מלאח-אזימור


מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאח

מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאחמסמטאות המללאח 1

״שבחים״ אלה והיסודות ה״ממורטיים״ השלובים בהם על ״גיבורים מקומיים״ מוסיפים גוון ״מקומי״, אתנוגיאוגרפי, חשוב לספר. כדאי לציין, כי אחת הדמויות הפועלות במדור ״שבחי צדיקים״ הוא רבי סעיד בן עטאר, ממשפחת ר׳ חיים בן עטאר, הוא ״אור החיים״ הנודע, שנפטר בירושלים ב־1743, שנה אחרי עלייתו, וזאת לפי אגדה חסידית ״אשכנזית״, שרווחה בסביבתי המזרח אירופאית בגליציה, בשל ״מעשה שטן״ שהצליח להכשיל את פגישתו עם ר׳ ישראל בעל שם טוב, מכונן החסידות שהתכונן לעלייה בשנה זו, כדי להחיש בירושלים, יחד עם ״אור החיים״ הגדול ממנו בארבע שנים, את שעת הגאולה. דמות פועלת אחרת היא זו של ר׳ אלישע בן וואעיש, מאבותיו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל.

ג. מחזור החיים ומחזור השנה. ברכה לעצמו קובע המבוא האתנוגרפי המקיף וכץ הנתונים על חיי היהודים באזימור שמחברנו ״קיבל״ (שמע) ורשם אותם כעדויות נאמנות מפי אינפורמנטים מוסמכים מבני אזימור, והם כוללים ידיעות חשובות על אורחות חייהם של יהודי מרוקו בכלל ושל יהודי אזימור בפרט בשלושת הדורות האחרונים. המידע כלול בעיקר במבוא הנ״ל, אבל הוא מצוי גם בגופי הסיפורים (לעתים – ״בין השורות״ שלהם) ובמבואות למדורים השונים בספר, כגון זה שנזכר לעיל, על פולחן הקדושים. ככותרת פרק א׳ ב״מבוא״ משמשת ״המשפחה״, אך לאמיתו של דבר כולל פרק זה מידע מעניין וחשוב על חגים ומועדים במחזור השנה היהודית ובמחזור חיי אדם היהודיים, וכל הכרוך בשני המחזורים האלה, בתחום האמונה העממית והמנהג היונק ממנה. ואין פלא. האירועים העיקריים בשני המחזורים האלה היו מתקיימים לרוב בבית, בחוג המשפחה, ולפי עדות מחברנו שימשו החגים (מהבט הזמן היהודי) והבית המשפחה (מהבט המרחב היהודי) כזוג, אשר שני מרכיביו משלימים זה את זה ויונקים זה מזה. זיווג זה הוא הוא שיצר את הרקע להיגוד הסיפורים ולפיתגום המימרות והפתגמים הכלולים באסופה. ויש לשער שתהליך זה היה קיים גם לגבי אזימור, אם כי שירי זמר לא נכללו בו. רקע זה הוא הוא שאפשר את הנחלת המורשת העממית של אזימור ושל

קהילות אחרות מדור לדור. לפי עדותו של המחבר היו מספרים בחג הפורים סיפורי עימות בין ישראל לעמים, ״ועל ידי כך היו ממחישים את הסיפור על מרדכי היהודי והמן הרשע״, בפסח היו מספרים אגדות על אליהו הנביא. כך גם חגים ומועדים אחרים, שבהם משקף החומר ההיגודי הרווח בהם את הסביבה היהודית ומשתלב במנהגי ישראל.

לא תמיד מתלווים לכל נתון ונתון שמות האינפורמנטים והדוקומנטציה הדרושה, לפי שיטות הרישום האתנוגרפי המקובלות בימינו. אך ברור, כי החומר הגיע למחברנו ממקורות ראשוניים של תרבותו העממית, מה שאין כן הנתונים ההיסטוריים על קהילת אזימור, שרק מעט מאוד בה מבוסס על שיטת התיעוד שבעל פה.

ד. הדורות הראשונים והדורות האחרונים. בהערות המחבר ובפרקי המבוא (ולא רק בפרק ״תולדות קהילת אזימור״) קיימים שני מישורים: מישור העבר הרחוק ומישור העבר הקרוב. חקר העבר הרחוק (כל מה שקדם לשלושת הדורות האחרונים), במידה שיש מקום לחידושים בר (והמדובר הוא בדרך כלל בהשלמת התשתית ההיסטורית החסרה לנו בכל הנוגע לתולדותיה של קהילות רבות, בעיקר באסיה ובאפריקה), כרוך הן בחומר נדיר שלרוב אינו עומד לרשותנו והן בשיטות מחקר הנהוגות לגבי חומר המצוי בארכיונים ובספריות שלעתים קרובות אינם בהישג ידינו. מה שאין כן תולדות העת החדשה (בכללן נתונים על יהדות זמננו), כלומר זכרונות האצורים אצל קשישים בעלי ״תחושה היסטורית״ ו״מוטיבציה אתנית״ (נוסף על הזיכרון), שאליהם אפשר להגיע ביתר קלות, ואותם אפשר לראיין לפי שיטות ריאיון שפותחו בדורנו בתחומי התיעוד שבעל פה, הפולקלוריסטיקה האנתרופולוגיה החברתית תרבותית והאתנוגרפיה. שיטות אלו יונקות בעיקר מן הניסיונות הרבים לדובב קשישים על עצמם ועל תרבותם, ועל ההצלחות והכישלונות של הניסיונות מסוג זה בעבר.

האסופה שלפנינו, אם כי איננה כוללת הערות השוואתיות לסיפורים, שלרובם יש מקבילות בין כ־ 22,000 סיפורי אסע״י (ארכיון הסיפור העממי בישראל) באוניברסיטת חיפה (בכללם גם סיפורי יעקב אלפסי), היא תרומה חשובה, בעיקר מבחינת החקר של הדורות האחרונים. מחברנו הצליח לדובב את בני קהילתו הן בתחום הספרות העממית והיצירה האתנופואטית (יש בוודאי מקום לפרסום חומר נוסף, הכולל מלבד סיפורים ופתגמים גם שירי עם, מחזות עממיים, חידות) והן בתחום הפולקלור החשיבתי הכולל את ״מה שהיה״ ואת ״מה שנשמר בזיכרון״ בתחום האמונה והמנהג.

כל מעשה חלוצי בעולם היצירה והחשיבה ראוי לשבח, משום שהוא מפלס דרכים חדשות בתחומים אלה. עם זאת יש לו לכל מעשה חלוצי מגבלות משלו היונקות בעיקר מעצם הראשוניות הכרוכה בהעדר ניסיון, בגישושים ובאי ידיעה באיזו אופציה (קרי: נקודת מוצא, הנחה, שיטה ועוד) על ה״חלוץ״ לבחור. אנו נוטים להתייחס ל״חלוץ״ בסלחנות מפני שאנו סומכים על חלוציותו כהתחלה שאחריה יבוא המשך, ומניחים כי ההמשך הזה ישאף ליתר שלמות ע״י לימוד מתמיד ושיפורים. אנו בטוחים כי המוטיבציה הראויה לשבח, המונחות ביסוד המעשה החלוצי של אבויה ושל כל אלה שסייעו לו בקיבוץ ומחוצה לו, תוסיף לפרנס מעשי המשך משוכללים יותר, והמעשה עצמו ישמש כמודל – דוגמה ומופת לא רק לחיקוי ע״י הזולת, אלא גם להעמקה ולשכלול ע״י המחבר עצמו.

נקווה כי מחברנו שרכש לעצמו נסיון רב אגב איסוף החומר והעריכה, בכל הנוגע ליהדות אזימור בפרט וליהדות מרוקו בכלל, ירחיב את מעגליו וישכלל את דרכי עבודתו, אגב המשכה. כי אין חלוץ שוקט על שמריו, וכל המשך הוא בגדר הרחבת היריעה, העלאתה והעמקתה.

חקר הספרות העממית, אשר רישום ראוי לשמו הוא חלק אינטגראלי ממנו, עשוי ללכת בכמה וכמה כיוונים, ולכל כיווץ אסכולה משלו. הכיווץ האתנו־היסטורי בתוספת המוטיבציה הפונקציונלית, אופיינית לגישתו של יעקב אלפסי ולאסופתו, אם כי ייתכץ שהוא עצמו אינו מודע לתיאוריה אלא למעש, המצייץ גם את חייו כחבר קיבוץ. כיוון זה יתעשר בוודאי ע״י תוספת כיוונים אחרים, בעיקר בתחום האתנו־פואטיקה ויישום החומר המספק לבנים מהותיות לא רק לבניין עברה ותרבותה של החברה היוצרת, אלא גם לדרכי היצירה לעתיד לבוא ולתפקידי יישום וקליטה רוחנית.

מכאן ברכתי הנאמנה מקרב לב למחבר הספר שלפנינו, בתום העיון בו. ככל ברכה כוללת גם ברכתי דברי תודה על היש ודברי משאלה לגבי העתיד. שני הסוגים באו לביטוי בדברינו לעיל: מכאן ה״ברוך תהיה״ על ההישג ועל התרומה, ומכאן ה״מי יתך לגבי העתיד.

יבואו נא ספרים דומים לגבי קהילות ישראל שלא זכו עדיין להנצחה, ובהם חומר מוסמך שנאסף בשקדנות ובמסירות מפי יוצאי הקהילות המייצגים קשת רחבה ככל האפשר של האוכלוסייה, בכללם גם פשוטי העם אשר דמיונם היוצר שקול לפעמים כנגד הבקיאות במקורות שבכתב והשליטה בהם. דברינו לגבי המשך אמורים הן לגבי מחברנו והן לגבי אחרים, אשר מורשת התרבות של עדות ישראל יקרה להם, והם יכולים לתרום למחקרה ע״י רישום החומר, מלאכה שאינה מצריכה הכשרה מקצועית מחקרית מובהקת, כי אם הכוונה מתמדת ע״י חוקר או מוסד שאתם שומר הרושם על קשר נאמן.

לא על הרושמים לגמור המלאכה וספק גדול הוא אם יש סוף לעבודה מעין זו. אך ברור שכל מה שייאסף, יירשם וייקלט – יישמר וישמש את החוקרים, בספקו להם נתונים חשובים ובלתי ידועים, הניתנים לניצול, כלומר למחקר ולניתוח בכיוונים שונים. החומר עצמו, לא זו בלבד שיישמר מן השכחה ומן אבדון, אלא שיאפשר גם את הכרת החברה היוצרת ואת לימודה.

על מתן האפשרות הזאת בספר שלפנינו אני מביע תודה נאמנה ליעקב אלפסי בשם כל העוסקים בחקר תרבות ישראל הפלורליסטית ותרומת עדות ישראל לשילובה בפסיפס התרבותי של עם ישראל ומדינת ישראל בהווה ובעתיד.

פרופ׳ דב נוי (האוניברסיטה העברית ירושלים)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר