פאס-טולידאנו


הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עובדיה

משה עובדיה

הרב יעקב משה טולידאנו ־

פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

הרב יעקב משה טולידאנו(רימ״ט, 1879־1960) נולד בטבריה. אביו הרב יהודה טולידאנו (1924-1848) עלה לארץ ישראל בשנת 1862 מהעיר מכנאם אשר במרוקו, והתיישב בעיר טבריה, ובה הנהיג את הקהילה עד 1924. הרימ״ט התחנך אצל אביו ובישיבות אשר בטבריה. פעילותו הציבורית התאפיינה בהנהגת העדה הספרדית, ברבנות בארץ ישראל ומחוצה לה ובכהונה כשר הדתות בממשלת ישראל.

מקומות פעילותו של הרימ״ט בארץ ישראל היו: בכפר פקיעין אשר בגליל העליון, בערים טבריה, תל־אביב וירושלים ובקהילות היהודיות בחוץ לארץ: בקורסיקה בעיר אגסיו, במרוקו בעיר טנג׳יר ובמצרים בערים קהיר ואלכסנדריה.

בפעילותו הציבורית התמודד עם שינויים בעלי משמעות רבה בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עם ישראל בגולה ובמולדתו. דרכי התמודדותו התאפיינו בפעילותו החינוכית, הציונית, הרבנית ובמנהיגותו בעתות מצוקה. כמו כן הוא נדרש לפתרון שאלות הלכתיות אקטואליות מורכבות אל מול השינויים ההיסטוריים, שהתחוללו בתקופתו.

יצירתו הספרותית של הרימ״ט התאפיינה בשלושה תחומים הקשורים למדעי היהדות: היסטוריוגרפי, תורני ופיוטי. בתחום ההיסטוריוגרפי רוב מחקרו התמקד ביהדות המזרח, ובעיקר ביהדות צפון אפריקה. הרימ״ט פרסם מאמרים הדנים ביהדות זו ובקשריה עם ארץ ישראל. מלבד זאת חקר את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובפרט לגבי עיר הולדתו טבריה מראשיתה ועד לעת החדשה. הרימ״ט זיהה יישובים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד על פי שמם הערבי שהדהד ממנו השם היהודי. בתחום התורני התבלט בכתיבת ספרים הלכתיים, בפענוח ותרגום מערבית־יהודית לעברית של כתבי יד תורניים ומסמכים שונים ביניהם אלה של הרמב״ם. הוא ניכר גם בכישרונו הפיוטי, בשיריו רמזים המשקפים חלק מתולדות חייו והשקפת עולמו.

הערת המחבר: אני מודה למורי פרופ׳ בשן אליעזר ופרופ׳ אורפלי משה שהואילו להמריץ אותי בפרסום המאמר על אודות הרימ״ט ופועלו בטנג׳יר וכן למארגני הכנס פאס אלף שנות יצירה, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תרבות ותורה״, לד״ר שמעון אוחיון ולגב׳ אורה קובלקובסקי מהמרכז לתרבות, חברה וחינוך במורשת יהדות ספרד על שם אהרן ורחל דהאן, אוניברסיטת בר־אילן.

ב-ח׳ חשוון התרפ״ו(1925) קיבל הרימ״ט תעודת הסמכה לרבנות מבית הדין לעדת הספרדים בטבריה, ויש בכך כדי לזרוע אור על הערצתם ועל יחסם של חכמי טבריה לאישיותו של הרימ״ט. בתעודה הוסמך לדיין ומורה צדק. החתומים על התעודה היו רבני טבריה וחכמיה: הרב יעקב חי זריהן (1953-1869), שהיה באותה העת דיין ומורה צדק, הרב אליהו ילוז (1929-1860), שהיה אב בית הדין והרב מכלוף בן משה שטרית (1941-1866), שהיה דיין בבית הדין בטבריה.

במאמר אבדוק ואבחן את פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית של הרימ״ט בעת שעשה בטנג׳יר בשנים.1929-1925

למן 1923 הייתה טנג׳יר בעלת סטטוס של עיר בין־לאומית הכפופה למנהל הבין־לאומי ולמרותו של נציג הסולטן המרוקני. לפני היותה עיר בין־לאומית נשלטה בידי הפרוטקטורט הצרפתי, שהחל ב-.1912 לסולטן המרוקני ניתן ניהול ענייני פנים המדינה, ואילו פעילות החוץ נוהלה בידי הפרוטקטורט הצרפתי. הסולטנים ששלטו באותה עת היו: מולאי יוסוף (1927-1912) ומוחמד החמישי(1961-1927). הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית במרוקו.

במאה התשע-עשרה כאשר המעצמות האירופיות התעניינו בטנג׳יר, יהודים שימשו מתורגמנים, סוכנים של קונסולים ומוכסים. הקהילה היהודית בטנג׳יר מנתה בשנים 1911- 1931 בין 10,000-7,000 נפש. עם ביסוס הפרוטקטורט הצרפתי, נהנתה הקהילה היהודית מחיים חברתיים, פוליטיים וכלכליים חדשים. היא הצרכה לסגל לעצמה דרכי פעולה חדשים בקשריה הפנימיים והגורמים החיצונים, כלומר התמודדות עם השליטים המוסלמים הכפופים לפרוטקטורט הצרפתי.“ במשך השנים ובשל תהליכים היסטוריים במרוקו יהודי טנג׳יר היגרו לדרום אמריקה לצרפת לקנדה ולארץ ישראל.

החינוך המודרני קרי שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול, חדר לטנג׳יר ב-1864 על ידי חברת ״כל ישראל חברים(כי״ח), מוקדם יחסית לערי מרוקו האחרות מלבד תיטואן(1862). החינוך המודרני השפיע על אורח החיים ועל מעמדם של היהודים במרוקו.

על תחילת פעילותו הציבורית בטנג׳יר כתב הרימ״ט בתחילת ספרו ההלכתי ים הגדול (קהיר תרצ״א): ״ובחשוון תרפ״ו [1925] נמניתי [התמניתי] לחבר בית הדין בעיר טנג׳יר עפ״י [על פי] מאמר המלך שנתפרסם שם ב-22 דצמבר 1925 כארבע שנים ישבתי על משמרתי הנז׳ [הנזכרת]״.

הרימ״ט הגיע לטנג׳יר לאחר הסמכתו לרבנות בידי חכמי טבריה. בטנג׳יר שימש חבר בית הדין ומורה צדק. הוא הגיע לאחר פרסומם של שני צווים מלכותיים מידי הסולטן המרוקני הדנים במעמד בתי הדין הרבניים במרוקו. הראשון מיום 2.2.1913 והשני מיום 22.5.1918. בתי הדין היהודיים הוגבלו בסמכותם השיפוטית, הם דנו בדיני אישות, אימוץ, צוואות דרושות, כן ניהול בתי הכנסת, מוסדות צדקה והקדשים היו באחריותם. נושאים בעלי אופי חילוני נדונו בבתי המשפט המוסלמיים. במקרים יוצאי דופן ועל פי דרישת בעלי הדין היהודים ניתן לפנות לבית הדין הצרפתי. באותה העת היה הרב רפאל אנקווה (1935-1848) רבה הראשי של מרוקו, סמכותו הקבילה לסמכותו של הקאדי הראשי.

בטנג׳יר נדרש הרימ״ט לשאלות הלכתיות של תושבי מרוקו היהודים. שאלות אלה דנות באורח החיים המסורתי של היהודים, לאחר עיון מעמיק והתייעצויות עם עמיתיו השיב ופסק הלכה למעשה. להלן השאלות ודרכי התמודדותו של הרימ״ט במציאת פתרונות הלכתיים:

שאלה בדבר גודל התפילין: כשהייתי במארוקו [במרוקו! נשאלתי, האם כדאי ונהוג לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, [כאשכנזים] או די כהתפילין [כתפילין] הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה״. לדעתו לא היה שיעור לגודל התפילין, לכן היה ניתן לעשות תפילין בכל גודל ולצאת ידי חובה במצוות הנחת תפילין.

מערי מרוקו האחרות פנו אל רימ״ט בשאלות: מפאס נשאל הרימ״ט בדבר שבועה של אפוטרופוס ליתומים:

 

אפוטרפוס [אפוטרופוס] שמינהו אבי יתומים, והיתומים גדלו ותבעו ממנו חשבון ושבועה, אם צריך לתת להם חשבון ולישבע [ולהישבע], ושאר הטענות יובנו מתוך התשובה וזו תשובה שהשבתי לעיר פאס במארוקו [מרוקו] להלכה למעשה. הרימ״ט סבר שהדבר אפשרי בשל מסירת חשבונות לערכאות הגויים על פי פקודת השלטון.

ועוד נשאל גם מחוץ למרוקו: מספרד נשאל בענייני שחיטה להלן דבריו בנדון:

הוא עובדא [היה מעשה] בהיותי דומ״ץ [דיין ומורה צדק] בעיר טאנגיר שסוחר המוני אחד שיש לו בית חרושת בספרד, מקום שאין יהודים כלל, רצה ללמוד הלכות שחיטה, בתרגומם בלשון ספרדית בכדי שיכל לשחוט עופות לו ולבני ביתו, שלא יצטרך לאכול מזבחיהם, והיות שהאיש הנז׳ [הנזכר]לא גמיר ולא סביר [לא מקובל ולא מלומד] נסתפק השו״ב [השוחט ובודק] שבעיר אם מותר ללמדו ולמסור לו עקרי הדינים, דיני חמישה דברים המעכבים בשחיטה בקיצור, ולתת לו סמכה ע״ז [הסמכה על זאת], והשו״ב הנז׳ שאל את פי בזה.

בעניין זה הרימ״ט התייעץ עם הרב אנקווה שהתיר לסוחר לשחוט חוץ משחיטה שדרשה הוראת חכם, כלומר רק שחיטה של ראוי להוראה בדיני איסור והיתר, שידע את פרטי הלכות השחיטה. ואילו עם שחיטה של הוראת החכם הסוחר ההמוני לא יכול להתמודד. שאלה אחרת מגיברלטר:

נשאלתי מידידי האדון יצחק הלוי נשיא העדה בעיר גיברלטר ואח״כ [ואחר כך] בליסבון, במעשה שהיה לו פרה שביכרה והחלב שלה כפי חק [חוק] המלכות בפורטוגאל [בפורטוגל] חלק ממנו שייך להממשלה [לממשלה], בתור מס, האם זה נקרא יד נכרי באמצע, לפטור מן הבכורה.

השאלה דנה בפרה שהמליטה ולד ראשון הנחשב לבכור, ועל פי התורה חלה מצווה לקדש כל בכור על ידי הכוהן. כלומר בכור אדם ובכור בהמה בפרט שור כשב ועז, כדי להראות את עוצמת האל על ידי נתינת ראשית פריו של אדם או הבהמה לקודש ובכך האדם יראה את גדולת האל.

הרימ״ט סבר שבמקום כגון פורטוגל שבו מס החלב היה משועבד למלכות ניתן לפטור את הבכור, אבל הוא הציע ליצחק הלוי למסור את הבכור לגוי עד שיוטל בו מום הפוסל את הבכור וכך יהיה מותר לאכול אותו כדין ספק בכור.

הרימ״ט תמה על המנהג במרוקו, שלחתימה יחידה של אב בית הדין או הדיין יש תוקף כמו לחתימה של שני עדים סופרי בית הדין, ועל אף כשאחד מהם היה קרוב של בעל הדין. מצב זה יש בו כי להטות בדין משום סובייקטיביות הדיין במשפטים שונים. ואלה דבריו:

כשנתמניתי לדומ״צ [דיין ומורה צדק] בעי״ת [בעיר תהילה] טאנג׳יר [טנג׳יר], תמהתי על המנהג שראיתי שם ובשאר ערי מארוקו [מרוקו], שהאב״ד [שהאב בית דין] או הדיין יחידי מקיים חתימת שני העדים סופרי הבי״ד [הבית דין] אף כשאחד מהם קרובו, והוי תרתי לריעותא [ויש שני חסרונות לאחד], שמקיים יחידי, ולחתימת עד קרוב לו.

בנדון רימ״ט נשא ונתן עם הרב אנקווה, שטען שזה דינה של המלכות ולא ניתן לשנות משום כבודה של המלכות.

מלבד תפקידו הרבני בלט הרימ״ט בתפקידו החינוכי. בטנג׳יר פעל סמינר למורים בשם ״תורה וחיים״(Seminario Rabinico). מטרת הסמינר הייתה להכשיר מורים ליהדות ושוחטים במרוקו. יוזמי הסמינר הושפעו מרוח האגודה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי הרב מרדכי בנג׳ו(1917-1825) רבה הראשי של טנג׳יר. הסמינר פיצה על הרושם השלילי שהיה לקהילה היהודית בטנג׳יר בתחום היהדות, ושנבע מהחינוך האירופי שהנהיגה שם כי״ח. מועצת המנהלה של הסמינר פרסמה כרוז בעניין התפוררות החינוך התורני וההיסטורי של העם היהודי וציינה את מטרתו של הסמינר להחזיר עטרה ליושנה, הם ביקשו לגייס כוחות ומשאבים עבור מפעלם. נשיא המועצה היה יצחק אבנצור(1937), מחשובי וראשי הקהילה, והרימ״ט מתוקף סמכותו שימש סגן נשיא המועצה המנהלתית ומנהל הסמינר. נראה כי הייתה לו השפעה רבה על הסמינר ועל תוכניות הלימוד, למשל בלימוד השפה העברית ראה הרימ״ט חשיבות עליונה, מכיוון שלדעתו השפה העברית שימשה חוט המקשר בין כל היהודים.

הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עובדיה-בתוף הספר " אלף שנות יצירה-פס וערים אחרות במרוקו-תשע"ג עמ' 353-349

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר