מורשת יהדות מרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

אשר כנפו נולד ב-1935 במוגדור, היא אסווירא שבמרוקו, למשפחת רבנים ידועה. עולה ארצה בשנת 1951 עם חברת נוער המצטרפת  לקיבוץ כפר דרום. ב־ 1961, שליחות באיטליה ובצרפת. לימודים בםורבון. ב־1973, שליחות חינוכית בפנמה.

מ־1980 מפקח וראש תחום חינוך חברתי במחוז הדרום. תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל־אביב. פרסם מאמרים, סיפורים ושירים בבמות שונות, ועורך של ״ברית״, ביטאון של יהודי מוגדור, שממנו יצאו עד כה ח״י גיליונות.

בינתיים נוספו הרבה מן החוברות האלו, אשר כולן מעניינות ביותר, חלק מהן בעברית והשאר בשפה הצרפתית. נושאים מעניינים ומרתקים כהרגלו של מר אשר כנפו

יהודי אופראן בדרום מרוקו חיו בשלחה ומתוך יחם׳ רעות עם שכניהם הערבים, עד שבאשה וקאדי חדשים משתלטים על העיר וגוזרים על היהודים להתאסלם. היהודים נקלעים לשרשרת אירועים טרגיים הכוללים מעשים של קידוש-השם ונקמה נוראה בפורעים. תינוק יהודי הנולד מתוך מערבולת-האש מוברח לעיר אסווירא שם הוא עולה לגדולה. הרומן מבוסס על אירוע היסטורי.

עמוד הראשון בספר…..

קדוש מחה את הזיעה מעל מצחו והסיר באצבעו את גרגרי החול שהצטברו בזוויות העין. הוא מצמץ בעיניו וניסה לפוקחן ולהבחין במשהו במרחב הדיונות, אלא שהבוהק של מדבר הסהרה אילץ אותו לעוצמן שוב. עתה ניסה למצוא תנוחה טובה יותר על המרדעת, לשווא.

הנאקה הלבנה, שעליה רכב כמעט בלא הפסקה במשך ששת החודשים האחרונים, המשיכה בפסיעותיה הגדולות, כאילו מנסה לדרוך על צילה של נאקת ראש-השיירה, שצעדה בגאון תמיד ראשונה.

קדוש ידע, שעוד היום יגיעו לפאתי אופראן. עוד לילה אחד בחוץ ומחר יהיה שוב עם אשתו וילדיו. הוא תהה אם ימצא בזרועותיה בן או בת. כאשר יצא למסעו המפרך, מנה, אשתו, הייתה בחודש הרביעי להריונה. לפי כל החישובים שלו ושל ראש-השיירה היה צריך להיות בחזרה באופראן לקראת הלידה, אלא שהמסע התארך הרבה מעבר למתוכנן.

מה תאמר מנה?

האם תסלח לו על שנטש אותה ואת בנותיה, כשכרסה בין שיניה ?

אולי תתרכך כשתראה אותו… מה דחף אותו למסע הנורא הזה לתוך המדבר, הוא עצמו לא ידע אל-נכון. יצר ההרפתקאות? תאוות הרווח? הרצון להתרחק מאשתו ומבנותיו? ואולי כל התשובות נכונות, אמר בלבו.

הוא היה, קרוב לוודאי, היהודי הראשון שהצטרף לשיירת טוארגים – האנשים הכחולים, כפי שקראו להם.

שנים רבות סחר אתם, וכשהיו מגיעים לאופראן לחניה ממושכת אחרי מסע מפרך במדבר, היה דואג לכל מחסורם ועוזר להם למכור את סחורתם ולרכוש סחורות חדשות.

קשרים הדוקים נרקמו בינו לבין חברי השיירה ובמיוחד בינו לבין ראש-השיירה, שראה בו איש אמונים.

לאחרונה הספר תורגם גם לצרפתית וגם לערבית

המחבר אשר כנפו

הוצאת בימת קדם לספרות – שנת 2000

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

ד'ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דִ'ימִי ( ערבית ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה ), הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, ( השריעה ). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותיאיסטיות ( בעיקר "עמי הספר" נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית )

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

• חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ
• הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
• אַחֲרָיוּת
• מַצְפּוּן

הדִ'מי זכה לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדימי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים.

למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס )

החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים תנאי עומאר

האפליה הדתית ( אך לא גזעית ) העומדת בבסיס הדמי עודד קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הג'יהאד (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבושים טריטוריאליים בהם מתקיימות אוכלוסיות השייכות ל"דָ‏ארֻ-אלְחָ‏רְבּ‏" ( עפ"י ההגדרה הקוראנית – כל אוכלוסייה אנושית בכל גודל ומקום בעולם שאינה מוסלמית, שעתידה להיכבש במסגרת הגִ'האד ), התאסלמות היא רק עניין של זמן, תוך הנחה שעקב הכיבוש תוקף אוכלוסיית הדִ'מה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן הקצאת משאבים רבים למטרת שעבוד ו/או התאסלמות בכפייה מיותרת.

יש לציין כי השרידות הגבוהה של קהילות יהודי המזרח התיכון, חצי האי ערב וצפון אפריקה לעומת יהודי אירופה ניתנת להסבר בחלקה על ידי מעמד הדִ'מה שהשתרש בשלטונות מקומיים וארכי-אסלאמיים ברחבי אותם אזורים לאורך ציר היסטורי.

מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.

קהילה קרועה – יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954 – ירון צור

העמותה לחקר מערכות ההעפלה על שם שאול אביגור

אוניברסיטת תל אביב

עם עובד – תשס"ב

קהילה קרועה מגולל את תולדות חדירת הלאומיות לחברה היהודית במרוקו, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם. תוצאות מלחמת־העולם השנייה העניקו תנופה לציונות, אך גם לתנועה הלאומית המרוקנית, שבראשה התייצב בהדרגה הסולטאן.

מנגד ניסו גם השלטונות הצרפתיים הקולוניאליים לרתק את האוכלוסייה היהודית אליהם. על רקע בעיותיה הכלכליות החמורות של הארץ, הקמתה של מדינה יהודית וניצני הסכסוך הישראלי־ערבי התנהל מאבק על נפשו של היהודי המקומי. פרקי הספר מיוחדים לשחקנים הראשיים בדרמה זו, אך שימת לב מיוחדת ניתנת לסוגיית מדינת ישראל ויחסיה עם יהודי מרוקו.

בתקופה זו התחולל גל העלייה הראשון הגדול ממרוקו לישראל. סימני ההחרפה ביחסים בין אשכנזים למזרחים בישראל הצעירה ניגלו לעין, והעולים ממרוקו כבר סומנו כמי שניצבים בחזית מה שמכונה ״הבעייה העדתית״. המחבר מנסה לאתר את מקורותיה של בעייה זו במפגש החד־פעמי שהתחולל בציונות בין אתוס האחדות והשוויון של המסורת הלאומית לבין ההשפעות המפלגות של המורשת הקולוניאלית.

על רקע העלייה ההמונית נוצרה חרדה דמוגרפית חדשה ביישוב האשכנזי הוותיק, ועולי מרוקו, מסיבות רבות ומגוונות, הצטיירו כסמלו של האיום הגדול. ספרו של ירון צור מסתיים ב־1954, עם ראשית פריצתו של גל העלייה השני ממרוקו. בשלב זה כבר החלו להתבהר הכיוונים הראשונים של התהליכים ההיסטוריים ארוכי הטווח שיעמיקו וירחיבו את קרעיה של החברה היהודית ההיסטורית במרוקו ויכשירו את לחצי ההגירה אל מחוצה לה.

קהילה קרועה הוא ספר יחיד במינו בניסיונו להיחלץ מכבלי ההיסטוריוגרפיות הלאומיות למיניהן ובעיצובו של סיפור כיבושה ההדרגתי של יהדות מזרחית גדולה בידי הציונות. ד״ר ירון צור הוא ממקימי ״האוניברסיטה הפתוחה״ ומרצה בכיר בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב.