שס דליטא


ש"ס דליטא- יעקב לופו- מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה

ח. מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. אולם חל גם שינוי ביחס הרבנים כלפי ״אליאנס״, בעיקר עם הופעת הרבנים האשכנזים וייסוד רשת ״אוצר התורה״. מה היו הסיבות למפנה?

א.  בתקופה שלאחר משטר וישי, כש״אליאנס״ החלה לארגן את פעולותיה מחדש, חל שינוי בגישת מנהיגיה אשר חוו את תקופת המלחמה הקשה באירופה. הביטחון ברעיון האמנסיפציה כאידיאולוגיה המבשרת את פתרון בעיית היהודים התערער, ולפיכך נוצרה אצלם פתיחות לחינוך יהודי ועברי ולרעיון הלאומיות היהודית.

ב.   התנועה הציונית ברחבי העולם התחזקה, ומנהיגיה האיצו במוסדות היהודים לאמץ את החינוך היהודי ואת המחשבה היהודית המודרנית.

ג.       אחרי 1946 קיבלה ״אליאנס״ סיוע כספי ממוסדות יהודים אמריקאים, בעיקר מהג׳ויינט, כדי שתפתח תוכניות לימוד שיש בהם תכנים יהודיים ועברית מודרנית. תקציבים אלו אפשרו ל״אליאנס״ יתר עצמאות מול המינהל הצרפתי הקולוניאלי. המינהל הצרפתי המשיך אמנם את תמיכתו ב״אליאנס״ ובתוכניות הלימוד החילוני צרפתי, אך התקציבים מהגיויינט אפשרו גם את הרחבת החינוך היהודי.

ד.        בעקבות העלייה הגוברת למדינת ישראל הפעילו הורי התלמידים לחץ לחיזוק החינוך היהודי והעברי כחלק מההכנה לקראת העלייה. ברוח דברים אלו הקימה ״אליאנס״ בקזבלנקה בית מדרש למורים לעברית, ותכננה להחליף את המורים הרבנים בעלי הגישות המיושנות במורים מוסמכים ומודרנים שהוכשרו גם להוראת ספרות עברית חדשה והיסטוריה מודרנית. ״אליאנס״ גייסה כספים מיוחדים לעניין זה ובכך נמנעה מתלות בשלטונות צרפת. בשנת 1952 למדו בבית המדרש בקזבלנקה כשמונים תלמידים, מספר גדול יותר מזה שבבית הספר ״אניו׳ שבפאריז. התוכנית זכתה לפופולריות ולתמיכת הרבנים המקומיים. אחד הבכירים שבהם, הרב ברוך טולדנו, אשר התנגד בקולניות לפעילות של ״אליאנס״, שלח את ילדיו ללמוד בסמינר המורים. גם נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, הרב שאול אבן דנאן, שיבח את המוסד ותלמידיו.

מעורבותה של ״אליאנס״ בחינוך היהודי זכתה לברכה בקרב חלק מההנהגה הרוחנית המקומית, אך נתקלה גם באופוזיציה קשה מצד החוגים של ״אוצר התורה״, ובעיקר מצד רבנים מקומיים ואנשי ציבור שנהו אחרי הרבנים האשכנזים. החיכוך בין ״אליאנס״ לבין מוסדות ״אוצר התורה״ נבע לא רק מתפיסת עולמה של ״אליאנס״ שיש לעסוק יותר בחינוך יהודי, אלא גם כתוצאה ממחסור במורים לצרפתית. מוסדות ״אוצר התורה״ היו תלויים ב״אליאנס״ שהיתה אחראית ללימודי השפה הצרפתית. לטענתם, ״אליאנס״ הפנתה במתכוון מורים ברמה נמוכה למוסדותיה ובכך פגעה במוניטין שלהם וגרמה לעזיבת תלמידים. מוסדות ״אוצר התורה״ תבעו להקים לעצמם מערכת נפרדת ללימוד צרפתית שלא תהיה תלויה ״באליאנס״. דרישה זו נדחתה על ידי הג׳ויינט מטעמי תקציב, מאחר ששירות זה ניתן בחינם על ידי ״אליאנס״ והג׳ויינט לא מצא לנכון להשקיע כספים ללא צורך.1

הג׳ויינט מתח ביקורת על אופן הניהול האדמיניסטרטיבי והכספי של מוסדות ״אוצר התורה״, שלטענתו התרחבו מעבר לאמצעים העומדים לרשותם. לדעת הג׳ויינט נטייה זו גרמה בהכרח לרמה ירודה באיכות כוח ההוראה וברמת הלימודים. ביקורת קשה על המתרחש בפועל ב״אוצר התורה״ בולטת בדו״ח של שנת 1955 : למעשה ״בתי הספר״ הקטנים דמו לחדרים הידועים לשמצה בתנאים הפרימיטיביים שלהם, בבורותם, באמונותיהם הטפלות, ובשיטות הלמוד של אלו המכונים ״רבנים״.

ביקורת קשה זו נמתחה על החינוך היהודי בשנת 1954-1953, דהיינו, כשבע שנים לאחר שרשת ״אוצר התורה״ החלה לפעול במרוקו. הג׳ויינט ניסה להפגיש את ״אוצר התורה״ ו״אליאנס״ כדי שימצאו פתרונות משותפים. כך לדוגמה, במספר יישובים הג׳ויינט הסדיר שתלמידי ״אוצר התורה״ יקבלו מזון בקנטינות של ״אליאנס״. הג׳ויינט היה מעוניין להעלות את רמת הניהול והלימוד של ״אוצר התורה״ באמצעות שיתוף פעולה עם ״אליאנס״. תלותה של ״אליאנס״ בתקציבי הג׳ויינט בכל הקשור לתוכנית הלימודים היהודית, ותלותה המוחלטת של רשת ״אוצר התורה״ בג׳ויינט, אפשרו לג׳ויינט לנסות ולממש שיתוף פעולה בין שני הארגונים.

למרות מיקומו המיוחד של הג׳ויינט בסיטואציה זו ושליטתו בתקציב לימודי היהדות של שני הארגונים, לא עלה בידו להביאם לשיתוף פעולה ולמניעת הסכסוך שהפך ל״מלחמה״ של ממש. הרבנים האשכנזים ואנשי המקום עושי דברם, הם אשר קבעו את גבולות החינוך היהודי במרוקו.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- חולשת הרבנים המקומיים

יב. חולשת הרבנים המקומיים

עיון בדיוני ״מועצת הרבנים במרוקו״ בשנים 1956-1947 מראה בבירור שהרבנים המקומיים התחמקו מעימות עם ״אליאנס״. התקנות החדשות שהתקבלו במועצה עסקו בעיקר בדיני אישות, תוך ניסיון לגדור פרצות שניבעו בחיי הדת והמשפחה היהודית בהשפעת המודרניזציה והתרבות הצרפתית. חלק גדול מהדיונים וההחלטות שהתקבלו נועדו לחזק את חיי הדת שהתרופפו כגון: שמירת שבת, טהרת המשפחה, החינוך הדתי, וכיו״ב. החל מהאסיפה הרביעית קבעה מועצת הרבנים הבדלה בין תקנות בעלות מעמד מחייב, לבין ״אזהרות״ ו״שונים״ שהם בגדר המלצות בלבד ונועדו להנחות ולכוון את עמדותיהם כלפי המתרחש בחיי היהודים. באסיפה השנתית הרביעית שנערכה בתשי״ב (1952), בסעיף ״אזהרות״, התקיים הדיון המקיף ביותר בתולדות המועצה בנושא החינוך הדתי במרוקו. הוצג תזכיר כללי מקיף על הנעשה בכל עיר, ובו פירוט בדבר בעיות של המורים, לימודי חול, ספרים, ארגונים אחרים, וכו'.

הערת המחבר:    מועצת הרבנים של מרוקו הינה גוף שהרבנים ביקשו לשלבו עם מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, כדי ליצור פורום עליון ומאוחד של היהדות המרוקאית. מועצת הרבנים התכנסה אחת לשנה ליומיים, בחודש סיון. השתתפו בה שלושת הרבנים חברי בית הדין הגבוה, הרבנים הראשיים של הערים הגדולות, וכן רוב בכירי העילית הרבנית של יהודי מרוקו, כמו מיכאל אנקווה מרבאט, הרב הראשי שאול אבן דנאן, ברוך טולדנו, יוסף משאש ממקנאס, דוד עובדיה מצפרו, מכלוף אבוחצירה ממארקש. היוזמה להקמת מועצת הרבנים היתה של מורים בוטבול, האחראי מטעם השלטונות על המוסדות היהודיים.ע"כ

בשנת 1956 אסר השלטון החדש לקיים את הכנסים של מועצת הרבנים. על הרקע ההיסטורי והמשפטי של התקנות וספרי התקנות עצמם, ראו: המשפט העברי בקהילות מרוקו (תשמ״ה). ע"כ

בכל הדיון המקיף הזה אין ולו אזכור אחד על ״אליאנס״ שהוא הגוף המרכזי העוסק בחינוך היהודי במרוקו. מלבד אמירה כללית שהושמעה בפתיחת הדיון בדבר התחזקות ה״חופשיים״ וחובת מועצת הרבנים לעמוד בפרץ ולדאוג לחינוך הדתי, אין כל התייחסות לפעולות ״אליאנס״.

עיון בדיוני המועצה מראה שהרבנים שלחו ברכות למוסדות האדמו״ר שניאורסון מלובביץ׳, למוסדות ״אוצר התורה״, לג׳ויינט, לסוכנות היהודית, לשלטונות מרוקו, למוריס בוטבול, אך אין זכר, ולו גם לברכה פורמלית, ל״אליאנס״. קשה להבין כיצד הרבנים מתעלמים לחלוטין, בדיון כולל על בעיות החינוך במרוקו, מהארגון היהודי המרכזי הפועל בתחום החינוך. בדיון על הקמת ועדת חינוך מטעם המועצה התקבלה שורה של המלצות מעשיות שעוסקות בעיקר בשאלת לימודי השפה הצרפתית. אך גם כאן מתעלמת הוועדה מקיומו של ״אליאנס״. תופעה דומה קיימת גם בדברי הרבנים המקומיים המופיעים כדוחות של ״אוצר התורה״, שהם פרסומיה הרשמיים של הרשת. עיון בשתי החוברות שהחכרה הוציאה לאור מעיד כי אין כל אזכור של ״אליאנס״. מפי שורה רחבה של רבנים מקומיים נישאו דברים שרובם עסקו במצב הקשה בו נתון עולם התורה. כולם דיברו בסגנון דומה על נזקי הציוויליזציה והמודרנה, אך איש מהם לא הצביע על ״אליאנס״ כאחראית למצב למרות שהיא זו שנושאת את דגל הציוויליזציה והתרבות הצרפתית. היחיד שעשה זאת היה הרב רפאל עבו:

…התחיל מצבם הגשמי להשתפר וכמעט הוטב, אז התחיל מצב רוחניותם מתנונה והולך, עד שנתדלדל וירד פלאים ומעיינות התורה חרבו ודללו… וביחוד מן הציביליזציה הצרפתית והלאה שאז עשירי העם והאצילים התבוללו בקרב הגויים שכניהם וילמדו מעשיהם, דברו שפתם, התדמו להם בכל ענין ועם ארצות נתרבתה במרה גדולה שאין לשער. כי העשירים והבינוניים ואפילו העניים מסרו בניהם לבתי ספר הצרפתיים ורובם באליאנס, זאת החברה הגדולה שהכניסה תחת כנפיה כמעט כל העולם היהודי ומובן מאליו שגם מרוק בכלל בא תחת חסותה. ונהרו אליה עדרים מילדי ישראל עד שבמשך הימים נקבצו תחת דגלה רוב הנוער היהודי.

הרב עבו, יליד ארץ־ישראל, לא נמנה על רבני המקום. הוא הגיע לשליחות זמנית מטעם ״אוצר התורה״, היה כפוף להנחיותיו של הרב קלמנוביץ והזדהה עם השקפת עולמו. כיוון שלא היה תלוי בפרנסתו בשלטון הצרפתי, הרשה לעצמו להצביע בגלוי על ״אליאנס״ כגורם מזיק לעולם היהודי.

ואילו מצבם הכלכלי והחברתי של הרבנים המקומיים היה שונה משלו והם נמנעו מלתקוף את ״אליאנס״. הם היו שקועים בעוני שגרם לחולשתם הציבורית ולתלותם בשלטון. מצב זה תואר בידי הרב משה מלכה:

ואמנם מטבעם של הדברים שאחרי ימי העלייה הגדולה באים תמיד ימי הירידה. מובן שבדורנו זה באה ירידה רוחנית בלמודי התורה ולפי דעתי גרמו לה שני דברים יסודיים: א. מצבם החומרי של אנשי הרוח שהיה ירוד כל כך, דבר שמנע את בעלי הכשרונות להיזקק ללימודי התורה שלא היתה מסוגלת, לפי דעתם, להבטיח להם את עתידם. ב. ההשכלה האירופאית אשר חדרה אל תוך הגיטו היהודי משכה את לב הנוער אחרי המדע המודרני וכולם נרשמו לבתי ספר חילוניים. וכשהללו ראו ברכה גשמית בעמלם ומצבם המדעי והחומרי הולך ומשתפר התחילו תלמידי הישיבות להביט עליהם בקנאה מסותרת, ולאט לאט התגנבו גם הם אל בין כתלי הגמנסיה החילונית וכך התרוקנו ספסלי הישיבות מתלמידיהם, וכך אולצה התורה להצטמצם בפינה צרה ונשארה נחלת הזקנים ויחידי סגולה.

חיזוק למידת העוני של לומדי ומלמדי התורה ניתן למצוא בספרו של הרב דוד עובדיה קהילת צפרו בפרק על החינוך. הרב אומר בפירוש שלימוד התורה עמד כמעט בסתירה למושג ׳פרנסה׳.

השלטון הצרפתי היה המעסיק של הרבנים ואף קבע את מסגרת סמכותם:

כאשר עברה הממלכה השריפית אל תחת חסותה של ממשל׳ צרפת, יחד עם התחייבויותיו האזרחיות התחייבה גם לכבד את הדת המוסלמית, וכמובן שלא היתה יכולה לתת עורף לדת היהודית. היא אמנם שללה מהרבנים את הסמכות לדון בין אדם לחברו ורק בין איש לאשתו נתנה להם את הסמכות הבלעדית. ולא זו בלבד אלא גם מינתה דיינים בכל עיר ועיר ומלאה ידם לדון בכל הנוגע למעמד האישי כולל אישות, מזונות, אימוץ בנים, ירושות, מתנות ואפוטרופסות, ואת משכורתם קבלו מאוצר המדינה. בערים הגדולות הקימה ב״ד של ג׳ עם מזכיר ב״ד, שליח וכו׳ ואילו בערים הקטנות רב אחד אשר קראה לו ״רבן דליגי״. כן מינתה בית דין לערעורים…

בדיוני מועצת הרבנים שנכחו בהם נציגי הממשלה או נציגי משרד המשפטים, התקיים ריטואל שבו נהגו נציגי הממשל להכתיר רבנים באותות כבוד (״לגיון דונור״) כהוקרה על פועלם. כמו כן נהגו להעלות רבנים בדרגה לפי המלצותיו של מר מוריס בוטבול, הממונה מטעם השלטונות על הקשר עם בתי הדין הרבניים והקהילה היהודית. לאחר הברכות היו הנציגים הרשמיים יוצאים מאולם הישיבות ומשאירים את הזירה למר מוריס בוטבול. בכל הדיונים הקפידו הרבנים לברכו כיקיר הקהילה ואף קשרו לו כתרים.

אולם לא נכון יהיה לקשור כתרים למוריס בוטבול כ״מציל ומושיע״ היחיד של החינוך היהודי במרוקו. יש לזכור גם את חלקה של רשת ״אוצר התורה״. זו אינה זוכה כמעט לשום התייחסות בדיוני מועצת הרבנים ומוזכרת בצורה שולית רק כדי יציאת ידי חובה.

״הכתרתו״ של מר בוטבול כמציל החינוך באה בעקבות הודעתו על תקציב של חמישה מיליון פר״צ, שהשיג מהממשלה לפרויקט משותף של הממשלה ומועצת הרבנות – הקמת מדרשה לרבנים ודיינים. ״אוצר התורה״ והג׳ויינט השקיעו מדי שנה תקציב שוטף של למעלה משלושים מיליון פר״צ במוסדות החינוך היהודי במרוקו, והם אינם מוזכרים כלל בדיוני מועצת הרבנים העוסקים בחינוך היהודי.

אחד ההסברים האפשריים להתנהגותם של הרבנים המקומיים הוא הפיקוח הריכוזי וההדוק שהוטל עליהם מטעם הנציבות הצרפתית ושלטונות המחז'ן. פרנסתם של הרבנים היתה תלויה באופן מוחלט במוריס בוטבול ובממשל הצרפתי. אפילו בהוצאותיהם האישיות בעת מילוי תפקידם (אש״ל) היו תלויים בפקיד הממשל. אין פלא אפוא שהרבנים נמנעו מלתקוף את התרבות הצרפתית ואת ״אליאנס״ נושאת דגלה בקהילה. פרנסתם וקידומם האישי תלויים היו בשתיקתם. גם אם חשבו אחרת נמנעו מלהתעמת עם מוריס בוטבול ועם השלטונות.

עם ביטול השלטון הקולוניאלי השתנתה נימת הדיבור נגד ״אליאנס״. בחגיגות המאה לייסוד כי״ח, שנערכו בפאריז בשנת 1960, כתב הרב דוד עובדיה נאום תוקפני נגד ״אליאנס״ שהוקרא, (לפי עדותו) בפני הנאספים החוגגים על ידי מר ברנשוויג יו״ר החברה: …אכלוסיה שניצלה על פי רוב ממצוקה, ממחלה, מבערות, אבל אבודה מבחינה רוחנית. אחריותה של כי״ח בפני יהדות מרוקו היא מחרידה. חלקה רב ביצירת חלל ריק בחיי הרוח של אחינו, ומחר היא תשא אולי באחריות של התבוללות וחורבנה של הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- חולשת הרבנים המקומיים- עמ' 124-120

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר