברך לפני קריאת התורה ולאחריה. ועוד רבות הן הדוגמאות היכולות להעיד על בקיאותו הרבה של הפייטן במקרא.

אף ממקורות של תורה שבעל־פה שואבת שירתו של ר׳ יעקב אבן־צור. אף שכאן יובאו דוגמאות ספורות בלבד מיני רבות המצויות בשירת יעב׳׳ץ׳, כגון, שפתח הפייטן באחד מפיוטיו ואמר ׳אני אברך ולי נאה לברך / לאל אשר לפניו תכרע כל ברך׳(עת לכל חפץ דף לב עמי ב). ראשיתו של כתוב זה הריהו ציטוט מן הגמרא פסחים קיט עב, ואלו הדברים שיאמר דוד המלך בסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. וכן הביא הפייטן הרבה מדברי חז׳׳ל בפיוטיו הדידקטיים, כגון בפיוט ׳בני בזרוע ובגבורה׳(עת לכל חפץ דף מו עמי ב) שאמר בו ׳הוי שקוד ללמוד תורה׳ והוא על פי המשנה באבות ב יד. קשריו של יעב׳ץ עם דיברי המשנה מוצאים ביטוי מיוחד ביחסו למשנה שבמסכת אבות ד ה. שלושה מפיוטיו הקדיש הפייטן לבאר סתומותיה של משנה זו וליתר דיוק מה הם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו על הים ומה הן עשר המכות שהביא הקב״ה על המצרים על הים. כמו־כן עיבד בדרך פיוט את דברי המדרש, וזאת בפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (עת לכל חפץ דף עז עמי ב), שהוא מיוסד על דברי ילקוט־שמעוני לישעיה רמז תצד, על שלושת האוהבים שיש לו לאדם כביכול, ואשר אינם עומדים לו ביום פקודתו. ואין צריך לאמור שפיוטי החגים מלאים מדרשות, כגון פיוטי שבועות, המלאים מלוא חופניים ממדרשי מעמד הר־סיני ומתן תורה.

אף מן הספרות ההלכתית הביאה השירה העברית בצפון אפריקה תכנים וכמו־כן לשונות מפורשים. כך הוא למשל בפיוט המתאר את תקנות ליל הסדר ׳שמע בני מוסר אביך׳ המיוסד על דברי השולחן ערוך אורח־חיים סימנים תעג־תעה, וכן הוא בפיוט לסוכות ׳בני אהובי זאת היא העצה׳(עת לכל חפץ דף מט עמי א), הפורט דיני סוכה ולולב. ואכן על קירבתה של שירת מרוקו לדברי השולחךערוך בימי יעב״ץ נוכל ללמוד משירתו של בן משפחתו ובן תקופתו של יעב׳׳ץ, הלא הוא משה אבן־צור אשר כתב פיוט בשם ׳אזהרות משכיל שיר הידידות/ והוא ק׳׳ן סימנים הראשונים שבשולחן ערוך אורח־חיים בצורת שיר. נראה כי קשרים אלו, הם פועל יוצא של התקבלותו של ספר השולחךערוך על בני קהילת המגורשים, לאחר שמשך שנים אחזו בפסיקת הרא״ש לפי שהיה קאשטיליני. הקודיפיקציה המחודשת מצאה איפוא בטוייה גם בשירה.

אין צריך לאמור שהפייטן הביא דברי גמרא וכבר הובאה לכך דוגמא לעיל. אבל יש להביא בחשבון כי פירושים ולשונות מתוך רש״י ותוספות מצאו מקומם בתוך פיוטי יעב״ץ. כך הוא בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שבו מבקש הפייטן להסביר את המייחד את חג שמיני עצרת והמבדילו מחג הסוכות. הפייטן נאחז בסימן הגמרא הנודע פז״ר קש״ב(ראה למשל גמרא ר׳׳ה דף ד עמי ב) אך מבקש הוא לצאת בפירושיו ידי כל השיטות האפשריות רש״י תוספות ואפילו ראשונים! דברי רש״י היו לו לעתים כמקור לא אכזב ללשונות שיר. כך אמר בפיוט ׳חכמי וזקני יהגו בשתי תורות׳(עת לכל חפץ דף נא עמי ב): ׳אמרות־טהורות עונג כל נפשות, / יהיו בעיניכם כל יום כחדשות׳. והנה מצאנו דמיון רב בין מלות הפיוט לבין דברי רש״י על הפסוק: ׳היום הזה ה׳ אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים׳ (דברים כו טז), שאומר רש״י על פסוק זה: ׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים׳. ואין לומר שנטל הפייטן מן המדרשים על פסוק זה, לפי שהמדרשים לשונם אינה כלשונו של רש״י. אף מצאנו שנטל לשון מיוחדת שנשאה חן בעיניו מתוך פירוש רש״י. מצעו בפיוט ׳אשא קינה במרה׳(עת לכל חפץ דף עא עמי א) שאמר הפייטן ׳נהפכו לדראונים / כל מבחר בשמים ראש׳ והנה מילת דראון מצויר במקרא בלשון יחיד בלבד ואילו בפירוש רש״י לאיוב כז כ, מצאנו דראונים בלשון רבים. ברור כי במיקרים רבים נוכל למצוא את פירושי המקראות המוקשים מתוך עיון בפירושי רש׳׳י ורד׳׳ק (וכמובן גם בתרגום יונתן), ולגלות את דרכו המיוחדת של הפייטן בהבנת המקראות. אך יש להניח שבמספר מקומות פירש הפייטן את המקראות באופן עצמאי. יש לציין כי הפייטן השתמש כמובן גם במקורות נוספים. עתים, כנראה שנאחז בפירוש מסויים הנמצא בספר הזהר, ויש אשר נאחז במקור יהודי עתיק כגון במגילת־אנטיוכוס, בפיוטו לחנוכה ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב). כפי שנתברר לעיל הושפע יעב״ץ גם משירת ספרד ומשירת ר׳ ישראל נג׳ארה. נזכיר דוגמא נוספת להשפעת תכן מצד שירת ספרד. הפיוט לחנוכה של יעב״ץ ׳יומי פוריא הני יומי, מיחייב איניש לבסומי׳(עת לכל חפץ דף לו עמי ב), נכתב כאמור לעיל בעקבות פיוטו של ר׳ יצחק אבן־גיאת ׳יום פורייא יומא דנן, כל בר לפגר ממלתיה׳ פיוט נוסף של יעב״ץ ׳אנשי בינה עדה נאמנה׳(עת לכל חפץ דף צב עמי ב) נכתב (כמצויין בכתובת לשירו של יעב״ץ) על־פי לחן הפיוט ׳אנשי בינה קהל אמוני׳. ואולם עיון מדוייק בפיוט השני המופיע בקובץ ׳בינה לעתים׳, יגלה כי קיים דמיון רב ביניהם.

לסיום יש לציין כי יעב״ץ לא רק הושפע, אלא במרוצת הדורות אף השפיע. ביחוד יש לציין את השפעתו של ר׳ יעקב בירדוגו. בפיוט ׳ידיך, שמרו וךרשו׳ שהוא להלכות סוכה, והמזכיר את פיוטו של יעב״ץ ׳בני אהובי זאת היא העצה היעוצה׳ (עת לכל חפץ דף מט עמי א), וכן קיימות דוגמאות נוספות רבות, לשאילת מוטיבים ולשונות מפיוטי יעב״ץ.

(ב) לשונו של יעב״ץ

פיוטי מרוקו של המאות האחרונות ראויים לברור מבחינת חידושי הלשון, אוצר המלים על רבדיו, והתחביר המיוחד שלהם'. בסקירה זו נתעכב על אותם היבטים בהם מורגשת השפעת הלשון על השירה, כגון הדיקציה (דהיינו ההבעה הספרותית) יש להביא בחשבון את העובדה שיעב״ץ כתב את פיוטיו בשלוש לשונות, בעברית, בארמית ובלאדינו. העדרה של השפה הערבית בשירתו באה ללמד ככל הנראה, על שיכחת הערבית הספרותית בפי צאצאיהם של המגורשים מספרד. לאמור אף־על־פי שראיות בידינו, כי בני הדורות הראשונים של המגורשים נעזרו בכתבים הקלאסיים הערביים והלאטיניים הנה, ברבות הימים נשתכחה השפה הערבית הספרותית. יתכן שאף ההינזרות משירת החול גררה ריחוק מהשפה הערבית, לפי שלא היה חפץ ברעיונות חולין שהם נחלת שירת החול הערבית. מכל מקום ברור שכתיבת יעב״ץ בשפות שונות הביאה עימה גיוון לשירה.

על תופעות לשוניות הקשורות בהיגוי העברי המיוחד של בני מרוקו בתקופת יעב״ץ נעמוד להלן בפרק על החריזה. תו היכר לשוני נוסף קשרו בחיבתו של יעב״ץ לתנ״ך, דבר שגרם לו להעדיף את הצורות היחידאיות. כך למשל אמר הפייטן ׳צוררי הצמת גם הכרת והפאה׳(בפיוט ׳יה דרור צוה׳, עת לכל חפץ, דף ט עמי א) ומילת ׳הפאה׳ על־פי שירת האזינו היא ומופיעה פעם אחת במקרא (דברים לב כו). וכן בפיוט ׳יוצר המאורות קבץ צאן פזורות׳(עת לכל חפץ דף טז עמי א) אמר הפייטן ׳בשמך יה אמילם׳ ומילת אמילם יחידאית מתוך הלל המצרי(תהלים קי״ח י-יא). ועוד כיוצא באלו דוגמאות רבות יש. במקרים בהם מופיעה מלה מסויימת רק פעם אחת במקרא(או פעמים ספורות) נסתייע יעב״ץ גם במילונים של ימי הביניים. לפנינו הוכחה שלפיה מודיענו יעב״ץ שבבררו את משמעות המלה ׳אלגביש׳ נסתייע בספר השרשים של רד״ק. תופעה לשונית נוספת עליה אנו חייבים לעמוד הינה חילופי לשון בין זכר לנקבה ומצאנו כמותה בשירי ר׳ ישראל נג׳ארה ובשירת ר׳ פרג׳י שוואט. בפיוטי יעב״ץ מוצאים אנו תופעה זו של חילופי לשון זכר ונקבה בעיקר לצורך החרוז, כגון שאמר הפייטן ׳חרב נלטש׳ בפיוט ׳צורי בתוך עם דל תתגדל׳(עת לכל חפץ דף טז עמי ב). בעקבות נג׳ארה יש להבין גם את תופעת השמוש בצורת הפסק באמצע טור השיר. יצויין כי בדוחק המשקל מביא הפיוטן בשמות הסגולים הנקביים את צורת הרבות הנסמך במקום צורת הרבוי בנפרד כגון בחברות (בני שמעוני, עת לכל חפץ דף נ עמי א) או ומגנות(אביר יעקב, עת לכל חפץ דף עב עמי א) יעב״ץ משתמש בפיוטים לעתים בלשונות המוכרים לנו מתוך הפיוט הארץ־ ישראלי הקדום. ואולם יתכן שקלטם גם מכלי שני, כגון מתוך פיוטי ר׳ ישראל נג׳ארה. מכל מקום מוצאים אנו שימוש במלה ׳תעל׳, לשון מזור, בפיוט ׳אלוהי אבי צור ישועתי׳(עת לכל חפץ דף י עמי א): אמר הפייטן ׳וישע יפעל / אלי, ותעל / ימציא למזורי ולמחלתי׳. כן מצינו שנסתייע הפייטן במלה נם שמובנה ׳נאם׳ לאמור ׳דיבר׳, בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שנאמרבו: ׳כי צור נם בחמדה, לאומה יחידה, עשו לי סעודה, אשתעשע עמכם׳. יעב״ץ לא מנע עצמו מחידושי לשון, ואף חידושים אלו יש לבדוק במסגרת הכללית של שירת מרוקו, המלמדת על תרומתו של יעב׳׳ץ בכוון זה. מחידושיו נזכיר רק כמה, כגון, שאמר ׳הללה׳ בפיוט לקריאת מגילה בפורים: ׳יען קריאתה היא במקום הללה׳(עת לכל חפץ דף לה עמי א), ושמא יצר ׳הללה׳ זו בגזירה לאחור, מלשון הללות, ומלת הללות מופיעה בפירושו של דש״י לגמי סוכה נד עב.

כן נטל המשורר מלשון שירת ימי הביניים כגון שאמר המשורר ׳יקבוץ גדודיו נדודיו׳(׳יום זה עמוסי מעים׳, עת לכל חפץ דף לח עמי א) והוא על דרך ׳שדודים נדודים׳ המופיע בשירת רשב״ג. אף מטאפורות רבות נראות בעינינו כהמשך ישיר לדרכה של שירת ימי הביניים. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה הראה נא לעיני׳(עת לכל חפץ דף יב עמי ב) ׳חץ נדוד לבי פלח׳ וביטוי זה מזכיר לנו מטאפורות דומות מתוך פיוטי רשב״ג כגון ׳חץ הזמן׳. שיטה זו של צרוף שם עצם מוחש לשם עצם מופשט לצורך יצירת מטאפורות, מן המפורסמות היתה בשירת ימי הביניים. מכל מקום, נמצאנו למדים כי ר׳ יעקב אבן־צור ביקש להעשיר את שירתו, באופנים הקושרים לשון וספרות כגון המטאפורות, וכגון הצימודים עליהם נדון להלן.

אמנון אלקבץ הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

אמנון אלקבץ

הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:

המשך המאמר מהפוסט הקודם

כאמור, בתגובתו של יעב״ץ לדבריו הבוטים של ר׳ שמואל אזאווי באיגרת המיוחדת בסגנונה ובחריפותה, מצא מקום לשחרר את חרצובות לשונו בהסתמכו על מה שנאמר בנחמיה (יג/כה): "… ואריב עמם ואקללם, ואכה מהם אנשים, ואמרטם… ״, והרמב״ם מחזק את הדברים באומרו בהלכות סנהדרין(כד/ח): "… וכן יש לציין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שערו… ״.

לבד ממכות ומריטת שיער שהוא לא עשה, מאמץ יעב״ץ את שאר הכללים שבאו לביטוי באיגרתו המעניינת, שמפאת אורכה, אצטט מתוכה חלקים, ואף זאת, בדילוג. וכך הוא פותח את דבריו:

"… על כן לשון הזהב שהיה בהיכל המליצה, להגדיל תושיה ולהפליא עצה, למרס בדם אהובנו הגדול כה״ר שמואל זאווי, הן תווי שדי יענהו ולעבודתו יקרבהו, ובתשובה שלימה לפניו ישיבהו, אכי״ר.

"אחר דרישת שלום וכוי, הנה באתי באותיות שתיים שהן ארבע, יען התרגזך אלי באיגרת אוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש עקלתון/, ופיה פתוח כפי האתון/, ובה צוית להקריבה לבית דיננו הצדק להודיעם להשמיעם מעשי. ובתחילת ההשקפה ראיתי זוכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבורך בשם "סופר", וכתב "הסופר", ועשה "הסופר", ושלח "הסופר", "ולא אותי קראת יעקב", (ראה ההסבר על פסוק זה המצוטט מישעיה מג/כב, במסכת יומא, דף יט/ב. כאשר נפגש יעקב עם בנו יוסף, לא דבר עמו כי היה עסוק בקריאת שמע), כאילו שמי נעלם והוא פלאי. ותלמוד לומר, שמי נודע בשערים, יעקב, מלא מאור נוצץ, כצאת השמש בגבורה/, לעטרת צבי וצפירת תפארה/. חיי ראשי, אילו היית מצוי אצלי במדינה, אמצאך בחוץ אשקך/, אנהגך/, אביאך אל בית-ספרותי ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני/, אשקך מיין רקח הגיוני/, ומעסיס רמוני/. ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה/, שמורה בכל וערוכה/. כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות/, ובה לבשו שמיך קדרות/… מתוך ספרי זה אשר כתבתי, תוכל ללמוד מעט קט ניב מפואר ונאה/, אפס קצהו תראה/. והיה ראוי להשיבך על פי מידותיך, לא שתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך ורבותיך, שאם קטון אני בעיניך/, ונקלותי עוד מזאת, קטנם עבה ממתניך/. עמם אכבדה, שהם הרהיבוני ורוממוני/, וענוותם תרבני/, ובבית דינם הצדק הושיבוני וקבעתי/, ונוטרה את כרם ה' צבאות שמוני/… ובזיונך זה אינו מעלה ואינו מוריד".

יעב״ץ רואה בכינוי "סופר" בו מכנה אותו ר׳ אזאווי , כינוי מכובד מדי בשבילו, וממשיך בדבריו בהצטנעות כלשהי: "ואם אמרתי לדונך לכף זכות שתפסת אומנות חז״ל, ותבחר לשון ערומים, וכוונתך בשם "סופר"… גם בזה לא בחר ה', שהרי דרשו בפרק "איה סופר" (ישעיה לג/יח), כל אותיות שבתורה איה שוקל קלים וחמורים… ואם כן, הפלגת בשבחי יותר מדי, ולאו יאות למעבדי הכי. והנה שני תלמידים חכמים במכנאס, שבחדש שעבר יחסו אלי מפי כתבם, מה שנראה בעיני שהוא הפלגת שבח, ושלחתי להזהירם ולהוכיחם על ככה".

 יעב״ץ אינו מסתפק בכך ומגולל את התפתחות הפרשה שעמדה במוקד הפולמוס, תוך שהוא מטיח ברי שמואל אזאווי דברים קשים. אט אט מתפתחת האיגרת ללשון שנונה ודוקרנית, ששיאה יבוא ביימכתם" המפורסם המעיד על חריפות שכלו וחרצובות לשונו בהם ידע לגרוס את משנאיו. בפתיח של הקטע הבא, משוה יעב״ץ את ר' אזאווי לאיוב, כמו שנאמר בבא בתרא: "נתחלף לך בין איוב לאויב", כלומר, דיבר דברי תוכחה וגרם רעה לידידו. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

"איש היה בארץ סאלי, איו״ב שמו (יעב״ץ כותב כאן את השם איוב בראשי תיבות לומר, אתה, ר' שמואל אזאווי, בסה״כ "אשרי יושבי ביתך", איו״ב, יושב על כנך ואינך מחדש דבר בתורה), טבח(שוחט) מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום, באו קצת מתלמידי חכמים היושבים במדינה הנז׳ לבדוק סכינו, ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול, דהיינו הפרדת חלק מחלק… ובשורש הסדק ההוא, יש סדק קטן הנקרא בערבי תווריק', באופן שמוכח שכך נמצאת וכך הייתה מתחילתה למן יום היוסדה, ועד עתה. ובכן, עמדו חכמי סאלי וקבלו עדויות האומנים שהיו משחיזים לו הסכין ברחיים לעת הצורך, והעידו שכך הייתה מששת ימי בראשית. גם אגב בררא, קיבלו עדויות אחרות על האיש הנז', איך הוא מעורכי הדיינים, וכי יהיה משפט בין איש ובין רעהו, מקבל שוחד מזה ומזה, ללמדם טענות שקר לזכות בדין. גם עדויות אחרות שהוא חולק עם גנב, ועובר על שבועות וכמה דברים אחרים מכוערים שתמיד הייתה לועזת עליו המדינה הנז', ועכשיו ספקות נעשו ודאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר