עמרם-דיוואן-וואזאן


דך אלבו – שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן

דך אלבו

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואןדן אלבו

  • רבי עמרם בך דיוואן והאילם היהודי.

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ״ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ״ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל״ח 1878], את הסיפור הבא:

פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה  של וואזן – המחבר : אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה. – , אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:

"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!" אותו איש דת מוסלמי-סופי – תורת הנסתר של האסלאם – המשיך להציק לרב:

"אתם מאמינים שהיסייד –   "קדוש " בערבית מוגרבית –  (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."

"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס. האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:

"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"

"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש." "אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."

"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס. בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות: "שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!" הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה. שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי. "הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"

"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ומהו." "אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס. "אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד, הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.

יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה׳שורפה' של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים. למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.

"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס. "היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!" "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע ?" שאל הפאשה. "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.

הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל: ״באיזו שפה קלל את הנביא?" "בערבית, כמובן!"

"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.

לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין- השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.

חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאם כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.

כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנם ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה: "האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"

"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?" "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!" המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות. לאחר שתיקה המשיך הפאשה

"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו." הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."

אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם: "האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת." הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה… זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק. למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ״ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין"סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"

"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאם את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאם ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נשׂישׂ כי אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים, בכושרות; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר